חינוך ביתי לא מה שחשבתם

[בוקר_טוב*]

אני חושבת שאי אפשר להפתיע אותי עם הדפים בבאופן
אבל המשיכו לנסות בטוח יש דף שלא קראתי
הרגישות שלי עלתה בזה אין לי ספק
איך זה בא לידי ביטוי? למשל -
מאז שיש כאן כנופיית ילדים אני לא סובלת אור חזק מדי
לפני כן אהבתי שהכל פתוח, שהשמש נכנסת והכל מואר
היום צ'כחו מזה
תנו לי תריסים מוגפים וילונות אוירה
ואוי לאור שמש חזק בתוך הבית
גם ככה יש לי יותר מדי גירויים זה גדול עליי גם את השמש בתוך הבית

[בוקר_טוב*]

או קולות גבוהים/חזקים
אם מישהו צועק לפעמים אני שמה ידיים על האוזניים
כי זה מנסר לי אותם ואת המוח

[בוקר_טוב*]

ככל שאני כותבת כאן יותר וככל שאני קוראת אתכן יותר
כך מתחזקת בי האהבה לדרך בה בחרתי
מקוה שזו לא פסאודו תחושה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וואוי וואי וואי
חשבתי שאני היחידה שהתפתחה אצלה הנטיה ל"חשוך" מאז שנולדו הילדים.
כל צהריים אני מחשיכה את הבית לכמה שעות אחרת אני משתגעת.
אני אגיד לך, זה פשוט העומס.
זה כל כך עמוס לטפל בהמון ילדים לבד. בלי קהילה, בלי סבאסבתא צמודים או דודדודה נוכחים יומיום.
זה ממש כמעט בלתי אפשרי.
מה עם לרתום את הילדים לארגון הבית?
אני למשל לפני ארוחת צהריים "מורידה" הנחיות לסדר.
ככה לפחות אחרי ארוחת צהריים יש סדר בעיניים ונשאר רק לטפל במטבח.
כל מה שאת כותבת משקף לי מאוד את הקושי שלי לאחרונה עם החינוך ביתי.
וזה לא בגלל שאני רוצה קריירה וזה לא בגלל שאני רוצה שהילדים שלי ילמדו או יהיו חלק מהבחוץ
פשוט בגלל שהתחלתי בזמן האחרון לקנא באימהות שיכולות לארגן את הבית בשקט בבוקר.
תודי שאין לי הרבה דרישות מהחיים (-:

[בשמת_א*]

יש עוד רעיונות שפיספסתי?
אני גיליתי שאם אני לא עושה כל יום סדר בסיסי בבית, וכל יום איזושהי משימה שמסדרת לי את הראש (קצת חשבונות, משהו להעיף מהבית) - אני יוצאת מאיזון, נעשית מבולבלת, לא מפוקסת, קשה לי, הכל עלי ורע לי.
מוכר לך?

בעלי רואה אותי בזמני הארוחות ונקרע מצחוק
נקרע מצחוק? נקרע מצחוק?! לא אהבתי.
זה נראה לך הומוריסטי? הוא יושב ונקרע מצחוק או עושה משהו? לא, רק שאני אבין?
כי אותי זה היה קורע מכעס שאני קורעת את עצמי ויושב האבא של הילדים האלה וצוחק במקום למשל לקום ולעזור! או להגיד לילדים, בתור האבא (כי הרי את יצאת מאיזון ואיבדת את הצפון) - סליחה, ילדים, כבוד לאמא. יש דרך לבקש. ומשה, אתה יכול לקום ולהביא מים בעצמך!

_כולם יושבים סביב השולחן ואני רצה ממקום למקום
רגע רגע אתם קליינטים קשים אתם אני מסננת
כשהם שולחים לי פקודות של מה להביא עכשיו
מים! עוד חביתה! תביאי סלט! למה אין זיתים?!_

יש כאן טעות בסיסית - כשאת עושה דברים במקום הילדים, את לא נותנת להם, את לוקחת מהם. את לוקחת עצמאות, גדילה, התפתחות, הערכה עצמית ותחושת יכולת ובעיקר את לוקחת את הצורך והעונג להעריך ולכבד את ההורים שלך.

_אני עסוקה בכביסות בנקיון ובהכנת מזון הכל במקביל
ויורים לי בקשות מכל מיני כיוונים
פתאום רוצים מדבקות (אין סיכוי שאני מוציאה את זה מהמחבוא כי זה יגמר תוך חצי שעה ולכן אני צריכה להביא כשמבקשים)_

שני דברים עלו לי חזק מאוד מלקרוא אותך. קודם ראשי פרקים שלא אשכח:

1. אדם רגיש מאוד . כבר המלצתי לך לקרוא את הספר? שווה שווה.
2. פליי ליידי. אבל ממש. על הדברים האלה היא מדברת. מה שחסר לך הוא שיטה בסיסית לאירגון החיים, ויותר חשוב: כבוד בסיסי כלפי עצמך.

איך האנגלית שלך?
הייתי מטילה עלייך שיעורי בית לקרוא את האתר שלה, one page at a time
אבל ממש.
כל יום דף. באופן שיטתי. כי עצם הקריאה של מה שהיא כותבת, מתחילה להכניס לך עמוד שידרה וחשק להתארגן וסדר בראש. פתאום מתחיל להיות לך ברור מי נגד מי.

מבחינת הרפואה הסינית (אני לא מומחית אז אני אכתוב לך ממש על רגל אחת ונורא שטחי): מה שחסר לך זה אדמה. הבסיס של החיים. השקט והרוגע של אמא אדמה - התערערו לך, וכיוון שעל זה הכל בנוי אז נורא קשה לך.
איך מחזקים את האדמה?
(על רגל אחת, שוב)

1. סדר, אירגון ומסגרת של שיגרה קבועה. כל אחד יודע את מקומו, כל אחד יודע את תפקידו, אמא בנחת מנצחת על התזמורת שבה כל אחד יודע את התווים שלו בעל פה, שלווה.
2. תזונה מלאה בירקות ופירות כתומים, אדומים וחומים (גזר, בטטה, דלעת, דלורית, סלק) וגם ירוקים.
3. ללכת יחפה בחוץ, לחבק עצים, להרגיש את האדמה והטבע. לנשום טבע. לדמיין שיוצאים שורשים מסוליות כפות הרגליים שלך וצומחים עמוק לתוך האדמה, ולדמיין את האדמה כאדמת רגבים שחורים פורייה שנותנת לך כוח מזין להזקיף את קומתך ולפאר את ענפייך.

תיכף ארחיב לגבי האירגון.

[בשמת_א*]

תיכף ארחיב לגבי האירגון.
קריטי לכל אמהות החינוך הביתי באשר הן, חוץ מאלה שהן מסודרות, מתוקתקות, מאורגנות ונינוחות כל הזמן באופן טבעי P-:

(אם יש אחת כזאת, תעשי טובה תתפקדי)

[מיצי_החתולה*]

(אם יש אחת כזאת, תעשי טובה תתפקדי) ברור לך שאת הכי כזאת פה, נכון בשמת ?

[בשמת_א*]

ברור לך שאת הכי כזאת פה
אז המצב על הפנים, מה? (-:

[עננים_בקפה*]

חוץ ממה שבשמת כתבה, פרחי באך. לכולם. כולל הבעל. נשמע שהמערכת יצאה מאיזון וזו אחת הדרכים המהירות יותר להחזיר אותו.
אם את רוצה אני יכולה לעזור בהתאמה של התמציות או לחלופין קראי את הדף על פרחי באך באתר

[אורלי_נ*]

יכול להיות שמיצית? יכול להיות שמשעמם לך?(שומו שמיים חס ושלום)
הגדולים כבר גדולים, הקטנים אוטוטו גם גדולים ואיפה את?

[רסיסים_של_אור*]

חשבתי עלייך כל החג וכל הזמן רציתי להגיד לך - הכל בסדר, כל מה שקורה אצלכם בסדר. מרגיש לי שאת לא צריכה אותנו כדי שנסביר לך מה ואיך לעשות ולשנות. אכן, הורות להרבה ילדים ובעיקר הורות צפופה כמו שאנחנו בחרנו כרוכה בקיום מקביל של המון מערכות יחסים על כל הדקויות, ההנאה והקושי שיש בהם. גם אני מוצאת את עצמי לעתים מסתכלת על אמהות עם שני ילדים בלבד, שכבר אינם פעוטות ומקנאה אבל עובדה שהמשכתי ללדת ילדים, כי זה היה לי יות רנכון מבחינת המשפחה האישית שלי. הרבה פעמים הכוחות שלי מתבזבזים על מחשבות של איך אני נראית מבחוץ או במילה יותר פשוטה "לגיטימציה" למה שקורה , לאיך שאני בתוך זה וכו' וכו'.

