באופן טבעי

אני קוראת את דברייך כאן ורואה את הכוח שיש בך. אולי את לא מרגישה אותו כל הזמן אבל הוא קיים בך.
תות נסחה בדיוק את מה שגם אני חושבת.
מדהים לקרוא לאיזה תובנות את מגיעה למרות שהתחושות הקשות עדיין כל כך טריות.
שוב חיבוק

_כל כך הרבה אנשים בוכים כאן איתך.
אנחנו כאן._

אצלנו במשפחה זה קרה בכמה וריאציות.
מעניין שלא חשבתי על זה (שזה קרה אצלנו) עד עכשיו. עד שקראתי עוד את הדף.

סבתא שלי היתה בהריון מאוד קשה, אפילו שכבה בשמירת הריון בבית חולים כמה זמן, ורק בלידה התברר שהיו תאומים. הבן יצא חי (אבא שלי), אבל הבת, היפהפיה, המושלמת, יצאה מתה. כמעט כתבתי ש"עד היום סבתא שלי לא יכולה לשכוח אותה, ועד היום היא מאשימה בזה את הרופא המיילד שלא זיהה שיש תאומים, ועד היום היא מאשימה את עצמה שהלכה אליו במקום לרופא המנוסה והקבוע שלה", אבל איבדנו את סבתא שלי בפסח, ולכן אני מקווה שבשמיים היא כבר פגשה אותה וכבר לא מצטערת כל כך.

קרובה אחרת שלי (אני לא רוצה לחשוף) ילדה תינוקת אבל בשבוע מאוד מוקדם, והתינוקת לא החזיקה מעמד. הילדים שלה כבר היו מספיק גדולים אז בשביל להתאבל מאוד. למרבה הצער, הרופאים גם שכחו איזה מכשיר רפואי בגוף שלה בזמן ניתוח החירום, וכתוצאה מזה נוצר אצלה זיהום קשה והם נאלצו לכרות את רחמה.

ולפני שבע שנים בדיוק (או אולי בעוד שבוע), זמן קצר אחרי שילדתי את בתי, קרובה, שזכתה סוף סוף להריון נכסף אחרי הרבה שנים של טיפולים, גילתה בבדיקה שיגרתית בשבוע 33 שאחד משני התאומים שברחמה מת ברחם. נראה היה שהשני עוד חי, אבל אף אחד לא יכול היה להבטיח לה את זה. התינוק שמת היה במצג עכוז, ולאורך כל ההריון גרם לה דאגה מפני שלא יכלה להרגיש את התנועות שלו. במצב קשה זה היא היתה צריכה להמשיך את ההריון למען התינוק שאולי חי, אבל לעבור בדיקות דם ואולטרסאונד ועוד, כל יום-יומיים, מחשש למצב שייאלצו ליילד בגלל סכנה לשני (מסובך להסביר). ב-35+2 התחילה אצלה לידה בירידת מים כשהייתה מאושפזת בבית החולים, ותודה לאל, הראשון שיצא היה התינוק החי. עד היום קשה לי וכואב לי לחשוב על השני. יש לו שם. אנחנו זוכרים אותו ומתנחמים במי שחי, אבל זה כואב.
(אחרי הסיפור הזה, סבתא שלי התחילה לחשוב שאולי התאומה של אבי לא מתה בלידה, כפי שחשבה, אלא עוד ברחם. אבל אין לדעת).

כשנכנסתי להריון (זה היה ההריון הראשון שלי), משלב מסויים אחרי 3-4 חודשים שידועים כקריטיים, בכלל לא לקחתי בחשבון שיכול להיות גם המשך כזה להריון.
ראיתי את ההריון כתחילת דרך מופלאה עם תינוק שיהפוך לפעוט ולילד ול...
בכלל לא הייתי מודעת לכך שלפעמים הריון ממשיך לדרך אחרת.
לא שלא שמעתי על מקרים כאלה אבל זה לא נגע לי אישית ובכלל לא לקחתי את האפשרות הזו בחשבון.

עד היום אני מגדלת את את התינוק הזה. זו תחושה מוזרה. ברמה מסויימת נפרדתי ממנו באמת
ברמה מסויימת אני מביטה בילדים שנולדו באותו הזמן ומדמיינת איך הוא היה נראה היום.
היום בדיוק לפני 5 שנים.

יש ספר להריון ולידה היחידי שנכתב בישראל.(המדריך הישראלי להרין ולידה) הוא ליווה אותי בכל ההריון.
אחרי שילדתי , חיפשתי בו איזה התייחסות גם למקרה כזה ולא מצאתי.
אחרי שנה, כתבתי מכתב לעורכת של הספר (טלי רוזין) וכתבתי שרצוי היה להוסיף בו גם פרק כזה למי שההריון שלה הסתיים כך.
כתבתי שהרגשתי מקופחת כי הספר שכל כך אהבתי בהריון 'נטש' אותי ברגע שלא המשכתי בדרך הרגילה של לידת תינוק חי
כאילו שאני כבר לא חלק מחווית האמהות שאותה הספר מלווה.
ולהרגשתי יש מקום לתת תמיכה גם להריון שמסתיים במוות.
קיבלתי תשובה מהם שהם משתתפים בצערי ובעקבות מכתבי הם שוב פתחו את הנושא שהתלבטו גם קודם והחליטו בכל זאת להישאר צמודים לקו השמח והאופטימי של הספר כי ממילא כל הריון מלווה בחששות וחרדות ולא כדאי להוסיף.

אני לא מסכימה. גם הריונות כמו שלנו הם חלק מהחיים ולצערי של לא מעט והרעיון ש'לא מדברים על זה' מקשה על מי שזה קרה לה.

אני מרגישה שמאד חשוב לזכור שמה שקרה הוא נורא אבל גם זה חלק מהמסע המופלא שנקרא חיים.
זו חוויה איומה וקשה ונוראה אבל עדיין חלק ממה שעוברים כאן.

אני מצטרפת ל'עכשיו זה הזמן' בעניין המשמעות:
אני לא מצאתי משמעות אחת או הסבר אחד למה שקרה.
ככל שהזמן עובר יש המון תובנות בעניין בהמון המון רבדים אבל לא איזהו 'הסבר' שמסדר את הכל בראש ובלב.
אחד המקומות החזקים שזה הביא אותי זה הידיעה הברורה מאד של חוסר שליטה מוחלט על החיים.
שאין לי שום מושג מה יהיה ושזה בסדר גמור. ממילא אין באמת שליטה על החיים ומגע כל כך קרוב למוות רק
מעלה את זה על פני השטח....
דבר נוסף שלמדתי (ועדיין לומדת) זה כמה כח יש לי. וכמה אומץ (למשל להיכנס שוב להריון)

ודבר קטן נוסף: בטח תשמעי בהמשך תגובות מאנשים עם כוונות טובות (באמת) שזה לא כל כך נורא זה לא כמו לאבד תינוק או ילד חי ושהרבה נשים עברו הפלה והמשיכו הלאה.....
הם פשוט לא יודעים. פשוט אין להם מושג מה זה לאבד תינוקת בסוף ההריון.
אפשר להנהן ולהודות על הכוונות הטובות. אין מה להצטדק או להסביר.

ועוד משהו שרציתי לכתוב:
בשלב מסויים (אצלי היה די מהר) יש פתאום רגעים אחרים. לא עצובים או כואבים.
משהו פתאום באמת מצחיק או מרגש.
אניי הלכתי עם הרגעים האלה עד הסוף ולא ניסיתי להפסיקם.
זה לא מובן מאליו כי אני זוכרת שהרגשתי אשמה כלפי התינוק שהנה אני כבר שוכחת אותו לרגע ומי חוץ ממני באמת הכיר אותו ואם אני אשכח אותו אף אחד בעולם לא יזכור אותו.
הרגעים הללו סוללים את הדרך לחזור לחיים בסופו של דבר.
ואין מה לדאוג הצער והאובדן כל כך גדולים שהם חוזרים וחוזרים וחוזרים .
גם הסביבה מצפה ממך להיות מאד עצובה כל הזמן.(בד"כ)
אם עולים רגעים כאלה-לכי איתם זה הנשמה והחיות שלך שמודיעים על קיומם.

זהבית אין לי מילים להודות לך !
-
התעוררתי עכשיו לסיוט אינסופי, הבן הגדול שלי שכב למרגלותי במיטה וגיליתי שהשמיכה שלי מכסה את כולו, ישר זינקתי והנחתי יד על גופו, לרגע אחד היה נדמה לי שהוא לא נושם. "הנה הרגתי גם אותו" עברה המחשבה בראשי, בבהלה הערתי את בעלי וזעקתי שהוא לא נושם. זאת היתה טעות, אבל לי נגמר לגמרי האויר... פתאם חזרה אליי התחושה של להחזיק משהו כל-כך מת בידיים -

אני מקווה שאיני מטריחה אתכם בעצם העובדה שאני ממשיכה לכתוב ונתמכת כל-כך מהערוץ הפתוח הזה. אנא, אל תרגישו מחוייבים לכתוב רק בגלל שזה אסון כל-כך גדול .

לגבי הרעיון של מעגל נשים - יכול מאד להיות שזה יהיה רלבנטי בעוד כמה זמן, כרגע אני עדיין מוקפת (לפרקים) בחברים הקרובים וכו' - תודה.
ו
לגבי סוגיית הקבורה - עברתי ועברנו עם זה כל מיני תהפוכות. אחרי כמה לילות הודעתי לאבאשלי שאנחנו בכל זאת רוצים לקבור אותה בעצמנו, בקבר אישי עם מצבה וכו'. ואז, ממש אחרי שכבר החלטתי, הרגשתי איך היא מדברת איתי, ומבקשת שלא אשאיר אותה כל-כך לבד. שקבר אישי אולי יעשה לי טוב בתחושה שלא הפקרתי אותה, אבל שהיא עוד לא הספיקה להכיר אף אחד בעולם הזה ויהיה לה נורא לבד בקבר החשוך הזה, והיא מעדיפה להיקבר עם עוד עוברים ותינוקות כמוה.
אני מקשיבה לה ומשחררת...

