לפני שלוש שנים, בנובמבר 2009, סבתא שלי נפטרה.
בתום השבעה סיפרתי את הסיפור של אמא שלי (
עירית לוי (2009-11-17T23:09:30)). זהו מקטע קטן אך משמעותי מסיפור חיה ומסיפור חייהם של סבא וסבתא שלי.
בינתיים, במציאות חיינו, הסיפור המשיך להיכתב. אמא שלי בחרה "לכתוב" לו את הסוף הזה.
אז אני ממשיכה לספר
.
לפני חודש בדיוק אמא שלי פגשה סוף סוף את דניאל, "אחותה המאמצת" בתקופת המלחמה.
כולנו היינו שם יחד איתה. שלושת בנותיה, בני זוגנו, וילדינו. וגם בעלה ושלושת ילדיה של דניאל. אני חושבת שעבור כולנו זה היה מסע משמעותי שסוגר מעגל.
מהזווית האישית שלי זה היה מסע מטלטל, אבל גם מרפא. עד היום, לאורך השנים, עוצמת הכאב ומידת ההזדהות שהסיפור הזה הציפו בי היו לא הגיוניות בעיני. הגבתי אליו מבחינה רגשית כאילו חוויתי אותו אני עצמי מבלי לזכור דבר. אמא שלי לא זוכרת דבר, לא את העלילה ולא את הרגשות הכרוכים בה (וכנראה טוב שכך). אני, ביתה הבכורה, כאילו חלקתי איתה את הנטל הרגשי. אף פעם לא הצלחתי ממש להסביר את עוצמת הכאב הזה או את הסיבות לו. לא לעצמי ולא לאחרים. הרי נולדתי כמעט 30 שנים לאחר שהסתיים. יש לזה הסבר פסיכולוגי, רק שעד היום לא התעמקתי בו. מדובר בתופעה שבה טראומה נפשית אותה חווה ההורה עוברת אל הילד על אף שלא היה נוכח בעת הטראומה. אף פעם לא חשבתי על זה כך ולא ניתחתי את עצמי בהיבט הזה (מוזר, אני יודעת
). רק הרגשתי, ועבדתי עם זה כמו שאני יודעת לעבוד עם רגשות.
היום, אחרי הנסיעה והמפגש, משהו מתחיל להשתנות. מידת ההיקשרות וההזדהות שלי עם הסיפור הולכת ופוחתת. נסענו בשביל אמא שלי, נסענו בשביל לתמוך בה ולהיות איתה שם בעת האיחוד והמפגש. ובאותו אופן מוסבר-ולא מוסבר, אני חזרתי משם אחרת. אולי סוף הסיפור נכתב גם עבורי. כדי שאוכל להיפרד ממנו, מהסיפור.
ובכן -
אמא שלי נפרדה, כאמור, בגיל 3 מהמשפחה המאמצת שהצילה את חייה, וחזרה אל הוריה הביולוגיים, סבא וסבתא שלי.
סיפור ההצלה הזה הוא פלאי. כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש בדרך. סבא וסבתא שלי יכלו למות אינסוף פעמים במהלך המלחמה, אבל הם היו כל הזמן יחד ונשארו בחיים בתנאים בלתי אפשריים בווסטרבורק, בברגן בלזן,
our]וברכבת האבודה collections[/po]/
lost train/ בדרך לתאי הגז בטרזינשטאט. המשפחה המאמצת יכלה להיתפס על ידי הגרמנים משום שאבי המשפחה היה "על הכוונת" ואף שהה במאסר בבוכנוואלד בגלל פעילותו הפוליטית הגלויה, גם במהלך תקופת האימוץ. ולבסוף, סבא וסבתא שלי יכלו "בקלות" לא למצוא את אמא שלי לאחר שחרורם משום שאשת הקשר מהמחתרת ההולנדית נעצרה לפני שהספיקה למסור את פרטי המסתור של אימי כפי שסוכם. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. וצירופי המקרים. וההשגחה.
אמא שלי נפרדה אז, בסיום המלחמה, מאב ואם מאמצים אותם חשבה להוריה. היא נפרדה גם משפה, משום שבבית הוריה המאמצים דיברו צרפתית, והוריה הביולוגיים היו דוברי הולנדית. היא נפרדה גם מאחות קטנה בת שנה בשם דני (דניאל), אותה, על פי הסיפורים, המשיכה לחפש ולשאול אודותיה עוד זמן מה לאחר שחזרה להוריה. היא נפרדה גם מזהות. בעת המחבוא היא כונתה סנדרה (אלכסנדרה). המחתרת ההולנדית יצרה עבורה זהות בדויה ומסמכים מזוייפים ובסיום המלחמה היא חזרה לשם האמיתי שלה אותו לא זכרה - מרים.
