אלבאום דף אחר

כמה שברירי,
וכמה שורשי, גמיש, איתן
הוא הרצון לחיות, לחוות, להיות...

בכתובית כתוב- לפעמים הדרך לנצח היא להכנע

משה יקר.
דבריך מרגשים , יוצאים ונכנסים ללב.
"הילד הבא שיכנס בדלת ייפרק כל זאת" שיירבו לפקוד את ביתך .
זו כוחה של אהבה ונתינה . היא מרפדת, ממלאה ועוזרת לטשטש את הכאב.

להיכנע לנצח, לנצח להיכנע,
וחוזר חלילה.
הנצח מתבלבל ברגע
הרגע נמצא בנצח
ברגע חיים, בנצח זוהרים
החיים ברגע זוהרים לנצח.

הכאב נמצא ברגע
הנפרד מנצח,
הכאב נמצא במעצור
החיי בתוך הרגע,
הכאב ירפה בנצח
הממשיך את הרגע.

ההבנה, החידלון,
שותפי דרך המה,
הכאב, הגעגוע, החור
יוצרי רגע המה,
היופי, הזיכרון, הפאר
יוצרי הנצח.

האם ניתן לא להיכנע לנצח?
האם ניתן להמשיך את הנצח בחיים?
רק המודעות מנת חלקנו
אותה לנצח מחפשים

אנונימי

והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות. הזמן נוסע, כי זמן הוא זמן, ואין הפסקות. (אהוד בנאי)

אנונימי

קח אותו לאט, את הזמן. העולם עוד יחכה בחוץ.
קח עוד שאיפה מן הזמן, שתי דקות לפני ה.....

(גידי גוב)

וכשזה עבר, אופס, הזמן עבר לו.
החיוך מפציע,
הגוף מנסה לחזור לאיזון
להשתחרר מעול המתח הנצבר
עד למחזור הבא.

הודעה חשובה
עבור מחקר על השפעות העבודה הקורדינטיבית והחושית על קשיי למידה ותפקוד שונים, אני מחפש הורים ו/או מבוגרים שעברו את השינויים בעקבות העבודה בשיטה, שיסכימו להעיד באמצעות שאלון ובתשובות ישירות שהחוקרים יפנו אליהם.
לאלה מיכם, היודעים על תיצאות טובות בתקופה של בערך שישה חודשים, אשמח מאוד לקבל פרטים באמצעות האימייל שלי.
[email protected]
תודה מראש

בעקבות שאלות באימיילים על המחקר, אני מבקש להבהיר שהמחקר יהייה על תוצאות העבודה בלבד . המחקר יעשה על ידיי רופאים חוקרים מארה"ב באמצעות שאלונים ו/או תחקיר טלפוני ישיר.

הבהרה נוספת, "ההתמודדות עם בעיית השפה", במידת הצורך נתרגם את החומרים השונים לעברית, ולאחר מכן נתרגמם מחדש לאנגלית. בכל מיקרה כנראה שלא צריך לפחד מנושא השפה כי השאלונים יהייו כנראה מהסוג שצריך לבחור תשובה בכוכבית (אמריקאי

).

שאלה למשה.
יש לי משפחה בארגנטינה,והתגלה כי בן המשפחה כנראה בעל קושי בקשב וריכוז.
האם ידוע לך על מטפל/ת בשיטה שלך שם?או על שיטה גופנית הדומה לשלך שם?.
תודה ושבוע טוב

לילו, איני יודע על מטפלים בדרכים דומות בארגנטינה, איתך הסליחה. במידה והם מגיעים לניו יורק, אשמח לאבחנם ולבנות עבורם תוכנית עבודה שיפתרו איתה את הקשיים בביתם.

משה תודה על תשובתך.
האם יש ספרים שלך שיצאו לאור בתחום הזה?

עדיין לא

תוכלי בבקשה להעביר אליי את האימייל שלהם, אשמח להתכתב איתם, אולי אוכל לעזור. אנא אעבירי את האימייל אל האימייל שלי שבראש הדף.

אנונימי

לתת את הנשמה ואת הלב, לתת, לתת כשאתה אוהב.

יפה מצידך

אנונימי

ראיתי בערוץ 8 סרט על התמכרויות. לא כאלו לסמים, אלא לפעילות. הימורים, ספורט, מוזיקה.
היה שם איש אחד, פצוע צד"ל ללא משפחה, ההתמכרות שלו היא שכול יום הוא הולך לאולפני הרצלייה לכול היום, כדי להיות קהל בתוכניות.
כולם מכירים אותו שם, והוא מקבל תשומת-לב, אהבה וחברה.
המשותף לכול האנשים האלו זה שהם בורחים מהחיים, להתמכרות.
אך שם הם נפגשים עם חברים, מקבלים אהבה, דברים שאין להם בבית.

נשאלה שם השאלה, מה עדיף לחיות במציאות כואבת, או באשלייה טובה יותר.

לדעתי במילא אין להם מה להפסיד, אז אם זה עושה להם טוב, מה רע?
מה דעתכם?

לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם, רק הראש בעננים, מתפס שם בימרומים... אשליות.

האם ישנה הבדלה כלשהי בין המכור להימצאות בקהל, לבין המכור לעבודה או לכל דבר אחר המרחיק אותו מביתו?
כל אחד מכור למה שעושה לו טוב, או למה שעושה אותו מסכן. האדם הוא חייה מתמכרת להמון דברים. הנושא הוא לא ההתמכרות אלה האיזון בינה לבין שאר חלקי חייו. האם אני מכור לעזרה לבני אדם? כן וודאי. אני עושה זאת משנת 80, כל הזמן. רוב הזמן שלי מוקדש לעזרה או למחשבה איך לעזור. אכלה התמכרות ההההההה.

, האם היא מזיקה פחות מהתמכרויות אחרות? איני בטוח. האם היא מניבה רווחים טובים מהתמכרויות אחרות? גם לזה אין תשובה ברורה. מה שברור הוא שאיני יכול בלי החלק שבי שעוזר לאנשים באופן ספונטאני כאילו וזו הדרך הטבעית לי ביותר והיחידה. באופן הטבעי ביותר, אני עוזר לאנשים בערך מגיל חמש. האם זה אומר שנולדתי מכור?

אתה מדבר על "להם" ובתוכנית דיברו על מציאות כואבת או אשליה טובה. החיים הם מציאות כואבת, ואשלייה טובה בו זמנית. השאלה היא לאיזה רמת אנושיות אתה מוכן לחשוף את עצמך. ככל שרמת האנושיות גבוהה יותר, הכאב גדול יותר בכל תחומי החיים. לכן נשאלת השאלה מה רע בלמצא את הדרך לעשות לעצמך טוב? אין שום רע, מה הרע בלגרום לעצמך לסבל? אין שום רע. כל אחד עובר את החיים בדרך הנכונה לו. אם הוא מודע לכך או לא, אינו משנה בכלל. בסופו של דבר, או שילמד את השיעור שלו לפעם הזו, או שיפספס את ההיזדמנות. גם לזה בסופו של חשבון אין חשיבות גדולה מדיי. הכל תלוי בפרספקטיבה שאתה מאפשר לעצמך. מי שבוחר להמשיך, חייב גם למצא לעצמו את התשובה איך הוא רוצה להמשיך.
איני בטוח שההומלס שאני פוגש כל יום בדרך לעבודה, בעל העגלה עם כמות עצומה של שקיות נילון שבכל אחת משהו אחר, הישן באותה כניסה של בית מזה המון שנים, שמח פחות בחלקו, מודע פחות, אוהב פחות?? בטוח שהוא בודד יותר ולא מאפשר קשר (ניסיתי). כמו חיה מפוחדת או בטראומה. מה עדיף? איני יודע. מה שבטוח הוא שהוא מצא את הדרך בה הוא רוצה להמשיך את חייו. הדרך הזו מתאימה לו, גם אם אינה מתאימה לרוב בני האדם.
ומה עם אותו הנראה כפסיכוטי, העומד כל יום בין אותן שעות באותו קרן רחוב ומדבר אל כולם בשפה לא מובנת? מה דרכו אומרת לנו? שהוא חולה? שהוא לא מתפקד? שהוא לא יכול להינות מחייו? שהוא בטראומה? הוא בן ארבעים לערך, מבצע כל מיניי תנועות משונות תוך כדי דיבור, נשמע כמטיף מהזמנים ההם וכמו אז, לא מובן בכלל. מה דינו בשיפוט של "מציאות כואבת או אשליה טובה יותר" ? איני בטוח שאנחנו מוסמכים לשפוט. אני בטוח שלא הייתי רוצה מציאות כזו לעצמי ואם מותר לי להחליט, גם לא לילדיי. מעבר לכך, איני בטוח מה האמת המסתתרת מתחת לפני השטח של המצב.

אנונימי

מעניין זה גורם לי לחשוב, איך שופטים בכלל מה נורמאלי, מה מציאותי, האם יש טוב ורע.
ברור שזה הכול עניין של השקפה ומודעות.
אולי אלו ההולכים בתלם, בזרם, הם אלו שבורחים ועושים כמו כולם כי ככה קל יותר ואלו "המשוגעים" שעושים רק מה שטוב להם, הם הנורמאליים?

"מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני", מי שמביט בי מהצד חושב שאני משוגע, מי שמביט לי בעיניים אולי יראה אותי.
אך מה אני חושב, האם אני יודע מי אני?

ל-y.p

"אך מה אני חושב, האם אני יודע מי אני? happy"

מה התשובה ??

למשה

"_האם אני מכור לעזרה לבני אדם? כן וודאי. אני עושה זאת משנת 80, כל הזמן. רוב הזמן שלי מוקדש לעזרה או למחשבה איך לעזור. אכלה התמכרות ההההההה. happy,"

נראה לי שהחיבור לפוטציאל המולד דורש התמסרות רבה לתפקיד. התמסרות לתפקיד דורשת עבודה רבה ומושקעת .אין מנוס מכך.

ככל שמשקיעים יותר , מקבלים גמול גבוה יותר , של סיפוק , הנאה . שמחה , אהבה . ידע ועוד...(לא תמיד בתמורה כספית )זהו האדרנלין של הנתינה.

אז .איך אפשר לוותר על כל אלה?

כל מי ששייך לקבוצה זו או אחרת התורמת לאושרם ובריאותם של בני אדם שימשיך להתמכר ולהצליח בקנה מידה עולמי .

אולי אנשים אלה אמורים ל"החליף ולאזן " את הנפילה הפינאנסית הענקית בארץ ובעולם...

ומה בקשר ל"אני החלול" ? מה תפקידו בתמונת ההתמכרויות, תרומה, התפתחות, התמסרות? השאלה שאשאל טליה היא, לאיזה מצב התחלתי חוזרים בכל פעם שנגמרה ההאצה של האדרנלין: לאחר טיפול? לאחר זיון? לאחר התרגשות טובה או רעה כלשהי? זו כנראה השאלה החשובה יותר. מה המצב שחוזרים אליו לאחר ההתרגשות???? סביר להניח שבשאלה הזו מסתתרות תשובות שונות, שלא את כולן אנו אהבים לקבל או לראות ולהבין, אולי דוקא כן?

ומה בסך הכל אנחנו אם לא מנוע? בהאצה, דלוק, מכוון היטב,משתנק, כבוי ??