נתתי לאיש שלי לקרוא את הדף הזה, זה היה לי נורא חשוב ואני מרגישה שגם לו. שוב תודה.

אני מקווה שאיני מטריחה אתכם כל כך לא. ממש לא.

אנא, אל תרגישו מחוייבים לכתוב אולי יצחיק אותך לדעת שמתאפקים פה לא להכנס ולכתוב לך בכל יום, בכל פעם שאת עולה במחשבות.

פתאם חזרה אליי התחושה של להחזיק משהו כל-כך מת בידיים
זה כל כך עצוב המשפט הזה.



אנא, אל תרגישו מחוייבים לכתוב
גם אני מתאפקת לא לכתוב יותר.

אנא, אל תרגישו מחוייבים לכתוב
הדף הזה נכנס ישר ללב. רק שתדעי שאני קוראת אותך, וחושבת עלייך המון, כל יום.

תרשי לי להיות אנונימית לרגע.

גם אני איבדתי תינוקת בשלב מתקדם של ההריון.
זה היה קשה מאד וטראומתי. לא הייתי מוכנה בכלל לחוויה. היא הגיעה בזמן שבו חוויתי במקביל אבדן אחר ומוטטה אותי לחלוטין.
הכל היה כמו חלום בלהות. בבית החולים כולם נראו לי כמו רוחות רפאים. דיברו אלי ואני לא שמעתי, לא הבנתי. עשו בי דברים ולא יכולתי לשתף פעולה.

אחרי שהיא נולדה הציעו לי להיפרד ממנה. לא רציתי. לא רציתי לראות אותה ככה. רציתי שתישאר בדימיוני מושלמת. לא ראיתי אותה. לא נפרדתי ממנה.
מאז אני תוהה האם זו היתה החלטה נכונה או לא. אין לי תשובה.
שירז שלי היתה צריכה להיות היום בת 6. גם לה אין קבר ואין לי מושג היכן נקברה.

אחרי תקופה ארוכה שבה העסקתי את עצמי בדברים אחרים ואחרי שיכולתי לחשוב על המקרה ולא לבכות, הריתי שוב. ילדתי ילד מקסים ואהוב.
רציתי לאמר לך שהכאב לא עובר אף פעם והגעגוע נשאר. אבל החיים ממשיכים.
איילת תישאר איתך לנצח. ילדה שלך. אהובה. וכל ספטמבר את תזכרי.

אהבתי שלוחה לך. אני מחזקת אותך בימים ובלילות הקשים האלה.

אולי יצחיק אותך לדעת שמתאפקים פה לא להכנס ולכתוב לך בכל יום, בכל פעם שאת עולה במחשבות
הדף הזה נכנס ישר ללב. רק שתדעי שאני קוראת אותך, וחושבת עלייך המון, כל יום

גם ממני.

לגבי הרעיון של מעגל נשים - יכול מאד להיות שזה יהיה רלבנטי בעוד כמה זמן, כרגע אני עדיין מוקפת (לפרקים) בחברים הקרובים וכו'
זה נהדר שאת מרשה להם לעטוף אותך. אל תנסי למלא את הציפיות של אף אחד. לא כאן, ולא באף מקום אחר. תעשי רק מה שטוב לך עכשיו.

אני מקווה שאיני מטריחה אתכם בעצם העובדה שאני ממשיכה לכתוב
חס וחלילה. להפך - כשלא כתבת בחג דאגנו, שמא נעלמת.

_אני מקווה שאיני מטריחה אתכם בעצם העובדה שאני ממשיכה לכתוב
חס וחלילה._
חס וחלילה.
אנחנו איתך. אנחנו השבעה הוירטואלית שלך. את במחשבותינו כל הזמן. אנחנו פה בשבילך.

מרגישה צורך עז להמשיך לעדכן אתכן (ואתכם...). אולי יום אחד מישהי שתאלץ לעבור משהו כל-כך גדול וכבד כזה תוכל להיעזר ולהיתמך מיומן המסע הזה.

הבוקר קמתי, בלי ידיעה שהנה אני קמה מהשבעה, אך בסופו של דבר כך הרגשתי: התלבשתי, והרגשתי איך שרידי ההריון הולכים ונעלמים להם (השדיים כבר חוזרים לגמרי לגודל הטרום הריוני שלהם וכו'), הלבשתי את הילדים, עברתי איתם את הריב על מי בוחר את הקלטת... שיחקתי עם הגדול, התפללתי, אפילו כעסתי עליהם כשהכל התחיל להימרח לקראת היציאה לגן... הבאתי אותם לגן (יחד עם אבא כמובן), נטולת דמעות חיצוניות ורק שותתת מבפנים, הייתי עסוקה רק בהיפרדות מהם ושלהם. אחר כך ביציאה פגשתי מישהי שליוותה אותי כל זמן ההריון במפגשים הקצרים של בוקר ואחרי הצהריים בגן. היא ישר שאלה אותי איך התינוקת שלנו. אף אחד לא סיפר לה והיא הייתה משוכנעת שההיעדרות הממושכת שלי קשורה רק לאושר הגדול שהיה טמון בחלקנו... זה לא היה נורא כמו שחשבתי, ניגשתי אליה והסברתי שהתינוקת לא נולדה, שהיא מתה עוד בתוכי, בפשטות רבה, בלי כעס, כמעט בלי דמעות חיצוניות. היא לקחה את זה קשה אבל טוב (אני יודעת שהמשפט הזה
לא נשמע נכון אבל נראה לי שהוא הכי אמיתי).

אני מרגישה איך הכאב הזה עובר כל הזמן אינסוף סובלימציות, אני כבר מרגישה איך אני מישהו קצת אחר, איך הדברים יותר עמוקים, הכל יותר נספג, לכל מילה והתמודדות יש עומק יותר גדול. אני מנסה לדחות מעליי שאלות גדולות וקבלת החלטות (מתי את חוזרת לעבודה ?? לאיזה עבודה בכלל אני חוזרת ??? וכו' וכו'). אני גם מתחילה לזהות דפוסים בסיסיים בהתמודדות. יש רגעים שהכאב בלתי נסבל, יש רגעים של הדחקה, יש רגעים של כעס (קצרים מהמצופה, אבל אולי גם זה יבוא) ויש המון רגעים של הקשבה וחיפוש והתכנסות פנימה.

ולגבי הפורום והדף הזה: נכנסתי במאמץ רב לפורום האובדן והתמיכה של תפוז. לא התחברתי. לא יודעת אם זה הצורה החיצונית של הפורום (כותרות שמסתירות את ההודעות ומשהו שמאד לא זורם בקריאה), או התוכן עצמו שקשה לי להתחבר אליו. הדף הזה כאן נותן לי כל-כך הרבה מקום וכל-כך הרבה כח. כל-כך שמחתי לראות את האיש שלי, קם בבוקר, מתלבש, וניגש למחשב לקרוא עוד. זה עוזר לנו מאד ואנא אל תתאפקו מלכתוב, אני כל כמה זמן נכנסת לקרוא אתכן ולשאוב כוחות.
ניסיתי להסביר אתמול לחבר קרוב מה זה נותן לי ואיך מצאתי את עצמי כותבת את עצמי וכאבי באינטרנט. אמרתי לו שנראה לי שאחרי שכל-כך התרחקנו זה מזה בתרבות המערבית הזאת שלנו, מצאנו דרך להכפיף אותה לצרכינו ולהתקרב בכל זאת. כי זה באמת מדהים אותי ואותנו איך כל-כך הרבה אנשים שלא מכירים אותך כלל מתחברים לכאב שלך ונותנים מעצמם כל-כך הרבה כדי לעזור לך להתגבר.

אלף תודות.

אני קוראת כל הזמן. יש לי דמעות בעיניים בשבילך וחיבוקים (וירטואלים) לך ולכל המשפחה.

אביב יקרה,
מישהי כתבה כבר אי שם במעלה הדף, שבאיזושהי דרך תמוהה, זו היא ששואבת כח ממך. ואני כל כך מזדהה עם האמירה הזו.

(כאן בא קטע ארוך שאני כותבת ומוחקת כותבת ומוחקת, כי אני פשוט לא מצליחה לתמלל את רגשותי ומחשבותי...) -
אנא המשיכי לכתוב, גם עבורנו. המילים שלך כל כך חכמות, כל כך חודרות. אני מגריינת לעצמי משפטים שלמים מדבריך ונושאת אותם עימי. גם את זיכרה של איילת, שמעולם לא פגשתיה, אני נושאת עימי - אהבתך אליה הופכת אותה למוחשית.

אלף תודות שלוחות לך, על שאת חולקת עימנו את מחשבותיך ורגשותיך ברגעיך הקשים.

@}

אלף תודות שלוחות לך, על שאת חולקת עימנו את מחשבותיך ורגשותיך ברגעיך הקשים.
אביב@} יקרה. דמעות עלו בעיניי כשקראתי את מה שכתבת אתמול. חושבת עלייך, שולחת לך חיבוק וירטואלי(())

ניסיתי להסביר אתמול לחבר קרוב מה זה נותן לי ואיך מצאתי את עצמי כותבת את עצמי וכאבי באינטרנט
באמת קשה להסביר את זה. לכאורה נראה לגמרי פרדוקסלי. אבל איכשהו זה קורה.

אביב יקרה,
אני מחבקת אותך ברוחי.

