דמעות גן

יש לי קטנה בבית בת שנתיים בדיוק, והיא התחילה לבקש ללכת לגן.
בגיל הזה אין להם מושג מה זה אומר ללכת לגן, מה ההשלכות של זה.
אני בטוחה שהיא לא יודעת שזה אומר שהיא צריכה להיות כמה שעות טובות בלי אמא, למשל.
כלומר הבקשה שלה מבטאת רצון להיות חלק מפעילות חברתית שנראית לה כיפית ומשמחת, אבל אין בהכרח קשר בין זה לבין הבשלות שלה,
או אפילו לבין ההבנה שלה של מה פירוש הדבר הזה, גן.

מה שאמרו דניאלה ובשמת.

איך אני יכולה לתת מענה בכל זאת לצורך החברתי?
האמת, אני מאוד אוהבת את חברתה. אני עתידה ללדת בעוד חודשיים וחצי ונראה לי שזו תהיה חוויה עבור שתינו כשהיא תחליף תפקיד מהתינוקת של הבית לאחות גדולה. טפו טפו היא זורמת ביום יום ממש יפה. ניסיתי במתנ"ס אבל לא מוכנים לשמוע על הגיל הזה, רק בכל מיני חוגי התפתחות שהם לא בשבילנו מזמן, ובחוץ הגשם דופק.... הלכנו לגן עם אמא לניסיון, מאוד נחמד, אבל הילדים שם עדינים יותר והיא כפכפה אותם בלי חשבון, משכה לריצפה ואפילו נשכה כי מישהו הציק לה. כל הזמן הייתי במתח וממש לא נהניתי. אני צריכה ילדים יותר גדולים שיוכלו לתת לה פידבק הולם וקצת אבודה. אין מפגשים בעיר שלי זו תמיד נסיעה של מינימום חצי שעה וקשה לי, התעייפתי. לגבי הגן של הגדול אני לא יודעת אם זה יתאים...אבל בעצם שווה לשאול. מה יש לי להפסיד?
התחלנו להיות מוזמנים להמממממממממממממממון ימי הולדת פתאום, מה זה?!?!!?
אני בשוק, זה כבר ממש מעיק, לא תיארתי לעצמי שזה ככה.

_הבקשה שלה מבטאת רצון להיות חלק מפעילות חברתית שנראית לה כיפית ומשמחת, אבל אין בהכרח קשר בין זה לבין הבשלות שלה,
או אפילו לבין ההבנה שלה של מה פירוש הדבר הזה, גן._
גם אני חושבת כך.

הילדה רוצה חברה, זה טבעי לגמרי. מה לגבי הזמנה של חברים אליכם הביתה, אולי אפילו יצירת חוג או מפגש שבועי אצלכם בבית או באזור?

רוצות לשמוע משהו מגוחך עד עצוב?
בבניין שלי (אני בדירת גן) יש המון ילדים קטנים בכל הגילאים.
אף אחת מהשכנות ה#@#@# שלי לא ממש משתפת פעולה כדי שיהיה קשר בין הילדים. וזה הרי אבסורד....באותו הבניין....
אני זוכרת את הילדות שלי שונה לחלוטין, אפילו היתה לנו סוכה של הבניין בחג הסוכות ותמיד בכל הקומות, אצל כל השכנים, אוכלים צהריים בבית אחר לעיתים קרובות.
ניסיתי כמה פעמים, ואנחנו כבר לא חדשים בבניין הזה-כבר שנתיים! אבל יש פה חברויות וותיקות שכששמעו שאני לא שולחת לגן פשוט נמנעות מקשר. שלום שלום מנומס בחניה, ואפילו לא יוצא לי להפגש איתן במעלית כי אנחנו כאמור בקומת קרקע ולא משתמשים בה. ניסיתי כמה פעמים וזה כבר מביך. עדיף לי להניח לזה.
אמהות לילדים בגיל הזה לא זמינות במיוחד-מי שזמינה יש לה ילדים קטנים יותר וזה ממש לא מתאים, ומי שיש לה ילדים בגיל הזה ועד גיל 4 בערך מסתפקת בגן ולא טורחת יותר מידי בשעות אחר הצהריים פשוט כי הילדים לא דורשים עדיין בגיל הזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל אחד הוא בן אדם אחר.אין מה לעשות ככה אלה החיים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עם שיחה קצרה עם האמא היא תוכל להיות שלמה עם עצמה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבקשה שהיא מבטאת אני לא חושבת שהיא תרגיש טוב עם עצמה וכשהלב מרגיש שהיא יודעת לתת חלק מהחיים שלה אני לא חושבת שלה כל כך נעים כלפייה אך כלפיי אני חושבת שהיא יודעת להיתחלק וזה משמח אותי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי דמעות גן. כאן בוכים בכיף?

אני יודעת רציונלית את הסיבות: אני צריכה לעבוד (ולא בשעות הקטנות של הלילה), ולהמשיך יומיים עם התואר- אני גם בהריון ולא "מושכת" לילות.היום עבדתי בשעתיים יותר ממה שהייתי מספיקה בשבוע. אני צריכה להיטען טיפ טיפה כי אין שבט, אפילו שיש לה יום עם סבתא וקצת חברים טובים. כולם כבר לא "בבית" (זה לא חינוך בגילאים האלה של שנתיים, צר לי) והיא כמהה לחברים (מדברת על אלה שאנחנו כבר לא פוגשים). כי ההריוניות שלי מקצרת לי את הפתיל. סבתא שלה גם צריכה להשלים הרבה משימות אקדמיות השנה, וגם ת'כלס גרה בעיר אחרת. אין לי אפשרות כלכלית לרווח עם בייביסיטר (אפילו שזה יוצא פחות מתשלום לגן המושקע שמצאתי לה בכל חודש, זה מפנה מעט שעות, מה שנקרא יחס עלות/תועלת...והאופציות הן מטפלת נרגנת אך פנויה או סטודנטיות חביבות אך עמוסות מדי ללו"ז). ועייפתי להילחם להסביר שאין כזה דבר "בשלה לגן" (גם לבעלי היקר). שהביטחון, הפטפטת, הסקרנות והחקרנות הן תוצאה ישירה של נוכחות רציפה.
הענות לצרכים. קצב חיים אישי ולא "סרט נע". קבלה וגמישות.

אני יודעת שבעוד שבוע- שבועיים תתעצב לי ילדה שבוטחת בצוות (שהם מחבקים, קשובים, עוטפים) ונהנית בגן (שהוא פתוח, זורם, לא מקבע סדר יום, עם מלא חיות ועניין פינות שונות וחול). אני בטוחה שכמו שהיא סופגת כעת הרבה טוב, גם שם יהיה הרבה והיא תדע לספוג אותו לקרבה.

אבל אני מתעכבת על שורות אלה כדי להזכיר לעצמי שלא אשגה באשליות הקולקטיביות: גן זה הזנחה

נקודה, סוף. אפילו מס מצומצם של ילדים. ויהיה זה הגן המקסים ביותר. אפילו שהמרגיעון מבקש לקחת זמן להפנמה...זה תמיד תוצר של עידן תעשייתי, שממסלל אותנו מפריד ומושל בנו בתואנת שווא שאנחנו הולכים לעבוד למען המשפחה. שהילד מתפתח. שהוא נהיה "חברותי" (טירונות?). החברה שלנו חולה.
אני לא רוצה להתפייט על הקשב של הגנן, על החיבוק של הסייעות, על העניין שהוא יודע ליצור להם מדברים פשוטים והחופש שהגן הספציפי הזה מאפשר (לי זה היה פרמטר חשוב יותר מכמות ילדים מצומצמת, למשל). אפילו שיש על מה. אני רוצה לזכור שבחרתי בחירה שכזו בינתיים. אני יודעת שכאן מותר. מקווה שאזכור את דמעות הגן שלי היום, יחד עם זה שהספקתי (לייצר) הרבה. הלכתי לספריה לבחור ספר בשקט ואפילו קראתי בו. הלכתי לעשות סידורים וזה לקח פחות מחצי שעה.
אני מקווה שאחרי שנתרגל לשינויים ולעצם נוכחות הגן בחיינו, יחד עם תחילת סמסטר בלימודים והתקדמות ההריון אזכור למנן את הגן כמה שניתן, ולבדוק שוב ושוב את ברירת המחדל המחדלית הזו של חיי המודרניים.

