באופן טבעי

איזה יופי עם דריה והמחשב.
גם אני מקריאה מוויקיפדיה לגדולה שלי מדי פעם, אבל אין את החיבור המיידי הזה כמו אצלכם לעולם המחקר בפועל.
(אמא מה נמלות אוכלות? מאיפה בא השוקו? וכו').
ולגבי הקטן:
הגדולה שלי לא פשפשה וכן הייתה מחותלת בחיתולים רב פעמיים חלק גדול מחייה החיתוליים.
התחלתי גמילה מחיתול בגיל שנה וארבע ובגיל שנה ושמונה היא הייתה גמולה (תוך כדי הפצצות והמטוסים שהרעידו את הצפון - מלחמת לבנון השניה הארורה).
מחכה לסיפורייך...@}

טיילנו בהודו חצי שנה עם שלושה קטנטנים (הגדול היה בן 4.5 והקטנה היתה בת חצי שנה). אח"כ טסנו איתם לניו זילנד ל4 חודשים וחזרנו להודו לעוד חודשיים, לא הצלחנו להיגמל ... ועד עכשיו אנחנו לא לגמרי מאמינים שלקחנו ת'ילדים לשם ולא מאמינים שחזרנו... אפרופו מחקר החרקים, מקלוד גנג' הוכרזה כארץ החשופיות (יש שם מיליונים).
גיליתי פתאום את הבלוג הזה והודו חזרה לי בבאת אחת, וגם ההרגשה המדהימה שתפסנו ת'חיים ב... אנשים שפגשנו (הודים ותיירים) לא האמינו כמובן שאנחנו מצליחים להנות מלטייל עם שלושה זעטוטים (שלא לומר זוועטוטים), ישראלית אחת שאלה (בשיא הרצינות!) "איך תשלימו לילדים את החומר שהם הפסידו בשנה הזו?", מדובר כאמור, על ילדים בגיל שלפני גן חובה אפילו!
הטיול הסתיים לפני שנה ואם את מעונינת בטיפים ושמות של מקומות שווים וגאסט האוסים מתאימים (חדרים צמודים, מים חמים וכו') אשמח לספק מידע במייל: adirap77 בג'ימייל. המידע הטוב ביותר הוא כמובן המטיילים האחרים שאתם פוגשים כל הזמן.

"איך תשלימו לילדים את החומר שהם הפסידו בשנה הזו?"

המורה שלי לחליל מספר לי:
(יש לקרוא במבטא הודי ולהזיז את הפוני ההודי לצד הפנים מידי פעם)
פיפל אין יורופ, די דונט האב טיים, אל דה טיים ביזי ביזי ביזי
[אנשים באירופה, אין להם זמן, כל הזמן עסוקים]
איים גואינג אין דה קאר אנד דה דרייבר דואינג 3 ת'ינגס סיים טיים: דרייבינג, טוקינג און דה פון אנד איטינג!!!
הי דונט האב טיים טו איט, איטינג וון הי איז דרייבינג...
[אני נוסע במכונית והנהג עושה 3 דברים באותו זמן: נוהג, מדבר בטלפון ואוכל!!!
אין לו זמן לאכול, אוכל כשהוא נוהג]
פיפיל בראשינג תית' אנד טוקינג און דה פון. די דונג האב טיים טו בראש תית'!!!
[אנשים מצחצחים שיניים ומדברים בטלפון, אין להם זמן לצחצח שיניים]
פיפל האב ביג האוס, ביג קאר, באט דונט האב טיים טו אינג'וי דה האוס, דונט אנג'וי דה קאר, אולוויז וורקינג, דיי נבר הום, אולוויז ביזי ביזי ביזי, נו שנטי
[לאנשים יש בית גדול, מכונית גדולה אבל אין להם זמן להנות מהבית, לא נהנים מהמכונית, כל הזמן עובדים הם אף פעם לא בבית, כל הזמן עסוקים- אין שנטי]

ואז הוא מסדר יפה את הפוני שלו בצד ומוסיף:
נאו יו פליי
[עכשיו תתחילי לנגן]

D-:
מבטא הודי זה אוטומטית מצחיק. לא יודעת למה.

(-:
@}

תגידי לנהג
שאני מודיעה לו שהם גרים בגן עדן (לפחות 12 שנה אחורה כשאני הייתי שם,,,ככה הודו נראתה- גן עדן)
אני משערת שהם ילכו ויהיו מערביים , אם ירצו ואם לא }-:

יושבת בצ'אי שופ על גג מול הרי הימליה יפים.
נשמע אגדי!!!!!!!!!!!!!
אני מקווה שתכתבי עוד.
לאחרונה פתאום יש לי חשק לחו"ל...

נראה שדריה וחיפושית שלי יכולות להיות חברות טובות מאוד.


תודה על הדף והשיתוף

דריה חוזרת מהמשפחה הנפאלית שגרה מעבר לנחל, היא מיודדת עם שני הבנים שלהם ובילתה שם זמן ממושך אחרי הצהריים.
היא מספרת לנו בעניין רב שראתה אפרוח מת ושגם את התרנגולת הם שחטו.
בעבר כבר ציינה בפני כמה וכמה פעמים, במיוחד כשעברנו ליד תרנגולות בכפר, שנגדל תרנגולות בחצר בישראל והוסיפה והסבירה שלפעמים לא נאכל להם את הביצים ואז יהיו לנו גם אפרוחים.
אנחנו מופתעים מהקלילות בה היא מתארת את האפרוח המת ואבא שלה שואל חצי מתבדח: "נכון שגם בישראל אנחנו נשחט לפעמים מהתרנגולות שלנו?"
אני מיד מתקוממת ואומרת שלא והוא שואל בקול מליצי:
"אבל אם לא יהיה לנו בשר, אמא, מה נעשה?"
"נקנה בסופר" אני עונה
"זה עוף אורגני" ממשיך בעלי
"יש גם עוף אורגני בחנויות" אני אומרת
ובתקוה שדריה תחוס על התרנגולות שהיא רוצה כל כך שנגדל, אני שואלת אותה:
"דריה, באיזה צד את, אבא או אמא?"
"אבא" היא עונה בלי להתבלבל
"אבל אם לא יהיה לנו בשר, אמא, מה נעשה?"
היא שואלת אותי ברצינות.


יותם מחקה קולות של חיות מעולה.
כנראה שכשלא אומרים לתינוק איך לעשות קולות של חיות הוא פשוט מחקה אותם משמיעה וזהו.
וזה מה שיותם עושה, משמיע קולות של פרות, תרנגולות ותרנגול, עורב וכלב.
וכך אני מבינה שפרה לא עושה "מו" אלא "עו" אמיתי מהגרון ועורב לא עושה "קרא קרא" אלא "ארר ארר" וכלב עושה בעצם "הוו הוו".
הילד ממש מדבר בשפת החיות.

יותם מחקה קולות של חיות מעולה
מקסים! אילו חוויות נפלאות.

וכך אני מבינה שפרה לא עושה "מו" אלא "עו" אמיתי מהגרון ועורב לא עושה "קרא קרא" אלא "ארר ארר" וכלב עושה בעצם "הוו הוו".
גדול !
מקווה שתכתבי עוד

לדריה חבר ישראלי בן גילה.
הם מספרים לאמא שלו ולי שהם ראו חתונה של חשופיות.
"איך אתם יודעים שזה בן ובת?"
שואלת אמא של החבר.
"כי ראינו את הבת נותנת נשיקה לבן" עונה החבר.