הדברים שאת כותבת וסיפורה של זהבית מעלים אצלי הבנה ואמפטיה עמוקות לחמותי.
בנה הראשון נולד ב-67' עם הרבה מומים ומת אחרי שלושה ימים. היא מעולם לא ראתה אותו, לא החזיקה אותו. היא אפילו לא ידעה מה קרה לו. שלושה ימים שכבה בבית חולים, בלי שאף רופא יבוא להסביר מה קורה. היא זעקה ודרשה לראות את בנה, אבל הרופאים ציפו מהבעל שיגש אליה ויספר. הבעל, מסיבותיו שלו - לא היה מסוגל, ברח הביתה להוריו, ואפילו לא פגש את אשתו אחרי הלידה. כעבור שלושה ימים הודיעו לה שהתינוק מת. היא חזרה שבורה הביתה, בידיים ריקות.
ההתמודדות שלה ושל המשפחה היתה התעלמות, הדחקה, כאילו לא היה הריון מעולם. היא ספגה את החרדה והאבל לבדה.
כשרצינו להכנס להריון - אישי ואני - והתחלנו בבדיקות גנטיות, התגלה הסיפור. האיש שלי לא ידע שהיה לו אח בכור שמת. מעולם לא היה לו שם, ולא ידוע היכן הוא קבור. מאחר שהבנו שהיה מדובר במומים מרובים, חיפשנו את התיק הרפואי של הילוד. מצאנו, קראנו, ורק אז נפגשה חמותי איתו לראשונה.

האיש שלי התחיל להבין את התחושה שמלווה אותו כל חייו בכל מפגש משפחתי, שמישהו או משהו - חסרים לו.

גם אנחנו פה אתכם, אתך אביב ועם המשפחה, חושבים עליכם כל יום.
גם אני מהמתאפקים לא לכתוב, מפחדת להכביד ורק רוצה לשלוח לכם המון כוח ואור והמון חיבוקים מחזקים.
רק רציתי לספר לך שגם אני לא התחברתי לפורום אבדן הריון בתפוז, אז זה ממש בסדר, יש משהו בקהילה של "באופן" שהוא כ"כ חם ומחבק שלא מצאתי לו תחליף, תרגישי בנוח אנחנו פה בשבילך.
אלף תודות שלוחות לך, על שאת חולקת עימנו את מחשבותיך ורגשותיך ברגעיך הקשים.

ניסיתי להסביר אתמול לחבר קרוב מה זה נותן לי ואיך מצאתי את עצמי כותבת את עצמי וכאבי באינטרנט
שנאמר- "ברוך בורא אינטרנט"...

אביב, גם אני כאן, עוקבת בשקט אחר השתלשלות הארועים (צמידות הלידות, הניקים הדומים שלך ושל אביב חדש, האבל שלך, הכאב הנורא והתגובות בדף התומך והמחבק הזה עם הכותרת הזו) וכל הזמן הזה הלב שלי מכוון אותי בעיקר למקום שמכבד את ההחלטה של 'תינוקת', אבל אני חוששת שזה מסוג הדברים ש אסור לומר.
מאחלת לך שבבוא הזמן תצליחי לשחרר ולהמשיך הלאה בתקווה, בשמחה ובאמונה שלמה.
@}

אל תתאפקו מלכתוב, אני כל כמה זמן נכנסת לקרוא אתכן ולשאוב כוחות
גם אני נכנסת בכל יום לבדוק מה שלומך, אבל לא תמיד יודעת מה לכתוב, מכיוון שאין לי מילים יפות להגיד לך באבלך הקשה.
רק הדמעות זולגות על הלחיים וכאב חודר עמוק עמוק.
בעלי,שאוהב להציץ באתר הזה, שאל אותי מה זה הדף הזה עם הכותרת הקשה שלו. "דף קשה" עניתי לו. אז הוא אמר שהוא לא מעז להיכנס אליו כי זה קשה לו מידי.

הלוואי ויהיה לך כוח להמשיך הלאה ולשקם את חייך וחיי משפחתך.

יש לי חברה שאיבדה תינוקת באמצע ההריוןן. היא היתה אמורה להיות היום בת שנתיים וחצי,בדיוק כמו ביתי.
יש לה כבר תינוק בן שנה וחצי. אבל בכל פעם שאנחנו נפגשות היא מסתכלת על הבת שלי ואומרת שהיא לא יכולה שלא לחשוב על התינוקת שאבדה לה.

תודה לך שאת משתפת. המשיכי.
@}

"הנה הרגתי גם אותו" עברה המחשבה בראשי, בבהלה הערתי את בעלי וזעקתי שהוא לא נושם. זאת היתה טעות, אבל לי נגמר לגמרי האויר... פתאם חזרה אליי התחושה של להחזיק משהו כל-כך מת בידיים -
אביב, אני קוראלת אותך ובוכה, אין לי איך לחזק אותך, אין לי מה לומר שיכול להקל ולו במעט את הכאב. מהנסיון האישי שלי של אובדנים מסוג אחר לגמרי אני יודעת שהזמן מצליח להקהות חלק מהכאב, אבל הוא תמיד שם נשאר ומידי פעם פורץ החוצה.
החזיקי מעמד, בשבילך בשביל בנייך בשביל בעלך וגם בשבילה...

אני כותבת כאן לרגע בעילום שם. מוצאת את עצמיחוזרת לדף הזה ובכל פעם לא יודעת מה לכתוב. כשהייתי בת שש אמא שלי הייתה בהריון. ילדה פגה שכעבור מספר ימים נפטרה. כילדה לא הסבירו לי כלום. ההורים שלי מדחיקני צמרת. אמא שלי חזרה הביתה והחיים נמשכו. אני זוכרת את אבא שלי יושב איתי ומסביר לי שהתינוקת נפטרה ושלא אדבר על כך עם אמא, כי זה מקשה עליה. מכאן והלאה- שתיקה (הפעם היחידה שקיבלתי אישור לכך שזה באמת קרה הייתה כעבור שש שנים, כשקיבלנו- כמה עצוב- הזמנה לכיתה א' עבור התינוקת וראיתי את אבא שלי משמיד את המכתב לפני שאמא שלי תראה אותו). אחת התוצאות הייתה ששנתים לאחר מכן כשכלבי האהוב הורעל ומת- פשוט לא הייתי מסוגלת לדבר על כך. המוות הפך בשבילי למין משהו נעלם שאסור- ממש אסור לדבר עליו. וכמובן שהיו עוד השלכות. שנים ליווה אותי ומלווה אותי עדיין תחושות מאוד קשות סביב העניין. לאחר מכן אמי שוב הייתה בהריון שנפסר באמצע (אבל בשלב פחות מתקדם). וזהו - אין לי אחים נוספים. אני חושבת שהתיקון היחיד היה כשנולדו לאמי נכדות. וזה כמובן קרה המון שנים- כמעט 30 - לאחר הארועים העצובים האלה.
אני בטוחה שיש דרכי התמודדות טובים יותר, ושדווקא המאמצים של הסביבה (בעיקר אבא שלי) להגן על אמא שלי- כנראה שרק הזיקו.
אני בטוחה שההתמודדות שלך טובה יותר ולכן ההחלמה שלך תהיה טובה יותר. אני חושבת עליך ושולחת לך כוח ועוצמה. וגם את הלגיטמציה להתפרק ולהיות חלשה.

אביב מאוחר יקרה

אני מודה לך על ההזדמנות שאת מאפשרת לי לגעת בנושא הטעון הזה והפעם בדרך שעוזרת למישהי אחרת.

גם לי האתרים האחרים באינטרנט לא דיברו. או הפורמט או חוסר הרצון להיות בפורום שכרטיס הכניסה אליו הוא מוות של תינוק.
אני מודה ומתוודה שכאשר נשאבתי לאתר הזה בתחילת ההריון שלי לפני יותר משנה, חיפשתי בו דפים בנושא זה.
הקלדתי בחיפוש 'מות תינוק' ולא מצאתי כלום.
לא היה לי צורך (או אומץ) לפתוח דף מיוחד גם כי בעיקר הייתי בחווית ההריון החדש.
אבל בכל זאת לפעמים..... יש כל כך הרבה דפים על הריון והנקה וגידול מכל כיוון אפשרי ועל זה לא היה.
אז עכשיו יש. לא שאין עוד אנשים שעברו מה שעברת אבל את פתחת את זה כאן ובכך את גם נעזרת וגם מאפשרת לכל הקהילה להכיר את הפאן הזה של האמהות. וגם מאפשרת לנשים שחוו חוויה דומה לשתף.
זה מאד חשוב לי ואני מודה לך.
ארחיק ואומר שעכשיו אני באמת מרגישה באתר 'בבית'

ואנא אל תתאפקו מלכתוב

מי מתאפק? אני בודקת כמה פעמים ביום האם הדף הזה ממשיך להיפרש. רק מקשיבה בשקט.
האיש התקשר לפני כמה דקות מהעבודה, מספר שמישהי שעובדת איתו איבדה תינוק שבועיים לפני מועד הלידה המשוער. כאן בצפון אמריקה עושים הלויה מלאה לתינוקות שנפטרו.

אני מרגישה שכל אובדן הוא אבן שנזרקת למים, והאדוות מגיעות ונוגעות גם במי שרחוק.

לדמותך הנעלמת יקרה, חוזרת על דברי אחרים רק כדי לחזקך שוב.
אני נכנסת לדף שלך כמה פעמים ביום כדי לקרוא אותך ותמיד, אחרי שנייה, כבר זולגות הדמעות ואני תוהה כמה כח צריך כדי לשרוד טראומה כזאת ולהמשיך הלאה.

קהילה שלמה נמצאת כאן בשבילך .

גם אני פה.
הדף שלך עוזר בדרך משונה גם לי.
קוראת ובוכה. נותנת לעצמי ממש ממש לבכות אפילו להתייפח.
ואז פתאום הרגשתי שמשהו אצלי השתחרר. התנקה. הוקל.
לא יודעת מה. אולי כי גם אני חווה פרידה וגעגועים מאנשים שאהבתי.
אולי אכתוב קצת בדף שלי...
תמשיכ כל הזמן לכתוב זה ממש מדהים איך התמיכה הורטואלית הזו עוזרת.בעולם מנוכר כמו שלנו מצאנו פינה חמה כזו.

