בלוג שחף מנהיגה מרד מדוכאים

[תמרוש_רוש]

שחף, את אחלה

[אנונימי]

ברשותך עוד קלף של אושו- לידה מחדש:
"קלף זה משרטט את ההתפתחות של מודעות, כפי שהיא מתוארת בספרו של פרידריך ניטשה, 'כה אמר זרטוסטרא'.
הוא מדבר על שלוש רמות, של גמל, אריה וילד.
הגמל ישנוני, משועמם, מסופק. הוא חי בהזיה, מדמה לעצמו שהוא פסגת-הר, אך בעצם הוא טרוד כל-כך בדעותיהם של אחרים, שבקושי יש לו אנרגיה משל עצמו.
מתוך הגמל, עולה האריה. כשאנו מכירים בכך שפספסנו את החיים, אנחנו מתחילים לומר לא, לדרישותיהם של אחרים. אנחנו זזים מתוך העדר, לבד ובגאווה, שואגים את האמת שלנו.
אולם זה אינו הסוף.לבסוף, מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו.
יהא המקום בו הנך מצוי כעת, אשר יהיה—רדום ומדוכדך, שואג ומרדני—היה ערני ומודע לכך שהדברים יתפתחו למשהו חדש, אם תאפשר זאת. זה הוא זמן לגדילה ושינוי."

[שחף_אהובי*]

מדהים. אושו - אף פעם לא לקחתי ברצינות מה שנראה כמו קישקושים פסדו-רוחניים, ועכשיו זה נראה שיחה עניינית שמדברת בדיוק-בדיוק עלי.

[שירי*]

מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו
אהבתי מאוד. בכלל, את כל התיאור.
מחזק את תחושתי שהמרד הוא רק שלב, שגם אותו צריך לעזוב מתישהו ולגדול למשהו חדש

יש מקום שבו אפשר לקרוא את ההסברים של אושו על הקלפים שלו?

[קן_לציפור*]

אוי אושו אהובי. גם אני אוהבת לפתוח בקלפים המעולים האלו.
הנה, אפשר לקרוא עליהם כאן
לי אגב, יש אותם באנגלית. איכשהו מסתדר לי יותר, כי זה ממש במילים שלו, בלי התרגום.

[אנונימי]

גם אני חשבתי כך על אושו...
אחד מהדברים ששינו לי את קו המחשבה היו הקלפים.
במשך כמה ימים שלפתי קלף אחד מהאתר שלו.
כל יום יצא אותו קלף שתאר בדיוק את מה שעברתי.
כאיש מחשבים שיודע לתכנת כזה דבר שהוא למעשה רנדומאלי,זה פשוט שבר את ההגיון ונכנס ישר ללב.
בנוסף לאתר שנתנה קן לציפור בו יש את הקלפים באנגלית ניתן כאן לשלוף קלף (יורדים קצת למטה ורואים את הריבוע של שלוף קלף).
וכאן אפשר לראות את כל הקלפים עם הסברים.
ולפני שתקחי את אושו ברצינות הנה הרצאה קטנה שלו

[קן_לציפור*]

הרמוני, גדול. תודה על הקישור!

[אהבת_עולם*]

_הגמל ישנוני, משועמם, מסופק. הוא חי בהזיה, מדמה לעצמו שהוא פסגת-הר, אך בעצם הוא טרוד כל-כך בדעותיהם של אחרים, שבקושי יש לו אנרגיה משל עצמו.
מתוך הגמל, עולה האריה. כשאנו מכירים בכך שפספסנו את החיים, אנחנו מתחילים לומר לא, לדרישותיהם של אחרים. אנחנו זזים מתוך העדר, לבד ובגאווה, שואגים את האמת שלנו.
אולם זה אינו הסוף.לבסוף, מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו._

האם לדעתכן אפשר לדלג על שלב האריה ולעבור ישר משלב הגמל לשלב הילד?
כי כיוון שממילא נראה ששלב הילד זה השלב האידיאלי, שהאריה רק אמור להוביל אליו, אז אולי אפשר/כדאי ישר לעשות קפיצה?
(שואלת כי רלוונטי לחיים שלי)

[אהבת_עולם*]

דרך אגב, גם הבלוג הזה (ושאר הדפים באתר), הם כמו קלפים.
אתה נכנס לבלוג, ותמיד מקבל בדיוק מה שאתה צריך באותו רגע.