אחחח
הייתי נותנת להם להנהיג את העולם (-:

מקסים
ואיזה כיף שיש לה חבר חדש, זה ממש משתנה לכם מיום ליום וזה יפה לעקוב
רוצים עוד !

עונת המונסונים הגיעה אבל לא יורדים הרבה גשמים כלל.
המקומיים מודאגים מהגידולים החקלאיים שלהם ורואים זאת כשנת בצורת וגם תיירים אינם פוקדים את האיזור בהמוניהם כי תיאורתית אמורים להיות פה מונסונים כבדים.
לנו, לעומת זאת, טוב. אין הרבה גשמים ואין יותר מידי תיירים.
יש כמה משפחות עם ילדים, יש מטיילים אחרים מעניינים, אין הרבה תיירים הודים מציקנים והאוירה בכפרים נעימה.
לדריה ויותמי יש חברים בני גילם- ישראלים, אמריקאים, אנגלים, רוסים הודים ונפאלים. עם כולם הם מסתדרים, לא צריכים שפה בשביל להבין זה את זה, מה גם שדריה מבינה ומדברת אנגלית וזה עוזר לה להסתדר עם כולם.
ההודים מתים עליה כשהיא באה להזמין אוכל במסעדה או לשאול אותם מה השעה.

אז טוב לנו פה אבל גורמים שונים מביאים אותנו להחלטה לסוע לכמה ימים לעמק פרווטי וביום קריר וגשום מאד אנחנו אורזים מזודה, את המחשבים שלנו, את ספרי הלימוד בהסטוריה כי עלי ללמוד למבחן, לא שוכחים את הסיר של יותמי וחליל הבמבוק שלי, ונוסעים במונית לקאסול.

הדרך לא קלה, נוסעת בהרים עם הרבה סיבובים, עליות וירידות.
דריה צריכה להקיא כל הזמן וכל כ-10 דקות אנחנו עוצרים בשביל זה. יותם, ילד ההרים, שהתרגל ללכת הרבה חופשי או ליסוע נסיעות קצרות בריקשה, לא מרוצה מהסידור הנוכחי שבו הוא קשור לכיסא בטיחות. הוא מתלונן ומנסה להשתחרר ממושבו כל הזמן.
גם בעלי חוטף בחילה בשלב מסוים ואף מקיא וכך יוצא שנסיעה של 7 שעות מתארכת ומתארכת ומאוחר בלילה אנחנו מגיעים לקאסול, חולים.

<המשך יבוא...>

הי,
אנחנו שוקלים ללכת בעקבותיך, אך מודאגים מהמצב הכלכלי.
אפשר לשאול כמה בערך עולה המחיה לחודש?

מעלה זכרונות יפים
הדרך ארוכה לעמק אבל זה כל כך שווה את זה

וכך יוצא שנסיעה של 7 שעות מתארכת ומתארכת ומאוחר בלילה אנחנו מגיעים לקאסול, חולים.


מה זה מוכר, מה זה הודו, שתחלימו במהירות

אנחנו מגיעים לקאסול, חולים
מקווה שכולכם בריאים

הגענו לקאסול בלילה והתמקמנו בגסט האוס ליד הנהר.
כבר בדרך, בחושך, החלו זכרונות פוקדים אותי פתאום. נזכרתי בביקורים הקודמים שלי כאן לפני 11 ו-10 שנים.
נזכרתי באיזו מאמא בקאסול שמכינה עוגות שוקולד מדהימות, באוטובוסים המקומיים העלובים בהם נסענו על הגג,
במעינות החמים במניקראן, כפר ליד קאסול, ואיך עלינו ברגל עד למלאנה שזה כפר שאפשר (היה אז) רק ללכת אליו בעליה של 7 שעות.
כשהגענו לקאסול כבר הבנתי שזה מקום אחר לגמרי, גדול יותר ומתויר הרבה יותר.
עדין, הכל יחסי, אם פעם זה היה מקום פצפון היום זה מקום קטן.
חשבתי שיהיה לי קשה לראות את השינוי אבל זה כלל לא מפריע לי. המקום כל כך יפה ושקט שזה עושה טוב בלב בכל מקרה.
הגסט האוס שלנו הוא פשוט נפלא. כפר נופש מהאגדות.
התמקמנו בצימר של ממש, כמו אלו ששוכרים בגליל מעץ עם גג משופע ועלית גג בה אנחנו ישנים.
יש חצר ענקית עם עצי פרי מפוזרים בה. יש הרים ירוקים ירוקים סביבנו וכשהראות טובה גם פסגות מושלגות מופיעות מאחוריהם.
עמק פרווטי שופע במעינות חמים ויש לנו מים חמים במקלחת שבאים ישירות מהמעין שנובע ליד הנהר שזורם לצידנו.
יש בחצר גם אמבטיה ענקית של מי המעין החמים מאד מוקפת בקיר אבן, ללא גג ועם פתחים כמו חלונות קטנים את עבר הנהר הסואן.
יש להזמין את המפתח מראש ודריה ואני כבר טבלנו שם יחד כשמטר קל יורד עלינו ממעל. איזה חלום.
זו פשוט חופשה מופלאה.
רק ישבנו במרפסת שלנו, ניגנתי בחליל ונתתי לילדים להסתובב בחצר, דריה בדקה חרקים חדשים שלא ראתה בדרמסלה ויותמי נבח לכלבים המקומיים.

תכננתי לעלות עם הילדים לטוש עם קרובת משפחה שבאנו לפגוש כאן. זה כפר קטן עם נוף יפה שבעבר אפשר היה להגיע אליו רק ברגל אבל עכשיו יש דרך עפר שמגיעה אליו.
הזמנתי מונית לי, לילדים, לקרובה ולחברים שלה.
התכנון היה שהמונית תיקח את כולנו למעלה וכעבור כמה שעות תחזיר רק אותי ואת הילדים.
זמן ממושך הסברתי במשרד נסיעות שיש לי כיסאות בטיחות לילדים ושיקחו את זה בחשבון.
אני רגילה כבר שהם מחשבים שהילדים יכולים להצטופף במושב יחיד.
לבסוף כשמגיע הג'יפ לאסוף אותנו מסתבר שאין בו חגורות בטיחות כלל.
אני מתרעמת. דורשת שיביאו ג'יפ עם חגורות.
הנהג מתחיל לעשות טלפונים, מסביר בהינדי כל מיני דברים ולבסוף סוגר את הטלפון ומודיע לי- אין פה ג'יפים עם חגורות, כולם מורידים אותן.
אני מבטלת בכעס את ההזמנה ונפרדת לשלום מהחבורה שעולים בלעדנו.
"אני לא מבין למה את מתרגזת על ההודים" מתבדח בעלי, "הסברת להם טוב טוב על כיסאות הבטיחות אבל בכלל לא הסברת שצריך חגורות בטיחות בשבילם".

הטיול שלכם נשמע מ-ד-ה-י-ם! כולי קנאה. זה אחד מהחלומות שלנו, לחזור להודו עם הילדים. הבטחנו לעצמנו, בעלי ואני, שזה גם יקרה.
בבקשה תמשיכי לכתוב, אני מאוד נהנת לקרוא אותך.
ואם לא אכפת לך, את יכולה לתת קצת פרטים לגבי המקום שאתם ישנים בקסול? וגם, איפה נמצא המקום הזה שהשתקעתם בו בדרמסאלה?

