הלוחשת לפירורים

[יונת_שרון*]

לוחשת יקרה, יש לי אליך בקשה: אני רוצה לכתוב לך דואל! אנא שלחי לי דואל ל-[email protected], או פתחי לך חשבון ג'ימייל/הוטמייל/וכו' שאוכל לכתוב אליך.
תודה!

[אילה_א*]

לוחשת יקרה, יש לי אליך בקשה:
תכתבי קצת
חיי אינם אותו דבר בלעדייך
נכון אני קוראת ספר ממש טוב אבל מתגעגעת אליך

[הלוחשת_לפירורים*]

השבוע חיפשתי אותו כל בוקר מתחת לשמיכה.
לא היה.
הבוקר הוא פתאום היה שם.
לכל מילואים יש מוצאי מילואים.
כוחותינו נושמים לרווחה.

---

אסור לשלוח גברים לבד לקניות.
בדוק.
קחו למשל את אבא שלי.
דחפו לו בקופה בסופר קלטת ילדים במבצע.
חצי קלטת פירסומות. חצי קלטת - נו..
אז מילא האיכות, אבל לפני שבועיים, זחלתי למדף,
לקחתי את הקלטת ואמרתי בנחישות - בייבי!
זה מה שצריך להיכנס לרפרטואר של עשר המילים הראשונות שלי?
לאן עוד נדרדר? לבמבה??
שלב אחד לפני שהם יתחילו לדבר ביידיש (נוט אינפרונט אוף זה צ'ילדרן),
הם עברו לדבר על הקלטת של בית יוד בית יוד.
שושואיסטים, אתם על זמן שאול!

הנחישות, בכל אופן, משתפרת מיום ליום.
אבא הצליח לעבור שנה בה כמעט ולא חמדתי את המשקפיים שלו.
השבוע פתאום נורא בא לי.
לאחר כמה סיבובים בהם אני שולחת יד והוא מזיז את הראש,
החלטתי לנקוט בטקטיקה שלהם: הסחת דעת.
(מה יש, להם מותר להשתמש בזה כדי להלביש אותי ולי אסור?)
שלחתי יד לפה של אבא (איזור משחקים מורשה) ובדקתי לו את השיניים,
כשהמבט שלי מתמקד לכאורה בפה.
מדי פעם, בלי שאף אחד רואה שלחתי הצצה למשקפיים והתקרבתי לאט.
ואז, כשהייתי מספיק קרובה שלחתי בחטף את היד השנייה ו..
אוף. הוא ראה את זה בא והזיז את הראש. כנראה שהתכנית הסודית דלפה.
מחר אני שולחת את החתול לפוליגרף.

[אמא_של_יונת*]

[מ_י_כ_ל*]

עוד!

[ליזה_ליזה*]

מחר אני שולחת את החתול לפוליגרף.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מחר אני שולחת את החתול לפוליגרף.
ניקרעתי מצחוק.

[תבשיל_קדרה*]

[הלוחשת_לפירורים*]

לילה. אור קטן בחדר.
אמא שרועה על הגב במיטה, נתמכת בכרית.
אני יושבת לידה ומנהלת שיחה ערה עם הבובה אלישבע.
אני רוכנת מעל אמא בישיבה,
מפשילה לה את הגופייה (היא קצת עוזרת), מרכינה ראש ולוקחת שלוק קטן.
זוחלת לקצה המטה, שוכבת על הבטן ומשכשכת את היד במרצפות.
אני מורידה שתי ידיים לרצפה, מתקדמת מעט, רגל ימין החוצה ונוזלת לרצפה.
אם בשלב הזה אמא מזדקפת ומתקרבת אלי, אני מגיעה לרצפה בשלום.
אם היא מחליטה שאני כבר מספיק מנוסה ונשארת רחוק אני מועדת על האף.
ככה זה. כשמרפי פגש את ג'יין.
אני זוחלת עד לדלת, נעמדת, חובטת בה 3 פעמים ומתיישבת בסיפוק.
(אל תפתח אל תפתח היא מאחורי הדלת!)
זוחלת חזרה למיטה, מטפסת ונצמדת שוב לאמא. שלוק קטן. שוב לקצה המטה.
בדרך לקצה המטה אני נשכבת לרגע על הבטן, לחי צמודה לסדין.
זהו, נחתי. אפשר להמשיך.
בסל בקצה המטה שוכבת חתולה ומעיפה בי מבט ששואל:
שוב באת למולל לי את האוזן?
אני קוראת בשמה בחדווה (פלוס מינוס עיצור או שניים) וממוללת לה את האוזן.
אני חוזרת לאמא ונצמדת ליניקה של 2,3 דקות רצופות.
אני מתנתקת ומתהפכת על הגב. מסתכלת לרגע בתקרה.
עכשיו הגיע הרגע להתעמלות מכשירים.
אני מתחברת לציצ ונעמדת, טוסיק באויר תוך כדי יניקה.
יושבת, עומדת ושוב יושבת (בלי להוציא את הציצ מהפה).
שוב מצמידה את הבטן לאמא,ציצ ימין בפה (חפון בשתי ידיים)
ומתחילה לעבוד עם רגל שמאל.
אחורה, קדימה, לאוזן של אמא, שפגט אחורה וכף הרגל נוחתת לה על מפתח הלב.
עכשיו שוב הרגל אחורה והצידה, מטיילת באויר.
יד ימין תרה את פניה של אמא. מוודאת ששום נחיר לא חסר. שכל שן במקומה.
איך אמר שיילוק - אם תצבטו לה בגרוגרת לא תצטבט?

---

בצהריים נרדמתי על הציצ.
כבר זמן מה שאני מתעוררת בבכי בשנייה שאמא מנסה להניח אותי.
אז אני ישנה על אמא.
ס' , מסופרת קצוץ לכבוד הקרציות יושבת מחוץ לדלת ושורטת אותה קלות.
החתולה ניצלה רגע של הפקרת הכורסא המקודשת ותפסה אותה.
שתי אלה, לא מסוגלות לפתור סכסוכים לבד, והכלבה רוצה שאמא תפנה את הפולשת.
אז היא שורטת את הדלת קלות.
ועוד קלות.
ומיללת.
ושוב שורטת.
אם אמא תקום אני אתעורר.
אם אמא לא תקום אני אתעורר מהשריטות והטענות שרק מתגברות.
אני לא יודעת איפא זה קיבינימט, אבל זה כנראה רחוק אם ס' צריכה לטוס לשם.
כשאמא סיפרה לאבא בערב הוא אמר שהיה מטיסתה לקיבינימט.
(הוא בתקופת גמילה מדיבורי מילואים. אוטוטו הוא יפסיק להגיד ציודים)
מסכנה אמרה אמא. היא גם צריכה תשומת לב. היא מרגישה מקופחת מאז הלידה.
כזותי אמא שלי. חושבת רק על כולם.