[הולך_בדרכי*]

_דרך אגב, גם הבלוג הזה (ושאר הדפים באתר), הם כמו קלפים.
אתה נכנס לבלוג, ותמיד מקבל בדיוק מה שאתה צריך באותו רגע._

! ! ! !
ומה יצא לי במרגיעון? (זה הציטוט בצהוב לא?)-
"שבעים פנים לתורה"

[שחף_אהובי*]

האם לדעתכן אפשר לדלג על שלב האריה ולעבור ישר משלב הגמל לשלב הילד?

אני יכולה לענות רק מבחינה ספרותית:
מסידהטרה והאודסיאה ועד שר הטבעות והארי פוטר : אי אפשר לקצר את המסע.
אלה החוקים של הז'אנר: כדי להגיע למשאת נפשם, הגיבורים צריכים לעבור את המסע שילמד אותם מה חשוב ומה לא חשוב, מה הם מוכנים להקריב ולמען מה הם הם מוכנים להקריב.
רק אז, כשתגיע שעת המבחן, הם יוכלו לעמוד לבדם - כל המלווים שלהם נושרים בדרך - מול הבחירה.

סידהטרה התחיל את המסע בתור נסיך, היה לו הכל והוא היה מוקף באנשים שדאגו לו. אחר כך הוא התחיל את המסע אל ההארה בחברת חמישה תלמידים והיה צריך לעבור דרך כל מיני נסיונות ומכשולים, ובסוף גם התלמידים עוזבים אותו. אז הסיפור יכול להתקדם למבחן הסופי: להתגבר על כל הנסיונות של האל הרע להפחיד אותו עם סערות ושדים, לפתות אותו עם נשים ,ללכוד את האגו שלו – ולהגיע להארה.

אודיסאוס מתחיל בתור הגיבור הגדול של מלחמת היוונים עם הטרוינים והוא חוזר ליוון עם 12 סירות עמוסות שלל. לוקח לו 10 שנים להגיע אל פנלופי, אשתו, חסר כל, אחרי שכל הסירות טבעו וכל המלווים מתו. מה שהביא אותו לסוף הדרך היתה האהבה לפנלופי.

הארי פוטר בספר השביעי (התראת ספוילר!) מתחיל בחתונה בהשתתפות כל "הטובים", והוא צריך לנדוד במשך שנה שלמה, להפרד מהחבר הכי טוב שלו ולאבד את דמות האב של דמבלדור, כדי שהוא יוכל להגיע לבדו לרגע שבו הוא צריך לבחור בין האהבה והחיים.

שר הטבעות לא עומד בחוקים, פרודו לא מגיע לבד למבחן הסופי וגם לא מצליח לוותר על הטבעת מרצונו, ובאמת גם הסוף שלו הוא לא טוב.

<תשובה של תולעת ספרים>

[קן_לציפור*]

כדי להגיע למשאת נפשם, הגיבורים צריכים לעבור את המסע שילמד אותם מה חשוב ומה לא חשוב, מה הם מוכנים להקריב ולמען מה הם הם מוכנים להקריב.
מסכימה. אי אפשר לקצר את המסע. אבל אני רואה את זה טיפה אחרת, את הסוף (וסליחה על הפילוסופיה בשעה מוקדמת זו של הבוקר).
איך שאני רואה את זה, לא סתם אושו בחר בילד, כסוף המסע.
אולם זה אינו הסוף.לבסוף, מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו

הוא פשוט הוא, ללא המלחמות של האריה או הבחירות הקשות שהוא צריך לעשות, הוא לא הולך אחרי העדר, אלא באמת נולד משהו חדש.
והמשהו החדש הזה הוא כל כך זך שרק אחרי מסע כזה אפשר להרגיש משהו כזה. זה מסע תודעתי ביסודו שמוגשם גם בפיזי.
התודעה מזדככת אחרי מסעות העדר, המרד והבחירות הקשות.
בתודעת ילד שכזו, הכל יותר פשוט.
מה שהביא אותו לסוף הדרך היתה האהבה, או בסוף הוא מגיע להכיר באהבה בתוכו ומחוצה לו. היא המוטיבציה והמטרה.
ואם לדייק אז נראה לי שאין בכלל מטרה בשלב הזה. זה פשוט להיות.

[אנונימי]

_האם לדעתכן אפשר לדלג על שלב האריה ולעבור ישר משלב הגמל לשלב הילד?
כי כיוון שממילא נראה ששלב הילד זה השלב האידיאלי, שהאריה רק אמור להוביל אליו, אז אולי אפשר/כדאי ישר לעשות קפיצה?_

אני אענה מהצד הרוחני...
אני בתחילת הדרך הרוחנית רציתי להגיע להארה.
מאחר ובאיזה שהוא מקום בהתעוררות האני (הסיפור) נעלם חשבתי לדלג על שלב הטיפול הפסיכולוגי
כלומר במקום להתעסק עם ילדות,רגשות חסומים וכדומה פשוט להתעורר
חבר אמר לי אז שזה כמו לבנות בית ללא יסודות
היום אני מבין עד כמה הוא צדק
ונראה לי שהמסע של שחף מראה למה...
הגמל מבחינתי הוא אני שמדחיק רגשות
כדי להתחבר לרגשות אני קודם כל צריך לראות שאני מדחיק משהו ואז לטפל בזה ולהתחבר לרגשות (מעבר מהגמל לאריה).
רק לאחר מכן אוכל פשוט להרגיש כמו ילד

[שחף_אהובי*]

אפילוג

שחף מנהיגה מרד מדוכאים. אז בסוף הכותרת התאימה מאוד, רק לא בצורה הצפויה.
מה שהתחיל בתור מפגן "דווקא" קצת ילדותי התקדם פנימה ולעומק, במקום ישר קדימה. אז מה אם היה לי בראש אנתרופולגיה בגרוש ועיתונאות חוקרת – הצופה האובייקטיבי לא עבד שעות נוספות בסיפור הזה.

שחף מנהיגה מרד מדוכאים. או מהסוף להתחלה: מדוכאים. מרד. מנהיגה. שחף.
איכשהו שום דבר לא נשאר כמו שהיה בהתחלה. מי הם המדוכאים? החולים או הדוקטורים? ומה המדכא? ומה המשמעות של המרד, ונגד מי. או בעד מי. או, אולי, לפי ההגדרה המהפכנית של אושו, המרד הוא פנימי ובכלל בלי קשר לאחרים. ומה המשמעות של להנהיג ולתת. ובסופו של דבר חוזרת אותה שאלה : ומי היא שחף?

בבלוג הקודם התפרקה החומה שביני לבין עצמי. בבלוג הזה התחילה להתפרק החומה שביני לבין העולם. בבלוג הקודם התחלתי לסלוח לעצמי. בבלוג הזה התחלתי לסלוח לעולם.