<בבקשה לא לכתוב לי שזו לא ברירת מחדל, אני יודעת. כרגע זה המצב>

את כל כך מודעת, שאין לי הרבה מה להגיד... אז מאחלת לכם בכל זאת הצלחה. שביתך תהיה חזקה ונבונה ותצליח למצות את הטוב שניתן וכן , אנחנו חיים בחברה חולה והמצב רק הולך ומחמיר. אף אחד כמחוקק לא דואג לילדים הקטנים כמו לקופת המדינה.
טוב, ילדים רבים גדלו והתבגרו בפעוטון ובגן וילדים (כמו רבים מאיתנו)רבים ימשיכו בדרך זו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מודעת-שמודעת.
רק היום הבנתי את עומק האבסורד.
את עומק ההכחשה.
אני, שיודעת מגיל צעיר ממש לקחת את המערכת בערבון מוגבל (הייתי מבריזה בכיתות נמוכות מאוד, מחליטה לעצמי על השיעורים וכו׳). שננטשתי (סליחה, אמא) בגיל 10 חודשים לטובת קריירות והגשמה עצמית. אמא שלי היום אומרת כמה נפלא זה שהיא רק קצת עובדת ועסוקה הרבה ב״חיים״ (סבתאות). שיש לה פנאי ללכת להאכיל ברווזים באגם עם בתי....
כל כך קל להפטיר (ולפתור את עצמך כאדם/חברה/מכונה) ״את מזניחה את הילדה״. מה עם חברה? גירויים? אתגרים?

מה עם אוכל קר ולא חתוך נוח בצהריים? בלי מזלג כי אי אפשר להשגיח על גדוד? שטותי? קפריזי מצידי? (והאוכל טעים! נשבעת, טעמתי! מבושל במקום)
מה עם טיטול שנשאר מהבוקר כי היא סירבה (בצדק, השדה החכמה שלי) שזרים יחליפו לה? -אז הצעתי בצהריים כשבתאי שיקחו אותה לשירותים, תעשה או לפחות תקבל החלפה ״כבדרך אגב״.
שוב, המיסוך הזה שזה לא הזנחה. זה הסתגלות, בטיחות...השד יודע מה.
מערכת מעצם היותה היא לא מקום יצירתי אלא אתר של סטנדרטיזציה. כל אמא שמבלה שעה וחצי בגינה יודעת כמה אין ״סטנדרט״ אצל ילדים. טוב נו, למי אני מרצה...ממש קהל מתאים, חה.
אני פשוט בשוק כמה שזה ההיפך ואני לא החשבתי עצמי כנאיבית. ועוד יותר בשוק שזו מוסכמה חברתית, אני עוד משלמת לעצמי מס שפתיים של : ילדתי המתקשרת כבר יודעת להגיד לי מה קורה, להגיד לגנן שהיא רוצה עוד מזה, או לעשות כך וכך.. תינוקות ופעוטות נזרקים באופן חסר ישע למוסדות על ידי האפוטרופוס שלהם.

אני עושה את זה. ואני לוקחת אותה לגן המקסים (לא בציניות, ביחסיות) מחר בבוקר. מוכרחה להיות כאן הכחשה, הדחקה, השתקה.

אז כתבתי פה כי נצנוץ הכנות הזה עלול להתמוסס כמו הרבה דברים אחרים (מחיר בגד זול שיוצר על חשבון בני אדם. אריזת ניילון כי זה נוח.) אני אולי צודקת אבל לא צדיקה. המעש והמחשבה והלב לא שווים. לפחות ישנו פער ביקורתי בינתיים

אני משאירה לו מקום (לגדול?)

הדמעות שלי (אם זה הדף הנכון)
הדמעות שלי מתחילות מהגיל הצעיר ששלחתי אותו מהבית כדי לעבוד. בגיל 7 חודשים הוא כבר היה 4 ימים מחוץ לבית במשפחתון, בגיל שנה כבר היה 5 ימים.
ועכשו נכנס לגן חדש (בן 3), ביום הראשון נשארתי איתו קצת, והשארתי אותו קצת לבד וחזרתי אחרי שעה. ביום השני הוא נשאר ליותר זמן. בימים הראשונים הסתדר,למרות שהיה נראה שהוא מתמודד. ועכשו הוא התחיל לבכות בבוקר בפרידה.
היום לקחתי אותו נשארתי איתו ואחרי הלכתי הוא נשאר בוכה אצל הגננת. ואני נשארתי בוכה בפנים על זה שאני כבר לא יכולה להשאר עוד וחייבת ללכת לעבודה, ואין סיכוי שבשביל זה יתנו לי להפסיד או לאחר יותר מדי. ובעלי לקח אותו מוקדם יותר היום שלא ישאר יום ארוך מדי. ומצד אחד הילד סיפר בהתרגשות על דברים שעשה בגן, מצד שני אני זכרתי את מאורעות הבוקר ואת הבכי הזה של הפרידה.
ויודעת שהילד הזה כזה הוא, ושקשה לו בפרידה מאתנו, אני רואה את זה בכל מיני מקרים. והלוואי והייתי מצליחה לעשות לו את המעבר עוד יותר הדרגתי ממה שעשיתי. ורוצה להקל עליו ולא יודעת איך בנסיבות הנוכחיות ובנסיבות חיינו. אין לי שום אפשרות לעבוד מהבית או לעבוד בעבודה גמישה. העבודה שלי לא גמישה וחייבת להתבצע במקום העבודה. וזה המקצוע שלי. ואני כועסת על כל העולם שזה כך. ועצובה.
והגן קטן עם מעט ילדים והגננת נעימה, ובכל זאת לא קל לו. ובשנה שעברה היה במסגרת מקסימה ואוהבת ובכל זאת היו בקרים שקשה לו להפרד גם לאחר שהכיר (וגם ולמרות שבסוף היום לא תמיד רצה לחזור הביתה ורצה להשאר עוד בגן)
ואני דומעת מבפנים וחוששת ממחר ומנסה לחשוב על דרך להקל עליו ולא יודעת איך.

והגדולה שלי שגם לה היה קשה קצת בימים הראשונים כבר הסתגלה, והיא לא בכתה כלל (אבל הביעה את הקושי בדרכים אחרות, היא לא בוכה בפרידה מאיתנו אף פעם- ילדים שונים בהחלט זה מזה) ועכשו נראה שהיא כבר מרוצה, ואוהבת את הגננת מאוד.
אם אקח אותו יום אחד מוקדם מוקדם לגן ואשאר איתו כל הזמן שאני יכולה עד שאאלץ ללכת לעבודה (בערך שעה) ונשחק שם יחד,זה יתן לו משהו? זה יעזור? או רק יכביד ויקשה עוד יותר?
ברירת המחדל המחדלית הזו של חיי המודרניים
גם אני מאשימה את עצמי בלי סוף (ועל הדרך גם את בעלי שחי עם אמונות אחרות לחלוטין ממני)

אולי תקחי מס' ימי חופש ותשארי איתו שם עדשהוא ישחרר. ימים שלמים אם צריך. תצרי מצב שהוא נפרד ממך ולא את ממנו.
ולדעתי עדיף שהוא מבטא את העצב בבכי במקום ולא שומר בפנים.

מניסיוני - ילדים שקשה להם להיפרד מההורים, לעתים הדבר הכי טוב ונכון עבורם הוא דווקא פרידה קצרה, ברורה.
להישאר הרבה זמן לא מקל - כך בכל אופן היה במקרה של ילדיי - וגם הדרגתיות גדולה לא.
אולי אם הייתה אפשרות לשבת אצלם בגן בחוץ חודשים רבים - אולי זה כן היה מצליח, אני לא יודעת.
אצלנו האפשרות הזו לא הייתה קיימת, ולכן מה שנשאר זה להחליט - האם מנסים הדרגתיות מרובה במשך כמה שבועות טובים,
ומנסים להישאר עד שהילד משחרר מעצמו, או שעוברים למשהו מאוד קצר וברור:
הילד יודע שבאים איתו, עושים ביחד דבר אחד (או שניים או שלושה, מה שמוחלט מראש) ואחר כך מעבירים לידי הגננת ואומרים שלום.
לא מתפתים ל"רק עוד סיפור" או "רק עוד נדנוד".
אצלנו כל הדברים האלה - הישארויות ארוכות וכו' - הקשו עליהם מאוד.
באיזשהו שלב הבנתי שהציפייה מהם שישחררו את אמא היא בלתי הגיונית.
הם לא ישחררו בגיל הזה, והרי הם לא אמורים לשחרר, ולכן עליי לקחת את האחריות הזו, להכתיב איך יתנהלו העניינים ולוודא שזה יהיה כמה שיותר קצר וכמה שפחות כואב.
אני לא אומרת שכך זה אצל כל הילדים, אבל זו נקודה שכדאי לחשוב עליה:
האם כשאנחנו מצפים מהם להסתגל לעזיבה שלנו מרצון אנחנו לא מעמיסים עליהם ציפייה בלתי אפשרית.