[לוונדר_סגול*]

משובח

[דקל_נור*]

|אייקון של מתיקוּת|

[קוראת_באדיקות*]

[מותר להפנות שאלה לכותבת? אני אפנה ואם לא בא לך לענות זה בסדר גמור, פשוט יש לי הרגשה שהנימה או הסגנון של הסיפור האחרון קצת שונה מהרגיל, יכול להיות?]

[הלוחשת_לפירורים*]

• מותר. בטח מותר. אתר חופשי .
• אדיקות היא עניין רציני אך חמקמק.
• שונה? יכול להיות. מה זה אומר עלי? מה זה אומר על ס?
• איך מבדילים בין שתי נימות? (אבא שלי השאיר לפני כמה ימים נימה לבנה )
• קצת שונה זה טוב או רע?
• האם עלי לנהל רישום לכמה חתולים מוללתי את האוזן עד גיל 30?
• זה כולל גם חתולים וגם חתולות?
• אבא שלי לא ממש התכוון לשלוח את ס לקיבינימט. רק להוציא אותה לחצר.
• זה לו היה עוזר לו. יש לה מלה בבית.
• בקיצור - אין לי אחות.

[ש_מים_וארץ*]

_אם אמא תקום אני אתעורר.
אם אמא לא תקום אני אתעורר מהשריטות והטענות שרק מתגברות._

אז מה נסגר בסוף? אמא קמה או שהתעוררת מהתלונות של ס'?

[ש_מים_וארץ*]

וגם...משובח כמובן @}

[יעל_צ*]

האם עלי לנהל רישום לכמה חתולים מוללתי את האוזן עד גיל 30?
מסתבר שכן. שיהיה לך מה לספר עוד שלושים שנה ב"באופן".

[לוונדר_סגול*]

_האם עלי לנהל רישום לכמה חתולים מוללתי את האוזן עד גיל 30?
זה כולל גם חתולים וגם חתולות?_

[מנטי*]

LOL
דף נפלא!

[הלוחשת_לפירורים*]

אני מאד אוהבת ציפורים.
ציפורים אומרות קעעע קעעעע ועפות מהאזדרכת לאנטנה וחזרה.
( חתולים, אגב, עושים אההההההה בקול סדוק וגבוה וגם אני יודעת לעשות ככה.
מי שינסה למכור לכם מיאו, כנראה שעשו לו רק קולות מתוך ספר כשהיה קטן.)

היינו בפארק גדול עם דשא ,עפיפונים וילדים מחופשים.
אבא, שראה ציפור עם כרבולת מנתרת על הדשא, הסב את תשומת ליבי.
קעע קעע, בירכתי אותה לשלום,
ואבא, צפר דמיקולו, אמר בידענות:
זה לא כמו העורבים שלנו בחצר, זוהי צוצלת.
צוצלת?!? השתבצה אמא, זו בכלל דוכיפת!
הממ.. ,אמר אבא, אהה.. התכוונתי ש.., זתומרת שזה שונה מעורב..
ובכלל הצוונצ על הראש שלה בלבל אותי,
כי צוצלת זה עוף אונומטופאי וכך גם הצוונצ.. הממ..

בקיצור, משבר מנהיגות.
אז:

א. אם אתם פוגשים את אמא שלי במקרה, אל תגידו לידה צוצלת. זה מפדח את אבא.
ב. אם אתם אומרים משהו בידענות ובבטחון, יש סיכוי שיאמינו לכם, גם אם אין לכם ממש מושג על מה אתם מדברים.
ג. אל תגידו צוצלת ליד אמא.

[שני_צו*]

"אם יוולד לי ילד
אביגדור או קוהלת
אני אסביר לו ת'הבדל
בין סתם יונה ובין צוצלת
הו ילד, הו ילד אני חושב עלייך וכבר עולה בי אמהות גברית..."
יוני רכטר מלחין את עלי מוהר

סליחה על ההדחפות אבל פשוט לא יכולתי להתאפק

<לשני אין ילדים ולא ידעה שזה באמת פריט מידע הכרחי עם זאטוטים...רצה לברר...>

[צוויליך*]

ללוחשת הידד!!!

[נעמי_בן_שיטרית*]

מחכה להוצאת הספר. רוצה לתת אותך במתנה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ג. אל תגידו צוצלת ליד אמא

[דרדסססססססססססססבתא*]

נו באמת גם לכתוב וגם לטפוח על השכם ?! צוויליך ! הרי זאת היא לוליינות לשמה !

[לוונדר_סגול*]

מה פתאום, זו בכלל לא אותה תינוקת.
ההיא בת כמה שבועות וזו בת כמה חודשים.
אבל המתיקות שלהן ושל האבות שלהן בהחלט דומה...

[אדמה_טובה*]

אבא שלי השאיר לפני כמה ימים נימה לבנה

[אמא_של_יונת*]

ההיא בת כמה שבועות וזו בת כמה חודשים.
מה חודשים -- שנה! לא קראת שהיא חגגה יום הולדת בתחילת החודש?
אבל סגנון הכתיבה של האבות באמת דומה, וגם מעורר חשד-מה...
אולי פשוט נולדה ללוחשת אחות?

[הלוחשת_לפירורים*]

נו במת.
אם יש לי אחות בת חודש,
אז איך אבא שלי היה עכשיו בחודש מילואים ככה בנונשלנטיות? איך?
נראה לכם שהייתי נותנת להם להמליט לי אחות בלי לרוץ ולספר לחברה?
עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות...

[הלוחשת_לפירורים*]

מן הידועות היא כי שמות עצם הם דבר שימושי.
אמא,ציצי,אבא,טרקטור - מאד נוח להגיד.
טרקטור, כך מסתבר, הוא גם סוג של אוטו.
יש לו גלגלים, הוא נוסע , ומשמיע קולות די אופייניים.
כך גם עושה אוטו.
אמנם לא כל אוטו הוא טרקטור ,(אפילו אם נוהג בו תאילנדי),
אבל זה מאד מפשט את העניינים להגיד פשוט א'טו ולא ט'טור.
כן, כן. אני יודעת.
שניהם יצאו לי בהברה וחצי,
אבל הסיפוק שונה לחלוטין כשמנסים להגיד משהו ויוצא דומה,
מאשר כשמנסים להגיד משהו ויוצא אחרת לגמרי ממה שמתכוונים.

מן הפחות ידועות היא שמילות ציווי הן להיט אמיתי.
(זה אמנם פחות ידוע מהעובדה שמומלץ להימנע ממלחמות יבשתיות באסיה,
אך ידוע יותר מהכלל שממליץ לשמור מרחק מסיציליאנים כשמוות עולה על הפרק).

או-טא היא כבר עניין שבשגרה,
אולם לאחרונה אני מגלה יותר ויותר מילים שמלוות פעולות.
אז מה השוס הגדול?
בכיוון השני כמובן.
אפשר להגיד את המילה כדי שהפעולה תתרחש! זה ענק!
קחו למשל את המלה תודה.
כשחפץ מסוים עובר מאדם אחד לשני אומרים תודה.
אז עכשיו כשאני רוצה לתת משהו למישהו,
אני מושיטה להם אותו ומצווה - תודה!
אתמול לקחתי את הארנק של אמא וחילקתי את תכולתו לנזקקים.
תודה! הושטתי לאמא כרטיס אשראי.
תודה! הושטתי לאבא שטר של 20 שקלים.
תודה! תודה! הושטתי לאמא ערמת פתקים ואת כרטיס קופת החולים שלי.
מלא דברים היו לאמא בארנק.
רוב תודות.

