להפיל בבית

אנונימי

ראו גם: mis]כשההריון מסתיים בטרם עת carriage[/po]/ - רשימה של שרה לה מתוך עלון באופן טבעי
ובכלל, מדור הפלה ואובדן הריון

רוצה לשתף. לא כ"כ מבחינה רגשית, אלא מבחינה טכנית, שיהיה לאחרות מידע שלי היה חסר.
הריון שלישי, רצוי ומשמח. בגלל הנקה אין מחזור, ולכן בעצם אין לי מושג מה גיל ההריון.
אולטרסאונד ראשון - הרופאה מתפלאת, ההריון מאוד צעיר, איך בכלל שמתי לב.
מבקשת שאבוא בעוד 3 שבועות. אומרת משהו על זה ששק ההריון לא סדיר, וזה לא כ"כ טוב, אבל יש קוטב עוברי וזה כן טוב.
אחרי 3 שבועות אני מגיעה. באולטרסאונד היא מזהה עובר בשבוע 8 ויום, בלי דופק. אומרת שהעובר ממש מפותח, כלומר שבהשוואה לפעם הקודמת רואים שהייתה גדילה, ונראה לה שממש היום או אתמול הדופק הפסיק.
אני שואלת מה עושים. היא אומרת שצריך לעשות גרידה, או בביה"ח הקרוב, או בבי"ח פרטי, או בביה"ח שבו היא עובדת, ואז היא תבצע את ההליך. אני שואלת מתי, היא אומרת: תחשבי על זה קצת, את לא צריכה להחליט עכשיו. את יכולה לבוא אליי מחר. אני בשוק. מה מחר? יש דחיפות? מה היו עושים פעם? היא מתחילה לנאום לי על כך שהיו מתים. שב 1830 עשו סקר סטטיסטי ראשון והגיל הממוצע של נשים היה 38 בגלל בעיות הריון ולידה. ושזה נורא נחמד לשמוע על אלה שילדו בשדה ומתחת לשיח, אבל זה לא עובד ככה (היא כמובן לא יודעת שהיא מדברת עם אחת שילדה בבית).
אני מנסה לדחות את הקץ ואומרת שמחר אין סיכוי. זה באמת נכון, לבן הזוג יש פגישה חשובה, גם לי יש פגישת עבודה, ובכלל, לא מתאים. אוקיי, אפשר גם מחרתיים בשלוש. אני אומרת שזה גם לא מתאים (הקטן ישן צהריים, חסר שהוא יתעורר ואני לא שם, בלגן שלם לו ולמי שיישאר איתו). היא אומרת, אוקיי, אם את מבטיחה לי שאם יש דימום או חום את מייד הולכת למיון, אז אם לא יקרה כלום עד שבוע הבא, בואי אליי ב10. אוקיי.
אני הולכת הביתה.

אני מתקשרת ל שרה לה המדהימה, שמוצאת את המילים הנכונות קודם כל להשתתף בצערי ואח"כ לתת אינפורמציה כ"כ חשובה. אני מדברת גם עם יעל. אני לומדת הרבה.
תמיד אפשר ללכת לבי"ח. הפלה טבעית יכולה להתחיל מייד וגם בעוד שנה, לפי הספרות. אני אומרת לעצמי ששנה אני לא אחכה. ממה ש שרה לה מכירה, הכי הרבה שזה לקח זה חודשיים. זה גם נראה לי הרבה. שתיהן מדברות על דימום, שנהיה כבד יותר ממחזור. הרבה דם. קרישי דם. אני עלולה להתעלף, אז לא להיות לבד כשזה קורה ממש. היא מקסימה ומציעה את עצמה לארח לי לחברה אם אצטרך. אם אני כן בוחרת ללכת לבי"ח, לדעת שהשלב היותר מסוכן הוא הרחבת צואר הרחם, אז אם אגיע לביה"ח אחרי שהחל הדימום המסיבי, השלב הזה מאחוריי, וזה טוב.
חשוב לציין, שהרתיעה שלי מללכת לבי"ח, היא שאני מתה מפחד מבתי-חולים. אני יודעת איך אני נכנסת, ולא תמיד איך אני יוצאת. מה שמוגדר ע"י הרופאים כפרוצדורה קלה (למנתח) הוא לא בהכרח פרוצדורה קלה למנותח. מניסיון. ואני חוששת מנזק לרחם, אע"פ שהסיכון קלוש. גם ההתנסות שלי בלידה בבי"ח הייתה טראומטית. תחושה של חוסר שליטה שנכפה עליי. לא רוצה לחזור לזה שוב.
אני לא יודעת מה להחליט. למחרת אני מתקשרת לביה"ח הקרוב למיון נשים, לשמוע מהם על התהליך הצפוי. צריך לבוא לבדיקה, ואז, בהנחה שזה לא דחוף, מקבלים תור לעוד יומיים שלושה. מה זה דחוף? חום או דימום מסיבי. דימום קל זה לא דחוף. האחות נשמעת מאוד נחמדה. אני חושבת שאם אצטרך, אגש לשם.
אני מדברת עם מרסי גבע, מדריכת הכנה ללידה, שמחבקת אותי ומנחמת אותי, ומדגישה לי שוב, שכשאני אחליט שאני רוצה, אני אגש לביה"ח, ואבוא עם מי שאני בוחרת. מה שאפשר כדי לחוש בשליטה.
עוד יום עובר, אני ניגשת לקופה לקבל התחייבות למיון. הפקידה מתפלאת שלא אמרו לי שזה דחוף. נותנת התחייבות ומדגישה שהיא תקפה רק להיום, כי זה למיון. אני אומרת לה שאין מצב שאני אגיע לשם היום. טוב, אפשר גם מחר, אבל אח"כ זה לא בתוקף. מוזר, כשהלכתי לבקש את ההפניה חשבתי שאם לא יקרה כלום אז בשבוע הקרוב אגש לביה"ח. אחרי השיחה עם הפקידה ששוב הכניסה את אלמנט הלחץ, כלומר מבחינתי את אלמנט חוסר השליטה, פתאום אני ממש מהססת. הלכתי הביתה. היום עבר ולא ניגשתי למיון. החלטתי שבינתיים אני לא.

למחרת, שיעור התעמלות. בהרפיה בסוף דמיון מודרך (המדריכה יודעת מה העניינים איתי, ומכוונת הכל לבטן, לאגן), ובסופו אני מתחילה להרגיש דימום. אני נורא שמחה. הגוף שלי יודע ללדת. הגוף שלי יודע לזהות שמשהו לא בסדר. הגוף שלי יודע שצריך להיפרד ולפנות מקום. במשך היום חלק מהזמן כאבים לא נעימים, אני מחליטה לוותר על נסיעה מתוכננת. הדימום בינתיים עדין ביותר.

עוד יום. כל הלילה אני מחכה שיקרה "משהו". לא קורה הרבה. ובמשך היום מעט כאבים, הדימום מתגבר אבל עדיין לא רב. מדי פעם קרישי דם קטנטנים. הכאב מקרין לי לרגל וזה מוזר. עוד לילה. אני ממשיכה לחכות. לא מצליחה ממש לישון בגלל אי נוחות ומחשבות, אבל ללא הועיל. אני כל הזמן עם דמיון מודרך ומחשבות חיוביות (וגם כמובן מחשבות עצובות). מגיע הבוקר. קרישי הדם הולכים וגדלים, אבל זה עדיין לא זה. בצהריים הכאבים מתגברים. אני מוצאת את עצמי מרגישה שאני לא יכולה לעמוד. רוצה לאכול צהריים אבל חייבת לשכב.

דמיינו את התמונה הבאה:
אני שוכבת במיטה על הצד. כרית גדולה בין הרגליים ועד לבטן. בקבוק חם על הבטן. הקטן יונק מקדימה. הגדול עושה לי מסז' בגב. בן הזוג מעסה את הכתפיים והגב התחתון. אני משמיעה נהמות וקולות נמוכים. נורא כואב לי.
אחרי כמה זמן הכאב שוכך. יש הפוגה. אני קמה לשירותים. אני שמה טישו ומרגישה שמשהו גדול יחסית יוצא. חושבת שאולי זו השליה, כי זה עגול וגדול. אבל זה לא. זה שק מי השפיר. עם התינוקת המקסימה והחמודה שלנו בפנים. רואים את הראש, והעין, והתחלה של ידיים ורגליים.אני קוראת לבן הזוג. אנחנו נפרדים ממנה, ושמים אותה בקופסת גפרורים. הוא הולך לקבור אותה. אני מסתכלת מהחלון.

אני חושבת שאני מתנגדת להפלות מעכשיו.

