בלוג דיכאון אחרי לידה של חמוצית זה קורה עכשיו

[חמוצית*]

פעם אחרונה כתבתי בדף לפני יותר מחצי שנה ואז אני רואה שכתבה כאן אמא של גור.
ואני יודעת שעכשיו קשה קשה מנשוא וכואב כואב מנשוא ואני זוכרת שאמרו לי: זה יעבור, יהיה בסדר. אבל כל כך קשה להאמין בתוך הימים והלילות הלופ הבלתי נגמר. האחריות, העייפות, הרעב.
אני כל כך מבינה אותך. לדעתי לצאת לבד לשעה של שיחה/טיפול יכול מאד מאד לעזור. עבורי פסיכותרפיה מתאימה הצילה אותי בתקופה כה מתעתעת שעוד לא הסתיימה אבל באמת כבר הרבה הרבה יותר טוב.
אם את רוצה להיפגש ואנחנו קרובות גאוגרפית אז אשמח לבקרך.
חמוצית העוברת ריפוי עמוק

[אמא_של_גור*]

תודה רבה לכן שעניתן וכתבתן דברים מנחמים. אני נאחזת בכל מילה שיש בה הזדהות, הבנה של המצב, נחמה שזה לא יישאר ככה. אני גרה בתל אביב, מניחה שזה לא בדיוק המקום שבו גרות רוב הכותבות באתר הזה...? אבל כן אשמח מאוד לפגוש אמהות נוספות, אולי כאלה שגם הן ילדו לא מזמן או כאלה שלא שכחו עדיין גם את החלקים האלה שעליהם הרבה פחות מדברים. העצב, הכאב, האבל על החיים שנגמרו בזמן שאחרים עוד לא ממש התחילו ובמקרה שלי גם האבל על ההתחלה הכל כך קשה שהיתה לנו, לי ולגור שלי. גם כשחושבת שכבר "התגברתי" על זה (זה בכלל אפשרי?) אני מבינה שיש לי עוד כל כך הרבה לבכות את זה. שזה ממש לא מאחוריי, זה לא נגמר, זה נכון שהכי חשוב שהוא יצא מזה בריא אבל מותר לי גם לבכות על זה שלא היינו יחד בדקותיו, שעותיו, ימיו הראשונים כאן ועל זה שהתחושות הראשונות שלי כאמא היו - איזה אמא לא טובה אני, אפילו להביא אותו לעולם כמו שצריך אני לא מצליחה. כמו שאמרתי למיילדת, שבסוף הלידה (אחרי שלקחו אותו השד יודע לאן) אמרה לי - כל הכבוד, עשית עבודה נהדרת, ואני עניתי לה - כנראה שלא. ואני יודעת בראש שכנראה לא יכולתי לעשות יותר, הוא היה גדול מאוד ושנינו לא הצלחנו ללחוץ ולדחוף מספיק חזק כדי שייצא (ובנוסף גם היו מים מקוניאליים, וחבל טבור שנכרך 3 פעמים סביב הצוואר) אבל זה בראש. ובלב ההרגשה היא שאני האמא, אני זאת שאמורה לעשות שלילד שלי יהיה טוב ולשמור עליו מכל משמר, ואיך לא הצלחתי בזה כבר ברגעים הראשונים שלו?
אני אפילו לא יודעת כמה מכל זה קשור לקושי שחווה ביומיום שלי איתו עכשיו. אבל גם זה שם.
תודה שוב שכתבתן. אולי אנסה להמשיך לכתוב כאן מדי פעם, אני חושבת שזה קצת עוזר.
אגב, רק אחרי שכתבתי ושלחתי ראיתי שיש מישהי נוספת עם אותו כינוי כמו שלי. אז מתנצלת בפני אמא של גור הראשונה, אם היא עדיין כאן.

[ב_עילום*]

וואו החזרת אותי שבע שנים לאחור...
כמוני כמוך.. לידה קשה, הנשמה, תינוקת גדולה באינקובטור של פגים. אי אפשר להתחיל "נורמאלי"
תחושה של סרט בלהות שבמהלכו איבדתי שליטה לגמרי...
וגם כמוך עם אבא לתינוקת אבל בלי בן זוג....
האימה, התחושה האיומה של "למה הייתי צריכה את זה..." וכל רגשות האשמה...

מנסה לחשוב מה הייתי אומרת היום, שבע שנים אחרי לאותה אמא טרייה מבוהלת אחרי הלידה.

זה עובר!!!!!!
עוד דקה, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
ולאט לאט מצטרפות דקות של אהבה, שלווה, אושר שהופכות לזמנים ממושכים יותר . אבל זה לאט לאט.
העובדה שאת מרגישה רע כל כך, איננה כישלון וגם איננה מעידה שמשהו לא בסדר.