הרבה הצלחה

ל רקמה , מאד מבינה על מה את מדברת.

ליבי אתכן ובעיקר עם ילדיכן, אין לי מה להגיד )-:
הסיפורים הללו קשים לי ובכל זאת אני נכנסת אל הדף הזה, כמו אנשים שרואים סרטי אימה - מכסים את העיניים ומסתכלים דרך החורים. (סליחה על ההשוואה).
ברור שצריך לחוות קושי ועצב בחיים, אבל זה קושי גדול כל כך ונדמה לי שזה גיל צעיר מידי עבור זה...
וכשאין ברירה - מה עושים?
אין לי תשובות.
אני מרגישה שזכיתי, שכן הצלחתי לגדל את ילדיי עד גיל יחסית גדול (ארבע וחצי ורבע לשש) ועד שלא יכולתי יותר. אני משלמת את המחיר (מבחינה כלכלית) עד היום והם כבר בני תשע ושמונה , צריכה להזכיר זאת לעצמי יותר בשעות של קושי.
בהצלחה ובריאות לכולם

אני גם פה בממורמרות והדומעות.
והקושי הוא אפילו לא של בתי!
אנחנו פשוט הולכים איתה כל יום לגן (מחר זה יהיה שבוע) ורואים המון המון ילדים בוכים וזועקים.
ברור לנו שבמצב הזה (גם אם היא יחסית בסדר) אני לא אשאיר אותה שם.
אז אנחנו חוזרים הביתה, ועצוב לי, ואנחנו מחכים שהם יסתגלו או ירגישו יותר טוב ושהגן כולו יתפקד באיזו צורה יותר סבירה, שאז אני אוכל להעזר בו למעני ולמענה.
אוף.
עצוב ומעצבן מהומת האלוהים הזאת, וההורים שזה נראה להם בסדר.
וזה עוד גן שמאמין בהסתגלות ארוכה ושלושה ימים תמימים כל ההורים היו יחד עם הילדים...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבת שלי לעומתי יותר נהנית מכל העסק. יש לה קצת היפר שמרגיש לי חיובי (לא ישנה שנ״צ ואכלה יותר, לקשקש נון סטופ זה משהו קבוע). ועושה פיפי באסלה החדשה המסקרנת.
בבוקר קבעתי איתה לאכול צהריים יחד בגן וגם נחנו שם קצת אח״כ. באמת קשה לראות הרבה ילדים ללא מענה...

הם לא ישחררו בגיל הזה, והרי הם לא אמורים לשחרר
אני מדגישה את המילים האלו, כי זה כל כך נכון, הם לא אמורים לשחרר! ואנחנו פשוט עוזבים, נוטשים, בוגדים באמון שלהם.
בשנה שעברה גרתי ליד גן, וזה שבר לי את הלב!
זה כל כך מוחשי...

אולי תקחי מס' ימי חופש ותשארי איתו שם עדשהוא ישחרר. ימים שלמים אם צריך. תצרי מצב שהוא נפרד ממך ולא את ממנו.
אין סיכוי
אני לא יכולה לקחת חופש.הלוואי
אולי יום בודד, אבל כמה ימים ממש ממש לא. לצערי הרב. העבודה שלי לא כזו גמישה.צריכים אותי בתקופה הזו וזהו, לא אפשרי.

תפילה_לאם

ועכשו הוא התחיל לבכות בבוקר בפרידה.
גם אצלי כך עם בן השלוש.
החלטתי לאפשר לו לבחור אם להישאר אתי ביומיים החופשיים שלי, אפילו שכשבעלי אמר זאת לגננת ביום שישי, היא הביעה פליאה ואי שביעות רצון.
ולכן מחר אני מניחה שנלך יחד לגן, אקדיש לו שם יותר זמן מאשר היום ואתמול, כשיכולתי להתעכב אך מעט, ואז אראה אם הוא רוצה להישאר או מעדיף להתלוות אלי.
אני שואלת את עצמי - מה שהגננת בוודאי בטוחה שהוא נכון - האם חוסר עקביות כזה בימים לא עלול להקשות עליו יותר בימים שאין בררה? ואני רוצה להאמין, שהילד נבון דיו כדי להבין את ההבחנה בין הימים השונים, אבל אולי הבנה שכלית אינה מספקת כאן. אני לא מתלבטת בזה הרבה עכשיו, כי ממילא רצף ההליכה לגן מקוטע כל כך בחודש תשרי. "אחרי החגים" אמשיך לחשוב על זה, אבל אני צריכה להשתדל כמה שיותר להיזהר שלא להכניס באורח בלתי מודע למערכת השיקולים את הנוחות שלי בסגנון הלכתי לעשות סידורים וזה לקח פחות מחצי שעה.

וכמה שעצוב לי על הילד הפרטי שלי, עצוב לי עוד יותר כיוון שאני עובדת במערכת החינוך המיוחד, ואחרי הפרדה העגומה מבני, אני מוצאת את עצמי מנחמת ילדים אחרים שקוראים "אמא" בעצב.

שנה טובה לכל הילדים ולכל ההורים!

תפילה_לאם

אתמול כשהקטן התקשה להיפרד, צפיתי במקביל בילד אחר שנאלץ להיפרד בעל כורחו, ובגננת האומרת לו: "אין צורך לבכות!", ונעצבתי עוד יותר.
את בני השארתי בזרועות הסייעת המשלימה.
הבוקר השארתי אותו בידיה של הסייעת הקבועה, והתנחמתי מעט בשמעי אותה אומרת לו כשיצאתי: "יו! אנחנו בוכים!" בקול אמפתי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_הם לא ישחררו בגיל הזה, והרי הם לא אמורים לשחרר
אני מדגישה את המילים האלו, כי זה כל כך נכון, הם לא אמורים לשחרר! ואנחנו פשוט עוזבים, נוטשים, בוגדים באמון שלהם.
בשנה שעברה גרתי ליד גן, וזה שבר לי את הלב!
זה כל כך מוחשי..._

אמנם הכל נכון, ועדיין נראה לי כמו דבר לא פרודוקטיבי במיוחד לומר לאמהות שמתלבטות בשאלה - איך לעשות את הפרידה הכי קלה עבור הילד?
בהנחה שזו ההחלטה של המשפחה, לשלוח לגן, לדעתי כדאי להתמקד בשאלה מה משרת נאמנה ובצורה הטובה ביותר את האינטרס של הילד,
על פני להתבוסס בעוול הנורא שעושים לו. כי זה - בטח לא משרת אותו, ואף להפך.