אפשר לשאול כמה בערך עולה המחיה לחודש?
אנחנו חיים כמו מלכים. במלוא מובן המילה.
יש לנו דירת סטודיו יפה בגסט האוס, אנחנו רוב הזמן אוכלים במסעדות, שוכרים אינטרנט אלחוטי מאינטרנט קפה לחודש (ואז יושבים בבתי קפה ליד וגולשים), עם טיפולי איור ודה יקרים ומאסג' טיבטי לכל אחד פעם בשבוע ובלי להתחשבן על הוצאות שלנו כלל- יוצא כ-1000 דולר לחודש.
אלק חיים פשוטים בהודו .


אם לא אכפת לך, את יכולה לתת קצת פרטים לגבי המקום שאתם ישנים בקסול? וגם, איפה נמצא המקום הזה שהשתקעתם בו בדרמסאלה?
אנחנו בדרמקוט תחתית (יעני "לוור דרמקוט") ליד מרכז האינגר יוגה.
בקאסול ישנו ב"טאג'י גסט האוס" שזה מקום מומלץ בחום בחום. פשוט מדהים. חצר ענקית יפה, ערסלים בחצר, בריכת מי מעין חמים פרטית מטבח שמגיש טוסטים ושתיה עד לחדר. אירופה! .

שלשה ישראלים מסטולים יושבים בגסט האוס ומעשנים.
הם מספרים לי ששאלו את דריה איפה היא גרה בישראל וזו התשובה שקיבלו:
אצל סבא וסבתא שלי בישראל, אתם יודעים איך מגיעים לבית שלהם? אתם נוסעים בישראל משדה התעופה בכביש ישר ישר עד שאתם מגיעים לבית שיש בו שני זקנים, זה סבא וסבתא שלי".

אחחחח... כמה יפה עמק פרווטי , זה פשוט לא יאמן.
היינו בחופשה מהסרטים.
כל יום טבלנו בבריכה החמה של מי המעין. כל יום אכלנו מטעמים בבית חב"ד, טיילנו קצת ביער ולאורך הנהר לאיזה כפר קרוב בשם צ'אלל, דריה התידדה עם כל מיני מטיילים באיזור. הרגישה לידם כל כך נוח עד כדי כך שאפילו ערב אחד נעלמה לנו בחצר הגדולה ולבסוף נמצאה טובלת איתם בבריכה החמה. היא פשוט ראתה אותם טובלים והצטרפה אליהם.
התעכבנו עוד יום בעמק לאחר שעל אף ההסברים המפורטים שלנו שוב הביאו לנו רכב ללא חגורות בטיחות שהזמנו לנסיעה חזרה לדרמקוט
("חשבתי שהתכוונתם לחגורות מקדימה, הם יכולים לשבת יחד במושב הקדמי", "אני נהג מאד זהיר"), הילדים כבר נרדמו על הערסלים בשעה שהנהג שלנו ניסה לסדר ללא הצלחה חגורות ברכב.
נשארנו עוד לילה בקאסול. למחרת שוב לא מצאו לנו רכב מתאים. אם כבר היו בו חגורות הן חגרו רק שני אנשים בדיוק בספסל האחורי ולא נשאר מקום לנוסע נוסף, כששאלתי אותם איך נראה להם שניסע ככה ראיתי במבט שנתנו בי שהם לא מבינים למה אני מסבכת כל כך, זה הרי היה רעיון שלי כל החגורות האלה.
לבסוף אמרנו שנתקשר לנהג מדרמסלה שיבוא לאסוף אותנו ברכב שבו באנו לעמק וכמו קסם זה סידר הכל, תוך פחות מחצי שעה נמצא רכב קטן עם חגורות נורמליות מוכן ומזומן לקחת אותנו הביתה.
EVERYTHING IS POSIBLE IN INDIA.

הנסיעה יפה מאד.
בין כל הנופים היפים של העמק הבנתי פתאום שאני כאן בעמק פרווטי, באמת.
פרצתי בצחוק.
לא חשבתי שאחזור לכאן.
בחיים שלי לא חשבתי שאביא את המשפחה שלי לכאן.

הדרך ארוכה מאד.
דריה ואבא שלה אמנם לא סבלו מבחילות לאחר שלקחו כדור או רבע כדור, כל אחד לפי גודלו, מונע בחילות (או כמו שדריה חזרה ואמרה בדרך מספר פעמים: "לקחתי רבע כדור שלם! ") אבל יותמי שלשל בדרך ופעמים רבות בנסיעה מלמל לנו ממקום מושבו
"פיפי פיפי" וכך עצרנו פעם אחר פעם ונתנו לו להתרוקן. הגענו מאוחר בלילה מותשים לדרמקוט.

חזרנו לדירה שלנו, למונסונים, לשיעורי החליל, לעבודה על המחשב כמה שעות ביום, למסעדות המוכרות והמטבח שלנו, לשירותי כריעה, לשכנים שלנו ולחברים הרבים שיש לדריה.
חזרנו הביתה.

אתם נוסעים בישראל משדה התעופה בכביש ישר ישר עד שאתם מגיעים לבית שיש בו שני זקנים, זה סבא וסבתא שלי".

כששאלתי אותם איך נראה להם שניסע ככה ראיתי במבט שנתנו בי שהם לא מבינים למה אני מסבכת כל כך, זה הרי היה רעיון שלי כל החגורות האלה

"לקחתי רבע כדור שלם! "

D-:

<אח...איזה יופי את כותבת...תודה@}>

@}

מעניין קיבלתי את המרגיעון הבא : "המציאות היא החלום האולטימטיבי" , בדיוק כשרציתי לכתוב לך שהחיים שלכם נקראים כחלום בלתי מושג (עבורי לפחות)
אוהבת לקרוא אותך, יש משהו חינני, נעים ומרגיע.

אוי קאסול רק קראתי את השם ונהיו לי צמרמורות. איזה זכרונות קסומים יש לי משם ומהמעינות במניקראן.

"אמא, ההודים לא שואלים את התינוקות שלהם מה הם רוצים.
אנחנו כל הזמן שואלים את יותמי מה הוא רוצה אבל הם לא שואלים את התינוקות שלהם, נכון?"

דריה ויותמי משחקים במרפסת. פתאום אני שומעת את דריה:
"יותמי, לא עושים פיפי על הרצפה! לא עושים פיפי על הרצפה! תגיד לנו "פיפי פיפי" וניקח אותך לעשות.
[צועקת]
א-מא, יותם עשה פיפי על הרצפה!!!"

נו, את מוכנה כבר לדור הבא? (-:

אצל סבא וסבתא שלי בישראל, אתם יודעים איך מגיעים לבית שלהם? אתם נוסעים בישראל משדה התעופה בכביש ישר ישר עד שאתם מגיעים לבית שיש בו שני זקנים, זה סבא וסבתא שלי".
לקחתי רבע כדור שלם!
הורסת!

_אחחחח... כמה יפה עמק פרווטי , זה פשוט לא יאמן.
היינו בחופשה מהסרטים._
שמחה לקרוא שאתם נהנים
מתגעגעת

מתחיל להימאס עלי. כל הרטיבות הזאת, השבילים החלקלקים אחרי הגשמים, הרטיבות בקירות שמגיעה לכל מקום.
אם איזה בגד יפול לפינה תחובה בחדר שלנו הוא ימצא כעבור ימים מספר עם עובש עליו.
גם תיק הרחצה שלי התלוי במקלחת והקלמר של דריה העלו עובש.
נמאס לי לטפס בהרים כל הזמן.
לפני כמה ימים עלינו לדרמקוט, הילדים ואני, כשיותם עלי, התחיל גשם ופתחנו מטריות או אז עיקמתי את הרגל ונפלתי צועקת מכאב על השביל.
יותם התגלגל מצחוק על הגב שלי, אני שכבתי על השביל כשגשם יורד עלי ועל יותם ודריה נעמדה מעלי ושאלה בטון דיבור כמו של אבא שלה:
"אמא? למה את תמיד נופלת?"
עוד יומיים כאבה לי הרגל אחרי זה וזה כמובן הקשה עלי את ההליכות, נמאס לי מהעליות והירידות הבלתי פוסקות הללו.