אני סומכת על הגוף שלי. אני חושבת שנצליח להסתדר בלי עזרתה של הרפואה המודרנית. אני ממשיכה לדמם בינתיים. מקווה שבאמת הכל יצא כמו שצריך ולא כמו שניסו להפחיד אותי, שמשהו קטן יישאר ואז אצטרך לעבור גרידת ניקוי. אבל גם אם כן, אני שמחה שבחרתי להפיל בבית ושהייתה לי ההזדמנות להיפרד מהתינוקת שלי.
תודה לממסד הרפואי המלחיץ שעזר לי לבחור.
ותודה לכם, על ההקשבה.
הולכת לנוח.

את מדהימה. אני מצטערת על האובדן שלך.
תודה על השיתוף. אני שמחה לדעת שיש אפשרות כזו.אני רואה את זה ממש חשוב ששיתפת כי זה גרם לי להבין שאם יודעים, משמע מרגישים את הגוף, אין דבר שהוא לא אפשרי.

אני מרגישה צורך לחבק אותך,
על האובדן, ובעיקר על ההקשבה לעצמך,
על הכנות הבהירות והאומץ.
תודה גדולה על שיתוף כה חושפני ומדהים.
תודה
אומה

תודה על השיתוף. זו זכות גדולה לעזור גם בפרידה כזו מהריון.
אני תוהה לגבי השימוש בבקבוק חם. כי במצבים של דימום, החימום מרחיב כלי דם ומגביר דימום. מצד שני, החימום מקל על הכאב, אז אני תוהה אם אפשר להתיחס לשימוש בו כהמלצה.
שתהיה לך החלמה טובה.

תודה על השיתוף. @}

שליחה על ידי תמי* » 06 ינואר 2007, 21:41

תודה על השיתוף
אלא שאני חוויתי את זה אחרת,
איבדתי כמויות של דם , התעלפתי, והיו צריכים לתת לי מנות דם כדי שאפשר יהיה לעשות לי גרידא.
אשריך שכך זה נגמר.

את מדהימה. אני מצטערת על האובדן שלך

תודה גדולה על שיתוף כה חושפני ומדהים

מאחלת לך פרידה שלווה ושלמה, והתחלות חדשות ובריאות. @}

תודה גדולה על שיתוף כה חושפני ומדהים

החלמה טובה,
תהיי בטוב.

תודה על השיתוף, תרגישי טוב ותנוחי הרבה!!!!
אני הפלתי בבית בשבוע 12 הריון ראשון. דיממתי 9 שבועות ולפעמים כמויות אדירות של דם ( בשתי הלידות אחרי זה דיממתי הרבה הרבה פחות) ..הייתי יושבת בשירותים והדם היה זורם כמו שתן.. לא הכרתי בזמנו אף אחת שעברה את זה בבית אז באמת חשוב לי להעביר את זה לאחרות.
הלכתי כל כמה זמן לגניקולוג שבדק אותי ואמר שהכל בסדר ולזכותו יאמר שלמרות שגם הוא לא הכיר מישהיא שעברה את זה כך הוא לא ניסה לשכנע אותי לעשות אחרת.
בדיעבד אני יודעת שלא נחתי מספיק..( אייקון של לתת לעצמי מכה חזקה בראש!)
חשוב מאד לקחת פסק זמן ולנוח פיזית ורגשית ולתת לדברים לצאת...
אני זוכרת המון בכי וכאב..עם הדימומים.
חודש אחרי שהפסיקו הדימומים הלכתי לרופאה אחרת לעשות אולטרסאונד לראות שהכל בסדר והיא הרצתה לי שיכולתי למות ושזה מאד מסוכן וכו..
חשוב להקשיב לגוף. לנוח כבר אמרתי..

שם בדוי יקרה

תודה לך שפתחת את הדף החשוב הזה דף סיפור הפלה.
מה שכתבת על איך שהעוברית יצאה ואיך שראיתם אותה ונפרדתם ממנה... אין לי מילים

גם אני כמוך מקווה שבאמת הכל יצא כמו שצריך ולא כמו שניסו להפחיד אותי
מאחלת לך רפואה שלמה

מאחלת לך הרבה טוב.
בתור מישהי שעברה הפלה יזומה, וכאבה מאוד, גם אני היום נגד הפלות.

מאחלת לך רפואה שלמה
שתדעי שכל אישה שעוברת הפלה, עוברת גם תהליך רגשי מאוד מאוד משמעותי, ויש שיטת ריפוי עתיקה שמטפלת באישה וכמה שיותר מוקדם יותר טוב, אם את רוצה פרטים על הטיפול ומטפלים, צרי עימי קשר .

חשוב להקשיב לגוף. לנוח כבר אמרתי..
מסכימה מאוד.

תרגישי טוב. וכל הכבוד לך על הדרך על האמונה בעצמך ועל זה שחלקת איתנו כאן. תודה.

עירית_לוי

תודה על השיתוף!

תרגישי טוב. וכל הכבוד לך על הדרך על האמונה בעצמך ועל זה שחלקת איתנו כאן.
תודה לך .

ליבי איתך,את מאד חזקה.
אני עברתי את זה ולמעשה עדיין עוברת.בדיוק באותו שלב בהריון.
אצלי הדימום הספונטני לא גרם להוצאת שק ההריון בשל השתרשות חזקה ברחם ונאלצתי להשתמש בזרוז כימי. עדיין בתהליך.
מאחלת לך הרגשה טובה, בריאות טובה.

תודה רבה לכן, לכל אחת מכן, על המילים התומכות.

אני מנסה לעדכן, לטובת מי שתזדקק למידע.
ביום הראשון אחרי מה שתיארתי כאן, הרגשתי יותר טוב, כמעט בלי כאבים. היה דימום, אבל מועט יחסית.
בכל אופן, הרגשתי מאוד חלשה. אז הייתי במיטה רוב הזמן. הרגשתי שמצב מאוזן זה מה שאני צריכה.

ביום השני, במקום להשתפר, זה נעשה יותר גרוע. גם התחיל לכאוב לי (דומה לכאבי מחזור) וגם שוב דימום קצת יותר חזק. בסוף התקשרתי ל שרה לה, והיא הרגיעה אותי ואמרה שבד"כ, אחרי ששלב יציאת שק ההיריון, יש הפוגה, ואחריה מין גל שני של הוצאת השאריות. ידעתי שאין לי באמת סיבה לרוץ לבי"ח, כי הדימום לא היה מסיבי, וכי בדיוק אכלתי ארוחת ערב (לא יעשו הרדמה כללית לפני 6 שעות צום, מקסימום יעקבו שאני לא מאבדת יותר מדי דם). הלכתי לישון.

קמתי מאוששת. עד הצהריים עדיין הייתי במיטה, אבל אח"כ קצת קמתי. כיף שאפשר קצת להסתובב, שכיבה כפויה יכולה להיות דבר די מעצבן ומתסכל, במיוחד כשיש ילדים... הדימום פחת משמעותית.
הכל היה נפלא עד הערב, שאז פתאום שוב כאבי מחזור. הלכתי לשכב, וכשקמתי יצא קריש די מסיבי. זהו בינתיים, נראה מה יהיה.

הולכת לישון

תרגישי טוב! אני איתך!!

עדכון אחרון (אני מקווה) לשנה הקרובה: בסך הכל מתחילת הדימום ועד סופו עברו 7 ימים.
אני בסדר גמור, חזרתי לעצמי.
מצחיק ועצוב- אני מסתכלת בראי, על הבטן היחסית רזה שלי, וחושבת לי שמעולם לא שמתי לב איך בטן די שטוחה נראית בעצם די ריקה. משהו חסר בה.
ניפגש בעוד כשנה בסיום אופטימי של הריון יותר מוצלח.

שם בדוי יקרה! כתבת את מה שעברת בצורה מרגשת ונוגעת ללב. מצד אחד, מבחינה אובייקטיבית עברת חוויה שהיא מזעזעת וקשה לכל הדעות, ומצד שני- נראה לי מקריאת דברייך שעברת אותה במין שלווה וקבלה. מאיפה הכוחות והאמונה האלו מגיעים?? שיהיה לך המון בהצלחה, ובעזרת ה' בעוד מספר חודשים עם תינוק חדש בידיים!

ניפגש בעוד כשנה בסיום אופטימי של הריון יותר מוצלח אמן !@}

שליחה על ידי לה_לי* » 11 מרץ 2007, 22:58

תודה לך על השיתוף! ריגשת אותי מאוד. את מדהימה באומץ שלך ובהקשבה.
תודה!

שליחה על ידי אישה* » 12 מרץ 2007, 16:16

יקרה, הסיפור הכואב שלך נוגע ומחזק מאוד.
כאישה אני מרגישה תמיד את הדואליות של מצד אחד חיבור לגוף ואמון בו " הגוף שלי יודע ללדת" ומצד שני התלות הכפויה בממסד הרפואי והאומץ שצריך כדי להאמין בעצמך
את מזכירה לנו כמה עצמה יש אצלינו אני בטוחה שאת אדם מדהים ואתם משפחה מדהימה שתצליחו רק להתחזק. תודה. רפואה שלמה.

עוד אחת. אותו נוהל.

עוד אחת. אותו נוהל.