שנה טובה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבוקר השארתי אותו בידיה של הסייעת הקבועה, והתנחמתי מעט בשמעי אותה אומרת לו כשיצאתי: "יו! אנחנו בוכים!" בקול אמפתי.
משמח לשמוע שיש מי שיודע להכיל את הקושי של הילד

החלטתי לאפשר לו לבחור אם להישאר אתי ביומיים החופשיים שלי
גם אני התלבטתי בשאלה הזו בערך, האם לאפשר לו להשאר איתי יום אחד ביום שאני יכולה, אבל פסלתי את זה די מהר, כי הילד שלי לא נראה לי מסוגל רגשית להתמודד עם זה שיום אחד זה יום כיף לגמרי עם אמא ולמחרת הוא יצטרך לחזור לגן ויהיה לו עוד יותר קשה בעיניי. ובאמת ההפסקות האלה של החגים מאוד מקשות לדעתי על ההסתגלות שלו.
מה שכן היום יכולתי להשאר יותר ולא מיהרתי, ואמרתי לו את זה שהיום אני לא ממהרת ואם הוא רוצה אני יכולה להשאר לשחק איתו קצת, ונתתי לו לבחור אם הוא רוצה שאגיד לו מיד שלום או שאשאר לשחק איתו ואז אומר לו שלום (ידעתי מה הוא יבחר,ברור,אבל חשבתי שזה יתן לו כוח אם אתן לו את הבחירה)
בסוף היה בוקר קצת פחות שגרתי בגן אז התכנון שלי קצת השתבש כי הם מיד התרכזו למפגש ורק אחרי כן שיחקו (היה איזה אילוץ) אז נשארתי יותר משתכננתי והרגשתי שגם לו לא ברור מה בדיוק התכנון ומה קורה וחוסר ודאות של סדר היום. בסוף אמרתי לו שאני הולכת, והוא ביקש שנבנה מגדל יחד, שאלתי אותו מתי הוא יגיד לי שלום, והוא אמר שאחרי המגדל,באמת אחרי המגדל הוא אמר לי ביי ביי, התחרט לרגע,הפה שלו רעד,ואז אמר שוב ביי ביי ונתן לי ללכת והלכתי. כשאקח אותו אשאל את הגננות אם באמת הוא לא בכה או שבכה אחר כך.
אבל הבנתי שאולי באמת צריך להחליט על טקס מסויים, משחקים משחק אחד ודי ואז הוא אומר שלום או משהו כזה. (שנה שעברה עזר שהיתה לו ביד שקית עם משהו לאכול,פרוסה או לחמניה קטנה או עוגיה, השנה זה לא עובד).
נראה איך אנחנו מסתדרים עם זה בבוקר הלחוץ, כי יש הרבה ימים שאבא לוקח אותו, ויש ימים שגם אחותו מצטרפת לדרך. אבא יעשה מה שאומר אם זה יהיה ברור ואפשרי מבחינתו, אבל אם לא,אז זה יהיה קשה לו לבצע. וגם האחות רוצה שאמא תקח אותה (למרות שהיא הסתגלה יותר טוב), ואמא צריכה לראות אם היא יכולה להספיק את כל זה בבוקר, גם לקחת אותם וגם להשאר למשחק עם הקטן בלי לאחר לעבודה.

ואחרי כל זה אני אכולת רגשות אשם. ככה. שמשהו לא בסדר וצריך להיות אחרת. אבל זו המציאות מבחינתי ומבחינת נסיבות חיינו.

תפילה_לאם

_הבוקר השארתי אותו בידיה של הסייעת הקבועה, והתנחמתי מעט בשמעי אותה אומרת לו כשיצאתי: "יו! אנחנו בוכים!" בקול אמפתי.
משמח לשמוע שיש מי שיודע להכיל את הקושי של הילד_
כן, אני מקווה שפרשתי נכון את הסיטואציה.

הפה שלו רעד
אוי, אני מכירה את זה. מכמיר לב.

צריך להחליט על טקס מסויים
אני חושבת שאת צודקת.
עם הילדות זה התגבש מעצמו, ואני מניחה שקשה להחליט מראש מה יתאים. אולי אנסה להציע לו כמו להן - שאני אצייר לו ציור ואלך, והוא יוכל לצבוע את הציור, גם אם זה לא לפי עקרון הרצף באמנות של ילדים . רק שלא בטוח שהוא יתחבר לרעיון. בכל אופן, כדאי באמת למצוא משהו בעל גבול מוחשי כמו ציור או בניית מגדל ולא משחק הרכבה גדול או משחק במכוניות (כמו ששיחקתי אתו הבוקר), שבעצם אין לו סוף מוגדר.

אז אני ממש לא מרגישה צורך אפילו לחשוב על "שגרה" או רצף בתוך בלגן החגים הזה.
נכון.

הבוקר הרגשתי נזופה על ידי הגננת. כשהיא שאלה אם אני מתייחסת לגן כבייביסיטר בזמנים שאני זקוקה לכך, חשבתי שלא יהיה חכם להשיב בחיוב (זה גם לא לגמרי נכון), והתחמקתי באלגנטיות.
וכך מצאנו את עצמנו עורכים קניות לראש השנה בצוותא.
לאח הגדול יותר אפשרתי בחירה גם כן, והוא בחר בגן ללא היסוס. כשבאתי לקחת אותו ב-13:30 כמנהגי (לפני פרוץ הצהרון), יצאו הוא ושני ילדים נוספים, והגננת שלו אמרה לי בנימה, שהתקשיתי להבין אם היא מתנצלת, מזהירה או מאשימה, שהוא לא יידע את כל מה שמדווח בדף הקשר, כי חלק מהדברים היא מלמדת עכשיו. אמרתי לה שנשלים לו את החומר, והיא הגיבה בחיוך. זאת תהיה שנתו השלישית אצל אותה הגננת, לאחר שהחלטנו להותיר אותו עוד שנה בגן, והיא כבר מכירה את הראש שלי, וכנראה גם מסכימה במידת מה.

שאלה אם אני מתייחסת לגן כבייביסיטר בזמנים שאני זקוקה לכך,
רוב ההורים מתייחסים כך לגן וגם לבית הספר
נראה לי לגיטימי לגמרי-לפחות בגיל הגן-לחשוב כך.
גם אני מתייחסת לזה כך,מתוך תקווה שהם כן יקבלו שם יותר מסתם השגחה.
כדאי באמת למצוא משהו בעל גבול מוחשי כמו ציור או בניית מגדל ולא משחק הרכבה גדול או משחק במכוניות (כמו ששיחקתי אתו הבוקר), שבעצם אין לו סוף מוגדר
האמת שגם בניית מגדל לא תמיד יש לו סוף מוגדר, אבל זה מה שהוא בחר אז הלכתי איתו, וזה אכן עזר לו. הוא מאוד שמח לבואי כשחזרתי אבל גם התלהב להראות לי את כל מה שקיבל והכין לכבוד ראש השנה, וגם ידע להסביר דברים (אגב 'כן יקבלו שם יותר מסתם השגחה', הוא ילד סופג וקשוב)

שאלה אם אני מתייחסת לגן כבייביסיטר בזמנים שאני זקוקה לכך,

שאלה מטרידה - אני לא הייתי שקטה, אם זה מה שגננת הייתה שואלת אותי.
קודם כל הגישה הפטרונית הזו, כשאם כבר פטרונות - אז היא שלך....
ושנית זה מעיד על גישה דידקטית טרם זמנה בכל מובן, גישה שרואה בילד איזה כלי שצריך לצקת בו דברים כאלה ואחרים. ובמקום לשמוח שאת באה ובמקום להבין שהילד בכל מקרה הכי זקוק לשעות עם אמא שלו.... לא מוצא חן בעיני.
אני משערת שמצאת שם דברים שכן דיברו אלייך ולכן בחרת ללכת דווקא לשם וכנראה שזה לא כמו שאני מתארת זאת - חד ממדי וללא ידיעת התמונה הכללית.

אם מדובר בגיל שלוש, האם לא נראה לכן נכון לקחת אותו פעם אחת לעבודה, להראות לו לאן את הולכת כל יום, להסביר לו שאת עושה דברים של גדולים ולילד קטן יהיה נורא משעמם שם כל היום, להסביר לו שמהמקום הזה את מקבלת כסף על הדברים שאת עושה בו, להסביר לו שעם הכסף הזה אתם קונים אוכל בסופר/חנות ומשלמים אתו חשבון של חשמל וכו'ו וכו'.
האם זה לא יוריד את תחושת הנבגדות אצל ילד? אולי זה יבהיר לו ולו במעט לאן נעלמים כולם ועוזבים אותו לנפשו? וכמובן עוד ועוד הסברים ולתשאל אותו כמובן כל יום על מה הוא עבר בגן. ילדים קטנים לא מספרים כלום עד שהם לא נשאלים (מניסיון כילדה וכאמא)
מה אתן אומרות?

