החיוניות שלי חלק שישי

[גוגוס*]

_למה ה"ככה מרגיש לי נכון" שלו עדיף על שלך?
זה לא בדיוק ככה. זה ה"ככה אני מרגישה שנכון" שלי מול ה"ככה מוכר ומקובל אצל הרוב" שלו, שהיה גם שלי עד לא מזמן._
תפילה, כל כך שמחתי לקרוא את זה. את הראייה הנדיבה הזו, שמבינה כמה מאתגר יכול להיות לאחרים כשאת קמה בוקר אחד ורוצה גם להיות אחרת מעצמך וגם לפרוש מהכלל המוכר.
אני כמובן לגמרי בעד מתן נוכחות לדרך שלך וההרגשה שלך, אבל מניסיון - זה מאוד מאוד מועיל להמשיך ולראות בבירור את הצרכים של האחרים, את הקושי שלהם, לפעמים אפילו את האיום.
וככל שאת רואה אותם באופן נדיב את מקדמת באופן הכי אקטיבי שיש את היכולת שלהם להעניק לך מבט כזה מהצד שלהם.

[אישה_במסע*]

בזכותכן אני מדייקת לעצמי את המשמעות של המילה "ברירה" בשבילי.
למילה הזו יש שלוש קונוטציות מרכזיות: תכנותית, מדעית ומסיטית.

במובן התכונתי, "ברירת מחדל" זה מושג עצמאי שאני לא חושבת אפילו על המילים שהוא מורכב מהם, כמו כל ביטוי שהתנתק ממשמעותו המקורית <בית ספר, למשל>. במובן הזה, ברירת מחדל זה דיפולט, וזה ה-ELSE שבא אחרי כל ה- IF-ים.

למילה ברירה יש הקשר של משתנה בוליאני, TRUE או FALSE. האמת והשקר של משתנים בוליאניים הם מאוד מוחלטים, אבל נותנים תשובה לשאלה קונקרטית אחת בלבד, ואין להם קשר לאמת אוניברסלית כלשהי.
זה גם מתאים למשמעות של ברירה של נוודית של לבחור בדבר הנכון, כלומר יש הנחה שיש נכון ויש לא נכון רק במקום נכון ולא נכון, אמת ושקר, 0 ו-1.
וזה מתאים מאוד לאלגוריתמי מיון למיניהם.

הקשר המדעי הוא בדיוק ברוח המילה, של דברים שהם סופיים לעת עתה. במובן הזה, הברירה היא אכן נוקשה, אך היא זמנית במהותה.

וההקשר המיסטי - הולכת וסיליסה, עוד לא רבת התבונה, לבאבא יגא. הולכת ביער אפל ומלא סכנות, ומגיעה לבקתתה של באבא יגא. ומקבלת אותה כתלמידה באבא יגא ונותנת לה משימות לרוב. אחת מהן היא לברור מיני קטניות.

מסקנה מהניתוח - המילה "לברור" מתאימה לי לבחירה בין שתי אפשרויות. לברור זה כמו להעביר קו במרחב האפשרויות, ובכך לחלק אותו לשני חלקים.
היא ממש לא מתקשרת לי לדלות, אבל גם לא לשפע. היא לא תלוייה בהם בכלל, על מערכת צירים שונה. כמו הווקטורים (0,1) ו- (1,0).


בנוגע לחומרים מסוכנים בכלים - זו שאלה בעייתית מבחינתי
כי קערות המתכת שיש להורים חלודות. ואני לא צריכה לחפש באינטרנט כדי להבין שזה מפוקפק. וקערות הפלשטיק נראות יל בסדר לסלט. אבל אם אני רוצה לערבב בהן תערובת לעוגה והיא כוללת חמאה ושוקולד מומסים - והם כבר חמים? ואם אני אשרוט את הקערה וחתיכות פלסטיק יתערבבו בסלט?
כרגע זה מה שיש, אבל לקנות קערה שאני אחשוש להכין בה עוגה זה לא רצוי מבחינתי.

בנוגע ל מילה חלופית - סיבת קיומן של מילים ביא בעיקר לתקשורת.

[אישה_במסע*]

תפילה

בנוגע לידע בתזונה - מה קראת פה בנושא? כי אני לא תמיד זוכרת תשובה מדוייקת, אבל יכולה לתת כמה וכמה תשובות לעדיפותו של שמן הזית. אני לא יודעת מה רמת הידע שלך, אבל בתור בדיקה - האם יש לך אלגוריתם שנותן עדיפות למיני מזונות, גם אם רק בערך? <לי יש כמה וכמה אלגוריתמים שונים שעוד לא הכללתי לאחד, אבל הם בכל מקרה חופפים ברוב מוחלט של המקרים>

בנוגע לתשובות:
למשל, תשובה גוגוסית יכולה להיות ששמן זית טעים לך יותר או סתם מרגיש לך נכון יותר.
תשובה בשמתית תכלול את מידת המזינות של מזונות ככזו שעברה את מבחן הזמן, ואת שמן הזית בתור שמן שעבר את המבחן הזה, ואת הבחירה בשמן הזה מבין האלטרנטיבות משום שזה השמן המקומי.

