להפיל בבית

[מקווה_לטוב_בכל_ליבי*]

עדכון.
היה דופק, לא שמחנו מהפחד ואכן השבוע גילינו שהדופק נעלם וההריון פסק. התחושות שלי צדקו, כ"כ הרבה למדתי על הגוף שלי מהמסע הנורא הזה.
התחיל לי אתמול בלילה דימום קל בניגוב וכבר קבעתי גרידה לעוד 3 ימים, לא יודעת מה לעשות, אבודה, כואבת ומפוחדת בעיקר... אשמח לעצות.

[מקווה_לטוב_בכל_ליבי*]

מחרתיים גרידה, בחרתי לשחרר ולסיים עם זה. מקווה שכל מי שקוראת תדע להתחזק ולשחרר מתוך ההבנה שאין לנו שליטה על זה.
מאחלת בריאות איתנה לכולן.

[מקווה_לטוב_בכל_ליבי*]

זהו. נגמר. פעם שנייה בחצי שנה.
רציתי לכתוב לטובת מי שעוברת את זה גם, הפורום הזה עזר לי כל כך וזה המעט שאוכל להחזיר.
חשוב להבין שאין לנו שליטה, לדעת לשחרר כשצריך וגם אם הדרך הטבעית לא מצליחה לנו, לדעת לקבל ולהודות על האפשרות לטפל בעצמנו בצורה יסודית בעולם טכנולוגי שמאפשר את זה.
התהליך מהיר וההחלמה קלה בסך הכל, עליי אישית הציטוטק לא עבד בכלל והעדפתי לסיים את זה מהר בגרידה.
נכון, זה מלחיץ ומותר להילחץ ולהתבאס אבל לדעת ולזכור לקום ולהודות על מה שיש.
בסוף יהיה בסדר, לכולן, אני בטוחה,
בדרך כזו או אחרת.
מאחלת רק בריאות לכולן, רפואה שלמה, פוריות וידיים מלאות ♡

[שפירית*]

יש לי תור מחר לגרידה.
בשבוע 10 התחלתי לדמם ובדיקת us הראתה שאין דופק. הציעו לי 2 אלטרנטיבות כדור או גרידה והחלטתי ללכת על הגרידה כי התהליך מהיר יותר. קשה לי המחשבה שיש לי עובר מת בבטן. מקווה שהתהליך יעבור מהר ללא סיבוכים ושאקלט מיד להריון נוסף בלי טיפולי פוריות כמו הריון זה.
הכי כאב לי שיום לפני הדימום שיתפתי את אימי שאני בהריון והיא ככ שמחה. אחרי 3 ימים הייתי צריכה לבשר לה שנגמר. ממש כואב לי. רציתי שתשמח.
לגבי בן הזוג, לא מרגישה ככ תמיכה ממנו. אומר לי כל מיני דהרים קשים שאם אכתוב אותם אני יודעת שהתגובות יהיו "מה את עושה איתו?? " אבל אני מניחה לזה. גם כך יש לי יותר מידי על הראש כך שאין לי כח להתעסק בזה.

[פלוני_אלמונית*]

אוי תנחומי, תרגישי טוב, לא ברור מה או כמה חמורה התגובה שלו, בכל מקרה חשוב לזכור שגם הבן זוג בסוג של הלם בעצמו.
בשורות טובות...

[תום_בוי*]