להסביר לו שאת עושה דברים של גדולים ולילד קטן יהיה נורא משעמם שם כל היום,
דוקא בעיניו מקום העבודה שלי מאוד מושך, האמת שיותר יצא לו להיות בעבודה של אבא ובגלל שהוא חווה שם חוויות חיוביות אז בעיניו נורא כיף ללכת לשם.
על עניין הכסף ושאבא ואמא צריכים לעבוד וקונים עם זה דברים לבית ולילדים אנחנו דוקא מדברים. לא ברור לי כמה זה נקלט. וכמה זה חזק מול החוויה שלו שהוא רוצה להשאר עם אמא ולא בגן החדש. דוקא עוזר לו שיש לו חבר שם מקודם (וזה חבר באמת מתוק למרות שקצת תינוקי) היום הוא רצה לשבת לידו כשבנינו את המגדל.
לתשאל אותו על מה הוא עובר בגן אני מנסה, לפעמים הולך יותר לפעמים פחות, בכל מקרה אני מקבלת תמונה חלקית ממנו, אם בכלל. לא תמיד הוא רוצה לענות או יודע לענות. קראתי משהו על זה שילדים חיים בכאן ועכשו ,ולשאול אותם על הבוקר שהיה להם זה מבחינתם עבר ולא בהכרח משהו ראוי כרגע להתעסק איתו, מעדיף לעשות ולדבר על דברים אחרים שכרגע עולים אסוציאטיבית בראשו.

ולדעתי עדיף שהוא מבטא את העצב בבכי במקום ולא שומר בפנים
יש משהו בזה. ותודה על תשומת הלב לעניין. בגלל שהוא מבטא את הקושי בגן ובבכי אז בבית הוא די רגוע ושמח, ולא נודניק או עצבני או משהו. בשונה מהגדולה שלי שלא מבטאת את הקושי בגן ובבכי מאז שהיא קטנה, אבל בבית היא הפוכה לגמרי, עם התפרצויות זעם, ורואים שזה משפיע עליה כשיש התחלה חדשה ושינוי, היא פשוט מוציאה את זה אחרת באופן עקיף. לכאורה הדרך שלה קלה לי יותר כי היא לא בוכה בכניסה לגן, אבל מי אמר שהיא קלה לה יותר.
נקודה למחשבה...

תפילה_לאם

אני משערת שמצאת שם דברים שכן דיברו אלייך ולכן בחרת ללכת דווקא לשם

זה בסך הכול גן העירייה שאנחנו מיוחסים אליו לפי אזור הרישום. הנחתי שהוא לא גרוע בהשוואה לשאר גני העירייה.
אני מתנחמת בכך שהוא ידע להסביר דברים (אגב 'כן יקבלו שם יותר מסתם השגחה', הוא ילד סופג וקשוב) והוא גם משיב לשאלותיי על הבוקר שלו בגן.

אם מדובר בגיל שלוש, האם לא נראה לכן נכון לקחת אותו פעם אחת לעבודה
בשנה שעברה יצא לי לקחת אותו לישיבה בבית ספר שאני עובדת בו, אבל לא נראה לי שהוא זוכר את זה וזה גם לא מייצג את מה שאני עושה בדרך כלל.
למען האמת נראה לי, שכיוון שאני עובדת כקלינאית תקשורת במערכת החינוך המיוחד, דווקא לילד קטן יהיה נורא_ מעניין _שם כל היום , ולכן אין טעם לעשות זאת ולומר, שאסור לי להביא אותו, כיוון שהאחראים עלי מצפים (בצדק) שאהיה פנויה לילדים שאני עובדת אתם, ובוודאי עלולה לעלות גם שאלת ביטוח.

האם זה לא יוריד את תחושת הנבגדות אצל ילד?
אני לא חושבת שהוא מרגיש נבגד. אני חושבת שהוא מבין שאני צריכה ללכת ולא רוצה להיפרד ממני. כמה הוא חיבק אותי היום בסופר...

תפילה_לאם

<כתבנו יחד.>

(מניסיון כילדה וכאמא)
את זוכרת מה שאלו אותך כילדה שגרם לך לספר?
כשאני שואלת לא עונים, ודווקא אם אני לא שואלת, וברגעים שאני פחות פנוייה להקשבה מספרים כל מיני דברים שנזכרים בהם, וזה אף פעם לא מה הם למדו.

כיוון שהאחראים עלי מצפים (בצדק) שאהיה פנויה לילדים שאני עובדת אתם
אז אולי בגלל זה הוא יעדיף גן, כי את לא תוכלי להתייחס אליו, לא תהיי פנוייה אליו. או אולי הוא דווקא יצליח להסתדר לבד בטיפולים ותוכלי להתייחס אליו בין לבין - הרעיון של נקודות דווקא מגניב, ואולי אם את עובדת לבד בחדר וכל פעם עם ילד אחד / מעט ילדים הוא באמת אפשרי. מה שלא היה אפשרי אם היית עובדת בהייטק או מורה בכיתה וכאלה. ואז אולי הוא יוכל להחליט אם הוא רוצה לבוא איתך, בתנאים הקיימים, או רוצה ללכת לגן.

פעם אמרו לי - לא שהצלחתי ליישם את זה אי פעם - שאם אני ארגיש שהגן מעולה, והגננת מקסימה, וזה פשוט נפלא שהילד שלי הולך לגן כזה, והילדים נפלאים ויהיה לו מה זה כיף, ואין שום סיבה בעולם שהוא לא ירצה להישאר שם בלעדי, אז אני אעביר לו את המסר, בניגוד למסר שמועבר אליהם בדר"כ שהגן לא משהו והגננת ככה ואמא לא ממש מתלהבת להשאיר אותו שם אבל אין לה ברירה כי היא חייבת ללכת לעבודה. ואז הילד גם לא רוצה להישאר בכזה מקום.

פעם אמרו לי - לא שהצלחתי ליישם את זה אי פעם - שאם אני ארגיש שהגן מעולה, והגננת מקסימה, וזה פשוט נפלא שהילד שלי הולך לגן כזה, והילדים נפלאים ויהיה לו מה זה כיף, ואין שום סיבה בעולם שהוא לא ירצה להישאר שם בלעדי, אז אני אעביר לו את המסר, בניגוד למסר שמועבר אליהם בדר"כ שהגן לא משהו והגננת ככה ואמא לא ממש מתלהבת להשאיר אותו שם אבל אין לה ברירה כי היא חייבת ללכת לעבודה. ואז הילד גם לא רוצה להישאר בכזה מקום.
רציתי לומר משהו באותה רוח, אבל לא כל כך שחור ולבן.
אני חושבת שהורים שמחליטים לשלוח לגן, גם אם כפשרה עם המציאות ולא כבחירה אידאלית,
חייבים לנסות לעשות שלום עם הרעיון בינם לבין עצמם.
אני חושבת שלשלוח ילד למקום במחשבה שזה הדבר הכי גרוע שאתה עושה לו זה הרבה יותר נורא מאשר הרבה דברים אחרים,
כולל מאשר לשלוח לגן עירייה למרות שרצית גן פרטי מקסים, או להתפשר על גננת זו או אחרת או כל מיני דברים.
לשלוח ילד לגן במחשבה שזו פשוט שואה - זה עוול גדול לילד, ולדעתי מחובתנו לפחות לנסות לראות את הטוב שבזה.
אני מבינה שהרבה אנשים פה חושבים שאין בזה שום דבר טוב, אבל בכזה מצב אני חושבת שלטווח ארוך מה שיכול לגרום יותר נזק זה היחס של ההורה לגן, יותר מאשר השהייה בגן.
חשוב להבין גם שכדי שילד יסתגל לגן וירגיש בו טוב, הוא מפתח הזדהות עם המקום והאנשים,
וברגע שאנחנו משדרים לו תחושה שזה מקום לא טוב, אנחנו מייצרים אצלו דיסוננס שמאוד קשה לילד רך לגשר עליו.
אני לא אומרת להעריץ את הגן או להעמיד פנים,
אני אומרת לצאת לרגע מנקודת המבט הקיצונית שלפיה אנחנו מחרבים את נפש הילד ולנסות לראות מה כן טוב בגן, מה מדבר אל הילד הספציפי שלנו, מי שם תומך בו ומה מאפשר הגן שהבית לא.
לנסות לחבב את הגן - אם לא הכל אז רק איש צוות או אספקט אחד או את הילדים בתור התחלה.
וכשכף רגלנו דורכת שם, להרגיש את זה ולנסות להיות נינוחים.
כם אם אנחנו דרוכים ומתוחים - הכל יהיה יותר קשה.