תודה מיכל. הדבר היחיד המעודד עכשיו היה שזה קרה בשבוע יותר מוקדם אז זה נמשך פחות זמן וכאב פחות. לפחות זה.

אוי.

סיפור דומה עם הרבה תודות לכולכן.
הריון בשבוע 8 שהפסיק להתפתח, סוף שבוע מורט עצבים בבית עם דימום שהלך וגבר (בחרתי לא להעביר את המשפחה בילוי במיון, כי כבר הבנתי שאם זה זה - אין מה לעשות). יום ראשון רופא, אולטרסאונד, אין דופק. מילא, כבר הכנתי את עצמי לאפשרות אם כי הייתי אופטימית עד הרגע האחרון. אבל לא מספיק זה אלא שעכשיו צריך גם גרידה ומיון לשם כיסוי התחת הרפואי. זה כבר מביא אותי לדמעות. למה גרידה, אני שואלת, מה היה פעם? מתחיל עם הפחדות, אבל אומר שזה לא דחוף, אפשר לחכות קצת. כמה? לא מוכן לומר. טוב, הפעוט מבסוט, מתרוצץ בבית החולים, זולל קרואסון מארומה, אנחנו יושבים במיזוג. אני מתקשרת לאמא שלי, היא מתנהגת כאילו מינימום אמרתי לה שיש לי סרטן. הם בינתיים בודקים אותי ומוכרחים גם למדוד ולמדוד את הדבר הזה שממילא כבר מת -- תנו לה למות בשקט, רבכ, ותפסיקו להכאיב לי.
מגיעה הביתה, משכיבים את הקטן, אני עוד מרגישה די בסדר, רק חלשה. הלך לישון -- אני באה ישר אליכן, כי ברור לי שכאן אמצא תשובות לכל השאלות, ולא טעיתי. בינתיים חברה שלי באנגליה מספרת שחברה שלה הפילה בשבועות ראשונים של ההריון ואף אחד לא אמר לה לעשות שום דבר. עוד אור אדום נדלק. משמע, זה עניין של גישה ולא של סכנות ואחוזים. ככל שאני קוראת את הסיפורים שלכן אני גם מתנחמת כי אני רואה שזה עניין די נפוץ וגם מתחזקת בדעתי שאפשר לחכות, וגם אם עושים בסוף גרידה, מה שמלכתחילה לא נראה לי סוף העולם, אז לפחות נתתי לגוף שלי את הזמן ואת הצ'אנס במקום לבוא מיד עם השואב אבק והספונג'ה ולנקות ולחטא ויאללה ולגמור עם זה.

קיצורו של עניין, נראה לי שתם ונשלם, היום יום חמישי. ראשון כאמור היה בסדר, עם דימום שרק התחיל להיות רציני, שני שלישי היה זוועה, גם מבחינת הדימום וגם מבחינת הכאבים - חשבתי שאני יוצאת מהדעת. רביעי היתה הפוגה אם כי לא ממש יכולתי לשבת, זה עשה לי אי נעימות רצינית בבטן התחתונה, והיום בבוקר כבר חשבתי שאני בסדר ושחררתי את האיש לענייניו, אבל פתאום שוב באו כאבים איומים. נשארתי לבד עם הקטן בבוקר, הוא התחיל לבכות בגלל איזה עניין ולא יכולתי להתמודד יותר, התחלתי לבכות גם מה שרק גרם לו להיכנס יותר ללחץ ולצרוח... ממש סצינה מהסרטים. אבל בסוף הגיעה המטפלת, ואני הולכת לשירותים ובום! משהו גדול מחליק החוצה ועוד קצת דם כהה, וזהו, הכאב כמעט נעלם! הללויה!

ועכשיו כמה מלים על הפוליטיקה של כל העניין ועל כמה אני אסירת תודה שאתן כאן. בכל הסיפור הזה בן זוגי תמך בי מאוד, ואפילו כשעוד לא ממש ערערתי על המלצתו של הרופא הוא כבר הרים לעצמו גבה וחיכה שנגיע הביתה למצב יותר רגוע כדי לשאול אותי אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה. וחוץ ממנו קיבלתי תמיכה מעוד כמה חברות, אבל גם את ההפך. וזה פשוט מדהים אותי, איך המערכת הזאת עובדת. אני טוענת שמדובר כאן בעניין פוליטי, מפני שמדובר ביחסי כוח ממוסדים, שמעורבים בהם הרבה אינטרסים, כוח וכסף. והפוליטיקה הזאת מייצרת אדיאולוגיה שלמה, ממש דת, ומצליחה לשכנע המון המון אנשים, ובעיקר כשמדובר בנשים, שאיזה רופא יודע יותר טוב מהן מה טוב בשבילן, ושבכלל צריך להוציא אותנו מהמשוואה. אני לא מדברת על ניתוחים מסובכים או על מצבים של סכנת חיים, אלא על תהליכים שגרתיים ובריאים. אני בעד לעזור לטבע אם צריך, אבל דחילכום, תשאירו טבע לעזור לו ואל תנסו להחליף אותו!
שלא לדבר על זה ששום רופא (טוב, לא הייתי אצל כולם אבל זה הנורמה) לא מספק לך כלים להחליט: תחכי כך וכך ימים, תראי איך את מרגישה, אם יש פתאום דימום היסטרי או חום לרוץ מיד לבית חולים, לעשות אולטרסאונד אחרי כמה זמן ולבדוק שאכן הכל יצא. כי כמו שאמר אפילו ההומאופת שלי שהוא בדרך כלל די חד-ממדי, עדיף גרידה על פני חתיכת שליה שנשארת שם. במקום זה הרוב רק שואלים "מה אמר הרופא", כאילו הוא אלוהים, כאילו אין כל כך הרבה רופאים (ובדרך כלל בכירים) שעשו כל כך הרבה טעויות ונזקים.
כי בכלל לא דיברתי על כל הצד הנפשי של ההפלה, שגם אם קיבלתי אותה בשוויון נפש יחסי זה עדיין תענוג די מפוקפק (ואני מודה שיש פיתוי לעשות גרידה רק כדי לגמור כבר עם כל הסיפור), ועל זה נוספת הבדידות הנוראית והאנרגיה הנפשית העצומה שכרוכה ברצון להחליט לבד, לשלב בין הגישות, לא למהר אבל גם לנהוג באחריות.
אז תודה לכן שאתן כאן, ששיתפתן בכל הפרטים החשובים, ותודה ל-שרה לה שענתה לי תשובה לבבית ומפורטת ומחזקת. חוויתי את האתר הזה כמקום מעצים הן מבחינה אישית והן מבחינה אידיאולוגית - אני לא לבד. יש עוד כאלה שעשו את זה בבית, כמוני, וידעתי למה לצפות ומה לעשות. מצחיק כמה פמיניסטי יכול להיות אתר שעל פניו כולו ילדים והריונות ומתכונים... בקיצור -- אין כמוכן. תודה גדולה.

והפוליטיקה הזאת מייצרת אדיאולוגיה שלמה, ממש דת, ומצליחה לשכנע המון המון אנשים, ובעיקר כשמדובר בנשים, שאיזה רופא יודע יותר טוב מהן מה טוב בשבילן, ושבכלל צריך להוציא אותנו מהמשוואה
מסכימה לגמרי.

נשמע מדהים מה שעברת.
את אישה אמיצה.
מאחלת לך הריון בריא וטוב בקרוב

איזה נשים אמיצות וחזקות אתן, הסיפורים ממש כואבים, אני שולחת חיבוקים ואיחולים להרבה בריאות.

עדכון קטן. ביום שישי, יום אחרי שיצא שק ההריון, יצאה לדעתי גם השליה. היום הייתי אצל הרופא, שבוע אחרי שהכל התחיל ושלושה ימים אחרי שהכל נגמר. לא ייאמן שעבר רק שבוע, זה נראה לי כמו איזה חודש. בכל מקרה להפתעתי הוא לא הראה סימני מורת רוח או נזיפה בגלל החלטתי לעשות את הדברים בדרך שלי (או ליתר דיוק לתת להם לקרות בדרך שלהם). התעניין מה היה בדיוק, שאל מתי הכל נגמר ואמר לבוא אליו בשבוע הבא, כלומר שבועיים לאחר סוף התהליך. אפילו לא בדק אותי. קצת התפלאתי לאור הלחץ שלו בהתחלה. בכל אופן כנראה שאין מה לרוץ... אעדכן בהמשך, בתקווה שאכן יתברר שהכל יצא ללא שאריות.
עוד קצת אינפורמציה למי שאולי תצטרך אותה אי פעם -- הוא גם אמר שאם יש פה ושם עוד הכתמה לא להתרגש כי זה עוד כל מיני חלקיקי תאים שיוצאים, רק לבוא מיד אם יש משהו דרסטי. יחסי מין לדעתו אפשר לקיים חמישה ימים מסוף הדימום. וזהו.
אני בכל אופן כל כך שמחתי שהכל נגמר שהצלחתי ללכת למדוד בגדי ים ועל הזין כל המשמנים שלי, והיום אפילו הצלחתי להסתפר, לקראת יום הולדתי ה-37 שחל מחר. ויחד עם השמחה ירדה עלי גם עצבות גדולה, משהו בין דיכאון אחרי לידה לבוקר טוב אליהו נפל לך האסימון היתה לך הפלה... מאוד אופייני לי: קודם כל מתפקדים, אחר כך נראה.
תודה לכן על האיחולים והתפילות. אל תפסיקו!