את כל מה שכתבת ותארת אפשר גם לתאר ממקום של שבח והערכה ונראה לי שאת כבר יודעת את זה ממילא כפי שכתבת -
_ככל שאני כותבת כאן יותר וככל שאני קוראת אתכן יותר
כך מתחזקת בי האהבה לדרך בה בחרתי
מקוה שזו לא פסאודו תחושה_

(חוצמזה את כותבת דברים שהייתי יכולה לכתוב בעצמי בדיוק מילה במילה וזה עושה לי חשק נורא גדול לפגוש ולהכיר אותך בחיים האמיתיים )

חג שמח

[בוקר_טוב*]

כמה כתבתן! איזה כיף!
יקח לי זמן להתמקם חזרה בבית ואכתוב
רק רציתי לכתוב מן מחשבה שעלתה לי בדרך הביתה
ש -

כל החיים רציתי להיות אמא. בגיל 16 כבר הכרזתי שאני מוכנה רק שעד גיל 26 לא מצאתי את המתאים ביותר
לא הייתי מאלו שמתרחקות מחברת ילדים
עשיתי שמרטפות עד גיל מאוחר הייתי אופר כמה שנים
אהבתי להיות בחברת ילדים והיתה לי סבלנות
נזכרתי שאמם של הילדים ששימשתי להם כאופר אמרה לי פעם שאהיה אמא מדהימה
ואמרתי לה שאני חוששת
שאולי אני מדהימה עם הילדים שלה כי בסופו של יום היא אמא שלהם
כי אחרי שבוע שהיא בחו"ל ואני אמם הזמנית אני יודעת שהיא חוזרת וזה לא שלי
יו. איך לא ידעתי כמה נכון מה שאני אומרת אז
אני מה זה לא הבן אדם המדהים שהייתי עם הילדים שלה
איפה הסבלנות שלי, דמאט?

[בוקר_טוב*]

בשמת תודה על ההמלצה של הספר, מעולם לא אכזבת בהמלצותיך על ספרים
פליי לידי - הייתי מנויה על המשימות היומיות שלה לפני שנים, בהתחלה התמדתי ואח"כ את מקבלת את המיילים ופשוט מתעלמת..
אכניס את זה שוב לסדר היום שלי
אני בן אדם די יעיל מבחינת סדר וארגון ובגלל שזה כל כך חשוב לי העומס גדול
לא מעט פעמים אני מקנאה באמהות שיכולות לשמור על שלוות נפש ולנהל את החיים כהרגלם
כשהבית הפוך או מלוכלך אצלי זה לא ככה

יופי בשמת, זה כל כך שקוף? אפילו באותיות של השם שלי אין אות אחת שקשורה ליסוד האדמה. אחת!
אז בהתייחס לסעיפים שכתבת:

1. לא הבנתי אני אמורה לדמיין את זה או לעשות? יש משהו מבחינת סדר וארגון שהוא קבוע כאן ולפני כמה חודשים הכנסתי עוד משהו שפשוט מציל לנו את החיים וגם נותן לי להרגיש שיש פה סדר. שעות שינה.

פתאום הבנתי כמה זו היתה קטסטרופה כשכל אחד הלך לישון מתי שהוא רוצה ולי לא היתה שום דקה פנויה במשך היום והלילה. כנגד כל הסיכויים לכאורה הכנסתי לגמרי לבד (בעלי היה עסוק באותו שבוע בפרוייקט עד מעל הראש ולא היה בשעות האלו בבית) את כולם למיטות בשעה 20:00 כשאנחנו אומרים כולנו ביחד לא מעט מנטרות חשובות במקהלה ואז אוי ואבוי למי שיוצא מהחדר. בימים הראשונים זה היה קשה והיום זה במקום כל כך טבעי לא יאומן שאני הצלחתי לעשות דבר כזה! במקום שאחרון הילדים ילך לישון ב - 1:00 לפנות בוקר כולם במיטות בשעה שמונה..ועכשיו גם בעלי משתתף בהרדמה הזו שזה בכלל נחמד

1. מלאה בזה מאוד
2. זה מעולה אני אתחיל לדמיין את זה

_אני גיליתי שאם אני לא עושה כל יום סדר בסיסי בבית, וכל יום איזושהי משימה שמסדרת לי את הראש (קצת חשבונות, משהו להעיף מהבית) - אני יוצאת מאיזון, נעשית מבולבלת, לא מפוקסת, קשה לי, הכל עלי ורע לי.
מוכר לך?_
מוכר לי מאוד ולא עובר כאן כמעט יום שאני לא עושה סדר ומעיפה, מעיפה הרבה דברים לעתים לא מאמינה לכמויות האשפה שמצטברות כאן תוך יממה (אשפה מבחינתי זה גם דברים למסור)
בנוסף החלטתי בשנה שעברה על מינימליזם בלבוש-אין יותר מיליון מכנסיים וחולצות/חצאיות וכו' לכולם, יש מעט וסביר כך אין גם המון כביסות כי אין מה שיצטבר גם לי השארתי 6 פרטי לבוש חלק תחתון וכשמונה פרטי לבוש חלק עליון. זהו. לא רוצה כאן עומס


_נקרע מצחוק? נקרע מצחוק?! לא אהבתי.
זה נראה לך הומוריסטי? הוא יושב ונקרע מצחוק או עושה משהו? לא, רק שאני אבין?
כי אותי זה היה קורע מכעס שאני קורעת את עצמי ויושב האבא של הילדים האלה וצוחק במקום למשל לקום ולעזור! או להגיד לילדים, בתור האבא (כי הרי את יצאת מאיזון ואיבדת את הצפון) - סליחה, ילדים, כבוד לאמא. יש דרך לבקש. ומשה, אתה יכול לקום ולהביא מים בעצמך!_
הוא יושב ולא עושה כלום רק אם הוא בדיוק חזר מהעבודה או שהוא היה איתם אחרי העבודה לאיזו שעה בלי שום עזרה מצידי ככה הוא כן מעיר להם שיקומו לבד וגם עוזר אם צריך
זמן הנוכחות שלו בבית לא רב כי הוא עובד הרבה שעות

[בוקר_טוב*]

עננים בקפה, תודה

הגדולים כבר גדולים, הקטנים אוטוטו גם גדולים ואיפה את?
הגדולים לא כאלה גדולים אין פה מישהו מתחת לגיל 9. זה גדולים גדולים?

[בוקר_טוב*]

גם אני מוצאת את עצמי לעתים מסתכלת על אמהות עם שני ילדים בלבד, שכבר אינם פעוטות ומקנאה
כל פעם שיש תינוק חדש אני אומרת הנה אני מתחילה את המסע הזה עוד פעם - התכנסות ולא נעים להגיד לפעמים אני שואלת את עצמי למה את עושה את זה שוב?
את יודעת, אני רואה משפחות של 6,7,8 ילדים ואני רואה אמהות ממש משוחררות שיוצאות מהבית להרצאות לחוגים ללימודים
אמנם לא בחינוך ביתי אבל נגיד בחופש הגדול הן די משוחררות כי הילדים הגדולים דואגים גם לאוכל גם לכביסות וגם לנקיון

הרבה פעמים הכוחות שלי מתבזבזים על מחשבות של איך אני נראית מבחוץ או במילה יותר פשוטה "לגיטימציה" למה שקורה , לאיך שאני בתוך זה וכו' וכו'.
הרחיבי בבקשה אפילו שהבנתי ההרחבה שלך תסדר את זה עוד יותר
אני שואלת את עצמי מאיפה אנחנו שואבות את ה"לגיטימציה" הזו למה שקורה-כי לעתים יש משהו שמישהו אומר לי ברגע והכל נראה לי לא לגיטימי ואני אפילו מסוגלת לנהוג לזמן מסוים שלא בהתאם לאידאולוגיה שלי
כי בעצם לא רק שלא קיבלתי לגיטימציה למה שקורה אלא נתנו לי דה-לגיטימציה, מה מקרקע אותי לדברים שחשובים לי (והנה יסוד האדמה שבשמת דיברה עליו) ולא מאפשר לשום דבר בעולם לערער אותי

חוצמזה את כותבת דברים שהייתי יכולה לכתוב בעצמי בדיוק מילה במילה וזה עושה לי חשק נורא גדול לפגוש ולהכיר אותך בחיים האמיתיים
אולי עוד נפגש

[בוקר_טוב*]

אחד החששות הענקיים שלי הוא להשאיר את הילדים לבד ללא השגחה
וגילוי נאות ככה תכל'ס נשים ת'קלפים על השולחן: אני פוחדת מפדופילים אבל ברמות קשות
החרדות שלי הן כשהילד נכנס רגע לשיחים נעלם לי לשניה מהעיניים או במעט הפעמים שיצא לנו להיות בקניון
אין שום אפשרות שאני נותנת לבן להכנס לבד לשירותי גברים אפילו אם אני עומדת ליד הכניסה
עכשיו לגבי השארות בבית זה גם גורם לי לסטרס אני לא מאפשרת להם להיות בבית לבד ליותר ממקסימום שעה
חוצמזה הם ככה רוצים להצטרף אליי לכל מקום כמעט
אם אני כבר יוצאת לקטנה ומשאירה אותם לשעה ההנחיות מאוד ברורות-לא להגיד לאפחד בטלפון שאמא לא כאן
להגיד שאמא עסוקה והיא תיכף חוזרת הדלת הכי מפחידה אותי לא משנה כמה אתאר להם סיטואציות דמיוניות של מישהו נחמד
שמנסה איכשהו לשכנע אותם לפתוח את הדלת תמיד במציאות הסיטואציה תהיה הרבה יותר משכנעת

[בוקר_טוב*]

אם אני הולכת לנוח באמצע היום לשעה מאוד קלה יש לי רגשות אשם שאני לא איתם
ומה זה החנ"ב הזה שאמא הולכת לישון פתאום באמצע היום? בחיי שאין לי כוח להיות ערה את כל הזמן הזה

הרבה פעמים מחלחלים בי ספקות לגבי מה שאני מסוגלת להעניק להם ואולי הקונספט הזה של אמא אחת על כמה ילדים הוא באמת לא נכון
לעולם כפי שהוא מתנהל אבל רגע.. בעצם בביצפר זו מורה אחת על הרבה יותר ילדים...

