באופן טבעי

מי שקיבל פקאן מקטר על הפקאן. מי שקיבל לוז מקטר על הלוז. וכן הלאה
בהמשך למשפט הזה ולדברים שלכן יקרות, אני גם חושבת שכל אחד מגיעה הזכות לקטר על משהו, זה תמיד היה כך, ולא רק בזוגיות.
ומתוך כך נראה לי (ואולי אני טועה...) שגם בזוגיות וגם ברווקות יש יכולת בחירה, היא הרי נמצאת תמיד.
הרצון להשקיע במשהו, בין אם זה בזוגיות שלי ובין אם זה בעצמי לבדי, הוא צורך פנימי והוא בד"כ נובע לדעתי מתוך רצון לטפח לשפר להיטיב את מה שיש והוא בד"כ עושה טוב כשהוא באמת נובע מתוכנו.
לעומתו החשק פשוט לשחרר קצת את הרסן ולנוח מהטיפוח בלי להרגיש מזניחות ומוזנחות גם הוא בא מבפנים ויכול להיטיב עם תחושת הביטחון והשלמות שלנו, תלוי באמת מאיזה מקום הוא מגיע...
לא יודעת אם יצא לי ברור, מה תאמרו?

ואנחנו הכי מהממות כשאנחנו איך שאנחנו אוהבות להיות. וזה לא מובן מאליו , לא תמיד היה ככה ועל זה אפשר, מותר וצריך לשמוח.
אחחח. מימה, אין כמוך.
שמחה על זה

״אנחנו הכי יפות כמו שהטבע עשה אותנו..״
אאהמממ.. נכון...
עד שמתחילים לראות סימנים ראשונים של בגידת הגוף, ואז אנחנו (כמעט כולנו)-
כבר מפסיקות (אט אט?) להיות יפות.
תשאלו כל ילדה או ילד, אם אתן לא מאמינות.. 
<גילוי נאות: נכתב אצלי בעקבות שיחה משעשעת-מביכה שהיתה לי עם בתי, שאגב הגיעה, אחרי שכבר החלו לצוץ אצלי, שערות לבנות>

דג חתול עם לב זהב-
אני לא סגורה על זה שלא לכד אותך צמח טורף (רגשות אשמה..) והפך אותך מערסית לפולניה. לא שלא נהניתי מהתשומי, אבל לטובתך אני אומרת, כי פולניה- זה לא מאד סקסי ואת לבד ומתה מפחד ..

_עד שמתחילים לראות סימנים ראשונים של בגידת הגוף, ואז אנחנו (כמעט כולנו)-
כבר מפסיקות (אט אט?) להיות יפות._
בעיני מי?
אני חושבת, לא חושבת, בעצם יודעת, שהיום בגיל 43 אני נראית פי 17 יותר טוב מאשר לפני עשרים שנה. גם בעיני עצמי וגם בעיני הסביבה.

(קומ"ה).

אבל אני שלוש שנים יותר. (בת 39 אם את ממש מתעקשת שאגיד בקול רם)
ופה קבור הכלב האו האו.

חוצמזה שבפירוש כתבתי תשאלו כל ילדה או ילד, אם אתן לא מאמינות...
וגם שזה נכתב בעקבות שיחה משעשעת-מביכה שהיתה לי עם בתי
ובכלל כתבתי את זה בפרצוף כזה

אבל אני שלוש שנים יותר. (בת 39
אבל את 4 שנים פחות

אני חושבת, לא חושבת, בעצם יודעת, שהיום בגיל 43 אני נראית פי 17 יותר טוב מאשר לפני עשרים שנה. גם בעיני עצמי וגם בעיני הסביבה.
חושבת אותו דבר בגיל 44 וחצי המופלג שלי...

עד שמתחילים לראות סימנים ראשונים של בגידת הגוף
כל פעם מחדש אני מוקפצת מהמושג הזה.
הגוף לא בוגד. הוא לא יכול לבגוד. הוא המשרת והמרכב הנאמן ביותר שלנו.
מתעללים בו (אנחנו, הסביבה שלנו, הכל ביחד) כך וכך שנים ואז מאשימים אותו עם סימני הקריסה הראשונים.

הוי! אני מבינה שהיתה פה דרמה וכמעט הימחקות של כל מיני דפים כולל דף זה, אז קודם כל חיבוק נישוק וגלי אנרגיות אהבה ותודה ל יונת שרון
ושנית, שיעור החשבון פה עושה גם אותי בת שלושים ותשע (-: שזה, לא יודעת טוב או רע, אז במחווה לקוסמת בשורה מעל שורה זו: מוזר ומעניין!
וזה, עושה אותי סתם שמחה: בכל מקרה מותר לנו ואנחנו יכולות בכל רגע להגדיר מחדש ולברוא בהתאם את איך שאנחנו אוהבות להיות. ואנחנו הכי מהממות כשאנחנו איך שאנחנו אוהבות להיות. וזה לא מובן מאליו , לא תמיד היה ככה ועל זה אפשר, מותר וצריך לשמוח.

וגם, לרגע חשבתי שזה: (קומ"ה)._, זה זה _(קומ"ג).
ואז הבנתי שטעיתי ואז פתאום הבנתי שלא טעיתי (-:
<בדיחה לבנות 39 ומעלה>

מישהי שאני משלמת לה לאחרונה כדי שתגיד לי מה שאני כבר יודעת לבד בטוח הייתה שמחה אם הייתי קצת יותר בכיוון של לא לסמוך על כח האינרציה שישמור על הזוגיות.
מכירה את זה שצריך להגיד לך לקחת רסקיו? פעם, אהבתי נורא להציע רסקיו לכולם כל הזמן. מן הסתם בגלל שזה עבד, וגם בגלל הנגישות, הפשטות, הצמצום , הנעימות של זה, לא יודעת, זה עבד ועשה טוב תמיד.
ובכל זאת , במצבים רעים שנקלעת אליהם, מוצאת עצמי תמיד מקבלת עצה ממישהו אחר, לקחת רסקיו , ולא זוכרת בעצמי, את מה שכ"כ ידעתי.
אז ככה גם אצלך אולי, אלופה בלהציל ממשברונים ומשברים, בעצות, בהקשבה, באי הסכמה לפעמים... בלתת כיוון...ולעצמך, את צריכה לשלם למישהי שתזכיר לך את מה שאת יודעת. אולי זה פשוט ככה, הדברים האלה. ובכל זאת זה שפעלת בכיוון הזה, זה בסופו של דבר הושטת יד אל בקבוקון הרסקיו הפרטי שלך, והזלפה בעצמך אל תוך הפה כי ככה החלטת שאת עושה.

כתיבה ארסית מעודף אהבה אני מרשה לעצמי רק במבקרות שאני מכירה כבר מאוד, ויודעת איך הן ירגישו,
כל הזמן הרגשתי שזה מזכיר לי משהו ועכשיו נזכרתי: איך שזר גמור מתנצל מעומק הלב בפני האריס שהטביע אותו רק כי חשב בטעות הוא חבר שלו. והאריס אומר: מזל שלא חשב שאני קרוב משפחה, כי אז כבר בהייתי מת.