אני מתחילה את סיפור ההפלה הטבעית שלי בהקדמה לא קשורה: אני לא מסתדרת עם בנות. כבר הרבה שנים. מאז שהן פגעו בי בתיכון, תמיד הרגשתי שיש תחרות תמידית וסמויה שלהן מולי, וגם שהן מתחברות כלכך בקלות זו עם זו ומשאירות אותי בחוץ משום מה, ולא כלכך הרגשתי שייכת למין הנשי בגלל זה. עם בנים הרבה יותר קל וכיף. ואולי לא כלכך הרגשתי מחוברת לגוף הנשי שלי ולרחם שלי בגלל זה. וזה איכשהו מתחבר לזה שנפלתי לאנורקסיה קלה כל שנות נעוריי וצעירותי (ברמה שהייתי רזה ו"כוסית", לא באופן חולני). איך כל זה קשור? הלידה הראשונה שלי נגמרה בקיסרי חירום, כמה שלא התכוננתי ונפלתי לתחרות הסמויה הזו שגם תעשיית הלידה הטבעית נופלת אליה (מי שמצליחה ללדת טבעי היא אישה אמיתית!", מחוברת לכוס שלה, יודעת ללחוץ ולזוז כמו שצריך, לא מפחדת!). מפל התערבויות שאפילו העמידה האיתנה שלי ב-30 שעות צירים ללא אפידורל לא יכלה לעצור, הובילו לניתוח, שאולי הציל אותי ואת הקטנצ'יק המופלא אבל אולי גם היה מיותר. לכי תדעי...
שנה וחודשיים אחרי נכנסתי להריון (כן, תוך כדי הנקה מלאה גם בלילות). אבל העובר לא התפתח בשבוע 6 (לא היה דופק, ואז כן היה ואז שוב לא היה... אני תכף ארחיב על זה). המחשבה על עוד התערבות, עוד פלישה רפואית לגוף שלי חלחלה אותי. החלטתי, אחרי קריאה של הסיפורים האמיצים פה, שאת זה אני עוברת טבעי. דווקא הצלחות של הפלות טבעיות נטעו בי כח ותחושת הזדהות וסולידריות עם נשים, בניגוד לקריאה של סיפורי לידה טבעית שרק מרגישים לי כמו ניסיון לעורר קנאה ויוצרים אצלי תחושת תחרות וכשלון. אולי לפעמים המוות מעצים אותנו.
אבל זכרתי מהניסיון לידה שלי, שגם מה שנגמר בהתערבות הוא לא כשלון. שאסור שגם בנושא ההפלות ניפול שוב לתחרות ולהשוואות. אבל עדיין, כלכך רציתי שלפחות את זה אני אעבור בלי המערכת הרפואית הפטריארכלית.
אני אקדים ואומר שעד לרגע המכריע עדיין הייתה לי תקווה שההריון ימשיך. כי כאמור בשבוע 6 לא היה דופק (רופא אמר ישר כדורים, סירבתי ורציתי לחכות), שבוע אחרי היה דופק, 5 ימים אחרי שוב לא היה ממש, והייתי בשבוע המתנה עם ידיעה מהרופאה החדשה שהלכתי אליה שהסיכוי הוא 50/50. התייעצתי עם המדקר שלי. הוא אמר שאסור לרפואה הסינית ללכת נגד הגוף - כלומר ברמה העקרונית אסור לעשות דיקור סיני כדי לגרום להפלה (אפילו אם העובר מת), כי גם אם זה יצליח זה יחליש את הגוף. הרפואה הסינית הולכת עם כח החיים ולא נגדו. סיכמנו שנעשה דיקור דווקא הפוך - לגרום להריון להצליח ולהרגיע. למחרת הדיקור (שאכן הרגיע אותי) התחיל דימום. היו יומיים של דימום קטנטן ברמה של כתמים, שבמהלכם כלכך קיוויתי שבכל זאת ההריון ימשיך וזה תקין (כלכך רציתי!). זה קרה לקראת יום השנה למותו של אבא שלי. הוא מת בדיוק סביב הזמן שהתעברתי בהריון הראשון שלי, ו-9 חודשים אחרי שהוא נפל לתרדמת. הוא היה איתי כל ההריון, הוא היה איתי בלידה הטראומתית. וידעתי שהוא איתי עכשיו. קיוויתי שכמו פעם קודמת, הוא ייתן לי חיים. הוא נתן לי.
אז יומיים אחרי שהתחיל הדימום עליתי לקבר של סבא שלי - אבא של אבא. זה היה יום השנה שלו, כמה אירוני - הוא נפטר בערך באותו זמן שנה אחרי אבא שלי. בכיתי. ביקשתי שיעזור לי, לא משנה איך. שיעזור לי בשביל אבא שלי, הבן שלו. חזרתי הביתה, ונפלט ממני בכי מייבב, כי למרות התקווה ידעתי שההריון הזה לא נועד להמשיך. התחלתי לרקוד עם עצמי בחדר למוזיקה שמרגשת אותי, אחרי שלא רקדתי יותר משנתיים.
למחרת, אני נכנסת לפי החישוב שלי לשבוע 9, התחילו לי צירים. כן, זה הרגיש צירים. ממש לא ברמה של לידה, אבל דומה. והדימום מתגבר. אני עם הקטנצ'יק (בן שנה ו-3) אצל אמא שלי. אני יודעת שזה זה. אני יודעת שאני אמורה לעבור את זה בדיוק כאן. הגוף שלי, החזק, הרגיש והחכם, מתחיל לפרק את החבילה. אני נפעמת, לראשונה בחיים שלי, מכמה מופלא הגוף הזה. אותו גוף שכלכך זלזלתי בו כל השנים, שהרעבתי אותו, פגעתי בו, רדיתי בו, לא אהבתי ולא כיבדתי. אותו גוף מפרק את החבילה. במפולת מופלאה, הרחם מתפרק שכבה שכבה, פיסה פיסה, כמו יצירת אומנות.