[בוקר_טוב*]

המשפחה וחברות אומרים לי כל הזמן שהילדים צריכים קצת שקט אחד מהשני שזה לא טוב שאחים נמצאים יותר מדי ביחד
שאיך הם יסתדרו עם אנשים אחרים בחוץ אם הם כל כך הרבה אחד עם השני וגם מפלס המריבות כאן לא נמוך..
אז אני אומרת להם שלהסתדר לומדים קודם כל בתוך הבית וכל המריבות האלה הם חלק מהלימוד שלהם
אבל לפעמים אני מפקפקת אפילו בעצמי (איפה יסוד האדמה איפה?)

[בשמת_א*]

איפה הסבלנות שלי, דמאט?
איכפת לך יותר.

<כן כן, זוכרת שהבטחתי להרחיב. עוד יגיע>

[בשמת_א*]

לא הבנתי אני אמורה לדמיין את זה או לעשות? יש משהו מבחינת סדר וארגון שהוא קבוע כאן ולפני כמה חודשים הכנסתי עוד משהו שפשוט מציל לנו את החיים וגם נותן לי להרגיש שיש פה סדר. שעות שינה.
לעשות.
והנה את מספרת שכבר התחלת.
גם אני בדיוק בקטע הזה של שעות שינה P-: (אבל מה זה מבריזה עכשיו... תראי מה השעה )-: )

יהיה טוב.
אנחנו לומדות ולומדות ונראה לי שכשנהיה סבתות כבר נהיה מאורגנות והכל יילך לנו כמו שאנחנו רוצות... P-:

[רסיסים_של_אור*]

_אני שואלת את עצמי מאיפה אנחנו שואבות את ה"לגיטימציה" הזו למה שקורה-כי לעתים יש משהו שמישהו אומר לי ברגע והכל נראה לי לא לגיטימי ואני אפילו מסוגלת לנהוג לזמן מסוים שלא בהתאם לאידאולוגיה שלי
כי בעצם לא רק שלא קיבלתי לגיטימציה למה שקורה אלא נתנו לי דה-לגיטימציה, מה מקרקע אותי לדברים שחשובים לי (והנה יסוד האדמה שבשמת דיברה עליו) ולא מאפשר לשום דבר בעולם לערער אותי_

נשמע לי שכדאי שתנסי לעצור ולעשות לך מין רשימה של אמונות שלך שאולי ראוי לנער אותן ולבחון אחת לאחת האם הן משרתות אותך לטובה או שכדאי לעדכן אותן. ממש לשבת ולכתוב לך רשימות (זה רעיון של אורנה שפרון במקור) במשפטים שמתחילים ב: "אמא בחינוך ביתי צריכה..." - יש לי תחושה שיש לא מעט שדים מכרסמי לגיטימציה באמונות האלה.

באותו אופן תוכלי להכין לך רשימה של למה את אמורה להרגיש לא בסדר (כי הילדים רבים הרבה, כי את רוצה שעה קלה ש מנוחה באמצע היום וכו' וכו') לפעמים כשאנחנו מעיזות להעלות על כתב את כל הדברים האלה ואז להסתכל להם ככה ישר בפרצוף התמונה מתבהרת ואפשר לראות איך הכל קם ונופל על תחושת הלגיטימציה שלי להיות מי ואיך שאני בכל רגע ורגע.

סתם תהיה קטנה- היתה אצלכם לאחרונה מפקחת ו/או קב"סית ?

ולגבי זה -
_אני לא מאפשרת להם להיות בבית לבד ליותר ממקסימום שעה
חוצמזה הם ככה רוצים להצטרף אליי לכל מקום כמעט_
כיוון שנשמע לי שאת מהמגזר אני מציעה לך לשבת לקבר עם אלוהים ולהעביר אליו את החרדות והפחדים שלך. לשתף אותו, לדבר איתו, לבקש ממנו עזרה וסיוע.
אני זוכרת שאחרי שנולדו התאומים ניסיתי בכח (ולעשות בכח זה ממש לא משהו מומלץ בכל תחום...) להחזיק את כולנו יחד כמו גוש אחד והתוצאה באמת היתה מותשות כללית שלי ותחושה שאני לא מצליחה להגיע לשום דבר. בהדרגה הצלחתי לשחרר את הגדולים לעיסוקיהם ובכלל להכניס קצת יותר אמונה (באלוהים, בחיים, בעצמי, בילדים שלי) לתוך הבית שלנו וזה איפשר את אותו מרחב ומרווח נשימה גם בין הילדים וגם ביני לבינם. לפעמים, כשהם נורא רבים ומעצבנים אני נזכרת שכדאי שאלך להעסיק את עצמי בחדר אחר ואז הרבה פעמים אני מגלה שברגע שנעלמתי הדברים נפתרו והם גלשו למשחק נעים. בכלל, מכל הכתיבה שך עולה לי נורא חזק נסיון לשלוט בהם, במה שהם עושים ומנסיוני עצם הנסיון הזה מכניס כל-כך הרבה רעש הביתה ולא מאפשר לא להם ולא לנות להנות ולהיות במיטבנו... "הרפו ודעו כי אני ה'".

אחרי כל הרשימות הראשונות ששלחתי אותך לעשות אולי כדאי גם לשבת ולכתוב באופן חיובי משפטים על האמונות שלך לגבי החינוך הביתי שלכם (למשל: "אני מאמינה שילדים לומדים את כל מה שהם צריכים בזמן ובמקום שהכי מתאימים להם...")

[בוקר_טוב*]

מתעוררת לפניהם ולא בא לי לעשות כלום בבית כי יהיה רעש והם עלולים להתעורר מזה
לפעמים כשאני מתעוררת לפניהם ולא רוצה להרעיש אני פשוט שוכבת כמו זומבי על הספה ובוהה בתקרה
שומעת את השקט הזה

[בוקר_טוב*]

רסיסים ניסיתי את הקטע של ללכת לחדר במריבות
נכון נכון שמהמריבה הכי גדולה ומכוערת פתאום דברים מתגלגלים והם נהיים החרים הכי טובים
ואני נשארת עם הכעס הזה בבטן
עד שיום אחד אמרתי לעצמי
מה קורה פה? לי עוד כואבת הבטן והם כבר שכחו
רק מה
יש כאן 2 ילדים שמתהגים כמו בריונים ואני לא יכולה להשאר אדישה
במיוחד לא כשקרה פעם שמישהו פתח כאן למישהו אחר פתח קטן אמנם בראש
ונאלצנו לנסוע לעשות הדבקה
גם הקטע של הקורבן והמקרבן וחוסר ההוגנות לפעמים מוציא אותי מדעתי
אני לא יודעת אם נכון תמיד לא לתווך ביניהם

[בוקר_טוב*]

מצד שני בהתערבות שלי אני מרגישה שאני עשויה לקעקע כאן דברים שלא היו מתקעקעים לולא התערבותי
והפרדוקס הוא שכשאני לא מתערבת אני גם מרגישה שדברים כאן מתקעקעים..

[בוקר_טוב*]

ההקלדות שלי מרעישות

[בוקר_טוב*]

איכפת לך יותר

כשאני מסתכלת לפעמים על סיטואציה של אמהות אחרות מהצד אני אומרת יו איזה קטע
איך אני בתור מישהי שלא קשורה רגשית לעניין רואה את הדברים אחרת ממנה
הלואי ויכולתי לראות מהצד את העניינים הפרטיים שלי ככה

[בוקר_טוב*]

אנשים בכל מקום מתפעלים מהילדים שלנו
אומרים שהם ילדים שמחים ועולצים הם באמת כאלה
יש להם גם המון ידע כללי
ולצד ההתפעלות אומרים לי "איי, חבל שהם לא בביצפר אם הם היו בביצפר חבל על הזמן"
זה מן פספוס של הנקודה לא?

[בוקר_טוב*]

לפני כמה ימים בת של חברה שהיא בגיל 14 ומאוד אימהית וסובלנית
(מזכירה לי את עצמי בגילה)
אמא שלה אומרת כל הזמן שהיא בטוח תהיה גננת..
אז היא אמרה לי
את יודעת, ילדים שלא הולכים לביצפר מדברים מאוד יפה ובשפה יפה כמו הילדים שלך
ביצפר רק מקלקל
אז אמרתי לה שהדברים האלה מגיעים מהבית וזה בכל מקרה, גם כשהולכים לביצפר
היא הנידה ראשה לשלילה והדגישה: לא לא
בביצפר ילדים לומדים את מה שהם לומדים לא בבית
ואני חושבת שיש משהו בדבריה
הקיץ הזה התרועענו עם קבוצת אנשים שקשורה אלינו משפחתית
שמעולם לא התרועענו איתם בעבר
בעלי לא מסכים כי הם מאוד עממיים בלשון המעטה ולא בגלל העממיות אלא כי מילות הגנאי שנזרקות שם הן כמו בור ללא תחתית
זה הולך ככה:
"תמותי!"
"זבל!"
"שמנה!"
"מכוערת!"
"עופי!"
"מטומטמת!"
"מפגרת!"
"אמן תישרפי!"
"מגעילה!"
"סתומה בלחץ!"
"לכי לעזאזל!"
"דפוקה!"
"קוקסינל!"