בוא'נה לא הייתי פה סופש אחד וכמה יש להשלים....

_וגם, לרגע חשבתי שזה: (קומ"ה)., זה זה (קומ"ג).
ואז הבנתי שטעיתי ואז פתאום הבנתי שלא טעיתי
<בדיחה לבנות 39 ומעלה>_
אני מוחה. גם אני הבנתי ...

_וגם, לרגע חשבתי שזה: (קומ"ה)., זה זה (קומ"ג).
ואז הבנתי שטעיתי ואז פתאום הבנתי שלא טעיתי_ (בדיוק מה שקרה לי...).


בסופו של דבר הושטת יד אל בקבוקון הרסקיו הפרטי שלך, במקרה הזה כנראה נדרשה חבית, לא בקבוקון.

_ואז הבנתי שטעיתי ואז פתאום הבנתי שלא טעיתי
<בדיחה לבנות 39 ומעלה>_
יבוא??
(מקישה על השולחן ועונה לעצמה).

(קומ"ה. שזה כמו קומ"ג אבל שתי מדרגות יותר. בגימטריה)

אני מוחה.
את מוחה תקימי אוהל. זה שלושים ותשע בגימטריית וותק באתר. (הצהובון אומר לי : כל גיל והשמחה שלו . מדהים .)
טוב נו לטובת מאותגרות פז"מ שנשארו עצבניות מול הדיאלקט שנוצר פתאום: קרוטונית? אז פעם קראו לה קומה ג' על עמודים.
<זה נחשב אאוטינג? יש דבר כזה אאוטינג רטרו?>

זה נחשב אאוטינג?
לא (-:
ואחד הדברים שאני עושה בעריכות זה לתקן ניקים שנשארו שבורים. למשל, כשעונים ל"קרוטונית מהמרק הגדול" וכותבים "קומ"ג" (-: בדיוק עשיתי את זה לפני שהאתר קרס (-:
(אביב חדש, תבשיל קדרה, והיפוכם עדי יותם, עירית לוי (-: )

איך שזר גמור מתנצל מעומק הלב בפני האריס שהטביע אותו רק כי חשב בטעות הוא חבר שלו. והאריס אומר: מזל שלא חשב שאני קרוב משפחה, כי אז כבר בהייתי מת.
טוב סוף סוף הבנתי: הזר הטביע מישהו שהוא (הזר) חשב שהוא חבר שלו. ואז גילה שזה אריס והתנצל "הטבעתי אותך כי חשבתי שאתה חבר שלי. ואז האריס אמר מזל שלא חשב שאני קרוב משפחה כי אז היה לא סתם מטביע אלא ממש הורג?
את לא מבינה כמה זמן בהיתי על זה עד שהבנתי. מה הקשר לאריס? אבל כן, זה מצחיק.

בדיוק עשיתי את זה לפני שהאתר קרס
ותראי מה עשית!

סליחה
זה משלושה בסירה אחת
והאריס כולל ה ה' זה שם המוטבע הניצול

(-:

לעומתו החשק פשוט לשחרר קצת את הרסן ולנוח מהטיפוח בלי להרגיש מזניחות ומוזנחות גם הוא בא מבפנים ויכול להיטיב עם תחושת הביטחון והשלמות שלנו
לגמרי. וכן, יצא לך ברור. לגמרי. החזרת לי את האיזון בויכוח שהתפתח לי ביני לביני בעקבות הדברים שנכתבו כאן.

את לא מבינה כמה זמן בהיתי על זה עד שהבנתי. מה הקשר לאריס?
גמני
<מימה בת 42 מבינה ראשי תיבות ומשהו בהלכות בטחון עצמי ויופי של נשים ושום כלום באיך עובד ראש של גבר>

די נו, אמא, תגידי את האמת- באמת קראו לקרוטונית ככה?
<כי אני הבנתי הכל בדיוק ככה, רק בלי לדעת שקראו לה ״קומה ג על עמודים״>
חוצמזה מרוב גימטריה ועמודים נפלה קומה. כנראה רצפת פלקל.
יש באתר המלצה גורפת על יעל שוראקי..
(מתחיל להיות כמו חמיצר פה )

וחוצמזה 'אוהל' בגימטריה זה 42!

עירית לוי זאת תבשיל קדרה? אין מצב???!!!
(סליחה שמגיבה רק על זה , הייתי מהשקטות עד עכשיו... הבלוג שלך מקסים )

ואחד הדברים שאני עושה בעריכות זה לתקן ניקים שנשארו שבורים. למשל, כשעונים ל"קרוטונית מהמרק הגדול" וכותבים "קומ"ג"
אבל בשמת, זו הדרך היחידה שלי לגלות מי הפך למי!

עירית לוי זאת תבשיל קדרה? אין מצב???!!!
לא, לא...... עירית הייתה פרח, ותבשיל הייתה היא עצמה. כלומר, גם היום היא עצמה, אבל בניק תבשיל קדרה .

מישהי שאני משלמת לה לאחרונה כדי שתגיד לי מה שאני כבר יודעת לבד
אח. מתה על אנשי המקצוע האלה.
הצלה.
אחרת כל מה שאני יודעת בעצמי היה ממשיך לרחף בחלל סביבי, ולא היה מצליח להתרגם לעשיה (שלי בשביל עצמי).

עירית לוי זאת תבשיל קדרה? אין מצב???!!!
לא, איפה. אין לי עשירית מהיכולת שלה להגיד לאנשים (ולהעמיק מאוד את) מה שהם יודעים לבד.

אבל בשמת, זו הדרך היחידה שלי לגלות מי הפך למי!
'צטערת!
(-:

וחוצמזה 'אוהל' בגימטריה זה 42!
משמע: 43 זה אוהל א'.
חפשו אותי ברוטשילד! יושבת עם השלט "אין דיור אין עבודה, דג חתול לממשלה".

<שקדית מרק מהתרווד הוורוד>

אחרת כל מה שאני יודעת בעצמי היה ממשיך לרחף בחלל סביבי, ולא היה מצליח להתרגם לעשיה (שלי בשביל עצמי).
אהבתי את הניסוח, תבשיל. מתאר יפה את הסיטואציה.

יעלצ,

עירית לוי זאת תבשיל קדרה? אין מצב???!!!
ידעתי שזה הולך לקרות (-: . כמעט כתבתי לבשמת איזו הערה טרחנית על איך עכשיו כל מי שפחות משלושים ותשע תחשוב שזאת היא זאת אחרי ההערה התמימה שלה.
עוברת, את לא לבד בגזירה הזאת- גם אני הידיעות שלי הן בערך שתבשיל קדירה הפכה ל תבשיל קדרה (-: אה, ו אמא של אנ"נ אתם יודעים מי זאת? לדעתי היחידה באתר שיודעת לעשות גרשיים כאלה בתוך שם דף.

