החיוניות שלי חלק רביעי

כן, זו כמובן הייתי אני מדפדפן חדש...

מיכל אהובה, מחבקת אותך חזק חזק. הערה שלך מהיציע שווה מלא.

הרפתקאותיי כוללות שני דברים הפעם.

1) סיפורי עלים - אני נגנבת לגמרי ממבחר העלים הירוקים שיש לאנגליה להציע. זה לא מפתיע נוכח כמויות הגשם שיש כאן. מה כבר יגדל כאן בגשם והצל אם לא ירוק אינסופי?
מצאתי פה דברים מוזרים שחבל לכן על הזמן וכמובן שאני דוגמת את כולם. את ההזמנה האחרונה שלי פרק האיש שמיהר לשלוח טקסט שתוהה האם נשארו עוד עלים באנגליה מעבר למה שיש אצלנו במטבח...
הגודל של המטבח שלנו, ושל המקרר שנתנו לנו, גורם לכך שהמטבח נראה כמו ערוגה. צריך לפלס דרך עם מצ'טה אם רוצים לאתר את הילדים. זה ממש מגניב. ודוחף אותי להכין טונות של שייקים ירוקים כי מתחשק לי לטעום את הכל מייד כשזה מגיע טרי. יש פה המון המון סוגים של כרוב. כלומר... סביר להניח שאלו משפחות מגוונות מאוד אבל אצלי כל מה שלא מזוהה מתוייג מייד כ"כרוב".
יש המון סוגים שת תרד שבכלל לא הכרתי ומשמח אותי שכל עלה אפשר להזמין גם בגירסת הבייבי שלו. הכל טעים כל כך...
וה BERRIES... אח... כמה סוגים, ואיזה שפע, במחיר סביר ביותר. אני עוד רחוקה להבחין ביניהם כי יש המון אבל איכשהו כמעט כולם טעימים לי. אני אוכלת איזה חופן כזה ומשהו בי מתמלא בנמרצות שכזו. מתה על זה. כמעט גורם לי לסלוח להם על המלפפונים הענקיים שמגיעים ארוזים בניילון אחד אחד ומגודלים בלי אדמה בכלל והטעם בהתאם.

2) זהו זה. אני מתחילה לזחול החוצה מהשינוי הזה וממה שהוא הביא איתו. הספקתי לדגום כאן פיצה, בשר ממש לא משובח בכמה ורסיות, המום אורז ואפילו חטיפים תעשייתיים העונים בארץ לשם הגנרי "תפוצ'יפס". זה מה שאני אוכלת בפאבים ליד השנדי

אתמול החלטתי שמספיק כבר עם זה ושהמשלוח האימתני הזה של כל העלים לא ייגמר בעצמו אם אני אמשיך לאכול זבל ולשתות את המיץ שלו. זה הוביל ליום ממש מוצלח וגם היום היה לי סבאבה. נגנבת מכל העלים האלה. סליחה שאני חוזרת על עצמי אבל זה ככה.
פתאום שמתי לב היום איך השתנה לי הטעם. השייקים הירוקים שלי הפכו עם השנים לכל כך ירוקים עד שתפוחון אחד מספיק לי בשביל לנער הר אדיר של עלים. ומה שמרשים אותי בכל זה - זה אשכרה טעים לי. לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד ולא מאמינה שזה טעים לי. האיש שלי רק מהריח של השייק בורח מהמטבח. לא יודעת להסביר אבל אני שותה וחווה איזה סוג של עונג ששמור רק לשייקים האלה ולחופן של ה BERRIES מכל סוג שהוא. התרוממות רוח וגוף שכזו.

ולסיום אכלתי את המשמשים האורגניים הטובים ביותר שאכלתי בחיי. הם היו כל כך טעימים עד שחיפשתי משך כמה דקות על האריזה מה הם מוסיפים להם שמה הרמאים האלה. וואלה, לא מצאתי. פשוט משמשים במרקם ובטעם פשוט מושלמים. אם זה לא היה כל כך יקר הייתי יורדת על כל החבילה.

בקיצור, עוד תהיה פגישה תחת שמי הממלכה האפרוריים. מבטיחה.
עשית לי פרפורי לב רציניים. הולכת לבדוק אם העש עוד לא אכל לגמרי את השטיח האדום ששמרתי בצד.

גם אני כאן כדי לפגוש אותך
(האוכל זה סיפור אחר)
אהבה

חני, איזה כיף!
אהבה וחיבוק ונשיקה גם.
את יודעת, בכל פעם שאני כותבת מילה שאיכשהו קשורה לאנרגיה או למשהו אנרגטי אני חושבת עליך. ממש הכנסת לי משהו לנשמה...
@}

_אני חושבת שהקשר בין שיפוט לשיפוטיות הוא קשר חברתי, כמו גם הקשר בין אחריות לאשמה. קרי: בחברה בריאה ההפרדה הזו תהיה מובנת מעליו.
בהחלט מקבלת את האפשרות הזו. אבל אני מדברת על תיאוריה. אני בכאן ועכשיו בחברה הזו ובחברה הזו זה המצב ואני כנראה חלק ממנו. מה שכן, גרמת לי לחשוב האם כדאי לי לבחון את הדברים ואולי לעשות איזה מהלך פרטי בעניין._

בזה שאני מסכימה איתך לגמרי שאחריות שונה מאוד מאשמה. ואני מתפצלת ממך בכך שאני חושבת שלמרות השונות הברורה מאוד ברמה התיאורטית, בפועל, אצל אנשים אמיתיים, הקו מאוד דק וקל לחצות אותו.

התכוונת נותנת שם או שקפצה המקלדת וזה בעצם "מסיימת"? ואם זה מסיימת, בודקת איתך האם פשוט נגמר לך מזה או שהשארתי אותך בתחושה לא טובה כלשהי? בכל אופן, למקרה שלא בא לך לענות על זה בכלל, לא היתה לי כל כוונה לגרום לך להרגיש לא בנוח.

פשוט נגמר לי מה לומר בכתב. אנחנו שונות, ו...? עכשיו אנחנו אמורות להיפגש ולדבר על זה במציאות, מה שלצערי לא יקרה בזמן הקרוב.

_איזו משמעות רגשית את נותנת למילים?
אני לא מבינה את השאלה._

למשל, מה שאמרת על סיכון. יש למילה איזשהי משמעות רגשית, או שהיא נייטרלית לחלוטין.

_ההבדל בין אחריות לאשמה היה מבחינתי כל כך גדול, שהייתי צריכה ללמוד מה הקשר ביניהם, לא מה ההבדל.
גם בשבילי היה כך משך שנים רבות. אבל תחום העיסוק שלי הפגיש אותי עם המוני נשים שחוות את זה אחרת לגמרי. ואם כבר בלמידה עסקינן, המפגשים הללו הראו לי שגם אצלי הרבה פעמים הקו דק, רק שלא טרחתי לשים לב לכך. בפעמים שבהן האחריות זלגה לי לתוך אשמה פשוט הכחשתי שזה מה שאני עושה כי לקחת אחריות נראה לי ממש טוב ולהתמלא באשמה נראה לי הרבה פחות._

מעניין. ובמידה מסויימת, זה כך גם אצלי. אבל אשמה אני נוטה לדחות. הורים שלי אוהבים להאשים אותי בכל מה שאפשר, כך שמתוך התנגדות לזה אני די מתכחשת לרעיון של אשמה וחייה בלעדיה.

ואם המלפפונים כאלו גרועים, אולי עדיף לוותר עליהם?

למשל, מה שאמרת על סיכון. יש למילה איזשהי משמעות רגשית, או שהיא נייטרלית לחלוטין.
אה, הבנתי. המילה עצמה ניטראלית. אבל לא הייתי בוחרת בה לתאר את החוויה שלי. משהו בה לא יושב לי מדויק.

הורים שלי אוהבים להאשים אותי בכל מה שאפשר, כך שמתוך התנגדות לזה אני די מתכחשת לרעיון של אשמה וחייה בלעדיה.
אצלי ההפך. ההורים שלי מעולם לא האשימו אותי בשום דבר אבל הם גם ציינו את זה שהם לא מאשימים אותי בשום דבר. בדיעבד אני חושבת שקיבלתי איזה מסר קצת מבלבל שגרם לי לבוז לתחושה הזו. אני מעדיפה את זה על תחושה תמידית של אשמה אבל על שניהם אני מעדיפה פשוט להתייחס לרגשות בטבעיות ובטח שלא לבוז להם או לדחות אותם.

ואם המלפפונים כאלו גרועים, אולי עדיף לוותר עליהם?
הם לא כאלה גרועים. הם פשוט רחוקים מהטעם שאני מכירה. יש כאן מלפפונים שגדלים על אדמה אבל הם מאוד יקרים. כל בני ביתי מתים על מלפפונים אז נצטרך למצוא איזו פשרה. מצחיק לחשוב על מלפפון טוב כסוג של מותרות...

גוגוס, אשמח אם תנסי לדייק לעצמך ואז תגידי לי מה לא מדוייק לך

לדעתי מה שאמרת על ההורים שלך, מייצג מצב של מעבר. הם חיים בחברה שבה יש המון אשמה, וניסו להימנע מלהוריש לך את העול הזה. אבל מבחינתם זה לא היה ברור מעליו, ולכן משהו נשאר.
להתייחס לרגשות בטבעיות כולל לדחות אותם. למשל, כשהייתי בצבא והפלתי משהו בלי כוונה אז פשוט אספתי את השברים. בבית כשכמעט הפלתי משהו אמא התחילה להטיף לי על כמה אני לא זהירה, והצליחה לעשות זאת כמעט במחש רבע שעה. ואניאמרתי לעצמי, מה, זה לא ברור שזה בלי כוונה? ויכולתי לבחור להרגיש אשמה ודחיתי את האפשרות הזו. וזו התגובה הטבעית לדעתי. כמו שאני נדחית באופן טבעי ממזון מקולקל, למרות חינוך שאומר שאסור לדחות אותו. כי הוא דוחה אותי אינסטינקטיבית. באותם האינסטינקטים שמזהירים אותי מפני אוכל מקולקל.

יש לך גינה? יש סיכוי שתגדלי בה מלפפונים?
חבר טוב שלי שתל גינה שיש בה קולורבי וגזר ובצל ושום וכמה מיני עלים ירוקים. אולי גינה תפטור חלק מהבעיות.
ומה עם לקטות? באיזו מידה אפשר ללקט באנגליה?

(ועל מה אפשר לגדל מלפפונים אם לא על אדמה? על אוויר?)

גוגוס,
ההתלהבות שלך מהירוקים מדבקת, זה נשמע כמעט מפתה (למרות שאני יותר בצד של בעלך מבחינת היחס לשייקים ירוקים...)

וה BERRIES... אח... כמה סוגים, ואיזה שפע, במחיר סביר ביותר
כן! יאם! אחד מסוגי המזון החסרים ביותר בארץ.

זה מה שאני אוכלת בפאבים ליד השנדי.
!!!

אני חסרת אנרגיות לשתף, לא מרגישה מאוד חיונית אלא יותר כמו האשה שמתרחבת על הספה. אבל זו בהחלט תקופה שתעבור, נסיון העבר מלמדנו. וגם חסרת כוחות להגיב באופן משמעותי, אז אני רק זורקת הערות מהיציע.
מיכל, אני מאד מזדהה עם המשפט הזה, הוא מתאר טוב גם את מה שגם אני מרגישה.
אני אוהבת את התובנה החבויה בניסוח הזה, שזו רק תקופה שתעבור, בפרופורציה הזו לחיים יש משהו מרגיע.

גוגוס, אשמח אם תנסי לדייק לעצמך ואז תגידי לי מה לא מדוייק לך

מנסה... ההבנה שלי את המילה "סיכון" קשורה למשהו לא רצוי שעומד לקרות. כמו שאמרתי, יציאה מאיזון היא המצב הקיומי שלי. יותר נכון, אני כמעט אף פעם לא רואה את עצמי כמאוזנת. זה קצת גם בגלל שאני פרפקציוניסטית עם נטיות להלקאה עצמית

אי לכך, קשה לתאר את המצב הקיומי שלי כמשהו שמתייחס למשהו רע שעומד לקרות כל הזמן. באופן כללי, איזון זה לא משהו שאני מסתכלת עליו בהקשר של החיים שלי. אני אפילו לא ממש מחפשת אותו. אני חושבת שלו הייתי מחפשת זה היה מחמיר את הנטיות הטבעיות שלי לפרפקציוניזם והלקאה עצמית כי איזון זה משהו מאוד מדויק בתפישה שלי. ומדיוק יש לי מספיק.

לדעתי מה שאמרת על ההורים שלך, מייצג מצב של מעבר. הם חיים בחברה שבה יש המון אשמה, וניסו להימנע מלהוריש לך את העול הזה. אבל מבחינתם זה לא היה ברור מעליו, ולכן משהו נשאר.
אני חושבת שאת ממש ממש צודקת. גם בכלל וגם בהקשר של ההורים שלי.

להתייחס לרגשות בטבעיות כולל לדחות אותם.
אני לא רואה את זה ככה. אני חושבת שגם באירוע נקודתי וגם באופן כללי עדיף לתת מקום לרגש כמו שהוא ולא לדחות אותו. אם מתעורר בי רצון לדחות משהו תכף ומייד כשהוא עולה אני יודעת שאני לא מתייחסת אליו כטבעי. זה בעצם אומר שאני נבהלת. ואני לא רוצה לפעול כלפי משהו שהוא משלי ומעצמי מתוך בהלה.

מלפפונים - על איזשהו מצע מיימי. כאמור, הטעם בהתאם... מיימי.

גוונים, הזכרת לי לספר עוד משהו מחויות אנגליה, אגב ירוקים. איכשהו כל פעם שאת כותבת צף בי עוד משהו. תודה. זה כיף לשתף.

יש כאן המון עלים שאפשר לקנות בגירסת העציץ שלהם. זה אומר שהם מגיעים עם האדמה שבה הם גדלו במן עציץ קטן, או גדול, תלוי מה מזמינים. זה תענוג רציני כי אפשר להשקות אותם ולקטוף מתי שרוצים ולהרגיש כמו גינת תבלינים מהלכת. אשה, לשאלתך, ממש אין לי כאם איפה לגדל משהו. הכל מלא שטחים ירוקים מלוא העין אבל באף אחד אסור להתערב לגנני הקולג' בעבודה

בכל אופן, הזמנתי לי הרבה כאלה כי זה מרגיש ממש טרי לאכול אותם. ובדיוק עכשיו קצצתי לי ערימת ענק של חסה טרייה מהממת ביופייה, בזיליקום רענן ומשגע, זרקתי פנימה ים עגבניות שרי שנראות כמו שזיף קטן, פלפל אדום (שבשבילו לקחתי עוד משכנתא על הבית בישראל) ובצל ירוק. את הכל תיבלתי בלימון שמן זית ומלח ואחר כך הלכתי להקפיץ פטריות במחבת. אוי אוי אוי כמה שזה יצא טעים. אכלתי בערך פי שניים ממה שהגוף שלי באמת ביקש אבל יש דברים שאי אפשר להפסיק סתם ככה. עכשיו קצת כבד לי בבטן אבל ממש שמח לי בלב.

וואו. איזה כיף לחזור ולקרוא בדף. גוגוס, את מתארת חוויות משובחות. איזה כיף להתרגש איתך ולהתרענן מהשינויים שאת עוברת.

באשר לעצמי, נדבקתי בחדוות הניסויים ואני מזפזפת בין גישות שונות וסותרות, בודקת, דוגמת, משלבת וכו'. בגדול אני אוכלת מאוד ספונטני והכנסתי הרבה מאוד גמישות לתזונה. זה מצחיק כי למתבונן מהצד השינויים לא ניכרים אבל בפנים בלאגן

אני נמשכת לאוכל קליל, פחות מעובד ופחות למתוקים (פירות) ולשומנים למינהם. בתוך ההעדפה הזו, אני מנסה לנווט עם סטיות תקן. המשיכה הטבעית שלי היא למתוק ולהרבה פירות ואחרי שהתנזרתי תקופה מסויימת גיליתי שזה מתוק לי מידי ולא עושה לי טוב. אני זוכרת שהתאנה הראשונה שאכלתי ממש דחתה אותי במתיקות שלה וזוכרת היטב שאחרי כמה תאנים התחושה הזו חלפה. במנגו אחרי שניים שלושה היא נשארה והפסקתי כי פשוט כבר לא רציתי וגם בתמרים הלחים, הכוכבים הנוכחיים, עם האפרסמון אפשרתי לעצמי והחשק עבר. חלבונים מן החי, ביצים וגבינות במקרה שלי התאדו מן התפריט ללא קושי. וגם כשאני מנסה אני לא מתעכבת וזה לא מפיל אותי. אני פשוט לא אוהבת את הדחיסות שלהם ואת מה שהם. אני יודעת שהדחייה היא גם מהגוף וגם מהראש (מוסר וכו') אבל כול עוד ויש התאמה זה לא מעסיק אותי.
גיליתי שעבורי נענע בשיק ירוק עושה פלאים. איכשהו לא חשבתי אף פעם להכניס אותה לבלנדר והיא משדרגת אותו ונותנת סוג של מתיקות מאוד מאוד עדין.
התפתחה בי סקרנות בנוגע למזון, לדוג' מידת החומציות של מזונות מסוימים וכו'. יש דברים שחופפים ודומים, כאלו שהפוכים לגמרי.

גם הדיון עם אישה במסע מרתק ועזר לי לחדד לעצמי תובנות אישיות. אני פחות עסוקה במה שקורה בחוץ ובאחרים ויותר באיך מה שהגיע לפתחי משפיע עלי, אם בכלל, מה הוא בא ללמד אותי וכו'. אני מנסה לשחרר את השיפוט של טוב ורע על דברים. ראיתי שאיכשהו זה לא רלבנטי למה שקורה בפועל. גיליתי שאצלי, הרבה פעמים דברים שמבחוץ נראו כשגויים, היו מאוד נכונים לצורך ההתפתחות שלי, התמר הנוסף לדוג' שאכלתי וגרם לי להרגשה רעה כשאני בתוך דיאטת קנדידה. לכול אחד יש את הלמידות שלו והיכולות שלו ואין באמת טוב ורע מוחלטים, לדעתי. גם בנושא של אחריות לדוג'. כמי שנוטה לקחת על עצמה בנדיבות, הלמידה שלי הייתה בשחרור. אני בהחלט יודעת שיש ביכולתי להשפיע על מה שקורה לי, ומה שמשתקף לי בסביבה כמעט תמיד קשור למשהו שקורה אצלי בפנים אבל זה לא עובר דרך הפילטר של אחריות או לא. זה סוג של ידיעה פנימית. השחרור הזה מההגדרות הללו היטיב איתי, באופן אישי. ודרך אגב, גיליתי באופן מעשי, שדווקא במקרים מאוד ברורים של אלימות, שעליה יש תמימות דעים, איכשהו מצאתי את עצמי משותקת ומפוחדת. הנטייה הטבעית הייתה לא להתערב ולהפסיק למרות מה שאני חושבת וגיליתי פער מאוד גדול בין העמדה לבין הביצוע. קשה לי לדייק את המקומות הללו מבלי ליפול לצדקנות, התנשאות, בדלנות, שיפוטיות שבעצם מהוות עבורי דרך לגיטימית לברוח מהפחדים וממה שקורה אצלי בפנים.