אנדלוסיה אני שמחה לשמוע שהכל נגמר בטוב.
זה טבעי לגמרי להתאבל על מה שהיה, אני שולחת לך חיבוק גדול.

תמשיכי לעדכן .

חוויתי את האתר הזה כמקום מעצים הן מבחינה אישית והן מבחינה אידיאולוגית - אני לא לבד. יש עוד כאלה שעשו את זה בבית, כמוני, וידעתי למה לצפות ומה לעשות. מצחיק כמה פמיניסטי יכול להיות אתר שעל פניו כולו ילדים והריונות ומתכונים...
אני מאוד מזדהה עם האמירה הזו... שולחת לך חיבוקים, חיזוקים ותמיכה

וגם... מזל טוב ליום הולדתך, מאחלת לך שתקבלי מהיקום את כל מה שאת צריכה ומבקשת

מזל טוב

רציתי להזכיר לך, אבל אני רואה שנזכרת לבד - חשוב חשוב לתת מקום לאבל. אפילו שזה "רק" שבוע 8, אפילו ש"עוד לא הספקתי להקשר". זה היה עובר אצלך ברחם, ואת זקוקה לפרידה.
קודם מתפקדת ואח"כ מרגישה? אחלה טקטיקה

סמלי מאוד (ואולי לא מקרי) שהחלק המאסיבי יצא יחד עם בכי.

כן, נו, הטפות מעין אלה זה בערך הדבר הכי לא מעצים שאני מכירה. מילא.

ועדכון אחרון מהשטח לפרשה, שכבר הספקתי כמעט לשכוח אותה בתוך כל שאר הבלגן. נראה לי כאילו זה היה לפני שנים...
הייתי אתמול אצל הרופא, שבדק ואמר ש"הרחם נקי".
לא התאפקתי. אמרתי, "אז מתברר שבכל זאת לא חייבים להמליץ על גרידה באופן אוטומטי". הוא עיווה את פרצופו במשהו שאולי היה אמור להיות מעין חיוך והבטיח לי שאם אבקר בחדר 12 במחלקה הגינקולוגית ואראה שם את כל הנשים ששוכבות שם עם כאבים והידבקויות ברחם ולא יכולות להרות שוב, אולי אחשוב אחרת. לא הסכים שאפשר לתת לאשה אינדיקציה מתי הדברים מתחילים להסתבך.
נו שוין, אולי הוא צודק במשהו, אבל אני כנראה כבר לא אלך אליו יותר.

אני מתנצלת.
ממש לא התכוונתי לפגוע (או להטיף).

שבוע 10 ושלושה ימים , לפני חצי שנה חוויתי הפלה טבעית בבית,הריון שמהתחלה לא התפתח טוב. הפעם הכל נראה מבטיח, ראינו דופק, לא היו דימומים. הפעם האחרונה שעשיתי אולטרהסאונד,בשבוע 8 , ונצפה דופק חזק. הכל נראה טוב. בשבוע האחרון הפסיקו הבחילות כמעט לגמרי. תהיתי האם אני ברת מזל או שמשהו לא תקין..לא היו דימומים וקיוויתי שהכל כשורה. אתמול אחרי הצהריים - הפרשה חומה כהה. בערב נסענו למוקד ובאולטרהסאונד ראו שאין דופק. גודל העובר שנצפה- 9 שבועות ויומיים. רציתי לשאול האם מישהי חוותה הפלה טבעית בבית עם עובר בגודל כזה. הרופא אמר לי שבעיניו העובר גדול מדי עבור הפלה טבעית. כאמור לפני חצי שנה חוויתי הפלה בבית. זו היתה חוויה חזקה ולא תיארתי לעצמי שאצטרך לחוות אותה שוב. זקוקה לתמיכה שזה אפשרי גם בשלב הזה. אשמח מאוד לשמוע כאן מנשים שעברו משהו דומה.

עצובה, אני קוראת וליבי איתך. לצערי אין לי עיצות למצב היום.
שם בדוי כתבה בתחילת הדף על התינוקת שלה, אצלה הדופק הפסיק בשבוע 8. האם יד באמת כזה הבדל בן שבוע 8 ל9?
שולחת לך חיבוק גדול גדול חם חם.

סירופ מייפל יקרה, תודה, העלית דמעות בעיניי.

עצובה,
אני הפלתי בבית בשבוע 16. זו הייתה בעצם ממש לידה. הייתי בקשר עם מיילדת בית שתמכה בי והנחתה אותי טלפונית. יש גם מיילדות בית שמלוות הפלה בבית.
אם את רוצה מס' טלפון של המיילדת שעזרה לי תכתבי את המייל שלך ואשלח לך אותו. היא עוזרת בשמחה ורואה בכך שליחות.
בכל מקרה- מנסיוני (ומנסיונן של אחרות שעליהן סיפרו לי) אפשר לעבור את זה בבית. אני מרגישה שהתאפשר לי לחוות זאת כחויה מעצימה וחיובית (עד כמה שניתן לכנות זאת כך), בזכות זה שזה היה בבית.
שולחת לך כוחות ואמונה בכל דרך שתבחרי

קוראת והבטן מתכווצת...

שולחת לכל מי ששיתפה (וגם למי שהעדיפה אולי לא) חיבוק ענק...

אשה שמחה, תודה על השיתוף. נשמע לא יאומן. הייתי רוצה לשאול אותך כמה שאלות , לא יודעת אם זה בסדר לך. מאוד רוצה את הטלפון של המיילדת שעזרה לך. מה שמטריד אותי זה שכרגע אין לי דימומים בכלל, השדיים גדושים וכואבים .אני משאירה כאן את הטלפון שלי, אשמח אם תתקשרי (פשוט כתובת המייל תחשוף אותי לגמרי) 054-6330141 תודה.

עצובה, אתקשר אלייך כשיהיה כאן שקט.

אשה שמחה, תודה על שיחתינו, תמכת בי מאוד, תודה גם לענבל על העצות הטובות. אתן מרגשות אותי. כמה טוב שאתן פה. חזרתי עכשיו מרופא הנשים שלי. לשמחתי הוא לא הלחיץ אותי כלל. אמר שאין כאן דחיפות ואני יכולה לחכות. וזה בדיוק מה שהחלטתי לעשות. אקח לעצמי את הזמן להתאזן ולהתחזק לקראת ההפלה.

אמצע הלילה, כאבי בטן תחתונה עזים, עם הקרנה לרגליים, לא מאפשרים להרדם. במהלך היום אין כאבים כלל ,אני בטיול עם המשפחה, קצת פחות בכושר מכרגיל ,חלק מהזמן פורשת למנוחה. במהלך היום מתחילות הפרשות חומות. עדיין לא כהות מדי, אך בכל זאת התחלה. מרגישה שהתהליך מתחיל. מצפה, רוצה להיות אחרי, אך גם חוששת. מקווה שהכל יהיה טוב, יודעת שהגוף שלי יכול ויודע ללדת, גם עובר במשקל 3 קילוגרם וגם עובר בגודל מספר מילימטרים.ובכל זאת חוששת מסיבוכים. אולי צריכה לקבל את החשש כחלק טבעי בתוך התהליך. גוף שלי, סומכת עליך.

רציתי לעדכן . באותו לילה של כאבי הבטן העזים, הצלחתי לבסוף להרדם. ב 3 וחצי לפנות בוקר התעוררתי עם דימום ענק הנשפך מתוכי מלכלך את הסדין. רצתי לאמבטיה. משהו יצא. הבטן ממשיכה לכאוב, כמו כאבי מחזור חזקים בטן תחתונה וגב משדרים לירכיים. הלכתי לשכב, אחרי חצי שעה שוב דימום ענק רצתי לשרותים , הרגשתי שמשהו גדול נופל ומתנפץ למימי השרותים. חשבתי שאולי זה זהו, הכל יצא, אבלהדימום לא פסק, בכל פעם ששכבתי הצטברות של כמות אדירה של דם, נשפך לשרותים, מלכלך את הכל. כאבי בטן תחתונה חזקים שלא פוסקים.נשארתי לשבת על האסלה נותנת לטיפטופים לצאת מנגבת. הזמן חלף. ב -5 בבוקר מתקשרת לשרה לה , אני מודאגת. מרגישה שהדימום חזק מדי ואין הקלה. שרה לה מציעה לחכות שעה ועם הדימום ממשיך להיות כזה חזק לנסוע לבית החולים. אני מרגישה די טוב. כלומר, אין סחרחורות. שותה שתי כוסות תה. בכל זאת מתקשרת ב 5 גם להורים שגרים רחוק מבקשת שיבואו לשמור על הילדים. ככל שהזמן חולף אני מבינה שהדימום חזק מדי. . זכרתי שבהפלה הקודמת שלי בבית זה לה היה כך. אשר יגורתי בא לי. משהו לא בסדר. אני יודעת בפנים שהדברים לא מתנהלים כשורה. ההורים באים ואנחנו נוסעים לבית החולים... המשך יבוא...