_וחוצמזה 'אוהל' בגימטריה זה 42!
משמע: 43 זה אוהל א'._
טוב בינתיים אני בפנטהאוז.
לפחות יש לי אחלה שכנה בפנטהאוז ליד.
(המזגן שלי מקולקל. יושבת פה מזיעה כמעט כמו ברוטשילד פינת התחריר-
הייתי שם- זה מנסיון אני אומרת).

_עירית לוי זאת תבשיל קדרה? אין מצב???!!!
ידעתי שזה הולך לקרות_
נו, תבשיל קדרה ו-אביב חדש כתבו כאן בעבר בשמות האמיתיים שלהן.
ואילו עדי יותם ו-עירית לוי, לעומת זאת, כתבו כאן בעבר בניקים.
אז לאלה אני מונעת אאוטינג, ולאחרות אני מונעת אי הבנה וחוסר זיהוי. במיוחד עם הקיצורים, כי מה זה שפתאום כותבים למישהי "מסעדה, מה את אומרת?" החדשים יחפשו מסעדה בכל הדף, יתהו אם זו לא שגיאת כתיב במקום מסעודה משדרות או משהו, והאתר אנה הוא בא?
שלא נדבר על הקרוטונית דהיום (קרוטונית מהמרק הגדול למקרה שהניק יוחלף שוב), שלמי היה כוח להקליד קומה ג על עמודים או איך בדיוק היא כתבה את זה, והכל מלא בקיצורי-קיצורים וחיבובי-חיבובים של שמות חיבה למיניהם. רק המבין יבין.

חשבתי שהניק החדש של קרוטונית נבחר במיוחד כדי לשמר את ראשי התיבות...

יש באתר המלצה גורפת על יעל שוראקי..
זה כאילו שכולם הבינו חוץ ממני או שלכולם לא נעים לשאול?

זאת האוסטיאופטית שמרצפת מחדש את ריצפת האגן

חשבתי שהניק החדש של קרוטונית נבחר במיוחד כדי לשמר את ראשי התיבות...
מודה שהמחשבה הפסיכית הזאת עברה גם לי בראש ביממה האחרונה. וככל שהיא נשמעת לי יותר פסיכית (המחשבה, לא קומ"ג. קומ"ג היא גסה ומחוספסת . יש גבול כמה דברים אתה יכול להיות) ככה יותר נדמה לי שאת כנראה צודקת וזה מה שזה.

האוסטיאופטית שמרצפת מחדש את ריצפת האגן
אה. לא ידעתי.

כשקרוטונית החליפה ניק היא הצהירה שהיא בחרה במיוחד ניק עם אותם ראשי תיבות...

כשקרוטונית החליפה ניק היא הצהירה שהיא בחרה במיוחד ניק עם אותם ראשי תיבות...
צודקות כולכן!
<קומ"ה>

(ערכתי את הודעתי כדי שאזכה פה סוף סוף לניק)

תהליך שבו את מפסיקה לאט לאט ובהדרגה לראות את עצמך כקורבן של הנסיבות, ומתחילה לאט לאט לראות את עצמך כמובילה של החיים שלך.
מצאתי!!!!!
כאן: אחריות מול אשמה (2005-08-09T11:02:11)

וזה קטע שממש הרגשתי שיתאים לנשמה שלך לקרוא אותו עכשיו: אחריות מול אשמה (2005-08-09T19:42:03)

(אבל בחיי שהיו כמה ניסוחים בכתיבה שלי דאז שממש גרמו לי להתכווץ. לא הייתי כותבת בגסות כזאת היום S-: ).

אה (-: מצאת את זה! אני הגעתי אל המשפט הזה בדרך הקוסמית הרגילה כאן, הוא פשוט היה הגריין שהופיע כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה. (עכשיו כשאני חושבת על זה יכולנו לעשות פשוט חיפוש בדף הגריינים...)
הקטע שהפנית אותי אליו אכן יפה מאוד, וגם לא גס בכלל, נראה לי שהחמרת עם עצמך (זה על הבהילות ותחושת ההחמצה? מה גס בו? ישיר וחייכני, בעיני)
לא ממש מצאתי את עצמי בו, אבל מי יודע, אולי הנשמה שלי כן....תודה

הערות למישהי שלא קראה מה שכתבתי (ולכן הגיבה לא לעניין). חסר נימוס. היום לא הייתי כותבת ככה.

המזל שלנו כשהיינו קטנים,
(ככה החלטתי לפתוח את זה. מי זה שלנו? כמה קטנים? שכל אחד ימלא אם יש לו צורך)
אז המזל שלנו היה הנסיעות באוטובוס. במיוחד מי שגר בפריפריה רחוקה במיוחד, ומגיל מסויים ועד גיל מסויים מצא עצמו פתאום מבקע דרך לחייו הפרטיים ההולכים ומקבלים צורה, או צורות, או הבזקי אור לא ברורים, בעומקם של מושבי אגד בין עירוניים, שאיכשהוא תוך שימוש שניים הפכו למקום פרטי, אהוב חמים ומוכר עד הינמסות.
ואז, בחזרה הביתה, מהביתה לשם, ויהיה השם אשר יהיה, כל מיני מטרות נרגשות, מטלות מומצאות, ערימות תחושות, פיסות תובנה מוזרות, היו מקבלות טרקלין שהייה.
הציוד הנדרש היה מינימלי אבל שהחיים היו תלויים בו: ווקמן. צעיף להתכסות מהקור של המזגנים. תקווה עזה שאף אחד לא יתיישב לידך ואף אחד לא יעלה בעפולה, ואם כבר יתיישב אז שיירד בעפולה, ותיק ענק ורך להתחבא בו, ולהיכנס לטרקלין הזה.
ואז, כל מחשבה שנהגתה, כל מגע שננגע, כל מראה כל טעם, זכו, עם הכבישים הגרועים של אז, להמון זמן העצמת ההתרחשות. ההפיכה בהם, ההתמוססות כליל של התודעה אל מה שקרה והמקומות שנחוו , בעודך עמוק בבטחת הפרוזדור הלא משתנה של מסלול קוו האוטובוס והתחנה האחת שלו, כל אלה איפשרו משהו.
אני מחפשת את המשהו הזה היום. לעצור הכל, לעשות ריווינד רגע, ללחוץ פליי ולשמוע את אותו קטע עוד פעם, מחדש. לנגוע בזה, לשכב על הרצפה ולהסתכל בזה מלמטה, לעשות פו ולראות אם זה רועד ובאיזה חלקים זהנשאר יציב ובאיזה חלקים עובר אור בזוויות מסויימות מרוב שקיפות.
זה למשל משהו שאני רוצה. הדברים קורים כמו ארוחת איכות שנזללת מהר מדי. הנה הריח, טראח לפה, נגיעה מהירה בלשון והופ זה נבלע. רגע, רגע, רגעעעעעע. רוצה לעלות על 830 ושעד ההפסקה אף אחד לא ידבר אתי.