התשובה שלי היא ששמן זית לא טעים לי, ולכן אני לרוב לא משתמשת בו. התשובה לי לשמן חמניות היא שאם הוא בכבישה קרה אז אין בעיה, ובעצם עם רוב השמנים שעשויים מדברים מזינים ובכבישה קרה אין בעיה. סויה, למשל, מפוקפקת בגלל ענייני הורמונים, ולכן שמן סויה הוא גם חשוד. גרעיני חמניות זה טוב ולכן גם שמן חמניות בכבישה קרה. כנ"ל לגבי שמן אבוקדו ושומשום. שמן קנולה - ממה זה בכלל עשוי? שמן דקלים - מפוקפק מאוד. מתי בפעם האחרונה אכלת דקל?

תגידי, באמת בשיח שיניך לבין בן הזוג הטענה ש"ככה כולם עושים" היא טענה לגיטימית? נחשבת טיעון משמעותי בדיון? לא זה שקשה לו, אלא זה שככה כולם עושים בתור ראייה לנכונותה של דרך מסויימת?


_אפשר לומר שהחלטה היא תהליך של שקילת האפשרויות עד לבחירה,
ושבחירה היא מימוש, עשייה של האפשרות הנבחרת, רק שלעתים הבחירה היא אוטומטית/ בררת מחדל ללא תהליך מקדים של קבלת החלטה? _

בהחלט אפשר
מוסיפה גם שאחת הסיבות שלדעתי אני מקבלת החלטות שקולות ולא מוטות בנושאים שלרוב יש בהם הטייה רגשית חזקה היא שאני מחליטה מראש. לעיתים קרובות החלטה בזמן אמת מערבת פחד ולחץ זמן ושיקולים חברתיים ובלבול והרבה בלאגן, ולדעתי להחליט מראש זה הרבה פעמים נוח ומקל מאוד.

[תפילה_לאם*]

תפילה, כל כך שמחתי לקרוא את זה. את הראייה הנדיבה הזו,
קטעים, גוגוס. בכלל לא הסתכלתי על זה ככה. אני חושבת שכתבתי דברים באותה הרוח בדפים שלי כבר כמה פעמים, ושקיבלתי תוגובות בנוסח מה שאישה כתבה למעלה.
וככל שאת רואה אותם באופן נדיב את מקדמת באופן הכי אקטיבי שיש את היכולת שלהם להעניק לך מבט כזה מהצד שלהם.
תודה על הנדיבות שלך כלפיי בכתבך כך ובעז"ה יתקדמו אצלנו הרבה תהליכים חיוביים.
למשל, הערב (הלילה) שוחחתי קצת עם בעלי על הנושא. אז היה קטע מצחיק, כשהוא שאל אותי מה יכלול השינוי התזונתי שלי, ואני אמרתי לו - תוך כדי חיסול פרוסות עוגת דבש-שוקולד בקצב... נדיב - שאני עדיין לא סגורה על זה, אבל סגורה על השלב המקדים = מילוי מאגרים של שוקולד ועוגות. וחוץ מזה, שאלתי אותו אם נראה לו בסדר, שקינוחי השבת שלנו יפסיקו לכלול סוכרים וקמחים מעובדים. והוא אמר שזה נראה לו בסדר. שאם הקינוח יהיה סלט פרות - זה יהיה לו טעים. (זה מה שאכלנו בדיוק יחד באותו הזמן. בין קבוצת פרוסות עוגה א' לקבוצה הבאה.) ודווקא מצדי אני טיפה חוששת, כי זה נראה לי שינוי גדול בשביל הילדים (ובעיקר בשביל הילדות). ויש גם הטעם הטיפשי-אך-משמעותי, שלפעמים הם מוכנים לאכול בארוחה משהו מזין כדי לזכות בקינוח (הלא מזין), אבל אם הקינוח יהיה משהו שהם לא אוהבים, אז מה יזין אותם בארוחה?

[תפילה_לאם*]

וקערות הפלשטיק נראות יל בסדר לסלט. אבל אם אני רוצה לערבב בהן תערובת לעוגה והיא כוללת חמאה ושוקולד מומסים - והם כבר חמים?
אז אולי פיירקס?

בנוגע לידע בתזונה - מה קראת פה בנושא?
אוי, לא יודעת. קראתי דפים פה ושם, והרבה ממה שגיבשתי לי בשנה שעברה התבסס על תשובות ישירות שבשמת האכילה אותי בכפית על כל שאלה שלי.