[אמא_של_יונת*]

וואו, לוחשת!
את ממש גמ"ח!

[אליס_בארץ_המראה*]

אך ידוע יותר מהכלל שממליץ לשמור מרחק מסיציליאנים כשמוות עולה על הפרק

Inconceivable!

[שרון_ג*]

Inconceivable!
אוף. הוצאת לי את המילים מהפה...
<שרון עשתה "צטט" במהירות רק כדי לגלות בתחתית הדף שהוקדמה>

[אליס_בארץ_המראה*]

אה, אבל האם אמרת את המילה בקול רם, תוך הקפדה על השינשון?

[שרון_ג*]

כמובן, וגם פיתחתי עמידות להיוקאין!

[הבן_של_השכן*]

גם אבא שלי נוהג להשאיר נימה לבנה אני יודע איך את מרגישה ומזדהה איתך ועם הכאב שאת חשה.
אמא שלי מתכננת להניק אותי עד גיל שלוש. שמעתי אותה זוממת את המזימה הזאת בשבוע שעבר בשיחה עם אבא.
אבא לא כל כך התלהב מהרעיון.
תגידי לוחשת, גם את אוהבת את המשחק האכזרי שאני משחק עם ההורים שלי? בלילה אני שוכב בשקט ומחכה בסבלנות, ואז כשאני שומע אותם מתחילים להגביר נשימות אני נהיה רעב/צמא/משתעל/נחנק(מצחוק)... ואז אמא מופיעה ואבא אומר מילים נורא גסים. פיצוץ.
התחביבים שלך מאד מעניינים בעיני. גם לי יש תחביבים. למשל, אני מחרבן באמבטיה כשאני מתרחץ עם האחיות הגדולות שלי, אני עושה פרצוף תמים, נותן לחיצה בבטן ואם הן לא שמות לב לגוש שנערם בתחתית האמבטיה אז אני מצביע עליו ואומר את מילת הקסם.
אולי תבואי לבקר
תסעו דרומה לסבא וסבתא, תמשיכו חמש קטנות א' 90 טיח 4000 בשעה 9 שלך שלוחה מאורכת במרכזה אני
שבת שלום

[תבשיל_קדרה*]

נראה לי שצריך לפתוח דף חדש, לפני שהלוחשת תשים לב מה עשינו מהדף שלה
אוי אוי! (סליחה לוחשת, אני יודעת שתביני אותי. אם לא עכשיו, אז אחרי שתקראי את הספר)
איפה הייתי?
אה.
אוי אוי!
מישהו קרא את הספר??
גאוני!

[לוונדר_סגול*]

לוחשת we miss you

[הלוחשת_לפירורים*]

תודה,
היא מילה ורסטילית שאומרים כשנותנים וגם כשמבקשים לקחת.
יומיים לאחר פרוץ מתקפת התודות גיליתי את קח:
מילה ממוקדת לציון נתינה.
קאאההחחחחח,
אני מושיטה ל ס' רצועת גבינה צהובה,
בח' גרונית א-לה צנעא.
(אלוהים יודע מאיפה הבאתי את ה-ח' הזו.)
קאהחחחח, אני פוקדת עליה פיסת מלפפון.
קאאחחח אני מוסרת לאבא את הקשה של הטוסט.
אבא אומר תודה ומושיט לאמא - קחי.
אמא אומרת תודה.
אני מסתכלת על אמא ורוצה לתת גם לה,
אבל משהו לא מסתדר לי עם העיצורים.
את של אבא יותר פשוט להגיד.
לאחר התחבטות בת שנייה וחצי נמצא פתרון.
תודה! אני מושיטה לאמא פיסת אבוקדו בחדווה.
מה שבטוח בטוח.

[אמא_של_יונת*]

לוחשת יקרה,
אני מכירה ילד אחד שפתר את הבעייה: הוא מדבר אל כולם -- כולל נשים -- בלשון זכר.

[הלוחשת_לפירורים*]

לא שחלילה נטשתי את המחקר באמצעות טעימה,
אבל יש טכניקות חדשות ומלהיבות.
דקארט כבר אמר - אני מטפס משמע אני קיים.
אז אני מטפסת.
על הכל.
וגם עוברת בתוך. עד כמה שניתן.
טיפוס, אגב, זו חצי עבודה.
לכל עליה יש ירידה.
(את ההוכחה נשאיר לקורא).
יש חיה שנקראת קמיקזה, שיורדת ממיטות כמו שפעם ירדתי,והיום כבר לא.
(אני לא יודעת אילו קולות היא עושה כי אין לנו כאלה בחצר)
אז טיפ קטן:
במקום לרדת עם הידיים והראש קדימה כך שהברכיים בסוף נחבטות ברצפה ואמא מתכווצת,
יורדים הפוך.
מגיעים לקצה המיטה, מסתובבים ומורידים קודם את הרגליים.
איך לא חשבו על זה קודם.
גם אם יש רהיטים שגבוהים מדי לטיפוס כרגע,
אני עומדת, נשענת עליהם בשתי ידיים ומניפה רגל שמאל גבוה באויר,
לאמר - חכו חכו. אתם על זמן שאול.
את הכורסא של ס' כבר כבשתי.
היא כבר הבינה שבשרשרת המזון בבית,
אני קפצתי מהפינה לשיפוטכם היישר למקום הראשון.
כשאני נעמדת ליד הכורסא שלה,
היא ממלמלת משהו בקול כבוש ויורדת בהכנעה,
בעוד אני מעפילה לפסגת הכורסא ותוקעת שם דגל.
(בד"כ מלפפון)


אדמונד הילארי - מאחוריך!

[פיצה_והתוספות*]

לוחשת יופי שחזרת. אנחנו מורידים את המיטה המשפחתית ושמים את המזרון על בסיס מיטה בגובה 0 על מנת למנוע מהקמיקזה הפרטית שלנו ללכת בעקבותיך. אצלנו הכלבה היתה מודה מאוד על המלפפון. או גמבה. או חסה. או כל מזון אחר. אופרופו הסדר בשרשרת המזון.

[אילה_א*]

אני כל כך אוהבת אותך

[תבשיל_קדרה*]

אבא אומר תודה ומושיט לאמא - קחי.
אצלינו בבית, כבר 3 שנים שאמא ואבא אומרים זה לזה "קְח".