@} מקוה שבקרוב תעלי על ה 830
אני דוקא הולכת לקחת כמה ביסים.
מקווה לזכור לא לבלוע מהר
אלא להרגיש את שלל הטעמים
^{אוף עכשיו אני נזכרת שלא אכלתי כלום היום ואני לא באמת הולכת לאכול עכשיו}

842
845

כשכבר היו להם מספרים.
רק משנות השמונים (-:

(העליות של טבריה בדרך לק"ש... )

_אני דוקא הולכת לקחת כמה ביסים.
מקווה לזכור לא לבלוע מהר
אלא להרגיש את שלל הטעמים_

(הפרח הוא במקום אצבע בין הצלעות וניג'וס נו נו מה היה איך היה ספרי ספרי אל תהיי כזאת. פרח זה מאופק. תרבותי. נותן ספייס. לא נדחף.)

היה לי די דחוף לספר שכשיש בן קטן אח לשתי בנות גדולות אז לא צריך להתפלא כשיש לו פיה. שהוא אוהב. ומרוב אהבה נותן לה את השם פוטבול. הפיה פוטבול.

למתוק.
הפיה פוטבול.
לגמרי שייך ל חוכמות של ילדים

(הפרח הוא במקום אצבע בין הצלעות וניג'וס נו נו מה היה איך היה ספרי ספרי אל תהיי כזאת.
היה לגמרי מרגש.
סרט דוקומנטרי בסינמטק,
סיבוב ושיחה במאהל והשתתפות בדיון של ״וועדת חינוך של מאהל המחאה״.
כן, יותר דומה לסושי מאשר למאכלים העסיסים שאת מתכוונת אליהם-
אבל עדיין ביסים, ועדיין מרגש.
^{אה, נראה, עוד לא סגורה אם מתחשק לי את הקינוח שמוצע בתפריט כרגע... אבל משמח להתלבט לגבי קינוח}

הפיה פוטבול.

כפרה עליו! התגלגלתי מצחוק.

היה לי דחוף לספר שהגבתי פה קצרצרות ועכשיו זה נעלם. אז גורסת לכבודך גזר מרוקאי שהכנתי אתמול.

@}

זה קטע שכתבתי מזמן, לפני שנים, ועכשיו אני מתחילה להבין דברים שנכתבו בו שלא הבנתי אז. אני מביאה אותו לכאן בעיקר לצרכים פרטיים. (כאילו שכתיבת בלוג היא איזהמשהו אלטרואיסטי ולא לצרכים פרטיים (-: )

_לפני כחמש עשרה שנים, גיליתי שגרה כאן ילדה אחת מהגן שלי . היתה לה ילדונת קטנה פעוטה, וזה הדהים אותי. שילדה בגילי, יש לה כבר תינוקת. עם הזמן הבנתי שהסממנים על הגוף של הילדה הזאת מהגן מספרים שהיא אשה דתית. שמלות ארוכות מבד שנראה כמו ברזנט נשי. אפור, או חום בהיר, בשבתות לבן, בגזרה ישרה, ללא שום כפתור או שסע או קישוט, למעט רקמה בלתי נראית סביב מפתח הצוואר. שביס לבן מלופף על הראש ועיניים אפורות זורחות. פניה תמיד מאירים בברכה. תמיד שמחה ומאור פנים. ומתחת לשלמה הכבדה אך כה נוחה למראה הזאת נדמה גוף חזק ומלא חיוניות. תמיד שיחה קצרה ביותר על אם הדרך. היא תמיד נראית ממהרת להכין את שולחן השבת אך בעלת מספר דקות פנויות להסברת פנים. גם ביום חול לגמרי.
לא מזמן עצרה לידי הילדה של הילדה מהגן, נוהגת באוטו, לבדה, עם סיגריה ביד, מחייכת וקוראת אלי "תגידי לי מזל טוב, אני בת שמונה עשרה היום. " . וואו. "החלטתי הרגע, ומחר אני שטה לקפריסין עם חברים. החלטה מהרגע להרגע! " וואו.
בסביבות יום כיפור פגשתי את אמא שלה בסופר. סיפרתי לה על הפגישה, בירכתי אותה על הילדה הגדולה כל כך, ושאלתי אותה אם זה לא מפחיד, שהם הולכים מאיתנו ככה. היא חייכה והשתהתה בתשובה. זו מחווה של דתיים חכמים ושקטים. להשתהות בתשובה. כאילו היא מנסחת אותה לשפתי. ואז אמרה לי, את יודעת, כשהיא היתה קטנה, אמרתי לבעלי מה יהיה? היא תגדל ותרצה לטייל בעולם. איך נעמוד בזה? והוא אמר לי מה קרה לך, ניקח תרמיל ונצא איתה!"
ו...? שאלתי בתקווה.
"איפה...! מי בכלל רוצה לנסוע איתה? שתיסע כבר!"
באמת? יצא לי האויר. והיא זיהתה ואמרה ברוך "אנחנו משתנים. ברוך השם התהליכים מתאימים אותנו למה שמגיע. אנחנו לא נשארים אותו הדבר. זה משתנה. זה לא נשאר כמו שאת עכשיו." והסתכלה בחיבה על התינוק שלי במנשאו הצמוד אלי כל כך. אני מוכרחה להגיד שזה שימח אותי. כמו ששמחתי כששמעתי שיש אפשרות שהלידה תכאב פחות. ואולי לא כמו. אולי באמת זה משתנה. ואז כשהזזתי את העגלה שלי כי בטעות נעמדתי לידה בתור ועוד בכלל לא סיימתי, היא הוסיפה "מעניין, בדיוק פגשתי את בעלך ודיברנו על מצוות שילוח קנים."
ואני ככה, מתחת לניאונים האלה של כל הסופר, פתחתי את הפה ויצא לי "אוייש המצווה הנוראית הזאת!" ככה זה. כשאתה לא פיל ולא בובת חרסינה, אבל אתה מתנהג כאילו אתה פיל בתוך בובות חרסינה, סופך לעשות בדיוק את הפדיחה שלא רצית לעשות. איך, איך, מי אומר משפט כזה, המצווה הנוראית הזאת? איזה מין דבר זה להגיד?
היא עפעפה בריסיה הארוכים ולרגע קט האפור הזוהר הזה שחולש על כל שמי הסופר לאורכם ולרוכבם הוסתר מאיתנו והושפל מטה אל זויות הפה שהתעקלו מעלה אליו לחיוך קטנטן. "זה לא ככה." והיא כבר מכניסה את הארנק חזרה לתיק ואני נדחקת לצד כי יש לחץ בקופה, תכף ערב חג, ועוד לא התחלתי, והיא ממשיכה לעמוד שם, אוף, כל הקדושה הזאת בין ערימות שמפו ופסטה במבצע, אז אני חותכת לאחד מעיקולי המסתור הרבים של הסופר ועונה לה מהגב "אני מבינה" ולהפתעתי אני שומעת אותה "לא את לא מבינה" אז הסעתי את כל העגלה הזאת חזרה ואמרתי "התכוונתי שאני מבינה שזה לא ככה ושלא סיימנו לדבר על זה." והיא חייכה שוב באפור הזוהר הזה, ובירכנו חתימה טובה או גמר חתימה טובה או מה שזה. בשנה שעברה הבנתי מה הנכון. השנה לא זכרתי._