נמאס לי גם מההודים, מהגרפסים והגזים והיריקות שלהם בכל מקום.
מהריח החריף שלהם, מהריח החריף של יותם אחרי שכל כך הרבה הודים "מתעסקים" איתו, מהקקי בריח מסאלה חזק שיש לו כל פעם אחרי שאנחנו אוכלים באיזו דאבה (כך קוראים למסעדה המגישה אוכל מקומי).
מהריח של העובש שיש בחדר שלנו.

נמאס לי שיש מספר כה מצומצם של ירקות ופירות שאני יכולה לקנות.
הכל עונתי ורק מה שגדל באיזור. מנגו כבר אין, ליצ'י כבר אין, כרוב אני לא מוצאת.
בנוסף צריך גם לנקות טוב ולבדוק טוב שאין יצורים חיים בירקות ובפירות.
אורגני במלוא מובן המילה.

אין אינטרנט נורמלי, אין קפה נורמלי, אין מטאטא נורמלי, יש הפסקות חשמל ארוכות ואין שמש כבר כמה ימים.
נמאס לי.
מזל שאנחנו עוזבים עוד שבוע וחצי...

נו, גם זה חלק מהודו כמובן.

מזל שאנחנו עוזבים עוד שבוע וחצי...
מזל

עוזבים.. לאן?

הייתי פעם בדרמסלה במונסון- היה קשה, רטוב,דביק, מעופש ובלתי נגמר.
כשחזרתי בעונה אחרת- לא האמנתי שזה אותו המקום...

יחד עם זאת: איזה כיף לכם, הטיול ובכלל...

אני מאד נהנית לקרוא את הדף שלך.

שאלה פרקטית
כמה רופי עולה עכשו (מספטמבר) לשכור חדר במצב טוב?
כרגיל כל קיץ אנחנו מתחילים לחלום...
אותי מרתיע עניין החיסונים וזה שאין כיסאות בטיחות לילדים.
(קוסמת היתה עולה על ריקשה אופנוע חופשי כשהיתה רווקה...בלי קסדה...אבל עכשו זה סיפור אחר (-:)

עוזבים.. לאן?
לדלהי ואז צ'לו... הביתה. לא שיש לנו דבר כזה כרגע...


כמה רופי עולה עכשו (מספטמבר) לשכור חדר במצב טוב?
עם מטבח? עם שירותים ומקלחת צמודים? יכול להיות בין 250-400 רופי ובלי מטבח קצת פחות.


אותי מרתיע עניין החיסונים וזה שאין כיסאות בטיחות לילדים.
אני חיסנתי והבאתי איתי כיסאות בטיחות. לא עשיתי הרבה נסיעות במכונית פה והם היו מתחת למיטה רוב הזמן.

יוטי כתבה שהם נוסעים עם כסאות בטיחות...נשמע שאפשר להביא ולדאוג להשתמש בהם אם זה חשוב לך
>ורד ברוב עוונותיה נתנה לבתה לסוע ללא כסא בטיחות ואפילו על אופנוע בין או לפני אבא ואמא (כמו ההודים)<

ההודים לא מתים. לא באמת, הם רק מחליפים גלגולים.
איך רואים את זה ביום יום? אני חושבת שכל ההתנהלות הילדותית- מסוכנת לעיתים שלהם משקפת את זה.
על הכביש רואים את זה הכי טוב:
הם לא נזהרים במיוחד. לא נוסעים עם קסדות על אופנוע ומרכיבים מספר אנשים יחד על אופנוע אחד וזה כולל ילדים, לא חוגרים חגורות במכוניות ומושיבים הרבה על כל מושב.
בנסיעה אחת בריקשה לספריה הטיבטית, במורד מקלוד גנג', הנהג שלנו נסע כמו משוגע בדרך מפותלת מלאת הבורות שבצידה מדרון תלול בהר. ובכל פעם שבא רכב מולו עצר נהג הריקשה בצד על קצה המדרון. אני ישבתי מאחור חיוורת כולי,הסתכלתי על האבנים שמדרדרות במדרון בכל עצירה שלו ובראשי רצו תוכניות לתפוס את שני הילדים ולקפוץ מהרקשה במקרה והיא תיפול ותתגלגל במדרון. לבסוף פניתי לנהג ברצינות "תשמע ג'י, אני הסתדרתי מה זה טוב בגלגול הנוכחי, אני לא רוצה להחליף אותו כרגע, אני מבקשת שתיסע בזהירות בבקשה".

באחד הביקורים שלי בעמק פרבטי, לפני 11 שנים, נסעתי עם שני בריטים באוטובוס מקומי ישן ומתפרק חזרה למנאלי. נתקענו בפקק ליד גשר מעל נחל גועש וקוצף. הנהג צפצף וצפצף וצפצף ולבסוף סטה מהכביש ונכנס לנחל בכונה לחצות אותו לצד השני.
האוטובוס הישן רעד ומים החלו זורמים פנימה והציפו את הרצפה. הבריטים ואני הרמנו מהר את כל התיקים שלנו, העלנו רגלים, השתוללנו, נבהלנו וצעקנו מבהלה ובכל זאת שמנו לב שאנחנו היחידים באוטובוס שמגיבים ככה, אולי בגלל שהיינו המערביים היחידים.
היינו היחידים שבכלל הגיבו.
כל שאר הנוסעים ישבו בשקט ובהו בחלון או בתקרה.
לבסוף האוטובוס יצא מהצד השני של הנחל, עלה על הכביש והמשיך ליסוע כרגיל, כאילו כלום לא קרה.
ככה זה ההודים, אני תמיד אומרת עליהם שהם עם של ילדים ושהודו היא סרט מצויר.
הכל מלא סיטואציות שנראות לא אמיתיות.
אם זה האנשים המאוד מעוותים שמקבצים נדבות, אם זה הרקשות מלאות האנשים על הגגות ובצדדים, אם זה אנשים בהרים שסוחבים חבילות הגדולות מהם פי 4 או 5 או הנהגים שנוסעים בזגזגים ועוקפים כאילו הם רק משחקים באיזה משחק מחשב.

את כל ההתנהלות הזאת שלהם אני תולה באמונה בגלגולים.
הם לוקחים ת'זמן, הם לא מפחדים למות, הם לא מפחדים להיות נכים ונראה עליהם שהם לא מרגישים סכנה.
בספרו "ספר החיים והמתים הטיבטי" אומר סוגיאל רינפוצ'ה שהאמונה בגלגולים עושה את ההודים עצלנים.
מנגד הוא טוען שאי אמונה בחיים נוספים גורמת לנו, המערביים, להרוס את העולם כאילו אין מחר.
זה חומר מענין למחשבה.
האם הפחד מהמוות טוב לנו? האם הוא באמת עושה את החיים שלנו מלאים יותר כשאנחנו רוצים להספיק הכל הכל עכשיו בחיים האלה?