ניסיתי להתקשר ל שרה לה, כי קראתי פה שהיא עזרה בעניין, אבל אין מענה. אני שולחת הודעה שאני בעיצומה של הפלה ואשמח לעזרה.
למזלי, נתקלתי באתר של לימור כהן (אישה לאישה סיוע לנשים). היא מייעצת לנשים איך לעבור הפלה בבית. אמנם אין לה הסמכה מקצועית, אבל יש לה ניסיון אישי והיא עזרה לי מאוד להיות רגועה ולהבין שמה שאני עוברת זה בגדר הנורמה. והיא עושה הכל בהתנדבות.
בהתחלה יצאו חתיכות שנראו כמו כבד. חשבתי שזה מה שאמור לצאת, אבל זו הייתה רק ההתחלה. הצירים המשיכו בערך 4-5 שעות. הדימום היה מסיבי, בערך פד מתמלא כל חצי שעה. הייתי במקלחת הרבה זמן, נתתי להכל לצאת ולזרום ממני החוצה. מידי פעם הנקתי, זה עזר כי אחרי כל הנקה יצאה עוד מפולת של דם וחתיכות. נבהלתי, כי מאוד צריך להזהר שאם יש דימום כבד מידיי, או חום, רצוי מאוד לפנות למיון. לימור הרגיעה אותי שנשמע לה שזה דימום סביר לשלב הזה של ההפלה. היא נתנה לי את הכח לא לפנות לבית חולים למרות החרדות העזות שלי שמשהו ישתבש. הייתי בטוחה שהרחם שלי לא יעמוד בזה ויזדהם. לא הגיוני שהוא יודע בדיוק מה צריך לעשות, ועושה את זה באופן מושלם. אבל בסוף הכאבים נרגעו. הדימום נחלש. אחרי שעה עוד גל דימום, ויצא לי מבין הרגליים משהו שנראה כמו שק הריון. בגודל ביצה עם קרום לבן מבעד לדם ובפנים משהו שנראה כמו תוכן עוברי. אני מבינה שזה מה שאמור לצאת בעצם. אני קוראת לאמא שלי ואנחנו ביחד ניפרדות לשלום מהיצור/ה הקטנטנ/ה שזכיתי לגדל מספר שבועות בתוכי. יש בי ריקנות עצומה, כאב ועצב. אבל גם שקט ועוצמות חדשות שלא ידעתי על קיומן. אני עדיין מסרבת להאמין בגוף שלי שעשה את זה. אני לא בוטחת בו עדיין, למרות שאני רואה אותו באור חדש לחלוטין. אני חושבת, שאולי זו התחלה של ידידות מופלאה. אחרי שנים של חוסר אמון, ואחרי הלידה שכלכך נזפתי בו שלא עשה את תפקידו הנשי הטבעי, אני מבינה שאני בעצם כן אישה. אני בקושי נרדמת בלילה, והקטנצ'יק לא רגוע.
למחרת נוסעת עם הבנזוג לרופאה (50/50, זוכרות?). אני נקרעת מבפנים מכאב. פורצת בבכי מול הפקידות כדי שיכניסו אותי אליה. אומרת שעברתי הפלה. הן מבועתות מהבכי המתפרץ שלי. לא ניגשות אפילו. הרי זה מעמת אותן עם כל הפחדים שלהן ומה שהן לא רוצות לראות: כאב, מוות, אבדן, התפרקות רגשית. הן מתקשרות לרופאה ומסתכלות עליי בגועל. אני מרגישה כמו משוגעת שמזמינים לה אשפוז כפוי. אני צורחת, את כל הכאב, ההלם, הטראומה והזעזוע שהגוף עבר. אני צורחת להן את כל זה בפרצוף. שיבינו מה זה להיות אישה.
באולטראסאונד הרופאה אומרת שהרב יצא, ויש "שאריות של בלגן" שכנראה יצאו במחזור הבא. לבוא אליה עוד 5 שבועות.
היא אומרת שטוב שלא עשיתי התערבות, שעדיף ככה (כל הכבוד לך!).
למחרת, אני קמה באופוריה, אבל בצהריים חווה התמוטטות. כל הגוף חלש, בקושי מסוגלת ללכת. הדבר היחיד שמנחם אותי - כבר אין בחילות ואני יכולה להנות מאוכל, יש!
באותו יום, יוצא גוש נוסף. יופי! עוד שארית מהבלגן נפלטת, רחם מתוק שלי, אתה עושה עבודה נפלאה! כעבור יומיים, עוד פיסה נפלטת. לא יאומן איזו הפקה הרחם מפיק ורק בשבוע 9.
בשבועיים שחולפים אני עוברת תהליך של עיכול ועיבוד החוויה המטלטלת הזאת. האבדן, העוצמה, הגאווה והפחד. כאבים ברחם ממשיכים, דימום קל ממשיך עוד כשבועיים. הרופאה אומרת שתקין. כל עוד אין חום, אין דימום מסיבי - פשוט להיות עם זה. אחרי 25 יום המחזור מגיע. קצר, אבל כבד מאוד. פעם ראשונה מזה כשנים שאין לי כאבים במחזור. אבל אחרי שנגמר מתחילים כאבים מעצבנים ברחם, במפשעות. אני מחליטה להקדים ולעשות אולטראסאונד מייד אחרי. בטוחה שנשארו שאריות, מסרבת להאמין בגוף שלי, מסרבת להאמין שהטבע עשה את שלו אצלי.
אבל הרחם נקי. אני לא מאמינה. הוא נקי. הכאבים, ככל הנראה, הם תוצר של הטראומה מההפלה, וזעזוע לקרקעית האגן.
הכל קרה מעצמו. היה לי מזל. היה לי כח. אולי זה מקרי, אולי זה לא. אולי בגלל שהחלטתי מראש ובאופן שלם שככה זה יהיה. אבל עם כל הכאב והאבדן והתחושות הקשות זה פשוט תיקון ללידה, שם היה אפס חיבור לגוף ולרחם, אפס שליטה ויכולת בחירה. פה זה היה ההפך. ובבית. בבית הילדות שלי. עם אמא.