[הלוחשת_לפירורים*]

ראוי היה לו לסיפור הזה שייקרא:
הסיפור העצוב והבלתי ייאמן אודות הלוחשת התמה ומכוניתה האכזרית
או,
כרוניקה של יציאת מצרים ידועה מראש.
אבל כבר שכחנו את כל התלאות שלקחו אותנו ירושליימה ב-5 שעות,
60 הפסקות הנקה, 72 הנקות ספורטיביות מעל כסא הבטיחות ושפע בכי ותמרורים.
הדרך חזרה, עברה בשינה עמוקה ומתקנת.
חזרנו למיטה שלנו, למקלחת שלנו ולטריטוריה השקטה והמוכרת.
עכשיו נותרו מהנסיעה ההיא רק זכרון מעומעם וכמה הבטחות לשנה הבאה.

מתוך הבקרוב לסיפור שלא יסופר:
(לאחר 3 שעות, וטעות טקטית של כיבוי מנוע כשסופסוף נרדמתי)
אבא: יש לי רעיון! יש לי בנייד סרטון של פו הדב.
אמא: אני לא מאמינה שאני עושה דברים כאלה.
אני: (מנסה להשתחרר מרצועות מושב הבטיחות) אההההההההההההההההההההההה
אמא: תביא.
אני: (בשמחה) פודוב!!
לאחר 5 דקות
מחשב: גלינג!
אמא: הוא אומר שיישום זה ביצע פעולה בלתי חוקית ולכן ייסגר.
אבא: (לופת את ההגה בחרדה) הוא אומר עוד משהו?
אמא: אוקיי או ביטול.
אבא: (בולע רוק) תגידי אוקיי.
אמא: הוא סגר.
אני: פודוב! פודוב! פודוב! פודוב! פודוווווווב! (יורים עליך)
(כאן אמור היה להיות פייד אאוט לבאב-אל-וואד אבל נסענו בסוף דרך 443)
המשך (אנו מקווים) לא יבוא.

---

חידה לחג:
לכמה פיסות קטנטנות (לא בהכרח בגודל שווה) ניתן לחלק גליל שלם של נייר טואלט?
רמז: פתרון חלקי, למעשה את מרביתו, ניתן למצוא בתוך התיק של דודה שלי.

---

ל-ג' מערבל הבטון הפרוותי,
יש דלי מים שחור בחצר ממנו הוא שותה מים בשלוקים מעוררי קנאה.
אז גם אני.
אני זוחלת לדלי, נעמד על הברכיים ונשענת על שפתו.
(חכי רגע, אני אקפל לך את השרוולים. רגעעעעעע רגעעעעעע רגעעעעעעעע <מתפתלת>).
אני טובלת את היד עד למרפק, מוציאה בזהירות חופן מים, ומכניסה אותו לפה.
מאאייים! אני קוראת בסיפוק. (נהגה כמו 'מאיר').
לפעמים אני מכניסה אבנים קטנות פנימה, לפעמים משפריצה בטפיחות קלות.
ג' הוא גם מודל לחיקוי בתחומים נוספים.
נכון שאפשר לזחול עם בנג'י הנמר ביד אחת,
אבל למה לעבוד קשה כשניתן לשאת אותו בין השיניים ולהשתמש בשתי הידיים לזחילה?
הקטע של לשאת דברים בפה די משעשע אותי.
גם באמבטיה אני לוקחת את הברווז בפה ומרימה את הראש כדי שאמא תיקח אותו בפה שלה.
גם עוגיות אנחנו מעבירים מפה לפה עד שהן נגמרות.
עטי פיילוט גם.
(הקטע עם עטי פיילוט בפה לא עובר גם אחרי שנים. סתכלו על אבא שלי)

[לוונדר_סגול*]

יש לי חשדות סבירים מי זה אבּשלך!
יש איזה תיבת הצעות לשילשול ניחושים?

[הלוחשת_לפירורים*]

בוינה לוונדר, בלי הורים...
(גם לי יש חשד סביר, אבל אני לא מגלה)

פיצה, יש לזה טיפ בדוק: ממעטים בנסיעות..
(וכשנוסעים, ורע, הנהג עוצם עיניים וחושב על אנגלייה)

[עודד_המחפש*]

וכשנוסעים, ורע, הנהג עוצם עיניים וחושב על אנגלייה
אבל לנו זה קרה גם באנגליה. נסיעה של שעתיים שהפכה למי-יודע-כמה-שעות. ועוד בצד הלא נכון של הכביש!

[אליס_בארץ_המראה*]

וכשנוסעים, ורע, הנהג עוצם עיניים וחושב על אנגלייה



<חשבתי שהמקובל והנהוג הוא לחשוב על צרפת >

[לוונדר_סגול*]

הנהג עוצם עיניים

טוב לא יכול לצאת מזה...

[הלוחשת_לפירורים*]

פסח הוא חג הקטיף.
למה?
כי מתחילים לקטוף מלא דברים מהעצים.
וגם מהשיחים.
בשבת קטפתי עם אבא בחצר זעתר לפסטה.
ישבנו על הרצפה ליד השיח, אבא קטף עלעלים, נתן לי, ואני שמתי בשקית.
אחר כך גם אני קטפתי ושמתי ישר בשקית.הרגשתי מאד חשובה.
סבתא שאלה: מה אתם עושים?
ואני עניתי לה בגאווה: תות!
(שזה אומר: אנחנו קוטפים עכשיו זעתר, וזה כמו שקטפנו בבוקר תות מהעץ וישר אכלנו)
גם שסק הוא להיט. יש לו גם טקס נלווה.
קודם חותכים את את הצ'ופצ'יקים משני הצדדים,
ושמים בקערה של הקומפוסט שנמצאת על השיש.
(שם שומרים את האוכל לברחשים שאמא מגדלת במיכל ירוק בחצר).
אחר כך מקלפים את הקליפה ושמים גם בקערה.
אחר כך חותכים לשתיים וכשאבא מוציא את הגלעינים החומים,
אני מזכירה לו: פפאאאחחחחחחחח.
לשם הולכים הגלעינים.
אחר כך חותכים לרצועות ואוכלים.
תענוג.

חג קטיף שמח.

[רוצה_להיות_באופן*]

וואו וואו וואו
(שזה אומר קראתי קצת ואני ממש מתוסכלת כי אני רוצה לקרוא הכל אך כרגע אין לי זמן אז אני פשוט אשים לינק על הדסקטופ ואגנוב כמה דקות מאוחר יותר).