בקשר לסדנא בסוף השנה
לאחר שאלות בנושא, אני מבקש להבהיר שהסדנאות מיועדות למסיימי שנה ג' ומעלה.
הסיבה המרכזית היא שבשנה ג' עדיין נמצאים במערבולות הרגשיות שנפתחו בשנה ב' ולאחר מכן ב ג'.
אתכם הסליחה. אנא המשיכו את תהליך ההתפתחות האישית, אשמח לארח אתכם בסדנאות העתידיות.

טליה נראה שרמת הגרידיות גדולה ומשפיעה הרבה מאוד לאומת העזרה של האנשים הטובים. איני חושב שזה יכול להוות נקודת איזון, אך טוב לחשוב שכך יכול להיות המצב. אני ממשיך להיות אופטימי.
הרוע והטימטום של האנשים הקטנים והגרידיים כל כך יסודי וחסר התחשבות, שאחד מהם יכול להשקיע מאות או אלפים מאיתנו.

המטרה הראשית שבגללה בניתי מלכתחילה את האפשרות של אנשים ללמוד במקום המאפשר להתאזן, ללמוד, להתפתח ולאחר מכן לפתח אחרים, היא בתקווה שביום מין הימים, מקומות כאלו ורבים אחרים ברחבי העולם יצליחו לאזן את הרוע, הגרידיות והטמטום. אני את שלי בנסיון האיזון עשיתי, עכשיו תור אלו שלמדו, לשים מקומות כאלו על מנת לפתח כמה שיותר אנשים. הפירמידה מובילה בסופו של דבר להמון.

למשה.

"מה המצב שחוזרים אליו לאחר ההתרגשות????"
התשובה כל כך אישית ומורכבת . יש המתארים את ההרגשה כמו :"בלון שיצא ממנו האויר". חלל ריק. חבית ללא תחתית .דיכאון ועוד....
"

"מה בסך הכל אנחנו אם לא מנוע? בהאצה, דלוק, מכוון היטב,משתנק, כבוי "??
אהבתי את הדוגמא . הרי לא יעלה על הדעת להניע רכב ללא דלק. כל אחד זקוק לסוג של דלק.
לגבי הצורך בריגושים הגורמים להתמכרויות שונות . כדי לטפל בנושא , חשוב ליידע , מה גרם ל"אני החלול ". השלב הבא . כיצד ממלאים את אותו חסך ...??
האם האדם מוכן ורוצה להשקיע מאמץ רב לשנות דפוס זה ?? מהי מידת כוח הרצון שלו ?? מה התחליף הנחוץ לאותו אדם על מנת לוותר על אותו ריגוש .??(ללא תחליף לא ניתן לטפל בהתמכרות.)
אני חוזרת לנוסחת הפלאים : השילוב של : גוף ,רגש , חשיבה ואנרגיה .
באמצעותם ניתן להתגבר על הקושי ולשנות דפוסי התנהגות.

"

סיפור אישי (נדמה לי שכתבתי עליו פעם )
בהיותי תלמידהבמכללה עבדתי בו זמנית כגננת . בין לבין התהליכים הרגשייים. שהיו מלווים בתנועה רבה . עיסויים , נשימות ועוד...
הרגשתי כי החושים שלי קבלו חדות ורגישויות בעלי עוצמה רבה .
בימי ששי אכלו הילדים בגן ממרחים מתוקים שונים . ביניהם ממרח שוגי .(חלבה עם פצפוצי אורז ) במשך שנים ראיתי לפניי את הממרח ולא התקרבתי אליו.
לפתע , ריחו של השוגי עורר בי כמיהה לטעום ממנו. כפית אחת יצרה גירוי לעוד אחת נוספת . הרגשתי "רעב" בלתי נשלט לאכול מן הממרח המתוק המתוק הזה.
בדרכי לביתי , קניתי לעצמי ממרח שעוד באותו היום חוסל . כך למחרת ויום אחרי יום. לאחר כחודש ניכר מאוד השינוי בגופי ובמשקלו .
הרגשתי עצמי מתמכרת ללא שליטה ולגביי זה היה נורא.
עד שיום אחד ,(להזכירך) שאלת אותי מה עובר עליי ?? יעצת לי לבדוק מה מזכיר לי הריח/ הטעם הנ"ל מהילדות ??
לאחר עבודה עצמית , נזכרתי , כשהייתי ילדה כבת 6 הייתה בארץ תקופת צנע . אוכל ניתן רק בתלושים .
אחת המנות שניתנה למשפחות בעלות ילדים היתה חבילת חלבה קטנה.(אחת לחודש)
אימי ז"ל . הייתה מכינה מהמוצר ממרח .עם תוספת כלשהיא .(שתהיה כמות רבה) זה היה לטעמי מעדן .
יום אחד שיחקתי עם התלושים וקרעתי אותם . תגובתה של אימי הייתה קשה מאוד. אחד העונשים שקבלתי על המעשה היה לא לטעום מן החלבה ....
הריח העלה בי זיכרון "רדום " וכואב .(מערכת ההדחקה )
המודעות הביאה אותי להבנת הצורך הבלתי נשלט . לתהליך סליחה וריפו עצמי ...מאז ועד היום אינני נוגעת במאכל זה .
בהצלחה לכל המתמכרים ....

לנושא אחר...

"אני את שלי בנסיון האיזון עשיתי, עכשיו תור אלו שלמדו, לשים מקומות כאלו על מנת לפתח כמה שיותר אנשים. הפירמידה מובילה בסופו של דבר להמון."
אריק איינשטין שר בשירו : "אני ואתה נשנה את העולם "....
אם נתייחס לכך שכל אדם הוא עולם בפני עצמו. הרי שינית המון . ... רבים מתלמידך הלכו בדרכך .עשו עבודה נהדרת עם עצמם ועם מטופליהם .
אחדים מהם ממשיכים להפיץ את השיטה ובטוחני שגם להם נרשמים השגים והצלחות .
לאחרונה ניכרת עלייה וביקוש התמקצעות בתחום הטיפול בנושאים ובשיטות שונות.כל שיטה ויתרונותיה .כל שינוי לטובה בכל דרך מבורך .

נכון שהרוע והטימטום גורמים להרס ונזקים קשים . לפעמים בלתי הפיכים . תפקידינו לזרוע זרעים רבים ככל האפשר . אולי יום אחד ......???

אנונימי

בקשר לפרמידה המתפתחת, חובה על כול מי שעווד לא רעה, לראות את הסרט "תעביר את זה הלאה" (Pay It Forward)
מסופר על ילד, שקיבל משימה לחשוב, מה אפשר לעשות בשביל העולם.
הוא בנה תאוריה בה הוא עוזר לשלושה אנשים, אבל זה חייב להיות משהו גדול שהם לא יכולים לעשות לבד.
כול אחד מהם מעביר את זה הלאה, עוזר לעוד שלושה אנשים. וכך זה גדל.
הוא בסך הכול ניסה לעזור לאמא שלו, לחבר שלו, למורה שלו. ובכך לעזור לעצמו.
כאשר הוא מרגיש שנכשל והתוכנית לא הצליחה, הוא מגלה שבאצם הוא ייסד זרם ענק בכול העולם של עזרה לאחרים.
את הסוף אני לא מגלה, אבל מבטיח לכם שכול אחד יבכה וירצה לראות שוב ולממש את השיטה.

תהנו.

ובגלל שאדם מאוד חשוב ביקש שאני אפסיק לצוטט שירים של אחרים (כי זה מעצבן אותה) כי אני עושה את זה טוב בעצמי, הנה שיר שכתבתי בכיתה, בהשראת "הילד הזה הוא אני"

אם אי פעם זה יקרה
זה יקרה בגדול.
אבל גדול זה לא הכול
זה יקרה בענק.
אבל ענק זה לא מוצדק
אז זה יקרה במקרה
או שבכלל זה אף פעם לא יקרה.

y.p

טליה, תודה, איזה יופי להתעורר לרוח האופטימית שנושבת מדבריך.

y.p - תודה גם לך.

טליה תודה על השיתוף, סיפור שטוב לבוקר, לצהריים, לערב ובעיקר ללילה.
בנושא ה ??? כשנצליח כחברה לגדל את ילדנו מבלי שיהייו חייבים לפרק את הקשרים הנוירולוגים שבנו על מנת לתקשר כפי שהאדם אמור לתקשר, נראה שהזמן יגיע.

Y.P אכן שיריך נעימים אך בעיקר אישיים יותר (אני אוהב גם את השירים של האחרים, אך הם מתאימים פחות לכתיבה אישית). הזיכרון שלך למילים של אחרים גדול ומרשים, אני לא זוכר מילים של אף שיר, בין שאר הדברים.
כשיש לך את ההרגשה שאם זה יקרה זה יקרה בגדול, מה ההרגשה אם " או שבכלל זה אף פעם לא יקרה" ?

אנונימי

משה האמת שכתבתי את השיר די אינטואיטיבי, אח"כ ראיתי שיש בו הרבה עד כדי כך שלא ידעתי מה בדיוק

זה היה נראה לי כמו התחלה של משהו, אח"כ התלהבות, ואז נסיגה עד ויתור.
כאשר רוצים משהו, מאמינים בו בכול הכוח, ואז במקום לבדוק למה זה כן אפשרי, בודקים למה זה לא אפשרי, מה שגורם לנסיגה ולויתור.

אומנם זה מוכר לי אך לא על זה חשבתי כשכתבתי, כוחה של אינטואיציה (ותת מודע)

" אם רק תאמין, אם רק תאמין, עולמך ינצנץ ויפרח כיסמין. אם רק תאמין, אם רק תאמין עוד יבואו ימים אחרים" (לא זוכר של מי)

בהמשך שיר שלי על הנושא, אך אין לי זמן כרגע

סליחה -"זמן תמיד יש, השאלה מה עושים איתו"

, (y.p)

ל- y.p -

כאשר רוצים משהו, מאמינים בו בכול הכוח
רק לא לוותר על חלום שמאמינים בו .....
מתחילים בחלומות קטנים ......

חלום גדול, חלום קטן
חלום עקשן, חלום טרחן
חלום מאיר, חלום מכביד
חלום לו לאדם

חלום נעים, חלום מקטין
חלום יפה, חלום כהה
חלום מקרב, חלום מרחיק
חלום לו לאדם

חלום אחד, חלומות רבים
חלום טוען, חלום מרוקן
חלום מוביל, חלום מובל
חלום לו לאדם

חלום לו לאדם
מחיר לו לחלום
מחיר לו לאדםהחולם
האם ישולם??

אנונימי

חלומות קטנים/y.p

רחובות שקטים בניינים גבוהים
ילדים קטנים משחקים בשקט
ואני עוד חולם לשחק איתם
מנסה לתפוש את הקשת.

מגגות הבתים אני מביט לשם
ויודע שבא כבר השקט
ואני עוד חולם לשחק איתם
מבקש לרדת לשם.

חלומות קטנים של ילדים
ממלאים את ליבי באור לבן
ואני יודע ואני מוכן
כשיגיע הזמן אני ארד לשם.

כוכבים בלילה מאירים
כשאחד נופל הם מבקשים
משאלות קטנות משאלות של חום
מבקשים להמשיך לחלום.