אז הפעם אני לא נכנסת לדיון על מצוות שילוח קנים. תודה רבה (-: , כי מה שהיה חשוב לי לדבר עליו אז ונשכח באבק הויכוח, עולה עכשיו, ממש כמו שאומרים, כל דבר והזמן שלו.
בכל זאת יש כאן איזו הקדמת המאוחר כי זה נורא שייך לסתיו, הקטע הזה, ועכשיו נורא קיץ, אבל מחלון הלילה נושבת רוח כל כך מסויימת, כזאת שצונפת במתיקות מנטה ליד האוזן כאומרת נכון שעכשיו ככה אבל חכי, וגם אם לא תחכי, את הרי מזהה את זה,את מריחה את זה, מתפלש בעצלוליות בסבך השיער על חזהו הרחב של העתיד. (המילים האחרונות הן גניבה ספרותית טהורה. גניבה מאהבה.)

אבל השעה לא מאפשרת להמשיך עם זה עכשיו. אז אסתפק בעדכון מנושא אחר: בלחץ בלתי מתון מצד אחיותיו שונה השם ל: הפיה פטל.
ככה זה. אולי זה תפקידי כאמא להסביר לו את זה. ככה זה. אתה מתווכח עםהאשה, כבר אכלת אותה. גם אם ניצחת עשר פעמים בויכוח.

בכל זאת יש כאן איזו הקדמת המאוחר כי זה נורא שייך לסתיו, הקטע הזה, ועכשיו נורא קיץ, אבל מחלון הלילה נושבת רוח כל כך מסויימת, כזאת שצונפת במתיקות מנטה ליד האוזן כאומרת נכון שעכשיו ככה אבל חכי, וגם אם לא תחכי, את הרי מזהה את זה,את מריחה את זה
כתבת את זה בדיוק ביום הנכון של השנה.
הבוקר טיאטאתי את הכניסה,נזרתי ברוח שהיתה אתמול בלילה, קרירה וקצת פרועה כזו ממרחקים,
ראיתי שהאור שוב השתנה - הוא כבר רך קצת יותר, לפחות בשבע וחצי בבוקר.
ושאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שאני כבר מרגישה סתיו? אבל הרגשתי. זה בטוח.

בלחץ בלתי מתון מצד אחיותיו שונה השם ל: הפיה פטל. (סליחה שאני - זרה מוחלטת וחשאית - מתערבת, אבל...)
אוי לא! בכייה לדורות! תוחזר לעילא הפיה פוטבול!!!!!

התכוונתי תוחזר לאַלתָר... השם הפיה פוטבול הוא לעילא ולעילא

מתפלש בעצלוליות בסבך השיער על חזהו הרחב של העתיד.
בקשר לגניבה הספרותית. הלוואי, הלוואי שזו שנגנב ממנה היתה מסכימה להראות כאן את הקישור למקור. ולא רק לשלוח לי מיילים עם קללות בספניולית עיראקית. התסכימי, נביילה?

תוחזר לעילא הפיה פוטבול!!!!!
בעיני זה דווקא בול המשפט המתאים

_ראיתי שהאור שוב השתנה - הוא כבר רך קצת יותר, לפחות בשבע וחצי בבוקר.
ושאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שאני כבר מרגישה סתיו? אבל הרגשתי. זה בטוח._
ככל שאני חושבת על זה, מה שמביא את הסתיו בסופו של דבר הוא משפטים ומחשבות כאלה. מחשבה יוצרת מציאות זה מזה. כל השאר זה בהשאלה. במקור במחשבה יוצרת מציאות התכוונו להבאת הסתיו. אין שום הסבר סביר אחר לשינוי הזה, שקורה קודם בלב של האנשים ורק אחר כך על המרפסת.

_ו...? שאלתי בתקווה.
"איפה...! מי בכלל רוצה לנסוע איתה? שתיסע כבר!"
באמת? יצא לי האויר. והיא זיהתה ואמרה ברוך "אנחנו משתנים. ברוך השם התהליכים מתאימים אותנו למה שמגיע. אנחנו לא נשארים אותו הדבר. זה משתנה. זה לא נשאר כמו שאת עכשיו."_

מרוב התלהבות לחצתי הוסף לדף לפני שהספקתי לכתוב שהסיפור, ובמיוחד המשפט הזה, כל כך מנחמים ומשמחים.

תודה ששמת אותו כאן. יצא לך אלטרואיסטי לגמרי

ולגבי הסתיו- אני כל שנה מרגישה אותו בדיוק עכשיו, בלי שום קשר לזה שהקיץ נמשך בשנים האחרונות עד נובמבר P-:
אני חושבת שזה קשור לאחד בספטמבר (והקטע הוא שזה תופס גם כשעושים חינוך ביתי!) . מין התרגשות של שינויים והתחלות ומחברות חדשות שטבועה לנו במערכת.

לפני שהספקתי לכתוב שהסיפור, ובמיוחד המשפט הזה, כל כך מנחמים ומשמחים.
את מרגישה את זה גם?
לפני הרבה שנים, אולי עשר, או תשע בעצם, הייתי במפגש, וזה עלה, בעניין תינוקות שנגמלים. אמרתי אז "זה יהיה כל כך עצוב כשהבת שלי תפסיק לינוק" אני זוכרת שממש התכוונתי לזה. היה בזה איום ממשי, הרגשתי שלא אעמוד בעצב הזה. עד כדי כך. (יש לי חבר שכשהוא מריח דרמה מתקרבת הוא שואל דרך האף בהבעה שבא לו להקיא כזה "עד כדי כך??" . הבעת קבס אני חושבת שקוראים לזה. קבס דרמה.) אז הרגשתי שלא אעמוד בעצב הזה. עד כדי כך. ומישהי שם, שלומית שמה, קראה בקול גדול "זה לא עצוב! זה משמח!!! זה יום מאושר! זה תודה לאל! זה מה שזה". היא הניקה ילדים עד גיל מאוחר יחסית, שלוש ארבע כזה, ואלה הגילאים, אני יודעת היום, שזה כבר לא בדיוק בחירה אלא מין...לא ברור. יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה לבעוט. משהו כזה.
וכשהיא אמרה את זה הזדעזעתי. עד כדי כך. לרגע הבודד ההוא היא נראתה לי לא האישה העדינה והחכמה שהיא, אלא יצור גס. גס. עד כדי כך.

יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה לבעוט.
חחח
בעטי יקירתי, בעטי חופשי. תכף זה יגמר.