[בוקר_טוב*]

אני קוראת את הרשימה ועוברת בי צמרמורת

[בוקר_טוב*]

קיצר לא שמעתי בקולו
כי הייתי נואשת והילדים רצו לשחק עם בני המשפחה האלה
והמשכתי ללכת לשם והמשכנו
ואז זה הגיע
2 ילדים כאן (הביריונים שבהם מה חשבתם?)
אימצו כמה מילים מהרפרטואר
מטומטמת ולפעמים שמנה
אוי אוי אוי אוי
איך שהמילים האלה נזרקות כאן לחלל האויר ובכל פעם כזו עובר בי רעד

[בוקר_טוב*]

אני לא מאמינה שבבית שלנו מדברים ככה

[בוקר_טוב*]

ואני גם כל כך מתביישת כי זה קורה גם בציבור
אני רוצה לקבור את עצמי כשזה קורה

[לימור*]

קוראת
ומזדהה עם הרבה...

[בוקר_טוב*]

אני יוצאת בקמפיין חדש
אמא שלא כועסת
גם ככה מידת הכעס היא מידה רעה להחטיא בה בני אדם
ומה אני בכלל כועסת מה?
ובדיוק כשיצאתי בקמפיין הזה (לפני כמה ימים אם לא שמתם לב)
אומר לי אחד הבנים אתמול: אמא כשאת כועסת את עדיין אוהבת אותנו ואת שמחה שאנחנו כאן
ודאי! אמרתי לו כשהמחשבות מתרוצצות במוחי וליבי פועם בחוזקה
הוסיף: גם אני כשאני כועס אני עדיין אוהב אתכם ושמחה שאתם כאן גם אם לפעמים אני אומר אחרת (אלך לחפש לי אמא אחרת למשל)
ולפעמים אני כועס גם על אחים שלי הם נורא מעצבנים אותי במיוחד _ שמציק לי כל הזמן

[בוקר_טוב*]

רסיסים קשה לי להרפות בעניין הזה של החשש מהטרדה/התעללות מינית
קשה לי וקשה לי וקשה לי

[בוקר_טוב*]

מה שכיף בסוכות זה שרוב הבלגן נשאר מחוץ לבית
היתה לי מחשבה להעביר את החיים מחוץ לבית גם בשאר השנה

[בוקר_טוב*]

יש לי את השלט הזה שבשמת הציעה לכתוב והוא משמח אותי
תליתי אותו באחד המקומות הקבועים שלי בבית-מטבח
אמא, למה את כל הזמן......צוחקת?

[בוקר_טוב*]

לא אכחיש שלעתים מתגנבת לה מחשבה של
יש הורים שעושים את הכנות הבוקר ובשעה שמונה כולם עפים למסגרת
והבית ריק ושקט
איך בא לי לפעמים
בית ריק ושקט בבוקר

[ורדי_תיק*]

את מהממת, חכמה, מצחיקה, מדליקה
לנו 3 ילדים. מזדהה מאד מאד עם הרבה ממה שכתבת
תמשיכי

[בוקר_טוב*]

תודה ורדי
אני יכולה להספר לבעלי שאמר לי את זה מישהו במקרה במרכול השכונתי?

[בוקר_טוב*]

יש כאן אחת, לא משנה מי
שבכל פעם שאנחנו הולכים כולנו לאיזה מקום עם ילדים היא מסיתה ילדים נגד אחת האחיות שלה, לא משנה מי
והנטיה שלי תמיד תמיד היא להשליך את זה על ה"בעיה" - החנ"ב
החנ"ב הופך להיות ה"בעיה" בכל בעיה שמתעוררת
ואני צריכה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש שהבעיות הן לא בגלל החנ"ב

[בוקר_טוב*]

אבל המיטה המשפחתית היא באמת לא מה שחשבתם
בחיי בחיי
להתעורר כמה פעמים בלילה רטובים מפיפי מסריח... יאק
איזה גועל
לישון כשמתחת סדין נגד הרטבה מרשרש כזה
ולפעמים נהיים בו חורים קטנים
בכל זאת גרים כאן אינדיאנים ויש כאן גם חתולים וכלבים (הכלבים לא המיטה נגד החתולים אין מה לעשות)
ואז השתן מחלחל למזרון...יאק

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

להתעורר כמה פעמים בלילה רטובים מפיפי מסריח...
אני גיליתי שיש ילדים שצריך להקים אותם באמצע הלילה לעשות פיפי גם כשהם גדולים...
זה מונע את כל האבוג'ראס של להחליף סדינים באמצע הלילה...

[בוקר_טוב*]

אנחנו מרימים את כולם! יש כאן כאלה שמשתינים יותר מפעם אחת ובאיזשהו שלב אנחנו הולכים לישון כך שפספסנו את הלהרים פעם שניה
מקפידים שלא ישתו הרבה לפני השינה אבל עדיין... מעטים הלילות שיבש כאן לחלוטין

[בוקר_טוב*]

עכשיו אחד הבנים רב עם אבא שלו
רץ לחדר ו-
אני לא רוצה את ההורים האלה
אבא שלי מתעלם ממני
אמא שלי מתעלמת ממני
איזה הורים אלה
האחים שלי לא מטפלים בי יפה
אני רוצה בית אחר ומשפחה אחרת
יהודים-הושיעו!

הוא צעק את זה בחלון
אני מקפלת כביסה ואומרת לעצמי בלב- יהודים הושיעו?
איזה פאתוס

[בוקר_טוב*]

כשבעלי משחק איתם זה כזה קולני אני בורחת לחדר אחר לקפל כביסה או לארגן משהו
ואומרת לעצמי בלב
די עם הביקורת הזו די עם הביקורת הזו את לא יותר טובה
ככה הם משחקים וזהו
והקול הזה נאבק לצאת החוצה מתוך המקום הצר שאני משאירה לו ולזעוק:
פלא שהם כל כך קולניים? אתה משחק איתם בכזו רעשנות

[בוקר_טוב*]

לפעמים אני מנסה להסתכל על דברים מנקודת המבט שלהם ולפעמים נקודת המבט מגיעה רק אחרי שכבר אמרתי את מה שאמרתי..
למשל
יש כאן ילדים שלוקחים איתם מלא ספרים למיטה
או אם לוקחים לסלון לקרוא אז זה אלף כרכים מאותה אנציקולפדיה
"למה אי אפשר לקחת כרך אחד וזהו?" אני שואלת בעצבים
ואז נזכרת בתמונות ילדותי..
אמא שלי-אותה שאלה-אליי
גם אני אהבתי לקחת איתי מיליון ספרים למיטה או לסלון כשאני קוראת
רק למקרה שפתאום אקרא משהו שיזכיר לי משהו אחר שנמצא בספר אחר ופתאום ארצה לעיין בו
ומה אני מדברת על פעם? ליד המיטה שלי ערימות של ספרים
בעלי למשל לוקח ספר אחד ועד שלא גומר אותו לא משתנה הספר שליד המיטה (או בשירותים)
אז מה אני רוצה מהם?

[בוקר_טוב*]

אותו דבר המחשב שלי
מיליון טאבים פתוחים על כל מיני דברים שמעניינים אותי
אצל בעלי שלושה טאבים קבועים

[בוקר_טוב*]

מכירים את זה בילד אין לו כוח לקום לזרוק משהו לפח או להחזיר למקום אז הוא דוחף את זה ככה בין הכרית של הספה לבסיס שלה?
איזה מעצבן זה נכון?

[בוקר_טוב*]

אוקיי
לפני החג עזבתי בית נקי ומסודר עם שתי חולצות וחצאית אחת בסל הכביסה
היום כבר הפעלתי 4 מכונות
ומייבש אחד
בית משוגעים הכביסות האלה

[רסיסים_של_אור*]

_יש כאן ילדים שלוקחים איתם מלא ספרים למיטה
או אם לוקחים לסלון לקרוא אז זה אלף כרכים מאותה אנציקולפדיה
"למה אי אפשר לקחת כרך אחד וזהו?" אני שואלת בעצבים_

מכירים את זה בילד אין לו כוח לקום לזרוק משהו לפח או להחזיר למקום אז הוא דוחף את זה ככה בין הכרית של הספה לבסיס שלה?

_אוקיי
לפני החג עזבתי בית נקי ומסודר עם שתי חולצות וחצאית אחת בסל הכביסה
היום כבר הפעלתי 4 מכונות
ומייבש אחד
בית משוגעים הכביסות האלה_

אוי אני יושבת מול המחשב ומתגלגלת מצחוק. בסוף את פשוט מוכרחה לכרוך את כל זה לספר כדי שיהיה לכולנו ליד המיטה / בשירותים / במטבח כדי שנוכל לצחוק מרוב הזדהות ! נראה לי שמצאת את הייעוד והשליחות שלך !!!!!

שבתשלום{@

[בשמת_א*]

_ולצד ההתפעלות אומרים לי "איי, חבל שהם לא בביצפר אם הם היו בביצפר חבל על הזמן"
זה מן פספוס של הנקודה לא?_
משגע אותי האנשים האלה!
בא לי לתפוס ולמרוט את שערות ראשי ברגעים כאלה! אידיוט, אתה לא מבין שזה בזכות זה שהם לא בביצפר?!