חלומות קטנים של ילדים
ממלאים את ליבי באור לבן
ואני יודע ואני מוכן
כשיגיע הזמן אני אחלום איתם

אני חושב
אני חולם
אני מוכן
אני כבר כאן

חלומות קטנים של ילדים
ממלאים את ליבי באור לבן
ואני יודע שאני מוכן
ואני חולם איתם.

(יש גירסא מוקלטת עם מוזיקה)

לעומת השיר הקודם, כאן המסר חיובי יותר (למרות שנכתב על רקע ובמצב קשה יותר) תאמין, קח את הזמן ובסוף זה יקרה.
אז תאמינו קחו את הזמן ו.... שבת שלום

_חלום לו לאדם
מחיר לו לחלום
מחיר לו לאדםהחולם
האם ישולם??_
מי יידע את התשובה ?
מחיר כבד שילם יוסף על חלומותיו וגם שכרו ראה בהמשך חייו.
החלום להקים מדינת יהודים התגשם בעמל יזע ודמעות שעד היום אנו משלמים מחיר כבד עם הרבה קורבנות .
אל לנו לעצור חלום שהוא חלק מהייעוד שלנו .התשלום הוא חלק מאושרינו והצלחתינו .
אל לנו לאבד תקווה לראות סביבינו מדינה בטוחה ושלווה ...
מי יתן ויתגשם החלום לחיות במדינה של שלום ואהבה .

אכן תקווה יפה היא
החלום גם הוא,
המחיר קטן נראה
אך מי הוא המשלם ?
איך מרגיש המשלם?
איך ימחול ?
האם יכול ?

אכן חלום לו לאדם
מחיר כבד עבורו ישולם
אכן חלום לו לאדם
האם הוא המשלם?

ומה אומרים אישתו ובנו של בודהה???
חלום לו לאדם?
והמחיר, בחלומם של אחרים?
חלום לו לאדם
האם קשור הוא?
חלום לו לאדם
והאחר האם קשור לו לחלום?

חלום חלמתי ושכחתי
חלום יפ, חלום עדין, חלום שלם
חלום חלמתי ונפלתי
את האחר לקחתי איתי.

מעניין , איזה חלומות שחלמתם בחייכם התגשמו ?

אילו מהם עדיין בגדר חלום ?

חלומות רבים לו לאדם
חלומות רבים איתם קם,
חלומות רבים לו לאדם
חלומות רבים בגללם קם,
חלומות קטנים מגשים אדם
חלומות גדולים גדלים איתם,
חלומות גדולים מגשים אדם
המחיר גדל איתם.

האדם גדל ומתפתח
החלום מגדיל אדם,
החלום גדל ומתפתח
מצמצם אשר חלם.
חלומות רבים לו לאדם
חלומות יפים בגללם קם,
ואני ממשיך לחלום.

בס"ד
"עלינו לוותר על האשליה שרק אנחנו לבדנו אחראים על הישגינו.

על מנת להתחבר לאלוקים, אנחנו צריכים ללמוד להעריך את כל הטוב שה' עשה למעננו. זאת אומרת, לוותר על האשליה שרק אנחנו לבדנו אחראים על הישגינו. הכל מתנה מה'. בדיוק כפי שכל משיכת מכחול של פיקאסו נושאת את חותמו, כל דבר בעולם הזה נושא את חותם האלוקים. ואנחנו צריכים ללמוד להעריך את זה "

מתוך : http://www.aish.com/hspirituality/foundation/[po]Five Levels of Pleasure[/po].asp

אני לא יודע מה אם תזכור אותי אני בלי נדר אזכור אותך עד סוף ימי

יצא לנו להכיר לפני כאחת עשרה שנה בכפר סבא במכללת אלבאום

היית לי הזכות להיות מטופל, תלמיד בקורס מטפלים ואפילו לפרק זמן קצר אפילו מטפל

באותה תקופה התהפך עולמי מן הקצה אל הקצה

לדוגמא קטנה בגיל 38 (בסוף השנה השניה ללמודים במכללה ) זכיתי לעשות רישיון נהיגה

באותם ימים נזרעו למעשה זרעים אשר נבטו לאחר כשש שנים וגרמו לי לחזור בתשובה
להיות שומר תורה תורה ומצוות

במבט ראשון הקשר בין שיטת אלבאום לחזרה בתשובה אינה ניכרת

אבל מנקודת מבטי למדתי לראות את הפלא הגדול שנקרא גוף האדם כל המערכות הקימות בו ואת השילוב בינהם כל הדברים אשר מאוחר יותר למדתי לקרוא להם נפלאות הבורא

נקודת במבט החדשה שקיבלתי אצלך משה בכפר סבא היתה המתנה הראשונה שקיבלתי

אבל המתנות היותר חשובות שקיבלתי ממך עלו על פני השטח מאוחר יותר כאשר התחלתי את הדרך הנפלאה אך הקשה של חזרה בתשובה תמיד תמיד מלווה אותי השראה שלך העבודה שלך
כיצד למדת אותי מה זאת נחישות מה זאת התמדה מה זה אומץ מה זה נתינה מה זה חסד

כאשר אני כותב שורות אלו אני מאוד מתרגש כי אני מבין שבלי הרוח הגבית שלך ושל השיטה בכלל בכלל לא היה לי את האנרגיה התחלתית להכנס אל העולם אשר נמצא בו היום

אני מאחל לך שהקדוש ברוך הוא ימלא כל משאלות לבך לטובה

מנחם היקר

תודה על השיתוף ועל מילותיך החמות. שמחתי ואהבתי.

אכן הבורא והבריאה אחד הם, למרות שאין בחיי היומיום יותר מדיי סימנים ברורים. האמונה, דרכים רבות לה ואחת מהן הינה האמונה באלוהים כפי שהיהדות מאמינה. דרך טובה ביותר למי שאכן זוהי דרכו.

שמחתי ביותר לדעת שהייתי חלוק נחל (אבן דרך) בדרכך, תמיד האמנתי שתפקידי היחידי הוא לעזור לאנשים להתחבר לעצמם. את השאר תעשו בעצמכם. לכל אחד התשתית הזו יכולה להוות אבן פינה לבנייה רבה. כל בנייה נהדרת בפני עצמה. אני אוהב את כל המבנים שיצאו מחשיפה לשיטה, כולל את את אלו שלעולם לא ידעו להודות, שקיבלו אפילו רמז או מקצת מהשיטה. עבורי גם הם חלק מאבני הדרך שהתברכתי בהן. אני מודה על כל אחת מהדרכים שהתפתחו מחיי ועבודתי. זוהי הסיבה בגללה אני ממשיך לחלום את החלום הקטן שלי, ומדי בוקר קם עבורו.

הקדוש ברוך הוא הזה, כנראה אוהב להציב מהמורות, בורות, תהומות, ומצולות. מעניין איך הוא בוחר מה ולמי (במידה והוא אכן מודע לקיום האדם באשר הוא, וזה אינו מובן לאליו).

חוקיות נהדרת אכן קיימת, ברור גם שנבנתה במדוייק.
מודעויות רבות לו לאדם. עבודה מפאשרת להתחבר ברמות שונות למודעויות. כל אחד יפרש אחרת במקצת. כל אחד יתחבר בדרך קצת שונה. ומה האמת?? האם לאמונה פתרונות, או לתהליכי התחברו מודעים, או שניהם אחד? ומי ומה??? אני לא!!!!
מתנצל על הפילסוף, זה בעיקר עבורי.

אנונימי

משה אני שם לב שחלומות מעסיקים אותך רבות, אתה כותב שירים נפלאים עליהם, אך אני מרגיש שיש משהו עמוק יותר מאחורי זה אולי לא פתור, החלום הקטן שלך שעבורו אתה קם כול בוקר, מה הוא? הפצת השיטה, אם כך הוא התגשם ובגדול. אך אולי לא עבורך?
כתוב בכתובית: "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך" אך גם את החלום הזה כבר הגשמת, (אני חושב), אך האם לא מספיק? האם הוא גדול יותר ממה שניתן להגשים?
ואם כן מה הוא המחיר שאתה מדבר עליו, האם יש כזה? או שגם הוא חלום?
מי אם לא אתה יודע לעשות הכי טוב את החיבור בין החלום למציאות, אני מקווה שתגשים את כול חלומותיך ועל אלו שלא תמיד תוכל לחלום.
החלום הוא דרך נפלאה לברוח מהעצב, והכאב, אל מקום נעים יותר.
אך אם נשקע עמוק מידי, הוא יבלעה אותנו.

אז בואו נמשיך לחלום חומות קטנים וגדולים, חלומות שמחים או עצובים, כי גם הם חלומות, חלומות של מלאכים.

מנחם האם אתה משלב את השיטה בעולמך, ובדרכך החדשה?
אני בטוח כי העקרונות והדברים שלמדת ממשה ומהשיטה, מלווים אותך לארך כול הדרך, אך אני חושב שכמו שהשיטה, היא שילוב בין 4 אינטיליגנציות, כך אתה יכול לשלב בין החיים הדתיים, (שעד כמה שאני יודע לא כול כך מעמיקים בתחום הטיפולי, ושיפור קשיי תפקוד ולמידה) למתנה הנהדרת הזו שקיבלת בחייך הקודמים, כי באמת באמת, זה עדיין אותם חיים

שכולנו נמצא את דרכינו בעולם, בין אם בחלום או במציאות, באמונה או בהבנה, ברצון וביכולת, בתקווה וב....
קבלו את הסביבה, את החיים החברים והאויבים, ואת עצמכם במיוחד, כי בסוף הכול הוא רק אחד.

שבוע טוב

Y.P
נראה לך שסיימתי משהו? שאפשר לסיים?.
נראה לך שסתם כתבתי שזה בעיקר עבורי?
החלום והכאב מתלווים לאותה הדרך,
המחיר והחלום אחד הם.
המחיר כבד, החלום גדול, קטן
משמעותי ביותר,
ולא משמעותי בכלל, אלה לעצמי.
כל אחד והסיבה שלו
כל אחד והחלום שלו
שלי הוא לעזור
לכן הכאב כל כך גדול.
המשא החונק בבריחה אל העזרה
לא מרפה כי אינו יכול.
דרך חיים.

אנונימי

מדועה העזרה לאחרים כואבת? האם היא לא אמורה למלא אותנו שחמה, גאווה, וסיפוק? אצלי זה כאב מספק.
והעזרה, האם אנו בורחים אליה או באים לקראת? האם אנו עוזרים כדי להמנעה מדבר אחד, או כדי להשיג דבר אחר?
דרכים רבות לאדם, הוא שיבחר האם ללכת בהן ולאן.

הדרך בה אני הולך מסועפת ורבת פיצולים, המכשולים, את חלקם אני עובר, ואת חלקם עוקף, לפעמים זוחל ולפעמים מרחף.
כשנופל לבור, מייד קם, אך לפעמים נשאר שם ונרדם.
וכשאשן, אולי אחלום, ולפעמים חלום איום. אולי אברח מתוך הבור, או שפשוט אצא לאור.
וכשצריך יהיה לפנות, האם אדע מה לעשות?
לפעמים אני רץ מהר מהר, כדי לא לראות מה שקורה, אך לפעמים אני עוצר, פשות עומד שם, מרוצה.