זה כיף לשתף.
כיף לקרוא את השיתופים שלך, המשיכי...
הסלט שלך נשמע מעולה כל כך, אני כה אוהבת סלט טרי טרי עם שמן זית ולימון.
תמיד אני אומרת שאם היתה לי אספקה שוטפת וקבועה של סלט מוכן טרי 24/7 התזונה שלי היתה מושלמת וכך גם המשקל שלי...

תמיד אני אומרת שאם היתה לי אספקה שוטפת וקבועה של סלט מוכן טרי 24/7 התזונה שלי היתה מושלמת
ממש ככה...
אני עשיתי צעד גדול בעניין הזה והיום אני מצליחה לגרד יותר אנרגיה כדי להכין לעצמי. נכון שלא תמיד זה פשוט אבל אצלנו כל המשפחה טוחנת סלט אז בגלל הילדים אני כאילו "חייבת" להכין ואז בדרך יש גם בשבילי. הרריי הסלט שנחתכים כאן הובילו אותי הרבה פעמים לחשוב שמי שימציא מכונה שיודעת לחתוך באופן מושלם כל ירק שהוא יהיה מיליארדר. זה ממש ממש נחוץ לי. נו, יש מתנדבות מבריקות עם כושר המצאה?

חלוקית יקרה... איזה כיף לראות אותך (גם) פה. וכמה שמחה את נשמעת. ממש תענוג.

אני נמשכת לאוכל קליל, פחות מעובד ופחות למתוקים (פירות) ולשומנים למינהם.
וואו, גם אני גם אני! מעניין למה. תמיד אהבתי להוסיף לשייקים שלי מלא אגוזים וזרעים ובתקופה האחרונה, עוד לפני שעברנו, ממש לא התחשק לי. הוספתי קצת כי אני חושבת שזה בכל זאת נחוץ אבל ממש לא הכמויות של פעם. פתאום זה נראה לי ממש כבד. וגם לגבי הפירות השתנה משהו אצלי. אני מתה על פירות. זה המאכל האהוב עלי. ופתאום השייקים שלי מכילים הרבה פחות פירות ובעיקר הרבה פחות פירות טרופיים כבדים. עברתי בעיקר לתפוחים. אולי בגלל שזו העונה והגוף שלי מבין לבד.

חלבונים מן החי, ביצים וגבינות במקרה שלי התאדו מן התפריט ללא קושי. וגם כשאני מנסה אני לא מתעכבת וזה לא מפיל אותי. אני פשוט לא אוהבת את הדחיסות שלהם ואת מה שהם.
איזו מילה מצוינת - דחיסות! ממש מתחבר לי לתחושה. אף פע לא חשבתי עליהם כדחוסים אבל זה בדיוק מה שהם. לפעמים זה מרגיש לי כמו "עשיר" (כי זה גם מה שהם) אבל כרגע בהחלט דחוס.

גיליתי שעבורי נענע בשיק ירוק עושה פלאים.
לגמרי! ואם את כבר בעניין אני ממליצה בחום גם לואיזה. זה מרענן בצורה בלתי רגילה. ולמתקדמים - בזיליקום. ממש ממש מרענן. את שניהם לא בכמות גדולה, זה משהו בשביל הטוויסט.

אני מנסה לשחרר את השיפוט של טוב ורע על דברים. ראיתי שאיכשהו זה לא רלבנטי למה שקורה בפועל. גיליתי שאצלי, הרבה פעמים דברים שמבחוץ נראו כשגויים, היו מאוד נכונים לצורך ההתפתחות שלי
חותמת על כל מילה. ממש מאפיין את מה שאני מרגישה.

גם בנושא של אחריות לדוג'. כמי שנוטה לקחת על עצמה בנדיבות, הלמידה שלי הייתה בשחרור.
גם אני בדרך לשם אבל זה זז לי ממש לאט, וכידוע, אני קצת קצרת רוח לתהליכים אטיים...

דווקא במקרים מאוד ברורים של אלימות, שעליה יש תמימות דעים, איכשהו מצאתי את עצמי משותקת ומפוחדת. הנטייה הטבעית הייתה לא להתערב ולהפסיק
לי יש נטייה הפוכה. אני לא יכולה שלא להתערב. ואני יכולה לומר לך בוודאות שעשיתי כמה וכמה טעויות בעניין הזה כי זו התערבות מיידית וקשה לעצור ולחשוב מה הדבר הנכון לעשות. אלימות היא דבר מאוד מורכב לדעתי כי ה איזשהו קצה בתוך מערכת יחסים. ולהתערב בתוכה בלי לעצור ולחשוב יכול לפעמים לגרום הרבה מאוד נזק. אני לא חושבת שזה מה שקרה אצלי אבל אני בכלל לא בטוחה שהבאתי תועלת.ואם כבר באמיתות מוחלטות עסקינן אז אני חושבת שיש לא מעט אמיתות לגבי אלימות שכדאי לחשוב עליהן מחדש. למשל... שאלימות קודם כל צריך להפסיק. מזכיר לי "אמת" אחרת לגבי אנורקסיה, שקודם כל צריך להביא את האשה לעלות במשקל ורק אחר כך אפשר לטפל. יש משהו במוחלטויות כאלה שגורם לי היום לעצור ולתהות. איך משהו בכלל יכול להיות נכון ומדויק לכלל המקרים?

מבלי ליפול לצדקנות, התנשאות, בדלנות, שיפוטיות שבעצם מהוות עבורי דרך לגיטימית לברוח מהפחדים וממה שקורה אצלי בפנים.
משפט לדלת של המקרר. כל כך כל כך מסכימה איתך. תודה על הדיוק הזה.

חלוקית, לא אמרתי לך כבר כמה זמן אז... אני מתה עליך! את פשוט נפלאה ואני אוהבת לקרוא כל מה שאת כותבת. המילים שלך תמיד מתחברות לי.

גוגוס

_מנסה... ההבנה שלי את המילה "סיכון" קשורה למשהו לא רצוי שעומד לקרות. כמו שאמרתי, יציאה מאיזון היא המצב הקיומי שלי. יותר נכון, אני כמעט אף פעם לא רואה את עצמי כמאוזנת. זה קצת גם בגלל שאני פרפקציוניסטית עם נטיות להלקאה עצמית
אי לכך, קשה לתאר את המצב הקיומי שלי כמשהו שמתייחס למשהו רע שעומד לקרות כל הזמן. באופן כללי, איזון זה לא משהו שאני מסתכלת עליו בהקשר של החיים שלי. אני אפילו לא ממש מחפשת אותו. אני חושבת שלו הייתי מחפשת זה היה מחמיר את הנטיות הטבעיות שלי לפרפקציוניזם והלקאה עצמית כי איזון זה משהו מאוד מדויק בתפישה שלי. ומדיוק יש לי מספיק._

מעניין. אני מדמיינת איזון כמו אושר, בסיס קיומי שתמיד שלי גם אם לא תמיד גלוי לי. כל מה שצריך זה להקשיב מספיק בשקט, והוא עולה מעצמו.

אני חושבת שאת ממש ממש צודקת.
תודה

אני מקווה שאת צודקת והדור שלי יהיה פחות אשם.

אני לא רואה את זה ככה. אני חושבת שגם באירוע נקודתי וגם באופן כללי עדיף לתת מקום לרגש כמו שהוא ולא לדחות אותו. אם מתעורר בי רצון לדחות משהו תכף ומייד כשהוא עולה אני יודעת שאני לא מתייחסת אליו כטבעי. זה בעצם אומר שאני נבהלת. ואני לא רוצה לפעול כלפי משהו שהוא משלי ומעצמי מתוך בהלה.

למה, את לא דוחה דברים שאת לא נבהלת מהם? אני לא פוחדת ממזון מקולקל, אבל התגובה הראשונית שלי תהיה דחייה.
כאשר יש לי אפשרות לבחור אם להרגיש משהו מבחינתי זה אומר שהרגש לא טבעי מלכתחילה. ביירון קייטי טוענת שקודם באה המחשבה ואז הרגש. תמי גלילי (אם אני לא טועה) טוענת שבאופן טבעי קודם אמור לבוא הרגש, ושזה אחרת זה מעיד על קלקול.
אני מסכימה. וכשאני מצליחה לקשיב אני יותר ויותר תופסת רגשות שניוניים, שבאים אחרי מחשבה ולא לפניה. ואז אני ממש יכולה לבחור לאן ללכת. יש תיאור מרנין של מצב דומה בדף על זוגיות בו מישהי מתארת את האפשרויות שלה אם בן הזוג שלה מנסה לפנות לשביל הנאחס, ואיך להימנע מללכת איתו.
מבחינתי זה מאוד דומה. יש פה שביל של אשמה, ושביל של אחריות, ואני יכולה לבחור לאן לפנות. למה שאני אפנה לאשמה אם יש לי בחירה ואני יודעת שלא טוב לי שם?

גידול המלפפונים נשמע רע. אבל האפשרות לקבל עציצים נשמעת נפלאה, כך שגם אם את לא יכולה לגדל ירקות נראה שכבר יש לך גינת תבלינים בעציצים

ומי אמר את ה"אמיתות המוחלטות" האלו על אלימות? אני לא מכירה אותן, ולדעתי הן לא נכונות. אם אנורקסית לא נמצאת בסכנת חיים מיידית, אז לא חייבים קודם כל לעלות את המשקל. לעיתים אם מנסים קודם כל לעלת את המשקל זו התעללות.
במקרה של אנורקסיה, כמו כמעט בכל מקרה אחר, ואולי אפילו בלי כמעט, קודם כל צריך להקשיב.

כי אם מתעללים באנורקסית יהיה לה קשה להחלים.

אני מדמיינת איזון כמו אושר, בסיס קיומי שתמיד שלי גם אם לא תמיד גלוי לי. כל מה שצריך זה להקשיב מספיק בשקט, והוא עולה מעצמו.
זה מוצא חן בעיניי. אני אנסה לדמיין גם

אני לא פוחדת ממזון מקולקל, אבל התגובה הראשונית שלי תהיה דחייה.
בדיוק הפואנטה. אני לא רוצה ששום רגש שלי יהיה כמו מזון מקולקל

יש פה שביל של אשמה, ושביל של אחריות, ואני יכולה לבחור לאן לפנות. למה שאני אפנה לאשמה אם יש לי בחירה ואני יודעת שלא טוב לי שם?
מבחינתי, לתת מקום לאשמה ממש לא אומר לבחור בה. אני מאוד מזדהה עם התיאור שלך של הרגשות שבאים אחרי המחשבה ואפשרות הבחירה. כשאני נותנת מקום לאשמה אני מרשה לעצמי לחוות אותה קצת לפני שאני בוחרת באחריות. ופעם בכלל לא הרגשתי שיש לי אפשרות לעשות את המהלך הזה. רגשית הייתי קופצת אוטומטית לאחריות כי האשמה נחוותה כרגש נחות.

ומי אמר את ה"אמיתות המוחלטות" האלו על אלימות?
הן נמצאות בספרות המקצועית ואצל הרבה אנשי מקצוע. אני בטוחה אבל שיש גם הרבה שמערערים עליהן. בתחומים האלה כמעט אף פעם אין עדר שלם ואמיתי. תודה לאל...

זו אכן הפואנטה. לדעתי רגשי אשמה הם כמו מזון מקולקל. אחריות שהתקלקלה כי השאירו אותה יותר מדי זמן בשמש

ולי אין בעיה עם רגשות שהם מזון מקולקל. יש הרבה כאלו.

גם כשאת רואה אוכל מקולקל ואוכל בריא את רוצה קודם לטעות מהמקולקל?
מצד שני, אנחנו באות מכיוונים אחרים. את באה מהכיוון של להימנע מאשמה בכלל. אני באה מהכיוון של עודף ממנה.

בנוגע לאמיתות מוחלטות - למרבה המזל יש הרבה שמערערים עליהם. למרבה הצער, אלו שאוחזים באמיתות אלו אוחזים בכוח. למשל, בזכות לאשפז בכפייה אנורקסית, מה שפוגע בה קשות.

מצד שני, פעם היה הרבה יותר גרוע. היום כבר לא יכולה להיות מחלה נפשית כמו דרפטומניה - מחלתו של עבד שרוצה לברוח מבעליו. כך שאכן תודה לאלה

גוגוסית, איזה כיף איתך!
מה את אוכלת? אני איתך עם התפוחים החמוצים וגם עם הפירות יער שאני קונה קפואים. גיליתי שבתוך הרצון הזה למזון חי וקליל נטול פירות קשה לי לאזן ולשבוע, משהו חסר. יוצא שאני משלימה בטופו, טחינה או קטניות. התחלתי עכשיו להנביט ונראה מה יהיה עם זה. קרקרים וממרחים יכולים גם אולי לתת מענה. אצות די דוחות אותי במרקם ובריח וגם בצבע. מצאתי את ההיזאקי שנשארות כאטריות ועדיין אני נאלצת להטביע אותן ברוטב בסלט כדי להתגבר על הדחייה הטבעית. בכלל גיליתי שהבוקר הוא נקודה קריטית לכול היום ואם הוא יתחיל עם מיץ לימון סחוט טרי או מים הוא ימשיך בכיוונים קלילים ואני אהיה רעבה מאוחר יותר לעומת התחלה במשקה חם שמזמנת אוכל כבד יותר ומוקדם יותר. אני מאפשרת לי את הגמישות ואת הטווחים. עכשיו כשהגיע "אחרי החגים" ואנחנו חוזרות לפעילות מלאה יותר נראה איך זה ישתלב במהלך היום. אני מאחלת לעצמי קלילות ופשטות בעניין הזה עם מעט פשרות. שרדתי היום ארוחת בוקר בחוץ ומצד אחד היה נחמד לא לרצות את החביתה והגבינות, מצד שני נאלצתי להסתפק בסלט דלוח, לחם וטחינה ואיכשהו הייתי שמחה עם הבחירה והיא גם לא מאוד הכבידה ו/או הפילה אותי.

_יש פה שביל של אשמה, ושביל של אחריות, ואני יכולה לבחור לאן לפנות. למה שאני אפנה לאשמה אם יש לי בחירה ואני יודעת שלא טוב לי שם?
מבחינתי, לתת מקום לאשמה ממש לא אומר לבחור בה. אני מאוד מזדהה עם התיאור שלך של הרגשות שבאים אחרי המחשבה ואפשרות הבחירה. כשאני נותנת מקום לאשמה אני מרשה לעצמי לחוות אותה קצת לפני שאני בוחרת באחריות. ופעם בכלל לא הרגשתי שיש לי אפשרות לעשות את המהלך הזה. רגשית הייתי קופצת אוטומטית לאחריות כי האשמה נחוותה כרגש נחות._
אני מנסה קונספט חדש כרגע, להמעיט ברגשות שאני יודעת שלא מקדמים אותי ו/או מכבידים עלי ולשחרר הרבה הגדרות, דפוסים ותבניות. לחוות את כל הרגשות הבסיסיים ופחות את אלו שמצריכים "סיפור מקדים" כמו אשמחה לדוג'. המחשבה הזו שמייצרת את הרגש, היא סוג של פרשנות או "סיפור" שאני מספרת לעצמי, כשהסיפור הזה הרבה פעמים חוזר על עצמו ומזין איזשהו דפוס שאני רגילה אליו. עכשיו, אני מנסה לצאת מאזור הנוחות וגם לשחרר כול מיני דפוסים כאלו שכבר לא משרתים אותי יותר כמו לדוגמא להרגיש אשמה. אם קורה משהו אני משתדלת לעצור לפני הסיפור שאני מספרת לעצמי עליו או לפחות להיות מודעת לזה שאני מספרת לעצמי סיפור ואז אני בוחרת איך להגיב אליו ואל מה שקרה. אז אני גם יכולה לבחור לא לתת למה שקרה ולסיפור ש"הלבשתי" על זה להשפיע עלי או להגדיר אותי או את הערך שלי, תחושת השייכות שלי או כול דבר אחר שעולה בי. גיליתי שהפירוק הזה חושף רגשות מאוד בסיסיים וגם הצלחתי לזהות הרבה דפוסים שחוזרים על עצמם. אני רוצה לייצר מצב שתחושת הערך העצמי שלי ומי שאני לא תהיה תלויה בדברים חיצוניים שקורים בסביבתי, באחריות כזו או אחרת שלקחתי על עצמי או בחרתי לשחרר, אלא תהיה קבועה וידועה באופן פנימי ומוחלט. כול פעם לבחור מחדש הכי טוב שאני יכולה בכול סיטואציה, כשהכול פתוח לפני. גיליתי שדווקא ההסכמה לבחור נגד הדפוס הקבוע לא חשוב כמה תפסתי אותו כראוי, ומוסרי ורצוי שחררה וקידמה אותי ופתחה בפני עוד אפשרויות. השינוי הזה הוא בעיקר פנימי, כשהביטוי החיצוני במעשים הלכה למעשה הרבה יותר עדין

_לדעתי רגשי אשמה הם כמו מזון מקולקל. אחריות שהתקלקלה כי השאירו אותה יותר מדי זמן בשמש

ולי אין בעיה עם רגשות שהם מזון מקולקל. יש הרבה כאלו._

לגמרי לגמרי לגמרי לא מסכימה. אני לא שותפה לקביעה שאשמה היא אחריות שהתקלקלה. באופן כללי אני חושבת שמוטב לתת לרגשות לעמוד הפני עצמם. זה יותר מכבד אותם. כשאת אומרת שאשמה היא משהו אחר את בעצם לא מוכנה לתת לאשמה להיות מה שהיא בלי להיות תלויה בדבר.
אני חושבת שזה רגש נפרד לגמרי. ואני לא חושבת שאיזשהו רגש ניתן בכלל להשוות למזון מקולקל. מזון מקולקל הוא משהו שבמהות שלו גרוע. רגש הוא רגש. רגש אנושי לא יכול להיות גרוע. הוא הופך להיות כזה אם הוא עולה בתדירות גבוהה מדי או מציף יותר מדי. כלומר, אם הוא חלק מדפוס לא רצוי. אבל החלק הלא רצוי הוא של הדפוס ולא של הרגש.
אני לא יכולה לחשוב על שום רגש שהייתי מעדיפה לא לחוות לעולם. פשוט כי זה חלק מהחוויה האנושית. לרצות לחיות בלי רגש כלשהו זה לדחות חוויה אנושית בסיסית. לא בשבילי.

גם כשאת רואה אוכל מקולקל ואוכל בריא את רוצה קודם לטעות מהמקולקל?
כאמור, זו לא השוואה הגיונית בעיניי. ולו משום שרגש פשוט עולה בעוד שמול אוכל יש לי שהות לעמוד ולקבל החלטה הגיונית על פי סימנים אינסטינקטיביים כמו ריח, מראה ולעתים אפילו טעם.
אבל החלק החשוב לא שם - החלק החשוב הוא שאת מדברת על בחירה. אז כן, אם אני עומדת מול הבחירה בין שני רגשות אני בוחרת ב"בריא" יותר. ואת זה אני בהחלט עושה בשלב השני עד כמה שאני יכולה.