היתה לי מחשבה להעביר את החיים מחוץ לבית גם בשאר השנה
אחלה. שתדעי שלא מעט אמהות מצאו דרך גם לבצע את זה... P-:
הלוואי עלי. חבל שאין אפשרות כאן.
במיוחד האוכל. נכון כיף כשהם אוכלים בחוץ ואת לא צריכה להסתכל על כל העבודה שמחכה לך על הרצפה?

_יש לי את השלט הזה שבשמת הציעה לכתוב והוא משמח אותי
תליתי אותו באחד המקומות הקבועים שלי בבית-מטבח_
גדול! יישמת! ענקית את!

אבל המיטה המשפחתית היא באמת לא מה שחשבתם
הכל עובר בחיים!
השבוע, השבוע, חזרנו למיטה. מיטה אמיתית, מעץ. ובה מזרון חדש. במקום הישן, שמילא פושפש (דווקא זה מעולם לא הגיע למזרון אצלנו) - יותר חשוב שסבל משתי הצפות מים (ככה זה כשהמזרון על הרצפה, אם יש הצפה היא תגיע למזרון, חוק מרפי) ותפס עובש בגללן.
בערב הראשון, פשוט עמדתי והסתכלתי באושר על המיטה במשך שעה אולי לפני שנכנסתי אליה.
אחר כך נכנסתי והתפרקדתי לי באושר.
וכמובן מייד הגיע הזאטוט (בן 9) לדגום את המיטה החדשה ולבדוק איך הוא משתלב בתוכה P-:

[הממ*]

אמאלה את לא שפויה!

יש לך רגשות אשם על שינה בצהריים כשאת מטפלת בגדוד, ויש לך בן זוג שכמעט ולא נוכח בבית?
את בטוחה שאחים צריכים להסתדר בבית כי לומדים להסתדר בבית?
אתלא משאירה אותם למעלה משעה לבד בבית?
אתלא רוצה לשלוח לבי"ס לא משנה איזה.
נשמע שגם אין לך עזרה.
ואת משרתת שלהם באוכל ובכלל.

לגבי החרדות מלהשאיר לבד - אני מבינה, חרדות זה עניין שקשה לטפל בו, כבר עדיף להיטפל להרגלים אחרים.
לגבי כל השאר - לא צעד צעד, בבת אחת הייתי לוקחת את כולם לשיחה וקודם כל את עצמך, בראש ובראשונה את עצמך ומסבירה שדברים הולכים להשתנות.
לחלק תורנויות ותמורתם סמיילים/צ'ופרים. דמי כיס, או בילוי מיוחד אחת לשבוע.
הצופרים האלה מחליפים את הצופרים שאנחנו נותנים לעצמנו כמבוגרים על עבודה קשה (רובינו, לא את מסתבר) ואין איתם בעיה חינוכית אלא חינוך לעבודה, דחיית סיפוקים, קבלת שכר, חריצות, סדר, עבודת צוות ועוד. מוגזם לבקש מילד לשנות הרגלים בבת אחת באופן כללי ובפרט רק כי לאמא בא. צופר נעים מקדם את זה. נאמר - כלמי שיצליח לבצע את התורנותשלו כל יום במשך שבוע יקבל בסופו - משהו אטרקטיבי בעיניו ולא יקר, כזה שלא היה מקבל במילא. בכלמקרה זה יוצא יותר זול מעוזרת.

ואז לחלק מטלות קטנות, ברות השגה, פשוטות שיכולות להיטמע כהרגלים - לסדר שולחן, לפנות, להוריד אשפה, לטאטא פעם ביום, להוריד כביסה (לגדולים), להעביר כליםמהמדיח, להחזיר בסוף היום צעצועים למקום בחדר אחד. חשוב שאלו לא יהיו דברים שקשורים רק אליו אלא לעבודת צוות שבעבורה תגמול נתפס כמשהו חיובי. לקבל תגמול על זה שהתקלחת זה לא מתאים.


מבטיחה לך שהשינוי יקח זמן ולא כולם יתגייסו לקראתו ומי שכן ימהר לנטוש. אבל ככל שתתמידי וככל שלא תעשי במקומם - יעשו הם יותר, אם מישהו שאמור לערוך את השוחן לא ערך - תמזגי לכל אחד את מזונו , תניחי על הכיריים ושיבואולקחת. רוצים זיתים ושתייה? קחו מהמקרר. הם ילמדו שבלי סדר וחלוקה כולם אוכלים אותה. וגם השעמום יפנה מעט את מקומו.

בהתחשב בעובדה שאתם קצרים בכסף להבנתי, שיש מיליון ילדים ושאת קורסת לא רואה דרך אחרת להכניס שפיות וגם חינוך לתפקד כחבר במשפחה, ויותר שיתוף ביניהם ואיתך.

[פלונית*]

לתפיסתי ולחווייתי, יש באמהות דיאלקטיקה פנימית: מחד היא מאד ממלאת את אותם החללים הפנימיים שהותירה בנו ילדותינו, ומאידך היא מאד מאיינת (אי-מהות) ובכך זורה מלח ומעצימה את אותם הפצעים עצמם שיש בכוחה לרפא.
אני מניחה שמי שפצעי ילדותה עמוקים יותר, נוטה לעיתים לבחור באורח חיים קיצוני יותר (שמירה על "מרחק בטוח" מהילדים או דווקא הקדשת חייה לעניין). הבוחרות באפשרות השניה חוות בעצמה רבה יותר הן את כוחות הריפוי והן את כוחות האיוּן ואולי גם את ביניהן.
רציתי לומר שגם עם שני ילדים הרגשתי כך בעבר בעצמה רבה אבל גם כיום אני מרגישה כך פעמים רבות, למרות שאורח חיינו השתנה לחלוטין.

[בשמת_א*]

_כולם יושבים סביב השולחן ואני רצה ממקום למקום
רגע רגע אתם קליינטים קשים אתם אני מסננת
כשהם שולחים לי פקודות של מה להביא עכשיו
מים! עוד חביתה! תביאי סלט! למה אין זיתים?!

אני עסוקה בכביסות בנקיון ובהכנת מזון הכל במקביל
ויורים לי בקשות מכל מיני כיוונים_

סדר, אירגון ומסגרת של שיגרה קבועה. כל אחד יודע את מקומו, כל אחד יודע את תפקידו, אמא בנחת מנצחת על התזמורת שבה כל אחד יודע את התווים שלו בעל פה, שלווה.

הבטחתי שארחיב.
אז קצת:

לגבי הארוחות - כמו שכבר נכתב לך כאן בצדק, אירגון מראש יכול למנוע את הסצינה הזאת. זה לא טוב, לא לך ולא לילדים, המצב שאת משרתת וכולם יושבים לאכול ויש להם החוצפה להריץ אותך. את רוצה ללמד כבד את אביך ואת אמך? את צריכה לכבד את עצמך קודם.

עכשיו, האמת? יד על הלב?
אלה מאיתנו שעושות את זה, יותר קל לנו. (איי, ענת גביש, מה רצית להגיד?)
אשכרה יותר קל לנו להתרוצץ ולשרת את כולם ולהביא ולתת ולעשות במקומם מאשר לתכנן מראש.
ואשכרה יותר קל לנו להקריב-להקריב-להקריב כי זה קל לנו (אוף חרא שיט ).
זה דורש מאיתנו פחות מאמץ מאשר להזדקף.
נו מה אני אעשה, צריך להגיד את האמת, לא?
אפילו שהיא לא יפה.

ובכל זאת, אנחנו פה לעשות תיקון, לא? (תגידו שכן, מה איכפת לכן)
אחד הרווחים הוא שקל לנו על הלב אחרי שכולם שתויים ואכולים כי אנחנו מרגישות שאנחנו, את שלנו עשינו, ואחרי שהם בסדר - מותר לנו שיגיע תורנו.
וגם, בקטן קטן אני אגיד, בשקט בשקט, שאנחנו באמת רוצות לאכול בשקט, כשהראש שלנו פנוי, מסודר, נקי, ואחרי שדאגנו לאחרים, הראש שלנו פחות טרוד ויכול לאפשר לנו לשבת רגע בשקט במיוחד אם התמזל מזלנו והשולחן כבר התרוקן מכולם ואפשר פשוט לאכול ב-ש-ק-ט.

אבל מה שיוצא, לא יוצא טוב. אף אחד לא באמת בשקט בארוחה כזאת, וכל פעם שאמא על תקן משרתת ומריצים אותה, מאבדת כבוד עצמי, נחלשת, וזה בונה את הכעס הבא ואת יללות הילדים הבאות.

אני אחזור על כמה מהדברים שכבר נאמרו, מקווה שזה רק יעזור:

• את הכנת הארוחה מתחילים בעריכת השולחן.

סטייה לרגע:

• עוד לפני כן (אבל זה שייך לאגף אחר של סדר ואירגון) אפשר להתחיל להנהיג שלפני הארוחה עושים כמה דברים. למשל אצלי, לפני ארוחת הערב זה הזמן שהילדים צריכים לפנות מהסלון את כל הצעצועים/משחקים/ספרים, בקיצור כל הדברים שלהם, למקום. ולפנות את הרצפה של החדר שלהם. "תיכף הולכים לאכול, עכשיו הזמן לאסוף".