בבית החולים, בודקים אותי, באולטרהסאונד נראה שאכן שק ההריון יצא אך הרחם מלאה בכמות מועטה של חומר.הם הציעו גרידה, אני ביקשתי שיאפשרו לגוף להשלים את התהליך הטבעי תחת השגחה. הם הסכימו, אושפזתי במחלקת נשים. הדימום המשיך והמשיך. לבסוף הבנתי שאין ברירה ובשתיים וחצי בצהריים עברתי גרידה בהרדמה מלאה. בערב שוחררתי הביתה עם לחץ דם נמוך אך כשהכל מאחורי ברוך השם. יודעת שהתיאורים שלי מזעזעים ואולי גם אערוך אותם ואמחוק טיפה, אבל חשוב לי שיוצג כאן גם הצד הזה של להפיל בבית. זו היתה חויה קשה ומחלישה - פיזית. ובדיעבד הצטערתי שלא הלכתי מיד לעשות גרידה. חוויתי הפלה טובה בבית וחוויתי הפלה שהסתבכה בבית. וחבל שהייתי צריכה לחוות את שתיהן בכלל.

עצובה יקרה, טוב שאת כותבת זאת וטוב שהיית קשובה לתחושות והיית נכונה להשתמש ברפואה לטובתך.
תודה על השיתוף@}

תודה על השיתוף

עצובה יקרה,
תודה שכתבת כאן. החלמה מהירה מהירה. חיבוק גדול.

לכולכן, תודה.

מאחלת לך החלמה בגוף ובנפש.
זכרי לאפשר לעצמך לנוח הרבה.

אשה-שמחה, תודה. אכן אני זקוקה למנוחה, ביום למחרת ההפלה קמתי והתחלתי לתפקד כרגיל, אחרי שעה תקפה אותי סחרחורת חזקה מאוד. הנפש רוצה להמשיך הלאה והגוף מבקש זמן לעכל ולהתאושש.

והגוף מבקש זמן לעכל ולהתאושש
לגמרי. ממה שייעצו לי, בימים הראשונים צריך להתנהג ממש כמו אחרי לידה מבחינת המנוחה ושתיית מים.

לצערי אני מכירה היטב את העצב שלך, התחושה חזרה אלי כשקראתי את מה שכתבת, ונזכרתי שאחד הדברים שעודדו אותי לאחר שתי הפלות רצופות (בשלבים די מתקדמים) זה נשים שסיפרו לי שילדו תינוקות בריאים אחרי הפלות. אני יודעת שיש נשים שזה רק מעצבן אותן, אבל אם את כמוני, אז אולי תוכלי לשאוב נחמה - יש לי תינוק בן 3.5 חודשים, וברגע שהוא נולד הוא הסיר מעלי מסך של צער, והיתה הקלה עצומה. אני עדיין "מדברת" עם התינוקות שהפלתי, אוהבת אותן ומחבקת אותן (היו לי שתי בנות) ואני באמת מרגישה שהנשמה שלהן התגלגלה בתינוק שיש לי עכשיו. והוא מחייך אלי וכאילו אומר לי "בסוף הגעתי, לקח לי זמן, תודה שחיכית"
שולחת חיבוק חזק ואופטימי
תרשי לעצמך להיות חלשה, להתאבל,
בטוחה שבקרוב הנשמה תחזור אלייך, היא רק מתמהמהת.

יש לי עצה למקרה של איבוד דם אם יש צורך במנת דם או רצון למנוע צורך במנת דם: להכין מיץ עשב חיטה בכמות המקבילה למנות הדם שנאבד ולשתות. הקלורופיל דומה לדם חוץ מכמה מולקלות בודדות

אכן, אני מאלה שסיפורים כמו שלך מעודדים ומעוררים תקווה. תודה.

עצובה יקרה, רציתי רק לומר שהתיאורים שלך ממש לא מזעזעים, והתיאורים המאוד מפורטים שמצאתי כאן מאוד עזרו לי בהפלה שעברתי בעצמי בבית בשבוע 8, ואמנם לא הסתבכה אבל ידעתי למה לשים לב בזכות מידע שמצאתי כאן. חשוב שכתבת בדיוק מה ואיך קרה. את יכולה לקרוא למעלה מה חשב הרופא שלי על ההחלטה שלי לתת לגוף לעשות את שלו, ואין ספק שגם הוא מתבסס על ניסיון רב. כל אחת צריכה לדעת שזה אפשרי אבל להיות עם היד על הדופק במקרה שיש דימום חזק מדי או חום או כל דבר חריג, ואז - תודה לאל שיש רפואה. אנחנו לא מתכחשות לה, רק רוצות לעשות בה שימוש מושכל ולא אוטומטי.
זו אכן התנסות די מחורבנת וכואבת, נפשית וגופנית, אבל בכל מקרה אל חשש: זה באמת קורה המון (אומרים שאחד מכל שישה הריונות), ואין שום בעיה ללדת גם אחרי הפלות. חזקי ואמצי.

אני עכשיו בשבוע 11 יום חמישי שעבר התחילו כתמים חומים באולטרסאונד לא היה דופק
הרופאה שלחה אותי לאולטרה סאונד במכון שוב לא נצפה דופק חזרתי אליה היא אמרה שאפשר לחכות שבועיים
בינתיים דמום לא קשה עם הרבה קרישים ומחכה
עברתי בעבר הפלה טבעית בשבוע 8 היה דמום חזק וכשהגעתי לבית חולים כבר הייתי אחרי
חשבתי שגם הפעם הכל יגמר מהר אך כנראה העובר לא רוצה להפרד
באולטרה סאונד ראו אותו כל כך יפה ממש רואים עובר וידיים
מחכה כבר להיות אחרי ומקווה שיקח הרבה פחות זמן משבועיים

אוף, כל כך עצוב לי לקרוא את הדף הזה. אני בהריון בשבוע 7, שבוע שעבר הייתי אצל הרופא וראיתי דופק ואני מקווה שגם עכשיו הכל בסדר. בשנתיים האחרונות עברתי 3 הפסקות הריון בגלל הפסקת דופק בשבוע 8 שהתחילו כדימום קל בשבוע 9. בפעם הראשונה זה היה בדיוק לפני ראש השנה ולמרות שכמעט הכל יצא לבד, הרגשתי אני לא רוצה להכנס לשנה החדשה עם משהו מת בגוף, אז עברתי גרידה טראומטית מאוד בבית חולים (גם אני ילדתי בבית ולא ממש מסתדרת עם בתי חולים). בפעם השניה ניסיתי לעבור את זה בבית הרופא הפחיד והלחיץ מאוד עם האפשרות להידבקויות ואיבוד הרחם, אבל בתמיכת בן זוגי ניסינו. לקחתי טינקטורת צמחים מיוחדת ועשיתי אמבטיות חמות עם שמנים אתריים גורמי הפלות. הדימום היה קל ולא התגבר ובסופו של דבר התחיל לי חום, הגעתי לבי"ח ונשארתי שם יומיים עם אנטיביוטיקה, הקימה מהגרידה הייתה טראומטית - צרחתי מכאבים ובן זוגי נלחם פיזית עם האחות כדי להכנס להיות איתי. זה היה נורא. בפעם השלישית איך שהתחילה לטיפת דם הגעתי לבי"ח לגרידה. אני כל כך כואבת עם כל מי שעברה את זה בדרך זו או אחרת, אתן מדהימות בשיתוף ובפתיחות שאתן מביאות נושא שכל כך לא מדברים עליו.
אני מתפללת שהפעם אני לא אצטרך את הדף הזה. חיבוק לכולן

זהירות- הפלות בבית

אני עברתי 4 הפלות טיבעיות בשבועות 7-9:
הראשונה בהיריון ראשון (לפני שעוד ילדתי) בגרידה בבי"ח כי ככה הרופא הציע ונשמעתי לו
השנייה והשלישית בבית עם דימום חזק מהרגיל אבל סביר. הדימום נמשך כמה ימים שבמהלכם הרגשתי את שק ההיריון יוצא.
והרביעית (שבוע 9) התחילה בבית בדימום שהתחזק בהדרגה אבל ביום ה-6 של הדימום התחיל דימום חזק מאד- זה אומר פרצי דם חזקים (כל פרץ דם זה לפחות תחבושת) וזה חזר על עצמו כל כמה דקות (כמו בצירים)
נסעתי לבי"ח ונכנסתי לשירותים ודיממתי שם כי היה נדמה לי שזה כבר הסוף של הדימום החזק אבל זה לא נפסק והתעלפתי בדרך למיון - קיבלתי אינפוזיה וכמובן שעברתי גרידה בחדר ניתוח. ההתאוששות הייתה קשה מאד.
ההמוגלובין שלי ירד ל-8 ועד היום כמעט שבועיים אחרי, אני בשיקום פיסי שבטח יקח עוד הרבה זמן. (אני לא מדברת על השיקום הנפשי שהוא קשה לא פחות)

לאור הניסיון הזה אני עדיין לא ממליצה לרוץ בכל הפלה טיבעית לבי"ח לגרידה - אבל אם מתחילים פרצי דם, חשוב להגיע בדחיפות לבי"ח.