[מומינאמא*]

כואבת איתך את האובדן ונפעמת איתך מהעוצמות.
תודה ששיתפת @}

[מזמור_לילה*]

תום בוי, תודה על השיתוף. מחזקת אותך.
לימור כהן באמת מדהימה ומעוררת השראה.
וכך גם את, וכל מי שעוברת את החוויה הנוראה והעצומה הזו.

[יולי_קו]

גם תום בוי וגם אשה שלמה.

[דו_כיפת*]

חיבוק ענק, יקרה
החיבור המדהים לגופך ממש שזור לאורך כל הסיפור
מרגש
תודה ששיתפת
@} @}

[תום_בוי*]

תודה לכולן על החיזוקים. חודשיים אחרי ההפלה הזאת, הפלה נוספת. גם, טבעית, הגוף מוציא הכל והפעם בקלות בלתי נסבלת, כמעט ללא כאבים ועל פני כשבועיים. בדיוק כעבור שנה, אני חובקת בזרועותיי בת מתוקה. בת, לתום בוי שכמוני. הריון מלא, 40 שבועות של מתח וחרדה, שהסתיימו בלידה רגילה, ארוכה וכאובה, עם חיים שיצאו מתוכי בין רגליי, ועם הזכרון של שתי ההפלות שעברתי לבדי, בבית, של שתי נשמות מתוקות שלא זכיתי לגדל, ועכשיו יש פה נשמה חדשה שזקוקה לי.