הי. את ביקשת שכמה שיותר ישתפו, אז אני מרחיבה על ההפלה שאמא שלי עברה. היא עברה הפלה בשלב ממש מוקדם של ההריון. היה לה חום והיא לא טיפלה בזה, היא מסוג האנשים שמזניחים דברים כאלו פשוטים כמו טיפה חום גבוה. היא לא ידעה שהיא בהריון אפילו, כי היא באמת היתה ממש בהתחלה. רק כשהיא התחילה לדמם היא הלכה לבית החולים. שם הסתבר לה שהיא היתה הרה. אני הייתי אז בת קצת יותר מ 15, והיא לא רצתה לגרום לי טראומה וניסתה לא לספר. התוצאה האמיתית היתה שאני הסקתי שיש לאמא שלי איזה סרטן. בסופו של דבר היא ספרה לי, ואחרי כחודשיים שלושה, עשו אצלה בדיקה של רמת הורמון ההריון בגוף כדי לוודא שהרמה ירדה. הסתבר שהיא ירדה אבל מתחילה לעמוד. כך נודע לנו על אחותי. הספיק שראיתי את החיוך הקורן על הפנים של אמא שלי כדי שאני אדע. כולנו רצינו תינוק כל כך הרבה זמן, והנה נולדת לי אחות. חשבנו לקרוא לה על שם אבי אמי שנפטר, ששמו היה מנוח. אני הצעתי נחמה. הלוואי והיא לא היתה צריכה לנחם. בסופו של דבר קראנו לה בשם אחר. קראנו לה על שם סבתא שלי, אמא של אמא שלי, שנפטרה שבוע לפני שאחותי נולדה. אני חייבת להודות שכל זה - זה היה הרבה יותר מדי כאב לספוג בפעם אחת. הפלה, ומוות של אמא (של אמא שלי). והתינוקת היוותה לנו נחמה ענקית. כשאמא שלי בכתה היינו מקרבים את הילדה אליה והיא היתה מחייכת, חיוך שהפציע בין הדמעות. אמא שלי עדיין בוכה לפעמים, אבל פחות. וממה שראיתי אצלה אני חייבת להמליץ: קחי לך את כל הזמן שבעולם. אבל אין להחניק. דמעות אסור בתכלית האיסור לסכור. בכי, יקירה, ככל העולה על רוחך. הביטוי העצמי של כל תהליך האבל נעשה באמצעות הדמעות. חייבים לשפוך את זה החוצה, זה יותר משיככול אדם להכיל, ואם לא מנקזים את זה נגרם נזק, נזק קשה מאוד ולעתים אף בלתי הפיך. את תראי שהזמן שתקדישי לעצמך הוא הזמן שאת חייבת, למען בריאותך הנפשית, להקדיש לעצמך.
אני מאחלת לך, שלנצח יהיה לך טוב ככל האפשר. אני באמת רוצה את זה. ממעמקי לבי, מתוך נשמתי.
אני שולחת לך כל אשר תבקשי. רק אמרי מה.

חושבת עליך הרבה. כאב שכזה מדגיש את הצד השני, כלומר כמה אנחנו באמת ברי מזל מתי שהכל 'כרגיל'. כמה צריך להיות מאושרים במי שיש לנו, כמה שהכל בעצם כל כך שביר.
מקווה שהנוכחות והאהבה של מי שיש לך ימשיכו לעזור לך להמשיך ולמשוך כדי לא לשקוע.. יודעת שקל להגיד והכאב והחלל כה גדולים.. לא יכולת לעשות דבר למען איילת שלך...שולחת לך אהבה וכח.

נכנסת לכאן לסכם יום נוסף במסע הארור הזה...

סוף של יום שמוצא אותנו מפורקים, מבולבלים, כועסים ועייפים כל-כך מלכאוב ולבכות.
נראה לי חשוב שתדעו גם על רגעים כאלה.

חושבת שאולי רצתי היום קצת מעבר לקצה גבול היכולת שלי. יותר מדיי דברים חדשים וראשוניים. ובסיכומים הסטטיסטיים של בעלי: 3 מזל טובים והשתתפות אחת בצער, שני ביקורי ניחומים ופעילות אחר הצהריים מרוכזת ומאומצת עם הילדים...

לרגעים אני נבהלת, כי משהו בי עוד כל-כך מדחיק את זה, אני מתקדמת במישור אחד ונסוגה באלף אחרים. מנסה להגיד לעצמי שהיא כבר לא תהיה איתי לעולמים, לעולמים. כל החלומות, התוכניות האהבה העצומה הזאת, הרצון שמעולם לא היה בי כל-כך עז להניק אותה, לקלח אותה, ללטף את גופה הרך, לעטוף אותה באינסוף נשיקות. מה עושים עם כל אלו עכשיו ??? ואיך עושים שהם לא יהפכו לגוש כעס או מחנק עצום בגרון.

נזכרת בתמונת האולטראסאונד המת של בתי ומסרבת להסכים לקבל את הדין. מדי פעם עוד תנועות דמה בבטני ואני מאלצת את האמת פנימה: זה לא היא, שום דבר לא זז בתוכי יותר, אני ריקה בגופי הבוגדני.

רוצה לבכות וכבר ממש מתקשה למצוא בתוכי את הדמעות, זה כאילו התגבש למשהו יותר מוצק וכבד וכואב. תוהה אם אי פעם עוד אחזור להיות חייכנית כשהייתי, כי נראה לי שמעכשיו רובצת עליי עננת כאב גדולה.

אני הולכת לישון אותה ומחר נתחיל הכל מהתחלה...

לילה טוב
שמחר יהיה יום פחות מתיש.

אביב, חושבת עליך, ועוקבת,
מניחה שאת ממשיכה את התהליך עליו כתבתי לך.
את משתנה, משפחתך גם.
החוויה הזאת תצטרף באחד הימים אל ספר החוויות שלך,
זה שמכיל את כל הטוב והרע שקרה לך אי פעם,
והכאב יישאר עמום ורחוק.

רק תזכורת אחת רציתי להוסיף,
משהו שנראה לי שקצת נשכח מעוצמת הצער של כולנו על אובדנכם:

אם היא מתה בבטן, סביר להניח שמשהו היה לא תקין אצלה.
ואילו הייתה נולדת כך, אולי הבכי והכאב היו גדולים יותר.
לפעמים, גם כשקורה לנו משהו נוראי מאוד, יש אפשרות אחרת, שיכולה להיות נוראית יותר.

נסתרות הן דרכי האל, והשאלה "למה?" היא לא תמיד הנכונה.

שולחת לך נוסף, ע - נ - ק - י
ומזכירה לך לדבר איתה על כל מה שאת מרגישה.
לדבר עד שנגמרות המילים.

כבר קראתי בהודעותייך את השינוי, הרשי לו לקרות.
יש לי מין תחושה כזאת, שאת קצת מרגישה לא נוח להתרחק ממנה.
הנשמה שלה צריכה להשתחרר, לא פחות ממה שאת צריכה לשחרר אותה.

תוהה אם אי פעם עוד אחזור להיות חייכנית כשהייתי, כי נראה לי שמעכשיו רובצת עליי עננת כאב גדולה.
אני כותבת לך בחיל ורעדה , מניסיון של אובדן אחר, שונה מאוד, ואנא, מחקי אם מוקדם לך לדבר על זה. אבל כן, זה עוד יקרה. בעוד כמה זמן, אני לא יודעת כמה, יהיה פתאום יום אחד שבו תמצאי את עצמך לשנייה, או לדקה אחת, בלי הכאב הפולח הזה בלב. כאילו שהאבן הכבדה נעלמה לה - לשנייה, אולי לדקה אחת. ואחרי זה יהיו בהלה ורגשי אשמה של "איך יכולתי" - וזה בסדר, כי גם זה חלק מהאבל, ומההחלמה. זה לא אומר שהיא לא תהיה איתך תמיד - אבל בדרך אחרת. הרגעים האלה יתארכו לאט לאט, וגם הכאב עצמו ישתנה - לא שהוא ייעלם אי-פעם, אבל הוא יתרכך, הקצוות שלו יתעגלו והוא יהיה לחלק ממך, תמיד ברקע, אבל שונה.
אני מאוד מהססת אם ללחוץ על "הוסף לדף" - אנא מחקי אם לא נראה לך.

אין לי מילים. אני מחבקת את התינוקת שלי ובוכה איתך. מחבקת ובוכה.
ואני רוצה לחלוק אותה איתך...

אני יודעת שאת גדושה עכשיו.
במראות, בחלומות בתקוות שהתנפצו וקשה לך להרפות מהרסיסים שלהם,
תהיי שם.
אל תנסי בכוח להרפות. הרשי לעצמך להתאבל. מותר לך. מגיע לך.
חבקי את האבל. ויחד אתו חבקי את החיים. את הבן שלך שצעק את הצעקה שאת רצית כל כך לצעוק. את בן זוגך שלא יודע איך להתאבל ולתמוך בך בו בזמן.

בעבר עברתי הפריות מבחנה, והתאבלתי מידי חודש על החלומות והתקוות שלא קרמו עור וגידים...
זכרי שגם לך מגיע הזמן שלך...קחי אותו.
ושאת כל אהבתך, תוכלי להעניק בבוא הזמן, לתינוקת שלך שבא תבא...

יש יועצת נפלאה בשם רות שעוזרת לי כשקשה
זה הטלפון שלה
02-6436686

המוות הפך בשבילי למין משהו נעלם שאסור- ממש אסור לדבר עליו
זו התקופה. כמה טוב שהיום זה (קצת?) אחרת.

אביב מאוחר יקרה

כשלי נודע שהתינוק נפטר וראיתי את האולטראסאונד הנורא הזה של בלי תזוזה ודופק זה היה ערב יום כיפור.
מכיון שהייתי אז חד הורית, וללדת במהלך יום כיפור אומר שרק מישהו אחד יכול ללוות אותי ואימי הייתה בחו"ל,
החלטתי לחזור הביתה עם התינוק המת בבטן וללדת אותו למחרת יום כיפור.