אבל ברגשות ראשוניים, כפי שהיטבת לקרוא להם, אין בחירה. משהו עולה כאן ועכשיו. והשאלה היא לא אם אני בוחרת בינו לבין אחר שעלה ביחד איתו אלא מה אני עושה איתו בכאן ועכשיו שלו. בכאן ועכשיו שלי אני לא רוצה לתת לשום חלק ששייך לי להרגיש דחוי ולא רצוי. כשאני מפנה "התנהגות" כזו כלפי חלק מהעצמי אני מפנה אותה בעצם כלפי כל העצמי. כל העצמי שלי ניזוק כאשר אני דוחה ונרתעת מחלק שלי.

גיליתי שבתוך הרצון הזה למזון חי וקליל נטול פירות קשה לי לאזן ולשבוע, משהו חסר. יוצא שאני משלימה בטופו, טחינה או קטניות.
אצלי זה בא בתקופות ואני כבר יודעת שהמשהו החסר הוא אצלי בראש. יש תקופות שאני ממש שמחה בתזונה החיונית שלי ויש כאלה שאני בדיוק כמוך - טופו, טחינה וקטניות. איך למדתי שאצלי הצורך הזה לא קשור בכלל לשובע? התבוננתי בו. וראיתי שהמחשבות שבאו לי בהקשר הזה היו מהסוג של "בא לי" ולא מהסוג של "אני צריכה".
אם אני מכינה לי סלט וזורקת פנימה טופו, עוד לפני שאכלתי בלעדיו ובדקתי אם אני רעבה או לא, זה סימן אצלי שזה רעב מהראש. אם אני אוכלת סלט ואחרי זה מרגישה עוד רעבה ואוכלת טופו זה משהו אחר. אבל האמת היא שמעולם לא קרה שאכלתי מספיק סלט ובאמת הייתי רעבה אחר כך. לרוב אני כאילו מחליטה מראש שסלט לבדו לא יספיק לי ומצ'פרת אותו במשהו כזה. זה קורה לי כשאני צריכה אוכל מנחם.

יפה לי מאוד שאוכל הנחמה שלי הפך להיות קטניות או טופו אבל זה עדיין אוכל נחמה. כשהכל בסדר אצלי אני ממש לא זקוקה לזה.

אצות די דוחות אותי במרקם ובריח וגם בצבע. מצאתי את ההיזאקי שנשארות כאטריות ועדיין אני נאלצת להטביע אותן ברוטב בסלט כדי להתגבר על הדחייה הטבעית.
תשמעי, לדעתי כל הסיפור עם האצות מפוקפק ביסודו. קצת כמו עם הקטניות היבשות. זה מזון מאוד מעובד והגוף שלך אומר לך שזה לא טעים. למה לא להקשיב? בדיוק כמו שקטניות יבשות שהוחזרו לחיים בלי שום תיבול או עיבוד זה לא טעים. בטוח שיש לזה סיבה. אני בעד להקשיב לזה.
סיפרתי כאן פעם שאצות מאוד טעימות לי (רק הנורי) אבל שמה לעשות שאני מרגישה ממש לא טוב אחרי שאני אוכלת מהן בצורה ה"טבעית" שלהן. לקח לי הרבה זמן לעלות על זה ועשיתי כל מיני ניסויים אבל בסוף זה היכה בי. לא טוב לי בגוף. זה מאוד עדין אבל לא ניתן להשתקה במצב שבו אני נמצאית. אז העפתי את האצות מהתפריט שלי ולא נראה שחסר לי משהו. תוהה אם יש משהו שהאצות מכילות ושחסר במיליון העלים הירוקים הטריים והרעננים שאני אוכלת בשפע כזה.

לגבי החלק השני שלך שעוסק ברגשות - כל מילה בסלע! אני באותו תהליך בדיוק. ממש מילה במילה.
את יכולה לראות איך זה בדיוק בדיוק מה שאת עושה בתזונה שלך או שזה רק בראש שלי כל החיבור הזה?
בעיניי הקטע שכתבת מצדיק את שינוי הכותרת שעשינו ממזמן מזמן מ"שנת הטבעונאות שלי" ל"שנת החיוניות שלי". כי האוכל הוא רק סמפטום למה שקורה לנו בחיים באופן כללי.

והיופי לדעתי הוא שהאוכל, בגלל החשיבות העצומה שלו בחיים שלו, יכול להיות אחלה נקודת התחלה לפתוח תהליך עמוק שיזלוג לנו לתוך שאר האספקטים של החיים ומהר מאוד הם יפרו זה את זה.

אבל ברגשות ראשוניים, כפי שהיטבת לקרוא להם, אין בחירה. משהו עולה כאן ועכשיו. והשאלה היא לא אם אני בוחרת בינו לבין אחר שעלה ביחד איתו אלא מה אני עושה איתו בכאן ועכשיו שלו. בכאן ועכשיו שלי אני לא רוצה לתת לשום חלק ששייך לי להרגיש דחוי ולא רצוי. כשאני מפנה "התנהגות" כזו כלפי חלק מהעצמי אני מפנה אותה בעצם כלפי כל העצמי. כל העצמי שלי ניזוק כאשר אני דוחה ונרתעת מחלק שלי.

גוגוסית יקרה, אני מסכימה שאם עולה רגש ראשוני, בכאן ועכשיו כדאי לחוות אותו, ולתת לו מקום ולא להתעלם ממנו או לדחות אותו . אבל בהמשך אפשר גם לבדוק למה הוא עלה בסיטואציה הזו, מה הוא משרת, על מה הוא מגן וכו' ואז אפשר לשחרר אותו באהבה גדולה ותוך הודיה אמיתית על כול השירות שהוא נתן בעבר. זה לא בדיוק לדחות. זה סוג של התאמה והסתגלות למצב חדש, ובחירה במשהו אחר במקום. וככול שמתרגלים ומודעים למה שקורה אז התהליך מתקצר וכבר לא צריך לעבור דרכו. מזכיר תהליך של שחרור פחדים. שאת חוצה את הפחד, עוברת דרכו, הולכת איתו עד הסוף ורק אז הוא משתחרר, אחרי שאת מאפשרת לו להיות.

אצלי, כשאני דוחה משהו או מרגישה שהוא לא רצוי, זה מסתיר שיפוטיות וחוסר קבלה. אם אני מבינה את התרומה והצורך וחומלת ומקבלת את המקום שמרגיש כך או נוהג כך, אזי השחרור הוא ממקום מקבל ולא ממקום דוחה.

ודרך אגב, אני מאמינה שכול הסיפורים האלה שאני מספרת לעצמי הם בכלל לא חלק ממני, הם משהו חיצוני שהתלבש על האני האמיתי מכול מיני סיבות. אני בטוחה שבעבר זה הועיל לי והייתה סיבה טובה לכך, אבל אני מוכנה לבדוק אם זה ממשיך לשרת אותי. ההסכמה הזו לבדיקה ולשחרור התבנית המחשבתית, לסיכוי שאולי הדברים הם אחרת ואולי לא. הכנסת הספק הזאת הספיקה עבורי להתניע תהליך. לא הרגשתי שאני מזיקה לעצמי, להיפך. לא הרגשתי גם דחייה או שאני נרתעת אלא יותר סוג של פרידה טובה.

איזה יופי של שיחה (-:
חלוקית, מקסים מה שאת כותבת.

חלוקית, מסכימה איתך לגמרי. אני ממש בעד התהליך שתיארת ואין לי שום דבר נגד עבודה רגשית. להפך - אני חושבת שזה לב תהליך ההתבגרות, בכל גיל.
אני התייחסתי למה שקורה לי כאשר הרגש עולה. אם עשיתי עבודה טובה יכול להיות שהוא יעלה לעתים הרבה יותר רחוקות או שהוא יעלה לפרק זמן קצר ושבכל מקרה אני אהיה מאוד מודעת. אבל הוא עדיין עולה. אין שום רגש שאני יכולה לומר בוודאות שלא עולה בי יותר אף פעם. והשאלה היא מה לעשות בו כאשר הוא עולה. אני חושבת שהדיבור עם הרגש הוא שלב שני. בשלב הראשון צריך להיות מתן כבוד ומתן מקום שהם ההפך מדחייה. אם מתמירים אותו מייד למשהו אחר אני חושבת שזו החמצה ושזה מחמיר דפוסים קיימים.
מזכיר לי קצת שיחות שבהן אני אומרת משהו קשה ומייד הצד השני אומר לי במן רוך מבאס כזה "תודה". מה תודה? מה, לא היה לך קשה לשמוע את מה שאמרתי? מה שאתה מרגיש כרגע באופן הכי אותנטי זה את הצורך להודות לי? סביר להניח שלא. סביר להניח שאתה אומר לי עכשיו את מה שאתה יודע שאולי תרגיש אחרי שנדבר והכל יהיה ברור ומובן ותוכל לראות את התועלת שלך מהשיחה. אבל כל זה יבוא אחר כך. כרגע, במקום להיות מי שאתה, אתה אומר לי "תודה".
אגב, אותו דבר עם "סליחה" (חני, את פה? זה ממש בשבילך

). כאשר ממהרים מדי להגיד אותה אני יודעת שהחמצתי משהו. וככה אני מרגישה גם בנוגע לרגשות ולהתמרה שלהם לדברים אחרים. לא רוצה להגיד להם מהר מדי "תודה" על זה שהם באו אם מה שאני מרגישה כרגע כלפיהם זה כעס או באסה כללית. אני רוצה לומר "תודה" כשאני ממש מרגישה אותה וזה אף פעם לא קורה לי מייד כאשר הדברים עולים.

ההסכמה הזו לבדיקה ולשחרור התבנית המחשבתית, לסיכוי שאולי הדברים הם אחרת ואולי לא. הכנסת הספק הזאת הספיקה עבורי להתניע תהליך. לא הרגשתי שאני מזיקה לעצמי, להיפך. לא הרגשתי גם דחייה או שאני נרתעת אלא יותר סוג של פרידה טובה.
מזדהה מאוד. זה גם מה שאני מרגישה בעיבוד הרגשי שלי ביחס לדברים שעברתי איתם תהליך. יחד עם זאת, אני גם יודעת שלפעמים הפרידה היא לא לנצח. ושיש דברים שיושבים בי ומקננים. שהיום אני חיה איתם בשלום כי נפרדנו כידידים אבל שיכול להיות שבעת אחרת הדברים ישתנו ושוב יתעורר בי קושי. ובאופן לא מפתיע בכלל ככה זה בדיוק גם עם התזונה שלי

אין עלייך!
את האצות כמובן שחררתי.
בעניין של ה"חסר", אני אבדוק את זה. כרגע, לתחושתי, זה משולב. לפעמים זה בהחלט נחמה, רצון ב"חם", מבושל, ממלא ולפעמים פשוט חסר. מה את אוכלת למעט סלט ושייק?

אהבתי מאוד את החיבור שעשית בין התזונה לרגשות. זה באמת מקביל. איזה יופי. תודה

איזה יופי של שיחה
איזה יופי של בשמת!

כיף לראות את השם שלך קופץ. שיהיה לך מעבר קל ונעים.

את האצות כמובן שחררתי.
מעולה לך. פעם הבאה תספרי את הסיפור עד הסוף

מה את אוכלת למעט סלט ושייק?
לא הרבה... היום שלי נראה בערך ככה.
בבוקר אני שותה חצי ליטר שייק ועד הצהריים אני אגמע עוד איזה חצי ליטר.
בצהריים המוקדמים אני אוכלת סלט, אבל אחד כזה מושקע, מכל טוב הארץ (שבה אני נמצאת באותו רגע...) כולל אגוזים או זרעים או אבוקדו או איזשהו שומן מגניב.
ואחר כך אני עד הערב בנשנושים. או שאני זורקת לויטמיקס עוד קצת שייק או שאני מנשנשת פירות או ירקות או שניהם. משהו מאוד לא מחייב. אני מרגישה שהצורך האמיתי שלי באוכל נפסק בערך בשעה ארבע. כל מה שאחרי זה שעמום או קצוות של רעב כי לא אכלתי כמו שצריך לפני זה או רעב שנובע מזה שאני לא הולכת לישון מתי שאמורה.

אהבתי מאוד את החיבור שעשית בין התזונה לרגשות. זה באמת מקביל. איזה יופי. תודה
תודה על הקרדיט אבל אני מעבירה אותו הלאה. זו אשה במסע עם ההשוואה שלה בין רגשות למזון מקולקל. זה ממש הקפיץ אצלי משהו ומצאתי את עצמי חושבת על זה כל היום.

תודה על עירור הדיון הזה. מחזק כל הזמן את הקשרים בין המזון לבין הסך הכל שלנו. בשבילי זה ממש חשוב ומקדם אותי, כל התהליך הזה של חיבור התזונה למי שאני במקום התייחסות אל המזון כנושא נפרד.

טוב. אנחנו לגמרי מסכימות. זה סוג של ספירלה, ולא פרידה לנצח. לגמרי לא. אני לא מדברת על התמרה מיידית שמוחקת את הרגש. לפעמים כשהוא לא מפעיל אותי ואני לא מטעינה אותו בסיפורים הוא פשוט עובר ומתפוגג ולא מנכיח את עצמו בעוצמה גדולה. זה בעיקר תלוי בי ובמשאבים שלי. מה שהשתנה בוודאות זה אופן התגובה שלי ואופן ההבנה והידיעה שלי את הדברים. הפרשנות והתובנות שאני מקבלת ממה שקורה הן אחרות לגמרי.

בשמת

לפעמים כשהוא לא מפעיל אותי ואני לא מטעינה אותו בסיפורים הוא פשוט עובר ומתפוגג ולא מנכיח את עצמו בעוצמה גדולה.
לגמרי... את זה למדתי ב"מסע". לא נעים להודות אבל בגיל 35 היתה לי הפעם הראשונה שממש נתתי לרגש שלילי להיות. ככה כמו שהוא, במלוא העוצמה שלו באותו רגע. בלי פרשנות, בלי סיפורים, בלי כלום. פשוט לעבור דרכי. ברנדון בייס כותבת בספר שלה שאם נותנים לרגש להיות במלואו הוא חולף בתוך עשר שניות בערך (או משהו... לא זכורת בדיוק אבל פרק זמן של פחות מדקה).
מאחר ועשיתי שיעורי בית לא הופתעתי כאשר זה קרה לי אבל גודל הרגע בהחלט נחקק לי בזיכרון. גם של המוח וגם של הגוף.
עד אז דיברתי את השפה וחשבתי שזה מה שאני עושה אבל התברר לי שלא הייתי קרובה אפילו.

והנה סיפור סופר קשור מהיום. עמדתי בתוך טלטלה רגשית עזה עם הבטים גופניים בולטים. ולאורך כל היום, עד כמה שניתן בין שלושה ילדים, נתתי לעצמי לעצור מדי פעם ופשוט לכעוס. ולהיות מובכת. ומבוהלת. כמה שהזמן הרשה.
ואחרי שמצאתי פתרון למצוקה כל מה שרציתי זה אוכל מנחם. אבל לא טופו, כן? מנחם על באמת

היו הרבה דיבורים בראש שלי ובסוף המשכתי הלאה. עמדתי בקופה של הסופר עם כמה מוצרים לגמרי לא חיוניים ובגלל שהיה תור ארוך כל פעם החזרתי אחד נוסף למקום שלו. השארתי מרציפן איכותי ביותר עטוף בשוקולד מריר בגודל קטן להחריד. נפרדתי מבייגלה, מרציפן נוסף, לחמנייה ונקניק. באמת שהתכוונתי לאכול את כל הדברים האלה.
חזרתי הביתה ושתיתי את השייק המצוין שלי וזהו. ואני וודאית שלולא נתתי כל כך הרבה מקום לעצמי ולרגשות שלי להיות במהלך היום כפי שהם זה לא היה נגמר ככה.

וואו גוגוס איזה סיפור יפה ומלמד. יפה לך כול כך. אצלי התשוקה לשייקים לא יציבה. הרבה פעמים אני פשוט לא רוצה.
אני גם הייתי אתמול בתוך טלטלה רגשית. הפתיעו אותי עוצמת הפגיעות והצער שחוויתי ונתתי לזה את הזמן. זה היה אירוע דומה לכאלו שקרו בעבר, אבל עם רקע שונה. במקביל גם פירקתי לגורמים והבנתי מה בתוך הסיטואציה לחץ לי על הכפתורים ואיזה. בסופו של התהליך המסקנה הייתה שבמקום לדרוש צדק חיצוני אני צריכה לחזק את העצמי הפנימי שלי. הרגשתי סוג של חולשה, שבגלל כול הטוב שגם קיים והפחד שלא ימצא משהו אחר, אני נשארת במקום שפוגע בי, גם אם לא בזדון ושאני צריכה פשוט לקום וללכת, עם כול הקושי. המקומות הללו מטשטשים לי את הרגשות מהלב והבטן ומצמיחים אינספור סיפורים, כי אולי זה לא כזה נורא או חריג כמו שאני מרגישה וכו'. בקיצור הרבה ספקות, הובילו לתובנות שאני מתכוונת לנסות וליישם. אצלי זה נגמר בטחינה עם טיפת סילאן ואגוזי מקדמיה. הקטע הוא שבגלל שניסיתי לא לפרוק את זה על אוכל יצא שהרשיתי לעצמי די מאוחר... עוד למידה @}

הרבה ספקות, הובילו לתובנות שאני מתכוונת לנסות וליישם. אצלי זה נגמר בטחינה עם טיפת סילאן ואגוזי מקדמיה. הקטע הוא שבגלל שניסיתי לא לפרוק את זה על אוכל יצא שהרשיתי לעצמי די מאוחר... עוד למידה
איזו אלופה שאת, בחיי...

ומה את חושבת עכשיו על הפריקה המאוחרת על אוכל? זה היה נכון לך? זה קידם יותר טוב את ההתמודדות הרגשית? האוכל היה ברצון ובמודעות שלך ודחית אותו או שבכלל לא הלכת בכיוון?

הכלבה שלנו (שהייתה איתנו 13 שנים) כבר לא איתנו

משתפת בכך כי בשנתים האחרונות אני מנסה לעשות תהליך של שינוי אכילה ולא מצליחה.
אולי זה גם קשור לכך שבזמן הזה לטפל בה תבע ממני הרבה כוחות.
גם עצוב וגם התפנה לי כל כך הרבה מרחב.
הולכת להדפיס את הדפים הללו ולקרוא .

וואו גוגוס, איזו שאלה.
אני יודעת בוודאות שאכלתי בשעה יחסית מאוחרת שבה כבר לא "אמורים" לאכול. אני לא יודעת אם רציתי ומנעתי או שפתאום נזכרתי באפשרות הזו ואפשרתי לעצמי אותה גם מאוחר. לא הייתי מספיק במודעות לדיוק הזה. בכול אופן בהסתכלות לאחור זה לא שיבש אותי פיזית, זה היה שילוב של איזשהו בור רגשי שלא הצלחתי להרגיע שהתיישב על רצון במתוק/שמן שאולי בכלל נוצר מהבור הרגשי. היות ועבר עלי יום רעוע גם ככה שחפרתי בו לא מעט, בעיקר לעצמי אבל גם לסובבים סגרתי אותו באופן "חגיגי" וקמתי, לעוד אחד כזה, במינון נמוך יותר P-: אולי עכשיו אצליח להקשיב, לפענח ולקשר גוף, נפש, רגש, מזון בצורה מדוייקת יותר.