לא מזמן, התארחתי בבית שלא ממש קשור אלי אבל איכשהוא מצאתי את עצמי בו בארוחת שישי. הייתה שם משפחה לא שלי, סבא סבתא, הנכדים, ההורים שלהם, משפחה טובה, ילדים טובים, אוכל משובח, ובשפע, ומבושל באהבה גדולה, תענוג, ואני קיבלתי את המקום החביב עלי ליד השולחן: לא בדיוק שייכת אבל מותר לה להיות שם וללטוש ולהקשיב ולתייק בזריזות אצבעות כל פיסת אנושיות חפה מרעלות שמתעופפת מעל השולחן בבריזה הנעימה שבמרפסת כשבעליה לא שמים לב. יש לנו יופי של בריזה כאן נאמר לי וזה עזר לי להבין שנוח לי. אני היא היושבת בבריזה ומביטה בחלקים שהבריזה מרימה מהמסובים בלי שאף אחד שם לב. (פתאום חשבתי עכשיו: איזו גאוותנית אני. בטח אחד מהם יושב עכשיו, אולי ממש בבלוג בכניסה ממול, וכותב "...והייתה גם זאת שחושבת שאף אחד לא רואה איך היא מלקטת את החתיכות אנושיות חפות מרעלה שהתרוממו מעל השולחן כשאכלנו. כמה תמימות הן יכולות להיות! חושבות שזה שאנחנו אוכלים, מוציאים עצבים על הילדים עם מגבונים לחים, מדברים על המצב פותחים כפתור מעליבים קצת אחד את השני ממצים את זה לוטשים עיניים בערגה לטלויזיה הדלוקה בתוך הסלון ולספות הרכות שלא מספיקות לכולנו אז מה יהיה ומקווים לקינוח אבל מעדיפים שלא יגיע, אז זה מסתיר את הפעילות הקדחתנית שלהן. את האיסוף האובססיבי הזה של החתיכות. טוב, אולי עדיף להן להישאר באשליית דני דין שלהן."

בקיצור, התעייפתי קצת מהתיאור של הנאחס הזהמהבלוג ליד. אז אני אגיע ישר לסוף, שהיה העיקר. כשההסתלבטויות מוצו והתחילו לדבר על כסף הרגשתי פתאום חופש נעים ללכת פנימה אל הספות הנפלאות ולצפות בתכנית הצדעה לטוביה צפיר. לא נעים להודות אבל היה לי נעים. באין רואה (כך לפחות חשבתי עד שזה פה בא) הרשיתי לעצמי להתענג עלהמאוסים שבחיקויים, על הדביקות שבתודות, נהניתי. רעם הויכוח המשפחתי הלך והתקרב אלי וקלטתי שמאחר וחלק נפרדים וחלק מתו ליפול על הספות, התגודדו כולם פחות או יותר מעלי. רק האבא המבוגר, שריסס את הסביבה כל הערב בהערות עוקצניות מרירות ובעיקר מאוכזבות, נמאס לו וקרס לכורסא לידי, קצת מאחורי, ואמר לחלל החדר כשכולם ליוו אל המעלית: אייי...הילדים שלי לא יודעים מה זה הורים.
הסתובבתי אליו בזהירות כדי לברר שהוא לא דיבר אל עצמו ואולי כדאי שידע שאני שם, אבל הוא המשיך "אני אומר להם שאני מתגעגע אל אמא שלי והם לא מבינים. אני יתום. יתום בן שמונים."

מוקדש לי' היקרה.

בטח סתיו. כל שנה, איך שנגמר יום ההולדת שלי (סוף יולי אמצע אב) מתחילה לראות סימנים. את שלושת הימים האחרונים בילינו בים ואני יכולה לדווח שהעננים הרבים שראיתי היו סתוויים להפליא חצי לבן מלמעלה חצי אפור מלמטה. כשהם במערב עם השמש הזורחת ממול זה הכי תמונת ז'ורנאל.
ומתפלשת גם בנחמה הזאת של הציטוט מעלי. אחת האורחות במאהל שלנו בים (שגם אנחנו בעצם היינו אורחים בו) סיפרה אתמול שבתה בת ה18 עברה טסט ראשון ומזל שכך אחרת היו דוחים לה את הגיוס וכשהם מגיעים לגיל הזה אתה מת שכבר יצאו מהבית ויעשו משהו ( ציטוט שלה) ....זה לא סותר את זה שהיום הבת המדוברת באה אתה לחוף והן התלטפו להן בכל הזדמנות

כתבתי כאן לפני יומיים משפט על הסתיו, אבל הוא נעלם, אז הנה שוב עכשיו:
ואני כבר שבועיים מלכסנת מבטים לעשב בכניסה למושב, אולי, אולי כבר הציץ חצב.
<לגמרי רוח אחרת בערב, משהו שונה באור, עננים וכל מה שאמרו כאן>

תתעצבי חופשי, הקטע לא היה אמור להצחיק כלל (-:
אני מקווה שתנשמי עמוק את קוליות הילדה ותשחררי את העצב הזה. הילדה מבסוטית. גם אצלי נוסעים הרבה ורק חוזרים וטראח שוב נוסעים. ושלא תגידי, אני ארגנתי את הנסיעות האלה! (-: (כמו ההוא שהתאבד ממה שיש לו בסנדביץ') - ואני במקום ליהנות חושבת מחשבות תוגה, ופתאום מישהו עשה עמי חסד ואמר : עוד שבוע וקצת השקט הזה יגמר, שגרת בתי הספר והגן תבלע אתכם, תיהני מזה עכשיו.

אמא של טוסיק דבש! אני קוראת אותך לסדר!!! איזו פדיחה להגיב למישהו ולגלות שמחק את מה שכתב. טוב נו. נתגבר.

היא הניקה ילדים עד גיל מאוחר יחסית, שלוש ארבע כזה, ואלה הגילאים, אני יודעת היום, שזה כבר לא בדיוק בחירה אלא מין...לא ברור. יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה לבעוט. משהו כזה
רגע רגע, באתי למחות בעדינות.
"גיל מאוחר יחסית, שלוש ארבע" - בבקשה לא פה באתר (-: חלק מאיתנו גם מיניקות עד גיל 5-6-7 (טוב, אני ל-7 לא הגעתי אבל יש פה אחרות...).
"שזה כבר לא בדיוק בחירה" - דווקא כן. בחירה לגמרי. בכיף לגמרי.
במיוחד שעל הקטן ידעתי שהוא האחרון ולא יהיה יותר, אז את לא מזדרזת שייעלמו, לא השיבושים המתוקים (כולם נעלמים בסוף )-: ), לא המתיקות התינוקית, לא ההנקה, ותודה לאל, גם לא מזדרזת שתיעלם ההתכרבלות במיטה (בשבת יהיה בן 9 אבל גם הלילה כשהגיע באמצע הלילה למיטתנו, חיבקתי בשמחה ובאושר את המתיקות ההולך ומתארך, ובצער הרשיתי אחר כך לאבא שלו לקחת אותו ישן וחמים בחזרה למיטתו, כדי שנוכל לישון עד הבוקר).

חלק מאיתנו גם מיניקות עד גיל 5-6-7
תהיו בריאות (-:

עד כדי כך.