כשהם קטנים אומרים: "אוקיי, תיכף הולכים לאכול, עכשיו הכל למקום" ואוספים איתם (את עושה 99% והם 1% וגם מפזרים באמצע...).
את מחליטה מה חשוב לך שהם יעשו לפני ארוחת הצהריים.
חזרה מהסטייה לדיון בארוחה נטו:

• כשאת בענייני הארוחה - תתמקדי בארוחה. אלא אם כן יש סיר שיעמוד שעה על האש. במקרה כזה להעמיד טיימר ועוד פעם טיימר. בלי טיימר נשכח את הראש במכונת הכביסה ואת המרק על האש.

• לכל החלק של עריכת השולחן טוב להזמין את כל הילדים לקחת חלק. כל אחד יקבל משימה או משימות לפי יכולתו: לשים צלחות, לשים לכל אחד סכין, מזלג, כף, כפית (מה שצריך), לשים לכל אחד כוס, להעמיד קנקן מים או קנקני מים על השולחן, להביא מלח-זיתים-כל דבר שרק צריך להביא ועדיין לא להכין, להביא כפות הגשה לכל דבר, להניח תחתיות לסירים, מפיות (?), הכל. בזמן שאת למשל חותכת את הסלט את מזמינה כל אחד בנעימות להשתתף. מראש את אומרת בדרך למטבח "אוקיי, עכשיו הולכים לאכול, בואו, כולם משתתפים/עוזרים".

• אפשר לשים שיר או מוסיקה כלשהי ברקע, אפילו משהו קבוע, "שיר הסידור". או ששרים יחד. הכי טוב לשיר ביחד. (אני בדיוק מאזינה ל"אדון עולם" ביוטיוב אז העלה לי רעיון). תארי לך שהילדים אפילו ימציאו מלים... זה מה שאני והילדים שלי עושים הרבה פעמים. מתחילים לאלתר על מנגינה מוכרת: (לפי אדון עולם למשל): "שמים צלחת... ומזלאאאאג... ואחריה גם סכיאיאיאין" D-: אצלנו מתגלגלים מזה מצחוק ועושים כיף.

• בהתחלה, את צריכה יותר להדריך. בהמשך יותר ויותר קל להגיד פשוט "משה, סכו"ם" ו"מרים, צלחות".

• בזמן שהם מסדרים, את מכינה קודם את מה שאפשר כבר להעמיד על השולחן, בזמן שהשאר מתבשל או מתחמם. בכל ארוחה לפי הסדר ההגיוני. למשל, בעשרים הדקות בין הרתיחה של תפוחי האדמה לכיבוי האש אני יכולה לעשות סלט או שניצלים. לא את שניהם ביחד כי הם דורשים עבודה רציפה. נכון שפה לא צריך להרחיב? (מתעצלת...)

המטרה היא, שהכל יוגש לשולחן לפני האוכל, הכי אחרון - מה שחייב להיעשות עד לרגע הארוחה.
כשאני לא מאופסת ולא מסתדרת עם לוח זמנים מדוייק, אני פשוט עושה לפי הסדר אחד אחרי השני. סלט - מכינה ולשולחן. פירה - מכינה ולשולחן. שניצלים - מכינה ולשולחן (לצורך הדוגמא).

• קוראים לכולם (שאחרי שגמרו לערוך את השולחן שלחת אותם לבצע עוד משימות ממוקדות אישיות ולנטול ידיים).

• מרגע שהתיישבת אפשר להנהיג שמברכים את ברכת המזון ומרגע זה אמא לא קמה לשום דבר?

המטרה היא להגיע למצב שכל ארוחה היא תזמורת שאמא מנצחת עליה בנחת. בשעה קבועה, כל אחד ממלא את משימותיו, וכולם יושבים בנחת לאכול.
לגבי משימות הילדים: תלוי כמה ילדים יש לך, מה הרצונות שלהם ומה היכולות שלהם. לפי זה את קובעת אם יהיה סבב בין המשימות או שלכל אחד יהיה התפקיד הקבוע שלו או המשימות הקבועות שלו. אפשר גם לצייר לכל אחד פתק עם המשימות. למשל, לקטן שלא יודע לקרוא אפשר לצייר סמלים ל"מלח" ו"כפות הגשה" בעוד שלגדול אפשר לכתוב "6 צלחות, 6 כוסות" וכו'.

מזכירה שלפי פליי ליידי (שמסתמכת פה על מחקרים קוגניטיביים, זה לא היא המציאה) לוקח 21 יום להטמיע הרגל חדש, ואם את מאותגרת בעניין שיגרה והרגלים - אז 28 יום. שבהם צריך להקפיד יום יום על כל השלבים עד שזה כבר נעשה הרגל לכולם ואפשר לנצח בתנועות ידיים.
גם בחזרה של הפילהרמונית:
כל הנגנים מנוסים. כולם יודעים את כל התווים. בכל זאת, כיוון שזו תזמורת וצריך לנגן ביחד, אז המנצח בחזרה הראשונה מפסיק כמעט אחרי כל תיבה עם מילים. הערות, תיקונים, "תסמנו לכם בתווים". בחזרה השנייה כבר מנגנים את זה די שוטף ועדיין עוצרים מדי פעם לתקן ולהזכיר. בכל זאת, לפעמים גם הדברים נשמעים אחרת אחרי שמנסים אותם ומחליטים לנסות דרך אחרת. בגנרלית זה כבר ממש קונצרט ועדיין לא כדאי להגיע לקונצרט הבכורה כי בערך בפעם השלישית על הבמה זה נשמע הכי טוב והמנצח עושה את הכל בתנועות וברמזים

[בוקר_טוב*]

פלונית זה מעניין מה שאת אומרת
אשה אחת אמרה לי פעם שילדים שבקושי רואים את אמא שלהם כל כך כמהים לה ורוצים את קרבתה שהם מקשיבים לכל מילה היוצאת מפיה
ומצייתים לכל בקשה (זה לגבי האופציה השניה שציינת)
הדיאלקטיקה הזו, למיטב הבנתי, היא משהו שמלווה אותנו לאורך כל החיים, אולי עד מותנו. יכול להיות שרק אז נוצרת סינתזה

[בוקר_טוב*]

את הכנת הארוחה מתחילים בעריכת השולחן.

ניסיתי והם כל כך רבים בזמן הזה שבא לי למות אם אני נותנת הוראות מי מחלק מה, רבים
אם אני שואלת מי רוצה לחלק מה, רבים ואני... אני כבר אין לי כוח למריבות האלה יותר!!!


עוד לפני כן (אבל זה שייך לאגף אחר של סדר ואירגון) אפשר להתחיל להנהיג שלפני הארוחה עושים כמה דברים. למשל אצלי, לפני ארוחת הערב זה הזמן שהילדים צריכים לפנות מהסלון את כל הצעצועים/משחקים/ספרים, בקיצור כל הדברים שלהם, למקום. ולפנות את הרצפה של החדר שלהם. "תיכף הולכים לאכול, עכשיו הזמן לאסוף".

אוקיי אני עושה את זה לפעמים אבל לא בהכרח לפני ארוחת הערב ונתקלתי בכמה קשיים.
מה אם מישהו או שניים לא רוצים? פשוט לא רוצים ולא אוספים ואז אלה שאוספים מקטרים שההם לא אוספים
מה אם כולם לא אוספים?


"אוקיי, עכשיו הולכים לאכול, בואו, כולם משתתפים/עוזרים".
הנה תוך כדי שאני קוראת ומגיבה לך אני מתחילה ליישם. אבא רוצה להוציא אותם עכשיו מהבית לזמן קצר יחסית
ואני אמרתי: סליחה, קודם שיסדרו את הסלון והחדר, לא משאירים אותו במצב כזה


פשר לשים שיר או מוסיקה כלשהי ברקע, אפילו משהו קבוע, "שיר הסידור".
חה! יש כאן אחת שמחברת שירים לכל פעילות ואנחנו מצטרפים אליה בשמחה..אבקש ממנה לחבר שיר סידור




מרגע שהתיישבת אפשר להנהיג שמברכים את ברכת המזון ומרגע זה אמא לא קמה לשום דבר?

אני רועדת. כבר שומעת את אלו ששמים את עצמם על ריפיט כשאני אומרת "אמא אוכלת עכשיו"
אגב אני כמעט לא נוגעת בלחם בגלל ברכת המזון כי תמיד יש מישהו שמפריע לי לברך והברכה יוצאת לי בלי כוונה
ולעתים בעצבים ומכאן אני מעדיפה כבר לוותר על לחם בארוחה לפחות אני נמנעת מגלוטן
מה אני מדברת? אני בכלל לא יושבת לאכול איתם! רק אחרי שהם סיימו וגם אז בלי הלחם כי מפריעים לי גם באוכל וגם בברכה


מזכירה שלפי פליי ליידי (שמסתמכת פה על מחקרים קוגניטיביים, זה לא היא המציאה) לוקח 21 יום להטמיע הרגל חדש, ואם את מאותגרת בעניין שיגרה והרגלים - אז 28 יום. שבהם צריך להקפיד יום יום על כל השלבים עד שזה כבר נעשה הרגל לכולם ואפשר לנצח בתנועות ידיים.