וכן.. הלבד מאד מאד קשה. כהאבא של בתי היה מגיע ליום- יומיים, הייתי במקום אחר לגמרי. עדיין הכל היה באחריותי הבלעדית, עדיין הייתי מבוהלת, לא רגועה ולא ישנה טוב אבל זה היה משהו אחר לגמרי.

עיצה פרקטית אחת: פעם ביום לחצי שעה בערך, להיתנתק לגמרי.
לעשות משהו שלך לגמרי. מצויין: הליכה, אופניים, לשתות קפה לבד בבית קפה, לשבת לבד מול המחשב כשמישהו אחר אחראי עליו, לכתוב, לשבת לבד בתחנת רכבת...
פעם ביום לחצי שעה ורצוי כל יום.

אם יש מישהו קרוב שיכול לעזור לך בזה- יופי. אם לא- קחי בייביסיטר לחצי שעה.

במצב שאת נצאת, האיזון הפנימי שלך מעורער כי את כל כולך נשאבת להוויה של התינוק. בפסק הזמן שאני ממליצה לקחת, יש לך אפשרות לחזור קצת לעצמך.
לכוחך, לשמחת החיים שלך. וכן. רצוי בניתוק גמור. (לא הליכה כאשר הוא במנשא עליך.... או בעגלה....)

העירעור הפנימי הזה בשילוב האחריות הטואטלית, גורמים, להרגשתי לתחושה הקשה.

צריכה להתחיל להחזיר לך את עצמך כדי שתהיי מסוגלת לטפל בו ובך ממקום מאוזן יותר.

ודבר נוסף: בקשי עזרה. כמה שיותר.
שיבואו להיות איתכם, שיביאו אוכל מוכן, וכד'

בהצלחה בכל מקרה והמון מזל טוב

[מי_מה*]

כאלה שלא שכחו עדיין גם את החלקים האלה שעליהם הרבה פחות מדברים
מאיפה שאני עומדת, קשה מאוד לשכוח את הרגשות האלה הם עוצמתיים כל כך. אני יכולה לשתף אותך בזה שלמרות שבתי התינוקת כבר בת שש וחצי אני עוד זוכרת. גם היא נלקחה ממני כמעט מייד אחרי הלידה. ואני עדיין זוכרת בחדות את האבל על כך שהילדה שלי בפגיה ולא אתי בביות מלא. המום שאתו נולדה וההליכים הרפואיים הצפויים לנו לא הטרידו אותי כמו העובדה שלקחו לי אותה ושהיא לא צמודה אלי בימים הראשונים שלה בעולם. בימים ההם הראשונים רק על זה בכיתי. וזה עובר יקירה. זה עובר. היא התגברה ומתישהו גם אני התגברתי והיום היא ילדה כל כך חזקה!
וגם לא הייתי מקלה ראש בענין היעדר הבנזוג. להיות אמא סולו זה קשה. פרגני לעצמך את ההכרה בזה. כשהייתי שם במקום שלך, רציתי כל הזמן להוכיח שאני יכולה לבד. היום אני מבינה שכל עזרה שאני יכולה לקבל היא חשובה ואני הרבה פחות מהססת לבקש אותה ומקבלת אותה בלי לעשות מזה עניין גדול.רק להודות. בן זוג זה לא רק עזרה טכנית, כשייש יחסים של אהבה ואמון יש גם מילוי מצברים רגשי שהופך את חוית האמהות וההתאהבות בילד להרבה יותר פשוטה. אנחנו שעושות את זה בלי, נדרשות להשקיע המון מאמץ לספק את האהבה לעצמנו ולתינוק שלנו ומותר לנו להתעייף לפעמים ולהיות עצובות. כן, פשוט כך, מותר וזה בסדר.רק לא להתמכר לזה, לעצב, ואני מזכירה לך את מה שאת כבר יודעת - הקושי הזה הוא זמני כמו כל קושי וגם הוא יחלוף. המן מזל טוב @}

[עולם_חדש_מופלא*]

קודם כל
רוצה להזכיר שאת ממש קצת אחרי לידה, וזה זמן מאוד הורמונלי, שעלול להיות ממש קשה מבחינה נפשית (לפחות כך היה בחוויה שלי).

אני חושבת שיעזור לך להפגש עם עוד אימהות, ולדבר על הדברים שקשים לך.
אני ברמת גן - אם תרצי להיפגש (אבל לא ניידת).
יש גם את מפגשים בתל אביב וגם מפגש היכרות בגבעתיים חדש - כשתרגישי שאתם יכולים לצאת מהבית תוכלי להצטרף.