---

באחת הפגישות האחרונות עם אנדרה, סוף סוף טרחתי לבדוק מה בעצם אני עושה כבר שנה שלמה.
"תגיד, הויזואלזציה, זה יותר כמו היפנוזה או יותר כמו דמיון מודרך?"
"זו הפנוזה, אבל לא כזו שישנים. ובמילא בעצם אין הבדל. למה את שואלת?"
"סתם, בשביל הבלוג שלי."
הוא צחק.
"אתה עובד עם זה הרבה?"
"לא כמו שהייתי רוצה. רוב האנשים מפחדים ממה שיבוא. או שהם מנסים פעם או פעמיים ומפסיקים".
"אני מבינה אותם. אני לא יודעת אם לי היה כוח לעמוד בזה אם לא היה כל כך נמאס לי מלפחד מעצמי. “
"זה הכלי הכי יעיל שיש לפסיכותרפיה להציע כיום".
בדקתי און-ליין ונדמה לי שזה hypnoanalysis. נדמה לי גם שיש כל מיני סדנאות ושיטות דומות כמו "המסע אל הנשמה" וכל מיני מסעות אחרים, אז אני מניחה שלמי שיש רישיון להיפנוזה קורא לזה היפנוזה, ואם לא אז "מדיטציה עמוקה" או "מסע בדמיון".

---

שתיקה. אני שומעת את הפגישה של השעה הבאה פותחת את הדלת לחדר הקבלה.
"אני חושבת שהצלת את החיים שלי. לא במובן הפיזי, אבל במובן המלא. כלומר אם זה לא היית אתה, אני די בטוחה שהייתי מוצאת דרך אחרת להציל את עצמי. אבל זה היית אתה. "
"זה מאוד נוגע לליבי, אבל זה לא אני. זה אני ואת. זו העבודה שאנחנו עושים ביחד."
"כן."

[מי_מה*]

אולה! בראבו! מחיאות כפיים ויפחות חנוקות. את גדולה.

[קן_לציפור*]

שחף...! איזה כיף שחזרת, גם לאפילוג.
באמת מחיאות כפיים.... סיפור מדהים, כל הפרקים והתתי פרקים והבלוג הזה והאחר.

לחייך!

[רוקדת_לאור_ירח*]

את גדולה.
לגמרי.
כל כך מרגשת הדרך שעשית וההכרה בה והיכולת לבטא אות ההכרה בקול רם.
שמחתי לראות שבפרקים שפספסתי אושו מככב כאן. את הקלפים שלו באנגלית יש לי כבר 11 שנים. לקח לי הרבה שנים להיות מסוגלת לשמוע מעוד דברים שלו, וגם היום מחלק יש לי רתיעה, אבל הקלפים, או הקלפים, התאהבתי בהם מהרגע הראשון, מזל שידעתי אז כל כך מעט על אושו.

[שחף_אהובי*]

תודה לכן יקרות
<מייבבת>
"איזה כיף שחזרת, גם לאפילוג." חוששתני שהאפילוג הוא רק ההקדמה לפרולוג (הכפול!) של החיים הם כן פיקניק (בקרוב)

[תמרול_ה*]

ואוו. איזה דף מדהים.
אני קוראת ונדהמת מהקול הצלול הזה, שלא נרתע ממה שכותבים כאן.
קול עוצמתי ביותר.
והתובנה על ניתוח ספרותי מול ניתוח פסיכולוגי.
שמובהרת כאן כל כך מתוך העלילה.
עד היום לא היתה לי התובנה הזאת בראש באופן כזה.
על הסאגה שהגיבור צריך לעבור.
וההומור לאורך כל הדרך.
והבהירות חסרת הפשרות שלך. איך שאת רואה צלול וברור.
והדרך המדהימה שהעברת אותי כאן מהקבוצה ועד לסיום המרתק הזה.
איך את עושה את זה?

[מונו_לוגית*]

ואוו. איזה דף מדהים

נהדר. מחכה להמשך.
החיים הם כן פיקניק - בהחלט.

[אנונימי]

ברוכה השבה
אכן חיכינו
ובהחלט מחכים להמשך...

[תמרוש_רוש]

אוי שחף. את כל כך כל כך נפלאה.
את מרפאת את עצמך, ומסייעת לריפוי של המון נשמות אחרות בעולם.