Y.P האם תוכל לשתף בכמה שנים אתה עוזר לאנשים ובאיזה כלים?
בדבר מה שכתבת:

הכל תלוי ברמת החשיפה הרגשית שמאפשר היחיד לעצמו.
לדעתך, זה שעזרתי להמונים להשתנות אך לא הצלחתי לעזור לבני, אינו בעל משקל כנגד כל השאר?
עבורי המשקל כבד הרבה יותר. נכון שיכולה (אולי) להיות לי זכות על עזרה להמון אנשים, אך זה אינו משנה כהוא זה לגבי התחושות שלי בחשבון הסופי ובעיקר בחשבון האישי.
קל להיות קליל, וקל הרבה יותר לספר זאת לעצמי, אך בהיכנסי לרגשות העמוקים, המצב אינו קשור בכלל למה שאני נוהג לחוש ביומיום. העובדה שאני מסוגל להמשיך כל יום מחדש ולעזור לילדיי, לילדים של אחרים ולמבוגרים , מופלאה בעיניי ואינה מכהה בכלל את תחושת הכישלון הכאב והחסך של האובדן.
לפני ואחרי, איני אותו אדם. אחדים יגידו כי זכיתי, כי הניסיון ניתן חזקים ולצריכים. אחרים יגידו דברים אחרים. אני לא אומר כלום, רק כואב, ואת הכאב אני כותב בבלוג הזה.
אני מקווה שאיני מכביד מדיי. זהו חלק מתהליך ההתנקות שהתחיל בתחילת הבלוג הזה וימשך כל זמן שאצטרך.
תודה על שאתם קוראים, מקשיבים, מחבקים, משתפים ובכלל.

לכל מי שיש צורך בדיונים מקצועיים, הינך מוזמן להיכנס ולכתוב ללא התחשבות בכלל בצורך שלי לנקות מוגלות רגשיות. הדיון המקצועי עוזר, מנקה, מרגיע, ומשכלל את הידע ומאפשר את המשך הנתינה.

עם כל האהבה שלי לעבודה עם בני אדם, עם כל הרצון שלי להמשיך לעבוד בנתינה ועזרה, כשלדעתי זוהי אחת מהזכויות העמוקות והמשמעותיות ביותר שיש לאדם, אני רק אדם, עם כל הטוב והפחות. לפעמים אני מצליח להיות רק חיובי ולפעמים הקושי מתגנב לו ומשחיר את התמונה. לרוב החיוב גדול מאוד ועמוק ביותר לאומת השחור ואני אופטימי. אבל אני רק בן אדם ולאדם פנים רבות

.
כף לדעת שאני מסוגל להוציא את כל הקושי בכתב, וכף עוד יותר גדול לדעת שאולי מישהו קורא את החומרים. משום מה ולמרות חוסר ההיגיון שבדבר, הכתיבה בבלוג מרגיעה מאוד. תודה

אנונימי

משה אני מרגיש שאולי פגעתי בך או גרמתי לך אי נעימות בדברי, אך אני מאוד מצטער כי זו לא היתה הכוונה.
כאשר כתבתי את כול מה שכתבתי, לא התכוונתי להשליך או לקשר את זה לקשר עם בנך, ולא לכיוון של האם עזרת לו או לא עזרתה לו.
אני מצטער אם כך זה היה נשמע, אך למרות שאני במודע לסיפור על פרתיו, לא התכוונתי לגעת בו, כול מה שכתבתי על בריחה, ותשתוש, פלסטרים וכו...
כוונתי היתה לנושאים כלליים, מכיוון שאני מעריך אותך מאוד, ובנוסף לכך בעל חשיבה פתוחה מאוד ומתעיננן בתחומים פילוסופיים.
מה שאתה כותב מעלה בי הרבה מחשבות, רובן אפילו מופנות כשאלות שלי את עצמי, אך בחרתי לשתף בהן כי זה נראה לי מעניין ואני אוהב לדון בזה.
אני מצטער אם גרמתי אי נעימות או פגעתי. סליחה.

בקשר לכמה שנים אני עוזר, ברור לי שאני אפילו לא מגיע לקרסוליים שלך ולא יכול להבין את מה שאתה מבין.
אני הרגשתי, כבר מגיל גן שאני רוצה לעזור לאחרים, לא ידעתי לקרוא לזה יעוד או בשם אחר, אך כיום אני מרגיש שזה היעוד שלי בחיים, נולדתי לעזור לאחרים, בלי לחשוב על עצמי,
אך אולי בעצם אני עוזר לעצמי בכך שאני עוזר לאחרים.
זה התחיל מהדברים הקטנים של להיות לצד החלש בבית ספר ובגן, גם אם זה על חשבון מרד ומכות.
זה התקדם לעזרה לחבר מסומם בכיתה ז' וכך דברים קטנים.
את הקפיצה הגדולה יותר עשיתי כאשר עברתי קורס הדרכה של תנועות נוער, מאז אני מדריך כבר כ7 שנים ילדים מגיל 3-18 במסגרות שונות.
בחוג אומנויות לחימה, במתנ"ס עבדתי עם אוטיסטים, עם קשישים הייתי בא לבקר אותם מדי פעם לפעם, מביא להם מתנות לחגים ובמיוחד מקשיב.
את החלק המשמעותי ביותר עשיתי בפרויקט חונכות בבית ספר, הרגיל הוא לחנוך ילד אחד, אני ביקשתי שניים. לאט לאט התחלתי לשים לב שיש לי "אנטנה לזיהוי ילדים שזקוקים לעזרה" התחלתי לבקש לעבוד עם עוד אחד ועוד אחד, כך עד שקיבלתי יד חופשית להיות כול השבוע בבית ספר ולעבוד עם ילדים, בין אם ההורים ביקשו, בהפסקות, בשיעורים ובטיולים.
וכול זאת עד גיל 18. לצד האופי הנותן, העוזר והמכיל, היה לי עוד צד אחר, הצד שהורג.
כול השנים ידעתי שאני מתאמן כדי להיות לוחם בכיר בצבא, ולמות שם, כי אין למה לחיות.
עשיתי אימונים ורכשתי מיומנויות, בכול נושאי ההשרדות והלחימה, נשק, חבלה, מחייה בשטח, אומנויות לחימה, ריגול הסוואה ועוד...
בשלב מסויים לא ידעתי מה אני רוצח או מציל חיים, אך בשיחה אחת החיים השתנו, מישהי אמרה לי דבר פשוט אך משמעותי "תעשה מה שטוב לך ולא מה שטוב לאחרים"
זה אומנם גרר הרבה בלבול ושינויים ודרך מאוד קשה, שבה הרבה פעמים כמעט נשברתי, אך בסוף החלתתי שהיעוד שלי הוא לעזור, ושאני נכנס לזה ברצינות ומצד שקול, חיובי וחכם יותר, כי הבנתי שזה עוזר גם לי.
שנים חיפשתי מקומות להתנדב בהם (גם כול מה שעשיתי עד עכשיו בהתנדבות) אך לא מצאתי, עד ששמעתי על השיטה ובאתי ללמוד.

אומנם יש לי עדיין את הצד השני למרות שהוא פחות בולט, אך הוא הפך גם לתחביב, אני מלמד מדריכים ואנשים חלק מהידע שלי, ומשתמש בו לדברים חיוביים יותר.
ןעדיין ממשיך לעבוד הרבה עם ילדים ולעזור לכול מי שאני יכול, למרות שגיליתי שלא תמיד רוצים עזרה, אך זה נושא כואב וגדול אחר.
אז אומנם אני רק בן 22.5 ויש שיגידו "צעיר" או ללא ניסיון חיים, אך אני יודע שאני יודע ויכול , מתנשא להגיד לעשות "הכול" אבל הרבה.
אני ממשיך את העבודה שלי אל עצמי במקביל, (ויש הרבה על מה לעבוד) ויחד עם זה כול היום 7 ימים בשבוע עסוק, בהדרכה, למידה, עבודה ועוד דברים רבים, אולי כדי לברוח, ואולי כדי לקבל סיפוק, אולי כדי להספיק לפני ש... ואולי סתם כי זה כיף.

אז שוב סליחה אם פגעתי. אני ממש לא מאלה שיגידו לאחרים איך לחיות ולמי לעזור ולמי לא, או מה הם עשו נכון או לא נכון.
אז מקווה שנמשיך לדבר ולהעמיק בנושאים מעניינים, גם אם לפעמים הם קשים.
בהערכה ענקית וידידות y.p

Y.P לא נפגעתי, למרות שאני מסוגל להגיב בחריפות.
הסברתי למה התכוונתי, כי לא הבנת ולא רציתי להשאיר את זה פתוח. לא כולם חייבים לדעת מה עובר עליי, ובוודי לא לזכור. מכיוון שאני כותב את הדברים הקשים לעצמי, מבלי לצפות שמישהו יתעסק בהם, הרי שלא תמיד קל לי להיכנס לדיון ברגשות הקשים, בעיקר לא כשאין כוונה לכך.

לקח לי המון שנים ללמוד להקשיב בלי להגיב, איני יכול לצפות זאת ממך, ואכן איני מצפה (לא מפחיתות חלילה וחס). מקווה שבהמשך לא אגיב חריף מדיי ובמידה וכן, אתך והאחרים הסליחה.

אולי השיעור הטוב שיכול לצאת מהרצף הנ"ל, הוא שכאשר מישהו עסוק בביטוי הרגש תוך כדי חישה עמוקה שלו, לא חייבים להשתלב בעשייתו, אלה להקשיב ולהמתין שהתהליך ירגע.

לעזור ולהרוג, האין אלו שתי הצדדים של אותה המטבע?

למשה היקר .( מתוך השיר : להקשיב )

"כשאני מבקש להקשיב לי

ואתה מתחיל לי לייעץ -

לא את שביקשתיך עשית.

כשאני מבקש ממך להקשיב

ואתה מנסה להשיב

איך צריך אני להרגיש?

ומדוע אתה פוגע?

כשאני מבקש להקשיב לי

ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי -

אתה מאכזב אותי.

הקשב: כל שבקשתיך הוא להקשיב

לא לפעול, לא לדבר -

רק לשמוע בלי להגיב.

אני מקשיבה לך .....

תודה טליה, מי כתב?

אנונימי

אותה המטבעה, ששכבה בשלולית. צד אחד, למעלה ששכב עם הפנים אל השמש והבריק.
וצד אחד למטה ששכב במים והחליד.
את מי מהם אבחר? אולי את שנשאר.

עכשיו אני מקשיב להצעת השיר של טליה, מפסיק להכתיב ופשוט מקשיב.

למשה .
השיר מתורגם ע"י : עוגן...(מה שנקרא לא ידוע ) יש המשך לשיר . אני מאוד מחוברת ומזדהה איתו.
המשך ....

אני יכול לדאוג לעצמי
אינני חסר ישע.
אולי חסר נסיון והססני
אך לא חסר אונים.

כשעושה אתה משהו למעני
שיכול אני לעשות בעצמי -
מגביר אתה חששות
מנציח את מבוכתי.
אולם כשמקבל אתה כעובדה פשוטה
שאני מרגיש מה שאני מרגיש
אזי אינני צריך לשכנע אותך
ומתפנה להבין את המתרחש בתוכי.
אז צצות התשובות
ברורות ובהירות
ואינני זקוק כלל לעצות
כי אני - אני.

גם רגשות לא הגיוניים,
הופכים למשמעותיים
כשמבינים את שהם טומנים
המקור ממנו הם נוגעים.