ים של כאב. הכאב של אמא שלי: בגיל 11 חודשים להיפרד מהורים ולהתרגל לזוג הורים אחר. בגיל 3 שלוש להיפרד שוב מהורים ואחות ולהתרגל לזוג הורים אחר. אמנם הורים ביולוגיים אבל לא מוכרים ולא זכורים. להיפרד משם אחד ולהתרגל לשם אחר. פעמיים. להיפרד משפה. פעמיים. הכאב של סבא וסבתא שלי: למסור תינוקת יונקת בת 11 חודשים. בלתי נתפס. הכאב של ההורים המאמצים: למסור בחזרה ילדה בת 3. ים של כאב בלתי נתפס.
כעבור כשנה מסיום המלחמה וחזרתה של אימי להוריה הביולוגיים - הקשר בין אימי לבין המשפחה המאמצת החל להתמוסס. עד אז, מי ששמר על קשר היה האב, הנדריק פּוֹס. עבור האם, מרסל פּוֹס, הניתוק והפרידה היו מכאיבים מדי, ואני מניחה שלשמור על קשר כזה, מרחוק, היה קשה מדי. אני מנחשת שגם עבור סבא וסבתא שלי, ההורים הביולוגיים, המחשבה על המשך הקשר לא היתה קלה. החודש גילינו, דרך דניאל, שאמה, מרסל, המשיכה לדבר על ביתה סנדרה. דניאל הכירה את סנדרה מהסיפורים ומהגעגועים של אמה. כאמור, הקשר בין משפחתה של אימי והמשפחה המאמצת ניתק. כעבור כמה שנים הם עלו לארץ. כעבור עוד כמה שנים האב, הנדריק פּוֹס נפטר, והאם וביתה, דניאל, עברו לגור אי שם בדרום צרפת. קצה החוט האחרון ניתק.
לאחר המלחמה נטעו סבא וסבתא שלי, לאות תודה, שני עצים על שם הזוג פּוֹס ביער של המחתרת ההולנדית,
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%A8_%D7%91%22%D7%99%D7%A2%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%9C%22.jpg](יער[/img] וסטרוויל) שליד קיבוץ דליה, ובכך, אני משערת, השאירו את הקשר בין שתי המשפחות מאחוריהם. החיים המשיכו, והסיפור והכאב שקעו במצולות היומיום. אמא שלי שכחה את מאורעות ראשית חייה. בבית לא דובר על כך. בחלוף השנים, בבגרותה, היא אמנם למדה על הסיפור דרך מכתבים ויומנים שסבא וסבתא שלי כתבו, אבל גם אז, עדיין, הוא נשאר חבוי מתחת לפני השטח של חייה. היא חיה חיים רגילים במושב. למדה, עבדה במשק ,הלכה לתנועה, התגייסה לצבא. באוניברסיטה פגשה את אבא שלי ונולדנו שלושתנו, אחיותיי ואני. על פני השטח - חיים רגילים.
לפני כמה שנים הסיפור החל להתעורר אצלה מחדש. כל פעם קצת. כאשר לביתי (שהיום כמעט בת 9) מלאו 11 חודשים, הגיל בו אימי נמסרה, היא הביטה בנכדתה הבכורה והזדעזעה מהמחשבה על מה שארע להוריה ולה. היא החלה להבין ולהכיר בקושי העצום. נדמה לי שזה היה הסדק הראשון. לפני כמה שנים היא ביקרה במחנות בפולין, ונים נוסף התעורר. במקביל, נודע לה כי חוקר באוניברסיטת אוטרכט בהולנד כתב את הביוגרפיה של פרופסור פּוֹס, אביה המאמץ. היא יצרה עימו קשר, קיבלה עותק עם הקדשה חמה, והתרגשה לגלות שהיא וסיפור האימוץ שלה מתוארים בספר הזה.