בבוקר יום כיפור התעוררתי מאד מוקדם וביקשתי מאחותי שתלווה אותי לבית קברות.
אני גרה בישוב קטן ובית קברות במרחק הליכה.
הלכתי לקבר של סבתי והייתי שם קצת זה מקום מאד שלו ויפה בתוך יער.
אני זוכרת מאד חזק את הדממה של בית הקברות שהייתה בדיוק כמו הדממה בבטן שלי.
זה היה משהו חזק מאד. הדממה של הקברים ודממת המוות בבטן שלי.

ממעקב אחריך בדף זה, נראה לי שאת בוחרת בדרך של אבל ולא של הדחקה.
כפי שכתבת יש לתהליך המון רבדים, המון רגעים המון סיטואציות.

יש לכאורה התנגשות בין הצורך שלך עכשיו להתכנס ולהתמזג עם הכאב ובין החיים שממשיכים
לי לא הייתה משפחה כשזה קרה. לא ילדים ולא בן זוג אבל גם אצלי הצורך להמשיך לזרום עם החיים היה גדול וקיומי.

ככה זה אבל. מורכב מכל סך הכל הרגעים. הרגעים של כאב חודר של כעס של יאוש של רצון לוותר של בלבול ורגעים של לאכול, ולטפל בילדים ולדבר עם אנשים להמשיך בחיים.

לכל אחד יש את הדרך שלו ואת עכשיו פוסעת בדרך שלך להתאבל.
ממה שאת כותבת ועצם זה שאת כותבת ומשתפת, נראה שאת בוחרת בדרך האמיצה והקשה של לחוות הכל ולא להדחיק.
השיתוף שלך מאפשר מרחב לכל מה שאת מרגישה, לכל מה שעולה.

לי מאד עזר לטייל ברגל. הלכתי המון ובעיקר קרוב לטבע.

בטבע המוות הוא לא אסון. הוא חלק מגלגל החיים גם כשזה קורה בשלב כל כך מוקדם.
הטבע לא מדבר על זה אבל עצם השהייה במחיצתו מזכירה את זה שאנחנו חלק ממשהו גדול הרבה יותר
וזה נותן הרבה כח ותובנות, ונחמה.
אפשר לטייל בחוץ אפשר לשבת ליד הים.

ולפעמים כשנהיה קשה מדי מותר ואפשר ורצוי קצת לשים בצד ולהישאב לחיים
כמו שכבר כתבתי לך- אל תדאגי. זה כל כך חזק שזה יופיע שוב.

זהבית - אני קוראת אותך ומזדעזעת, איך עברת את כל זה כל-כך לבד ??? פתאם דרכך, מהדהד בי עוד יותר חזק כמה שפר גורלי, שהרי יכולתי להיות גם נורא לבד בסיפור הזה. אני נדהמת מעוצמותייך ושמחה כל-כך שפתחת בפניי את הסיפור האישי שלך. הבן שמת ברחמך עוזר לי להתגבר על ביתי הכואבת והלוואי והמפגש בינינו מסמל גם את המפגש ביניהם (גם אם זה נשמע מיסטי עבור חלק מאתנו...).

נאוה - איילת מדברת איתי, היא מוצאת את הזמנים הנכונים, כשאני פנויה אליה ואל עצמי. היא דואגת שוב ושוב לומר לי שלא רצתה להכאיב לי, שגם אם היום קשה לי לראות זאת כך, היא עשתה את הבחירה שהייתה הכי טובה עבורי.

אני לא מוכנה בשום פנים ואופן לקבל את זה שמשהו בה היה פגום או לקוי. ראיתי אותה והחזקתי אותה והיא הייתה מושלמת, וכך היא תישאר בגופי ובנפשי לעולמים. אני חושבת שלחשוב על מום כלשהו זו בריחה שאינני מבקשת כרגע. אני כן מאמינה שזה אולי נועד לחסוך כאב גדול יותר שהיה בא יותר מאוחר ורוב הזמן אני משתדלת לכבד את בחירתה. אני מאמינה בה ויודעת שהיא מאמינה בי, בכוחותיי ובמשפחה שערגה אליה.

הבוקר האיש שלי ואני נסענו יחד לנשום מרחבים. זה נתן לנו הרבה זמן יחד, להעלות ולדבר על כל מה שיושב עלינו. אני מרגישה שאנחנו מתמודדים, כל הזמן, וזה בריא ונכון. הדמעות פחות זמינות לנו, אולי גם הן מבינות שהן ממילא לא מספקות, וכמו שאמרתי, הכאב עובר סובלימציות כל הזמן. אני שומעת את עצמי מדברת עם אנשים שבאים לנחם או לחזק ויודעת שמשהו בי כל הזמן למד ומשתנה.

מעניין שהאסון הזה גרם לשנינו להרגיש כמה גאוותנים היינו, איך חשבנו שההורות זה משהו כל-כך טבעי ונכון ו"תפור עלינו" וכו' וכו'. ואיך בסטירת לחי גדולה אחת זה הכה בנו. ההבנה שאנחנו כל-כך קטנים במערך הגדול הזה. ושאין לנו מה לעשות חוץ מלנסות, כל הזמן, להיות טובים יותר, ולעשות את מה שנראה לנו הכי נכון.

אני רוצה לכתוב משהו שאולי ישמע/יקרא מאד קשה בשלב זה, אבל: "אני בוחרת בחיים". יש רגעים (היו כאלה ואני מניחה שיהיו עוד בכל מיני שלבים) שהאופציה של לשקוע עולה, מין רצון לצלול לכמה חודשים עד יעבור זעם... אבל אני יודעת שאני לפחות לא כזאת. אני זקוקה להתמודדות היומיומית, אני יודעת שהיא תבנה אותי ותבנה בי, לבנה אחר לבנה ורק זו הדרך שלי להיבנות ולחזור לחיים: רגישה יותר, אמפתית יותר, חזקה יותר ומאד מאד אוהבת.

רוצה לסיים (רק את התכתובת הנוכחית הזאת, כמובן) בשורות שמתנגנות בראשי כבר כמה שעות טובות, והאיש שלי לא נרגע מהן...:

"ספרי איילת אהבים,
על מה כיסית ראשך צעיף סגול,
על מה ריסייך עצובים
וצווארך שחוח כגבעול..."

אביב, את מדהימה!
אני קוראת אותך ובוכה...
שולחת לך המון חיבוקים חמים.
נראה שהתהליך שלך באמת מצמיח אותך, והאמונה בטוב עולה מתוך מילותייך.
וממנה אני מאמינה שתחזרי לחיים.
גמר חתימה טובה

את כל כך מרשימה, ומדהימה. אני קוראת את הדף שלך ולבי נשבר ומתחבר אל שלך.
לא יודעת כמה אפשר לעזור ממרחק האנונימיות אבל שולחת לך אהבה, ולא נעים לי להוסיף, מתחזקת מאהבתך שלך.
חזקי ואמצי.
ושולחת חיזוקים ומחשבות טובות גם לאישך האמיץ.
חזק ואמץ.

"אני בוחרת בחיים".
אני זקוקה להתמודדות היומיומית, אני יודעת שהיא תבנה אותי ותבנה בי, לבנה אחר לבנה ורק זו הדרך שלי להיבנות ולחזור לחיים: רגישה יותר, אמפתית יותר, חזקה יותר ומאד מאד אוהבת.
מחבקת אותך ואת משפחתך. הכוח להאיר את החושך נמצא בך...

שבועיים לא הייתי... ורק עכשיו קראתי.
מאוד עצוב. בוכה וכואבת איתכם ושולחת לכם המון כוחות.
כמו שכתבת - אין דרך אחרת, רק ההתמודדות היומיומית, תהליך כואב ובונה (ולעיתים גם מפרק) אך בסופו של דבר ולאורך זמן מחזק (למרות שאולי היום זה עוד לא מורגש) .
שלא תדעו עוד צער.

רוצה לדווח גם על הרגעים האחרים: רגעים של ייאוש, גל של כאב מטלטל, תחושות קשות של בושה, כשלון, אכזבה עצומה ובעיקר חוסר האונים הנורא הזה. מין סירוב פנימי לקבל את הדין, כעס גדול ואין על מי לפרוק, בכי פנימי חסר מעצורים וגם הוא כבר אינו יכול לגאול ולהושיע. תחושת פספוס, חוסר טעם ופחד עצום כשעולים הרהורים על ניסיון נוסף... ועוד ועוד...

תני לבכי לשטוף את כל הרגשות /רגעים הללו החוצה מגופך.

הכל לגיטימי! מותר לך

מאד מרגש מה שכתבת על מפגש הנשמות.

בענין "לחזור לחיים"

במלאת שנה ללידה קמתי ונסעתי לכמה חודשים להודו.
טסתי דרך ירדן ומשם לדלהי.

המטוס לירדן קטן מאד והיטלטל רצינית מכיסי אוויר. ולי מראש יש קצת פחד טיסה.
הפעם לא פחדתי . בכלל. הבטתי לשמים והרגשתי שאם נתרסק אוכל סוף סוף לפגוש בנשמה היקרה שלו למעלה.
ממש הייתי שם ונראה לי בכלל לא אופציה רעה.

אחרי הטיול שעזר לי מאד לחזור לעצמי, לקבל כוחות חדשים , שוב מצאתי עצמי במטוס הזעיר הזה. מירדן לארץ.
הפעם פחדתי נורא. קצת התאכזבתי כי כבר חשבתי שבגלל מה שקרה, לפחות הפסקתי לפחד מהמוות וגיליתי שבכלל לא.
ואז קלטתי שהפחד הזה , הוא אולי הסימן הכי חזק שבאמת התחלתי לחזור לעצמי. פתאום החיים כאן שוב היו חשובים ולא רציתי להיפרד מהם כל כך מהר.

אין קיצורי דרך באבל. אבל אני יכולה לאמר לך מנסיוני שמתישהו זה מפסיק כל כך לכאוב והופך לפינה עצובה בלב.
לפעמים היא עולה ואז כל הכאב הראשוני חוזר אבל רב הזמן לא. ככל שהזמן מתרחק גם הכאב שעולה כבר פחות מאיים לפרק אותי מבפנים. ויותר מזכיר געגוע ועצב.