בעוד שבועיים אני עולה על טיסה ללונדון להעיד בועדת חקירה על מותו של אמתי, התינוק שלי שנפטר בגיל 8 ימים לפני שנתים וחצי.
בין אם אני מאמינה בגלגולים או לא, אין ספק שלאחר שחייתי בין טיבטים והודים 4 חודשים אני ארגיש אחרת בועדה ממה שהייתי מרגישה אילו הייתי בה ללא הטיול הזה.

בין אם אני מאמינה בגלגולים או לא, אין ספק שלאחר שחייתי בין טיבטים והודים 4 חודשים אני ארגיש אחרת בועדה ממה שהייתי מרגישה אילו הייתי בה ללא הטיול הזה.
@}

דריה הלכה לחלוב פרה. אחרי זמן רב בו נדנדה לנו שהיא רוצה, אירגנו לה חליבה.
כמעט לכל משפחה פה בכפר יש פרה אותה הם חולבים כל בקר. בינו בעל הגסט האוס שלנו סידר לנו אצל משפחה הגרה קרוב.
לשם כך דריה היתה צריכה לקום ב-6 בבקר ועשתה זאת בהצלחה (אבא שלה ביקש שאכתוב בבלוג כמה מהר היא קמה והסתדרה אותו הבקר).
חזרה כעבור שעה קלה מריחה כולה בריח של רפת. סיפרה לי איך ניקו את העטינים לפני החליבה ואיך היא משכה אותם "ככה ככה ככה ככה" והוציאה חלב.
לאחר שקירצפתי את כולה טוב טוב שקלתי שוב את המחשבה לגדל עזים בחצר... לא חשבתי מעולם על הריח...

שעת בקר מאוחרת. יותם ישן שנת צהרים ערבה. דריה ואבא שלה נסעו למקלוד גנג' לקנות מתנות למשפחה ואני, חלשה ועם גרון כואב, נחה בחדר.
כבר שבוע שאין כמעט גשם ושוב יש הרבה שמש במהלך היום. כנראה שעונת המונסונים הסתיימה.
השכנה שלנו דלת ממול מתאמנת בשירה, עולה ויורדת סולמות הודים :"סא רה גא מא פא דא ני סא-סא ני דא פא מא גא רה סא...". היא עושה לי חשק לנגן בחליל אבל אני לא יכולה, כואב לי לנשוף.
הערב היא תעלה על מטוס עם בנה בן השנה וטטוס לדלהי, שם תפגוש את בעלה שנסע עוד אתמול.
הם היו שכנים חמים וחברותיים. זוג אמריקאיים שחיים באינדונזיה. בבקר היינו פותחים דלתות והילדים היו רצים יחד בין החדרים. הרגשנו לידם ממש כמו ליד ישראלים שמרגישים בנוח לידך.
היום הם יעזבו, כמו הרבה מטיילים שמתחילים ליסוע דרומה. עכשיו כשמתקרר, נעים יותר לרדת מההימליה.

אחר הצהריים. בעלי ואני חולים עם כאב גרון. אנחנו מתכננים היטב את צעדינו עם שני ילדים פעילים.
נקלח אותם לפני היציאה כדי שבערב כשנחזור נוכל מיד להשכיב אותם לישון. א"כ ניקח אותם לפיצה, יש שם מרחב לילדים לרוץ ואנשים- תיירים או הודים, שאוהבים לשחק איתם או ילדים אחרים שההורים שלהם חושבים כמוני שזה מקום נוח.
אנחנו מתקשים להגיע לפיצה, מה שביום רגיל קל לנו להליכה היום קשה מאד, אבל כשאנחנו מגיעים מסתבר שזו היתה החלטה נבונה ובאמת הילדים מוצאים תעסוקה וגם המרחב עושה אותם פחות מציקנים להוריהם החולים.

למחרת אנחנו הולכים לרופא הטיבטי של הדאלי למה (לשעבר). מחכים בתור עם הרבה הודים טיבטים וכמה תיירים, כולם באו עם הפיפי שלהם בבקבוק ורק אנחנו בידיים ריקות.
קבוצות קבוצות הוא לוקח מטופלים לחדר. לפני כן לוקח אותם למזדרון הכניסה ושם ליד כיור שופך את הפיפי של כל אחד לקערה ומערבב. כנראה שזה מביא אותו לאבחנה רפואית כלשהיא.
זה לא מפריע לו שאין לנו בקבוקים עם פיפי והוא מכניס אותנו לחדר עם כולם.
אחד אחד הוא בודק, מסביר ורושם מרשם ואז מגיע תורנו.
לדריה מגרד, ליותם יש שלשולים מפעם לפעם בשנה האחרונה ובעלי ואני מקוררים. הוא בודק לנו דופק, שואל קצת שאלות, מסתכל בעין אם צריך ואומר לנו מה לא לאכול. לדריה ולי אסור מתוק ולבעלי אסור מטוגן וחריף. הרופא רושם מרשם לכל אחד- כדורים עגולים חומים שעלינו ללעוס ולבלוע עם מים חמים. כל אחד מאיתנו מקבל 3 סוגי כדורים חוץ מיותם שמקבל סוג אחד אותו עלינו לכתוש לו ולתת עם דבש.
דריה מתרעמת, לה אסור מתוק ויותם מקבל את הכדורים המגעילים האלה עם דבש, היא רוצה גם!
לא נורא, אנחנו מנסים להרגיע, זה רק עד שהגירוד יעבור.

שבת אחרונה עברה עלינו בדרמקוט בעצב ושמחה מעורבים.
עצב שזאת פעם אחרונה, שמחה ששבת הבאה תהיה נורמלית לשם שינוי.
הכנות לשבת כוללות בישול אוכל לשתי ארוחות: ארוחת ערב כי יותמי נרדם מוקדם ואנחנו לא הולכים לשום מקום, ואוכל לצהרים למקרה שיירד מונסון וניתקע בבית עם שני ילדים רעבים.
מבשלים צימוקים למיץ שיהיה יין קידוש, קונים מראש הרבה פירות וקרקרים לנשנש. ביום רגיל נקנה גם עוגיות אבל לדריה ולי בהוראת הרופא הטיבטי אסור כרגע מתוק.
בתרמוס טיבטי גדול וטוב אנחנו ממלאים מים רותחים שישארו חמים מאד עד צאת השבת, עם זה נכין לנו שתיה חמה כל השבת ובמחבת הצ'אפטי שלנו יכינו לנו במטבח למטה צ'אפטי שישמש לחם לבציעה.
עכשיו רק נשאר לסדר קצת ולטאטא, לרחוץ את הילדים וללכת לאיזור קליטה של אינטרנט להתקשר להורים בארץ ולומר שבת שלום.

בשבת בצהרים אנחנו הולכים ל"לב יהודי" כדי להוציא קצת את הילדים ועצמנו מהבית. יותם מבסוט שאין מנשא, מנסה לקפוץ ראש מהכתפים ומתעקש ללכת את כל הדרך בעצמו.
מגיעים לארוחת צהרים, חברה נעימה של דתיים מטיילים ווויסקי הודי שהבאנו מתנה אתמול.
קופים מגיעים בחבורה לאכול מהפח בתום הארוחה והמטיילים מגרשים אותם, קצת מפחידה החבורה הזאת ויותמי נעמד מולם עם חיוך ענק, מניף יד לעברם וצועק "איס איס" מבסוט מעצמו ומהסיטואציה.

א"כ חוזרים שיכורים הביתה, יותמי שוב מתעקש ללכת הכל בעצמו, מגיעים לחדר. אורחים באים לבקר שותים עוד תה וכבר זמן להבדלה.
נגמרת השבת האחרונה בהודו.