האם יש לך אלגוריתם שנותן עדיפות למיני מזונות, גם אם רק בערך?
מניחה שיש, אבל קשה לי לאתר את ההגדרה.
בואי נראה...
אולי שילוב בין טעים (גם אני לא אהבתי שמן זית פעם ועכשיו דווקא כן) לבין "קראתי ב'באופן'" לבין לא יקר מדי אך לא זול מדי (ע"ע שמן סויה). הייתי רוצה לומר שאני ממש מרגישה שמאכלים מסוימים ממלאים אותי בחיוניות ולכן בוחרת בהם, אבל בפועל יש לי כמה סיפורים בודדים כאלה שאני זוכרת ממהלך חיי, כמו שכתבתי פה לגוגוס לפני כמה וכמה חודשים וכמו שהזכרתי ב{{}}סיפור הלידה החמישית שלי, אבל ביומיום אני לא מרגישה תחושות כאלה בעצמה מספקת שתכוון אותי אל מאכלים מדויקים.

שאם הוא בכבישה קרה.
או! זה המונח שמלמלתי באוזני אחותי, ולשמחתי היא לא שאלה מה זה אומר...
בסך הכול, כל מה שכתבת הגיוני, מתקבל על דעתי ואפילו אולי הייתי מסוגלת לשלוף לו הייתי חושבת על זה עוד קצת, אלא שזה לא היה מוכן לי ב"שלוף". ויותר משהפריע לי שלא השמעתי מיד באוזני אחותי (הקטנה, שתיכף טסה בחזרה לחוץ לארץ שלה) משנה סדורה, מפריע לי שאין לי משנה כזו בשבילי. ולכן אני מרגישה שאני בוחרת בחירות לא לגמרי מנומקות. מה, רק כי החלטתי מתישהו שבשמת תהיה הגורו שלי, אפילו שהיא ניסתה להתנער מההכתרה הזאת? זה טיעון משמעותי בדיון?

זה שככה כולם עושים בתור ראייה לנכונותה של דרך מסויימת.
בעיניי, זה ש"ככה כולם עושים" אינו ראיה לנכונות דרכם, אבל זה בהחלט מעלה את הסבירות לנכונותה. ואם גם אנשי מקצוע טוענים כך, וגם אני עצמי הלכתי באותה הדרך, ועכשיו בחרתי אחרת אבל אין לי נימוקים ברורים, זה לא פשוט להחיל אותה על אחרים.

בהחלט אפשר
יופי. זה עוזר לסדר את המחשבות ואת הטרמינולוגיה.

אני מקבלת החלטות שקולות ולא מוטות בנושאים שלרוב יש בהם הטייה רגשית חזקה היא שאני מחליטה מראש.
נשמע לי רלוונטי מאוד לבחירות תזונתיות!

[נוודית*]

תפילה לאם, עם קריאת המילים האחרונות שלך, עלתה לי מחשבה בנוגע לתהליך ההולך ומתקרב שלך, וברשותך - משתפת אותך.

אולי יהיה יותר נכון לך לצאת לדרך עם עצמך בלבד, ולא לשאוף (בשלב זה) לשינוי שיחול על המשפחה כולה?
מצד אחד, זה נכון שזה מוסיף סיבוכיות מסוימת מכיון שאת מוצאת את עצמך מכינה מאכלים שאת לא רוצה לאכול בעצמך, או מציידת את הבית ב"פיתויים" כאלה ואחרים.

מצד שני, את יכולה להתמקד בדרך שלך, להתבונן ולהרגיש מה קורה לך, במופרד מכל הנפשות הקרובות לך (כמה שאמא יכולה להיות מופרדת מילדיה). את יכולה להתקדם לאט או מהר, כמו שנעים לך, ואת לא מסתבכת בסינכרון של כמה תהליכים מקבילים שנעים כל אחד בקצב שלו, או בכלל נתקעים. את משחררת מראש משא אחריות ואשמה פוטנציאלים. ואת לא צריכה לנמק שום בחירה באופן ברור, או בכלל, מלבד נימוק העל - ככה אני רוצה, זה מה שמתאים לי, זה מה שנעים לי.

זה קצת כמו בהנחיות הבטיחות בטיסה. אני אמורה לשים את מסיכת החמצן על עצמי, לפני שאפנה, ואהיה מסוגלת, לדאוג לאלה שבאחריותי.

מאחלת לך דרך נעימה

[גוגוס*]

אישה, ממש אהבתי מה שכתבת על ברירה. יצא לך כזה ברור, שהרגשתי שאני מבינה אותך. כאילו אני בתוך הראש שלך.

קערות - גם אני מציעה פיירקס, או זכוכית אחרת. הבעיה איתן זה הכובד שלהן. זה תמיד מצחיק אותי לשים משהו קל ואוורירי כמו סלט בתוך משהו כבד. מן כוחות נוגדים כאלה. בגלל זה החיבה לנירוסטה.