[הלוחשת_לפירורים*]

שמות עצם, כבר אמרנו,
נוספים חדשות לבקרים, ולא עושים מזה סיפור גדול.
אבל יש את המילים היותר מתוחכמות.
אבאמא פשוט נופלים (בזהירות) מהכסא.
זה התחיל בקטיף תות של בוקר לפני כמה ימים.
חיפשנו תות בשל בשבילי, וכאשר חלף זמן וטרם נמצא התות המבוקש,
(התותים לא משו השנה)
העליתי על פני ארשת אובדת עצות עם הגבות גבוה למעלה,
פרשתי את שתי כפות ידי כלפי מעלה ושאלתי:
נוווו?
השמרו לכם אבאמא יקרים: כשאתם אתם, לא מודעים ולא שמים לב,
אני מפנימה הכי הרבה.(ביננו - כך אני לומדת את הדברים הבאמת מעניינים.)
מאז נכנס ה"נו" כמרכיב אינטגרלי גם במשחק ההחבאות והמציאות.
אני תוחבת משהו (נניח כבשה) בין המזרונים, שואלת "נווו?"
(שזה אומר, ראיתם אולי את הכבשה במקרה?),
אמא מציעה מקומות פוטנציאליים,
ובסוף אני מרימה את השמיכה ומגלה לכולם: הינהואאאא!!
מילא זה שקשה לנקד את "נוווו", אבל מה שבאמת קשה זה להסביר את האינטונציה.
(מתחילים רגיל ועוברים חצי אוקטבה למעלה תוך כדי).
השבוע ישבנו אבא ואני על הרצפה ושיחקנו. אמא היתה בגינה בחוץ.
הסלולרי של אמא התחיל לצלצל, אבא שקל אם להטריח את עצמותיו הדואבות מהרצפה,
והחליט שמוטב להתעלם.אחרי הכל זה לא הסלולרי שלו שמצלצל.
לאחר שלשה צלצולים, ראיתי שאין שום תזוזה מצידו,
העליתי על פני הבעת פליאה, פרשתי את כפות ידי לצדדים ושאלתי:
נוווו?
קם. בודאי שקם.

[תבשיל_קדרה*]

_מילא זה שקשה לנקד את "נוווו", אבל מה שבאמת קשה זה להסביר את האינטונציה.
(מתחילים רגיל ועוברים חצי אוקטבה למעלה תוך כדי)._
שלמה ניצן.

[ש_מים_וארץ*]

_לאחר שלשה צלצולים, ראיתי שאין שום תזוזה מצידו,
העליתי על פני הבעת פליאה, פרשתי את כפות ידי לצדדים ושאלתי:
נוווו?
קם. בודאי שקם._

מתוקית @}

[אמא_של_יונת*]

סוף סוף חזרת!

[הלוחשת_לפירורים*]

עכשיו העונה של לאכול צהריים בחצר.
לא חם מדי, אבל חם מספיק בשביל להיות בלי חולצה.
גם לאמא פחות אכפת כשאני בודקת איך בדיוק פועלת המלחיה.
אפילו לס' יש יותר כיוונים להגיח מהם ולקבל מעשר מהשניצל שלי.
אתמול בצהריים אכלנו בחצר וסבתא עשתה לקינוח קניידלך מישמיש.
מבלי להמעיט בערכם של אמיל זטופק ויפהפיות פראג,
תרומה גדולה תרמה האומה הצ'כית לאנושות עם המצאת הקניידלך מישמיש.
משמשים שלמים על גלעינם (שלא נדון כרגע בשמו הראוי של הגלעין),
עטופים בבצק גבינה, ומבושלים במים רותחים.
מפרקים במזלג, שופכים חמאה וסוכר בכמויות מסחריות ואוכלים.
הסוכר. המממ..הסוכר.
עוד לפני שטעמתי, הפקתי הנאה מרובה מלתחוב את היד לצנצנת,
לערבב את הגרגירים, לשלוף את היד, ולנער.
מתישהו גם הכנסתי את היד לפה,
ומאותו רגע עברתי לכמה דקות לחיות מהיד לפה.
טעים הסוכר הזה. לא רק נעים ביד.
לאחר הסחת דעת אקראית, הצנצנת נעלמה באורח פלא, אז עברתי לבדוק את הצלחת של אבא.
בהתחלה רק טבלתי אצבע בעיסה הכתומה והצעתי לאבא לטעום. (לא לוקחת סיכונים).
היה לו טעים אז גם מרחתי לו על הלחי. למה לקפח?
אחרי שנוכחתי שלא מסתמנים שום נסיונות שידול שגם אני אטעם,
החלטתי שזה כנראה שווה טעימה.
טבלתי אצבע, שמתי בפה, ומה אומר לכם:
צדיקים הצ'כים האלה.
(טעים לה, אמרה אמא, אבל אני לא אביא לה כפית כי אז היא תפסיק)
לאחר כמה דקות, טבלנו אבא ואני בעיסת מישמש כתומה עד לשורשי שערותינו.
סבתא אמרה משהו על פצ'קראי.(אל תישאלו אותי. צ'כית עוד לא למדתי).
ס' , בריה אופטימית שכמותה, עמדה מתחת לשולחן והתפללה לעוד שניצל.

[אמא_נוגי*]

מקסים!!!!
מעלה חיוך על פני בכל פעם שאני קוראת...

[בשמת_א*]

הקניידלך מישמיש
סליחה על הקטנוניות, אבל קניידלך זה האלה מקמח מצה, לפסח.
פה יש תיאור של כיסונים (נדמה לי שביידיש קרעפלך) או בצקניות (דומים לבצקניות מבודפשט, אבל שם נדמה לי מכניסים שזיף. לא יודעת איך קוראים לבצקניות ביידיש). לא קניידלך. גם מבשלים אותם במים רותחים, כמו כיסונים, לא במרק, כמו קניידלך או בצקניות (שאותם, גם אם למען נקיון המרק לא מבשלים בתוך המרק, מכניסים למרק אחר כך).

[תבשיל_קדרה*]

לוחשת? נראה אותך ביומיון?
תביאי פתק עם מתכון מסבתא

[דקל_נור*]

_הקניידלך מישמיש
סליחה על הקטנוניות_

סילבָש. ממממ....

[אילה_א*]

תגידי לסבתא שלך אם היא רוצה לבוא פה היא מוזמנת סבתא שלי מתה ואין לי יותר קנידללך מישמיש ואני לא יודעת למי אני מתגעגעת יותר
ואותך אני אוהבת את יודעת נכון

[מריירת*]

ואני חשבתי גומבוץ.

[הלוחשת_לפירורים*]

טוב, ליומיון לא נגיע
אז קבלו מבזק כופתיות אלקטרוני מסבתא:
בצ'כית משמש זה מרונקה, ולכופתיות הנ"ל קוראים בצ'כית מרונקובי קניידליקי .
הגומבוצים מאידך, שייכים לתפוצתו של אפריים קישון המנוח.
סבתא טוענת שהצ'כים עוטפים בבצק הכופתיות שלהלן כל דבר מפסנתר ועד פשפש.


1/2 ק"ג גבינה לבנה כחושה (כנען, טוב טעם)
1 ביצה
קמח כמה שצריך (זה התיאור הכי מדוייק שחילצנו ממנה)
אפשר כף סולת (אפשר. כך היא אמרה)

דוחסים את הגבינה דרך מסננת כדי שתהיה אחידה (לא חובה אבל כך נהוג)
מערבבים את כל החומרים, מוסיפים קמח ולשים עד שיש בצק ידידותי,
מגלגלים לנקניק, ושולחים לנוח במקרר לחצי שעה.
מרתיחים מים בסיר.
פורסים פרוסות בצק, ועוטפים משמשים שלמים ובשלים.
משליכים למים. מרגע שהם צפים יש להשאיר אותם כ-5 דקות, תלוי בבשלות המשמשים.
רצוי להוציא אחד ולבדוק, לפני שמוציאים את השאר.
חותכים לחתיכות קטנות, שופכים הררי סוכר וחמאה. נאנחים בצ'כית.
מהו בצק ידידותי? כמה עבה לעטוף כל משמש? מתי המשמש רך דיו?
נו, זה רק סבתא יודעת.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

[תבשיל_קדרה*]

מתכון-הר-נבו.
בלכ מקרה תודה - זה עוזר לדמיין

[אמא_של_יונת*]

מתכון-הר-נבו.
כלומר: "מנגד תראה..."?