מנגד הוא טוען שאי אמונה בחיים נוספים גורמת לנו, המערביים, להרוס את העולם כאילו אין מחר. גם ההודים הורסים את העולם עם שקיות ניילון בכל מקום,ובכלל אין להם מודעות
אקולוגית במיוחד ולא ממש אכפת להם,הם יורקים,מטנפים,וזורקים זבל בכל מקום. זה שהם ממחזרים הכל זה רק בגלל העוני המחפיר ששורר שם. ואם הם היו חיים באמריקה למשל הם לא היו מגדלים ילדים בלי חיתולים,אלא היו עושים מה שנוח להם.

מתרגשת אתכם לקראת פרידה.. (-:
תמצו כל רגע, אחרי הכל זה לא קורה כל יום @}

_גם ההודים הורסים את העולם עם שקיות ניילון בכל מקום,ובכלל אין להם מודעות
אקולוגית במיוחד ולא ממש אכפת להם,הם יורקים,מטנפים,וזורקים זבל בכל מקום. זה שהם ממחזרים הכל זה רק בגלל העוני המחפיר ששורר שם. ואם הם היו חיים באמריקה למשל הם לא היו מגדלים ילדים בלי חיתולים,אלא היו עושים מה שנוח להם._
נכון.
לא אמרתי שלהודים יש יותר מודעות מלמערב.
ציטטתי את דעתו של סוגיאל (שהוא טיבטי, אגב) כי זה נתן לי נקודה למחשבה. לא התכונתי לומר בזה שההודים לא הורסים את העולם. ברור שארצות מתפתחות מזהמות הרבה במקום שהיום המערב כבר מודע וממחזר (אין להודים תוכניות בניה מסודרות, אין שמירה על הטבע באיזורים שבונים, הם זורקים זבל על הרצפה בכל מקום וכ"ו), עם כל ה"בלי חיתולים" שלהם והחיים הפשוטים.

מנגד הוא טוען שאי אמונה בחיים נוספים גורמת לנו, המערביים, להרוס את העולם כאילו אין מחר. כן זה היה מובן

ברור שארצות מתפתחות מזהמות הרבה במקום שהיום המערב כבר מודע וממחזר (אין להודים תוכניות בניה מסודרות, אין שמירה על הטבע באיזורים שבונים, הם זורקים זבל על הרצפה בכל מקום וכ"ו), עם כל ה"בלי חיתולים" שלהם והחיים הפשוטים. נכון מאוד

יומיים אחרונים עוברים גשומים ביותר. אי אפשר להסתובב ולומר שלום כמו שצריך או אם חשבתי לטייל קצת בפעם האחרונה- אולי למפל בבאגסו שהפך לסואן אחרי המנוסונים או ליער הקופים, הגשם קבע שלא אסתובב הרבה ביומיים האחרונים שלי בהימליה.
יש הרבה אנשים להיפרד מהם. התידדנו עם הרבה אנשים בכפר ועם הרבה בעלי עסקים כאן.
ג'וזי האנגליה שיש לה קפה צמחוני נחמד וטים ההולנדי שנשוי לבת מהמשפחה ההודית-נפאלית שמחזיקה את הפיצה בבבאגסו ושאר בני המשפחה שלו.
ישנה המשפחה ההודית של כמה אחים שמחזיקים מספר עסקים קטנים ובינהם גם האינטרנט ששכרנו , הקפה מעליו שבו ישבנו כי שם היתה הקליטה הטובה ביותר ושירותי כביסה ששכרנו מאשת אחד האחים שמאד התידדנו איתו. הוא נפצע לפני מספר שנים בנפילה מבנין והפך לנכה, הוא יושב על כיסא גלגלים ויכול להזיז רק את ידיו לצדדים אולם כשמדברים איתו מגלים אדם אינטילגנטי, מלומד וחם מאד.

המורה שלי לחליל אמנם עזב לפני זמן מה, נסע לעזור לאחותו בהכנות לחתונתה אבל השותפים שלו בבי"ס למוזיקה, המורה לטבלה ואשתו אניטה המורה לשירה, עדין שם. אניטה נתנה לי כמה שיעורים בחליל ופעם גם עשתה לדריה שיעור בשירה.
היא חיננית, אניטה, ויש לה הרבה תבונה. יש הודים כאלה שהם פשוט מרשימים, מרגישים שיש להם נפש מיוחדת.
עוד אחד כזה הוא המורה לנשימות שנמצא חדר ליד המורים למוזיקה. הוא מלמד נשימות שטובות לכל בעיה, לדבריו. מספר שאותו זה ריפא מאפילפסיה.
הוא גם אדם מרשים מאד ונעים ומענין לדבר איתו. הוא התחבר מאד עם דריה וחברה ישראלית שלה בת גילה. לימד אותן שיר ילדים בהינדי. דריה מאד אהבה אותו והיתה מתאמנת איתו על השיר בין כשהיתה הולכת לבקר אותו או כשהיו נפגשים בכפר.

קשה קצת להיפרד מכולם. לחשוב שלא נהיה פה יותר.
אחר הצהרים, ממש כשאנחנו כבר עומדים לצאת, נגמר הגשם ואני מסתכלת על ההרים היפים האלה ולא מאמינה שלא אראה אותם. אני מספרת לעצמי שזה יעבור לי ושאשמח עם כל השינויים הקרובים. זאת רק האחיזה הזאת, הפחד להיפרד ולהמשיך הלאה.
אבל בין אם ארצה או לא, הזמן מגיע ואנחנו צריכים ללכת. יש רכבת לילה לדלהי שצריך להספיק לתפוס ואנחנו עוזבים.

הדרך יפה. אני מתענגת בפעם האחרונה על המראות היער בדרמקוט שהפך עוד יותר ויותר ירוק עם המונסונים, המפל של באגסו שנראה מרחוק, מקלוד גנג' עם הטיבטיות המבוגרות ההולכות בצידי הדרכים בשמלות המסורתיות שלהן או נשים צעירות יותר הנושאות תינוקות או פעוטות על הגב. רובן לא משתמשות במנשא אלא נושאות אותם כששתי הידיים שלהן מתוחות אחורה, נותנות לתינוק לשבת על כפות הידיים בעוד הן נשענות מעט קדימה שלא ייפול.
שקיעה יפה מלווה אותנו בירידה לכיוון דרמסלה אבל אז... דריה מתחילה להקיא.

הנהג שלנו קצת נלחץ שכל הזמן עוצרים. פעם לדריה להקיא, פעם ליותם לעשות פיפי, פעם לדריה להקיא, פעם ליותם לעשות קקי, פעם לדריה להקיא... וחוזר חלילה.
אנחנו מסבירים לו שבכל זאת הוא חייב ליסוע לאט כי כשנוסעים בסיבובים מהר דריה מקיאה יותר.
להודים יש קטע כזה- הם לא במיוחד מסתירים רגשות. גם אם זה לקוח שהם משרתים, או במילים אחרות- אין להם תודעת שירות.
הם מעקמים את הפרצוף כשמבקשים מהם משהו קצת מסובך או משהו שצריך להתאמץ בשבילו, אם זה המלצר בקפה מעל האינטרנט שהיינו מבקשים ממנו שתיה בזמן שצפה הטלביזיה או נהג ממהר שמבקשים ממנו ליסוע בזהירות.
הוא אומר לנו בכעס שהוא לא לוקח אחריות אם נאחר לרכבת. רק כשאנחנו מסבירים לו שזה בסדר והאיחור לא יהיה באשמתו הוא נרגע ובאמת מתחיל ליסוע לאט ובזהירות.
אנחנו גם אנחנו מוטרדים. אם נפספס את הרכבת לא נוכל להמשיך במכונית, לא כשדריה מקיאה ככה אבל אולי נמצא פיתרון, אולי מחלקה פחות יוקרתית ברכבת אחרת. אנחנו מרגיעים זה את זו שיהיה בסדר.