[אמא_בקרוב*]

ריגשת כל כך!!! אני כרגע בתהליך של הפלה טבעית אחרי הריון מחוץ לרחם וזה כל כך מעודד לשמוע!
יש כאן מישהי שעברה הפלה טבעית אחרי הריון לא תקין מחוץ לרחם?
אני בת 42, נכנסתי להיריון ספונטני אחרי טיפולי פוריות שלא הצליחו. לצערי ההריון לא תקין מחוץ לרחם והמצב הזה הוא סכנת מוות. כל רגע העובר יכול לשחרר נוזלים לבטן ולגרום לדימום בטני ומוות. הרופאים ממליצים על ניתוח לכריתת החצוצרה שהעובר כלוא בתוכה. הם לא רוצים שאגיע למצב של חירום ואני בסכנת חיים. בנתיים הייתי מאושפזת ובמעקב והבטא ירד משמעותית. אני מעדיפה לחכות לירידת הבטא ולקוות להפלה טבעית ולהציל את החצוצרה. החצוצרה השניה שלי חסומה והם אפילו המליצו לכרות את שתיהן ואז אוכל להיכנס להיריון רק דרך טיפולי פוריות.
יש לכן המלצות איך כדאי לעודד הפלה טבעית אחרי הריון חוץ רחמי? איך לחזק את החצוצרה הפגועה? מאוד מאמינה בטבעי - גם התזונה שלי בהתאם .

[אלו_ניק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

באמת שלא ברור לי למה כותבת , מקווה שאצליח לערוך ולמצות רעיון.
הכי חשוב לכתוב זה כדי שעוד נשים יוכלו ללמוד כמו שאני למדתי ונעזרתי
וככל הנראה נמנעתי 'חמסה טפו' ממפל התערבויות בהפלה.
אז תודה לכל המספרות ובכלל על האתר הזה- האורים והתומים של האינטרנט מבחינתי .

הסיפור הוא כזה- יום לפני שקיפות עורפית , מעט מעט דימום , בתור לשקיפות כבר ראיתי שיש ממש דם .
ההפתעה לא הייתה גדולה מדי כשהרופאה אמרה שההריון לא התפתח, משערת משבוע 7.5 כשבזמן השקיפות אני בשבוע 12 .
האמת שכבר זמן מה הרגשתי שמשהו בתקינות ההריון מעורער.
התלבטתי ביני לבין קולי הפנימי כמה זה קשור לברכה המבאסת שהשאירו לי במכתב השחרור של ההריון הקודם :
" הריון הבא - הריון בסיכון"
ככה בלי להסביר , בלי לדבר איתי על זה, מילים כתובות על דף וזהו (האמנם?)

בכל אופן תהיתי האם אני פסימית שרואה שחורות או מחוברת לתחושות גוף וקוראת נכון את האיתותים שלו - כי הפעם באמת מהר הרגשתי מאוד בהריון ופתאום זה הפסיק...
בדרך הביתה מהשקיפות עברתי במיון בשביל לעשות על זה שאני לא מזלזלת- ושם : או גרידה או כדור - עוד לפני שהגעתי הסברתי בטלפון שמגיעה להתייעץ- אבל הכוונה שלי היא לחזור הביתה -סה"כ כיבדו - מאוד מאוד הבהילו שעל כל דבר חריג עלי להגיע חזרה ואין זמן למשחקים , כך או כך לקבוע תור לעוד שבוע לרופא נשים שיפנה אותי למיון . חמודות סה"כ (וכולן שם בהריון) עם זאת סקפטיות לגבי ההמתנה .

בבית , הפרצוף הנפול והאבן בלב התפיידו לנוכח הפרצוף של הבן 1.10 הפלאי והלב האנושי הפשוט והחם של הבן זוג - תודה עולם עליהם !
משם ניסיתי להתנהג באותנטיות-לעכל את המצב-לקרוא מידע-לבכות כשבא- להנות מהדברים הקטנים שיש - להתחבר לתנועה ולשחרור ולפחדים ולכל מה שזה אומר
שכבר שלושה שבועות הגוף שלי לא משחרר משהו.
בלי לשפוט אותו,זכותו. מבקשת איתו ואותו ,להבין.