יתכן שלכן תפילות
עוזרות לאנשים
משום שאלוהים מחריש
אינו מייעץ, אינו מארגן,
הוא רק מקשיב -
נותן לך לחשוב לבד
את הדברים.

לכן אנא, רק הקשב.

נושא ההקשבה כל כך חשוב .לצערי , כל כך מעט אנשים יודעים להקשיב ברמה שנחוצה .
נראה כאילו קיימת מלחמה מתמדת על תשומת הלב . טריטוריה , אגואיזם . אגו .תרבות . ....
אנשים שואלים : מה נשמע ?? וממשיכים ללכת הלאה ..לפני שמסיימים לומר משפט ....גם לאחר יש מה לומר באותו עניין.
בחדר הטיפולים , אני נתקלת כל כך הרבה בחוסר יכולתם של ההורים להקשיב לילדיהם....(אולי מכאן הצורך הבלתי נלאהלתשומת לב?).
מכירים את הסיפור על הילדה שציירה בגן ציור בו ציירה את סבתה האהובה שנפטרה ??
הילדה הראתה לגננת את הציור ואמרה לגננת :" זו סבתי שמתה " . הגננת הגיבה :" איזה יופי "....

אתה , משה .אחד האנשים הבודדים שהיכרתי שרמת הקשב שלהם הייתה ברמה של התמסרות טוטאלית .
הקשבה שבאה לידי ביטוי בכל החושים . איזו סבלנות לאיש הזה כך חשבתי . איך אפשר לשמוע את כל "הזיבולי הראש" הרבים .שנשמעו במפגשים .?
איזו התייחסות לכל אחד ואחת .
התבוננתי בך כשהקשבת לאחרים וגם לי . בהבעת הפנים. במיוחד בעיניים . נראה לי כאילו האוזניים מזדקרות , העיניים נפערות . שום תזוזה בפנים .
התבוננתי בישיבתך . (לוטוס , אם אינני טועה לגבי השם )זקופה ללא תנועה .לפני שדיברנו . ערכת סריקה ממוקדת על כל התלמידים .
ידעת תמיד מה עובר על התלמיד . מתי להגיב ואיך להגיב . לא פעם , לא הצלחתי להבין מה הקשר בין תגובתך לבין מה שנאמר ...
רק מאוחר יותר קבלנו את התשובה.
אני שואלת את עצמי . איך הגעת לרמת קשב כזו ??
האם זו עבודת מודעות של שנים או תכונה מולדת??

ל- y.p
המשך להגיב- אחרי שתקשיב.

_ל- y.p
המשך להגיב- אחרי שתקשיב._
לאחר קריאת המשפט . הוא נראה לי כצווי מעצבן. לא לכך התכוונתי חלילה.
אלא , בבקשה .y.p המשך להגיב . כי מכל תגובה אפשר ללמוד כל כך הרבה ......

בס"ד

y.p

האמת שניסיתי לפתח את הנושא במגזר החרדי דוקא מצאתי התענינות רבה אבל לא זכיתיקדם את הרעיון כשאני חושב אני מוצא כמה סיבות

אני הרבה שנים כבר לא ב"עינינים" כך שקשה מאוד להתחיל מחדש

2 .נראה לי להתחיל לבד בלי להיות מקושר למלווה רציני זה לא אחראי

משה

.* חוקיות נהדרת אכן קיימת, ברור גם שנבנתה במדוייק.
מודעויות רבות לו לאדם. עבודה מפאשרת להתחבר ברמות שונות למודעויות. כל אחד יפרש אחרת במקצת. כל אחד יתחבר בדרך קצת שונה. ומה האמת?? האם לאמונה פתרונות, או לתהליכי התחברו מודעים, או שניהם אחד? ומי ומה??? אני לא!!!!
מתנצל על הפילסוף, זה בעיקר עבורי. *

אינני בר סמכא לענות על שאלות כל כך כבדות

אבל יש כאן הזמנות נפלאה לברר "בקול רם "

יש המקשרים אמונה באינטואציה , כאשר אדם אומר אני מאמין כוונתו לאמר למרות שאינני יודע בידיעה ברורה שהצדק אתך אני מאמין

על פי רוב כאשר בלשון בני האדם אפשר לאמר שאמונה מציינת מצב שאין יודעים עליו ידיעה ברורה

כאן אפשר היה להגיד יש לי תחושה והתיחסות חיובית לגבי אלוקים לכן אני יכול להגיד שאני מאמין באלוקים

אבל התיחסות כזו היא קצת חסרה כאשר מבקשים לברר אם יש אמת שהיא מחיבת ובה אני רוצה לדבוק

כמו שאמרת באמת יש חוקיות נהדרת נשאלת השאלה האם החוקיות הזו מחיבת או לו

טליה תודה על המשך השיר והסבריך, נהנתי מאוד.
האמת היא שלמי שנולד ללא תפקוד תקין של פעילויות ההמיספירה השמאלית, קל מאוד יחסית להקשיב ללא דופי. אצלי החשיבה אינה פועלת כמובן מאליה אלה אני מתאמץ על מנת להפעיל את מנגנון החשיבה. המצב הטבעי שלי הוא מנוחת החשיבה והקשבה דרך החושים. כשאין לי מה לעשות, הדבר האחרון בו אבחר הוא לחשוב.

מנחם נראה שכל נושא האמונה תלוי ישירות בקשר בין ההמיספרות.
בימנית הכל זורם מחובר ואחד, בשמאלית הכל נפרד לפרטי פרטים כשמנסים למיינם ולהבינם הגיונית היטב.
כשקשר טוב קיים בין ההמיספירות, ניתן מצד אחד להבין המון ומצד שני לדעת מה קורה בתחושות ובזרימה. כשלא קיים קשר טוב, ניתן לחסום את רוב הידע האחר, תלוי בהמיספירה השלטת.
נראה שהחיפוש בתהליך ההתפתחות הוא פיתוח של שני ההמיספירות. כל אחת בנפרד והקשר ביניהן. כתינוקות וילדים צעירים, אנחנו המיספירה ימנית בלבד. הכל מחובר ואינטואיטיבי. לאחר מכן מנסים ללמוד לשלוט בשמאלית, ולפעול על פי הגיון. הצרה מתחילה כשנשארים תקועים עם הרעיון שההגיון חשוב יותר. זוהי רשיתה של כל הפרדה המובילה לבידוד ומסכנות.
החיפוש אחר אלוהים ואלוהות, מתחיל לגבי דידי בנסיון לקשר בין ההמיספירות על מנת לחוש אדם שלם. הדת הינה דרך לא פחות טובה לכך מדרכים אחרות.

מנחם באיזה איזור בארץ אתה חיי? אולי אפשרי לעזור לך במגזר.

אנונימי

יש לי שאלה לגבי תרגול עיניים.
האם תרגול יכול לשפר את הראיה או שעובד רק על מיקוד?
לי באופן אישי תרם תרגול העיניים לשיפור מה בראייה, אך בשיחה עם אחת המרצות בלימודים (שנה ד') היא ציינה שאין שום קשר לשיפור ראייה.... אלא למיקוד בלבד

גלי גל
היסיון הרב בנושא מראה מפורשות, שהתרגול משפר עד משפר מאוד את הראייה. אנשים רבים שיפרו מאוד את הראייה וישנם כאלו שהצליחו להוריד את המשקפיים. כמובן שהגיל משנה. לאחר גיל 55 בערך, קשה יותר להוריד את המספרים אך ניתן לשמר את הקיים מבלי שיתקלקל יותר.
בהצלחה

בס"ד
משה
אני גר בירשלים והייתי מאוד שמח אם משהו היה יכול לעזור לי

אנונימי

טליה טודה על המסר, היה לי ברור גם ללא ההסבר שהמטרה היא לא לפגוע.
האמת שאם יש דבר אחד שאני טוב בו ושיגידו עלי, זה שאני יודע להקשיב.
שנים רבות לא דיברתי ולא אמרתי את מה שאני חושב ומרגיש, רק הסתכלתי מהצד, והקשבתי.
כתבתי שעבדתי עם קשישים, זה כול מה שעשיתי. ישבתי שעות והקשבתי להם.
בשנים האחרונות אני לומד שזה בסדר גם להגיב, ואני מנסה גם לדבר.
לפעמים אני לא מסכים עם מה שאני שומע או לא אוהב את זה, אך מקשיב.
אמרתי שאני אובה לפלסף פילוסופיות. רוב הזמן עשיתי זאת עם עצמי, אך למדתי שאפשר גם בקול, רוב הזמן אני מסנן ורואה מתי מתאים להגיד ומתי לא, כדי לא לפגוע, ולרוב אני עושה כך. אך לפעמים אני גם אומר את האמת בפנים ללא התחשבות כי אני יודע שצריך.
תמיד מלווה אותי הספק אם הייתי צריך להגיד או לא, אך אני סומך על עצמי ועל התאקט שלי, ולכן הכול לטובה, רק הקשבה

אם ארוץ ממש מהר, אני בטוח אסתדר. לקצה השביל מייד אגיע, העיקר לא לאחר.
אולי אבחר בשביל אחר, אולי אמשיך להסתחרר, אך לעצור כבר לא אוכל, כי מה קרה בשביל בכלל?

אך אם בשביל לאט אלך, פתאום אראה ואתברך, באנשים ובפרחים וגם בכול החיוכים.
אלך לאט ורק אקשיב, פשוט אביט סביב סביב, בסוף השביל אם אעצור, תמיד יהיה לאן לחזור.
לאנשים ולסביבה, לחויכים ולשלווה.
על שבחרתי לא לרוץ, אני אומר עכשיו תודה,
הכול בזכות ההקשבה.

(y.p)

עד כמה מוזר ללמוד לקבל אהבה מאחרים, לאחר שכל החיים נותנים שעל מנת לקבל?
מה הדרך הנכונה לאפשר את התהליך של הפיכת היוצרות מנתינה הגורמת להרגיש כאילו והנתינה היא קבלה, לאיפשור של קבלה אמיתית מתוך אישפור לאחר לאהוב ולהרגיש זאת בבירור?
בזמנו לימדתי שעל מנת לאפשר את התהליך, צריך לנקות את המחסנים והאורוות, ולאחר מכן ללמוד לסלוח. התהליך עצמו מסובך, הכרחי ואפשרי. בעיקר אם מצליחים לחזק את כוח הרצון לרמה מספקת.
לא כל כך ברור לי מאיפה היתה התובנה הזו כל כך ברורה, בעיקר כשאני לא הייתי עדיין במקום הזה. כיום, לאחר שאני לומד להיפתח לקבלה, ברור שאמנם נכון הבנתי בזמנו, אך הידיעה אינה מספיקה, העשיה סביר להניח שכן.
מי שזוכר את מדיטציית הוורוד ושימושיה, נראה שהיא כלי נכון וטוב מאוד לביצוע המעבר. כשהמקום ריק מתוכנו הקודם, המילוי, במידה ואינו נעשה במכוון, יכול להוביל לקשיים הקודמים. במידה והוא נעשה במכוון ובכלים הנכונים, נראה שהקלות של המעבר אפשרית ונעימה. מה גם שאם לא ממלאים את הכלי במכוון על ידיי האנרגיות שבוחרים בהן במודעות של מה שאוהבים ורוצים, הכלי יתמלא בכל מניי דברים לאו דווקא רצויים.
הכוונה כמובן לשלב המעבר בין תהליך הניקוי המוביל לריקנות, למילויו מחדש של האני באמצעות הרצון. זהו שלב המעבר העדין והמסוכן ביותר בכל טיפול של מבוגר. זהו השלב שבו במידה ולא עושים את מה שצריך, ניתן בקלות להפוך עשייה נהדרת שנעשתה לאורך זמן ארוך, לתהליך המוביל לדיכאון.