[חמוצית*]

מה שהציל אותי מהדיכאון זה לצאת מהלופ הזה. לפגוש את חמוצית המקורית. לפגוש את הזהות שאבדה לי בתוך בליל האימהות ההנקות האחריות.זה התחיל פעם בשבוע אצל מטפל. לדבר על זה ולדבר על זה ולדבר על זה ולבכות את זה. המשיך בלקחת מישהי שתעזור לי.שאוכל להיות משוחררת בבית שלי. להתקלח בנחת. זה גם שיחרר יותר את האיש שהיה חייב לפרנס בתקופה כה קשה. ועם כל הכאב והצער שבדבר והשאיפות העמוקות לחינוך ביתי. זה ששלחתי את הגדולה למסגרת והיום גם את הקטן שאוטוטו יהיה בן 2 הציל אותי מבדידותי מתהומותיי. כי לא יכולתי להמשיך כך וזו הכרה כואבת ואמיתית. לא היו בי הכוחות לזוז לחיות במקום שיש בו יותר אנשים בבית ומקום שהוא פחות מבודד כפרי ומרוחק שאנחנו. כי כאן אנחנו עכשיו. מצאתי עבודה בתחום שלי.התחלתי לקחת קורס שקשור להתפתחות אישית לנשיות והתחלתי להתייחס אליי. והפלא ןפלא החיים חזרו לסוג של איזון. מרגישה שקיבלתי את עצמי במתנה. לילדים זה טוב וניכר בהם מאד וגם לי וגם לאיש וגם אני מרווחיה משכורת מאד יפה ומממשת את עצמי גם באימהות וגם מחוצה לה. זו הדרך שלי למצוא את האיזון עבורי ועבור משפחתי. באופן כללי יצאתי מהדיכאון ואני גאה בזה מאד. היו ימים שלמים שהייתי מחזיקה את קטני על הידיים ובוכה ובוכה ובוכה אני נזכרת בזה ובוכה. האיש היה מפסיק לעבוד ובא מיד. מחזיק אותו ותומך בי והיה חייב לעבוד וכל זה יצר לחץץץץ. עברנו את זה. מצאתי שוב את האור ואת האהבה אבל היה לי קשה מאד ואני לא מסוגלת לחשוב על עוד ילד שיגזול ממני את שעות השינה שלי את הזמן שלי את השדיים שלי. ממש רוויה ומסופקת וכיף לי שאני אומרת את זה כותבת את זה ומרגישה שזה בסדר!!! ולא מייסרת את עצמי. אפשרי לצאת מהדכאון חשוב מאד לטפל ולא להזניח. אם לא הייתי מטפלת בזה יכול להיות שלא הייתי כאן היום. בני משפחה נשים יקרות טפלו בדיכאונות אחרי לידה ובדיכאון בכלל זה אפשרי!!לא להתבייש אוהבת ומעודדת חמוצית המקורית

[י_פה*]

חמוצית , איזה כיף לשמוע. איזה שיתוף חשוב

[ב_עילום*]

חמוצית , איזה כיף לשמוע. איזה שיתוף חשוב

@}

[שמש_צהובה*]

חמוצית, את מדהימה. (!)

[חברה*]

סליחה שאני מתפרצת לבלוג פרטי, אבל חייבת להתייעץ. אני חוששת שלחברה שלי יש דיכאון אחרי לידה. מהתרשמותי יש לה כמה מהסימפטומים של דיכאון אחרי לידה מצב רוח ירוד, איבוד עניין (גם בילדה), עלייה במשקל, קשיי תפקוד. איך אוכל לעזור לה?

[אל_הלב*]

חברה יקרה, כל הכבוד על תשומת הלב והאיכפתיות.
בתור אחת שעברה את זה, כדאי להפנות אותו בהקדם האפשרי לטיפול פסיכולוגי ולאבחון אצל פסיכיאטרית.
מניסיוני, כל רגע שעובר שוקעים יותר ויותר ויהיה יותר קשה וארוך לצאת מזה.
לעיתים כדור אחד יכול לחולל הבדל מהותי בין סבל נוראי לאיכות חיים, ביחוד שיש תינוק לטפל בו, חשוב לחזור כמה שיותר מהר לאיזון.
בנוסף שיחות זה must בעיני בתקופה כזו, כל הטראומות והחסכים מהילדות עולים וצפים, פערים עצומים בין ציפיות מההורות למציאות גורמים לשוק טוטאלי - ופשוט חייבים לעבד אותם עם אשת מקצוע.
בנוס, ככל שתוכלי לארח לה חברה, לשמור על התינוק שתלך להתרחץ ולישון, להוציא אוה קצת החוצה לשמש, אויר ואנשים - כך יהיה לה קל יותר לעבור את זה.