חני

בהצלחה גדולה לך.
ראיתי על עצמי שהשינויים הללו התניעו טוב יותר כשהיה רצון פנימי משולב בפניות, בקיצור כשבשלה העת לכך עבורי. ידע תיאורטי בלבד לא הספיק עבורי.

חני

חני יקרה ואהובה, לבי לבי איתך. זה כל כך קשה... גם מה שהיה וגם ההתמודדות החדשה עם הזמן שנותר ועם הסיבות להיווצרותו.
הייתי במקום הזה לפני שנה וחצי בדיוק.
מאחלת לך התמודדות טובה והתחזקות. וגם בהצלחה בדברים שאולי עכשיו תוכלי להשיג.

סגרתי אותו באופן "חגיגי" וקמתי, לעוד אחד כזה, במינון נמוך יותר אולי עכשיו אצליח להקשיב, לפענח ולקשר גוף, נפש, רגש, מזון בצורה מדוייקת יותר.
חלוקית, סחטיין על הסגירה האלגנטית. מאחלת יום חדש מלא במודעות. אם תהיינה לך עוד תובנות כולי אוזן. ולב, כמובן.

הרבה זמן לא הייתי פה..גוגוס את פשוט אוכלת כמו הפנטזיה הרטובה שלי!!!
במשך המון זמן אכלתי גם אני ככה אבל אז הבנות שלי התחילו לדרוש לחם. אז נכון שהוא אורגני מחמצת וכל שאר הסיפורים אבל זה עדיין לחם וזה ממכר
אז התחלתי פה ושם לאכול קצת וברור שזה גדל וגם נוסף עוד אוכל מבושל בקיצר...
עכשו כבר כמה ימים שחזרתי לעצמי והפסקתי לאכול אחרי השקיעה שום דבר מלבד פרי, לחם ממש קצת ושום דגן בצהריים.
זה כל כך קשה שאני צריכה להכין מסביבי אוכל שלא עושה לי טוב.
הלחם דרך אגב עשה אותי ממש חולה. עיניים נעצמות, נזלות, עייפות נפיחות , עליתי שלושה קילו ואפילו האסטמה שלי חזרה...אז כנראה שהייתי צריכה את ההתקפי קוצר נשימה בשביל להבין
שאני חייבת לדייק. מאוד לדייק ואם לסטות אז ממש בקטנטנה. מה לעשות כזאת אני. (גם בחיים דרך אגב)...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע

בשמת, כייף לראות אותך!

גוגוס, אני אנסה לענות לפי הסדר, אבל אני לא חושבת שזה הסדר הכרונולוגי

אני התייחסתי למה שקורה לי כאשר הרגש עולה. . והשאלה היא מה לעשות בו כאשר הוא עולה. אני חושבת שהדיבור עם הרגש הוא שלב שני. בשלב הראשון צריך להיות מתן כבוד ומתן מקום שהם ההפך מדחייה. אם מתמירים אותו מייד למשהו אחר אני חושבת שזו החמצה ושזה מחמיר דפוסים קיימים

את מתארת תהליך שגם אני מכירה, אבל כל זה קורה אחרי שהרגש עולה.
אף פעם לא קרה לך שיכולת לבחור אם הרגש יעלה? נניח, יש לך סיפור שאסור לזרוק אוכל מקולקל (הסיפור שלי, פשוט במקרה הזה כתיבה בגוף ראשון אל נראית לי מדוייקת) וזרקת אוכל מקולקל ואת מרגישה שאת יכולה לספר לעצמך את הסיפור שלך, או יכולה לספר סיפור אחר, שהגוף שלך מקדש ודברים מקולקליפ לא נכנסים עליו. ואז, אם את בוחרת בסיפור השני, האשמה לא עולה.

אין לך רגעים כאלו? כי לי הם קוראים יותר ויותר במהלך העבודה הרוחנית שלי. ממש רגעים של לפני רגש שבהם אני יכולה לבחור מה להרגיש. לבחור את הסיפור שלי במהלך הסרט עצמו.

כי אם לא, כנראה שאת לא בדיוק מבינה על מה אני מדברת. ואולי לא הנסחתי בצורה ברורה מספיק. היא נראתה לי ברורה מספיק כדי לסמן משהו ששתינו מכירות, אך לא מספיק כדי לתאר משהו לא מוכר.

אבל בגיל 35 היתה לי הפעם הראשונה שממש נתתי לרגש שלילי להיות

איך אפשר לא לתת לרגש להיות? אני מבינה איך אפשר להסתבך בהגבה לסביבה ובסיפורים ולא להצליח להקשיב לרגש בכל תשומת הלב, אבל איך אפשר למנוע ממנו להיות? הרי הוא פשוט קיים! היא אפשר לשנות את זה.

חני

גוגוס את פשוט אוכלת כמו הפנטזיה הרטובה שלי!!!
וואו, יקרה, אין לך מושג... בחיי, קשה לתאר. אני מרגישה שהגעתי לגן עדן. תרגישי חופשייה ליצור איתי קשר אם את מגיעה לאנגליה ורוצה לבלות קצת בבית כזה. הדלת פתוחה. וגם כדאי להיכנס מהר כי קר בחוץ (אייקון רועד?).

איך שאני מזדהה עם התיאור של מה שעושה לך הלחם. בדיוק אני. ישר תופעות פיזיות מעצבנות. ואני מודה שבכל פעם שזה קורה משהו בי גם מתבאס. כי חייתי חיים שלמים עם הלחם, לבן ותעשייתי ברובו, והכל היה בסדר. עד שהחלטתי להיפרד ממנו ומשאר חברים ופתאום כל אכילה שלו נוכחת לי. זה המחיר של המודעות ולפעמים קשה לי לשלם אותו. וקשה לי גם עם זה שאין בעצם דרך חזרה. אני יכולה להתחיל עכשיו לטחון לחם (תאמיני לי, זה כבר נוסה) ואני לא אחזור להיות כמו פעם. אני ארגיש רע לא משנה כמה אוכל וזה אומר שהגוף שלי כבר לא יכול להסתגל לזה מחדש כאורח חיים.

אבל חשוב מהכל - איזה כיף "לראות" אותך שוב!

אגב, גם הילדים שלי אוהבים מאוד לחם. הסיכום שלנו הוא שזה לא נכנס הביתה אבל אם יוצא לאכול בחוץ ויש לחם איכותי אז זה בסדר. אנחנו ממעטים לאכול בחוץ אז לא כואב לי מדי. ומעניין שהם עצמם לא נתרעים למרות שהלחם במינונים האלה בהחלט משאיר את חותמו עליהם. נזלת ישר, גזים ועוד כל מיני.
בדיוק מכרה שאלה אותי מה הילדים לוקחים לבית הספר אם הם לא אוכלים לחם. סיפרתי שאני אורזת להם שפע עצום של פירות וירקות ואגוזים. ביומיים האחרונים הייתי עם הבכור בבית הספר כדי להקל על קשיי ההסתגלות שלו (תכף אומר עוד משהו בעניין) וראיתי את ארוחת הצהריים. חלק מהילדים אוכלים מנות מוכנות שנראות לא רע יחסית לאוכל שמכינים בבית הספר. השאר מביאים אוכל מהבית. מה אומר לך? מראות קשים...
קודם כל, כולם, בלי יוצא מהכלל, עם לחם, רובו הגדול לבן ותעשייתי ממש. אחד הבריק עם אורז לבן במיחם...
ירקות ופירות כמעט ולא נצפו. בנוסף ללחם יש לכולם חטיפים תעשייתיים ומיצים ממותקים. הכל ארוז במשהו מרשרש וקנוי. ממש התבאסתי.
מה שכן, כמו בכל דבר, לארוחת שאני מכינה יש מחיר. שאר הילדים אוכלים את ה"ארוחה" בחמש דקות והולכים לשחק. שלי אוכל במשך כמעט חצי שעה ונשארות לו דקותיים למשחק. זה הרבה לעיסה כל העסק הטרי והחי הזה. מתלבטת איך לקצר לו את זה כדי שיספיק להנות מההפסקה.

ומשהו קטן מחוויות אנגליה שלי - כבר סיפרתי שבית הספר פשוט מרנין לב. מסתבר שזה לא רק מה שרואים בעיניים. האפרוח שלי לא מדבר מילה באנגלית, ומאחר ושפה, בעברית, זה התחביב שלו, קשה לו מאוד להיות במצב שבו אין לו בכלל שפה. בית הספר איפשר לי להישאר כמה שאני רוצה בבית הספר ולבלות איתו את כל ההפסקות ובהתחלה גם חלק מהמפגשים. הגישה היתה, ונאמרה בפה מלא - אנחנו נעשה כל מה שיידרש כדי שיהיה לו פה טוב והוא יהנה.
פייר, הייתי די המומה. כבר הכנסתי ילדים בארץ לכל מיני מסגרות אבל בדבר כזה טרם נתקלתי בגילאים כאלה.

מאחר והם היו כל כך נדיבים, ולי היו הרבה שעות לשרוף בבית הספר, הצעתי עזרה. מכיוון שהייתי מורה בעברי ועבדתי בדיוק עם הגילאים האלה נתנו לי לשבת עם קבוצה של כיתות ה' שעבדו על קריאת מחזה (עיבוד לאי המטמון) ואחרי זה עבדתי עם קבוצה נוספת שחיברה תסכית רדיו. קשה לתאר כמה נהניתי מהילדים. עונג צרוף. בקיצור, חוויה... המורה בדק שאני באה גם מחר כי הילדים רוצים לסיים איתי את העבודה על המחזה. כולי התמלאתי אושר.

אישה במסע , אהלן.
מבקשת לשקף לך משהו קטן שקשה לי בדיאלוג איתך - הרבה פעמים את מעלה את האפשרות שאני לא מבינה אותך. גם אם את לוקחת על זה אחריות חלקית (שאולי לא ניסחת וכו'...) אני לא מתה על זה. זה ישר עושה לי איזה קווץ' כזה. כשאני לא מבינה, או לא בטוחה שאני מבינה, אני תמיד שואלת.

ועכשיו לעצם העניין.

אף פעם לא קרה לך שיכולת לבחור אם הרגש יעלה?
לא. הנחת העבודה שלי ביחס לעצמי, ואולי היא מוטעית, היא שאם הגעתי לשלב הבחירה אז סימן שכבר דחקתי משהו בדרך. אני חושבת שרגש עולה אצלי הרבה לפני שאני מספרת סיפור כלשהו. הוא פשוט... עולה. הוא לא צריך סיפור. הוא עולה בגלל הסיפור שכבר טבוע בתוכי. אם אני אעבוד קשה ואשנה את הסיפור שטבוע בי אז הוא לא יעלה. אם אני עוד בשלב של לספר לעצמי סיפור אד הוק אז הרגש שיעלה יהיה זה האוטומטי, שנשען על הסיפור שאני מספרת לעצמי בדרך כלל ושבעצם לא נדרש שיספרו אותו כי הוא כבר שם.

אין לך רגעים כאלו? כי לי הם קוראים יותר ויותר במהלך העבודה הרוחנית שלי. ממש רגעים של לפני רגש שבהם אני יכולה לבחור מה להרגיש. לבחור את הסיפור שלי במהלך הסרט עצמו.
לא, אין לי כאלה. במהלך העבודה שלי אני מעבדת את הדברים האלה. אם אני אעשה עבודה טובה לאורך זמן אז יהיה לי סיפור חדש. בכל מקרה, אני לא חושבת שהרגש הוא בגדר אפשרות בחירה. רק הסיפור. ככה זה עובד אצלי. אם הסיפור יושב טוב אני לא אצטרך בכלל לחשוב על בחירב בין רגשות. אני פשוט ארגיש את מה שמתאים לסיפור שיושב אצלי הכי חזק.

כי אם לא, כנראה שאת לא בדיוק מבינה על מה אני מדברת. ואולי לא הנסחתי בצורה ברורה מספיק. היא נראתה לי ברורה מספיק כדי לסמן משהו ששתינו מכירות, אך לא מספיק כדי לתאר משהו לא מוכר.
התיאור שלך עכשיו מצוין ואני מרגישה שאני מבינה אותך היטב. אני מקווה שגם את מרגישה ככה.

אבל איך אפשר למנוע ממנו להיות? הרי הוא פשוט קיים! היא אפשר לשנות את זה.
הניסוח שלי היה תרגום מאנגלית. סליחה. ב"להיות" לא התכוונתי לההפך מ"לחדול". התכוונתי ל BEING. לזה שרגש עולה, ובמקום לתת לו את המקום שלו ואת הנוכחות שהוא צריך פשוט דוחקים אותו ומנסים לבעוט החוצה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע.

אני מקשיבה לכך שהאמירה שלי על אי ההבנה שלך לא נעימה לך. אני מבקשת ממך לנסות לא לקחת זאת אישית. גם בצבי שיחה עם אנשים פנים אל פנים אי הבנה היא מצב רגיל מבחינתי, אז קל וחומר באינטרנט, בהתכתבות.
אני אומרת את זה כי זה מה שאני מרגישה. כי אני קוראת את מה שאת כותבת ונראה לי שאת מדברת על משהו אחר ממה שאני דיברתי עליו.
ואני ממש לא רוצה להעליב אותך, וגם לא מבינה מה מעליב בזה.

היה לי חשוב לענות לזה, לכל השאר אני אענה מחר.

ואני ממש לא רוצה להעליב אותך, וגם לא מבינה מה מעליב בזה.
לא נעלבתי. זה פשוט לא נוח לי כי זה חוזר על עצמו ואני בכלל לא מרגישה שאני לא מבינה אותך, אבל זה בהחלט לא עלבון. אני לא מנסה להכניס לך מילים לפה אבל כאשר אני מרגישה לא מובנת אני פשוט אומרת שאני מרגישה לא מובנת. מה אני יודעת אם מי שמולי מבין או לא? בדרך שלך אני מרגישה איזו אחריות להבין וזה שם אותי בעמדה של מאמץ שלא מתחשק לי להיות בה.
עכשיו אני מקווה שאני מובנת

היום אכלתי ממש טוב, בכלל בלי גלוטן ורק עם מעט סוכר (יחסית לעצמי) הרבה ירקות, תרד, ברוקולי... וגם קצת חומוס וגבינה.
כל הדברים האלה באים לי ממש טוב, מה שנקרא.
קצת הגזמתי עם החלב אבל עדיין, הרגשתי סבבה.

אז למה הייתי חייבת להתפתות בערב לשלושה כדורי פלאפל גדולים ושומניים?
זה עשה לי כל כך רע ואני פשוט מרגישה איך זה יושב לי בבטן והגוף שלי לא ממש מצליח להבין איך מתמודדים עם זה ולמה זה מגיע לו...
מנסה להבין (שוב ושוב ושוב) איך אני מתפתה לשטויות כאלה כשאני יודעת שזה יעשה לי רע, וזה אפילו לא כל כך טעים לי, אני אפילו לא כל כך אוהבת את זה.
ובכל זאת...
אני לא מלקה את עצמי, רק באמת באמת מנסה להבין את המנגנונים שמפעילים אותי.

גוגוס, סיפורי בית הספר שלך טובים אפילו יותר מסיפורי האוכל!

מעורר קנאה. באמת.

היום אכלתי ממש טוב
יופי לך, גוונים. את נשמעת מרוצה וזה נהדר.

איך אני מתפתה לשטויות כאלה כשאני יודעת שזה יעשה לי רע, וזה אפילו לא כל כך טעים לי, אני אפילו לא כל כך אוהבת את זה.
דארלינג, שאלת מיליון הדולר. כאשר תמצאי תשובה אנא גלי גם לי.
אחת האפשרויות היא פשוט כי ככה. כי ככה זה. כי יש איזה צורך של משהו במשהו והוא יוצא דרך התזונה.
האפשרות השנייה היא לפרק את המונחים הברורים כל כך כמו "משהו" ו "במשהו"

ואולי לגלות שבעצם היתה לך ילדות עשוקה ושמנעו ממך ממתקים ובדרך גם זרעו בך רגשות אשמה חמורים והיום בגלל זה את ככה...
ויש אפשרות שלישית ששוללת את החיפוש אחרי ההסבר ומנסה לאתר דפוסים, בלי להבין את מקורם, ולפרק אותם. לאט לאט, יום אחרי יום, תקופה אחרי תקופה, בלי לצפות שבאמת יום אחד תהיי אחרת.
ואז לקום יום אחד ולגלות שאת... אחרת. לא בגלל שאת בכלל לא מתעניינת בכל הדברים הגרועים האלה. בגלל שפעם התעניינת בהם כל כמה שעות והיום את מתעניינת רק כל כמה ימים. זה מתאר איכשהו את המצב שלך?

אני לא מלקה את עצמי
מעולה לך. לא יודעת מה איתך אבל לי לקח הרבה זמן להגיע למצב שבו אוכל לומר משפט כזה וגם להתכוון.

גוגוס, סיפורי בית הספר שלך טובים אפילו יותר מסיפורי האוכל!

בבסיס זה מעגלי. כי ככל שבית הספר יותר טוב כך קל לי יותר עם התזונה כי יש לי פחות נקודת סטרס אחת לדאוג לה. מה לעשות... אצלי הכל קשור...

איך אפשר לא לתת לרגש להיות? אני מבינה איך אפשר להסתבך בהגבה לסביבה ובסיפורים ולא להצליח להקשיב לרגש בכל תשומת הלב, אבל איך אפשר למנוע ממנו להיות? הרי הוא פשוט קיים! היא אפשר לשנות את זה.
להבנתי הכוונה הייתה לחוות רגש במלואו, לא להסתפק בכך שהוא עולה. ראיתי על עצמי, שכשמדובר ברגשות שנחשבים פחות נעימים, כמו פחד, או צער, או כאב, קשה לי יותר להכיל אותם, ואז אני מספרת לעצמי כול מיני סיפורים, שתמיד יש להם אחיזה במציאות כמובן והם הגיוניים באיזשהו אופן, שעכשיו אני לא יכולה להרשות לעצמי לצלול לתוכם ושאני בטח אתפרק ואני חייבת להיות במיטבי כי אני צריכה לעשות כול מיני דברים.... ועוד כול מיני כאלה. כשהצלחתי לצאת מהסיפור ולעלות למבט על, להתבונן על הדפוס הזה, ראיתי מעגל שמזין את עצמו, ומונע ממני לחוות דברים שאני מצפה שיהיו קשים ולא נעימים בגלל פחד. וברגע שהתובנה הזו נשתלה בגוף יותר ויותר פעמים אני מאפשרת לעצמי את המקומות האלה ואז, ברגע הזה, שאני מסכימה לעבור דרך פחד גדול או צער גדול או מה שזה לא יהייה, הוא פשוט מתפוגג. וככול שהוא הוטען בפחות סיפורים כך הוא מתפוגג יותר מהר.
השאיפה שלי היא לוותר על סיפורים מכול סוג שהוא, על הדרמות והסרטים הטורקיים ולשחרר את התבנית המחשבתית שככה זה צריך להיות. לדעת שלא הפכתי לקרה, חסרת רגשות ומרוחקת, אלא להיפך, אני פשוט חווה רגשות באופן אחר.
ראיתי שהתקשורת הופכת להרבה יותר עניינית ובכלל החיים זורמים בקולחות ובפשטות.