אני מודע לוויכוח הקיים בין אנשים המאמינים ש "נתינה היא קבלה" לבין אלו המאמינים ש "קבלה היא קבלה". נא לכתוב על זה לאחר וויכוח פנימי עמוק בלבד. לאלו שיכתובו על כך, אנא מכם, תנסו שלא להביא מובאות מאחרים אלה תשתדלו מכם בלבד. כך הנושא יכול להפוך למעניין הרבה יותר ובעיקר פורה ומפרה מניסיון אישי.

מה דעתכם?
כמה מסכים מורדים בעקבות השינויי הזה?

זה נושא שמאוד מעסיק אותי.
יש לי דוגמא טובה.
בסוף שנה ב' כאסיסטנטית, היתי בדרכי הביתה אחרי יום הפרידה המאוד מרגש מהצוות והסטודנטים.
המורה מתקשר אלי ואומר לי שאני בטח מרחפת בעננים ממה שהסטודנטים אמרו עלי.
זה ממש לא היה נכון. כששמעתי את תודות הסטודנטים ציינתי לעצמי שעשיתי את מה שצריך וזהו.
תהיתי למה כל כך קל לי לתת, לפעמים כמובן מאליו וכשזה מגיע לקבלה- אני מתקשה לקבל.
שמתי לב שבנתינה זה אני שנותנת, אני בשליטה של כמה ואיך. בקבלה אני ללא שליטה, פתוחה, חשופה, פגיעה.
נראה לי שגם בקבלה יש נתינה. לתת לעצמך לקבל. אין מתנה יפה מזו לעצמנו.

אכן בקבלה כנראה ישנו איפשור אמיתי לתת לעצמנו, וגם איפשור לאחר לתת. אך האם הנתינה בלי היכולת הטבעית לזרום עם הקבלה היא קבלה, או אפשרות להיחשף לאפשרות לקבל?
כיום, לאחר נסיון ארוך ללמוד איך לקבל בלי לבעוט, נראה שהקבלה, הינה מנגנון אחר המושתת על יסודות שונים ובריאים יותר. נראה שעל מנת לאפשר לעצמנו לקבל, חייבים לנקות את הבעיטות שקיבלנו מאלו שהיו אמורים לתת לנו באופן טבעי חום ואהבה ללא תנאים.
ממה שפגשתי לאורך החיים, חלק גדול מהעוסקים בנתינה, עוסקים בכך שעל מנת לחוש נאהבים, למרות שאינם מרשים לעצמם לחוות את הקבלה של מה שהאחר נותן או מרגיש. ככל שמשתדלים יותר, החסך גדל. כנראה שרק לאחר שמצליחים למצא את הדרך להיפתח קבלה ללא פחד, מצליחים לשנות את החסימה. גם הלימוד לבקש את מה שרוצים ומגיע קשה לא פחות.
ביחד עם שינויי החסימות, כנראה שמשתנה מערך הכוחות הפנימי, ונראה שחייבים ללמוד להתנהג מהתחלה, למרות שאולי זה יכול לקחת פחות זמן. גם הדפוסים הישנים מנסים להיכנס בתווך בכל הזדמנות. הצורך להיות על המשמר עד שהדפוסים החדשים תופסים מקום, אמור לחיות במודע ומטופח.

"נתינה היא קבלה" לבין אלו המאמינים ש "קבלה היא קבלה".

ויכוח מעניין ללא ספק . לדעתי , יש נתינה שהיא קבלה כאשר היא נתנת ממקום "נקי " אוהב ובטוח כמו : אהבה ללא תנאי, אהבת הורים .(לא בכל מקרה) ..אהבת האל (למי שמאמין)מתן בסתר ועוד ... הנותנים ממקום זה מרגישים שהנתינה ממלאה אותם . הם אינם זקוקים לקבלה , אישור או תמורה . ככל שהם נותנים
כך הם מתמלאים באנרגיה , שמחה , סיפוק וכו'...
במידה ולא מתקיים הכלל הנ"ל במלואו . כיון שלאדם הנותן יש כוונות או תנאים מאחורי הנתינה .(מה יצא לי ? מה יחשבו עלי ? שליטה וכו' )
לא נראה לי שבנתינה מסוג זה יחוש את אותה האנרגיה האושר והסיפוק שחש האדם במקרה הקודם .
ההוכחה לכך : במידה והאדם הנותן לא "קיבל תמורה " כפי שציפה . הוא חש אכזבה , כעס, תיסכול , וכו'.
ישנם מקרים של נתינה בתנאי ש....שבהחלט יכולים לגרום הנאה לשני הצדדים . כמו : מתן שרות תמורת כסף וכו'...

במקרה אחר של :"קבלה היא קבלה" - מתפרשת לי . כיכולת להנות מקבלה מבלי להרגיש חובה להחזיר תמורה כלשהיא .אלא , להנות מהקבלה כיוון שיש לי הערכה והזדהות עם מה שקבלתי .(כמו : מחמאה , עשייה , הישגיות. הרגשה טובה וכו')
באותה מידה , קבלת האדם - היא קבלתו על מגרעותיו וחסרונותיו .כך גם קבלת האני עצמי.

אני מאמינה ומתחברת לחוקי הטבע ...
בטבע יש חוק של : נתינה וקבלה . החוק אינו משתנה לעולם . כמו : אנו מקבלים מן הטבע את הזכות להנות מהחי , הצומח והדומם . אם לא נשמור ונטפח אותם
ייעלמו , ייהרסו , ימותו וכו' . עלינו להודות לייקום על השפע שקבלנו - היקום מעניק לנו על כך צ'ופרים .
לצערינו ,אנו חשים את היעדר הנתינה , התודה והערכה של האדם לטבע המתבטא בין השאר בהריסת הטבע , כמו: זיהום האויר . בהתייבשות מקורות המים ,
התחממות ייתרה של כדור הארץ (כתוצאה מפסולת וחומרים רעילים ) ועוד...על אף כל האזהרות . האדם ממשיך ומזלזל . ממשיך לחבל ולפגוע במתנות האין סופיות .
תגובת הטבע על כך משקפת את ההתניה לנתינה .

בנתינה שלי , יש פעמים שהיא נתינה ללא תנאי .
ברוב המקרים - אני מצפה ל"קבלה" ומאוד נהנית ממנה .היא יכולה לבוא לידי ביטוי בחיוך , משוב חיובי .(תודה) הצלחה ועוד..
. מאוד קשה לי לעשות עבודה סזיפית מבלי לראות תוצאות .(אולי מקום לחשיבה בהתפתחותי)
כמו : אני מצפה לשיתוף פעולה ביני לבין מטופל והוריו כדי לקדם אותו - הצלחתו גורמת לי להנאה הגדולה ביותר.
אדישות וחוסר רצון לשתף פעולה מונעים ממני את היכולת להמשיך לתת....
אני מרגישה כמו סתימה במקור מים .שהופכת להתייבשות ועלולה לגרום לי לאיבוד אנרגיה וקמילה .( לא מגיעה למקום הזה)

כך גם בפורום , אני מרגישה כמו בביקור בית מן העבר .געגועים , זכרונות , מפגשים , למידה וכו'.
יש לי רצון רב לתת , לשתף . להתייחס . להציע רעיונות וכו'.
אך ללא כל אלה - מקורות הרגש והאנרגיה שלי אוזלות וגורמות לי "להכנס למערה שלי" עד כדי התנתקות ....

אנונימי

אני לא יודע לקבל, ולא יהיה מוגזם להגיד בכלל.
רואים את זה הכי טוב בחיבוקים, אני לא מרשה שיחבקו אותי.
אבל לתת אין לי בעיה, אני מתאמן במסגרת חוג לחימה, שבו יש נוהל קבוע של לחיצת יד וחיבוק לאחר קרב או בסוף אימון.
אז נכון שזה שונה, אבל זה עדיין חיבוק.
כאשר אני מרגיש שמישהו זקוק לחיבוק, לא יהיה לי קשה לתת לו, אך אם מישהו ירצה לתת לי, זה ילחיץ ויעצבן אותי. רק יחידי סגולה קיבלו אישור לחבק אותי.
אני חושב שזה בהתכווננות, באימון החיבוק הוא מאין תודה ושלום, אך חיבוק של אהבה, משמעותו להתמסר, להיקשר ולהיות מוכל ע"י האחר כלומר לא להיות בשליטה, ולהיות פגיעה. יש לי בעיה עם להקשר, כי אז צריך גם להפרד לכן אני מעדיף לא לקבל בכלל.

זה נכון לכול דבר, אין לי בעיה לתת כסף ומתנות ועזרה לאחרים, אך אני כמעט אף פעם לא מוכן לקבל מאחרים.
בגלל זה אני יודע לעשות הרבה דברים, כדי שלא אצטרך לקבל עזרה מאחרים.
כי לקבל זה להודות בצורך ובחולשה, בעוד שלתת זה להיות השולט היוזם והחזק.
בשלב מסויים הבנתי שאני מקבל הרבה מלתת, ולכן אפילו יש לי צורך בלתת, אך אני מתקשה בכול זאת לקבל. בינתיים

לקבל ולתת, במה הם שונים

כשצריך לתת, אני בעננים
אך כשצריך לקבל, אני ישר מתכרבל
מתחבא מכולם, ומייד נעלם.
כשאומרים לי תתן, אני מזה שמח
אך כשצריך לקבל, כול הגוף כבר רותח
אם תביט מקרוב, כאן ממש מבפנים
לקבל ולתת, הם בעצם אחים.