הזרם ידע מלכתחילה מה יקרה, שזה מאוד מרשים.
הזרם שלך בטח נפגש לפעמים עם הזרם שלי, ושניהם מרכלים עלינו מנקודת מבט יודעת כל...

[תמרוש_רוש]

ובסופו של דבר חוזרת אותה שאלה : ומי היא שחף?
את

[h=2]

את[/h]

בבלוג הקודם התפרקה החומה שביני לבין עצמי. בבלוג הזה התחילה להתפרק החומה שביני לבין העולם. בבלוג הקודם התחלתי לסלוח לעצמי. בבלוג הזה התחלתי לסלוח לעולם.
((())((())
מרגש עד דמעות. הלוואי על כולנו.
מהפה שלך לאוזן של כל מדוכאי העולם.

[שחף_אהובי*]

<מושכת באף>
אוה...
<מעפעפת בעיניים>
אני כל כל מתרגשת...
<לא עוזר, הולכת להביא טישו>
תודה....

[שירי*]

יופי!
(בכל המשמעויות של המילה).
נהניתי.
תודה.
מחכה לבאות.

[קן_לציפור*]

שחף, מה קרה לדף על הילדה? נעלם לו...

[שחף_אהובי*]

קנצ'
אני מוחקת ומחזירה אותו מפעם לפעם, לפי המצב רוח. הוא באמת נורא אינטימי.

[שחף_אהובי*]

השורה "רק אלוהים יידע" נמצאת לי בראש כבר יומיים. זה בדיוק כל הסיפור (שלי, כמובן, לא מתיימרת לנתח אותך...)
בהתחלה זה מה שהכי מפחיד - הלא ידוע. אילו שדים יעלו. ההרגשה שהדרך גדולה מידי, בלתי אפשרית לסתם בן-אנוש.
ואז "רק אלוהים יידע" משנה פנים והופך לאמונה, שמה שיבוא הוא מה שצריך לבוא, ושגם אם אני לא יודעת למה ולאן, זו הדרך.
ואז "רק אלוהים יידע" הוא הצניעות והתמימות "בסוף, מגיח הילד; הוא אינו צייתן, וגם אינו מורד, אלא תמים וספונטני, נאמן להוויה שלו עצמו (כלומר, לבילתי ידוע)"

אני לא מצליחה לנסח במדוייק. אבל זה בדיוק זה, ההתפתחות של הפחד לאמונה ללהתמסרות.

[תמרוש_רוש]

[פלוני_אלמונית*]