ובאותו הקשר:
שאלה אם אני מתייחסת לגן כבייביסיטר בזמנים שאני זקוקה לכך
אני דווקא חושבת שזה סימן טוב מצדה של הגננת.
היא לא רואה בעצמה בייביסיטר.
היא רואה בעצמה דמות משמעותית בחיים של בנך, ובצדק.
היא תהיה איתו כמעט יום יום במשך שנה או יותר,
יהיה לה קשר צמוד איתו והיא תהיה אחראית להרבה מהדברים שהוא ילמד, נוכחת ומתווכת בהרבה מהאינטראקציות שלו.
אני מבינה שאולי את לא רואה בה דמות חינוכית,
אבל כך היא רואה את עצמה, וזה מצוין .
אילו אני הייתי גננת - הייתי מוטרדת אם הורה היה רואה בתפקיד שלי משהו שמסתכם בשמרטפות.
אני חושבת שזה דבר חיובי, בלי להיכנס כרגע לדיון של האם את רואה בגן בייביסיטר בלבד או לא

אמנם הכל נכון, ועדיין נראה לי כמו דבר לא פרודוקטיבי במיוחד לומר לאמהות שמתלבטות בשאלה - איך לעשות את הפרידה הכי קלה עבור הילד?
לא הבנתי שכאן זה יעוץ לאמהות מתלבטות, חשבתי שכאן בדיוק המקום לאמהות לבכות על העוול שנעשה לילד שלהם, כי אין בררה, כי עובדים, כי יש כל מני שיקולים של קידום עצמי שכרגע במקום גבוה יותר מטובת הילד.
להגיד לעצמך זה זמני, לבלוע את הדמעות ברגע הפרידה, להגיד לילד בביטחון שהוא הולך למקום טוב יותר. לחייך לנופף לשלום (ושיהיה קצר) לסגור את הדלת ולבכות לתוך התיק בדרך לעבודה/לימודים.
אין לי יותר מזה, הגן/בי"ס הוא לא רע אבל יש שם יותר מדי אילוצים. כל ילד ייחודי ובמסגרת הם לא מקבלים יחס אישי, אלא מעוצבים להתאים למסגרת.
האמת הטרנספורמציה שהילד שלי עבר בכניסה למסגרת כל יום הדהימה אותי.

תמיד יהיו התלבטויות, אבל הכי חשוב לקבל החלטה בסוף ההתלבטות.

היא לא רואה בעצמה בייביסיטר.
באיזה קונוטציה שלילית נאמרת פה המילה ביביסיטר.
אחת מהביבי סיטריות של אחי הקטן הייתה אישה מבוגרת ומקסימה שעבדה עם הלב, בגובה העיניים, הכינה לנו אוכל,שיחקה איתנו המון, דיברה איתנו המון - היא הייתה מאוד מאוד משמעותית בחייו של אחי ושלי. אני זוכרת אותה ואוהבת אותה לנצח נצחים.
ההבדל לדעתי בין ביביסיטר לגננת לא אמור בכלל להתקיים. זה צורם לי שמתייחסים לילד ובעיקר לילד כה רך, ככלי שצריך לצקת בו ידע/ערכים/רעיונות.
צריך ללוות את הילד ולהיות שם עבורו באשר הוא ובכל מקרה עם ילד עד לפחות גיל 8 צריך לעבוד בעיקר עם הלב.

את זוכרת מה שאלו אותך כילדה שגרם לך לספר?
לא לא. אותי לא שאלו ואני לא סיפרתי. והיום כשאני מעלה זיכרונות עם אמא שלי, אז היא שואלת: 'למה לא סיפרת לי?', אני אומרת לה שילד לרוב לא יספר אם לא ישאלו אותו ספציפית : למשל - מעולם לא סיפרתי לה שבגן תת חובה העוזרת גננת הייתה נותנת פליקים בטוסיק. פחדנו ממנה פחד מוות ופשוט אני השתדלתי לא להיות בקרבתה תמיד. אמא שלי מעולם לא קלטה את זה.
יש עוד המון המון דוגמאות כאלה.
אני משערת שאם למשל אמא שלי הייתה שואלת: איך נעמי מתנהגת בגן? מה היא עושה כשהיא כועסת? היא צועקת על ילדים? היא מושכת ילדים ביד? וכו' - אולי הייתי יודעת לספר. אולי.
כשייתי ילדה יותר גדולה, היה באיזה רחוב במקום שגרנו בו איש שמאונן מאחורי השיח והיה מסתכל עלינו. אני לא הבנתי מה האיש הזה עושה,למרות שאפילו בתור ילדה הרגשתי שמשהו שם לא בסדר ואפילו אולי אסור...
מעולם לא סיפרתי עליו לאמא שלי.
וכך הלאה.

_אמנם הכל נכון, ועדיין נראה לי כמו דבר לא פרודוקטיבי במיוחד לומר לאמהות שמתלבטות בשאלה - איך לעשות את הפרידה הכי קלה עבור הילד?
לא הבנתי שכאן זה יעוץ לאמהות מתלבטות_
איכשהו, בתחילת שנה קורה בדרך כלל שמגיעות הנה אמהות לתמיכה.
האמהות שהציגו את הקושי שלהן כאן בימים האחרונים הן לא מתלבטות, הן החליטו.
והן כרגע עומדות בפני קושי גדול מאוד, ובאות לשמוע מילים שיעזרו להן - כך להבנתי.
לא אמרתי שזה לא המקום לבכות את העוול הנורא שהוא מערכת החינוך.
אני הגבתי ספציפית לשרשור האחרון, שכלל אמא, או כמה אמהות, עם התלבטויות מאוד ספציפיות של - איך לעשות את זה הכי פחות נורא.
אז כן, במקרה הזה, זה נראה לי דבר לא רק לא פרודוקטיבי אלא גם קצת חסר התחשבות,
לספר להן שוב ושוב כמה העוול הוא גדול.
הן יודעות, בגלל זה הן כאן.
אני חושבת שכמעט כל מי שנמצאת בדף הזה מסכימה עם זה,
ואם בכל זאת יש נכונות לעזור למישהי ספציפית שמתלבטת איך עושים את זה הכי פחות קשה,
אז להגיד לה דברים ברוח של "מה זה משנה, במילא הפגיעה היא כל כך גדולה" וכו' זה לא לעניין. כרגע. בהקשר הזה.

_היא לא רואה בעצמה בייביסיטר.
באיזה קונוטציה שלילית נאמרת פה המילה ביביסיטר.
אחת מהביבי סיטריות של אחי הקטן הייתה אישה מבוגרת ומקסימה שעבדה עם הלב, בגובה העיניים, הכינה לנו אוכל,שיחקה איתנו המון, דיברה איתנו המון - היא הייתה מאוד מאוד משמעותית בחייו של אחי ושלי. אני זוכרת אותה ואוהבת אותה לנצח נצחים._
זה בדיוק העניין. כשאומרים בייביסיטר בדרך כלל לא מתכוונים לדמות חינוכית מהאגדות, אלא למישהי ששומרת על הילד כמה שעות.
ונראה לי שזו בדיוק היתה הכוונה - שאנשים רואים במערכת החינוך מנגנון פיקוח על הילדים בשעה שההורים בעבודה,
ויותר גרוע - כך המערכת רואה את עצמה.
ואם יש גננת שרואה בעבודתה תוכן ושליחות - זה נהדר.

זה צורם לי שמתייחסים לילד ובעיקר לילד כה רך, ככלי שצריך לצקת בו ידע/ערכים/רעיונות.
לדעתי דמות חינוכית טובה לא אמורה לראות את עבודתה ככזו.
מחנך הוא לא בהכרח מי שיוצק תוכן או רעיונות אצל הילד, אלא הוא אדם שנוכח, תומך ומאפשר, בראש ובראשונה.
וזה ההבדל המהותי בין מחנך אמיתי לבין ביייביסיטר, במובן שבו רוב האנשים משתמשים במילה.
מן הסתם זו הסיבה שהגננת השתמשה כך (כמו כולנו כמעט) במילה והתרעמה על כך.
היא לא חושבת שתפקידה רק לפקח על הילד עד שאמא שלו תגמור לעבוד. וטוב שכך!