אני אוהב לתת, באמת ובתמים נהנה ממה שאני רואה על המקבלים ממני. כל חיוך, כל התקדמות, כל הורה הלומד לא לבקר ולקבל את היכולות החדשות, כל ילד המתחזק ומרגיש אחרת, כל מבוגר המשתנה עם עצה או חיבוק, כל קבצן המקבל בברכה את המטבע, החברים הנעזרים בידע, כמובן ילדיי הלוקחים את הנתינה כמובנת מאליה. הנייר או המחשב המקבל את שגעונות הכתיבה ואתם הקוראים. כל אלו וכנראה מקומות רבים אחרים גורמים לתחושות עמוקות של סיפוק.
הקבלה, חדשה לי מאוד. רק בשנים האחרונות אני לומד לקבל, ועוד יותק חדש הוא לאפשר לעצמי לחוש את הרגש המתלווה לקבלה. הרי אין זה אותו הדבר. עד לשנים האחרונות, הקבלה היתה מורגשת רק מהטבע.
היכולת להינות מהקבלה, גם של דברים קטנים, מזרימה תחושות דיגדוג נעים ומלטף לאורך הגוף. מילה טובה יכולה לשנות את מצב כשקודר הוא, חיבוק יכול לשנות את כל אווירת היום.
קישקוש הזנב של כלב, ציוץ הציפור, הרוח המלטפת, אור השמש וחושך הלילה. הקבלה מהם לא פחות גדולה ומהנה מקבלה מאדם. קבלה מהטבע תמיד הייתה מהנה עבורי, קבלה מאדם רק לאחרונה מותרת.
עבורי תהליך הסליחה והיכולת לקבל, נמצאים קשורים האחד בשני ומזינים הדדית.
מעניין שבעבר, קבלתי המון מהמון אנשים. אך הכל היה ללא התייחסות רגשית מצידי. לא ידעתי ולא יכולתי לאפשר לעצמי את התחושה ולכן למרות הנתינה הרבה של האחרים, נשארתי בתחושות הבדידות העמוקה. איזה בזבוז. אנשים רבים וטובים מאוד איבדתי בדרך המפוחדת והילדותית הזו. איזה מזל היה למצא את האומץ והדרך לשנות.
מה שאני מקבל מהבלוג הזה, ללא שום יכולת השוואה. במשך השנים האחרונות, שמר עליי וטען אותי. אפשר להמשיך ולטפח את היומיום ולעבור את הקשיים השונים. זוהי קבלה מיוחדת, שלא תמיד קל להאריך את עוצמתה ותרומתה, אך מדיי פעם, כשאינטימי לי, ההרגשה חזקה וברורה, אוהבת ומחבקת.
בשכנות מתגורר לו מורה לשירה בתיאטראות בדורוואי. הוא ובן זוגו, בימי שבת וראשון, מתאמנים בבית על שיפור הנגינה והשירה . איני מכיר את השירים, ולגבי דידי הם תמיד אותם השירים. סיגנון חצי קלאסי כבד. בעבר, סביר להניח שהייתי מקבל את זה כקושי עצום והפרעה מתמשכת ומורטת עצבים. כיום אני מקבל את זה כזכות לשמוע אומן בפעולה. לא היה קל לשנות את הגישה, אך משתלם.

אנונימי

משה מאוד התחברתי למה שכתבת
"לא ידעתי ולא יכולתי לאפשר לעצמי את התחושה ולכן למרות הנתינה הרבה של האחרים, נשארתי בתחושות הבדידות העמוקה. איזה בזבוז. אנשים רבים וטובים מאוד איבדתי בדרך המפוחדת והילדותית הזו"
כול הזמן אומרים לי תסתכל מסביב, על כול מה שיש לך, על הילדים והאנשים הרבים שאוהבים אותך, אך אני מסרב או מתקשה, ונשאר בתחושה עמוקה של בדידות. זה כנראה מהפחד לקבל, להקשר ולהפרד.
לפעמים אני עושה "טעות" ונותן לאחרים להכנס אליי, ואז כאשר הם הולכים אני נפגע קשה.
בזמן האחרון אני לומד לקחת הכול בפרופורציה, ולהסתכל בטוב שבזמן הקשר ולא בקושי שאחריו.
אני לומד שלא ניתן לשנות את העולם, אלא רק את עצמי, בתקווה שזה יעזור.
מקווה שאני אצליח

_אני לומד שלא ניתן לשנות את העולם, אלא רק את עצמי, בתקווה שזה יעזור.
מקווה שאני אצליח happy_
מאחלת לך הצלחה והמון אהבה.

Y.P בעבר בקשתי שלא לכתוב כתיבה שלילית על מרכז אלבאום בבלוג הזה. לכן לא יאה לכתוב את מה שכתבת ומחקתי אותו ואת כל הקשור לנושא.
נא לשמור את הבלוג הזה מכתיבה שלילית על המרכז.

תודה על הדיון המעניין בנושא קבלה ונתינה. יתכן ואני חוזרת על מספר דברים אך הם נכתבים מתוכי.
במהלך הלימודים, בשיעור אינטלגנציה רגשית, דנו בנושא נתינה וקבלה. עדיין לא הייתי מגובשת והעליתי את הנקודה שהטרידה אותי, שיש משהו לא הוגן מבחינתי בראייה של קבלה כתוצאה מנתינה היוצרת בעצם תלות וחוסר איזון. הרגשתי שזה מאוד אגואיסטי מצידי להרגיש מלאה רק מעצם הנתינה. דעתי עוררה התנגדויות רבות.
במהלך תהליך הסליחה במיוחד עם אימי, שהיא אשה שנותנת בלי די אך עם ציפיות אינסופיות, אומנם בלתי מוכרזות ושקשה מכל אינה יודעת לקבל. גדלתי עם ההבנה שכשאתה נותן אתה טוב. אבל אם האחר לא מקבל – מה זה אומר לגבי? אם לא נתתי מספיק – מה זה אומר לגבי? החיפוש אחר הפידבק התמידי משני הכיוונים יצרו חסימות רבות.
וכך תוך כדי תהליך הסליחה, איזון ההמיספרות, ויסות החושים ועבודה על כח הרצון, התחלתי להרגיש שכשאלמד לקבל ללא פחד, ולהתגבר על הפחדים שישחררו את התלות שבין השניים, כשבעצם אתמלא מנתינת היקום, יש לי זכות לתת באמת בצורה נקייה והנתינה היא אמיתית. כשהזרימה בי תהייה חופשית יתאפשר לנתינה והקבלה להשלים ולאזן אחד את השני.
היום אני מנסה לאפשר לקבל מכל דבר שהיקום נותן ולתת את כל מה שהיקום מאפשר לי לתת וזה לא חייב להיות רק כמטפלת, אני רואה בטיפול כיכולת מקצועית שנרכשת. התחום הטיפולי שבחרתי בו הוא כי שם אני יכולה למצות את מרב הפוטנציאל שלי אך לא רק. כל אדם התברך גם ביכולת נתינה אם זה מוזיקאי, שחקן, מלצר, פקיד, כל אחד תורם ליקום בדרכו ויעשה זאת על הצד הטוב ביותר אם ירגיש שהוא ממצא את עצמו.
חלק מהנתינה ומהמחזוריות היא להעביר להם את הערכתנו במילה בחיוך או בתשלום הוגן.
מרחיב את הלב חיוכו של ילד כשהוא מקבל ממך דבר מה.
לא פחות מרחיב את הלב חיוכו של ילד והברק שלו בעיניים כשאתה מקבל ממנו מתנה באהבה.

אנונימי

משה סליחה אתה צודק, רשמתי את מה שעבר לי בראש בעקבות הכתוב, ואח"כ חשבתי שזה לא יפה ובוודאי יש אנשים שחושבים אחרת, ועשויים להפגע, אך לא ידעתי איך למחוק, אז תודה על העזרה וההבהרה.

שלומית אני מאוד שמח שאת הדרך הנכונה לך מבחינתך, מאוד אהבתי את ההסתכלות שלך על נתינה וקבלה, לא רק דרך טיפול או דברים חומריים, אלא גם על הנתינה והקבלה שקיימת כול הזמן ביננו לבין היקום.
לפעמים אני מתמלא באושר כאשר יש שמש בחוץ, והעצים מחיכים אליי,מקבל את אהבת היקום אליי, ואז אני חש עת עצמי מעביר את ההרגשה הטובה הזו חזרה לייקום, ולפרטים אחרים בו, בין אם זה אנשים, בעלי חיים, טבע או סתם לאוויר.
אני ממש חש את הסימביוזה, הקבלה והנטינה, ללא מילים רק מהאיפשור והפתיחות לכך.

מאחל לך ולכולנו הרבה פתיחות לקבל ולתת את היופי שהיקום מציעה, ולהכיל גם את הגברים הפחות טובים, כחלק מהאיזון העולם.
יום טוב

אנונימי

חזרתי ב 23:15 מאימון ואני צריך לקום ב4 ללימודים, אך אני לא מצליח להרדם, לא בגלל מה שאני עושה מחר אלא בגלל מחשבות, על הילדים שלא הצלחתי לעזור להם, ועל אלו שגם לא אוכל, ובמיוחד על עצמי.
סטירות רבות קיבלתי בחיים, גם פיזית וגם מטאפורית, רוב הזמן אני חיי עם מסכות, חיוכים, קשיחות, טוב לב, יכולות, כול אלו הן ההגנות שלי, אך בכול פעם שאני מרגיש בטוח יותר להיות אני, להגיד את מה שאני חושב, ולעשות את מה שאני מרגיש, אני חוטף סטירה מהעולם. לא פעם אמרתי למה אי אפשר לשנות את העולם. לא פעם חשבתי מדועה אני לא יכול להיות אני, מה העולם עשה לי רע ומה אני עשיתי לעולם.
האם כול אחד מקבל את מה שמגיע לו, לטוב ולרע, האם זה מה שמגיע לי, ומדועה?
כול פעם אני חושב שעברתי שלב, שהתגברתי על זה, אך כול פעם זה מכה בי שוב ולרוב במלא העוצמה.
אני לאט לאט לומד להבין שזה העולם, למרות שזה נוגד את מי שאני ואני לא רוצה בכך, אך כול פעם שאני מנסה אחרת, זה מראה לי מה המחיר.
האם המלחמה על האני שווה, או שפשוט צריך להיות תחת מסכות, כמו כולם, ולחיות בהצגה ובשקר.
להבין שלא ניתן לשנות את העולם, ואיש לא רוצה שתעשה זאת.
אז צריך לשנות את עצמי, כלומר לא להיות אני, האם זה טוב ולמי?
טוב אני אפסיק לפני שזה יהיה עוד תעות שלי....

Y.P . הקושי הוא בגיל. אתה מנסה להבין דברים שלמרות הכישרון הרב, לא ניתנים להבנה בגיל שלך. צריך המון מזל והורים נהדרים על מנת להבין היטב את מה שאתה מנסה להבין, בגיל הצעיר מאוד שלך. אל תפסיק לנסות, רק קח את עצמך יותר בקלות. אל תנסה לצבוע את ההווה וגם לא את הקשרים, זה מה שמקדם יותר מכל. לא תוכל לשנות את העולם, כי בני האדם כיחידים אינם בנויים לכך. מקסימום תוכל לשנות את עצמך וכמה אנשים בדרך. זה המון!!!!!
המלחמה שווה. בעיקר כי אין לנו מלחמה טובה יותר להילחם בה. זוהי מלחמת חיינו. להפוך למי שאנחנו יכולים להיות.
לכולנו יש את החלק הכואב, המוריד ביגון, המסלף וכו.
מומלץ תמיד לבדוק את המקום הרגשי אליו חוזרים כשפוגשים את הכרית לבד. זהו המקום האמיתי ביותר שלנו. כשאין עוד על מי לעבוד או לעשות רושם, כשהאני לבד מול עצמו, שהאמת פורצת את חומות ההסתרה. זהו המקום הנכון לדין וחשבון אמיתי. כך ניתן להמשיך הלאה לתוך האני הקולקטיבי, או האינדיווידואלי. לפי הבחירה.
חשוב לזכור שהוצאת קיטור בכתיבה, אינה תחליף להתפתחות אלה פריקת מתח בלבד. חשוב, אך שלב חלקי בלבד. לפעמים עוזר להבין.

שלומית.
האם את כבר אמא, אמור להיות כף להיות ילד שלך לאחר התפתחות כזו.