שלום רב. ספרי "אמא ברחה מהר יותר" יצא לאור בהוצאת צמרת.
פגשתי בניצולת שואה והיא סיפרה לי את סיפור חייה המדהים. היא הייתה בת 11 כשברחה בעזרת אמה מתחת לגדר הגטו והתחבאה במשך שנתיים בלול תרנגולות, אביה נרצח, אמה ודודת נצלו מהתופת. בתום המלחמה עברה לחיות במנזר, עזבה אותו לאחר שהגיעו לשם חיילים גרמנים שהסתתרו מפני העמדתם לדין, היא הפליגה לאמריקה ומשם עלתה לארץ. באחד הימים שמעה את בנה בן השש מספר לחבריו : " פעם אחת היה איש רשע שקראו לו היטלר, והוא רדף אחרי אמא שלי, אבל הוא לא הצליח לתפוש אותה, כי היא ברחה מהר יותר " הפכתי את ניסיוני הטיפולי בבית חולים פסיכיאטרי לפרק משמעותי בספר, אני מספרת על הנעשה שם, על המחלה, ההחלמה והשיקום.
בספרי משתקפת מהות החיים כפי שהיא - על אכזריותם, עליבותם, גדולתם ותפארתם. הספר עוסק בתחושות אנוש – סבל, הישרדות, חמלה, גורל, אהבה ותשוקה. הספר חולש על מאורעות שהיו מנת חלקם של רבים – הגירה וקליטה, שפיות ושיגעון, החלמה ותקווה.
רצ"ב ביקורת עיתונאית תוכלו להשיגו במהדורה דיגיטלית במנדלי מוכר ספרים, בכריכה באתר נט בוק , בהזמנה בסטימצקי או צומת ספרים ואצלי במחיר מוזל בתודה ובברכה,
טמיר עין-יה
טל. 9583028
אמא ברחה מהר יותר
אוגוסט 2012| מאת: רוחה נובק
אווה הקטנה ובני משפחתה גורשו מבתיהם שפרצה מלחמת העולם השניה, הגיטו שאליו נשלחו, הכיל בכל דירה דיירים רבים, דבר שסגר על נשמתם וחייהם. עקב כל החליטה אימה כי תבריח את אווה, ושעת הכושר התרחשה לאחר רצח האב. בתוך הכאב הנוראי של כל המצב, מצאה את עצמה מתחת לגדר הגיטו לבד ורצה שמשאירה את עברה , בתקווה שתפגוש את האם באחד הימים. לאחר תלאות, הגיעה לבית חברתה מהעבר, והאימא האיכרה שפחדה, הסכימה לבסוף לשכנה בלול התרנגולות הסמוך. להימנע מכל מיני מלשינים וסקרנים.
במשך שנתיים שאין לה אדם להחליף איתו מילה , בתנאי אקלים נוראיים, רעב מתמיד וקור כלבים, ללא נעליים עם כוויות ברגלים שנס שהגלידו, הצליחה בנס להינצל מבלי להבין כלל את פשר המלחמה הזו. דמותה היא בלתי נשכחת ותיאור מאמצי ההישרדות, הינה כתיבה מרגשת, שהיטיבה הסופרת לרגש את הקורא , שיר הלל ליכולת על אנושית, וכאן פסקה המלחמה, שהרוסים בפתח, אווה נפרדה מהאיכר ואשתו ובדרכה אל החופש.
בביתה הישן מצאה את אמא בדרך לא דרך ולאחר תקופה החליטה להיכנס למנזר , ולמצוא את השקט הנפשי שאליו ייחלה. אך , לתדהמתה גילתה כי נאצים שנמלטו מעונשם , עובדים שם ולא יכלה להבין את התנהגות הנזירות שבעצם קצת לפני כן הסתירו יהודים , שניצלו על ידן.
נחושה בדעתה עזבה שהיעד הוא אמריקה ולא לחיות יותר באדמת אירופה הרוויה דם. בבדידות קשה – אך עם אישיות יוצאת דופן, מצאה עבודה , לא פסקה מללמוד, בסבלנות ובהתמדה בחדרון עלוב, עד שהכירה את ראול הכימאי שם ,האם עלתה לפלשתינה יחד עם האחות, ואווה נישאה והחליטה מתוך געגועים לבית ההורים, לעלות לישראל עם בעלה.
לזוג נולדו שני ילדים , ועל פניו הכל התנהל למישרין. דירה יפה, כלכלה מסודרת, לימודים וענין, שפה שכבר היתה שגורה בפיהם, ואז זה החל….
שבר בנפש , כאב ענק, ופה הסופרת נכנסה ממש לתוך נפשה של הגיבורה עד ירידה לפרטים הכי קטנים, בבית החולים לחולי נפש שבו היא אושפזה. היא עברה סערות נפש, חזיונות ותעתועים, מ"איגרא רמה לבירא עמיקתא" כביכול היה לה הכל אבל הבור העמוק, של נשמתה צריך היה טיפול עמוק.
תיאור החיים במוד הזה הם חלק ניכר מן הספר. קשה להתעלם מן הסבל הנפשי, של אובדן שמחת החיים, והשפעת הכדורים, החרדות ושאר בעיות, השפלתו של אדם שמאבד שליטה ונתון תחת השפעת זרים, הסוף האופטימי נותן תקווה למטופלים, עין – יה טמיר כתבה ברגישות ובתבונה, ספר מרתק, קשה להניח אותו מהיד, עצוב…