[תבשיל_קדרה*]

בדיוק.
כמעט-כמעט.

[בשמת_א*]

בצק ידידותי - המממ.
אני חושבת במקביל על בצק הלביבות "שלנו" (1 לבן או אשל, 1 ביצה, 2 כפות סוכר, 5 כפות קמח) ועל בצק הכיסונים (חצי כוס מים, 1 ביצה, שכחתי כמה קמח ואין לי כוח לבדוק) ונדמה לי, שבצק "ידידותי" זה השלב שבו הוא מפסיק להיות "דביק" ומתפרק, אחרי שלשנו אותו ולשנו אותו היטב, והופך לגוש גמיש שניתן לעיבוד. אולי לזה היא קוראת ידידותי? ואולי הבצק הזה קצת יותר "נוזלי" מבצק הכיסונים, ולכן צריך להכניס אותו למקרר, שיתמצק קצת.

[הלוחשת_לפירורים*]

ונדמה לי, שבצק "ידידותי" זה השלב שבו הוא מפסיק להיות "דביק" ומתפרק, אחרי שלשנו אותו ולשנו אותו היטב, והופך לגוש גמיש שניתן לעיבוד
בדיוק. (נראה לי שבדיוק לזה היא התכוונה)

---

והערה קטנה אך גלובלית לסדר היום:
אני בדרך כלל לא עונה לתגובות בדף, אבל מאד מאד שמחה בהן.
קומפלימנטים מסמיקים אותי מחד, ומעלים לי את השתן לראש מאידך.
תודה לכל מי שהגיב עד כה.
(ולמי שבעתיד , ולמי שפותח סוגריים מסולסלים באותה שורה , ולמי שפותח בשורה שמתחת , ובכלל למי שקורא).
|תות|

[לוונדר_סגול*]

|דובדבנית|

[הלוחשת_לפירורים*]

אמא קנתה לי מגנטים צבעוניים של אותיות.
הם מפוזרים על דלת המקרר ואני לפעמים משחקת איתם.
מגנטים הם דבר שימושי.
(אני לא אכתוב שנעים לשים אותן בפה כי זו ברירת מחדל, שלא לאמר קלישאה).
מה שיפה במגנטים אותיות זה שהם דקים.
אפשר לדחוף אותם מתחת למקרר, ואחר כך מוציאים רק עם עט או סרגל.
(אני חזק בעניין של להחביא כרגע).
יש לנו גם משחק שבו אמא אומרת למשל 'ביצה' ומזיזה כמה מגנטים לקבוצה.
ואחרי זה היא אומרת 'פיתה' ומחליפה כמה מגנטים בקבוצה.
לפעמים כשאני משחקת עם אבא והוא כותב פו-הדב על המקרר אני קוראת:
"אמאאאאאאאאאאאאאאאאאא, אבא!"
(שזה אומר: אמא, אבא כתב עכשיו פו-הדב על המקרר)

לא, לא, אל תדאגו.
אני לא אתן לכם את הפאסון של אחת שלמדה לקרוא מגיל חדשיים ובגיל 8 חדשים
כבר שלחה מאמרי מערכת להארץ.
המגנטים זה כולה משחק ססגוני.
אבל אני כן חזקה בצבעים.
המגנטים הם בצבעים שונים (למשל כל אהוי בצהוב ).
מפעם לפעם אנחנו דנים בצבעים של עצמים שונים ובכללם גם האותיות.
אתמול לקחתי את האות 'ב' , הנפתי באויר ואמרתי בגאווה:
שין!
(יש עוד כמה אותיות בצבע שין. אני לא זוכרת בדיוק אילו)

[אמא_של_יונת*]

_אתמול לקחתי את האות 'ב' , הנפתי באויר ואמרתי בגאווה:
שין!_
אחלה צבע שבעולם!

[עודד_המחפש*]

אפשר לדחוף אותם מתחת למקרר, ואחר כך מוציאים רק עם עט או סרגל.
לנו יש מקרר עם מקפיא תחתון, אז בין הדלת של המקפיא לדלת של המקרר זה מקום מעולה לדחוף אליו את כל המגנטים.

טוב, גם מתחת למקרר...

[הלוחשת_לפירורים*]

שבת. 6:00 בבוקר. השכמה.
אמא מנופפת לשלום לאבא ולי והולכת לישון.
אם תשאלו אותה כמה פעמים התעוררתי לינוק בלילה היא לא יודעת.
כנראה שמספיק פעמים כדי שעד שנסגור מאחורינו את הדלת היא תירדם.
ב-8:30, אחרי שמשכנו זמן בכל דרך אפשרית,
אנחנו הולכים להעיר את הציצי.
אמא מחברת אותי ומחרחרת לאבא - קפהההה.
אני מתנתקת מהציצי והולכת להכין קפה עם אבא.
(כשאבא בעבודה אני עושה את הטקס עם אמא).
אנחנו מוציאים קפה וחלב מהמקרר, ממלאים מים בקומקום ומחכים.
כשהמים קופצים, אבא פותח את הצנצנת שואף ולוחש אההההההההה.
אחר כך הוא מעביר לי את הצנצנת ,אני תוחבת את כל הפנים פנימה,
שואפת (כמו בפרח), מזדקפת, לוחשת אהההההההה, ומחזירה לאבא את הצינצנת.
(למען האמת פרחים מריחים הרבה יותר טוב, אבל מסתבר שאמא ואבא מאד אוהבים את הריח)
אבא שם קפה בספלים, מוזג מים, צובע במעט חלב, וזה מוכן.
(סוכר מיותר. סתם מסתיר את הקפה).
אמא מנסה לשתות שלוק, אבל אני בדיוק רוצה עוד ציצי.
אחר כך אני ממוללת את הפיטמה כדי לראות איך חלב יוצא.
מה יוצא לי מהציצי? שואלת אמא.
קפה! אני אומרת, וצוללת לשלוק נוסף.