בסרטים ההודים תמיד מסתבכת העלילה ממש לקראת הסוף כשכבר הולך להיות ה"הפי אנד", זה עוד קצת מתח לסוף הסרט.
אנחנו מגיעים לפתנקוט בזמן אבל נעמדים ברמזור רכבת להרבה זמן. כל נהגי האופנים, האופנועים והולכי הרגל עוברים בלי בושה מתחת לשער המחסום וחוצים את הפסים. אני בטוחה שגם הנהג שלנו היה עושה זאת, אילו רק היה יכול. הוא נע בעצבנות במושבו. תחנת הרכבת קרובה, הזמן שלנו אוזל ומחסום הרכבת עומד ועומד גם אחרי שהרכבת עברה.
אני אפילו מספיקה לפשפש את יותם ליד מחסום הרכבת, הוא מילמל "פיפי" כבר הרבה זמן מאחורה ולבסוף נשברתי, והנה הרכבת עברה, המחסום עלה וכמו סרט הודי שנגמר כשכולם שמחים ומאושרים, אנחנו מגיעים אל תחנת הרכבת.

מגיעים לתחנה. שעת לילה ואנשים יושבים ומחכים לרכבת חלק על הכיסאות וחלק פרסו בדים ויושבים על הרצפה.
אנחנו קונים מדוכן אוכל בורקסים חריפים מטוגנים וצ'אי וסועדים על ספסל ארוחת ערב לעיני האנשים סביבנו הבוהים בנו.
כשהרכבת מגיעה אנחנו מופתאים לגלות שאין לנו תא פרטי כמו שהבטיחו לנו (או שמא לא הבנו נכון...) וששני הודים ישנים איתנו בתא.
עיפים מאד אנחנו מיד הולכים לישון, אפילו דריה, שכל כך התרגשה מנסיעה ברכבת עם מיטות, עיפה מידי בשביל להתיחס למעמד, וכולנו מיד נרדמים ברכבת לילה לדלהי.

נזכרתי בתמונה מצחיקה שהיתה בקר אחד והדגישה לי כמה ההודים כלל לא מבינים מה זה פרטיות:
בקר אחד, דפיקות על הדלת. משפחה הודית גדולה נכנסת כולה לחדרנו, טוענים שהם באו לומר שלום ל-BABY.
אני הולכת להביא את יותם מהשירותים אבל כשאני יוצאת אני רואה אותם מכרכרים סביב דריה ומבינה שהם בעצם התכונו אליה. גם לילד הם קוראים פה באנגלית
BABY.
חמולה שלמה אצלנו בחדר, לוחצים לה ידיים אחד אחד ונפרדים ממנה לשלום.
מאיפה צצה החבורה הזאת?
בעלי מספר שהם ישנו בגסט האוס הלילה ושאתמול היא שיחקה איתם.
אני יורדת למטה וקומה מתחתנו עומדת משפחה הודית אחרת, מצטלמת במרפסת בנוף.
אני מציעה להם לצלם אותם במצלמה שלהם, הם נענים בשמחה וא"כ רוצים גם להצטלם איתי.
האם שואלת לשמי והבן שלה לוחש לה
"DARIAS MAM"
אה אמא של דריה... כולם ניגשים ולוחצים לי ידיים.
כשאני חוזרת דקות מספר א"כ לחדר אני מוצאת אותם שם, שוב חמולה הודית בחדר השינה שלי, באו לומר שלום לדריה ולהיפרד ממנה. לוחצים לה כולם ידיים.
גם הם משפחה הודית שישנה כאן הלילה ודריה דיברה איתם אתמול.

כשהגענו בפעם הראשונה להודו זו היתה הפעם הראשונה של האיש שלי כאן. האיש שלי הוא אדם האהב סדר ונקיון ואני קצת חששתי מהתגובה הראשונית שלו. רצינו בהתחלה לטוס לדרמסלה כי נראה היה לו לנו שזה יהיה מורכב ומסובך לעלות עם הילדים צפונה ואני אז אמרתי שאם טסים אז קודם כל עוברים במיין באזאר, מקום מטונף לכל הדעות, חששתי שכשנגיע לאיזור מקלוד גנג' בלי לראות הרבה את הודו, בעלי יתלונן במשך 4 חודשים לאיזה מקום מטונף הבאתי אותו. רציתי שלפני זה יראה שהודו יכולה להיות הרבה, אבל באמת הרבה, יותר מטונפת.

הרכבת שלנו הגיעה בבקר למיין באזאר. פורטרים מיד עומדים לראשותנו, מעמיסים על הראש שלהם כמה מזודות כמו שלא היינו מאמינים שאפשר בכלל ויוצאים מהתחנה. סרט מצויר כבר אמרתי?
א"כ מתנהל ויכוח עם נהגי המוניות בחוץ. אנחנו רוצים לסוע לרובע הטיבטי אבל רוצים לסוע עם הילדים במכונית עם חגורות בטיחות ואין דבר כזה, או קשה למצוא דבר כזה.
אנחנו מתעצבנים לא מזה שאין אלא מזה שהם אומרים שיש ורק כשכבר כל המזודות והחפצים על האוטו אנחנו מגלים שאין.
הם מורידים הכל וצועקים עלינו שלא נמצא מונית כזאת אבל 5 דקות א"כ מביאים לנו בעצמם מכונית אחרת עם חגורות.
יופי, כבר מעמיסים הכל ואז כשנכנסים לאוטו מסתבר שחגורה אחת לא נסגרת. אנחנו שואלים את הנהג לגבי זה והוא בא וסוגר שוב. משיכה קלה משחררת את זה והנהג עושה קשר מצחיק לחגורה.
בעיקרון זה אמור להיות בסדר אבל אנחנו כבר כועסים. כועסים על כל ההודים שאומרים לך שכן, יש להם חגורות מאחורה כשאין או שהם מבשלים רק צמחוני כשהם מבשלים עוף במטבח או מה לא מספרים לך רק כדי שתקנה מהם. ואז הם מתחילים שוב עם ה"אנחנו נורא זהירים וניסע מאד לאט" שלהם ואנחנו דורשים שיורידו הכל מהמכונית מיד.

כבר החלטנו בלי קשר שלא ניסע לרובע הטיבטי ועדיף בכלל להישאר במיין באזאר אבל משהו צריך לקחת אותנו למלון ואני מציעה שניקח שתי ריקשות- אחת למזודות ואחת לאנשים.
מביאים ריקשה והוא רוצה להראות לנו שהוא יכול להסתדר לבד, מציע שלא ניקח עוד אחת ומתחיל להעמיס: שתי מזודות מאחורה, אותי בצד, יותם עלי, מתחת לרגלים שלי תיק, דריה לידי, מתחת לרגלים שלה כמה חפצים ובסוף כשהכל עמוס וכבר הוא מושיב את בעלי לידו עם הכיסא בטיחות של יותם ביד.
זוכרים את הריקשות העמוסות שנדהמנו מהם בדרך לאגרה? עכשיו אנחנו נראים ככה, נוסעים עמוסים למלון שלנו במיין באזאר. איך תמיד בעליה ממקלוד גנג' לדרמקוט, בעליות הקשות בדרך, נהג הריקשה היה מבקש מאחד מאיתנו לרדת כי הריקשה לא סוחבת, ועכשיו כמו גדולה, עם משקל כפול ומכופל ממשקלנו אנחנו, הריקשה מביאה אותנו אחר כבוד עם כל חפצנו למלון.