מה את אומרת! זה כל כך מעודד!!! בא לי עכשיו להכניס כאן מיליון הרגלים!~ 21 יום להטמיע הרגל חדש?
אני יכולה לגבות את המחקרים האלה בשעות וטקס השינה שהצלחתי להטמיע כאן! אז הכל באמת עניין של התמדה!


כל הנגנים מנוסים. כולם יודעים את כל התווים. בכל זאת, כיוון שזו תזמורת וצריך לנגן ביחד, אז המנצח בחזרה הראשונה מפסיק כמעט אחרי כל תיבה עם מילים. הערות, תיקונים, "תסמנו לכם בתווים". בחזרה השנייה כבר מנגנים את זה די שוטף ועדיין עוצרים מדי פעם לתקן ולהזכיר. בכל זאת, לפעמים גם הדברים נשמעים אחרת אחרי שמנסים אותם ומחליטים לנסות דרך אחרת. בגנרלית זה כבר ממש קונצרט ועדיין לא כדאי להגיע לקונצרט הבכורה כי בערך בפעם השלישית על הבמה זה נשמע הכי טוב והמנצח עושה את הכל בתנועות וברמזים flower
משגע! שגעון! פנטסטי! איזו השוואה מצוינת!
תודה תודה

[בוקר_טוב*]

הממ היקרה, אני וצ'ופרים זה לא זה
אני קצת חוששת שהם יחפשו אח"כ תגמול על כל דבר שהם עושים
לא אגיד לך שלא היו לי יציאות ברגעי ייאוש אבל מעטות מאוד
שאפ]חד לא רצה לאסוף ולסדר וברגע המילים שיצאו לי מהפה היו
אם תאספו תקבלו הפתעה
די נגעלתי מעצמי
אצלנו במשפחה יש כמה דודים שעושים את זה העניין הזה עם סמיילים
ויש כאלה עם לוח שממש מדביקים עליו כוכביםן והילדים מקבלים פרסי סופש וגם פרסים חודשיים
השאלה מתי הילדים יבינו שצריך לעשות בלי הפרסים האלה

[בוקר_טוב*]

אידיוט, אתה לא מבין שזה בזכות זה שהם לא בביצפר?!
זה בדיוק מה שהבת של חברה שלי ניסתה להגיד לי נראה לי

[בוקר_טוב*]

הכל עובר בחיים!
אני חושבת שאם הייתי מודעת לזה באמת בכל רגע נתון החיים שלי היו הרבה יותר רגועים

[בשמת_א*]

_ניסיתי והם כל כך רבים בזמן הזה שבא לי למות אם אני נותנת הוראות מי מחלק מה, רבים
אם אני שואלת מי רוצה לחלק מה, רבים ואני... אני כבר אין לי כוח למריבות האלה יותר!!!_
מאיזה מקום ניסית?
נורא חשובה האנרגיה שאנחנו באות איתה.
את צריכה לנסות למצוא את המקום בך שבא מנחת ומזמין. ולא לשאול. איפה יונת הסבירה על זה? זה מתכון לצרות. אף פעם לא לשאול, וגם לא "לתת הוראות". זה טון אחר. באמצע. קשה להסביר אותו, צריך להתאמן כדי לדייק אותו. הכי טוב לראות בפעולה אמא אחרת שיודעת לעשות את זה. תתבונני בקטעים של ניצוח ביוטיוב, זה אולי יעזור לך.

את תצטרכי לעשות ניסויים ולמצוא את השיטה שעובדת לך.
למשל, לקרוא להם אחד אחד באופן אישי. "רגע, עכשיו רק משה עוזר לי". "עכשיו רק מרים איתי". ועם הילד שבא לבצע משימה את מדברת בכיף.
או למשל, להגיד שהיום רק משה ומרים עוזרים. כל השאר - לחדר. התור שלהם יגיע מחר.
תהיי יצירתית. תחשבי מה יעזור.
לא צריך להיות שיוויון! להשתתף בהכנת הארוחה עם אמא זה משהו מיוחד. עם חיבוק ונשיקה מאמא (אם מתאים, לא לכאלה שלא רוצים...). עם הסרבנים תמצאי דרך אחרת, משלהם.
חנוך לנער על פי דרכו, את יודעת.

_מה אם מישהו או שניים לא רוצים? פשוט לא רוצים ולא אוספים ואז אלה שאוספים מקטרים שההם לא אוספים
מה אם כולם לא אוספים?_
אז ככה. אם יש לך מצב כזה אז כדאי להקדיש לזה זמן במשך 28 יום רצופים. תחליטי מה יותר חשוב לך להנהיג, זה או הארוחות. אי אפשר מיליון הרגלים בבת אחת... (-:

אבל השיטה הבדוקה היא פשוט לבוא ולהתחיל לאסוף ולהגיד לכולם שעכשיו אוספים.
את מתחילה מלעזור להכי קטנים. לא יכול להיות שכולם באותו גיל, נכון?
אפשר לדבר על הסדר. למשל, שקודם אנחנו עושים מיון והכי קל לאסוף כל קטגוריה לחוד (חלקים של פאזל לקופסה של הפאזל, ולמקום בארון, אחר כך כל הלגו לקופסת הלגו ולמקום, וכן הלאה). מי שבוכה "למה הוא לא עושה/כן עושה/עושה ככה" את אומרת בנחת, אל תדאגו, כולנו נלמד לסדר בסוף.
אחד הפטנטים של פליי ליידי הוא לשים טיימר על רבע שעה. כל אחד מנסה להספיק ברבע שעה לסדר את כל הדברים שלו. מי שמנצח את הטיימר - מנצח. יכולים כמה להספיק ברבע שעה עד שהטיימר מצפצף. גם את משתתפת בתחרות. מי שמצליח גם להספיק ו גם לסדר כמו שצריך (לא חוכמה לדחוף הכל מתחת למיטה, כן?) - יזכה במשהו מיוחד. שוב, כולם יכולים לזכות! לא רק הראשון! כל מי שעמד במשימה. ומי שלא - את מבטיחה שעם קצת תירגול, יצליח גם. ו/או נותנת זכות למקצה שיפורים (עוד הארכה, עוד חמש דקות, לתת תחושת הישג והצלחה).
מי שמתלונן שאחרים זכו ליותר זמן - את אומרת שגם השם יתברך עוזר לכל אחד כפי יכולתו. מי שמתקשה עוזרים לו. או איזה משהו אחר מהמקורות, איך שנחה עלייך הרוח (-:

אני מציעה שהפרס על ההצלחה לעמוד במשימה יהיה משהו לא חומרי. כל אחד יבקש מה שחשוב לו, מה שהוא רוצה, במגבלות של מה שאפשר - ולא חומרי. פינוק מיוחד מאמא או מאבא, שתקריאי סיפור שהוא אוהב, שתשירי לה שיר שהיא אוהבת, שתעשי מסאז' ברגליים, לא יודעת. אבל לא חומרי. ככה, הפרס על יחס הוא יחס. הפרס על אהבה והרמוניה הוא אהבה והרמוניה.

(איזה קטע, כתבתי לפני שהגעתי למה שאת כתבת שאת נגעלת מצ'ופרים. אז אנחנו באותו ראש)


_אבא רוצה להוציא אותם עכשיו מהבית לזמן קצר יחסית
ואני אמרתי: סליחה, קודם שיסדרו את הסלון והחדר, לא משאירים אותו במצב כזה_
או, מעולה! ההתנייה של יציאה או כל כיף בזה שקודם יעשו את מה שצריך - זו השיטה בהא הידיעה לשמור על בית מסודר.

ולעתים בעצבים ומכאן אני מעדיפה כבר לוותר על לחם בארוחה לפחות אני נמנעת מגלוטן
קטעים איתך! כבר הצחקת אותי...

[ב_עילום*]

2 ספרים שאני עכשיו נעזרת בהם:

1. אדם רגיש מאד (נדמה לי שבשמת המליצה עליו כאן מעלי)
2. בוחרים להרגיש טוב- ספר עזרה עצמית של פסיכולוגיה קוגניטיבית שפשוט עובד. (אם קוראים בו ועושים את התרגילים שבו כמובן )

[בוקר_טוב*]

הכל עובר בחיים!
אני חושבת שאם הייתי מודעת לזה באמת בכל רגע נתון החיים שלי היו הרבה יותר רגועים

[בוקר_טוב*]

לא יודעת איך ההודעה מעל נשלחה שוב

[בוקר_טוב*]

מכירים את זה שיום שלם אתם מפנטזים וחושבים איך להתגרש מהעולם ובסופו של יום השגרה מנצחת?