כשהייתי קטנה והייתי חולה (האמת שבחמישים-שישים אחוז מהזמן יותר חולה מדומה) הייתי מתעוררת בבוקר ולמען האפקט הייתי משחררת איזו אנחה, גניחה, נהימה. אמא שלי היתה מיד מתייצבת בחדר במבט מודאג ושואלת :"עד כדי כך?".
זה מה זה היה מעצבן אבל...
עכשיו גמני- כל פעם שבן הזוג מרגיש לא טוב ויש לו "שפעת גברים (דרך אגב חובה לראות את הקליפ הבא: cold
איכשהו נפלט לי: "עד כדי כך" וזה מזה מעצבן אותו (-: כמו שנאמר what goes around comes around

שתי הודעות חשובות לאומה:
השקיות של H&O שזו רשת כזאת בקניונים, נראות כמו השקיות שהיו פעם לתקליטי CBS
והשניה: הילדה שלי עלתה על משהו: יותר מדי, זה יותר ממספיק. כי די זה מספיק. ולכן אומרים יותר מדי. כאילו שהיו אומרים "יותר ממספיק" .

ואם כבר הודעות לאומה, שמעתי עכשיו על שריפת המסגד בטובא זנגריה. זה באמת לא המקום לענייני אקטואליה, הבלוג הזה, אבל זה מזעזע. צר לי כל כך.

הילדה שלי עלתה על משהו: יותר מדי, זה יותר ממספיק. כי די זה מספיק. ולכן אומרים יותר מדי. כאילו שהיו אומרים "יותר ממספיק" . נהדר! @}

יותר מדי, זה יותר ממספיק. כי די זה מספיק. ולכן אומרים יותר מדי. כאילו שהיו אומרים "יותר ממספיק
נכון (-: אני זוכרת איך גם אני עליתי על זה (-:

שריפת המסגד בטובא זנגריה
מלה של עצה: סכסוך מאפייה פנימי בתוך טובא, שיש בה כבר כמה שנים פחות או יותר מלחמת כנופיות. הכי לא סביר (עד מופרך) שאלה יהודים, ועוד בין כסה לעשור, ודווקא בטובא מכל המקומות P-:

היה יום לא משהו ביש משיח.
קודם כל, לא נכנסו אנשים. שדי בזה. אם לא צריך, מי אני ומה סלע קיומי בכלל.
ומשם, זה עובר ומדביק את כל המערכת. היבשושיות מזדחלת ושולחת את כף הלטאה המצומקת שלה, שכולה חבורות אפרפרות, רועדת בהססנות מעושה אך מכוונת מטרה, והיא רזה ומתדלדלת כקישוא רזה שנשכח במקרר זמן מופרז גם בעיני המפריזים, ומגעה מגע הקסם הקר, ההופך הכל לאבק. אבק אפרפר ירקרק, כמו העננים העולים מדלוע רקוב שהתייבש בשמש. פפפ. נפיחת האין-עונים להם ואין חפץ בהם, בשדה חשוף לשמש שאפילו רכב מזדמן שעוצר לצדו לחמוס מעט פרי נשכח מפאותיו, בחסות איזה כיסוי תחת מקראי סתום, אין. כזה שדה. גם זנוח מאין רואה, גם חשוף כולו לשמש. אוקסימורון קיומי בלתי נעים שכזה. ככה זה כשלא נכנסים אנשים. אמנם זה המון מילים לתאר מצב שיכול להשתנות תוך שבע דקות. ובכל זאת. נוכחותו כבדה כנצח.

כל אשה צריכה ערוץ טייס אוטומטי.
יש מצבים, אצל כל אחת, ואם אין רצוי שתצא עכשיו ותמצא אותו, בו אנו הופכות לצינור, בלי מחשבה או רגש, והיצירה מתרחשת דרכנו. משהו שמבקש להגיע משתמש בנו ואם נמצא בנו הפתח הניאות לבקשה,
ואנו מניחות לעצמנו רפיון עפעפיים, רפיון שפתיים, ידיים שלוחות קדימה, בעוז אצבעות, בזרועות יפות וחזקות, בעמידת פישוק בלתי נראית, נאותות להזמנה, בהנחה שלמה, זה יכול לקרות. לפעמים בקלות לפעמים בקושי. אבל כשזה מתרחש זה יוצא טוב. זה לא יכול שלא לצאת טוב.
אצלי במקרה זה יוצא עם בישול. אבל זה במקרה. זה יכול היה להיות תפירה, הרכבת עפיפונים, הוראת פיזיקה. טוב, אולי הוראת פיזיקה לא.
אבל רוצה להגיד, לא כל כך משנה מה הוא הדבר.
אצלי במקרה זה יוצא עם בישול. מי שישמע.
מי שישמע הוא ביטוי ערסי במיוחד, שנתקלתי בו במחוזות דרומיים יותר, שם אנשים לא פוחדים ממי שישמע, וזה מתבטא בעוצמות הקול, בהנפת איברים תוך דיבור, בנגיעות חוזרות ונשנות בבן השיח (בדרך כלל באיזור הכתף, בדחיפות ניעור קלות) גם כשבאין ברירה הוא דרוך כולו. הם לא פוחדים ממי שישמע. הפחד האמיתי שלהם הוא בלא להישמע. יש לי מקום עצום, אולמות שלמים, של אהבה והזדהות עמוקים אל המחוזות האלה ויושביהם.
ומי שישמע, זה בשפתם: אפשר לחשוב. מי שישמע, חבל העל הזמן מה יחשוב כבר.
אז זהו שאני לא כזאת בשלנית, ולכן כתבתי מי שישמע. אבל הדבר ההוא קורה לי בעת בישול.
בדרך כלל ביש משיח אני מתחילה את הבוקר עם דברים שהכנתי אתמול, שאפשר עוד לתת להם כיוון לפי אופיו של היום החדש. כי באמת, אין לדעת לאן זה ייקח. אפשר לומר שהטעם במסעדה ממש מתעצב במהלך היום, לפי האנשים שבאים. ואם לדייק, אז לפי סיפוריהם.
אם זה היה מוצלח במיוחד ועלה על גל שרק העשיר את עצמו עוד ועוד, יש לי תמיד תקווה שאוכל לשמר את מה שנולד שם, ליום הבא.
לא משנה כמה אני מתכוונת, בסירים עם מכסה מהודק, בקופסאות הפלסטיק הכי יקרות עם המכסה הכי נצמד היטב (לניילון נצמד עוד לא התדרדרתי) אבל באמת, לא חשוב כמה אשתדל לאטום, לשמר, זה לא יוצא מחדר הקירור אותו הדבר ביום למחרת.