תשובה גוגוסית יכולה להיות ששמן זית טעים לך יותר או סתם מרגיש לך נכון יותר
כן, זו אופציה, אבל במקרה כמו שמן הזית, שנחקר כל כך הרבה, סביר שהייתי מפנה למידע מסוג נוסף. אפשר לעשות חיפוש גוגל הכי פשוט ולברור מתוכו חומרים שנראים רציניים ולקבל מהם השראה. גם להבין מה זה בעצם אומר "כבישה קרה" (שגם לה יש רמות שונות) וגם להבין קצת על שומנים מסוגים שונים ומה קורה להם בחימום למשל.
אני חושבת שתשובות טובות הן תשובות שיש בהן כמה רבדים. הן מתיישבות יותר טוב. בתשובה טובה יכול להיות רובד של התנסות אישית, רובד של תחושת בטן ורובד של מידע מחקרי שנראה לנו אמין או שיש לנו כלים של ממש להעריך את האמינות שלו.

אני מחליטה מראש. לעיתים קרובות החלטה בזמן אמת מערבת פחד ולחץ זמן ושיקולים חברתיים ובלבול והרבה בלאגן, ולדעתי להחליט מראש זה הרבה פעמים נוח ומקל מאוד
מציעה לך מחשבה בנוגע לזה - זה בהחלט מקל ונוח, אבל זה מדלג על ההתמודדות עם הפחד, ומרחיק אותך מהקשבה בזמן אמת לצרכים שלך.
הניסיון שלי מראה שככל שנותנים לדברים להיות בזמן אמת הפחד לאט לאט נעלם והקשב לעצמי עולה ומתחזק ונהיה ברור.
אני רוצה... אני צריכה... אין לי מה לפחד. הנה הרצון שלי והנה הצורך. איך אוכל למלא אותם בצורה הכי טובה?
אני מרגישה שהקול הזה שלי, של הצרכים והרצונות, מתגבר עם השנים והופך את כל השאר לרעשי רקע. זה מהלך שדוחק את הפחד וזה מאוד מאוד נעים.
צריך להתנסות בזה מדי פעם בסיטואציות בטוחות יחסית כדי לקבל את הטעם ואת הביטחון.

[גוגוס*]

שאלתי אותו אם נראה לו בסדר, שקינוחי השבת שלנו יפסיקו לכלול סוכרים וקמחים מעובדים. והוא אמר שזה נראה לו בסדר. שאם הקינוח יהיה סלט פרות - זה יהיה לו טעים.
וואו, תפילה, איזה יופי לשמוע!
את מכירה אותי, אני חובבת גדולה של שאלות וזה תמיד משמח אותי כשהן מובילות לתשובה הרצויה

אם הקינוח יהיה משהו שהם לא אוהבים, אז מה יזין אותם בארוחה?
האוכל שהם יבחרו להשביע בו את הרעב שלהם?
אם את רואה בעצמך שיש פה דינמיקה קבועה שהיא סוג של שיבוש אני מציעה בחום לשחרר אותה לשלום. תתמודדי אחר כך עם מה שיבוא, בדרך הכי טובה שתיראה לך. אבל את מה שברור שמשבש כדאי קודם כל לשחרר.
ואולי שווה לדבר איתם? לא מכירה את המשפחה בהתנהלות כזו. זה יותר קל כאשר שניכם עומדים מאחורי הדרך הזו. "אבא ואני דיברנו ו..." "חשוב לנו ש..." "אנחנו מארגנים פרידה משפחתית ממה ש..."
ומתוך עולמי כמנחת קבוצות (שלא תמיד מתאים למשפחה, בגלל זה אני מציינת את זה) - אפשר גם להציף את הקושי האמיתי. להעלות את זה שאכילה לשם הגעה לקינוח היא משובשת, פוגעת ביכולת לבחון את האוכל עצמו בעיניים סקרניות, לא נמצאת כאן ועכשיו אלא בדבר עתידי, מקשה על התקשורת עם הרעב והשובע. ושאתם רוצים להיפרד משיבוש הזה ביחד עם הפרידה מהסוכר והקמח המעובד. אפשר לראות מה הם אומרים, להביע הרבה אמפטיה לקשיים צפויים, לעודד התנסות במהלך הזה ובחינה מחודשת בעוד כך וכך זמן וכו'...

[גוגוס*]

הייתי רוצה לומר שאני ממש מרגישה שמאכלים מסוימים ממלאים אותי בחיוניות ולכן בוחרת בהם, אבל בפועל יש לי כמה סיפורים בודדים כאלה שאני זוכרת ממהלך חיי... אבל ביומיום אני לא מרגישה תחושות כאלה בעצמה מספקת שתכוון אותי אל מאכלים מדויקים.
טוב שאמרת. הדרך לשם לא עוברת תמיד בתחושות בעלות עוצמה.