[אמא_נוגי*]

_מה יוצא לי מהציצי? שואלת אמא.
קפה! אני אומרת, וצוללת לשלוק נוסף_

[הלוחשת_לפירורים*]

בשבת היינו בכנס של אנשים שאוהבים מזרני גומי צבעוניים.
אחת לכמה זמן אמא נעלמה (עם המזרן הסגול) לשעה שעתיים ואבא ואני שיחקנו בדשא.
לאבא נתנו אישור כניסה של בשנ"צ (בייביסיטר שאינו נושא ציצי),
ולי היתה בובה של אי-יה.
אמאאאא?
אמא עושה יוגה מתוקה. היא תחזור עוד חצי שעה.
אמאאאא?
עוד חצי שעה מתוקה. אוי, ראית מה הם עושים עכשיו שם?
אז עד שאמא תחזור, איתרתי נשים אחרות שנימנמו להן בשלווה על הדשא,
וניסיתי לשלוף להן את המזרן מתחת לראש.
ברגעי שיעמום ומשבר,
מצאתי ייעוד חדש במילוי פח האשפה הקרוב בכל החפצים הדוממים,
שהצלחתי לשים עליהם יד.
כשאמא חזרה קיבלתי ציצי מלוא חופניים ובריבית דריבית.
אה, ומלוא חפניים זה פשוטו כמשמעו.
מזה זמן מה, בזמן שאני מחוברת לציצ אחד,
אני תולשת, מורטת וממוללת את חברו בעוצמות כמותן טרם נצפו על מסכינו.
ונצפות. בטח נצפות.
השתכללתי בטכניקת הרמת החולצה של אמא, כך שלפני שתספיקו להגיד ג'ק רובינזון,
אני מפנה מהם כל מכשול לרווחתי ולרווחת הסובבים.
אגב, ציצי, שתדעו לכם, הוא לפעמים גם אוכל.

[ש_מים_וארץ*]

שיהיה לך לבריאות פיצקה

[הלוחשת_לפירורים*]

19:00.
היא מחוקה לגמרי, אומרת אמא.
ישנה בקושי שעה בצהריים.
אני אתן לה קצת אבוקדו ואשכיב אותה לישון.
(הידעתם אילו טקסטורות מופלאות ניתן ליצור מאבוקדו,
על ריצפה שזה לא מכבר נשטפה?)
20:00
אני עושה לי קפה, אתה רוצה גם?
20:30
לילה טוב אבא, אומרת אמא ולוקחת אותי לחדר.
אבאאאאאאאאאאאאאאא, אני מחווה דעתי,
ואנחנו נכנסים שלושתנו למיטה.
אבא מביא ספר למיטה, ואיך שהוא מתמקם אני זוחלת החוצה מהמיטה וחוזרת לסלון.
תשחקו בסלון, מתאימה את עצמה אמא,
והולכת להכין עוגת גבינה.
21:00
אני נשכבת על הריצפה, מתרכזת, מתרכזת ו..בינגו.
בטח הקקי הציק לה אומרת אמא. עכשיו היא תירדם בשנייה.
היא כבר שפוכה לגמרי.
אנחנו חוזרים שלושתנו למיטה.
שוב, פניה ברגשטיין מצטרפת,
ושוב אני זוחלת בחזרה לסלון.
ושוב עוגת הגבינה, ופו הדב, ונפילות של עייפות.
אני על הכתפיים של אבא, ואנחנו עומדים ומתבוננים באמא עושה עוגה.
רוצה לק? מגישה לי אמא את הקערה, ואני טובלת את היד בתערובת.
לא נורא, תחפוף אחר כך, מנחמת אמא את אבא.
22:00
אני הולכת לשים את העוגה בתנור של סבתא, אומרת אמא.
אמאאאאאאאאאא, אני נוקטת עמדה,
ושלושתנו הולכים לשים את העוגה בתנור.
23:00 אמא, הציצי ואני נרדמים בפקעת. אבא הולך לכבות את העוגה.
תיקון ליל שבועות.

[ענת_שץ*]

אמא, הציצי ואני נרדמים בפקעת
הלוחשת לפירורים את נפלאה, אני פשוט אוהבת אותך כל כך
מאז שנדבקתי בחיידק באופן - כל פעם שאני ליד מחשב - אני באה לראות מה שלומך...

[לוונדר_סגול*]

[ברונית_ב*]

לא יאומן שרק עכשיו גיליתי את הדף הזה!

[הלוחשת_לפירורים*]

מחפשים את נמו.
כן, כן, אני יודעת.
לסרט קוראים מוצאים את נמו,
אבל אני מאבדת עניין אחרי כ-20 דקות (מרתקות!),
כך שאנחנו מספיקים רק לאבד אותו ולהתחיל לחפש.

מאאאני!
כן מתוקה, זה נמו ואבא שלו.
עפים!
הממ..סוג של. נמו ואבא שוחים בים מתוקה.
מיייים!

נמו הוא סרט של אבא שלי.
בעצם כל הסרטים המצויירים הם שלו,
אבל הוא נותן לי גם להסתכל כדי שיהייה לו תירוץ רשמי.
אמא לעומתו, לא כלכך קלה על ההדק (של השלט).
מבחינתה סרטים מצויירים הם נשק יום הדין, ויש להשתמש בו בתבונה ובמשורה.
כמי שמבלה איתי 26 שעות ביממה,
היא מפעילה אותם ברגעים בהם גם קפה כבר לא עוזר לה.
לפנות ערב, כשאני בהיפר והיא מוכנה לספסר בחצי המלכות בעבור חצי שעת שינה,
היא שמה לי פודוב ועושה לעצמה קפה.
בכל זאת, למי שרצה איתי כל היום בחצר,
מגיעה כוס קפה אחת בשקט.

[התעוררתי_מוקדם*]

לוחשת,
לא שמעת שצפיה בטלוויזיה מזיקה לתינוקות?

<אבל עוזרת לאמא לשתות קפה>

[ענת_שץ*]

התגעגעתי... נהדר לשמוע ממך שוב...

[הלוחשת_לפירורים*]

בתו הפושטקית של קינג-קונג מחפשת צרות בעיירה.
אם במקרה מצלמים סרט כזה תגידו לי.
יש לי הליכה פשוט מושלמת לתפקיד הראשי.
פישוק רגליים רחב, מרפקים רחוקים מהגוף ומבט מחפש לפנים.
מטילים רגל אחת קדימה, וכשהיא נוחתת מטילים את השנייה.
בין לבין גם הגוף מתקדם והידיים עוזרות לשיווי המשקל.
זה אמנם לא פשוט כמו שזה נשמע אבל אני משתפרת מרגע לרגע.
זוכרים את ג'? נראה לי שאני נוטשת את השיטה שלו ללכת על ארבע עם חפץ בפה,
ועוברת להחזיק דברים בידיים וללכת על שתיים.
כלכך פונקציונלי. איך לא חשבו על זה קודם?