קצת מצחיק לקרוא לזה חדר קירור. אבל השם הזה ניתן למקרר שלי עוד לפני שבאתי לשם, כשבעלי המקום בנה אותו וחשב דברים, וקרא לדברים בשמות לפי המחשבות האלה.
ובכן, בבוקר הזה הוצאתי מהקירור סיר מלא תפוחי אדמה מבושלים בקליפתם שעומד שם כבר יומיים, וחוסר החשק כבר התחיל לעטר את שוליו בקצף חום בהיר.
ושניצלים. ברוך השם שיש דבר כזה שניצלים. אין בתבל ברייה, למעט צמחוניים שעקשנותם גובלת בהפרעה נפשית, שעומדים בשניצל חמחם כתמתם ריחני.

תוך טיגון השניצלים קילפתי את תפוחי האדמה חתכתי לפיסות סהר כזה מהאויר כמו שסבתא שלי עושה כשאין לה זמן (וכי בשביל מה ללכלך סתם את הקרש), ואז נזכרתי בצרור האופטימי כל כך של הבצל הירוק - איזה ירק משמח זה בצל ירוק! - והוספתי את טבעותיו בלווית כף מיונז גדושה, מלח ופלפל. טעים. חסר נשמה לחלוטין אבל טעים.
והשניצלים, כדרכם של שניצלים, שניצלים.
כיסיתי הכל בשני פיירקסים תבניתיים כאלה שלא יבואו זבובים, צעקתי לכפותן "יש מוכן תכנסו תקחו" התעלמתי בנחישות ורוע לב מהמבט המבוהל שלו. יש אנשים שלא אכפת להם חור בראש בתור פרנסה, אבל להיכנס למטבח רגע למזוג כמה כפות של משהו ולהשליך ליד זה רצועת שניצל מפחיד אותם.
אבל כאמור, התעלמתי מהמצוקה ויצאתי מהדלת של החדר קירור החוצה.
העבירה המוסרית הזאת העיבה לי על הלב ורק הגבירה את המועקה שכבר טיפסה לי כמה ימים. אין דבר כזה לצאת מהחדר קירור החוצה. אסור לפתוח את הדלת הזאת. הייעוד של החדר הזה הפך לאנדרטה בדמיונו של בעלי המקום, ולמרות מה שהוא עכשיו, ולמרות שהוא בכלל לא קר, אסור לפתוח את הדלת החוצה, שלא יברח הקור. לך תבין אנשים.
וברגע שהבנת אותם, הלך עליך. די, זהו, אתה לפות בזרועותיו של מה שמענה אותם, חוגג לצדם במסיבת יגון שהיא אפילו לא שלך.

רק בשביל השלישיה הזאת היה שווה שימציאו את האינטרנט.

אה..וגם את הקולורבי עם שמן זית ולימון

רק אם הולכים לאיבוד ממה שמכירים יש סיכוי לפגוש את מה שלא מכירים.
יש לי עוד אחד שווה:
אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד

אח, אח.
חשבתי שכבר שכחת אותנו.

אח, אח. תענוג מתמשך.

אח, אח. תענוג מתמשך.
ממששששש

תודה

איזה כייף! רק פתחתי את ה מה חדש ומייד הפתעה שכזאתי! פרס! (ומי לא מחכה לאיזה פרס אחרי שגמרה להדיח את הכלים, להשכיב את הטף ולתת צורה לבית והיא צונחת לה בכסא מול המחשב?)

להפסיק לדעת איך לבשל אוכל טעים.
מה שבטוח, זה שלא הפסקת לדעת איך לכתוב, כך שייצא טעים.
אח, אח. תענוג מתמשך

@}

http://avivamishmari.wordpress.com/2008 ... %99%D7%9D/

(סוף סוף קיבלתי אישור לתת קישור למקום ממנו ביצעתי גניבה ספרותית אי שם במעלה הדף. אני ממליצה בחום לקרוא.)

חתיכת מקור איכותי הבאת פה. טוב שאישרה.

גם אם זה משהו עלוב, ארצי ולחלוטין לא דרמטי כמו להפסיק לדעת איך לבשל אוכל טעים. גם בזה, עם כל הכבוד לדברים המפחידים באמת, יש משהו מפחיד
נכון

נערה אומרת לאיש:
אוף, זה משגע אותי, החניך שלי בפרוייקט אור מתוק בחורף, כל מה שאני שואלת אותו הוא אומר לי לא משנה לי.
מה למשל שאלת אותו?
הם יושבים סביב לשולחן, קופסת עוגי ענקית וקרטון חלב הופכים את קשר העין בין כל המסובים לעניין של בחירה שאתגר לצדה, מה שנראה שדווקא מוסיף על שלוותם והנאתם מהשאיבה של הכופתיות מזון לכלבים ממותקות האלה בשקט רועש.
לא משנה! אתה לא מבין. זה לא משנה! כל דבר! היא קוצפת בהתרגשות. אפילו למשל אם היה רוצה בשבוע שעבר לעשות משהו שונה, או אם יש לו איזה רעיונות להמשך השנה שנעבוד עליהם, שקשורים בדברים שהוא אוהב, או אפילו מה דעתו על הפגישה שהייתה היום! חוץ מהיה לי בסדר ולא משנה לי אין לו דעה!אם לא הייתי קולטת שהוא אינטיליגנטי הייתי חושבת שמשהו לא בסדר איתו.

הכל איתו בסדר, אומר האיש. הוא פשוט בן. ככה לא מדברים עם בנים.

אוקיי. אני קמה מיד. לוקחת שלט, שמה אותם על פריז, רצה החוצה, משתיקה את הכלבה, את המכונת כביסה את הציפורים את הדחפור בכפר הסמוך , שועטת פנימה משתיקה את זמזום המקרר וקירקור המחשב, מנמיכה את הלמות לבי הנרגשות, מחזירה אותם טיפה אחורה ושמה פליי. ששום דבר לא יפריע לי לשמוע את זה:

הכל איתו בסדר. אומר האיש. הוא פשוט בן. ככה לא מדברים עם בנים.
מהזאת אומרת? מעקמת הנערה את פיה בהבעת דחייה עמוקה מהסוג ששמור לנערות החפצות לטשטש את העובדה שהן באמת לא הבינו מה זתומרת.

לא ככה שואלים בנים. הוא אומר. את צריכה לשאול אותו ככה:
בשבוע הבא, אתה רוצה שנלך לחפש קנים של יונק הדבש, או שנמשיך לקרוא בספריה? מקסימום, תני לו שלוש אפשרויות, אבל שיהיו ברורות. תזכרי. הוא לא דביל. הוא בן.
אה. אוקיי. אומרת הנערה בחיקוי מושלם של כוכבת כזאת מסדרת נוער אמריקאית אהובה.

איי, אני חושבת, הלוואי שקלטת, מתוקה שלי. זה היה יהלום שהוגש לך פה. הלוואי שאני קלטתי.

את כותבת פשוט נפלא. איך עצרת אותם בפריז וחזרת זו פשוט חתיכת יצירה איכותית ביותר.
מה שכן, מהכתוב אצלך עולה שאני אשה-בן והאיש שלי הוא כנראה גבר-בת. טוב, לפחות שנינו הפוכים מהסטריאוטיפ ולא רק אחד מאיתנו. שלא יהיה מוזר מדי.