באשר לתזונה, אותן טלטלות חיים משתקפות גם בתזונה. אני נדה בין שיק ירוק לתזונת "ביבים" של אכילה רגשית. מצאתי את עצמי מוותרת על המלחמה וההקפדה. אני יודעת שאחרי תקופה כזו זה יתאזן איכשהו.
מה שכן, בוודאות אני יודעת, שכשאני נשארת ערה בשעות מאוחרות יש לכך מחיר תזונתי. תשלום על הרצון בשעות לבד לעצמי.

חלוקית, אין כמוך. כל מילה ומילה מהתחלה ועד הסוף. כמה יפה את מסבירה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע, ואני עונה בסדר הפוך.

חלוקית נחל, אפשר להדחיק רגש לתמיד? אני מתכוונת, הרגש עולה, אני בוויכוח עם מישהו ואני דוחה את ההרגשה של הרגש לאחרי הוויכוח. אחר כך אני הולכת לחדר וכועסת ובוכה X זמן.
יוצא לי לעבור דרך רגשות במלואם, כשאני מקשיבה לעצמי בשקט, מעבר למידת ההקשבה הרגילה שלי.
אגב, עם הזמן אני יותר ויותר מאמינה שהמחיר בלדחות גילוי רגשות הוא גבוה מהמחיר של גילויים.
אני לא על באמת מבינה איך אפשר לא לעבור דרך רגש. זה כמו לשקר לעצמי, משהו שהוא מעבר לגבול יכולתיי.

גוגוס, אני חושבת שהבנתי.
כאשר אני מרגישה לא מובנת אני פשוט אומרת שאני מרגישה לא מובנת.
מבחינתי זה כמעט אותו הדבר. בעצם, זה אותו הדבר. כי אם את מבינה אותי אז את גם מבינה איך להתנסח כך שאני ארגיש מובנת.
אני יכולה להגיד שאני מרגישה לא מובנת. זה שקול.

מה אני יודעת אם מי שמולי מבין או לא? בדרך שלך אני מרגישה איזו אחריות להבין וזה שם אותי בעמדה של מאמץ שלא מתחשק לי להיות בה.

אני לא מטילה עלייך שום אחריות להבין אותי. אני מתארת מצב. מבחינתי זה קצת כמו לומר, יורד עכשיו גשם. את הרי לא תרגישי אחראית לגרום לגשם להפסיק.

עכשיו אני מקווה שאני מובנת גם אני מקווה שכך.

לא. הנחת העבודה שלי ביחס לעצמי, ואולי היא מוטעית, היא שאם הגעתי לשלב הבחירה אז סימן שכבר דחקתי משהו בדרך. אני חושבת שרגש עולה אצלי הרבה לפני שאני מספרת סיפור כלשהו. הוא פשוט... עולה. הוא לא צריך סיפור. הוא עולה בגלל הסיפור שכבר טבוע בתוכי. אם אני אעבוד קשה ואשנה את הסיפור שטבוע בי אז הוא לא יעלה. אם אני עוד בשלב של לספר לעצמי סיפור אד הוק אז הרגש שיעלה יהיה זה האוטומטי, שנשען על הסיפור שאני מספרת לעצמי בדרך כלל ושבעצם לא נדרש שיספרו אותו כי הוא כבר שם.

כך זה אמור להיות. לדעתי, באופן טבעי, קודם עולים רגשות ואז מחשבות. אבל אלו רגשות ראשוניים. הם קצת כמו כאב או הרגשה של טעם טוב.
מצד שני, יש רגשות שהם אכן באים מסיפור, שהוא כמו שאמרת, טבוע. מניסיוני אפשר להעלות את הסיפור הזה למודעות. כמו עם הרבה דברים אחרים, שכדאי פשוט להקשיב להם. אם אני מצליחה להקשיב אז אני נעלבת, ואני אני מקשיבה לעצמי מספרת לעצמי שההורים שלי שוב מאשימים אותי על משהו שהוא לא באשמתי וושאולי הם צודקים ובכל מקרה רע לי. ואז מפסיקה את הסיפור. ואז הרגש נעלם קצת זמן אחרי הסיפור. ואחרי כמה זמן אני תופסת את הסיפור בזמן.

לא, אין לי כאלה. במהלך העבודה שלי אני מעבדת את הדברים האלה. אם אני אעשה עבודה טובה לאורך זמן אז יהיה לי סיפור חדש. בכל מקרה, אני לא חושבת שהרגש הוא בגדר אפשרות בחירה. רק הסיפור. ככה זה עובד אצלי. אם הסיפור יושב טוב אני לא אצטרך בכלל לחשוב על בחירב בין רגשות. אני פשוט ארגיש את מה שמתאים לסיפור שיושב אצלי הכי חזק.

ואם את משנה את הסיפור באמצע הרגש? ואני מעדיפה להימנע מסיפורים כשאפשר.

_אבל איך אפשר למנוע ממנו להיות? הרי הוא פשוט קיים! היא אפשר לשנות את זה.
הניסוח שלי היה תרגום מאנגלית. סליחה. ב"להיות" לא התכוונתי לההפך מ"לחדול". התכוונתי ל BEING. לזה שרגש עולה, ובמקום לתת לו את המקום שלו ואת הנוכחות שהוא צריך פשוט דוחקים אותו ומנסים לבעוט החוצה_

אני מניחה שכדאי להעזר באחוזים. אני יכולה להדחיק אולי 10%-15% מהרגש, וגם אז בצורה זמנית מאוד. BEING, כמו שאני מבינה אותו, זה יותר ממאה אחוזים, זה מאה ועשרים אחוזי קשב. כי לי קורה שאני מקשיבה לרגש, והוא נשאר יותר זמן. כי הוא קשור בעוד כל מיני דברים.

אפשר להדחיק רגש לתמיד?
לדעתי אפשר להמון זמן. יש לזה מחיר כבד אבל זה אפשרי.

אני לא על באמת מבינה איך אפשר לא לעבור דרך רגש.
אני מבינה מהי הדחקה? כלומר, כתופעה פסיכולוגית? כמנגנון הגנה?

מקבלת (כבר פעם שנייה

) את האבחנה המוצלחת בין רגשות ראשוניים לשניוניים ואת הנגזרות של האבחנה הזו.

ואני מעדיפה להימנע מסיפורים כשאפשר.
גם אני. גם אני. זה משהו שמשרת את הדיון אבל ביומיום גם אני נמנעת.

BEING, כמו שאני מבינה אותו, זה יותר ממאה אחוזים, זה מאה ועשרים אחוזי קשב.
אני התכוונתי אליו במובן אחר. בשבילי, BEING של רגשות זה פשוט לא לדחוק אותם. זה המאה אחוז האפשרי בסיטואציה נתונה. זה מירב המקום שאני יכולה לתת לרגש במצב מסוים מבלי לעשות שום דחיקה אקטיבית שלו בעזרת סיפור או דחייה או כל דבר אחר.

_חלוקית נחל, אפשר להדחיק רגש לתמיד? אני מתכוונת, הרגש עולה, אני בוויכוח עם מישהו ואני דוחה את ההרגשה של הרגש לאחרי הוויכוח. אחר כך אני הולכת לחדר וכועסת ובוכה X זמן.
יוצא לי לעבור דרך רגשות במלואם, כשאני מקשיבה לעצמי בשקט, מעבר למידת ההקשבה הרגילה שלי._
לא יודעת. אני מניחה שאפשר. אני לא דיברתי על הדחקה. תיארתי טווח של עוצמת ביטוי כשיש אפשרות להרגיש בעוצמה חלקית ואפשרות להרגיש אותו במלואו ולתת לו את מלוא הזמן שהוא צריך בלי סיפורים. אני בהחלט חושבת שפחדים מסוימים לדוג', אפשר להדחיק המון המון זמן. אני מאמינה שעל מנת להיפטר מהם לתמיד צריך שהם פשוט יתממשו או לחילופין לעשות תהליך יזום של שחרור ולדמיין אותם קורים ואז הם פוחתים.
היכולת לזהות ולחוות היא סוג של מיומנות נרכשת, פיתוח ערות ומודעות ורצון להיות בכנות עם עצמי ואז, זה לא בהכרח לוקח הרבה זמן. תלוי סיטואציה, משאבים פנויים וכו'. ראיתי שכשאני מכירה את עצמי מספיק טוב, אני יודעת לזהות די בקלות מה הפעיל אותי ועל איזה "רגש" או צורך ראשוני הוא יושב. ואז לפעמים, זה אפילו יכול לקרות תוך כדי הסיטואציה עצמה, כי ככול שעושים את זה יותר כך זה הופך לסוג של הרגל מוכר, ואפשר לעבור את זה יותר בקלילות.

אישה במסע יקרה, לדעתי יש הבדל מובהק, עדין אך משמעותי, בין להגיד למישהו שהוא לא מבין אותי לעומת להגיד שאני מרגישה לא מובנת. הראשון מתייחס למישהו שהוא לא אני ומנסה להגדיר אותו ולכן הוא בלתי אפשרי מבחינתי כי אין לי שום אפשרות לדעת מה עובר למישהו אחר בראש. (בקושי את עצמי אני מצליחה לפענח P-:)זה גם מסתיר בעיני ציפייה שיבינו אותי בעוד שבמקרה השני אני אחראית על אופן ההתנסחות שלי. יכולים להיות כול כך הרבה משתנים מתערבים. וגם גיליתי ולמדתי בתקשורת מקרבת, שעדיף לדבר על עצמי, איך אני מרגישה, מה אני רוצה וחושבת וכו' על מנת למנוע התנגדות. זה בדיוק המקום שבו מתחילים לצמוח אצלי סיפורים, כשאני בטעות חושבת שאני יודעת על אחרים ומתרחקת מעצמי,

יש גם הבדל בעיני, בין תיאור מצב נייטרלי כמו יורד עכשיו גשם, לבין התייחסות אל מי שעומד מולי באמצע שיחה. גם אם ההתכווננות הפנימית זהה, הדיוקים של השפה וההרגל עושים את ההבדל. מזכיר לי סיטואציה שבה נשברת כוס. אפשר להתייחס אל מי שהפיל ואפשר להתרכז באיסוף השברים. אם לדוג' היית אומרת אני מרגישה שאנחנו לא מצליחות להבין אחת את השנייה, או מנסה לתאר את התקשורת, זה לא היה נתפס ככה אבל כשאת פונה אל מי שמשוחח איתך ואומרת שאת מרגישה שהוא לא מבין זה מתאר את אותו מצב אבל באופן פחות ניטראלי, בעיני לפחות.

גוגוס, את חמודה, הניסוח של הדברים כשלוש אפשרויות שעשע אותי.
ואז לקום יום אחד ולגלות שאת... אחרת. לא בגלל שאת בכלל לא מתעניינת בכל הדברים הגרועים האלה. בגלל שפעם התעניינת בהם כל כמה שעות והיום את מתעניינת רק כל כמה ימים. זה מתאר איכשהו את המצב שלך?
בהחלט, למרות שגם זה כמובן בגלים.
אין ספק שאין מה להשוות את היום יום התזונתי שלי היום לזה של לפני 10 שנים.
התסכול נבע מזה שהכל כל כך ברור וידוע מראש, זה פשוט לצעוד בעינים פקוחות לתוך התהום.
אני שמחה שהיה לזה אפקט כל כך חזק כי כל פעם כזאת מופנמת בגוף ובראש באיזשהו רובד והפעם הבאה תהיה עוד המון זמן או שכבר לא תהיה בכלל.

_אני לא מלקה את עצמי
מעולה לך. לא יודעת מה איתך אבל לי לקח הרבה זמן להגיע למצב שבו אוכל לומר משפט כזה וגם להתכוון._
אני באמת מתכוונת. אני אדם סלחן (גם לאחרים וגם לעצמי). זה טוב כי באמת אין טעם להתייסר ולהלקות את עצמי זה לא מועיל לשום דבר. מצד שני, כדפוס זה יכול להיות גם פחות טוב כי הקבלה העצמית הזו מעמעמת את ההכרח בשינוי אקטיבי.
וגם, למרות שאני לא מלקה את עצמי אני בהחלט יכולה לנבור ולחפור בדברים ולתהות ולשקוע ולחשוב שוב ושוב ולא לשחרר (כמו שאכן עשיתי) ולא בטוח שזה הרבה יותר טוב...

_גוגוס, סיפורי בית הספר שלך טובים אפילו יותר מסיפורי האוכל!
בבסיס זה מעגלי. כי ככל שבית הספר יותר טוב כך קל לי יותר עם התזונה כי יש לי פחות נקודת סטרס אחת לדאוג לה. מה לעשות... אצלי הכל קשור..._
אני כל כך מזדהה עם זה. גם אצלי הכל קשור.
מדהים לראות איך (רוב הזמן) התזונה משקפת מצב רגשי ונפשי רחב יותר.

גוונים, סידרתי

גם אותי זה מדהים לראות איך אכילה רגשית היא בסך הכול עוד "סיפור" שאני מספרת לעצמי במצבים מסויימים

תודה חלוקית!
האמת, הרגשתי קצת לא נעים שאני פשוט מתעלמת מהדיון הסוער שמתקיים פה, אבל באמת שאני לא מוצאת את האנרגיות להתרכז ולהתעמק בו אז אני פשוט מדלגת עליו. מקווה שזה לא נתפס כגסות...

בכל אופן, בהמשך לחוויה הלא נעימה של אתמול בערב רציתי לשתף שהיום היה לי יום ממש טוב תזונתית ובניגוד לאתמול הוא גם נגמר ככה! אכלתי ארוחת ערב משביעה וטובה שבישלתי אז הייתי גאה בעצמי פעמיים גם על כך שהיום לא התפתיתי לשטויות ואכלתי רק מזון שבחרתי בו בלב שלם ושאני יודעת שטוב לי וגם על האנרגיה לקום ולבשל (שלושה דברים שונים!) בסוף של יום.
מה שכן, היום עבדתי מהבית, הייתי כל היום בבית, רוב היום לבד. אלה ימים שקל לי יחסית להיות ממוקדת ומאוזנת מבחינת תזונה.
מחר יום שלם מחוץ לבית, אלה הימים המאתגרים מבחינתי.

חלוקית, תודה על ההצטרפות לנושא של לא מבינה/לא מובנת. היטבת לתאר את מה שהרגשתי ביחס לזה.
<מה לעזאזל גוגוס תעשה כשחלוקית תלך? הא... סביר שתרדוף אחריה במייל הפרטי. ראי הוזהרת!>

כאמירה כללית אני חושבת שאי אפשר להתייחס למעשים של אנשים (עצמי או אחרים) כמשהו עובדתי וניטראלי שניתן לתאר אותו בדרך אחת שתהיה מקובלת על כולם. גשם זה גשם. זה לא אנשים והתנהגות. ובהיותי באנגליה אני יכולה לומר שאפילו על עניין עובדתי כמו "יורד גשם" אפשר להתווכח הרבה מאוד

כאמירה כללית נוספת אני חושבת שאל מילים כמו "עובדתי" "ניטראלי" "אובייקטיבי" ושאר החברות שלהן צריך להתייחס מאוד בחשדנות...

האמת, הרגשתי קצת לא נעים שאני פשוט מתעלמת מהדיון הסוער שמתקיים פה.
על זה יש לי רק דבר אחד לומר - פחחחח.... (ביטוי משגע שלמדתי מבשמת).

תראי איך כתבת את שני המשפטים האלה בלי לחבר ביניהם (נו, בשביל זה אני פה):
אין ספק שאין מה להשוות את היום יום התזונתי שלי היום לזה של לפני 10 שנים.
כדפוס זה יכול להיות גם פחות טוב כי הקבלה העצמית הזו מעמעמת את ההכרח בשינוי אקטיבי.
כנראה שלא. עובדה. אין מה להשוות בין מי שאת היום למי שהיית לפני עשר שנים. זה לא קרה מעצמו. המנגנון שלך בסדר גמור ועובד יופי.

התסכול נבע מזה שהכל כל כך ברור וידוע מראש, זה פשוט לצעוד בעינים פקוחות לתוך התהום.
אולי נכון יותר לבחור מילה חלופית מאשר "תהום"? בשבילי, תהום זה קודם כאשר אני לא במודעות. אם אני במודעות, לא משנה מה אני עושה, זה בטוח לא תהום. בנוסף, אם רוצים להגדיר כמותית ולא רק איכותית, אז תהום זה כאשר אני עושה משהו שיגרור אותי עכשיו מלא זמן בתזונה ממש גרועה. וככל שאני מתקדמת בתהליך שלי זה בהחלט קורה פחות. ואם אני מבינה נכון אז גם אצלך התהליך באופן כללי צועד קדימה. לא תהום. מעשים מודעים של אשה שכבר למדה הרבה ומבינה את ההשלכות של המעשים שלה. האמת? לא כזה ביג דיל. אנחנו עושים דברים כאלה במערכות יחסים, בהחלטות חשובות, בענייני כסף... למה שהתזונה תהיה שונה? אולי זה פשוט הדבר הכי אנושי בעולם, לעשות משהו כשאנחנו יודעים מראש שכדאי אחרת.
את יודעת, גוונים, מצאתי תשובה חלופית לשאלת מיליון הדולר שלך. חלופית לתשובה "כי ככה". כי זה אנושי. זה קרוב מאוד לתשובה הקודמת אבל משהו בזה מסביר כבר את עצמו ממש טוב, לא?
(וגם לא נשמע כמו משהו שילד בן חמש אומר או האמא העצבנית שלו ברגע לא מזהיר).

מדהים לראות איך אכילה רגשית היא בסך הכול עוד "סיפור" שאני מספרת לעצמי במצבים מסויימים
חלוקית, ביג טיים! אני חושבת ש"אכילה רגשית" היא דוגמה טובה למצב שבו נותנים שם לתופעה וזה לא מקדם תהליך חיובי אצל הפרטים שעושים בזה שימוש. בכל אופן, לא אצלי. זה ממש ממש עוד סיפור.

מחר יום שלם מחוץ לבית, אלה הימים המאתגרים מבחינתי.
שיהיה בהצלחה רבה. שמה לך בראש לקום מחר טיפה יותר מוקדם ולארוז לעצמך דברים שווים בקופסאות יפות.

אין מה להשוות בין מי שאת היום למי שהיית לפני עשר שנים. זה לא קרה מעצמו. המנגנון שלך בסדר גמור ועובד יופי.
זה נכון, אני לא טוענת שאין שינוי. הקושי שלי קיים בעיקר בשני מובנים: הקצב האיטי של השינוי והמעידה (הנה בחרתי מילה פחות דרמטית:-)) שוב ושוב באותם מקומות ידועים.

