מיכל,
אני נותנת כל הזמן תכניות של unschooling ומקבלת אישור.
להלן המתכון:
- הסבירי מהו החינוך הביתי החופשי וכיצד מתבצעת בו למידה (והרי אנחנו יודעים שהילדים לומדים, נכון?)
- פרטי כל מה שיש בבית ושנחשב בעינייך לאמצעי לימוד.
זה כולל: טרמפולינה, טלביזיה, ארגז חול, לגו ומשחקי מחשב. רשימה ארוכה מרשימה מאוד.
את יכולה לפרט גם את החשיבות של מה שאת מציינת: פעילות גופנית, פיתוח הדמיון, פיתוח יצירתיות וכדומה.
אין סתירה בציון ספרים, חוברות ואמצעי לימוד "קונבנציונליים"
- צייני דברים שאתם עושים: אמנות, אתרי אינטרנט, טיולים, צפייה בתכניות טבע, רכיבה על סוסים, שחיה וכדומה
- בסיום הרשימה צייני שהכל עומד לרשות הילדים אם וכאשר ירגישו בשלים להשתמש באמצעים אלו.
- הסבירי שאי אפשר לבחון את הילדים.
- את יכולה ואפילו כדאי לציין מה כל ילד כבר יודע לעשות :
להשחיל חרוזים, לספור, לזהות אותיות, לזהות את ראש הממשלה וכדומה,
וגם ליצור בכל מיני צורות, לשיר, לגרום לאנשים לחייך ועוד.
זיכרי, שזה בכלל לא חשוב אם זה בנאלי וכל ילד בגיל הזה יכול,
זה בכלל לא חשוב אם זו יכולת שהם מודדים - את כותבת ועושה רשימה.
- אם יש דברים שנראים לך חשובים. דברים שעם כל ה- unschooling את בכל זאת רוצה לוודא שילדייך ילמדו,
אל תתני לרעיון לעמוד בדרכך. כיתבי להם שאת חושבת שיש לך מחוייבות (או אחריות או כל מילה אחרת)
לוודא שילדייך יידעו לקרוא, לכתוב, ולעשות חשבון (למשל) - זה מיד ירגיע אותם.
אבל כיתבי
רק מה שאת באמת חושבת - להיות נאמנה לעצמך זה בעיני א'-ב'.
מה זה אומר?
זה אומר שאת נותנת להם את מה שהם רוצים = תכנית לימודים
זה אומר שאת לא מתחייבת על כלום =
'ירצו יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו'
וזה אומר שאת דואגת להם לכסת"ח (כיסוי תחת - למי שלא מכיר)
עכשיו אין להם בעיה לקדם את העניין.
הבעיה של הבקשה לחינוך ביתי כפי שהיא מתנהלת היום (בעיני, כמובן)
זה הבהלה הזאת שתוקפת עד שאנחנו נכנסים לפוקוס על הדרך שלנו.
מתברר, שמעבר לעקשנות מטומטמת שנובעת מאי הבנה את הנושא,
יש פקידים רבים, בכירים בדרך כלל, שאינם בוחלים בשום דרך ומאיימים בצורה גלויה למדי.
אסרטיביות זה כל מה שצריך!!
טון בוטח ו'יודע', יכולת לסתור או לתת מענה כשצריך,
ובעיקר - לדעת להחזיר להם כל רעיון שהם מביאים (זה דורש אימון)
שלטון הפחד חייב להיגמר - צריך לפעול למצב של רישום וקשר בלבד
מחתרתיות אינה מקדמת את העניין.
יותר ויותר אנשים שפועלים על פי הנהלים מצד אחד,
ונלחמים תוך הדגשת האבסורד - מקדמים את מה שכולנו רוצים.
אם כולם מסרבים לשלוח את ילדיהם לבחינות - לא יהיו בחינות.
אם כולם יגישו תכניות שמסבירות למה אי אפשר לתת תוצרים עתידיים - גם סעיף זה יאבד את משמעותו.

מקווה שעזרתי
זיכרי את דבריו של שמגר:
זוהי זכות יסודית של ההורים לקבוע את החינוך, אורח החיים ומקום המגורים של הילדים.
משרד החינוך אינו יכול להתווכח עם זה.
הם צריכים לדעת שאת מבינה מה שאת עושה.
תכנית הלימודים שלך היא הדרך שלך לומר:
אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים.
זה לא צריך להתאים לדעתם.