אולי זה המקום לרקע- בת 35 - הריון לא מתוכנן אבל רצוי , בבית פועם פעוט מהמם וכייפי ,אני איתו בגן הורים , בזוגיות ששמחה בעליות ובמורדות שלה , בעברי הפסקת הריון טראומתית בזוגיות חולה . ולא אכביר בשמות תואר נוספים לחוויה הזוגית רק אספר שה-הפסקת הריון לא קיבלה את המקום והאבל והכבוד בחיי, אולי זה למה באמת כותבת .
בשביל עצמי בעיקר, פעם ראשונה "מוציאה לאור"
הייתי צעירה יותר,מבולבלת הרבה יותר ושבוייה בלב - לא היה שם כבוד לגוף-הבנה-טיפול או שיקום -
לא לכוויה מהזוגיות או לפצע ההפלה .
רק חור ענק שנפער מתוכי לקצות העולם כי ננטשתי בשעת הפסקת ההריון בכדורים - פיזית נפשית רוחנית רגשית . היום מודה על כל המהלך .
כמו המשפט "זבל לאחד זהב לאחר " בור של עצבות מפעם - גשר למציאות של היום .

חוזרת לימינו - שיערתי שלאט לאט הכל יצא , ובין לבין בימים שאמורים לעבור ,ובטח יגבר בערב כשפנויה לזה , יצא יותר תוכן מהרחם ואקווה שאחרי שבוע יראו בבדיקה שיצא מספיק .
מה שקרה בפועל:
חמישי התחיל דימום, בשישי ושבת עדיין היה רגוע וקרישי .
בשבת שתיתי במשך היום תה עלי פטל , קינמון , ואכלתי דייסת בורגול עם סובין בכוונה להניע את המערכת - לא יודעת מה עזר , אבל אחרי שהקטן נרדם הבנתי שזה מתחיל ואותתי לעזרה למקרה שאצטרך להתפנות - משהו שמאוד לא מתאים לי ושמחה שהעזתי וביקשתי ונעזרתי תודה !

(בשלב מסוים חזרתי לעלעל פה בכתובים באתר- והאמת שהודעה אחת מ'הרועה בגיא' בנוגע לדימום חזק ממש סחררה אותי,אולי גם דחפה אותי לפעולה נכונה,סיפורה נשאר עלום-כך צריך מבחינת פרטיות אבל לא יכולה להתעלם מהשוק שזה עשה לי - משהו בי גם מקווה למחוק את הסוגריים האלה בקריאה שנייה-(לא-אבל מוזמנים כמובן לעשות אם ראוי בעיניכם))

נכנסתי לעבודה - פיזית ומנטלית- שליחת רפואה שלמה ל כ-ו-ל-ם ! לרחם , לעוברית שביקרה , לכל מי שמכירה, משפחה חמולה מעגלים קרובים רחוקים .
ובעיקר לילדה הפצועה שבתוכי מההפלה הקודמת- שלא נתתי לה מקום- משפט של שאנטי פאקרס מבחינתי אבל זה מה שזה - ואיזה כיף שהבנתי את זה-
פחות או יותר כשהגעתי אליה (תוך כדי כאבי מחזור קשים\צירים תנועות כמו לידה,החלפת תנוחות גניחות,נשימות) ניגשתי לשירותים והבנתי שהדימום הוא כבר ברמה אחרת .
נשפך שם המון ,בכלל לא ניסיתי להבין, אם ראיתי שק הריון-או מה יצא , היו גם שלשולים שהזכירו לי שזה סימן טוב-
הרי אני מרגישה כמו בקדם בלידה , אבל זרימת הדם-לאחת שלא עפה על לראות דם ניגר- הצליחה להלחיץ אותי .
הסברתי לבן זוג שהוא לא רקצריך להיות קשוב אלא שישחרר ב אימא שלו את האדישות מעכשיו ויהיה רק על זה .
לקח עוד זמן להבין-התחבושות מתמלאות תוך דקות ובכלל הרוב יוצא בשירותים .
יש קול שמסביר לי שמקומי ברכב בדרך למיון - וצריך למצוא סידור(אחותי היפה בנשים ליוותה אותי בסוף) לקטני או לי , כי לנהוג לבד אני לא יכולה.
בעיקר היה קשה לשחרר את זה שאני לא רוצה לנסוע -
(הלידה גם היא -תודה לעוזרים , עברה בסוף בשלום , אבל היו הרבה קשיים מול כפייה של המערכת והתנהגות לא מכבדת, מבינה אותם אבל עדיין היה לא קל לעיכול בזמן מרגש שכזה)
מתחילה להרגיש זיעה קרה וצמרמורת וחולשה של אולי אתעלף ( אם זה מלראות דם ניגר או מלהזיל דם ניגר) ושורה תחתונה- שלא כמו פעם - יש לי אחריות על ה'טוב המיטיב' של פעוט בעולם.
ללכת לנשק אותו ישן לפני שאני יוצאת ריגש וחיזק מאוד - גם המתוק הזה רגיש והרגיש אותי . לפני שהלך לישון הביא לי חיבוק כוח מיוזמתו שהטיל את כף החוזק לטובתי .