אולי נכון יותר לבחור מילה חלופית מאשר "תהום"?
צודקת. המילה תהום היתה הבחירה השניה שלי, הביטוי שקפץ לי היה ללכת לתוך האש אבל הרגשתי שלמרות שזה מה שעלה זה הרבה יותר מדי קיצוני ולא מדויק אז החלפתי במילה תהום. את צודקת שתהום זה דימוי למשהו עמוק, דרמטי, סוחף כלפי מטה. למרות שאני בעיקר התכוונתי במובן הזה של תיאור הצעד האמנם קטן מאד אבל בדיוק זה שבין המקום בו יש אדמה מתחת לרגל למקום בו היא נגמרת ואין שם כלום למטה. ותחושת הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים הזאת יכולה להיות מפילה ומדרדרת ונמשכת לאורך זמן אבל היא יכולה להיות גם נקודתית כלומר לא נמשכת אבל כן עמוקה מאד (כי אתמול בערב באמת שהרגשתי ממש ממש רע. פיזית. וזה כן הרגיש כמו תהום קטנה...)
אבל אני מודה לך שאת מזכירה לי שוב ושוב להשתמש במילים מדויקות. אני מכירה בחשיבות של זה, באמת.

שמה לך בראש לקום מחר טיפה יותר מוקדם ולארוז לעצמך דברים שווים בקופסאות יפות.
תודה אבל זה לא יקרה:-)
פשוט אין בבית דברים שווים שכאלה, והיום לא היה לי חשק לצאת לקניות. ממש נגמרו כל הירקות (נדיר!) ופירות אני כבר לא לוקחת אחרי מליון פעם שלקחתי והם שבו הביתה אחרי יום שלם בתיק.
צריכה לחשוב על פתרון יצירתי:-)

אולי נכון יותר לבחור מילה חלופית מאשר "תהום"? בשבילי, תהום זה קודם כאשר אני לא במודעות. אם אני במודעות, לא משנה מה אני עושה, זה בטוח לא תהום.

אפשר לצעוד לתוך התהום בעיניים פקוחות, זה יכול להיות אפילו סוג של תחביב. זה יכול אפילו להוביל לאיזון מסוים, כי כשהדברים מצטברים כך שאי אפשר לאזן אותם ברמת היומיום, דרושה פעולה דרסטית. (כך למדתי אתמול מהמדקר שלי שהשווה את זה להתפרצות של הרי געש בטבע - היה עדיף שלא, אבל גם זו דרך לאזן.)

בכל אופן, כשאני נוסקת לי ככה אל התהום, אני תמיד נזכרת בהתחלה של שר הטבעות, ספר רביעי. (חננת שר הטבעות לפניכם). כשפרודו יורד אל התהום ולא ברור איך הם יצליחו להמשיך משם וסם משלשל מטה חבל של אלפים שזוהר בחשיכה העבה.
אז כשאני בתהום כבר, אני תמיד מאמצת את העיניים לראות את החבל הזוהר שמשתלשל מטה באפילה.

מעשים מודעים של אשה שכבר למדה הרבה ומבינה את ההשלכות של המעשים שלה. האמת? לא כזה ביג דיל. אנחנו עושים דברים כאלה במערכות יחסים, בהחלטות חשובות, בענייני כסף... למה שהתזונה תהיה שונה? אולי זה פשוט הדבר הכי אנושי בעולם, לעשות משהו כשאנחנו יודעים מראש שכדאי אחרת.

גוגס, זה משפט מפתח, הידעת?
נורא משחרר.

נורא מעניין הדיון על סיפורים. (מזל באמת שקמתי בשש וחצי בבוקר ובמקום לבדוק עבודות, כמתוכנן, יש לי זמן להרהר. גם זה אנושי!)
האם אפשר לחיות בלי סיפורים?
אם אני מוותרת על הסיפור של אכילה רגשית, עם מה אני נשארת? ואם אני רוצה לנמק לעצמי למה לפעמים אני אוכלת באמת כמו משוגעת, מה הסיפור פה? כי זה אנושי? אבל אני יכולה לאכול כמו דוב שקם משנת החורף שלו, לא מדובר בנשנוש עדין של פרוסת לחם.

כי אתן צודקות בקשר לאכילה רגשית, אותי זה מעולם לא קידם. זה גדול מדי ועצם המודעות לא עוזרת במקרה הזה.

אז כשאני בתהום כבר, אני תמיד מאמצת את העיניים לראות את החבל הזוהר שמשתלשל מטה באפילה.
מיכל, זה משפט נהדר, תודה! מהמשפטים לסטיקר (ממשפחת האם קשה לך סימן שאתה בעליה של רוכבי האופניים וכד') מאמצת לי אותו לתקופה הקרובה לענינים אחרים שבכלל לא קשורים לתזונה.

ואם אני רוצה לנמק לעצמי למה לפעמים אני אוכלת באמת כמו משוגעת, מה הסיפור פה? כי זה אנושי? אבל אני יכולה לאכול כמו דוב שקם משנת החורף שלו,
כן, בדיוק, זה אנושי. זו בדיוק האנושיות, לא? נשנוש עדין של פרוסת לחם בכלל לא נראה לי כמו תכונה אנושית בסיסית, גולמית, אותנטית אלא מן התנהגות נרכשת תרבותית שבכלל לא תואמת אנושיות בסיסית...

כי אתן צודקות בקשר לאכילה רגשית, אותי זה מעולם לא קידם. זה גדול מדי ועצם המודעות לא עוזרת במקרה הזה.
בדיוק, גם אצלי זה ככה. המודעות לא עוזרת, היא מן הסבר נוח, סוג של תירוץ. אבל בהרגשה שלי בשביל לעשות שינוי צריך לצאת מאזורי הנינוחות (וזה מתחבר לסלחנות וקבלה עצמית שהכרחיים לתהליך אבל יכולים גם קצת לחבל בו).

אני כאמור מנסה לחיות בלי סיפורים, אם לדייק להפחית את ההשפעה שלהם ולהיות במודעות אליהם.
ואם אני מצליחה, להגיע אל איזה צורך שמתעורר יותר קל לי לראות אותו כמו שהוא ולהבין אותו.

זה כול כך אישי, תלוי הקשרים אישיים ודפוסי התנהלות. עבורי תהום זה סוג של סיפור, ישר עולה לי מקום עמוק, אפל, מעכב, שצריך לשהות בו אם לא מדלגים עליו, לעומת זאת אם עולה בי צורך להכניס מזון לגוף שאינו נובע מרעב פיזי אלא מהשתוקקות כלשהי אני יכולה לבחור לספק אותו או לא, ודרך אגב גם הסיפור שאולי חסר לי משהו, ולכן אני רוצה דווקא את זה יתכן והוא סיפור שנועד להצדיק את זה ואולי לא. אני בפירוש חווה את הרגע שבו אני נדרשת לבחור אם להתמודד עם הרצון הזה בלי אוכל ולגלות מה עומד מאחוריו או לא. עדיין לא בחרתי לדלג מעליו, בלי לספק אותו באיזשהו אופן, אלא אם כן הלכתי לישון, אבל אפשרות הבחירה לעשות זאת מאוד מוחשית. זה "המחיר" שאני משלמת על הסלחנות, הקבלה, החמלה והגמישות שהכנסתי לתהליך ואני יודעת שיום אחד זה פשוט יקרה. בנתיים סוגי הפיצוי הצטמצמו כמותית והפכו "לטובים" יותר.

גיליתי במסעותי שהסיפור הוא סוג של פרשנות מורחבת על מה שקורה. תמיד אני חווה את הדברים דרך הפילטרים שלי, אבל אם אני בהשתדלות לדייק את מה שקרה בלי לתת לו להפעיל אותי וללחוץ לי על כול מיני כפתורים שמיד מתחילים לנגן לי סיפורים במוח, אני נשארת יותר בכאן ועכשיו, מחוברת להווה, למי שאני כרגע ולצרכים שלי כרגע ואז זה איכשהו לא תופס נפח ולא מעסיק אותי.
ברגע שחשפתי את המנגנון הפנימי הזה, קל לי יותר להיות מודעת אליו ואז אם אני פועלת מתוך מודעות למה שעשיתי בלי סיפורים קל לי יותר לפרק את זה וגם להתגבר על זה אם זה נוגד את מה שאני רוצה או יודעת שטוב לי. סוג של היה ונגמר.

היום אני מחוץ לבית, עד הצהריים, אז הכנתי לי שייק ואני אקח אותו איתי בצידנית ואוכלים להמשך, למקרה חירום. אני אשתדל שהוא יחזיק אותי עד הצהריים. איכשהו כשאני בחוץ יותר קל לי להסתדר עם מה שיש בעוד שבבית אני נותנת דרור ליצירתיות וחגה סביב המטבח בתדירות גבוהה.

_ואם אני רוצה לנמק לעצמי למה לפעמים אני אוכלת באמת כמו משוגעת, מה הסיפור פה? כי זה אנושי? אבל אני יכולה לאכול כמו דוב שקם משנת החורף שלו,
כן, בדיוק, זה אנושי. זו בדיוק האנושיות, לא? נשנוש עדין של פרוסת לחם בכלל לא נראה לי כמו תכונה אנושית בסיסית, גולמית, אותנטית אלא מן התנהגות נרכשת תרבותית שבכלל לא תואמת אנושיות בסיסית..._
לא קראתי הכל הכל, אז סליחה אם אני חוזרת על משהו שאמרתן בימים האחרונים - אבל נראה לי לא מיותר להזכיר שסתיו עכשיו, , שעות האור פוחתות, ובלי שום קשר להתניות תרבותיות ההורמונים אומרים לנו לאגור שומן לקראת החורף הקר שיגיע (פחחחח)
אז יש פה התנהגות טבעית. לא נחוצה, בתנאי חיינו, אבל טבעית באמת.
(אני חושבת שמזכירים את זה כל שנה פה באתר... אבל בכל זאת קל לשכוח.)

הקושי שלי קיים בעיקר בשני מובנים: הקצב האיטי של השינוי
גוונים, מי כמוני מבינה אותך בעניין הזה. אבל זה לא אומר שהשינוי הזה אטי בגלל תכונה אישיותית שלך, כמו שהצעת מקודם. אני חושבת שהוא אטי כי הוא אטי. כי יש דברים שאמורים בהגדרה שלהם לנוע לאט. מהרבה סיבות. יש סוגים של למידה שאטיות דווקא הולמת אותם מאוד ואפשר ממש לברך עליה. ברור שאני צריכה להגיד את זה לעצמי הרבה לפני שאני אומרת לך אבל הנה, אני אומרת את זה לעצמי מזה זמן מה ואני ממש קרובה לשכנע את עצמי

מיכל, אהלן. אני מקווה שאם את כותבת זה סימן שאת אולי מרגישה יותר טוב. בכל אופן, ממש אהבתי את מה שכתבת על התהום. כל מה שכתבת עליה. מעולם לא ראיתי ככה את המילה הזו וזה יפה בעיניי ובהחלט מדויק להרבה מצבים. זה גם הזכיר לי משהו מה"מסע". יש רגע כזה אצל הרבה אנשים שבו מגיעים למן תהום כזו, כל אחד והאופן שבו הוא מתאר לעצמו אותה. ובקפיצה פנימה יש בדיוק את הנעימות הזו שאת מתארת כך שזה התחבר לי גם ממש לחוויה שמוכרת לי אבל איכשהו לא עמדה לנגד עיניי כשכתבתי לגוונים.

גוגס, זה משפט מפתח, הידעת?
לא

אבל אני מתה על זה שאפשר לקחת את הרעיונות הכי טריביאליים ופשוט להגיד אותם בצורה ברורה פעם נוספת למקרה שמישהו שכח.

אם אני מוותרת על הסיפור של אכילה רגשית, עם מה אני נשארת?
עם התשובה המוחצת "כי ככה"

. זה קצת כמו להפסיק לשאול מה משמעות הקיום שלי ושאר שאלות "למה" גדולות. עם מה נשארים? אם זה משאיר לך חור תמשיכי לשאול. אבל בהחלט יכול להיות שתגלי ששאלת המון זמן שאלה וכבר אין לך בכלל צורך בה. וכאשר היא הולכת לא נשאר שום צורך בכלום. לא בשאלה עצמה ולא בתשובה.

אבל אני יכולה לאכול כמו דוב שקם משנת החורף שלו, לא מדובר בנשנוש עדין של פרוסת לחם.
מיכל, האם יהיה נכון לומר שבעבר, לפני הימים הטובים של המודעות, פשוט אכלת ככה כל הזמן? לא יודעת איך זה היה אצלך אבל רוב חיי אכלתי הרבה, בלי חשבון בכלל, דברים שהיום לדעתי ממש מזיקים לי. אז אם פעם בכמה זמן אני מוצאת את עצמי עושה מה שפעם עשיתי כל הזמן, ממש שנים ארוכות בלי הפסקה, אז סימן שמצבי ממש מעולה. והחלק האנושי בזה הוא שלמדתי והחכמתי אבל לפעמים אני רוצה להיות מי שהייתי פעם מכל מיני סיבות ואני גם מרשה לעצמי. היום אני קוראת לזה "לאכול כמו דוב שקם משנת החורף שלו" ופעם פשוט קראתי לזה "לאכול".

בדיוק, גם אצלי זה ככה. המודעות לא עוזרת
גוונים, את מזכירה לי נשים שלועגות לפמיניזם ולפמיניסטיות מבלי לקחת בחשבון שלולא הדרך שהן עשו החיים שלהן היו נראים היום ממש ממש אחרת. הרבה יותר גרועים.
אני מציעה לך ללכת עכשיו ולהתחנף יפה יפה אל המודעות שלך כדי שהיא לא תיעלב ותברח לך

את נתת לצורך הדיון הזה את מה שקרה לך בפרק של עשר השנים האחרונות. את מאמינה שהיית היום איפה שאת לולא המודעות שלך?
לדעתי המודעות שלך זה כל מה שיש לך. זה מצער שהיא לא מספיקה כדי לשים אותך עכשיו בדיוק במקום שבו את רוצה להיות או שחשבת שתהיי אבל זו כבר בעיה של ציפיות ולא של התיפקוד של המודעות שלך. המודעות שלך מעולם לא הבטיחה הבטחות גדולות אבל היא כן מבטיחה צעידה שיטתית ומתמדת בדרך הנכונה לך.

בהרגשה שלי בשביל לעשות שינוי צריך לצאת מאזורי הנינוחות (וזה מתחבר לסלחנות וקבלה עצמית שהכרחיים לתהליך אבל יכולים גם קצת לחבל בו).
בעיניי זו לא חבלה. זו הדרך. ככה היא נראית. זה הקצב שלה. והיא הרבה יותר נעימה עם את סלחנית כלפי עצמך ומקבלת את עצמך. האפשרות האחרת היא להגיע באותו זמן או יותר, וגם לסבול תוך כדי. עכשיו... מה את בוחרת?

חלוקית, מאוד אהבתי את ההתייחסות שלך לנשוא של סיפורים. מעבר לזה שממש הבנתי אותך גם עשית לי חשק לוותר על כמה סיפורים כאלה שיש לי שפשוט לא קראתי להם עד היום "סיפור" והחשבתי אותם לסוג של אמת. הם ממש קפצו לי לראש.
אני חושבת שכל הנושא מחובר בטבור לצורך בהסברים וזה דבר שמאוד קשה לי לוותר עליו. באופן כללי אני זקוקה להמון וודאות ולהגיון אבל אני נמצאת עמוק בתוך דרך שמובילה אותי החוצה וזה די מוצא חן בעיניי.

מצ'רה, תודה על התזכורת. זה היה פעם התפקיד של ניצן ואז מיכל לקחת על עצמה ועכשיו את. חלוקת אחריות זה דבר יפה...

כל הכבוד שאין לך לחם בבית גוגוס. אצלי זה כבר בלתי אפשרי...הבכורה שלי הרגישה ממש מקופחת כשלא היה לחם בבית)-:
ובגלל ששובע אצלה מתקשרל"משהו כבד" (מילים שלה) ושובע כזה גורם לה להרגיש אושר וסיפוק - כבר אי אפשר להתעלם מזה (מי אמר שגיל תשע הוא גיל ההתבגרות החדש?? לגמרי!)
בכל מקרה אני מנסה לשחזר את היום ושוב הצלחתי לא לאכול לחם שזה הישג אדיר...
אני כל כך רוצה לחזור לתקופה הזו שאכלתי רק אוכל חי זו היתה פשוט התעלות ברמה גבוהה ביותר ובכלל תחושה פיזית כל כך טוב הוחיונית אחחח....חייבת לחזור לשם.

קוסמת, גיל 9 הוא לא גיל ההתבגרות. והתופעות של גיל ההתבגרות מו מרד בהורים הם דבר תרבותי נטו. בנוגע למה שמתארת בתך - לי זה נשמע ביולוגי - התמכרותי.

גוגוס, חלוקית, וכל מי שאולי שכחתי.
אתמול ישבתי בבסיס מול האינטרנט ורציתי לכתוב תושבה. כבר כתבתי את רובה כשאינטרנט התנתק. רציתי לשלוח tracert כדי לראות איפה הבעיה, אבל לא יכולתי.
את זה אני כותבת לשתי תכליות.
ראשונה - להסביר למה אני לא עונה עם ציטוטים. אין לי סבלנות לעשות את זה שוב.
שנייה, להדגים.

כשאני מחפשת קצר בתקשורת אני בודקת את הדרך שהוא עבר. לזה מיועד tracert (פקודה שרושמת את כתובות הIP של הראוטרים שחבילת מידע עוברת בהם).
ואז אני יכולה להגיד בדיוק איפה קצר.

כשאני אומרת "לא הבנתי" אני מציינת בדיוק היכן הקצר - אצלי.
כשאני (לא) אומרת "אני מרגישה לא מובנת" זה:

שקר
לא מדוייק. אי אפשר להבין איפה הקצר.

לעומת זאת, כשאני אומרת שאני מרגישה שגוגוס (או כל אדם אחר) לא הבינו אותי, זה מדוייק כמו להגיד שאני לא הבנתי. זה גם בעייית כי אפשרי שטעיתי. אבל אם זו התחושה שלי, אז למה לשקר?

מישהי רשמה את הטיעון שזה מעורר התנגדות.
בפשטות ובוטות - לא אכפת לי.
אני מדברת למי שרוצה לשמוע. אני אומרת את האמת. גם כשהיא קשה. האמת כמו שאני רואה אותה. אני לא טוענת לסובייקטיביות. אבל כשאני מתארת את ההרגשה שלי, שגוגוס לא הבינה אותי, אז לשקר ולהגיד שאני מרגישה לא מובנת בשם הנימוס והתקשורת המקרבת? לא יקום ולא יהיה! שקר לא יכול לקרב.
וזה לא שאף פעם לא יצא לי להסביר. יצא לי להיות שגרירה של רצון טוב של נושאים כה רבים.
אבל אני לא רוצה לדבר עם אדם שיכחיש את האמת כי היא קשה.