_מחנך הוא לא בהכרח מי שיוצק תוכן או רעיונות אצל הילד, אלא הוא אדם שנוכח, תומך ומאפשר, בראש ובראשונה.
וזה ההבדל המהותי בין מחנך אמיתי לבין ביייביסיטר, במובן שבו רוב האנשים משתמשים במילה.
מן הסתם זו הסיבה שהגננת השתמשה כך (כמו כולנו כמעט) במילה והתרעמה על כך.
היא לא חושבת שתפקידה רק לפקח על הילד עד שאמא שלו תגמור לעבוד. וטוב שכך!_

דני יקרה,
לא הבנתי מאיפה את מסיקה שהגננת הזו רואה במחנך מה שאת כותבת פה?? עצם זה שהיא מבדילה בינה לבין ביביסיטר עדיין לא אומר שזה מה שהיא רואה בעצמה. כן, יש הרבה גננות ומורות שרואות בעצמן יוצקות תוכן הכרחי , ומה להם ולחינוך??
מחנך הוא זה שקורא ולומד כל הזמן, מחנך הוא זה שעובד על עצמו ועל אישיותו כל הזמן, מחנך הוא איש יותר מתלבט ופחות עם סימני קריאה, צריך לפתוח ספר של יאנוש קורצ'אק ולקרוא את דווחיו על הילדים שהוא עובד אותם, כדי להבין זאת. או לפתוח ספר של קרישנמורטי ולראות זאת, או לקרוא ספר של דני לסרי וכו' וכו' אתן מבינות אותי?

_דני יקרה,
לא הבנתי מאיפה את מסיקה שהגננת הזו רואה במחנך מה שאת כותבת פה??_
לא אמרתי שזה מה שהיא חושבת על עצמה.
אמרתי שהיא רואה בעצמה יותר מפיקוח על הילד לכך וכך שעות, וזה דבר חיובי,
גם אם הרעיונות שלי ושלה למהו מחנך לא חופפים.

ועכשיו אני רואה את מקור האי הבנה: התכוונתי שהיא השתמשה במילה בייביסיטר (ולא מחנך), לפי ההגדרה שכתבתי,
כלומר כשומרת ותו לו.
סליחה אם לא הייתי מובנת.
תראי, יש דרך ארוכה לעבור עד שאנחנו ואנשי מערכת החינוך נראה עין בעין את הגדרות המקצוע. ארוכה ורבה...
אבל אני חושבת שגננת שרואה בעבודתה שליחות, שמסורה לעבודה, שחושבת שיש לה מה להעניק לתלמידים
(וגם אצל גננת מהשורה זה לא חייב להיות רק ידע וערכים אלא עוד הרבה דברים) - זה כבר דבר טוב.
זה עדיף על מי שבאה להעביר כרטיס

זה עדיף על מי שבאה להעביר כרטיס
על זה אולי אסכים אתך ובתנאי שהיא לא חושבת שמה שהיא מעבירה לילד עכשיו זה הכי חשוב שבעולם , הילד צריך להיות מוכן לבית הספר וכו'.
אני בתור אם ואדם, מעדיפה שזאת שעובדת עם ילדים קטנים, תהיה בעיקר בעיקר אוהבת אמיתית!! אוהבת ילדים בנשמתה, לפני שהיא יודעת דברים, לפני שיש לה תאוריות כאלה ואחרות. כפי שכבר כתבתי אני חושבת שלפחות עד גיל 8 הלב הוא העניין העיקרי (מבחינתי גם אם הייתה בורה - אהבתה האמיתית לילד תמלא את כל צרכיו של הילד)

סליחה אם יצא שהייתי חסרת התחשבות,
זו לא הייתה הכוונה שלי, זה היה גם הצער שלי אז כתבתי על זה...
אוקיי הנה רעיונות שניסיתי (בהצלחה) שיפחיתו את ההתנגדות לגן:
תכינו משהו ביחד כמו כדורי שוקולד או עוגה, הוא יתרגש לבוא וישמח לחלק. תזמינו חברים מהגן. אפילו להתנדב לוועד הורים ולהתיידד עם לפחות אחד מהצוות. זה חלק מהדברים היותר יצירתיים שעשיתי כדי שהילד ילך לגן בלי בכי.
ובשביל ההורים: תזכרו שמי שמחנך את ילדיכם זה אתם לא משנה לאיזו מסגרת ולכמה שעות אתם שולחים אותו! ואם הגן, הגננת, הצוות והפרידות הם מצב נתון יש לכם הזדמנות (ולא בעיה) להדגים לילדים שיעור חשוב בהסתגלות למצב, יצירתיות ופתרון בעיות וקונפליקטים.
בהצלחה לכולם ושנה טובה

כדורי שוקולד או עוגה
עדיף פירות נניח, כי יש הורים שמבחינתם זה יהיה לחלק ג'אנק לילדים שלהם...

סליחה על הערת השוליים אין לי מה להוסיף לדיון המרכזי.

לימונית, אני אשמח אם תוכלי להסביר יותר מה ראית?

האמת הטרנספורמציה שהילד שלי עבר בכניסה למסגרת כל יום הדהימה אותי.

מי שזה ג'אנק מבחינתו יכול לא לאכול, אנחנו טבעונים וגם אנחנו לא אוכלים הרבה דברים "ג'אנקיים" שמחלקים בגן (עוגה ומרשמלו כל שישי)...
אפשר להכין גם הרבה "ג'אנק" בריא וטבעוני הדגש הוא על ההכנה המשותפת - לא מה אוכלים, אפשר להכין שלט לגן, קישוט, להביא צמח לגינה... זה סתם דברים שיוצרים מין המשכיות: בית - גן.

לגבי הטרנספורמציה קצת קשה לי להסביר זה משהו שצריך לראות.
זה כאילו שהוא לא עצמו כשהוא בגן, ה"השלמה" שלו עם המצב: רגע לפני הכניסה לגן מספר כמה רע לו, כמה כולם צועקים שם,
כמה הוא רוצה הבייתה, משכנע אותי לתת לו יום חופש... בדיבורים ובשפת הגוף ממש רואים שהוא לא רוצה להיות שם.

אבל ברגע שהוא נכנס לגן סוויש: המבט, הדיבור, שפת הגוף הכל משתנה (אני קוראת לזה א של הגן),
הוא כבר לא שם לב אלי, אני צל, והגננת והחברים בגן זה הדבר היחיד שקיים, והוא לגמרי מותאם לכללים של הגן... כאילו אילפו אותו שם.

הרבה זמן תהיתי האם באמת רע לו או שהוא סתם מנסה לבלבל אותי.
לדעתי יש לו מנגנון הסתגלות כזה אבל הוא כאילו מנתק את עצמו מהחוויה של הגן...
הוא מבין שזה מה שיש והוא לא ישנה כלום בגן, רק לגננות יש כוח עליו, ושאם הוא לא יתאים עצמו לדרישות הוא יפגע.

אגב הגננות אומרות שהוא מתנהג טוב מאוד, ממושמע, ומשתף פעולה וחברותי... ניסיתי לדבר איתם על זה.
הוא פשוט לא עצמו כשהוא נכנס למסגרת, וזה סוג של מנגנון הגנה לדעתי.
סליחה אם לא הייתי ברורה

פעם אמרו לי - לא שהצלחתי ליישם את זה אי פעם - שאם אני ארגיש שהגן מעולה, והגננת מקסימה, וזה פשוט נפלא שהילד שלי הולך לגן כזה, והילדים נפלאים ויהיה לו מה זה כיף, ואין שום סיבה בעולם שהוא לא ירצה להישאר שם בלעדי, אז אני אעביר לו את המסר, בניגוד למסר שמועבר אליהם בדר"כ שהגן לא משהו והגננת ככה ואמא לא ממש מתלהבת להשאיר אותו שם אבל אין לה ברירה כי היא חייבת ללכת לעבודה. ואז הילד גם לא רוצה להישאר בכזה מקום.