אני לא מפספסת שום הזדמנות ללכת.
בחצר אני הולכת במעגלים,אחורה,קדימה, עד השער וחזרה.
אחת לכמה זמן אני מתכופפת ברגליים ישרות, מורידה כפות ידיים ומצח לרצפה ומכריזה:
אחו! (שזה כמו החתול הישר והחתול ההפוך מהספר "חתול קטן חתול גדול").
אחת לכמה זמן אחר אני נשכבת עם לחי צמודה לריצפה ומודיעה: נחה!
מעייף כל הקטע הזה של ההליכה, ולמרות זאת, החלטתי להרחיב את שעות הפעילות.
במקום ללכת לישון באיזור 8-9 עברתי לישון קרוב לחצות.
זו לוגיקה בסיסית של טירונים שיוצאים שבת פעם בשבועיים:
ככל שאתה ישן יותר אתה מספיק פחות.
אז כך אני מספיקה ללכת יותר.
אבאמא בכלל כבר לא זוכרים איך זה כשעוד לא הלכתי.
דומה שתמיד הלכתי כך.
את האודישן לסרט - אני לוקחת בהליכה!

[לוונדר_סגול*]

יהה!
איך שמחתי למצוא אותך במה חדש!
קאובואית קטנה ומתוקה.

[אמא_של_יונת*]

ניסית פעם ללכת על הברכיים?
לא, לא הליכת שש. על הברכיים בקומה זקופה.
אני מכירה מישהי בגילך שהיא ממש אלופה בזה.

[הלוחשת_לפירורים*]

August 4th, 1997. Human decisions are removed from strategic defense. Skynet begins to learn at a geometric rate. It becomes self-aware at 2:14 a.m. Eastern time
( טרמינטור ב' שם שם )

החיים קורים להם במרץ מסביב,
(שלא לאמר סביבי)
אבל כשאת תלויה במישהו אחר שיואיל בטובו להפשיל שרוולים ולהקליד כמה מילים,
העניינים פשוט לא זזים. לך תבנה על קבלני משנה.

חבל שאני עוד לא כותבת בעצמי.
הכי טוב בעצמי.
בשבועות האחרונים הפכתי להיות מאד מודעת לעובדה כי אני היא אני.
כשאני מביטה בתמונות ומזהה את עצמי, אני לובשת חיוך גאה ומציינת: את!
את ,זה השם שלי כשמסתכלים בתמונות.
שמות הם דבר נח, רק שלפעמים צריך לעשות בו סדר.
למשל, לשתי נשים בחיי קוראים סבתא.
לאחת אני קוראת ספתא עם פ' דגושה ולשנייה ספתא ללא דגש (ולפעמים גם בשם הפרטי).
שלא בתמונות, את עצמי אני מעדיפה לכנות לולי.
זו גם דרך קצרה ומהירה לומר: עכשיו אני רוצה לעשות את זה בעצמי.

אבא, שב! ( תפסיק לעשות מה שאתה עושה, רד מהספה ובוא שב לידי על הרצפה )
עיגול! ( קח את הטוש וצייר לי עיגול על הדף )
לולי! לולי! ( עכשיו תן לי את הטוש ואני אצייר בעצמי על הדף )

פירורי כל העולם התעוררו.
את.את.
לולי.

[הלוחשת_לפירורים*]

אם מוחמד לא הולך לגן הגן יבוא אל מוחמד.
לפני כחודש באו לבקר אותי שני הדודנים שלי, מקס ומוריץ.
מקס כמעט בן חמש ומוריץ צעיר ממנו בשנה וחצי.
מוריץ, בהגדרה, מהווה איום אסטרטגי על מקס וגוזל ממנו זמן אמא יקר מפז.
מקס מצידו, לא מפספס אף הזדמנות לחבוט במוריץ והשמחה רבה.
בביקורים קודמים שניהם קראו לי התינוקת בחרדת קודש,
רצו להחזיק אותי כל הזמן, וחילקו לי את כל צעצועיהם עלי אדמות.
(למעשה כמעט כל הצעצועים שלי הם ירושה מהם.)
בפעם האחרונה נפל למוריץ האסימון ואני סומנתי כשלב הבא בשרשרת המזון.
כשרציתי לאמא, הקדים אותי מוריץ, חיבק אותה וחייך אלי מעדנות. לא תבכו?
לא! אל תגעי! זה צעצוע שלי! צעק מוריץ, ואני בכיתי.
בההההה! צעק מוריץ לידי בפתאומיות מיומנת , ואני נבהלתי ובכיתי.
צעקות פתאומיות זה דבר מבהיל.
אבל לא לעולם חוסן. כל אחד מוצא את הפלנקטון שלו.
ובמיטב המסורת של מה ששנוא עליך - תעשה לחברך,
התחלתי להפיל את חיתתי על חיות החצר.
בהההה! אני מתרגלת את קריאות הקרב של בן דודי ההוני על החתולה הלבנה.
היא, בורחת כל עוד נפשה בה, ואני עם צרור שערות זנב בידי בצחוק מתגלגל.
בעוד 100 שנים, כשישאלו ההיסטוריונים,
איפה הייתי כשההורים שלי התחילו להשתמש במילה 'לא',
אוכל להגיד להם במצפון שקט:
אני? אני הייתי עם זנב של חתול ביד.

[לוונדר_סגול*]

קריאת יההה גדולה ממלאה את ליבי כל פעם שאני רואה אותך פה

[הלוחשת_לפירורים*]

לא.
איזו מילה שימושית.
איזו מילה מעצימה.
במסגרת חגיגות ההגדרה העצמית, ממש התאהבתי במילה.
(צב, צב, צב. צא, צא, צא. לא רוצה ולא רוצה! - יצירת מופת.)
לא חלפו שבועיים והוספתי גם את 'כן'.
לאחר ההתלהבות הראשונית מהמילים החזקות הללו,
ואחרי שראיתי שאם שואלים, ואני אומרת, ומקשיבים לי,
עברתי להשתמש בהן כמעשה שיגרה ובטון רגיל.
בהתחלה, דומה היה ש'לא' היא מילה חזקה יותר מ'כן' ,
אולם לא כך הוא הדבר.
מסתבר גם שכן ולא, אינן בהכרח עניין בינארי.
לפעמים אם התשובה היא לא,
אמשיך בעיסוקיי ללא תגובה וכשתגיע השאלה המתאימה אזכה את השואל ב'כן'.
את רוצה שאפרוש את השטיח?
כן.
אז לא ממש הבנתי מה זה אפרוש, אבל הטון של השאלה גרם לי לענות מייד כן.
(אגב, האינטואיציה שלי טרם הכזיבה אותי בעניין זה.)
לשאלות אותן אני מבינה ויודעת למה אני עונה בחיוב, אני עונה כן מעומק הלב.
כזה עם ה' לוחשת בין הכ' לנ', עם חיריק קל והטיה קדימה של הראש.
לפעמים אני גם מצרפת 'כן' לבקשות חשובות.
"אבא שביתי" , אני מבקשת ומוסיפה תיכף ומייד "כן, טוב" שיידע מה להשיב.
אגב, שביתי היא מילה אחת.
היא כמו מילת הציווי שבת אבל כזו שמזמינה לשבת איתי ביחד על הרצפה.
החיריק בסוף הוא תוספת על דרך החיבה.
כריתי , גיגיתי , האוהאויתי , פילוני ועוד ועוד.
מסתבר שלא לחינם שם בן יהודה, י' גם בסוף של הציצי.