נלך רגע בכיוון אחר - מכירה את זה שילד נשאל שאלה, והוא עונה - לא יודע, מקבל עידוד "לנחש" ומנחש את התשובה הנכונה?
זה כאילו מהראש אבל מי שמתבונן מהצד רואה שהתשובה מונחת בפנים פשוט במגירה שנראית נעולה. אבל היא לא.

את יכולה ללכת באותה דרך. לשאול את עצמך - מה בא לי? לראות מה עולה. יעני מהראש, בלי לחשוב.
לאכול ולבדוק בדיעבד אם זה עורר בך יותר חיוניות ממה שהיתה קודם וללמוד מזה.
אחרי הרבה פעמים תגדל היכולת שלך לסמוך על עצמך והעוצמה של התחושה תנכיח את עצמה כבר בשלב מוקדם יותר.

זה היה ברור או סינית?

[תפילה_לאם*]

אולי יהיה יותר נכון לך לצאת לדרך עם עצמך בלבד, ולא לשאוף (בשלב זה) לשינוי שיחול על המשפחה כולה?
תודה, נוודית.
בקיץ שעבר התחלתי תהליך כזה, שנמשך כחודשיים וחצי-שלושה ונקטע בתחילת ההריון, על אף האבסורד שבכך.
הקושי לשנות את התזונה שלי בזמן שאת מוצאת את עצמך מכינה מאכלים שאת לא רוצה לאכול בעצמך, או מציידת את הבית ב"פיתויים" כאלה ואחרים. אכן לא פשוט, אבל אולי לא פחות ממנו הרגשתי מחויבת במידת-מה ליישם שינויים מסוימים בבית בגלל האחריות ההורית שלי. עם זאת בהיבטים אחרים הבית דווקא הלך אחורה (עוגות קנויות במקום ביתיות, לחם אחיד במקום פיתות "מלאות?").
אני חושבת שבשלב הזה אכן אצא למהלך משלי, ואני רק מקווה שבעלי עצמו יצטרף אלי במהלך כלשהו (לאו דווקא מקביל לשלי). מאחלת לעצמי שאחרי שיהיה לי די חמצן - כמו בדימוי היפה שלך - ארגיש טוב בעצמי וגם אוכל לכוון בבטחה את שאר בני חסותי.

[גוגוס*]

את יכולה להתמקד בדרך שלך, להתבונן ולהרגיש מה קורה לך, במופרד מכל הנפשות הקרובות לך (כמה שאמא יכולה להיות מופרדת מילדיה). את יכולה להתקדם לאט או מהר, כמו שנעים לך, ואת לא מסתבכת בסינכרון של כמה תהליכים מקבילים שנעים כל אחד בקצב שלו, או בכלל נתקעים. את משחררת מראש משא אחריות ואשמה פוטנציאלים. ואת לא צריכה לנמק שום בחירה באופן ברור, או בכלל, מלבד נימוק העל - ככה אני רוצה, זה מה שמתאים לי, זה מה שנעים לי.

כל מילה!
ויש כאן ערך מוסף נוסף ולא פחות חשוב. הילדים שלך צופים בך.
הם צופים לא רק כשאת בוחרת מה לאכול אלא כשאת מנהלת את התהליך שלך להבנת מה טוב לך.
והמסר הזה, איך מנהלים תהליך של בדיקה ושינוי, על מה נסמכים, ומה מותר להקפיץ כנימוק וכו' - הערך של זה גבוה פי מיליון מהערך של מה שאוכלים.
אם תבחרי במה שהציעה לך נוודית אל תשכחי לשתף אותם.
לשבת בשולחן ולהרהר בקול רם איך הגעת לזה שאת אוכלת עכשיו שסק, או מרק או סלט או שוקולד. לחבר אותם דרך הדיבור הפנימי שלך בקול רם לתנועה דומה של חקירה וסקרנות ובחירה מתוך קשב של ממש לגוף.

[תפילה_לאם*]

אפשר לעשות חיפוש גוגל הכי פשוט ולברור מתוכו חומרים שנראים רציניים ולקבל מהם השראה.

1. בעברית יש די חומרים רציניים?
2. אחרי שאני יושבת פה מול "באופן" עד לפנות בוקר יהיה לי זמן לקרוא משהו אחר באינטרנט?

ומה קורה להם בחימום למשל.
בזה אולי עדיף לי לא להעמיק בשלב זה, כשפרדה משפחתית משניצלים ומחביתות אינה מסתמנת באופק...

_אם הקינוח יהיה משהו שהם לא אוהבים, אז מה יזין אותם בארוחה?
האוכל שהם יבחרו להשביע בו את הרעב שלהם?_
ה"אוכל" הזה עלול להיות הממתקים שמחלקיםם בתפילת הילדים שקודמת לארוחה או הכיבוד בקידוש שנערך בביהכנ"ס בערך אחת לחודש או ארוחת הארבע שעדיין לא התרוקנה לחלוטין מקמח-סוכר ובמיוחד בשבת.

