נסענו היום.
בניגוד לערב, שאז מצויין לנסוע איתה, הנסיעה היום היתה בלתי אפשרית.
באוטו היא היתה אחלה וישנה את רובה של הדרך, ודאגתי לצאת פחות או יותר על שעת השינה שלה, אז היא ישנה פחות אולי ממה שהיתה ישנה בבית, אבל ישנה, וגם בבית לפעמים ישנה מעט.
הגענו, היתה מתוקה, שיחקה וכו', עד שנעשתה עייפה. ניסיתי ציצי ולישון, לא הלך. שאלו אם נשארת לצהריים. התלבטתי. אמרו לי הנה, נסדר לך חדר, שמו לי מזרון על הריצפה שם (בעצם שניים צמודים) עם סדין זוגי, תרדימי כאן אם קשה ליד אנשים.
בזמן הזה התינוקת שלהם כבר נרדמה וישנה. נכנסתי לחדר, התעוררה לחיים, לא נרדמה.
קמנו, היינו במטבח, עזרנו לערבב את ארוחת הצהריים והסתובבנו בין הרגלים, קצת שיחקה.
עוד פעם נעשתה מאד עייפה, נכנסתי ישר לחדר, ניסיתי להרדים. באיזשהו שלב ניסיתי מוצץ (שלפעמים לוקחת עם הרדמות, בעיקר בשבועיים האחרונים, דבר חדש) והתחילו צרחות מסרט אימה. ניסיתי ציצי, גם צרחות. יצאנו מהחדר.
האוכל כבר מזמן מוכן אמרו לי. התינוקת שלהם התעוררה מהצרחות, אבל היתה עוד עייפה.
ישבנו לאכול, לא נתנה לי לאכול בנחת, אפילו על הידיים ניג'סה.
ככה, עד שהלכנו.
לא נוסעת איתה רחוק מהבית. כבר מזמן לא נסענו, היום הבנתי למה.
היא פשוט לא ישנה בשומקום שהוא לא הבית, אלא אם כן זה האוטו. עוד אפשרות שהיתה לי זה לשים מנשא שישה מטרים וללכת להסתובב איתה בחום של עמק בית שאן בצהריים ולקוות שאולי היא תירדם. לא התאים לי.
מאד אוהבת לשכב על השק שינה בגינה בחוץ ולהסתכל עליי משקה, עודרת, נועצת קילשון. ממש מסב לה עונג.
כשהיא נזכרת שיש שם עוד דברים מעניינים, היא מתקדמת לה לכיוון האדמה ומנסה לטעום אותה.
באופן עקרוני, אין לי יותר מדי בעיה שתטעם אדמה.
באופן מעשי אני פוחת שתיחנק מאיזו חתיכת אבן קטנה או משהו.
לא החלטתי מה עדיף להיות:
אני יכולה להיות אמא "מגוננת מדי" שלא נותנת לבת שלה להתנסות, מרחיקה אותה מהאדמה ולא נותנת לה לטעום ולבדוק
אני יכולה להיות אמא ש"מזניחה" ולא שמה לב כשהבת שלה אוכלת אבנים...
ככה או ככה אני לא יוצאת מזה טוב ושלמה עם עצמי
היא תמצא בסוף.
) והיא ענתה לו שהיא בחינוך ביתי. תהיתי איך עם כל השיחות שהיו לי עם החברה ובן זוגה והיו לנו כמה, פיספסנו את הפרט הכל כך משמעותי הזה.
תודה
וזה מהסיבה, בניסוח שלה, שזה לא נורמלי להיות עם תינוק לבד בבית כל היום. אצלי זה היה ממש מורגש: בצהריים היו ממש רגעי חשש, איך אני שורדת איתו עכשיו עד למחרת, כשאמא שלי תגיע, בלי ליפול.