אני זוכרת שדיברתי פעם עם חברה שלי על היחס הנורא של הרבנות לנשים שרוצות להתגרש, על מסורבות גט ועגונות, על זה שכולם חייבים להתגרש ברבנות. בסוף השיחה היא התנצלה ממש על זה שהיא רוצה להתחתן ברבנות. כי היה ברור לה שלתמוך במוסד הזה זה לא מוסרי (לפי אמות המידה שלה ושלי. היא אתאיסטית, אני פאגאנית, לשתינו דעות מאוד דומות בנוגע לכפייה דתית). והיה ברור לה שגם עם האמת הזאת היא לא נעימה, אסור להכחיש אותה. יכול להיות שהיא תתחתן ברבנות בכל זאת. אני מקווה שלא. אבל גם עם היא תעשה זאת, היא תהיה מודעת. וזה מה שחשוב.

היא לא נרתעה מהאמת.

זה אומנם כבר נראה לא קשור למשפט המקורי, אולם כאלו הם דיונים, פונים למקומות לא צפויים

ואני לא מתכוונת לשקר בשם התקשורת המקרבת. זה פרדוקס. משום שזה אולי מקרב מישהי אחרת עליי, אבל זה מרחיק אותי ממנה וממני.

כל הכבוד שאין לך לחם בבית גוגוס.
קוסמת, אולי כדאי שתבדקי איך הגענו לזה לפני שאת חולקת מחמאות

נראה לי מההמשך שלך שהאמהות שלנו קצת שונה... ואני לרגע אחד לא אומרת את זה לרעתך. אני פשוט כופה בלי בושה את מה שנראה לי קריטי והלחם בבירור גורם לחלק מבני הבית לתסמינים בריאותיים אז לא כל כך מעניין אותי מה הם רוצים. בטח לא תופתעי לשמוע שאלו שהכי רוצים הם אלו עם הכי הרבה תסמינים...

אני כל כך רוצה לחזור לתקופה הזו שאכלתי רק אוכל חי זו היתה פשוט התעלות ברמה גבוהה ביותר ובכלל תחושה פיזית כל כך טוב הוחיונית אחחח....חייבת לחזור לשם.
קוסמת, אם את מוצאת תועלת בלעשות דברים כאלה ביחד אז כולי שלך. גם אני רודפת אחרי התחושה הזו וגם אני אוכלת כמעט כל יום מהמבושל של הילדים. אולי נתחיל משהו ביחד.

אבל זה לא אומר שהשינוי הזה אטי בגלל תכונה אישיותית שלך, כמו שהצעת מקודם. אני חושבת שהוא אטי כי הוא אטי
גוגוס, תודה על הדברים ועל הפרספקטיבה. פשוט איטיות זו כן תכונה אישיותית שלי (אני הולכת לאט, קצב העבודה שלי הוא איטי, להחליט מה לקנות בסופר לוקח לי זמן וגם להחליט החלטות גדולות בהרבה ולגבש דעות ומסקנות זה תהליך ארוך אצלי, ויש לי עוד המון דוגמאות...) אולי בגלל זה אני כל כך ערה לזה וכל כך מתקשה לקבל את זה כפשוטו.

יש סוגים של למידה שאטיות דווקא הולמת אותם מאוד ואפשר ממש לברך עליה.
את צודקת ואני חושבת שאני מסכימה עם זה שבתחום התזונתי אפשר לברך עליה, עם כי כאמור אצלי זה מתערבב עם מטענים נוספים שאני נושאת בענין התכונה הזו.

זו הדרך. ככה היא נראית. זה הקצב שלה. והיא הרבה יותר נעימה עם את סלחנית כלפי עצמך ומקבלת את עצמך. האפשרות האחרת היא להגיע באותו זמן או יותר, וגם לסבול תוך כדי. עכשיו... מה את בוחרת?
זה נכון שהדרך הרבה יותר נעימה אם את סלחנית כלפי עצמך ומקבלת את עצמך. אבל המצב שאני מתארת הוא שהסלחנות והקבלה תוקעות אותך במקום. לא מאפשרות שינוי כי כל פעם שיש קושי או אי נעימות שנובעים מהשינוי או אפילו מהנסיון לשינוי ישר מנגנוני הסלחנות והקבלה מתחילים לעבוד בלהצדיק למה לא להתמודד עם הקושי, למה בעצם עדיף להשאר במצב הקודם (הנוח) ולא להתקדם למצב החדש שאפילו אם הוא טוב או מועדף הוא מאתגר או קשה מעצם החידוש שבו. ואז דורכים במקום, מתחפרים, נתקעים. זה מנגנון שאני מכירה מאד חזק מהחיים שלי. בגלל זה אני אומרת שהסלחנות מחבלת. מקווה שעכשיו ברור יותר אבל בכלל לא בטוח שאני מצליחה להסביר את הניואנסים. בכל מקרה אני מסכימה שלסבול לא כדאי רק שאני לא בטוחה שבהכרח פחות סלחנות אומר סבל.

ודרך אגב עוד יום ללא לחם מתקרב לסיומו

(הפעם כן עם אורז, אבל אורז טוב כזה אדום שממש אין לי בעיה לאכול מדי פעם).

תודה אישה במסע על ההרחבה. מעניין מאוד לחשוב על זה כך.
אני זו שציינתי שתקשורת "אני" שמתייחסת אך ורק אלי ולא לאחרים היא מקרבת, אבל זו לא הסיבה לנהוג כך לדעתי, זה לא התמריץ אלא סוג של בונוס.
מבחינתי אין לי אפשרות אחרת כי רק על עצמי לספר ידעתי.
כשאת אומרת לי שאני לא מבינה אותך, זו מבחינתי דרך אחת לתאר מציאות של קצר בתקשורת שהסיבות לו יכולות להיות מגוונות. יכולות להיות כול כך הרבה אפשרויות שיכולות להסביר את זה ולכן אני מעדיפה לשאול כשאני לא בטוחה או אין לי דרך לדעת בוודאות ולא לקבוע. זה מעגלי. הרי אם את חושבת שלא הבנתי זה יכול להיות בגלל שהסברת בצורה שלא מתאימה לי, בגלל שיכולות ההבנה שלי מוגבלות, ויכול להיות גם שהבנתי ואת בטעות חושבת שלא. ואת החוסר הבנה הזה שיכול לנבוע מסיבות שונות, אפשר לתאר בצורות שונות. אפשר להדגיש את זה שלא הבנתי, אפשר להדגיש את זה שלא הסברת לי בצורה מתאימה ואפשר להתייחס לחוסר ההבנה עצמו, אפשר להתייחס לסוג התקשורת שנוצר ביננו, אפשר לדעת ואפשר לבדוק... כול הדרכים והתיאורים מתייחסים אל אותו דבר שנוצר ביננו, אותה תקשורת. מבחינתי אין אמת ושקר, יש דרכים שונות לתאר את הדבר הזה שנוצר. אני במודע בוחרת לבדוק ולשאול דברים שקשורים לאחרים, ולא לקבוע, כי אני לא באמת יכולה לדעת. אני במודע מעדיפה להדגיש את מה שקרה ולא לחפש את הקצר שזה מזכיר לי מצב שמחפשים מי אשם. הנטייה הטבעית שלי היא גם לבדוק קודם את עצמי, לראות איפה לא הייתי ברורה מספיק.
אתמול במהלך חניכה שמתי לב לתקשורת עם החונך שלי. הוא אמר לי שהתעדנתי. האוטומט שלי הלך לההיפך מבוטה, וזה היה לי מוזר כי אני לא תופסת את עצמי כבוטה. אז שאלתי אותו למה הוא התכוון וכך ניהלנו שיחה כנה, סקרנית, נטולת סיפורים, ופתאום הבנתי שהוא מתכוון לפחות מתנגד, שאלתי ואכן לזה הוא התכוון. תהליך הדיוק הזה לא היה מתאפשר אם הייתי מניחה שאני יודעת למה הוא התכוון בלי לבדוק.
אני בסך הכול מציעה לך להרחיב את טווח האפשרויות וההגדרות של חוסר ההבנה הזה, אם בכלל הוא קיים.

ובאשר ללחם ולילדים, אני כרגע מתקשה לדמיין את התזונה של הבנות שלי ללא לחם. אני מקפידה לאפות בעצמי שאור מכוסמין מלא אורגני וזה מבחינתי הרע במיעוטו. אין אצלנו תסמינים פיזיים בולטים כך שיותר קל להשאיר. אין קשר ברור שאפשר להשתמש בו. ראיתי שבדברים שהיה לי ברור שאני מפסיקה לקנות כמו גבינות לדוג' השינוי עבר חלק. כאן, כרגע, אני בעצמי לא השתכנעתי שזה אפשרי.
גוגוסית, מה הילדים שלך אוכלים? הם אוכלים מבושל? הבנות שלי אוכלות בעיקר עגבניות. לעיתים נדירות סלט עם עלי בייביז ולפעמים גם כרוב סגול. פירות בכמויות. וזהו. הן אוכלות ביצים. אחת אוהבת גם טחינה וזיתים והשנייה אפילו את זה לא.

ואני לא מתכוונת לשקר בשם התקשורת המקרבת. זה פרדוקס. משום שזה אולי מקרב מישהי אחרת עליי, אבל זה מרחיק אותי ממנה וממני.
אישה יקרה, אני לא מסכימה עם אף מילה שכתבת חוץ מהמשפט שציטטתי, ובעיניי זה לב העניין. אם משהו מרחיק אותך מאנשים ברור שלא תבחרי בו. בסדר גמור.

כל שאר הדברים שאמרת מניחים שתי הנחות שאני לא מקבלת:
1) יש אמת
2) יש רק דרך אחת להציג את האמת.

בעיניי אין אמת. אפילו לא שלי. המצב שלי תמיד מורכב מיותר מדי רבדים מכדי שאחד מהם יוכל להיחשב כ"אמת". ה"אמת" שלי היא שאני תמיד מורכבת מספיק בשביל שאי אפשר יהיה לאפיין אותי רק במילה אחת או במשפט אחד עם מעט מילים בכל רגע נתון וביחס לכל דבר שהוא.
בנוסף, כל אמת באשר היא, נניח שקיימת, יש המון דרכים לתאר. לטעמי, מה שאת קוראת "תקשורת מקרבת" (וואלה, אין לי מושג מה זה אבל אני מבינה מהקשר) מתלבשת בדיוק על זה. על מציאת הדרך הכי נדיבה והוגנת לתאר את האמת שלי. מי שעושה בזה שימוש כדי לשקר או לסלף או לעוות בטוח עושה משהו גרוע.

גוגוס, על תקשורת מקרבת תוכלי לקרוא אם תצאי מהדף שלך לדף(ים?) שעוסק בתקשורת מקרבת.

בעקרון מדובר בניסיון לממש תקשורת מקרבת באמצעות אוסף של דרכי התנהגות מסויימות. חלק מהן נכונות, חלק לא. זה לא מונח שאני הגדרתי, ולא גישה שאני לחלוטין מסכימה איתה. ליתר דיוק, היא, כמו שיטות רבות אחרות, מתאימה בחלק מהמקרים. והחוכמה היא להבין באילו מקרים היא מתאימה.

אני הנחתי לא שיש אמת כלשהי (אני מאמינה בקיומה כמו גם בזה שהיא לא ניתנת להבנה על ידי בת תמותה).
הנחתי שיש לי אמת כלשהי. לא מוחלטת וסובייקטיבית לחלוטין, אבל אמת. והאמת שלי מאוד מעניינת. אני לא חושבת שאי פעם אוכל לתאר את כולה (אולי אם אלמד טלפתיה). אבל קל לי להבין מה לא מתאר אותה.

ואני מחפשת לא את הדרך הכי נדיבה אלא את הדרך הכי מדוייקת. ואני מאמינה שגם אם הדרכים האלו מתפצלות, הן מגיעות בסופו של דבר לאותו מקום. כל שבהינתן שתי אפשרויות, אנסה לבחור באפשרות המדוייקת ביותר.

אגב, לו ההודעה שלי הייתה נשלחת אתמול, הייתי מספרת על המלונים האלוהיים שאכלתי. הייתה מסיבה. והיה כיבוד. והיו עוגיות, ברובן ממש לא טעימות וכמה כמעט טעימות. והיה פופקורן טעיםם. והיו מים טעימים. והיו המון המון המון מלונים חתוכים וטעימים מאוד. אכלתי יותר ממלון. ומאיפה הצליחו להשיג כאלו מלונים מדהימים?

חלוקית, אני אתחיל מהתחלה, כי חלק ממה שכתבת הכעיס אותי. כי הצעת "להרחיב את טווח האפשרויות" ובכל הנחת שאת מציעה לי אפשרות חדשה. אז לא, היא לא חדשה. אני, הפלא ופלא, שקלתי את האפשרות שאת הצעת ופסלתי אותה. ואם אני נשמעת לך כועסת זה כי אני באמת כועסת.
לדעתי, אחד הדברים הכי לא מכבדים שאפשר לעשות זה להניח שאם אדם בחר בחירה שבעיניי היא מוטעית הו אעשה זאת מחוסר ידע. מאחוריי ההנחה הזו מסתתרת בעצם ההנחה שאפ הוא היה מודע לדרך שלי, היחידה והנכונה, הוא היה בוחר בה.
ולמרות שרק מעט מההנחה הזו נשאר, היא עדיין מתנשאת.

ועם כל הכוונות הטובות, להניח שאני לא יודעת משהו, זה מתנשא. ואחריי שהסברתי את הסיבה שלי, זה עוד יותר מתנשא.

ובזאת אסיים לבינתיים. כי למרות שיש לי עוד הרבה מה לכתוס, אני כועסת, ולא רוצה להשקיע מאמץ בלכתוב כשאין בי נדיבות כדי לעשות זאת, כשאני מרגישה שאני עושה זאת כטובה ולא כתקשורת בין שוות.

ואניא שמח להמשיך לדבר איתך. באמת. אחריי שתביני שבמהלך השיחה את יכולה להסכים או לא להסכים עם הבחירה שלי, אבל לא לערער על עצם קיומה. לא סובלת את זה. וגם על זה אני כנראה אשמח להרחיב אחר כך. מתוך היכרות שלי עם עצמי.

אבל זה יקרה אם ורק אם תפסיקי לספר לי כמה פעמים דברים שאני יודעת, אחרי שאמרתי שאני לא רוצה לשמוע אותם. את מוזמנת לחלוק על דבריי. באמת. אבל לא להתנשא. במעלה הדף הסברתי למה אני לא אתייחס כך לאנשים אחרים. באותה המידה לא אניח שכך יתייחסו עליי.

שונאת התנשאות. במיוחד שהיא באה בצורה נסתרת, כמו מכה מתחת לחגורה.

כותבת עם דמעות בעיניים.

גוגוסית, מה הילדים שלך אוכלים? הם אוכלים מבושל?
אצלנו זה מאוד פשוט כי כל יום נראה מאוד דומה ליום שקדם לו. כולם שותים בבוקר שייק ירוק של פירות עלים ואגוזים. פירות עד הצהריים, סלט גדול וטעים לארוחת צהריים, פרי אם מישהו רוצה אחרי הצהריים ולערב זה תלוי. כשהיינו בישראל אכלנו ירקות ופירות טריים ודי הרבה אגוזים. באנגליה פתאום לא התחשק לנו ואני הרבה יותר בבית אז לא אכפת לי להקפיץ משהו. בערב אנחנו אוכלים לרוב משהו מבושל צמחוני עם עיבוד ממש מינימלי. ירקות מוקפצים או קטניות טריות כמו אפונים. לפעמים תפוחי אדמה ובטטות. אוהבים אצלי ביצים ודגים ואפילו קצת בשר. יוצא לנו ביצים פעם בשבוע, דג לעתים ממש רחוקות ובשר בערך פעם בשבועיים.
אנחנו בלי לחם בכלל. כל יציאה מהבית אורזים מלא פירות וירקות, אגוזים ופירות יבשים אורגניים.

מזכיר לי שהיום בדיוק נתתי מבט קרוב יותר למה שאוכלים ילדים בבית הספר כאן. כלומר, מה ששולחים איתם ההורים. ממש התאכזבתי. על הלחם אין לי טענות כי אני יודעת שרוב האנשים לא רואים בו משהו מזיק וקשה לחשוב על החיים בלעדיו. אצל רוב הילדים היה לחם לבן לגמרי עם מילוי לא מפתה כמו נקניק או ריבה. כמעט אצל אף אחד לא ראיתי משהו טרי. איזו בננה אקראית או תפוז. ילד אחד הביא עיגול של מלפפון, אשכרה עיגול אחד, עטוף בנייר כסף. הוא נתן בו ביס סמלי קטן ואת השאר זרק.
ואצל כולם, אבל ממש אצל כולם, יש חטיף כלשהו, מלוח או מתוק או שניהם ומן משקה בשקית שלא הבנתי מהו. ביקשתי מאחד הילדים היום לראות מה כתוב על האריזה. זה מן יוגורט כזה שמועשר במחיות פרי אבל גם ב... 13% סוכר! וכולם שותים את זה.
חלקתי לעצמי שבחים למכביר על התזונה של הילד שלי, שכוללת ערימת ענק של ירקות ופירות ואגוזים ואחרי שסיימתי עם זה חלקתי לעצמי כמה שבחים נוספים על זה שהוא יושב בתוך כל זה ולא אומר מילה שנשמעת כמו קיפוח או מסכנות. עכשיו נותר רק לתהות, אגב הערתה של הקוסמת, כמה זמן יחזיק מעמד הקסם הזה

חלוקית, אני אתחיל מהתחלה, כי חלק ממה שכתבת הכעיס אותי. כי הצעת "להרחיב את טווח האפשרויות" ובכל הנחת שאת מציעה לי אפשרות חדשה. אז לא, היא לא חדשה. אני, הפלא ופלא, שקלתי את האפשרות שאת הצעת ופסלתי אותה.
אישה, צר לי שאת בדמעות. עם הרגשות שלך וודאי שלא אתווכח. כן משתפת אותך שאני קראתי אחרת את הדברים של חלוקית. לא הרגשתי שהיא "מוכרת" לך משהו חדש שאת אולי לא יודעת עליו. מה שאני קראתי זה שחלוקית מסבירה למה ההרחבה הזו, שאת בוחרת להימנע ממנה, היא כן טובה/מועילה/בעלת ערך ולכן לא כדאי לפסול אותה כפי שאת בחרת.

הנחתי שיש לי אמת כלשהי.
נכון. אבל גם אמרת שמי שלא מסכים איתה לא ראוי להיות בן שיחה. בעיניי זו אמירה מאוד חריפה יחסית לעובדה שזה משהו פנימי ושלך.