ובענין המנחמים:
אני זוכרת שהדהים אותי שכל אחד שבא לנחם עזר לי.
בכל מנחם שהגיע עלה עוד פן של האבל.
ההשתקפות הזו בעיני האנשים שאוהבים ובאו לנחם , שיקפה צדדים שונים שלי שכולם היו זקוקים לעלות ולקבל הכרה .
אולי זה בגלל הפתיחות שהייתה בי גם לאפשר לאנשים לעזור לי.

אני גם זוכרת כמה בתוך כל הכאוס שהייתי בו הרגשתי תודה עמוקה למי שהגיע. שיערתי כמה קשה היה להם לבא
אלי בסיטואציה כזו.

אנחנו איתך, בעליות, בירידות, גם כשמרגישים את העוצמה והמשמעות, וגם כשהכאב מטלטל, וחוסר האונים גדול מנשוא. את יפה במלואך, באור וגם כשחשוך, מקבלים אותך כאן בזרועות פתוחות, לתת כתף, למחות דמעה, להתפעל, לערסל.
מותר לך, מותר לך, מותר לך, זו את, עם כל מה שיש בך, תני לכל מה שבשל לצאת את האפשרות לצאת, אנו כאן להכיל הכל. באהבה.
ואתה איש יקר, האיש שלצידך, אם יורשה לי ואם נכון לך, מזמינה גם אותך לכאן (רשמית) . יש לך מקום.

מן השמים ומכוחות נפשכם תנוחמו. כשבני בכורי אובחן בהפרעה אוטיסטית אשתי היתה בהריון. כשחזרנו מטיפול אינטנסיבי וקשה נודע לנו כי "יש בעיות" היינו צריכים להחליט האם להמשיך או להפסיק אף אחד מהמשכילים במדע וברפאוה לא ידע לומר מה כמה ואיך לייעץ בתוך כל סערת הרגשות הטיפול האינטנסיבי שרק החל "נולדה " לנו עוד בעיה הרגשתי כאברהם אבינו העומד ב10 נסיונות עד לעקידת בנו שגם היא בחירה שלו אל מול צו אלוהי הקושי היה עצום אשתי היתה שם גם די לבד בשלב ההמתה הזרקת חומר לעובר ( נתיב) ולאחר מכן לידת עובר מת (שם נכחתי) מבטי השכנות שלא מעיזות לשאול ובאות לעזור בכי תינוקות שמטיף חלב וכאב עצום בפנים שנספג בחיים מלאי התמודדויות נוספות עם בנינו בכורינו המקסים האהוב המדהים שמלמד אותנו שיעורים אין קץ עלינו על חייו ועל החיים בכלל ובפרט. לאחר כ3 שנים הרתה רעייתי שוב בשמחה באהבה ובאמונה גדולה בכוח הבריאה החיים והטוב נולד בנינו פלא נתן הנותן ומעניק כח שאפשר. אין יום ללא התמודדויות. הלילה הוא שחור בו נאחזים דינים רבים יאוש תסכולים כאבים אבל הוא חלק בלתי נפרד ומדהים כשלעצמו מיממת שלמות אחת גדולה יש לכם כוחות יש לכם אהבה יש לכם בריאה ויצירה מדהימה שנולדה ובניד עףעף עלתה מעלה מעלה והותירה אתכם לעולם של חיים ומוות של גן עדן וגיהינום של כאב ושמחה מתחלפים וצוחקים זה לזה. לעולם זיווגים אמיתי וטבעי לעולם ההצלחה שלכם.
מי יתן ותזכו לראות אור גדול ותהא שנה זו שנת ברכה ואורה ושירה חדשה השלוחה לכם כאילת השחר.
היו בריכם באהבתכם המשפחתית, חתימה טובה למה שנחתם בכם ושנה חדשה למה שמתחדש בתוככם
כל טוב

תודה.
נחזור לדווח אחרי הפוגת היום הקדוש...
גמר חתימה טובה לכולנו.

גמר חתימה טובה גם לך, לדמותך הנעלמת

רק עכשיו קראתי.
אביב - דומעת איתך.,
תחל שנה וברכותיה.

גמר חתימה טובה.

גמר חתימה טובה אביב, ומי יתן והשנה הזו תביא עימה רק טוב ולא תדעו עוד צער......

עם ליל הפליג בספינתו
נשוא נשא את לבבי איתו.

איפה ימצא לו עוד
זוג עיניים כזה?

אין כח, כבר אין כח לשאת, ועם זאת, הנה עולה ובא עוד יום, והשמש זורחת, והציפורים מצייצות, והפרחים פורחים, והעשב ירוק, והשמים כחולים, והאדמה חומה - לעולם ועד.
"אנחנו כאן אורחים לרגע"
חיבוק ממני. @}

וכל כך כל כך עצובה איתך. את חולקת פה את כאבך בצורה מדהימה. רציתי לשאול משהו ואני מקווה שהוא לא לחלוטין לא במקומו (אחרי הכל את פה מעבדת את מה שחווית ואת חווה) : איזו מין לידה זאת הייתה

לילה שקט אביב

מוצאי היום הקדוש,

אני מוצאת את עצמי מתנחמת או יותר נכון מסמנת המון שמחות קטנות, מין תחושת תודה על הקלות קטנות שקבלנו:
למשל, העובדה שהכל קרה רגע לפני כניסת השנה החדשה, ובכך בעצם נותר משהו ששייך לשנה שחלפה... למשל, העובדה שיש עכשיו המון חגים, שמאפשרים לנו לחזור לשגרה בהדרגה ובאיטיות ולתת לנו המון זמן איכות עם הילדים שכל-כך זקוקים לנו עכשיו, למשל, העובדה שלמרות הכל, אחרי שבוע נגמרה סוגיית החלב הכל-כך כאובה, למשל, שדרך הסיפור שלי ושל איילת זכתה חברה להיפגש עם אמה לשיחה על מוות דומה שהתרחש אצלם כשהחברה היתה בת 10 והכל הודחק תחת ערפול כבד, למשל, שאחרי כל זה, צום יום הכיפורים נראה כמו משהו כל-כך מינורי (אבל מאידך, המילים והתובנות שבתפילות נעשו קשים פי מיליון...) ועוד ועוד...

עם שני ילדים קטנים שנצמדים אליי יותר מתמיד, לא ביליתי יותר מדיי זמן בבית כנסת, ובכל זאת, בחילופי משמרות עם האיש שלי, ישבתי בפנים במוסף של יום הכיפורים. מאז ומעולם תפילת "ונתנה תוקף" פורטת על מיתריי, אך היום הרגשתי איך אני חרדה לקראתה ואכן, התפילה עשתה את פעולתה, הרגשתי איך המילים הנהגות קורעות אותי מבפנים ומביאות עימן את הבכי החיוני והבלתי נמנע. המחשבה, שכבר בראש השנה וביום כיפור שעבר, הוחלט גם על בריאתה וגם על מותה היא קשה מאד. אבל, המחשבה הזאת מצטרפת לתובנה עמוקה ולא פשוטה כלל לתפיסה: מידת השליטה האמיתית שלנו בחיינו היא כל-כך מזערית (שלא לומר לא קיימת כלל). ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות פאסיבים ואדישים לקורות אותנו, להיפך, אני מרגישה שאני מגיעה למסקנות של קוהלת: סוף דבר, את האלוהים ירא וכו' וכו'... ומצד שני המחשבה על כך, שמיום הכיפורים שעבר ועד יום הכיפורים הזה, כאילו שלא קרה כלום בגופי ובנפשי, ריקה הייתי אז וריקה אני גם היום, והריק רק הרבה יותר גדול ומורגש...

תובנה קשה נוספת שנגלתה לי ממש לפני כניסת היום הקדוש היא, שבשונה ממקרי אובדן ואבל אחרים, במקרה שלנו, ההשתקמות המלאה חייבת לעבור דרך הריון ארוך נוסף שבסופו תיקון (וחס וחלילה לא חלופה). התובנה הזאת כל-כך קשה לי כרגע, ולרגעים אני אפילו מרגישה שמדובר בסוג של התעללות מצד המנכ"ל של עולמנו... מנסה להדוף את המחשבות הללו ברגע זה, עד שאהיה מוכנה להתמודד עימן (למרות נטיית מנחמים מבוגרים להאיץ בי ובנו: "עוד תראי, עוד שנה וכו' וכו'...")

קוראת בשקט - אני מניחה שבעתיד אנסה להרחיב יותר בסיפור הלידה של איילת, אבל לשאלתך: לידה מלאה (לא בדיוק טבעית - זירוז ואפידורל) אבל עם צירי לחץ והכל. בדיעבד, אני מאד שמחה ששכנעו אותי לקחת חלק פעיל בלידה שלה, ואני מאד שמחה על החלטתנו לראות ולהחזיק אותה, שזה הרי כל מה שנותר...

מרגע לרגע, מבינה יותר את העומק ואורך הזמן והרוח שידרשו להתאוששות שלנו. לעתים, על פני השטח, הכל שב להיות כרגיל, אך ההתמודדויות הקטנות הן אלו שיעצבו אותנו ואת חיינו.

ולכל המאחלים, חשוב לי להבהיר, גם השנה שחלפה הייתה לנו טובה, מה שקרה בסופה לא מאפיל על כולה ולא מבטל את הדברים הטובים שקרו לנו (והיו רבים כאלה). האסון הוא אסון, והוא מספיק גדול בפני עצמו, בלי שיטיל צל אחורנית.
אני מאחלת לנו ולכולם עוד שנה טובה ובריאה ומלאה שמחות קטנות. הלוואי ונצליח לזכור כל הזמן, עד כמה הכל כל-כך לא מובן מאליו ולהודות על כל רגע טוב וחי שבנו...

אביב, תודה לך על השיתוף. ההתמודדות שלך מדהימה ומפגישה אותי עם תעצומות נפש נדירות.