תאכלס פחדתי- באמת פחדתי לחיי בשלב מסוים, הדם משפריץ בפולסים ואני לא ראיתי איך מגיעה בקרוב לביה"ח אמרתי שאם עוד חציש אני לא משתפרת אצא. בסוף לקח יותר כי לא היה איך - נכון שהכל לטובה, אבל אם התחילו " צירים" ב18:30 ודימום חזק אדום עז ומשפריץ ב 20:30 . רק ב 22:15 הייתי במיון . ומרגישה שזה יותר מזל משכל שלא התעלפתי. אבל כל אחת זה אדם וגוף ויכולות משלה.
והיה שם סה"כ בסדר, נבהלו קצת מהאיבוד דם אבל פחות ממני- כי גם באמת החלק הארי נותר בבית, עדיין יצאו כמויות של כנראה שיליה או דם קרוש בבדיקה המביכה אבל סבלנית של הרופא , ולא במפתיע ההצעות היו כדורים או גרידה , הסברתי שאני מעדיפה לחכות(לא הועלתה כמובן אפשרות כזאת ובלי תמימות באמת חבל לי על זה)
ממש קיוויתי שזה לא יעורר מאבקי כוחות , נעניתי שאפשר לחכות לבוקר בהשגחה אבל "אין סיכוי שזה יצא לבד ".ניסיתי להימנע מאשפוז ורק להינות מהעירוי שחוברתי אליו איך שהגעתי וממש הרגשתי שניפח אותי חזרה - לא חושבת שבלעדיו היה נגמר ככה אבל מומחים ממנו יוכלו אולי להסביר לי בהמשך...
מהון להון , הזמן טס והרגשתי הרבה יותר טוב וביקשתי שוב א.ס -בלילה בתקווה שאולי התנקה ונחזור הביתה -
בפעם הזו הרופא ניסה למשוך עם צבט חלקי דם קרוש ש"הפריעו לו" לראות בבדיקת מפסק הזו - זה היה הכי נורא.
גם שלא ביקשתי שיעצור כי הרגשתי את זה וזה היה מפגרמלשון פיגור מהמקום שהגעתי אליו כבר - כיווץ אותי,שלח אותי לילדה הקטנה שנפגעה לא פעם מעשייה גברית או נשית, כוחנית או מינית שנכפית עליה . באסה אבל הנה זה קרה שוב- קפאתי- אכזבה.
אבל זו המציאות ונמשיך למחר טוב יותר =] מאמינה
כמה ארוך זה כבר אמאלה - לא התכוונתי ויש עוד כל כך הרבה .
אקצר שהמשכתי עם תנועות והרגשתי את הכיווצים ,כל זמן שלא דיברו איתנו .
כשדיברו זה הפסיק ממש כמו בלידה .
וקצת שיחות מרפסת עם האחות ,שלי והאחות במחלקה , מעט שינה ובבוקר התגנבנו בעצת האחות המיומנת (לצערי ולשמחתי )שלי שבורכתי בה אל הרופא ביקשנו להיבדק .
הבין שרוצות ללכת כי כבר באמצע הלילה ניסינו לקבל את ברכתו , הפעם בדק ושחרר " את יכולה להשתחרר, זה מה שאת רוצה ממני לא?"

"רוב התוכן התרוקן"

מעכשיו,בתקווה, לא אוגרת מה שלא צריך.
בברכת שנשחרר ונשתחרר, נכנס להריונות נוספים משמחים ,ואהיה אמא לעוד כמה שירצו בי כאמא להם.
תודה וסליחה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש מישהי שאפשר להתייעץ איתה על הפלה בבית בהריון מולארי שבוע 12?