[בוקר_טוב*]

היתה לי שבת גרועה
בכיתי הרבה איכס נגעלתי מעצמי באיזשהו שלב

[בוקר_טוב*]

השבתות כאן קשות אני בוכה הרבה בשבתות וכמה שאני מתפללת שתהיה לי שבת שמחה ולא להיות עצובה ובוכיה זה לא יוצא
בשבת אין הרבה מה לעשות אין לאן לברוח הכל עומד לך מול הפנים

[בוקר_טוב*]

כבר החלטתי שאני סוגרת את הבסטה שאני מתגרשת שאני שולחת את הילדים למסגרות ומתחילה חיים חדשים
ככה
טאבולה ראסה בכאילו
כל השבת שיננתי לעצמי את המכתב שאכתוב לבעלי בסוף השבת
והנה יבוא הכל על מקומו בשלום
נכנסתי למקלחת ובכיתי ובכיתי ובכיתי וצרחתי בשקט

[בוקר_טוב*]

מה עשיתי לעצמי שאלתי מה עשיתי מה עשיתי מה עשיתי
אני תקועה החיים שלי הם טעות אחת גדולה
ככה עברה לה שבת של צער מתחילתה ועד סופה
היה לי גרוע מיום כיפור בחיי

[בוקר_טוב*]

חברה כמעט השביעה אותי שאבוא אליה במוצ"ש ואין לי כוח להזיז את עצמי אליה ומצד שני אין לי כוח להתקשר ולהבריז
כי הברזתי לה כבר בשבוע שעבר
גם אין לי כוח לכל הבלגן בבית מרוב שהייתי שקועה בצער של עצמי לא ארגנתי כאן לפני סעודה שלישית הבית פוגרום איכסה פויה טפו גועל נפש
ואין לי כוח לעשות כאן את הסדר הזה ובטח שלא להפעיל אפחד
כבר הפעלתי 2 מכונות מיציאת השבת והמייבש גם עובד

[בוקר_טוב*]

העיקר שיננתי את המכתב לבעלי ולא רק שאין לי כוח לכתוב אותו אלא השתפנתי
אני תקועה כאן וזה מה שיש
כשהם אומרים לי "לא בא לי" כאשר אני מבקשת מהם לעשות משהו
אני אומרת להם
גם לי לא בא להיות כאן
בא לי להיות למשל על החוף בצהריים שהשמש תלטף אותי והנה אני כאן בתוך הבלגן החשוך הזה

[בוקר_טוב*]

חשבתי בשבת על אשה שאני מכירה מאיזו חנות שהיא באה ושורצת שם ועוזרת שם ככה מרצונה ללא תשלום
היא אשה חכמה ומגניבה ומבוגרת
אני יכולה לראות איך היו החיים שלה בצעירותה
היא חייתה הרבה שנים בארה"ב יש לה בן אחד
היא מתגוררת במקום בו האוכלוסיה ממש לא ברנז'אית ולא בוהמיינית
והנה היא מבוגרת והיא לא צריכה לבשל בחגים לאפחד ולא מתארחים אצלה אלף איש
להפך היא זו שמתארחת אצל אנשים והיא מגניבה והיא מוצלחת מאוד עם ילדים
מה רע לה? אני חושבת לעצמי
לא עשתה ילדים ונהנית מהם כי הם לא שלה והיא לא עובדת קשה

[בוקר_טוב*]

לפעמים אני רואה את הסבתות המארחות בחגים ובא לי לבכות
מה זה מה שמחכה לי? אמאלה

[בוקר_טוב*]

סבתא שלי עד היום מייללת על תקופות החגים שכולם היו מתארחים אצלה כמה היה לה קשה
אז למה לעשות את זה דמאט?
עוד לא קראתי מה שכתבתם
אקרא אחרי שהאינדיאנים ילכו לישון הייתי חייבת לפרוק קצת משלי

[בוקר_טוב*]

ישנתי כל כך הרבה השבת והעיניים שורפות לי מעייפות ואני רוצה שוב לישון
ממש כמו שהיה ביום כיפור

[אמא_בבית*]

_מה עשיתי לעצמי שאלתי מה עשיתי מה עשיתי מה עשיתי
אני תקועה החיים שלי הם טעות אחת גדולה_

_אני אומרת להם
גם לי לא בא להיות כאן
בא לי להיות למשל על החוף בצהריים שהשמש תלטף אותי והנה אני כאן בתוך הבלגן החשוך הזה_


בוקר טוב יקרה, המילים שלך מרגשות אותי ומכווצות לי את הלב. כולנו כאן מנסות לתמוך בך אבל אני חושבת שהתמיכה באינטרנט מוגבלת ואת צריכה תמיכה יותר מסיבית.
אני מבינה מהמילים שלך שממש לא טוב לך בחיים כמו שיצרת אותם ואת מרגישה בסוג של מילכוד.
אני מציעה לך לדבר עם בעלך ולפנות זמן וכסף לבייביסיטר קבועה ולטיפול נפשי כלשהו.
החיים שלך יכולים להיות בשליטתך!
את יכולה ומגיע לך להנות מהנוכחות של הילדים שלך!

[בשמת_א*]

מכירים את זה שיום שלם אתם מפנטזים וחושבים איך להתגרש מהעולם ובסופו של יום השגרה מנצחת?
כן. לי היה שבוע כזה.
בעצם לא נגמר.
השגרה עדיין לא ניצחה.

[בוקר_טוב*]

מי שמתלונן שאחרים זכו ליותר זמן - את אומרת שגם השם יתברך עוזר לכל אחד כפי יכולתו. מי שמתקשה עוזרים לו. או איזה משהו אחר מהמקורות, איך שנחה עלייך הרוח happy
חח את מצחיקה אותי בשמת..

[בוקר_טוב*]

_כן. לי היה שבוע כזה.
בעצם לא נגמר.
השגרה עדיין לא ניצחה._
חיבוק בחזרה!

ומה את עושה כשאת בתוך זה? כי אצלי התחושה היא שזה סוף העולםואפילו שמנסיוני אני יודעת שזה עובר
ויש רגעים ויש ימים ויש תקופות כשאני בתוך זה אני מרגישה ממולכדת

[בוקר_טוב*]

אמא בבית
אין לי ספק שאני צריכה עזרה ותמיכה שידי אינה יכולה להשיג מבחינה כספית
אם תקראי למעלה תראי שאני כן נהנית מנוכחותם ואפילו צוחקת די הרבה

[בוקר_טוב*]

אה שכחתי לציין (כמובן תמיד מספרים את הרע את הטוב שוכחים לספר)
שגם צחקתי היום המון
נכון שתחשבו שאני מטורפת?
בוכה וצוחקת?
אחת הבנות הצחיקה אותי באופן כזה שפשוט התגלגלתי שעה בלי הפסקה
איזו ילדה קורעת..

[בוקר_טוב*]

מזל שאת הבכי עשיתי בסתר כי אם המשפחה היתה רואה אותי בשעת בכי ואח"כ עם הצחוק הזה של המשוגעים
הם באמת היו חושבים שאני מטורפת
ואולי אני מטורפת
מי אמר שלהקים משפחה זה שפוי?

[עולם_חדש_מופלא*]

מאחלת שתמצאי את הכוחות להתמודד.

[בשמת_א*]

ומה את עושה כשאת בתוך זה?
לא חוכמה לשאול אותי עכשיו (-: כשאני כבר גדולה וחזקה הרבה יותר ממה שהייתי אי פעם בחיי
אני מתבוננת.
מתבוננת.
מגיעה לתובנות.
מדברת עם החברות שלי בכתב ובעל פה (כתב = סקייפ, מייל, סמס. הרבה יותר נוח לי לכתוב מאשר לדבר, כי כשאני כותבת לא מצותתים לי).
מקבלת תמיכה. חיבוק. תובנות. הבנה. רעיונות.
מה שאת עושה, לא? (-:

[לימור*]

משפטים שעוזרים לי:
את אמא מדהימה
את עושה כמיטבך
הכל בסדר
הילדים שלי 'טעוני אמא' בחינוך הביתי (כלומר מלאי נוכחות אימהית)
מחר יום חדש
מחר יהיה יום יותר טוב
הכל בסדר
זה בסדר איך שאני מרגישה
בנוסף
אני לוקחת הפוגות. אפילו שהן קטנות

[אילה_א*]

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר
וגם מחשבה שהייתה לי אם יש שם כמה גדולים וכמו שאני מבינה גם כמה קטנים אולי אפשר להשאיר רק את הקטן או קטנים ביותר במיטה משפחתית ואת כל השאר להעביר כמו שהם פשוט בנגלה אחת לחדר ילדים ולעשות בו מיטה משפחתית ילדים (כמו ילד אחד שאמר לי שהוא יונק מציצי ילדים )
ואז תוכלי לישון יותר טוב שזה תמיד עוזר

[בוקר_טוב*]

חזרתי
נסעתי לחברה בת"א וכמובן שהיו שם עוד חברים שחיכו לי
ץראו מה השעה הצילו
איזה פחד מה מחר אני אהיה עייפה?

[בוקר_טוב*]

מה שאת עושה, לא?
בשמת, איזו מחמאה בשבילי שאמרת את זה
אני מחזיקה ממך ולהגיד לי שאני עושה כמוך בעיתות משבר מרגיש לי כמו מחמאה גדולה

[בוקר_טוב*]

_משפטים שעוזרים לי:
את אמא מדהימה
את עושה כמיטבך
הכל בסדר
הילדים שלי 'טעוני אמא' בחינוך הביתי (כלומר מלאי נוכחות אימהית)
מחר יום חדש
מחר יהיה יום יותר טוב
הכל בסדר
זה בסדר איך שאני מרגישה
בנוסף
אני לוקחת הפוגות. אפילו שהן קטנות_

איך את לוקחת הפוגות?

[בוקר_טוב*]

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר
ועוד מעט השחר באמת עולה ואיתו עולים הילדים ואיתם העבודה

וגם מחשבה שהייתה לי אם יש שם כמה גדולים
הגדולים במיטות משלהם תודה לאל