"אבא ואני דיברנו ו..." "חשוב לנו ש..." "אנחנו מארגנים פרידה משפחתית ממה ש..."
אני חושבת שבשלב הזה אולי לא כדאי להציג את זה כ"החלטה" אלא להתמודד עם כל ארוחה בפני עצמה, ולו משום שייתכן שנחזור להרגל הקודם אחרי שבוע או שבועיים.
אבל להעלות את זה שאכילה לשם הגעה לקינוח היא משובשת, פוגעת ביכולת לבחון את האוכל עצמו בעיניים סקרניות, לא נמצאת כאן ועכשיו אלא בדבר עתידי, מקשה על התקשורת עם הרעב והשובע. יכול להתפתח לשיח מעניין וחשוב.
הבעיה היא שיש כאן נטייה לטעון בלהט עיוור ש"ככה טוב לי" בכל מיני הקשרים (אוכל מלא מול ריק, סידור החדר). כשאני חושבת על זה, אולי ההתנגדות וההתעקשות נובעות מניסיון שלי מנגד "לפקוח את העיניים" ולשכנע בכוח, בהחלטיות. אפילו כשאני לא מונה את טיעוניי, עמדתי ברורה ונשקפת החוצה. מעניין אם אוכל להגיע לדיון פתוח, לשדר הקשבה.

[תפילה_לאם*]

זה היה ברור או סינית?
את כבר מכירה אותי...
כן, אני חושבת שזה ברור.
רק צריכה לראות ש אם זה עורר בך יותר חיוניות ייבחן דרך הגוף ולא דרך הראש, שכבר חושב שהוא יודע מה אמור להיות טוב לגוף.

בהקשר זה נזכרתי במשהו שרציתי לשאות אותך. סיפרת פעם לדוגמהעל מקרה שכמעט אכלת שוקולד צ'יפס, עצרת, הבנת למה את זקוקה ומילאת הצורך במאכל חיוני. וכתבת לי עוד על אנשים שזקוקים יותר לסוכר מול אחרים שזקוקים יותר לשומן.
איך אפשר לדעת מה אני צריכה? אם "בא לי שוקולד" זה אומר שאאני צריכה סוכר? שומן? שניהם?
אה, בעצם כבר קלטתי את הראש... בטח תגידי לי לבדוק בעצמי...

[תפילה_לאם*]

לשבת בשולחן ולהרהר בקול רם איך הגעת לזה שאת אוכלת עכשיו שסק, או מרק או סלט או שוקולד. לחבר אותם דרך הדיבור הפנימי שלך בקול רם לתנועה דומה של חקירה וסקרנות ובחירה מתוך קשב של ממש לגוף.
הגיוני שזה יהיה טוב בראש ובראשונה עבורי. המללת חשיבה. (אני אוהבת את הביטוי הזה.)
ונראה אם הזמזום שלי יעבור לידם/ יעצבן אותם שאמא חופרת או שדווקא יתעניינו. כך או כך משהו ייקלט בוודאי. הה! "ייקלט" הרי קשור לעולם תוכן מסוים מאוד: אחרי שנקלט יכול בעז"ה לגדול ולהיוולד...
שיהיה בשעה טובה!

[גוגוס*]

אם לחפש בגוגל מכביד - שחררי.

אם אין לכם החלטה באמת לא כדאי להציג זאת כך.
אפילו כשאני לא מונה את טיעוניי, עמדתי ברורה ונשקפת החוצה. מעניין אם אוכל להגיע לדיון פתוח, לשדר הקשבה.
עמדה ברורה זה דבר טוב מאוד. ביחס לעצמך
ויכולה להיות לך עמדה ברורה מאוד בשאלות לא אישיות כמו "מה מזין". כי לדעת מה באמת מזין זה לא פשוט בכלל בכלל.
ורק תזכרי שזה שיש הקשבה של ממש ודיון פתוח עוד לא מחייב אותך לנהוג בדרך כזו או אחרת.
ההקשבה האמיתית קלה מאוד כאשר לא נגזרת ממנה שום החלטה. היא הקשבה לשם הקשבה. מתוך סקרנות ולא כאבן דרך של קבלת החלטות. אלו שני דברים נפרדים.
את ההחלטות, אם צריך, מקבלים אחר כך מתוך הדברים שעלו, חשיבה ושיקול דעת.

ייבחן דרך הגוף ולא דרך הראש, שכבר חושב שהוא יודע מה אמור להיות טוב לגוף.
מחשבתו של הראש - כבודה במקומה מונח. כמו מקודם, אפשר להקשיב לדיבור של הראש כמו שאת מקשיבה לכל חומר אחר.
ולקבל החלטה על סמך שקלול רחב יותר.