_תובנה קשה נוספת שנגלתה לי ממש לפני כניסת היום הקדוש היא, שבשונה ממקרי אובדן ואבל אחרים,
במקרה שלנו, ההשתקמות המלאה חייבת לעבור דרך הריון ארוך נוסף שבסופו תיקון (וחס וחלילה לא חלופה)_

חיכיתי לך, לומר לך ממש את זה: אם זה רק אפשרי, כנסי להריון נוסף.
חשוב, מאוד חשוב לאישה לסיים את לידותיה עם חיים.

התובנה הזאת כל-כך קשה לי כרגע,

קחי את הזמן, סיימי את תהליך הפרידה, סיימי את האבל,
סיימי לעכל את האירועים ואת המשמעויות שאת מוצאת בהם.
סיגרי מעגל, ואז פתחי חדש.
כנסי לחדש עם אמונה, תקווה, ראיייה של עתיד נפלא - וכמוך, אני רואה בזה תיקון ולא חלופה.

עוקבת אחר דרכך החוצה מהבור ומחזקת אותך.
שמחה על התובנות שאת מגיעה אליהן ורואה את האור.
אני יודעת שגם את

נאוה, אני יודעת שזה יצטרך לבא, אבל זה נראה לי כל-כך מפחיד ומורכב. יש בי תחושות כל-כך אמביוולנטיות וסותרות לגבי זה. אני תוהה אם לא כדאי לפנות לתמיכה מקצועית לפני ובמהלך ???
מתלבטת אם הפעם אנסה לא להיקשר, לא לקוות, לא לחלום, לא לתכנן , ואיך חיים ככה במשך כל-כך הרבה ימים ????
אולי רק הריון נוסף יהיה המבחן האמיתי להבנה ששום דבר הוא לא באמת שלך בעולם הזה ?? אני לא יודעת אם יש בנו את הכוחות באמת לזרום עם זה ולעמוד במבחן שכזה.
אף אחד לא מוכן לערוב לנו שהפעם זה יגמר אחרת, ומה אם לא ? איזה כוחות אמצא בנפשי להתמודד עם עוד אובדן כזה או אחר ???
אני לא יודעת, רק משתפת בבלבול העצום שלנו ...

ועוד משהו, לא יודעת למה אבל פתאם הבוקר הנוכחי נורא מפחיד אותי:
צריך להתחיל לחשוב על לחזור למטבח ולבשל, וזאת נראית לי משימה ענקית ומיותרת ואין לי מושג מאיפה אשאב כוחות עבורה.
ועוד אלף ואחת סידורים (אפילו הכי בסיסיים, להחליף מתנות שהילדים קבלו ולא יכולים ללבוש וכו' וכו') - עד עכשיו האיש שלי ליווה אותי במטלות השונות והצלחנו לנוע. פתאם עכשיו אני מרגישה איך הגוש הזה בגרון ובלב מכביד עליי כל-כך. זאת כנראה האמביוולנטיות שיש בי לגבי המשך תנועה וחיים בכלל ושוב התחושה הכי חזקה זה בלבול עז וחשק עצום לעצור ולא לנוע ולא לעשות שומדבר, לחכות עד יעבור זעם...

ועוד משהו, לא יודעת למה אבל פתאם הבוקר הנוכחי נורא מפחיד אותי...ועוד אלף ואחת סידורים
אחד אחד. אחד אחד.
אל תהיי יעילה, עשי צעדים קטנטנים.

אני חושבת שהיום זה יום השקיעה הגדולה...

אביב,
אתך באבלך ובקושי העצום ששעור זה מביא אל חייך.

וכהמשך לאבל הזה עולה הבקשה לשחרר את בתך.
במותה ציוותה לך את חייך. ומתוך כבודה ומתוך זכרה, עולה ההצעה לשנות את שם הדף הזה ל- בתי זכרונה לברכה. בכך תתרמי לעילוי נשמתה ולשער לחיים מחודשים בעבורך.

במדה ואת מעונינת אשמח לשלוח לך משהו קטן שעשוי לעזור לך לזכור אותה ובמקביל להמשיך הלאה בחייך.

אף אחד לא יבטיח לך דבר לגבי העתיד. עם זאת, הריון נוסף עשוי להניב ילד/ה בריאה ושלם שת/יחליט שהוא/היא מעוניין/ת לחיות כאן בעולם.
הבנה כי כך דרכו של עולם, וכי בחירתה של ילדתך שלא להתגשם בעולם החיצון היא בחירה שלה ואין לך כל חלק באחריות על כך עשויה להקל עלייך.

סלחי לה, סלחי לעצמך.

מבורכות.

צפריר, מוכרחה להודות שחכיתי לך ולמלותיך.

הן קולעות וכואבות נורא.
התחושה הראשונה שעוררה בי הצעתך היא זעם והתנגדות אדירים. אני עוד לא מוכנה, עוד לא יכולה, אבל כן מרגישה את הצורך הזה מתחיל לבעבע בתוכי. אתמול ביושבי מול המחשב, עיינתי בדף מה חדש ופתאם רציתי לקחת חלק בכל שאר הדפים הנורמלים, הלא מתוייגים כל-כך, החיים. פתאם נזכרתי שיש בי מה לתת ולתרום מעבר לכאב העצום ולבור שאיילת והחלטתה פערו בתוכי.

קשה לי, אני מודה. קשה לי נורא לקבל את זה שכך היא בחרה, אז אני משליכה את זה על מישהו אחר...
יושבת בבית וחווה את הדממה הנוראית הזאת. לא בכי, לא תינוק להרגיע ביד / במנשא שכל-כך התכונן אליה (שלושה מנשאים ליתר דיוק...), לא חיתול להחליף, לא חלב שמטפטף, לא ריח של תינוקת שממלא את הבית ואת הנשמה, לא מקלחות זעירות, לא חיבוק רך ואוהב, לא עיניים מעפעפות, לא גוף קטן לבחון ולהחזיק ללא סוף -
רק אין גדול (אני יודעת, אני יודעת, בארבע ימתלא שוב החלל בקולות של הגדולים, אבל זה לא מספיק לי, זה לא במקום ...)
ושומדבר לא מצליח למלא אותו, שומדבר.

"מה אביא ילדתי הקטנה
מה אביא לך מתנה

מה אביא ילדתי הקטנה
מה אביא לך מתנה

אביא לך שיר אוהבים
אביא לך אור כוכבים
אביא לך רוח של ים
אביא לך את כל העולם

אביא לך צחוק ילדים
שיבהיל את כל הפחדים
אביא לך בשתי ידיי
אביא לך את כל חיי ..."

נ.ב.: אני חושבת שיש לי שם חדש אבל לא ממש יודעת איך עושים את השינוי וכן, אני אשמח לקבל כל מה שיש לך לתת, אתה צריך כתובת ממש או אי-מייל או מה ?

אני איתך כבר כמה ימים. חוששת לגעת- הייתן איתי את ואיילת בחג. במחשבותיי, בתפילותיי.
אין קיצורי דרך בכאב ובאיחוי.
מתוך אובדן אחר אני חווה אותך.
בכל פעם שניסיתי לדחוק-
לעשות במקום להיות, לזוז במקום להרגיש- שילמתי ביוקר.
לקח לי יותר מדי זמן להבין שהכאב הינו חלק מההחלמה.
אני קוראת אותך ומרגישה שנפשך וילדייך הינם כוחות כה חזקים עד שאת יכולה להרשות לעצמך להיות בכאב מבלי שתצנחי למצולות ללא כח לצאת.
יהיו ימים פשוטים יותר ודוקא אז ללא הכנה גם שעות קשות יותר, ולאט לאט יהיו יותר מהימים החולפים מבלי לזעזע את כל נימי הכאב.

כאב חד ליד כד.
מרכיבים אותו משברים
שנאספו ברוב עמל. עוד
מעט יראו מה לא ימצא
לעד. והכד ככה בחסרונו
יעמוד כמו הנשמה.

(י. לאור)

אני חושבת שיש לי שם חדש אבל לא ממש יודעת איך עושים את השינוי
כתבי פה את השם החדש, ומישהו יעשה את זה בשבילך.

אתה צריך כתובת ממש או אי-מייל או מה
בדף של צפריר שפרון מופיעה כתובת דואל שלו.

תודה.

אביב מאוחר
אחרי שבועות שלא נכנסתי לאתר, אני יושבת פה כבר שעה וקוראת ולא מפסיקה לדמוע
תמשיכי לשתף, להוציא, לפרוק, כמה שרק תצטרכי,
אנחנו נמשיך להטות אוזן, לחבק ככל שידרש

אני קוראת אותך ומחבקת. מתפלאת לכוחות הנפש שיש לך.

הלוואי ונצליח לזכור כל הזמן, עד כמה הכל כל-כך לא מובן מאליו ולהודות על כל רגע טוב וחי שבנו...
אמן.

איתך כל הזמן @}

הריון נוסף?

מישהי שאיבדה גם היא תינוקת ואח"כ תינוק מתאומים אמרה לי שרק כשאחזיק בידיים שלי תינוק/ת שלי, הכאב יעבור.

היא מאד צדקה. לקח לי 4.5 שנים.

אחרי שעברה התקופה הראשונה כבר לא חייתי בתוך הכאב וחזרתי לחיים מלאים וטובים אבל המקום הריק הזה, המקום הכל כך כמהה לתינוק שנותר כואב כל כך, התחיל להתמלא רק כשזכיתי ללדת ולטפל.

אני מאמינה שכשמגיע הזמן יודעים ואז זה גם קורה.
אני מניחה שתהיי אז כבר פחות מבולבלת וכואבת.

מתי הזמן זה מאד מאד אישי.
יש מי שזקוקה להרבה זמן להתאבל ולהיפרד מהתינוק שמת ורק אח"כ מרגישה שרוצה תינוק אחר.
יש מי שתוך כדי אבל כבר נכנסת להריון.