בעידודו של גיסי היא החלה לעשות שני דברים: לחפש את דניאל, ו-לבקש מ"יד ושם" הכרה במשפחת פּוֹס כחסידי אומות עולם על שסיכנו את חייהם על מנת להציל את חייה. תהליך ההכרה מול יד-ושם ארך כחמש שנים, ובינתיים, למרבה התסכול, החיפושים אחר דניאל לא נשאו פרי. ידענו רק, דרך ד"ר דרקס, כותב הביוגרפיה, כי מרסל פּוֹס וביתה דניאל עברו בשנות ה-50, לאחר מות האב, לגור בדרום צרפת, שמרסל כבר לא בחיים, ושדניאל נישאה ולא שמרה על שם נעוריה.
כשהגיע סוף סוף האישור מיד-ושם המוטיבציה למצוא את דניאל גדלה. אמא שלי היתה נחושה למסור את התעודה. ואז החל מסע חיפושים מעמיק יותר. זה היה מבצע בלשי מתמשך ומפותל שנרתמו אליו כמה אנשים טובים ובעלי תושייה. ולבסוף, בינואר האחרון אמא שלי קיבלה טלפון מאשת הקשר בצרפת שבישרה בהתרגשות: "מצאנו את דניאל!". במקביל, היא בישרה לדניאל ש"סנדרה מחפשת אותה". ההתרגשות בשני הצדדים גאתה ועוד באותו הערב אמא שלי התקשרה לדניאל. הן דיברו כעשרים דקות.
מסתבר שדניאל קיוותה במהלך השנים לקבל אות חיים מסנדרה, אבל גם לה לא היה קצה חוט. היא סיפרה שכל חייה היא תהתה "מה עלה בגורלה? האם היא עדיין בחיים?", ו"האם היא זוכרת אותי?". לאחר מכן החלו חילופי מכתבים, אי-מיילים ותמונות. ואנו בינתיים המתנו לשמוע על מועד הטקס מטעם יד-ושם בצרפת. מועד הפגישה, למעשה.
מועד הטקס נקבע לבסוף ל-16 באוקטובר 2012 בעיר פרפיניאן שבדרום צרפת, שם חיה דניאל.
החלטנו לנסוע כולנו יחד.
המפגש עם דניאל ובני משפחה היה נהדר. חם ושמח ומפתיע, או כמו שאמא שלי תיארה את זה – זה הרגיש כאילו כולנו נפגשנו כבר פעם. אמא שלי ודניאל ישבו ודיברו כל ערב עד השעות הקטנות. הן דיברו, נברו במכתבים ישנים, והשלימו מידע חסר. דניאל היא אשה חמה מאוד, פתוחה, רגישה ורגשנית, עם לב רחב, והיא עטפה באותו שבוע את אמא שלי בחום, באהבה ובתשומת לב רבה.
היינו איתם יחד שבוע ימים. טיילנו, אכלנו טוב, שתינו טוב (:-)), צילמנו הרבה תמונות. יורם, בן זוגי, שהוא במאי קולנוע דוקומנטרי צילם גם כמה קטעי וידאו למזכרת. על אף הפער של ארצות ותרבויות ודתות, ועל אף שלא דיברנו את אותה השפה, היה חיבור מוצלח. הצלחנו לתקשר קצת באנגלית, קצת עם תנועות ידיים וקצת בעזרתן של אמא שלי ודניאל שמדברות ביניהן הולנדית ותיווכו בין הצרפתית לעברית. היה כיף. היה משמעותי. היה עצוב ושמח. היה הרבה דברים ביחד.
חזרנו לארץ, לשגרה. דניאל ובני משפחתה אמורים לבוא לבקר כאן בשנה הבאה. היא ואמא שלי מתכננות לנסוע יחד להולנד ולבקר בבית בו התגוררו ובאוניברסיטה בה לימד האב. אני חושבת שגעגוע של שנים החל לקבל מענה.
את ההמשך החיים יכתבו בעצמם...
.
.
אני מצרפת קישור
Gv1sRgCOK]לאלבום jO2G85rp6gE[/po]&feat=directlink עם תמונות מיום הטקס, וכמה תמונות מהשבוע שאח"כ. הוספתי לו גם תמונות ישנות:
אמא שלי בגיל שנתיים בתמונה שצולמה אצל משפחת פּוֹס.
אמא שלי והנדריק פּוֹס בבית קפה כשנה לאחר סיום המלחמה והפרידה, ותמונות של משפחתה בארץ בשנות ה-50, 60, וה-70.
.