שלום משה
קיבלנו היום המלצה על השיטה שלך .
אני קוראת כבר שעה על השיטה ומנסה להבין איך אני משלבת את הבן שלי שזקוק לעזרה.
שאלה : איך היא עוזרת לילד עם קשיים רגשיים אשר משפיעים על היכולת הלימודית שלו?
תודה

הדסה,
לפני שקובעים שהקשיים רגשיים, חייבים לבדוק האם קיים דינמו גופני המייצר מתח המוביל לתסכול המתפרק בצורה רגשית. רק לאחר שברור שהגורם אינו גופני, ניתן לבדוק האם קושי רגשי. אבחון בשיטה יאפשר לדעת האם הקושי גופני, במידה וכן לשנות את המצב ועל כן לשחרר את תופעות הלוואי הרגשיות. לידיעתך, רוב הסימפטומים הרגשיים בעלי מקור גופני כלשהו. רק חלק קטן אכן רגשי נטו.

אנונימי

משה תודה על התשובה, בדיוק היום דיברתי אם מישהי שאמרה לי שהיא בחיים לא הייתה מודעת לעצמה, כשהיתה בגילי, כמו שאני עכשיו.
נכון שתמיד אומרים לי על הגיל, אך אני חושב שאני יותר מודע ויותר מבין מאנשים אחרים, מבוגרים יותר.
אני חושב שלא הגיל, כמו הניסיון חיים, הוא שמשפיע על תפיסה זו, נכון שגם ניסיון החיים שלי לא כול כך גדול,
אך לדעתי האופן שבו מיציתי וקלטתי את העולם בזמן זה, היה משמעותי ופיתח אותי ואת המודעות מאוד.
יכול להיות שהתשובה שלי היא מעין התכחשות, מכיוון שיש לי בעיה עם זה שאומרים לי שאני לא מבין כי אני צעיר, ובכלל יש לי בעיה עם הפרש מעמדות, אך אני מודע לכך ובטוח שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולאן להתפתח.
גם מה שכתבתי על לשנות את העולם, ברורה לי המציאות, ואני פועל לפיה, אך כנראה גם כאן קשה לי לקבל אותה, ואני מנסה להשאר אופטימי ועם תקווה, לעולם/חיים טובים יותר.
יהיה טוב

אני בדרך הנכונה, תודה.

ללכת עם הלב זה כמו טיול
לפעמים זה קשה ולפעמים זה כיף
לפעמים הדרך ברורה ולפעמים פחות
לפעמים זה מהיר ולפעמים איתי
אבל מה שבטוח, שזה אמיתי

האם תלכו לטיול?

למטפלים הצעירים בכלל ולy.p המקסים! בפרט:

כשהייתי צעיר ולא ידעתי מהו טעמו של צער/
אהבתי לטפס לגג בית גבוה/
אהבתי לטפס לגג בית גבוה/
ולכתוב שירים חדשים, אנוס להסביר מהו צער/
היום אני יודע במלואו מהו טעמו של צער/
רוצה להסביר ועוצר בעצמי/
רוצה להסביר ועוצר בעצמי/
ואז אני אומר " היום קריר, מה נאה הסתיו".

ל מטפלת זקנה חסרת לנו, ברוכה החוזרת. תודה על השיר המחכים.

Y.P אתה מתקדם יפה מאוד יחסית לגילך, רבים וטובים החלו את התפתחותם בגילאים מבוגרים הרבה יותר.
אחד ממורי החכמים שאל פעם
"איך הייתה יודע לקצר תהליכים כפי שאתה יודע, ללא ההתנסויות שעברת?"
לאקומולציה של הידע והנסיון, איכויות חשובות מאוד. אין זה מוריד כהו זה מהיכולות של האדם הצעיר, להיפך. מומלץ לדעת להקשיב ולהמתין בסבלנות.
החלום של שינוי העולם, מהווה מנוע רב עוצמה לכל תהליכי השינויי. נראה כחשוב לשמר אותו חיי כל הזמן.

אנונימי

תודה משה
מטפלת זקנה, ראיתי שאין הרבה הודעות שלך, אך המעט שיש מאוד מעניינות וחכמות, אשמח לשמוע עוד

Y.P בכדי להגיע למודעות הזו לקח לי שנים רבות, משברים ותסכולים ואני מדגישה מודעות, כי גם היום ישנם דפוסים ישנים שמחזירים אחורה, אך בעזרת הכלים הנפלאים שרכשתי בזכות משה - האדם והשיטה, הדרך חזרה לנתיב קלה יותר. תמשיך בעשיה הנפלאה שלך. כפי שמשה אמר, לא מתפקידנו לשנות את העולם אלא לתרום לו מכישורינו.

משה - כן אני אמא לשני ילדים מתבגרים ויש לציין שדברים רבים למדתי בזכותם.
ואכן אחד הקווים שהנחו אותי שאינני רוצה להלחם כדי להראות מי שאני, אך אלחם כדי להיות מי שאני והפלא מתהווה בעבודה על החוזק, האיזון והקשבה פנימה. לומדת לשתף פעולה עם עצמי ולומדת לחיות בשלום עם עצמי.

אני עומדת להתחיל טיפול עם בת 7.5 בכורה עם קשיי קשב, בכיתה חולמת ולא מפריעה בבית עם התפרצויות זעם , קנאה , עקשנות חוסר יכולת לתקשר עם בני המשפחה, כשאחותה בת ה6 נחשבת למבריקה שנונה מסתדרת מובילה- אני כותבת והמצב כבר די ברור, לא? ההורים ניסו טיפולים שונים והילדה בדר"כ גורמת למטפלים להגיד להורים שהם ( אחרי טיפול שני) לא מסכימים לטפל בה...
מה דעתכם?איך ההורים אמורים להציג לה את הטיפול- כל תגובה תתקבל בברכה

פלוני אלמונית האם הילדה עברה אבחון. נראה כמקרה קלאסי של רגישות ייתר עם קשיים מוטוריים כנראה בעיקר בעיניים.
אני ממליץ לדבר איתה ישירות על מה יכול להיות הקושי והסיבות לו, על מה תעבדו בפגישות, מה הציפיות לשיונויים, שתהייה מסוגלת לטפח את עצמה ברמה גבוהה ועוד. לשתול בה תקווה לשינוי.
נראה כחשוב יותר, שאת תבני שחפ"ץ, כי היא הולכת לנסות לגרום לך לשנוא אותה, או להבין שאין לך סיכוי להצליח איתה.
מומלץ למצא מה בבית היא שונאת, ולעזור לה עם זה. כך תוכלי לרכוש את אמונה מהר יחסית.
מומלץ להבין מה ההורים רוצים ולמה הם רוצים את זה. יכול להיות שישנה זרימה חזקה מתחת לפני השטח שאינה מבוטאת על ידם בשיחה איתך.

מנחם, תודה על השיתוף. משמח לקרא.

ילד שמרגיש או חושב שהוריו לא מקבלים אותו, יתקשה למצא את האנרגיות להתמודד

לפלונית.

"מה דעתכם?איך ההורים אמורים להציג לה את הטיפול-"
אני משתמשת בביטוי : חוג פרטי לשיפור יכולות . באת אלי כדי לשפר יכולות ולעזור גם להורים לשפר את יכולותיהם .(נותן לילד הרגשת איזון.)
אני משתמשת בדוגמא להרכבת משקפיים . מה היה קורה אילו לא היו משקפי ראייה לאילו שזקוקים להם?

שבת שלום

הצגת הנושא כחוג להתחזקות או שיפור היכולת, הוא רעיון טוב מאוד. בעקר לילדים עם חרדות ולכל אלו שהתעייפו כבר ממטפלים רבים.
למרות שלא ניתן לעבוד על הילדים, הרי שהצורה בה מציגים את הנושא יכולה להקל.

לרוב, ילד המרגיש שיש לו קושי, כל זמן שהוריו לוקחים אותו לחוג התחזקות או טיפול, מרגיש שלא מקבלים אותו כפי שהוא, גם אם מסבירים לו את הצורך בדרכים שונות ויצירתיות. לכן כל כך חשוב שיבין ביסודיות למה הוא בטיפול. ההבנה יכולה לטפח יכולת התמודדות.

אנונימי

היי לכותבים ולקוראים.
מזמן לא ביקרתי כאן וכייף לחזור ולראות שיש בעולם אנשים שמתעסקים עם מה שמעניין אותי כל כך. טיפול בשיטת אלבאום.
כל אחד מוסיף משלו וכמו במשל היהלום, כל מטפל מלטש מהכיוון שלו את היהלום והוא הולא וניגלה יותר ויותר.
ביי מהדרקון.

היי דרקו, טוב לראותך בבלוג. מקווה לפגוש אותך בביקור בישראל.

שלום לכולם,
מודעת דרושים:

דרושים לוטשי יהלומים, אין צורך בהמון ניסיון, ידע מיוחד או במשהו שמיימי,
תספיק בהחלט תעודת סיום לימודים וראש פתוח לאוכלוסיה מיוחדת (חרדים)
המכרה באיזור בית שמש, המון המון יהלומים לא מלוטשים שבעליהם מחפשים אנשי מקצוע לליטוש מהיר,
ים עבודה למתאימים!
לפרטים:
052-6462486

לאוריאל.

המון המון יהלומים לא מלוטשים שבעליהם מחפשים אנשי מקצוע לליטוש מהיר,
יש יהלומים ויש יהלומים......

לפעמים אני מרגישה צורך לתעד טיפולים שכאלה . כמובן בהסכמת ההורים .
ניתן ללמוד מהם הרבה מאוד וליישם.
התעוד הופך בהמשך הדרך מזכרת נפלאה למטופל ולהוריו ץ
במידה ואינם מעוניים לחשוף זאת לאחרים יישאר לעצמם ,גם זה נפלא.

טליה, אני מסכימה איתך מאוד.
גם אני לא פעם חושבת כך .
לפעמים אין יותר אמיתי מלראות את עצמך {מטופל} בזמן אמת ובתהליך טיפולי -
איך הייתי בהתחלה ואיך אני עכשיו.
ההמחשה הזאת לעיתים חודרת יותר עמוק ...
כפי שנאמר "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים"...

אנונימי

קניתי את רעיון טליה .
אולי אנסה לצלם את הטיפולים בהסכמת ההורים.

אני מתעד כל טיפול. רושם הכל ולוקח דוגמאות גראפו, באבחון מצלם בווידיאו הכל, וכל כמה פגישות גם, כך יש לי מה להראות למטופלים.
חוץ מזה, להשתמש בוידיאו מאפשר למטופל להתקדם במהירויות גבוהות בהרבה ממה שהיה קורה ללא ראייה ברורה של מה שעושה במדויק. כמו כן אני מפנה את ההורים לתרגל את הילדים אל מול מצלמה. כך הילד יכול לתקן עצמו ברמות דיוק שלא ניתן לתקנו בדרך אחרת. המודעות המשתלבת עם המראה, גדלה מאוד ומהר.
ילד ומצלמה, פוטר את ההורה מהצורך להיות נוכח כל הזמן. היתרונות רבים ומאוד מומלצים.

בנושא הסדנא הקרבה, עד כמה אובדן הפחד מהפחד מהווה מקור ובסיס לגמישות קבועה?
עד כמה המוצר הקוגניטיבי הזה שקוראים לו פחד (לא ראשוני, אלה כל מה שזה פחד שאינו קשור לפגיעה גופנית ישירה ממש) יכול לשתק, לכווץ, לשנות, להרוס, לדכא (מדיכאון), לדלדל את חוויית החיים ועוד.
מניסיונכם, מה הכלים המומלצים על מנת להתגבר על הפחד מהפחד.