ניפגש בעוד כשנה
אז הנה עברה שנה, ואנחנו נפגשים שוב.

בסיום אופטימי של הריון יותר מוצלח
והצליח לי. איזה כיף

יש! מזל טוב שם בדוי!! קראתי קצת למעלה ואני מעריצה אותך על החוזק, והקבלה, הקבלה השלמה והבריאה הזו שלך את התהליכים של הטבע ושל הגוף שלך. מאחלת לך אושר והמון בריאות, ושמחה בתינוק החדש.

הרועה בגיא כבר לא איתנו, היא הלכה לה למקום אחר,למקום שבו יש מלאכים ששומרים עלינו,,,,,,בנות,שימרו על עצמיכן,,הגיע הזמן להאמין ברפואה המתקדמת !!!

מצמרר מה שכתוב מעלי... מקוה שזה לא נכון.

אחותי עברה הפלה בבית אתמול. קל יחסית.

זה היה הריון לא מתוכנן אחרי קשר קצר מאוד וחיובי מאוד עם גבר מקסים בכל קנה מידה, שאני בטוחה ב - 100% שהם יהיו יחד לתמיד. אבל זה היה מאוד מאוד מוקדם לקשר שלהם וגם לשלב שבו הם נמצאים בחיים. כל המשפחה שלנו חשבה שעדיף לעשות הפלה מלאכותית, לתת לקשר שלהם להתבסס ואז ללכת על הריון. אחותי לא רצתה להפיל, וקיבלנו את זה באהבה, מה גם שהגבר באמת מדהים. ואז בשבוע 8 האולטרסאונד מראה שאין דופק, העובר מתאים לשבוע 6. אחותי מצלצלת אלי, ואומרת שהיא מצלצלת לקבוע תור לגרידה מחר. ואז אמרתי לה, את יודעת, יש אפשרות לעבור הפלה בבית, כמו לידה בבית. (אני ילדתי שתי לידות בית ואחותי היתה איתי בלידה ועזרה לי בצורה אינטנסיבית). אני לא ידעתי הרבה על הנושא של הפלה בבית, רק קראתי משהו שזה אפשרי. לא היתה לי שום כוונה לשכנע אותה, רק ציינתי את זה. אחותי מגיבה בעצבנות, למה לא לעשות גרידה? ולהפטר מזה מהר? אני משביעה אותה לחפש חומר ברשת לפני שהיא קובעת תור. בערב היא אומרת לי שהיא קבעה תור לעוד שבוע מאותו יום. למה שבוע, אני שואלת. כדי שיהיה לזה זמן לצאת לבד, היא עונה, ואם לא יצא, אז נעשה גרידה. אני חושבת שזה רעיון טוב וגם מילדת הבית "שלי", שהתיעצנו איתה טלפונית, אומרת ששלושה שבועות אחרי שהעובר כבר מת, אם לא יוצא לבד אז באמת אפשר כבר להוציא אותו ולא להתסכן בסיבוכים (ציטוט מיד שניה, דרך אחותי).

ערב לפני התור של הגרידה, מוצ"ש, זה מתחיל. דימום, כאבים, שבהתחלה קלים. אני בהכחשה, מתכננת לנסוע הביתה עם הילדים, ולעזוב את אחותי. היא אומרת לי, אל תעזבי אותי, אני רוצה אותך. אוקיי, אני נשארת. יש דימום עם גושים די גדולים, אבל לא דימום כבד ולא כאבים קשים, מודדים דופק והוא לא גבוה מדי ופשוט ממשיכים ככה, עם בקבוקים חמים והליכה לשירותים כל פעם, לרוקן (כמו שמירב שרמן לימדה אותנו...). בבוקר זה מתגבר לאט לאט. בן הזוג של אחותי מעסיק את הילדים שלי בצורה מדהימה ואני עם אחותי, ממש כמו בצירים, ממש כמו שהיא היתה עבורי בלידות שלי, רק שהפעם התחלפנו בתפקידים. היא בכאבים ואני מסביבה, לא זזה ממנה, מנסה להחליף לה תנוחות ממיטב מבחר תנוחות היוגה שאני יודעת, מחממת בקבוקים וכריות חימום, עושה מסאז' עדין, ובאיזשהו שלב עוזבת אותה לבקשתה במיטה, לשאת את הכאב לבד, את הכאב הקשה ביותר היא רצתה לעבור לבד. השיא של הכאב עבר והיא נרדמה לכמה שעות. אחרי זה בשירותים יוצאים גושים גדולים.

וזהו בינתיים. זה קרוב ל - 24 שעות שאין כלום, דימום קל ביותר, כאבים קלים, בעיקר תחושה של התאוששות. אנחנו לא יודעות אם זה לגמרי הסתיים, או שיש עוד שלב, אבל ככל שמתארכות השעות אנחנו כבר חשות שזה נגמר. גם מיילדת הבית אמרה שלגיל הריון כזה זה יכול להיות יום אחד (כל הסיפור היה בערך 20 שעות, לילה ויום).

אחותי עובדת מקצוע חופשי, ויש לה השבוע ים התחייבויות רבות. היא כבר ביטלה כמה ימים, ומקווה מאוד שבהמשך השבוע (מיום רביעי) תוכל לתפקד, אחרת היא תפסיד כסף רב ועבודה של חודשים רבים וגם תקלקל להרבה אנשים. ברור שהגוף מעל לכל. אם באמת הכל הסתיים, ונעשה אולטרסאונד ונראה שהכל יצא, אז נחסכה לאחותי פרוצדורה כואבת וקצת מסוכנת, והיא עברה את הכל בחממה של הבית, איתי, במקום בבי"ח.

תודה למי שהקשיב, מקוה שהמידע יעזור למישהי כמו שהמידע בדף הזה ובדפים אחרים באתר עזר לנו.

שכחתי לספר את הקטע המצחיק, בערב הקודם הילדים נסעו הביתה בלעדי, והבן הקטן בכה, שהוא לא רוצה שאשאר כאן בלעדיו: "שסבתא תעשה לה יוגה!"

טוב שהיה קל ומהיר.
רק מה, ודאי עם אחותך שיצא גם שק ההריון. בדרך כלל מרגישים את זה. אצלי הוא יצא בסוף-בסוף (הסיפור נמצא כאן למעלה).

תודה אנדלוסיה @}

היא הולכת מחר לאולטרסאונד, לראות שהכל יצא.

לא ראינו שק הריון ולמעשה לא שום דבר אחר שניתן לזיהוי. רק הרבה גושי דם או כמו שהיא תיארה את זה "בלופים". קיויתי מתוך סקרנות לראות את העוברצ'יק אבל אז נזכרנו שהרופא אמר שהוא בגודל 2 מ"מ או משהו כזה.

אחרי שתי יממות של מנוחה, ותחושה כללית יותר טובה שלה, היא הלכה לעיסוק שלה היום (5 שעות, הסיעו אותה לכל כוון) וזה היה לה מאוד קשה, היא בכתה בסוף מרוב תשישות. לא יודעת אם היא פוגעת בעצמה ולא יודעת מה תחליט לגבי הפעילות בימים הקרובים. זה השיא של עבודה של הרבה זמן, כמו שכתבתי. קשה נפשית ומדכא לוותר. וגם קשה לחשוב שאולי היא פוגעת בעצמה.

אם הכאבים פסקו רוב הסיכויים שאכן הכל יצא. ואם היא הולכת מחר - נקווה שהכל בסדר.
עוברצ'יק אי אפשר לראות, אבל שק ההריון פשוט מחליק פתאום החוצה. זה לא כמו הגושים אלא משהו גדול יותר וחלק.
יאללה, כפרה. אינשאללה פעם הבאה מתוכנן ורצוי ומוצלח.

אז היום הרופא בדק אותה ואמר שהכל נראה בסדר. הוא אמר לה שטוב שזה קרה בבית! (-: (רופא שבוודאי יהיה הרופא שלה מעכשיו...) הוא אמר שאין צורך לעשות אולטרסאונד, אלא רק אם היא היתה מעוניינת להכנס ממש מהר להריון (NOT), ואם הדימום הולך ופוחת (מה שאכן, כבר יש מעט מאוד) והכאבים שוכחים בהתמדה (מה שאכן קורה), אז הכל בסדר ופשוט להמשיך בחיים. הוא אמר שזה סביר שהיא תשושה אבל זה בסדר בשבילה לתפקד.