איך אפשר לדעת מה אני צריכה?
לשאול. פשוט לשאול. להביט בתשובות שעולות. להבחין מאיפה הן באות. לבדוק איך את מרגישה מולן.
אני שואלת את עצמי המון פעמים ביום ממש ככה - "מה אני צריכה?"
לפעמים עולה רגש. לפעמים מזון מסוים. לפעמים מגע. לפעמים שקט. לפעמים תסכול על עצם השאלה.
אני מתבוננת בכל זה. כאשר מתנסים בזה הרבה זה נהיה תהליך שאורכו שבריר שנייה. וקסמו הרב בעצם חיזוק ההבנה שהצרכים שלי מאוד מאוד חשובים.

אם "בא לי שוקולד" זה אומר שאאני צריכה סוכר? שומן? שניהם?
זו דוגמה אדירה! למה? כי זה מזון תעשייתי מעובד בכבדות. אז שבא לך שוקולד את לא ממש יכולה להסיק מזה משהו על צרכי הבסיס שלך. זה מין ערבוב שכזה שכל ענייניו אחד - שיבוש.
בכל אופן, זו דעתי האישית ביותר.
את יכולה לנסות את הדבר הבא - נגיד בא לך שוקולד. שבי רגע. קודם ככל עצרי את התנועה שמתלווה לזה שלרוב תסחוב אותך לאן שיש שוקולד, בין אם עכשיו לארון ובין אם תגלי שאת צריכה באופן "מקרי" ביותר לעשות קנייה בסופר.
שבי ותשאלי את עצמך שאלה תיאורטית לגמרי - נגיד שלא היה שוקולד בעולם, מה היה מתחשק לי אז? וככה שוב ושוב עד שתגיעי לאחד מהשניים: מזון לא מעובד, חיוני שגורם לך לחייך כי את יכולה לדמיין את עצמך מוזנת היטב. או - רגש שמבקש הכרה ובמקום זה לחץ בטעות על הכפתור של ה"שוקולד".

אה, בעצם כבר קלטתי את הראש... בטח תגידי לי לבדוק בעצמי...
מקווה שנתתי קצת יותר מזה

[נוודית*]

תפילה לאם, אני רוצה לשתף אותך במשהו מנסיוני. אולי בהזדמנות אני אספר יותר על המסע התזונתי שלי, אבל רציתי להתמקד בנקודה ספציפית. אחרי כל מיני ניסויים ונסיונות, הבנתי שהגוף שלי (בדומה למה שאת מספרת, ולכן אני כותבת את זה עכשיו) לא מגיב בעוצמה לבחירות התזונתיות שלי. אין לי תגובות שליליות דרמטיות כשאני אוכלת קמח וכו', או סוכר וכו'.אין כמעט תגובות שליליות בכלל. ומצד שני אני לא מרגישה התעלות או כל תחושה חיובית דרמטית אחרת גם אחרי תקופות לא קצרות של פרידה מכל הנ"ל, מכל מזון תעשייתי, מעובד, וכו'. מצד אחד זה כאילו מתסכל. בדומה לחששות שאת מעלה - "איך יודעים מה טוב?", "הלוואי שהיו לי עונשים ופרסים חד משמעיים, שהיו מכוונים אותי למקום הנכון".

השינוי האמיתי שלי התחיל להגיע כשנפרדתי מהתפיסות האלה, מהדרמה, מעולם "הצדק והחטא", שנושא פרסים ועונשים. ההקשבה שלי לגוף ולתגובות שלו היא מאד עדינה, מינורית. אני לא מצפה לאירועים דרמטיים שיוכיחו לו שבחרתי טוב, או שחטאתי / נפלתי / סטיתי מהדרך. בדיוק להיפך. הדרך היא איפה שאני. אני יורה את החץ מהאינטואיציה שלי, מהלב, או מהבטן ואז מסמנת סביבו עיגול, ומרוצה לגמרי. כשאני מרוצה, הגוף שלי מרוצה. והבחירה הבאה שלי, בדיוק מאותו מקום אינטואיטיבי, תהיה כנראה טיפה יותר מדויקת. כמו במשחק הניחוש שגוגוס תיארה למעלה.

והשינוי קורה. ואפשר לחוש בו, לאורך הזמן. משהו יותר נקי, יותר נעים, יותר רגוע. פחות עניין סביב האוכל, זה הופך יותר ויותר למשהו - טבעי, כמו נשימה.

אז בעצם, מה שרציתי להציע - תראי בשמחה רבה את זה שאת לא נידונה לעונשים קשים אם לא תדייקי.זו זכות. הרבה יותר נעים לטייל בשביל, כאשר אין משני צדדיו גדרות חשמליות שיכולות להכות בך. אז אפשר פשוט לטייל, ולהנות מהדרך, לא לפחד, ולא לחשוב יותר מידי על להגיע לקצה, ליעד (האם בכלל יש יעד?)

[גוגוס*]

הדרך היא איפה שאני
זן קסום במיטבו!

[נוודית*]

אריגטו גוזיימס < קידה >

[טלי_ב*]

נגיד שלא היה שוקולד בעולם, מה היה מתחשק לי אז?