האמת ששנה שעבר הרגשתי את זה בגן (הפרטי והיקר) שהבן שלי היה בו. זה באמת היה גן מקסים, ואני עוד מתגעגעת. והשנה הוא בגן עיריה, לא הרבה ילדים דוקא, גננות חביבות אבל לא עם גישה מקסימה ועדינה כמו הגננות של שנה שעברה (אגב,גם בשנה שעברה ההסתגלות שלו היתה קשה למרות הגננות האוהבות והמקסימות), ובגן הנוכחי אני באמת מתקשה להרגיש את זה שאני סומכת עליהן. ואני אכן מרגישה לית ברירה כזה שאני חייבת לשלוח אותו, וכל כולי רק רוצה לקחת אותו משם (בתוכי כמובן).
איך משנים הרגשה פנימית כזו וחשש גדול כזה? איך מאמינים בזה ומשדרים את זה לילד?
היום כשאמרתי לו שמחר הולכים לגן והוא יפגוש את X (חבר שהוא מאוד אוהב) הוא אמר שהוא לא רוצה לגן וכמעט התחיל לבכות

אמרתי לו שמחר אקח אותו לגן ונעשה דבר אחד שהוא יבחר ואז אמא תתן נשיקה ותלך ובצהרים נבוא לקחת אותו.הוא הקשיב לי אבל לא הגיב.
אה,והוא נזכר היום בספר שיש בגן ואין לנו בבית, ומאוד מאוד רצה שאקריא לו, אמרתי לו שאין לנו אבל אם הוא רוצה אני אנסה לומר בעל פה (זה ספר על ילד שהולך לגן ואני מכירה אותו אבל אין לנו בבית), הוא רצה ממש את הספר עצמו אבל כן הקשיב לשחזור שלי. אולי ימצא חן בעיניו מחר אם אספר לו את הסיפור בגן לפני שאלך. אנסה.
כל כך קשה אחרי חופש ארוך לחזור (גם לי, אגב,קשה לחזור לעבודה..)

ויכול להיות שעם כל הבכי, ועם הקושי שלי, ולמרות שאני חושבת שאבא הרבה פחות רגיש ממני לבכי ולא ידע מה לעשות (בעיניי) בהתאמה בכל סיטואציה, עדיין אולי עדיף שאבא יקח אותו? נראה לי שהוא יותר מאמין ברעיון של 'גן זה דבר טוב וחשוב לילד' , יותר מאמין בגננות, ופחות נשבר לו הלב ממני.
אני אנסה,ואם אני רואה שממש לא הולך לי יותר ממנו להרגיע אותו,נראה לי שאשאיר לאבא את העבודה ושהוא יקח אותו לגן. אולי זה עדיף לכולם.
אבל שתגיע כבר השגרה-כל כך קשה ככה

למרות כל ההתנגדויות שלי ועם כל ההבנה בהישרדות הקיומית של כולנו ועם כל ההתקוממות שלי על ילדי ישראל...
מעל כל זה, אני מאחלת לבנך יום קל ושימצא בו עד כמה שאפשר יותר רגעי חסד ועניין ומלאות. ושתחזרי מהר
שבוע טוב

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדיין אולי עדיף שאבא יקח אותו?
לדעתי - אין ספק שזה עדיף.
אם לך מאוד קשה, מאוד יכול להיות שהקושי שלך מעצים את הקושי שלו, וחבל על שניכם

אני ראיתי אבא שממש התעלם מהבכי של ביתו וכעס עליה והשאיר אותה נזופה ועצובה אם כי לא בוכה. רבע שעה אחכ היא עדיין הייתה באותו מצב.

במקרה ההוא הייתה עדיפה האמא ושהילדה תבכה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אני ראיתי אבא שממש התעלם מהבכי של ביתו וכעס עליה והשאיר אותה נזופה ועצובה אם כי לא בוכה. רבע שעה אחכ היא עדיין הייתה באותו מצב.
במקרה ההוא הייתה עדיפה האמא ושהילדה תבכה._
דא... ברור שאם האבא חסר רגישות אז לא כדאי...
אני התכוונתי במקרה של הפלוני אלמונית שכתבה מעליי, שהעידה שלה מאוד קשה והאבא פחות רגיש לבכי (ולא באופן עקרוני לא רגיש לבת שלו).
מניסיוני שלי, אני חושבת שאם לאמא זה מאוד קשה, עדיף שהאבא ייקח, אם יש לו פחות מטענים וחששות,
כי המטענים האלה מועברים לילדה מאוד בקלות וזה מסבך דבר שהוא ממילא קשה.
בהצלחה בכל מקרה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לכל הילדים, חיבוקים ואהבה!
לכל ההורים, עשו טובה ואל תשאלו אותי למה הילד לא בגן.

_דא... ברור שאם האבא חסר רגישות אז לא כדאי...
אני התכוונתי במקרה של הפלוני אלמונית שכתבה מעליי, שהעידה שלה מאוד קשה והאבא פחות רגיש לבכי (ולא באופן עקרוני לא רגיש לבת שלו)._
דני קלטה נכון
זה לא שבעלי חסר רגישות לחלוטין לילד, הוא פשוט פחות נשבר מזה כמוני. והוא באמת יותר מאמין בצורך ההכרחי של ילד ללכת לגן, ובכמה גן הוא חשוב להתפתחות, וגם מוכן לקבל את זה שאין ברירה וזה מה יש. גם אותו זה מבאס בהחלט שהילד בוכה,והוא כן מחבק אותו ואומר לו שלום יפה ובעדינות.
בכל זאת קשה לי לשחרר אז אנחנו מתחלקים בזה, לפעמים הוא לוקח ולפעמים אני, אבל החלטנו על דרך אחידה להפרד בבוקר (אני החלטתי ואמרתי לבעלי והוא קיבל, נו) אנחנו אומרים את זה לילד ערב קודם ולפני שיוצאים מהבית מזכירים.
אתמול היה לו קשה מאוד לחזור אחרי חופש ראש השנה. היום טיפה יותר קל. אולי אחרי סוכות הוא באמת יתחיל להתרגל, הלוואי.
ואני צריכה להשלים בתוכי עם הבחירות שלי ושל משפחתי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אצלנו כרגע בעלי מביא אותה, אני מחזירה. שילוב נסיבות, ואני לא אוהבת את הגישה שלו של לא לבכות, מצד שני הוא נשאר איתה בסבלנות עד שהיא רגועה ונעים לה ויש לי תחושה שהפרידה ממני, שטיפלה בה במהלך היומיום שנתיים יותר קשה- אז היא מתרחשת בבית. גם לי יותר קשה בגלל התנגדות פנימית לעניין הגן. אני בטוחה שמש ו מזה עובר. אולי אנחנו כמשפחה יוצאים מורווחים מהחלוקה הזו.

אני כל כך מזדהה עם מה שאת עוברת וכותבת פלוני אלמונית.

הקטנה שלי נכנסה לגן השנה, כשהיא בת שנתיים.
בתחילה הרגשתי שבחרתי נהדר, אני משלמת הרבה בשביל לחוש ככה, גן בכפר, עם הרבה חוות דעת חיוביות.
האמת היא שעשיתי טעות ולא בדקתי מספיק גנים באזור, כל כך לא רציתי לרשום אותה, כל כך קשה לי החוויה של למסור אותה ליום שלם לידי אנשים זרים בחברה של 22 ילדים נוספים.
כל כך לא רציתי שדחיתי את החיפוש עוד ועוד, עד שכבר לא ממש נותרו מקומות פנויים. והיום אני מרגישה שיכלתי לבחור יותר טוב.
שבוע שעבר היא לא בכתה כמעט כל השבוע, אמרה לי ביי יפה, אבל היום (אולי אחרי שבת) היה לה קשה. וגם לי.

אצלנו במשפחה אמא מאמינה שילדים לא צריכים להיות בגן לפחות עד גיל 3
אבא מבחינתו יכניס את הילדה למסגרת כבר בשלושה חודשים (על גופתי המתה)
איכשהו הצלחתי להישאר איתה בבית עד גיל שנתיים.
זה כל כך קשה לגדל ילדה כשלשנינו השקפת עולם שונה כל כך ביחס לסוגיית גן -כן או לא.

_אצלנו במשפחה אמא מאמינה שילדים לא צריכים להיות בגן לפחות עד גיל 3
אבא מבחינתו יכניס את הילדה למסגרת כבר בשלושה חודשים
זה כל כך קשה לגדל ילדה כשלשנינו השקפת עולם שונה כל כך ביחס לסוגיית גן -כן או לא._
אוהו, כמה קשה
חילוקי דעות זה קשה גם ככה,אבל כשזה מגיע לילדים בנושאים עקרוניים כל כך, זה ממש קורע. ויש המון עצב,כעס,אשמה והאשמה.
הלוואי וידעתי/וידענו לגשר על הפערים האלה באמת ולא רק בויתור מתוך כעס פנימי.

אצלנו הילד די התרגל, לא בוכה כבר מזמן. עדיין הוא שמח מאוד כשאני באה לקחת אותו ורוצה כבר לצאת החוצה מיד, אבל סך הכל נפרד ברוגע(עם הטקס הקבוע שעוזר לו מאוד)