היא הצליחה לבטל חלק מההתחייבויות ללא נזקים, ואת השאר היא תכבד. עצם זה שהרופא אמר שהכל בסדר ובעצם זה נגמר, ונגמר בטוב, ונחסכה גרידה, כבר עושה לה טוב על הלב.

אז זהו. מעקב הפרשות לא היה מוצלח בשבילה, אבל סוף טוב הכל טוב.

מצמרר מה שכתוב מעלי... מקוה שזה לא נכון
זה נכון למרבית הצער

אלא שזה לא קשור לאמונה ברפואה המתקדמת. מי שמכיר את הסיפור מכיר.

אני קמה לשירותים. אני שמה טישו ומרגישה שמשהו גדול יחסית יוצא. חושבת שאולי זו השליה, כי זה עגול וגדול. אבל זה לא. זה שק מי השפיר. עם התינוקת המקסימה והחמודה שלנו בפנים. רואים את הראש, והעין, והתחלה של ידיים ורגליים.אני קוראת לבן הזוג. אנחנו נפרדים ממנה, ושמים אותה בקופסת גפרורים. הוא הולך לקבור אותה. אני מסתכלת מהחלון.
וואו....אין לי מילים !מדהים!

טוב, קראתי את כל הדף הזה, שהגעתי אליו במקרה, ואני מרגישה צורך להגיב. אני אחרי 3 הפלות, אחת אחרי חברתה. הראשונה הייתה של הריון כימי שלא ירד שבועיים, ובסיומו "מחזור" שנחווה באמצע יום עבודה עמוס. מכיוון שהיו לי המון פגישות חשובות, וכבר ידעתי שההריון הזה נכשל (האבל עליו היה עוד לפני), הלעטתי את עצמי במשככי כאבים ואיכשהו עברתי את רוב היום, עד שבסביבות 6 בערב מצאתי את עצמי שרועה על רצפת השירותים בעבודה, לא מוצאת תנוחה שהגוף מסוגל לנשום בה, ולבסוף מקיאה את נשמתי מרוב כאבים. כמעט כל הדימום קרה במספר שעות מצומצם. בערב - אולטראסאונד אצל הרופא, שמאשר שרוב הרירית בחוץ. חודש אח"כ - שוב הריון. הפעם יש הכפלות, יש שק הריון, יש דופק, הכל הלך טוב. ואז באמצע השבוע התשיעי נפסק הדופק. גילינו את זה בבדיקה מקרית (הגעתי לרופא כדי לקחת "תוכנית בדיקות להריון" כי זה היה בדיוק לפני רילוקיישן לארה"ב, ורציתי תפריט מדוייק), ולפי גודל העובר הדופק נפסק ממש 24 שעות לפני הבדיקה. היינו המומים לחלוטין. הרופא אמר שנעשה גרידה תוך מספר ימים (הייתי על אספירין, והוא רצה שהגוף יתנקה ממדלל הדם לפני הניתוח), אבל כבר למחרת בבוקר התחיל לי דימום קל, של תחילת מחזור. התקשרתי לרופא, והוא אמר שזה לא משנה, כי זה לא יחליף את הגרידה. העובר היה גדול מדי, לדבריו. בשעות הצהרים כבר התחילו כאבי בטן ניכרים יותר. חזרתי הביתה, לקחתי שני נרות וולטרן, אבל הכאבים המשיכו להתגבר. המילה "מיון" הועלתה, אבל סרבתי (מה הם כבר יכולים לעשות...), וכעבור שעתיים של קרישי דם ועוויתות כאב, יצא שק ההריון בשלמותו. כל החבילה. אחרי זה הוקל לי, אם כי נותרתי תשושה, כאילו זכרון הטראומה הפיזית (אני בכוונה משאירה את הנפשית בצד) עוד נשאר בו. כמו שקט חלול אחרי לילה שלם במועדון רועש. למחרת הגעתי לרופא (אחר, של הקופה) כי לא הייתי בטוחה אם אני אמורה להגיע לגרידה בסוף או לא. הרופא אמר שעוד נותרה נקודה, ושאמהר למיון. עכשיו אפילו. לקחתי את ההפניה (לא אהבתי את ההלחצה הזו, בלשון המעטה), וביקשתי מהרופא שלי שיבדוק אותי אחרי מה שקרה. זה היה כבר יום שישי בצהרים אבל הוא ראה אותי באסותא, ואמר לי שכרגע לא צריך כלום, לא נשאר שום דבר משמעותי, ומה שעוד ישנו ידומם החוצה לבד. נשארתי במעקב אולטראסאונד פעמיים נוספות, ובדיקות בטא אישרו שהסיפור נגמר.

עבר חודש נוסף, ו... שוב הריון. הפעם רחוק מהבית. הגעתי לבדיקה ראשונה בשבוע 8, ולא היה דופק. אני כבר מכירה את הנוהל... הרופא להפתעתי לא מיהר לשגר אותי לחדר ניתוח, אבל מהסיבה הפשוטה שהוא לא ידע אם אני "אמינה" לגבי גיל ההריון (הייתי מאד אמינה, מועד הביוץ היה ידוע על הדקה, ובדיקת ההריון בוצעה יום אחרי האיחור. לא היה מקום לטעויות). הוא קבע לי תור לשבוע אחרי, לפי בדיקת הסונר נחליט מה לעשות. חיכיתי שבוע שלם, במהלכו קיויתי להפלה טבעית, וכלום לא קרה. והנה, ממש לפני התור, התחיל הדימום המיוחל. כשהייתי במרפאה כבר דיממתי יפה, אבל הוא (גם הוא) היה משוכנע שזה לא יחליף גרידה. נקבעה גרידה ליומיים אחרי, אבל עוד בדרך הביתה התחילו לי "צירים" של כאב, וכשהגעתי הביתה נכנסתי לחדר האמבטיה, לשעה של כאבים איומים, גניחות ודימומים. אחרי שעה עגולה יצא שק ההריון (בתנוחת כריעה, שאני כל כך מקווה שאוכל לנצל אותה בקרוב גם ללידה של תינוק חי ובריא...), וזהו. הכאב חלף. נשארו קצת דימומים קלים, של סוף המחזור. אחרי יומיים (כעת חיה) הגעתי לתור שנקבע לי לגרידה, לא ממש בשביל הגרידה, אלא כדי לעבור אולטראסאונד (לראות אם באמת הכל מאחורי). לדברי הרופא נותרה נקודה קטנה, ואפשר או לעשות גרידה ולדעת שהכל גמור (הוא אמר שהוא לא ממליץ), או לקחת ציטוטק, בבית, וללחוץ על הרחם להוציא את השארית, או לחכות עוד שבוע, ולראות מה קורה. ההמלצה שלו הייתה ציטוטק, ואותו אני מחזיקה עכשיו ביד. 4 טבליות. שואלת את עצמי - לקחת או לא לקחת? ואין לי ממש תשובה.

יש לי עוד דימומים קלים ספונטניים, הרחם עוד מתכווץ לבד. אז בשביל מה לי? ומצד שני... מה אם משהו ישאר? הלואי והיה לי אולטראסאונד בבית. שמעתי שטום קרוז קנה לאשתו. אולי בעלי יפנק אותי במכשיר לכבוד יום הנישואין הבא. נשמע רומנטי.

סיוט. פשוט סיוט. מקווה ששנה מהיום אני אהיה פה כדי לספר על כאבי הלידה של תינוק בריא וחי, ועל תנוחות מומלצות. ההפלות האלו (שלא מוצאים להן שום סיבה רפואית) גומרות אותי נפשית.

מקווה ששנה מהיום אני אהיה פה כדי לספר על כאבי הלידה של תינוק בריא וחי, ועל תנוחות מומלצות. אמן!

אמן@}

תודה, יוקו וטליה. לא ציפיתי לתגובות בשעה הזו

איזה מקום כיפי.

החלטתי לא לקחת את הציטוטק בינתיים. זה אחרי שעות של חשיבה בלופ (אני אקח. הבטחתי לרופא. ככה גם הכל יצא כמעט בטוח. רקמה הריונית שנשארת יכולה להיות מסוכנת, עדיף להיות זהירה. אבל גם ככה יש לי התכווצויות, גם ככה יוצאות שאריות, הנה, הרגע יצא קריש דם. בשביל מה לענות את עצמי עכשיו עם עוויתות מטורפות, היה לי מספיק מהן. ובכלל, אם זה יגרום לדימומים חזקים פתאום? הרי זה יכול גם לעשות נזק, לא רק להועיל. אני לא אקח. אבל אם אני לא אקח, אולי לא הכל יצא, אולי זה יעכב את ההחלמה שלי. אני אקח? אני לא. אני אקח? אני לא)- בקיצור, אם ראיתן פעם כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו- ככה אני נראית עכשיו. חשבתי לקחת רק כדי להפסיק לחשוב על זה

זה גם היה טיעון. באמת!