אישה במסע
אני באמת מצטערת מעומק ליבי שנפגעת מדברי.
לא הייתה לי שום כוונה לפגוע ואני מצטערת שכך זה יצא.
אני לא הנחתי עליך שום דבר,
הסברתי את הבחירה שלי והצעתי הייתה חלק מדיון תיאורטי שניהלנו ביננו, כסוג של הסבר נוסף, ביאור, הרחבה למה שהתכוונתי לומר,
הרחבה של השונות ביננו.
אין לי שום אפשרות לדעת מה ניסית ומה לא ניסית. מה את יודעת ומה את לא רוצה לשמוע, אלא אם כן את אומרת לי מפורשות.
התייחסתי רק למה שכתבת.
מזכירה לך גם שבגלל המדיה שאנחנו מתקשרות בה, ללא יכולת לראות שפת גוף או לשמוע נימת קול יש הרבה מקום לפרשנות אישית.
אנא ממך, אל תבחרי לחשוב שרציתי לפגוע בך.
את מוזמנת להתעלם מדברי
בכול עת.
בוודאות אני יכולה לומר שלא הייתה לי שום כוונת זדון לפגוע בך
לא הסתתרה בדברי שום הנחה נסתרת. להיפך. מבחינתי זה היה חלק מתהליך התקשורת והבירור ביננו, שבמהלכו כול אחת מבארת ומרחיבה, שואלת, מציעה, בודקת..
אני לגמרי גם לא מתנשאת עלייך או חושבת שאני טובה ממך באופן כלשהו.
אנחנו לא מכירות ובכלל אני לא תופסת את עצמי כטובה מאחרים אלא כשווה בין שווים.
נהנתי להתכתב איתך בגלל השונות ביננו ובתפיסותינו. למדתי הרבה. תודה לך

צר לי שנפגעת.

אין צורך להתנות תנאים להמשך קיום השיחה. אני פורשת מרצוני הטוב. צר לי שכך הבנת את מילותיי. @}

פשוט איטיות זו כן תכונה אישיותית שלי
גוונים, את החלק הזה שלך אני מכירה כי סיפרת על זה. אני לא מערערת לרגע על מי שאת או איך שאת רואה את עצמך. רק על זה שאת קושרת בין התכונה הזו לאורכו של התהליך. אני מציעה עמדה שאולי התהליך הוא כזה בכל מקרה ושגם אצל אנשים מהירים יותר אורכו היה זהה. לעולם לא נדע. אבל נראה לי שבהיעדר ידיעה אין ממש סיבה לחשוב שיש קשר.

בגלל זה אני אומרת שהסלחנות מחבלת.
גוונים, אני מבקשת לשקף לך משהו. אחרי שהסברת את עצמך ממש בפירוט אני תוהה האם את באמת סלחנית כלפי עצמך? מה שאני שמעתי זה אותך מתארת זה מנגנון הצדקה עצמית (אחלה מנגנון, יש כמעט לכל האנשים שאני מכירה כולל אני עצמי) וקוראת לו סלחנות. אבל מכיוון שזו לא סלחנות אמיתית אלא מנגנון הגנה את בעצם לא אוהבת אותו ורואה בו בעיקר את החסרונות. כלומר, אפילו כלפי מנגנון ההגנה שלך את לא סלחנית

אני לא יודעת אם השיקוף שלי עובד בשבילך או מתאים לך אבל זה מה שהאוזניים שלי, שרגישות מאוד לכל סוג של הלקאה עצמית (גם אלו שמחופשים), שמעו. ואם הדברים האלה הם יותר מדי בשביל האינטרנט אז תרגישי חופשייה לגמרי למחוק תכף ומייד.

גוגוס, זה מאוד פשוט.
אני לא רוצה ולא צריכה לדבר עם כולם. בעצם, אני מעוניינת בקצת, מאוד קצת אנשים. יש לי שני חברים וכרגע עוד אחד סולל את דרכו לליבי, ואני חוששת שזה יהיה יותר מדי.
לכן אני מחפשת רק אנשים שמתאימים לי. מנסה להימנע מאנשים שלא מתאימים לי. כמו שכשאחפש אדם להינשא לו הוא לא יכול להיות יהודי דתי. כי הדת שלו פוסלת את שלי. ואחד החברים שלי הוא דתי. פשוט בתור בני זוג אנחנו לא מתאימים.

ואם מישהו לא מסכים איתי על עקרון מהותי, מאוד מהותי, שהוא במידה מסויימת בסיס קיומי, אפילו יותר מהיותי אישה, אז כנראה שאנחנו לא מתאימים.
זה לא רע. יכול להיות שהוא אדם מאוד טוב. אבל אנחנו לא מתאימים.
והעקרון של אמת הוא עקרון שאני לא יכולה לוותר עליו. במובן המילולי ביותר.

חלוקית, אני מקווה להמשך שיחה. ולא אמרתי את שאמרתי בניסיון למנוע תקשורת, אלא להפך, במטרה ליצור אותה.

ברור לי שלא הייתה כוונה רעה. אולם זה לא משנה את העובדה שהדרך שבה כתבת (עם כל הרצון הטוב, וללא שמץ של כוונה רעה) נראית לי אלימה. אם את עדיין רוצה בשיחה (ואני אשמח) אני אסביר את הדעות שלי.
בין השאר, אני מניחה שהיית נמנעת מלדבר בצורה מסויימת לו מספיק אנשים מסביבך היו מזהית את האלימות הזו. אולם היא כה נפוצה חברתית שאף אחד לא שם לב עליה. והיא מעוטה יחסית לכמות האלימות שיש בשיחה רגילה בין אנשים. אולם החברה שלנו אלימה.

אני מקווה שהמילה הזו, שנושאת בעיני אנשים מטען נפשי כבד, לא תרתיע אותך משיחה איתי. את נשמעת אחת הנשים המקסימות שאי פעם התכתבתי איתן.

אשמח גם אם תביני שמבחינתי האחד לא סותר את השני. אני מצד אחד מאמינה בכנות שאת באה עם כל הכוונות הטובות (אמרתי את זה יותר מפעם אחת, אבל ציינת זאת שוב, ולכן איני בטוחה שקיבלת הנחה זו כאקסיומה, כפי שהיא מבחינתי), ומצד שני שחלק מהדברים שאמרת פוגעים מאוד. ועדיין רוצה לדבר איתך.

מבטיחה מחר לפרט יותר.

ואולי להביא לציטוט הודעה של בשמת שעוסקת בנושא הזה ממש.

לכן אני מחפשת רק אנשים שמתאימים לי.
מבינה לגמרי. ומאחלת בהצלחה במציאתם לאורך החיים.

את נשמעת אחת הנשים המקסימות שאי פעם התכתבתי איתן.
אישה, כתבת את זה לחלוקית אבל אני לא יכולה להתאפק מלומר שאת צודקת בהחלט, וזה מבלי להכיר את שאר הנשים שהתכתבת איתן...
חלוקית היא קסם מהלך.

אישה במסע, תודה על ההרחבה שלך. עזרת לי להבין וללמוד ממה שקרה כאן ביננו.
כרגע, לתחושתי התקשורת ביננו בלתי אפשרית בתנאים שהוצבו.

אני רוצה לשתף אותך בפרשנות שלי למה שקרה, ובחוויה האישית שלי. אני מדגישה שזו החוויה האישית שלי, בהחלט יכול להיות שהיא לא מדוייקת, אבל ככה אני תפסתי את הדברים. זה לא אומר או משליך כלום עליך, ואת מוזמנת לעשות בה כרצונך, לדחות, לקבל, לדייק או בכלל לא לקרוא. הכול טוב ואפשרי.
בחוויה שלי, הדיאלוג שלנו הוא סוג של התמסרות. אנחנו מעבירות ביננו משהו, שאנחנו יוצרות ביחד, שמשקף את שתינו, מושפע משתינו ואין לי באמת יכולת לדעת כיצד הוא יתעצב ולשלוט בו. אני יכולה רק להביא את מה שיש לי לתת, לקבל את מה שלך יש לתת, להחזיר אליך וחוזר חלילה. אני סקרנית לדעת מה יקרה. אני לא יודעת את זה מראש. אנחנו משפיעות אחת על השנייה והחיבור הזה יוצר את מה שאנחנו מעבירות ביננו.

עכשיו, לתחושתי נוצר מצב, שעל סמך משפט שכתבתי, הנחת עלי כול מיני הנחות שהן שגויות מבחינתי, בנוגע למה שאני חושבת על הידע שלך, לדעות שלי עליך, לאיך אני תופסת את עצמי ביחס אליך וכול מיני, ועל סמך הפרשנות הזו חווית אותי כאלימה. הגדרת את הפרשנות השגויה הזו, מבחינתי, כאמת ועכשיו על מנת להמשיך איתך בדיאלוג אני נדרשת לקבל אותה, להסכים לה ולהתחייב להסכים למשהו פנימי שלך, איזו הגדרה מהותית שאני בכלל לא מבינה מהי ואיך סתרתי אותה או לא הכרתי בקיומה. איך אני באמת יכולה להסכים למשהו שאני לא יודעת מהו?

אני לא יכולה לשלוט על הפרשנות שלך את הדברים שלי. הייתי מעדיפה שתשאלי אותי, שתגידי לי שהמשפט הזה גרם לך להרגיש שאני מתנשאת עליך ותשאלי אותי למה התכוונתי, תבדקי איתי. אני מצידי בדקתי את האפשרות הזו הכי טוב שאני יכולה, ובכנות ההנחות שלך בכלל לא עברו לי בראש. יכול להיות שאני לא מודעת להן. אני בכלל לא מאמינה בטוב מוחלט וקבוע. אני משתדלת לנתק דברים משיפוט ערכי של טוב ורע לפעמים דברים "רעים" מדויקים לי ופעמים רבות הטוב משנה את פניו ומשתנה. האם את מסכימה לאפשרות שהפרוש שלך למשפט שלי הוא שגוי? כי אני באמת לא חושבת שאני טובה יותר. אני חושבת שהדרך השונה שלי משרתת אותי ומיטיבה איתי וניסיתי להסביר לך למה אני חושבת את זה. אני מבינה באיזה הקשר המשפט שלי יכול להיתפס כמתנשא תודות להרחבה שלך ועדיין אני לא יכולה להיות אחראית לפרשנות שאחרים נותנים למילותי. אני נמצאת בהשתדלות לדייק את מילותי ולומר אותן בצורה הכי מיטבית מבחינתי, זה הכדור שאני זורקת אליך, עכשיו את מקבלת אותו וזורקת בחזרה אלי, אבל אם לי אין אפשרות להשמיע את קולי בכנות ובפתיחות אז אין ביננו דיאלוג אמיתי.
אם אני לא יכולה לומר לך את אשר על ליבי, מבחינתי מתקיים זיוף ואין לי עניין בתקשורת כזו.

גם אם קרה מה שקרה וכיוונתי את הכדור אל הידיים שלך ובטעות הוא הגיע אל הבטן. הרי אנחנו מעבירות ביננו משהו שאין לו נראות כמו לכדור, הוא לא גשמי, הוא הרבה יותר גמיש ודינמי ונזיל, אני לא באמת יכולה לחזות את המסלול שלו ולראות אם הוא פגע או לא. ראיתי שכן, עכשיו אני יודעת להיות רגישה יותר ועדיין יתכן וחוסר הדיוק הזה או הפרשנות השגוייה שלנו אחת לדברי השנייה יקרו שוב. ומה אז? הייתי רוצה שהתקשורת שלנו תהיה חומלת וסלחנית את השגיאות הללו כי זוהי מהותה של התקשורת עם אדם חדש שלומדים להכיר. אני לא חוויתי אותה ככזו.

יכולה לומר לך על עצמי שהפגיעות שלי היא יותר תוצר של החלטה פנימית מאשר של נסיבות חיצוניות. יכולות להיות סיטואציות דומות ואחת תפגע בי ואחרת לא, והסיבות לכך יכולות להיות שונות ומגוונות, תלויות משאביי הפנימיים, סף הרגישות החושית שלי ויכולת ההכלה שלי, מצב הרוח שלי, יכולת הפענוח שלי, הערות, המודעות, הכנות וכן הלאה. ואני גם יכולה לבחור שלא להיפגע.
ביום שבת פגעה בי חברה וזה הפתיע אותי ונדרש לי פיענוח של כמה שעות על מנת להבין ולדעת מה בדיוק פגע בי, איזה כפתור נלחץ ולטפל ברגשות שלי. אני בוחרת לקחת אחריות על זה כי אני רוצה להתקדם ולהתפתח. היא מבחינתי שולית בסיפור הזה. וכתבתי גם במעלה הדף, שהמסקנות שלי מהסיפור הזה היו שאני צריכה לחזק את העצמי הפנימי שלי במקום לדרוש צדק חיצוני מולה. גם זה תרחיש אפשרי.

לסיום, לתחושתי אי אפשר באמת להתנות תנאים על הדבר החדש שמתרקם ביננו כשאנחנו בתקשורת. אנחנו יכולות להחליט על כללים חיצוניים של שימוש בשפה יפה ומכבדת, כתיבה מכוונה טובה וכו', אבל על פרשנות פנימית ואישית, אי אפשר להתנות תנאים.
@}

גוגוסית יקרה תודה

(כמו גוונים, אני גם מרגישה גסת רוח כשאני לא מתייחסת לדיון הער שמתנהל פה, אלא ממשיכה בענייניי, אבל באמת שאין לי מה לתרום.)

קטע.
אבל ממש ממש קטע. ממש קטע.

הקטע הוא כזה: כל כך הייתי עסוקה בלכעוס על עצמי שאני אוכלת הרבה שפספסתי את המובן מאליו. המחזור שלי איחר, ההורמונים שלי פשוט השתגעו ולהלן - אכילה רבה וללא בקרה.
והנה, בכמה ימים שלפני שהוא בא ובימים האלה של המחזור עצמו, אני אוכלת מעט. ובאותה טבעיות שבה אכלתי הרבה. כלומר, כמו שקודם הייתי חייבת כל הזמן לנשנש משהו ככה בימים האחרונים אני יכולה שלא לנשנש משהו במשך שעות ארוכות.

וזה די מדהים איך הגוף החכם שלי מאזן את עצמו כשאני לא מתערבת. מפחית כמויות אחרי שהוא צרך מהן הרבה, בעת מצוקה. מחזיר את עצמו לתלם.
זה מוזר, כל כך הרבה שנים חשבתי שהמנגנון שלי פשוט מקולקל והנה דווקא כשאני עסוקה ולא שמה לב הוא בא אלי פתאום בהפוכה.חמוד. גאון שלי.

ואני רוצה להגיד לכן שהייתי ממש בפאניקה בימים האלה, עד שיום אחד אפילו חזרתי לספור נקודות! למזלי זה לא החזיק מעמד יותר מיום אחד אבל גם ליום הזה הייתה השפעה הרסנית עלי.
הלוואי שהייתי יודעת איך לעשות את הקסם הזה שהתרחש פה בגלל שהראש שלי היה במקום אחר לגמרי. אני חושבת שהמנגנונים הטבעיים שלי ממש נחים כשאני לא עסוקה בלבחון אותם כל הזמן ואני נחה כשאני פשוט חיה.

מעניין איך עושים את זה, אם זה ישים בכלל.

חלוקית, אני תוהה איך לענות.

הסברים על עצמי לא יועילו. בעיקר כי אתמול כבר חשבתי להתייחס למשהו שכתבת, למקרה שתכתבי אותו, ואז החלטת שזה לא מכבד כלפייך. ואת אכן כתבת אותו.
ומיכיוון שהראת אי רצון ברור לא להמשיך בתקשורת, והציטוט מדברייך-שלך הוא לא הוכחה מספקת כדי להבהיר שזה מה שכתבת, וזה לא פרשנות, אז אני אכן אוותר על השיחה.

ודי חבל לי.

כי התנאי שאני מבקשת, בלי אלימות, הוא לא קשור לצורה החיצונית, אלא למהות.
כי התכוונתי לכתוב בהודעה הקודמת "ורק למקרה שתציעי לי לבדוק איפה הבעיה אצלי", אבל לא כתבתי. אז אני לא אכתוב עכשיו. בין השאר, משום שאני לא חושבת שאדם צריך ללמוד לא להיפגע מאלימות. זה אפשרי, אני יודעת. אבל זה אחד הדבריפ הרעים שאדם יכול לעשות לעצמו.

הכללים החיצוניים של הכתיבה מעניינים אותי פחות מכל. מעניינת אותי המהות. והמהות נשארת זהה.

אז אני אסתפק באנשים שמוכנים לעשות מאמץ כדי לא לפגוע בי, ולא להפנות אותי לטפל בעצמי.
כי אני מעוניינת בתקשורת חומלת ונדיבה. והמילים שלך נראות לי רחוקות מזה, למרות כל הכוונות הטובות.

ואני תוהה אם לכתוב את כל מה שתכננתי. ומחליטה שלא. כדי לא לדבר כשאני רואה שאת לא מקשיבה, או לא מבינה. כי זו מצווה. אחת חשובה במיוחד, ואחת שחשוב לי במיוחד למלא. לדבר למי שמקשיבה, לא לדבר למי שלא.

כי את לא יכולה להסכים למשהו שאת לא מבינה, אבל את יכולה לכבד את ההגדרה שלי ולהכיר בה כלגיטימית כמו שלך. להכיר בכך שהמשהו הלא ידוע שעשית ופגע בי הוא אכן פוגע, ולנסות להימנע ממנו. וכך בדרך כלל מתחילה תקשורת. בנכונות להישאר ולנסות להבין גם כשאין הבנה. ברגע שאין את הנכונות הזו, אין תקשורת. והנכונות הזו לנסות היא הבסיס.

אז אני אוותר. כי אם אשר על ליבך נראה לי מתנשא, אז עדיף לוותר.

מיכל, מה שסיפרת מקסים.

המנגנונים הטבעיים שלך עובדים, וזה נפלא.

עכשיו כדאי לך ללמוד איך לא לעשות כלום, וזה נשמע לי קשה.

מפתה ההצעה שלך גוגוס להתחיל משהו ביחד אבל אני בוודאות יודעת שאפול ואפילו קצת.
אני לא ישנה בלילות כבר שנים ויש לזה מחיר יקר שכולל רצון להתנחם וכו...

עכשו אני גם אחרי לילה של "מחלה" - ככה הגוף שלי דורש שינוי. הוא מכניס את עצמו ל12 שעות של נזלת מטורפת ואם ישנתי לפחות שעתיים רצוף אני קמה קצת בריאה.
אז גם ככה אני לא אוכלת כלום (ואני מניקה שניים!!!) זה מדהים איך אחרי כמה שעות של צום הגוף מאתחל את עצמו מחדש ודורש רק פירות...
(איפה האנונות כשצריך אותן??!)

ואישה במסע - אני תוהה אם יש לך ילדים גדולים כשאת בנחרצות מכריזה שגיל תשע הוא לא גיל ההתבגרות החדש...
משיחות עם חברות עם ילדים בגילאים דומים אני מבינה שאני לא היחידה במקום שמרגיש כך.

חלוקית, אני חושבת שכתבת טקסט מופתי. ההתנסחות שלך מרהיבה ביופייה ואני מסכימה עם כל מילה. ביטאת ממש במדוייק את מחשבותיי. גם באופן כללי וגם מול התקשורת שלך עם אישה במסע
אני מודה שאני מתקשה מאוד להבין איך ניתן להבין אותו, או שמא לחוש אותו, כפי שהוא מתקבל אצל אישה במסע אבל כנראה שאפשר.
בכל אופן, תודה שכתבת. יש לו אולי נמענת ספציפית אבל הוא יישאר כאן לעוד עיניים רבות ואני שמחה שכך. ממש נכס צאן ברזל.