קחי רק בחשבון שהגוף צריך להתאושש ותהיי זקוקה להרבה כוחות נפשיים. הריון אחרי הריון שהסתיים במוות סוחט מאד מבחינה רגשית ולכן כדאי לחכות ולהתחזק.

שם הדף שלך מאד מוצא חן בעיני יש בו הרבה חמלה .

אביב יקרה,
גם אני מלווה אותך כבר כמעט שבוע ורק עכשיו הרהבתי עוז.
יש בך עוצמה מדהימה ומלאת אור, והמון אומץ לכאוב ולחשוף. עולות בי שתי שורות משיר של רון אדלר:
" היה חזק.
וזה אומר שמותר לך גם להיות חלש לפעמים."

אחרי שקראתי כאן את סיפורך, סיפרתי אותו לחברה שהיא גם מיילדת (בבית חולים וגם בבית). שוחחנו ממושכות והיא סיפרה לי בין היתר על מיילדת מתל השומר בשם רות שפט שהוציאה חוברת אשר בה היא מספרת על מקרים דומים שבהם היא פגשה במשך שנות עבודתה. החוברת נקראת: לידה שקטה, וניתן לנסות להשיג אותה אולי דרך תל השומר.

אני רוצה להוסיף גם חיבוק חזק לזהבית.
זהבית, הסיפור שלך מצמרר ומופלא בעת ובעונה אחת. עולה ממנו תחושה עצומה של חכמה ושלווה, והדרך שעשית מאז ועד היום היא בעיני נתיב של אור בחשכת האבל הטרי של אביב ובן זוגה.

אני רוצה ללחוש לשתיכן בשקט ובצינעה, צרו לכן מפגש אמיתי. כבר יש לכן מעגל. אפילו רק בשביל לשבת ולשתוק יחד, ולהרגיש קרוב שתיקה של נפש אחות שהיתה ונמצאת שם גם. איכשהו יש בי תחושה ברורה שכבמטה של קסם יגיחו מתוך האפלה נשים כואבות נוספות ויצטרפו אליכן למעגל. מעגל של נשים מצטיין תמיד באיכות של ריפוי. וזה אף פעם לא מאוחר מדי להצטרף.

היו ברוכות. אני מצרפת את האהבה והחמלה שבי לשתיכן.

אביב ,
קוראת ובוכה ושולחת חיבוק.
הלואי ולא תדעו עוד צער.

יושבת לכתוב, מנסה לזקק לי מילים. עסוקה בטרדות היומיום ולא תמיד פנויה לפתוח חלון לשמוע ולתור אחר בתי האובדת:

איילת, כאן אמא -
היא לא עונה לי,
אולי היא רק ישנה.

איילת, כאן אמא,
אוהבת אותך כל-כך,
היא עדיין בשלה,
רדומה ושלווה.

איילת, כאן אמא -
זועקת אותך בקול בלתי נשמע -
היא לא עונה לי.
איילת לא עונה.

לעתים, במקלחת,
היא מוכנה לבא אליי,
להאיר לי רגעים שחורים,

ואני יודעת:

זו בתי האובדת,
זו בתי הבריאה,
הברה, היפה.

איילת שותקת ואני בוכיה.

איילת, כאן אמא,
אבלה, חפויה וכבויה.

@}
הלוואי יכולתי ללטף לך את הראש לאט ובעדינות.

אין לי מילים....

אביב יקרה
כמה פעמים קראתי את הדף והתלבטתי אם להגיב,היום החלטתי שהיגיע הזמן.
פגשתי היום חברה שביתה איבדה תינוקת לפני כמעט שנתיים והיא סיפרה לי שביתה ילדה בת. כיון שגם אני "בוגרת" אבדן של תינוקת וכיון שדיברנו המון בתקופת האבדן שלה על הענין,הרשתי לעצמי לשאול "ואיך היא?" התשובה היתה בדיוק מה שאני הרגשתי בלידת ביתי שנולדה אחרי האבדן "סגירת מעגל".
המון אנשים מחבקים ואכפתיים ,חלק נותנים לך עיצות שהיו טובות להם. העיצה שלי אל תקשיבי לאף אחד (כולל אותי...) הקשיבי לעצמך!
אם מתאים לך להכנס להריון נוסף ,עשי זאת ואם לא אז לא אם את מרגישה שלהחזיק תינוק/ת חי ישיב אותך לחיים עשי זאת ובמהירות האפשרית אבל רק אם זה טוב לך!!
ולגבי העצבות. מסכימה עם שמיכה,עוד יבואו רגעים בהם תהיי מאושרת וחמלי על עצמך זה בסדר זה לא אומר ששכחת רק אומר שאת חזקה ומסוגלת להמשיך למרות הכאב.
אני משווה את האבדן לניתוח. בהתחלה זה כ"כ כואב ומדמם אח"כ נשארת צלקת והיא לא כואבת כל יום,מתי כן? בחילופי עונות. שבתות חגים ימי הולדת לידות של ילדים נוספים תמיד יהיו רגעים בהם איילת תחסר לך אבל תוכלי להיות מאושרת ,אם רק תחליטי.
חיבוק גדול ממני אמא שתמיד נתקע לה גוש בגרון כששואלים אותה "כמה ילדים יש לך?"
(לאחרונה אימצתי תשובה חדשה,ילדתי שישה )

אביב יקרה
מה שלומך?

רציתי להמליץ לך על כמה ספרים שעזרו לי:

"מי מת-המוות כמורה לחיים" מאת סטפן לוין.
ספר שמספר על התמודדות עם המוות בדרך מעניינת ומלאת חמלה.

"אנה חנה ויוהנה" זה סיפור על נשים בכמה דורות בסקנדינביה ויש שם גם סיפור על איבוד הריון.
מאד מרגש .

"אחות ליבי" סיפור יפהפה של סופרת הודית וגם שם יש איבוד הריון והתמודדות עם זה.

קראתי אותם במרחק מהלידה אחרי שעבר זמן והם איפשרו לי חיבור אחר לכל העניין.

את השיר שלך קראתי ובכיתי זה מחזיר אותי לכאב הבלתי נסבל של הגעגוע, של הכמיהה הכואבת כל כך לגעת, להחזיק ,לאהוב שלא יכולה לבא לידי מימוש.
והתחושה המרה של: למה לי זה קרה?

ספרים, שירים, דברים שהיו עבורי טעם החיים, ועכשיו הכל מרגיש נורא תפל. עוד לא מסוגלת להעמיק ולצלול לתוך ספר קריאה אמיתי (בינתיים מעיינת בכל מיני ספרים מקצועיים, כמו "אובדן" של תמר גרנות וכו').
הזמן עובר, אני חשה כל יום שעובר בדברים הקטנים שאני כבר מסוגלת לעשות.
אל תבינו אותי לא נכון, יש רגעי חיים רבים וטובים. רגעים של צחוק אמיתי ועמוק (תודה לאל, אותו אל שגזל ממני את פרי בטני אבל העניק לי מראש שניים בריאים ונפלאים...), רגעים של שכחה רגעית וכל פעם אני תוהה, האם זה עבר, האם זה לא יותיר צלקת ואחר כך מתעוררת לעוד בוקר, לא מצליחה לרוות כוחות משנת הלילה, עוד בוקר שבו הריק שקע מעט יותר עמוק בליבי ואני מרגישה כובד בלתי מוסבר באיברי ובנפשי.
אני נעה בעולם, מרגישה כמו כברה פתוחה לקלוט, סופגת אינסוף רגעים ותחושות ואנשים. כל צעד שלי הרבה יותר אמיתי ועמוק, כל מחשבה יותר מזוקקת וצרופה. וכן, במפגש עם הבריות אני חשה איך איילת קורנת מתוכי: "היא שם, באישוני עיניי..." ומעבר לזה, היא בחיוך שלי שנוספו לו עכשיו מספר קמטים, היא בידיי שאוחזות תינוקות של אחרים, היא בנפשי שמתמוגגת בבואה במגע עם ילד אחר, היא שם אפילו ביכולת שלי למחול, על הכל, לקבל עליי את הדין ולהמשיך לנשום.

אתך

"באישוני עינייך" וגם בכתיבתך, בין המילים, עטופה בהרבה אהבה.

חשבתי לי פתאם: אף גבר בעולם לא יוכל להבין אותי ואותנו. אף גבר לא יבין עד כמה משמעותי לי שאני היחידה בעולם שהרגשתי אותה חיה, חיה !!!! נושמת בתוכי, זזה בתוכי. אולי בגלל זה היה לרופא ההוא, מלאך המוות עבורי, קל כל-כך (אני יודעת, אני יודעת, לא באמת קל אבל אני היום על המון אנרגיות שליליות וים של כעס ומרמור...) להגיד לי: אני מצטער, אין כלום".
אני ביום שחור, לא האמנתי שאפול ליום כזה והנה הוא כאן, הכעס מבעבע מכל נימי גופי, הוא מחולל בי תמורות מדהימות, מעלה בי הומור שחור וציני שלא ידעתי שקיים בי, ומעודד התנהגות של הרס עצמי בעוצמות אדירות.
אולי מזל שמגיע החג ומאלץ אותי להיות בין בני ביתי שזקוקים לי ולא יאפשרו לי יותר מדי להתפרע...
מצד שני, את כל הכעס, הייאוש, התסכול העצומים האלה, חייבים לפרוק איפושהוא... ):< }

קוראת אותך ובוכה. מביטה אל תהום הצער שלך ועומקה מטלטל אותי.
איננו מכירות אבל נצרבת בי. שולחת לך תפילה להחלמה.

קיבלת המון תמיכה ואני מצטרף אליה. אני אדם פרקטי
אחרי האבל, ומכיוון שלא בטוח יהיה לך סבלנות לקרוא את כל מה שוראים, חייבים להסתכל קדימה, גם אם זה נשמע אכזרי. אמא שלי ז"ל, רופאת ילדים חכמה ומדהימה, אמרה לי: "חמוד שלי, אם לא הולכים קדימה, הולכים אחורה". היא צדקה. לכי קדימה!
[email protected]
באהבה

גם ממני