אולי את יכולה להחליט שאת מחכה עד מועד מסוים. נגיד יום שני בבוקר. וביום שני בבוקר את הולכת לבדיקה. אולי אפילו אצל רופא אחר. ועד שני בבוקר מניחה לעצמך עם המחשבות. יכול לעבוד? הרופא עצמו הרי אמר שאפשר לחכות שבוע. סימן שזה לא כזה אקוטי כרגע.

גדול ואוהד ומנחם ממני

החזרת אותי להפלה שעברתי לפני פחות משלושה חודשים וכתבתי עליה בדף
דימום בשבוע שמיני

גמני הייתי כואבת מאוד, בלב ובגוף ומאוד מבולבלת בנוגע להחלטות מה לעשות ואיפה והחברות באתר המופלא הזה עזרו לי באופן שאני לא חושבת שהן מבינות בכלל.. פשוט שאבתי מכאן כוחות. מלכתוב, לשתף (תוך כדי התהליך) ולקרוא את התגובות התומכות והמלמדות.

וכמובן, הגוף שלי- האהוב, החכם, היודע, נתן לי יד.
הוא הוביל אותי בין הפחדים והתהיות והכאבים והזכיר לי מי אני (ומי אני לא) ואלו כוחות יש לי (ואת אלו שאין) ואיך בגבולות כל הללו אני יכולה להתמודד עם הפחדות הממסד הרפואי שמסתבר שלא הצליחו להיספג בדמי יותר מחכמת זיכרון הגוף הנשי המבוסס על ידע עתיק של חיבור אליו.

יצא דרמטי, אבל זוהי סיטואציה דרמטית וחזקה ומטלטלת.
אני שומעת אותך בתוכה. את הקושי ואת הכוחות שלך. עברת שלוש הפלות, זה קשה קשה. ובתוך כל זה את לוקחת אחריות והחלטות על גופך ומאפשרת לו את מה שהוא יודע.
מקווה ששנה מהיום אני אהיה פה כדי לספר על כאבי הלידה של תינוק בריא וחי

אמן

דודה יקרה
הסיפור שלי נמצא פה למעלה (אנדלוסיה), ובינתיים כבר יש לי בת, ועוד מעט ימלאו לה שנה.
אמנם לא עברתי שלוש הפלות רצופות אבל קודם כל נראה שהגוף שלך יודע לעשות את העבודה מצוין. אצלי זה לקח חמישה ימים! (וגם הלידה שלי לקחה ימים, אז אם זה מעודד אותך...)
שנית, גם הרופא שלי המליץ על גרידה והלחיץ, אבל אחרי שסירבתי והפלתי בבית הוא אמר לבוא אחרי שבועיים ולעשות אולטרסאונד לראות שהכל יצא. כך שאין לחץ.
שלישית, יש גם דברים פחות אלימים שיכולים לתמוך בתהליך. אני קיבלתי sabina 30 ch -- תרופה הומאופתית. אם אין לך עם מי להתייעץ את יכולה לנסות להתייעץ עם בית המרקחת עצמו ולבדוק אם זה יכול להיות טוב לך. גם דיקור בוודאי יכול לתמוך. ועדיף לתמוך בתהליך מאשר לאלץ אותו. הרי אם זה לא יעבוד -- אופציית הציטוטק תמיד קיימת, כמו שגם גרידה אפשר לעשות אחר כך. חשוב מאוד שלא יישאר שם כלום אבל זה לא ברמת השעות. תני לזה קצת זמן.
בהצלחה

טוב, עדכון.

אני שמחה שלא לקחתי ציטוטק, אתמול והיום היו לי דימומים והתכווצויות ספונטניות, ואני חושבת שהכל יצא.

בגדול אין לי בעיה עם הממסד הרפואי (למרות שהרבה יותר קשה לי עם הפורמליסטיקה שלו פה בארה"ב, זה לא מקל על הסיטואציה), אני לא ילדת טבע, אפילו להיפך. הייטקיסטית, רציונלית מאד, מתחברת למדע. במקרה הספציפי הזה, של ההפלה, גם לא הייתי מעלה בדעתי לא לעשות גרידה. פשוט בפעם הראשונה שזו הייתה המלצת הרופא הגוף שלי התנקה לבד, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה (פחות מ-24 אחרי הבדיקה, פחות מ- 48 שעות אחרי שהדופק הפסיק). אז הבנתי שיש גם אופציה אחרת. לא יודעת אם היא עדיפה או לא מבחינה נפשית, יש על זה ויכוחים מפה ועד הודעה חדשה, אבל אני בטוחה שמבחינה רפואית כמה שפחות התערבות כירורגית, ככה יותר טוב. את זה אפילו הרופא שלי אמר. מה שכן, אם התהליך הטבעי לא היה מתרחש לבד, גם הפעם, לא הייתי ממתינה אפילו לא עוד שבוע. המתנתי הפעם שבוע כי לא הייתה לי ברירה, אף אחד פה לא היה עושה לי גרידה לפני כן. יש פה עניין פוליטי קשה עם הפלות, והם לא יסמכו על ה"מילה" שלי שזהו גיל ההריון, ושאם אין דופק (או יש דופק חלשלוש, במקרה שלי) בואו נגמור עם זה עכשיו (אחרת נשים ישקרו לגבי גיל ההריון כדי לעבור הפלות, בהריון צעיר מאד). ההרגשה של לחכות עם הריון מת בגוף, במיוחד כשרוצים וכמהים כל כך להריון בריא וילד, היא הרגשה איומה. כל יום מהשבוע שעבר מרגע הידיעה עד לרגע ההפלה, היה לי קשה מאד. עכשיו הוקל לי. בדיעבד אני שמחה שחיכיתי שבוע ושנחסך ממני ההליך הכירורגי, אבל זה לא פשוט נפשית.

ואגב, הסיבה שרופאים מלחיצים וממליצים על גרידה היא שהרבה הפלות לא קורות ספונטנית, וחלק מסויים מההפלות הספונטניות לא משלימות את כל ההליך ויש צורך בהתערבות רפואית ממילא. אבל הכי חשוב זה שחלק מההפלות הספונטניות מסתבכות (שיליה שנקרעת וכלי דם שנשארים פתוחים ומסכנים את חיי האשה), ובהינתן כל זה, הם לא חושבים ששווה לקחת את הסיכון. זה לא מתאווה לנתח או משיקולים אחרים. זה שקלול של סטטיסטיקה ו"וורסט קייס סנריו".

תודה רבה לכל נשים שמשתפות. זה מאוד עוזר לי.
הפלתי אתמול בלילה. לא היה נורא כל כך-התכווצויות של הרחם וכאבים בבטן התחתונה שלא מאפשרים לישון אבל נסבלים.
כמה דברים עוזרים לי:
כל פעם שהרגשתי שהבטן מאוד כואבת הלכתי לשרותים וזה הקל על הכאב
שתיתי ואכלתי ואז הבטן נרגעה ויכולתי לישון מספר שעות.
בדיקה מידי פעם של צואר הרחם עוזרת להוציא מה שלא צריך ללא כאבים.

היום הלכתי למיון בקופ"ח עשו לי אולטרסאונד בטני ולא ראו כלום, עשו לי וגינאלי בשביל להיות בטוחים לא ראו שק הריון, רחם בגודל תקין, רירית בעובי 1.27 ס"מ.
אני עכשיו צריכה להיות במעקב שהכל יצא והרחם נקי משאריות והבטא יורדת. בינתיים, הרחם ממשיך להוציא קרישי דם.

מה זה אומר רירית הרחם בעובי 1.27 ס"מ?
האם צריך להיות רירית רחם בסוף התהליך?

הריון ראשון שהסתיים בהפלה בשבוע 11+5 ימים. התחיל כיומיים קודם עם דם בניגוב ולאט לאט התגבר לדם מסיבי שהסתיים בהפלה.
כמה ימים קודם הייתי במעקב הריון פעם ראשונה והיא רצתה לעשות לי אולטרסאונד וגינאלי ומשטח פאפ. סירבתי כי אין סיבה שבשבוע כזה לא לנסות לעשות בטני. לגבי הפאפ הסיכוי לנשים יהודיות דתיות ששומרות נידה הוא עוד יותר קטן. היא לא הסכימה כי הסרוב שלי הוא לא דתי (מוזר כי אם הייתי אומרת לה דתי אז היא היתה מוותרת לי. להבא זה מה שאגיד. זה כנראה גם לא חובה. פשוט זה מה שהיה רשום לה שצריך לעשות). סרבתי ויצאתי ללא מעקב הריון. אליה אני לא אחזור יותר.

אחרי שאני קוראת כאן אני שמחה שסרבתי כי היא היתה יכולה להתעקש על גרידה ואין לי כוח להתווכח איתה.