דריה ואבא שלה צופים בערוץ ילדים בזמן שאני מרדימה את יותם כשלפתע יש הפסקת חשמל.
דריה, שמאד מופתעת, שואלת: "אבא, למה יש הפסקת חשמל אם אין גשם?"

אבא, למה יש הפסקת חשמל אם אין גשם?
D-:
מקסים!
תודה לך יוטי על הבלוג הנפלא הזה, ממש מאיר עיניים פותח את הלב ומרגיש מאד אוטנטי

שתהיה לכם שנה טובה, אני בטוחה שהחוויה הזו עיצבה אתכם מחדש בדרכים שעוד יתגלו
תודה על השיתוף ושיהיה בהצלחה בהמשך

תודה לך יוטי על הבלוג הנפלא הזה
יש מסעדה מעולה ביותר במיין בזאר,שרק מקומיים בד"כ אוכלים בה. מעניין אם היא עדיין קיימת..אם הולכים לכיוון הנגדי של תחנת הרכבת,בתוך המיין בזר,יש בצד שמאל לקראת סוף כל החנויות
מסעדה מקומית,שכל הקירות צבועים בתכלת מזעזע,והמקום די גי'פה,הסירים נמצאים בכניסה,ואפשר להרים מכסים ולהסתכל,האוכל הכי טעים שאכלתי בהודו,אחרי וארנסי.
אני מפנטזת על היום שאוכל לחזור לשם והפעם לא לבדי אלא עם בעלי היקר..איזה חלום @}
אה..וגם העיגולים-צורות האלה שזורקים אותם לשמן ואח"כ שמים עליהם דבש בכמויות..כמה שזה טעים

שיחה שניה מתוך 4 בה אני מנסה להזמין לחדר צלחות וכפיות כדי שאוכל לרסק את כדורי התרופה הטיבטית ולתת לילדים עם דבש:

"רום סרביס"
"HELLO, CAN I ORDER TWO PLATES AND TWO TEASPOON TO ROOM 204?"
"טו פלייטס, טו טי?"
"NO, TWO PLATES AND TWO SPOONS, NO TEA NO TEA
[שואל בלחש מישהו]
"מממ... ואט איז נוטי?"

דלהי היא עיר שקורים בה הרבה דברים. לי היא מאד הדגישה את פער המעמדות האדיר בהודו.
אם זה כשיוצאים מתחנת הרכבת התחתית החדישה אל ריקשת אופנים שלוקחת כמה רחובות אל הכתובת הרצויה או טיול קניות בחנויות הפאר בקונאהרד, כיכר המדינה של דלהי, כשעניים מסתובבים הצד השני של הרחוב. התמונה שהכי נחקקה לי בזכרון היתה מנסיעה בריקשה על כביש חדיש בין מכוניות מפוארות, חלקן אפילו עם נהג, כשהגענו לעומס קל שנוצר עקב צינור שהציף את הכביש ובצידי הדרך אנשים רחצו בשלוליות.
דלהי גם יכולה להיות מקום מעצבן, מקום שמרגישים בו כאילו מנסים לסחוט ממך כסף כל הזמן ויש לזה אין ספור דוגמאות שלי אין כוח למנות אותן. כנראה שהטיול השפיע עלינו באמת לטובה, הצלחנו להישאר יחסית רגועים, אפילו כשכייסו אותנו ברכבת התחתית.

נפרדנו מהודו לשלום בהרגשה טובה ש-סאב קוץ' מילגה (הכל אפשרי) ותמיד נוכל לחזור אם נרצה.
מאורגנים ושמחים הגענו לשדה התעופה, עברנו הכל בשלום והלכנו לטיסה שלנו כשדריה ואני מדלגות ושרות: ביי ביי אינדיאה, צ'לו לונדון.
כך עלינו שמחים ושבעים מהטיול המקסים על מטוס של וירג'ין אטלנטיק הבריטית שהמריא לו מדלהי בדרכו לאנגליה.

_"רום סרביס"
"HELLO, CAN I ORDER TWO PLATES AND TWO TEASPOON TO ROOM 204?"
"טו פלייטס, טו טי?"
"NO, TWO PLATES AND TWO SPOONS, NO TEA NO TEA
[שואל בלחש מישהו]
"מממ... ואט איז נוטי?"_
LOL איזה הודים מצחיקים. זכורות לי הרבה שיחות עם מלצרים: " 1 בלאק טי 1 מילק קופי" "אוקיי 1 מילק טי 1 בלאק קופי"

שנה טובה לכם.
ממשיכה להנות מכל רגע של טיול שכבר הסתיים לו...
אם תוכלי לשלוח תיאורים כאלה גם מלונדון אני אהיה מה זה מבסוטה...@}

סיכום
המסע להודו הסתיים. מסע זה היה חלק מעזיבתנו את לונדון לאחר 3 שנים בהן גרנו שם, וחזרתנו לישראל.
חשבנו שלדריה יהיה טוב יותר בארץ במיוחד אם נחנך אותה בבית.
הטיול היה כ-5 חודשים שמתוכם חודש בארה"ב ו-4 בהודו (שני טיולים שונים שתכננו וחיברנו יחד).
הטיול , בעיקר החלק בהודו, עשה לכל אחד מאיתנו טוב:
לבעלי הוא נתן תובנות ורעיונות חדשים.
אותי הוא הוציא ממעגל האמא שעובדת קשה כל היום סביב הילדים שלה, הפכתי לאמא רגועה הרבה יותר. הוא גם סגר לי מעגל עם הודו והראה בפניי שהכל אפשרי, רק צריך קצת אומץ ודברים כבר מסתדרים.
את דריה הוא פתח מאד בפני אנשים. אין לה בעיה כרגע לגשת לאנשים זרים או אפילו קבוצת ילדים מגובשת ולפתח איתם שיחה.
בנוסף, היא הפסיקה לחרוק שיניים, דבר שעשתה לפעמים, מה שמראה שזה הרגיע בה משהו. אבל הכי חשוב, היא ראתה עולם ולמדה מזה המון.
יותמי נהיה בריון. היתה לו נטיה לזה אבל אני חושדת שההליכות בהרים חיזקו אותו עוד יותר. חברותי, רגוע ומלא תובנות הוא תמיד היה, כך שלא ניתן לזכוף זאת רק לזכות הודו .

אז זהו, חזרנו לארץ שמחים ומלאי מרץ לבנות לנו חיים חדשים. במקום להתלונן על כמה דברים פה לא עובדים יחסית לאירופה אנחנו מתמוגגים כמה נוח פה יחסית להודו.
למרות הכל אנחנו לא פוסלים נסיעה נוספת. פעם הבאה לדרום.
תודה רבה לכל מי שקרא ולמי שהגיב. אני מאחלת לכולם שנה טובה ונפלאה.

וואו!!
ברוכים הבאים לביצתנו המפוארת.
ביצתנו - ביצתכם , תרגישו בנוח (-:
שתהיה נחיתה טובה ונעימה ומפגשים מענגים.
אשמח לשמוע ממך כמובן גם פה. לאיזה איזור מועדות פניכם (אם אפשר לשאול...)

הי
אני לא יודעת אם את עדיין פה
אנחנו נוסעים לדרמסלה עוד שבועיים
אשמח לדבר איתך לקבל המלצות
אני במייל
[email protected]