רעיון אדיר. תודה!

ומשהו קטן שקפץ לי לגבי ה

יש כאן נטייה לטעון בלהט עיוור ש"ככה טוב לי" בכל מיני הקשרים (אוכל מלא מול ריק, סידור החדר).

כי גם אני הייתי מהטוענים בלהט את אותה טענה בדיוק בילדותי/נערותי.
לפחות אצלי, זה לא היה תגובת נגד למשהו, אלא שפשוט באמת הרגשתי שהמצב הנוכחי טוב מבחינתי, ושאין לי מה להתאמץ כדי לתקן את מה שלא מקולקל.
לגבי תזונה, אני חושבת שחלק מזה אולי נובע מכך שעד שלא מנסים משהו אחר לא יודעים שאפשר להרגיש טוב יותר אבל הרוב, אצלי לפחות, נבע לדעתי מזה שבגיל הילדות הסיבולת של הגוף לדברים שלא ממש טובים לו היא הרבה יותר גבוהה (יש ילדים שזה לגמרי לא ככה אצלם, אני יודעת. אבל אצל הרבה כן). לטווח ארוך אני חושבת שאוכל לא מזין מזיק לילדים יותר מלמבוגרים כי הם עדיין גדלים וכו', אבל בטווח הקצר הם לא בהכרח ירגישו את זה כמו מבוגר.
אצלי למשל, בזמן האחרון התחלתי להרגיש מן לאות נוראית ממש אחרי אכילת ממתקים (כוללת בזה לחם לבן). ולפני עשר שנים יכולתי לחיות על מאפים, פסטה ופיצה ולהרגיש מצוין.
אז (מגיעה לפואנטה) אולי יעזור להסביר לילדים (בעיקר לילדות בעצם, לא?) למה להן להתאמץ עכשיו כשהן לא מרגישות בעיה. ולא הייתי בוחלת גם בהמחשות, כמו להזכיר להן אנשים מבוגרים שהן מכירות עם כל מיני בעיות בריאות, כמו סוכרת למשל (זו של מבוגרים כמובן) ולהסביר שגם אם במשך שנים רבות לא מרגישים השפעה של X הגוף יכול להגיב אליו בגיל מבוגר.
(כמובן במינון ובדרך שלא תיצור רושם של הפחדה, אלא של המחשה)

[תפילה_לאם*]

קשה לי לענות עכשיו באריכות, אבל התחברתי להרבה ממה שכתבתן, ויש לי מה לפתח בתגובה.
בעז"ה אחרי החג...

חג שמח!@}

[אישה_במסע*]

על קערות מחומרים שונים:
בבוקר התכוונתי לרשום על כך שלא ראיתי קערת זכוכית בגודל המתאים. מאז כבר ראיתי כאלו, וגם קערות נירסוטה. יש על מה לחשוב.

גוגוס - בנוגע להחלטות מראש:
אני לא רואה שום יתרון מהותי בהחלטות בהווה, ורק חסרונות.
אין דילוג בהתמודדות עם פחד <ובאופן כללי אני חשה פחד לעיתים נדירות מאוד. כדי למצוא דוגמא חזרתי ליום הגיוס שלי, וזה לפני שנתיים>.
למשל, למרות שהחלטתי מראש שאני לא מעוניינת להתחסן ביום הגיוס, זה לא מנע מההפחדות של הרופא שם להפחיד אותי.
אבל לו הייתי מנסה להחליט במקום לא הייתה לי לא האפשרות לשוב בנחת, ובוודאי לא האפשרות לחשוב במקום נייטרלי, שבו לא לוחצים עלי.

הסיבה לכך שלדעתי כדאי לקבל החלטות מראש היא מאוד פשוטה - בזמן אמת קשה מאוד לתת תשובה מנומקת היטב לשאלה "איך אוכל למלא אותם בצורה הכי טובה?". אני רוצה להחליט מה לקנות - מזון אורגאני או מזון כימי. בשביל זה אני צריכה ידע מוקדם לגבי כמה מורעל המזון. אחר כך אני מחליטה על סדר עדיפויות, ומנסה שהוא יהיה קוהרנטי. לכן אני קונה עלים ירוקים אורגאניים כל פעם שיש את העלים שאני רוצה בגרסא האורגנית. זה בעדיפות ראשונה. כרגע גילתי שיש אורז מלא ואדום ועגול מלא בגרסא לא אורגנית וזולה פי ארגע בערך <באותו מקום בו מצאתי קערות>. אין לי מקום בשביל אורז בסדר העדיפויות. אני לא זוכרת שקראתי בבאופן התייחסות לקטניות אורגאניות, וגם בחוברת של אדם טבע ודין השוו פירות ירקות עלים ונבטים.
הדבר ההגיוני לדעתי הוא לחפש מידע באינטרנט או לשאול בבאופן. ללכת לסופר ולשאול מה הרצון ומה הצורך לא יתן שום תשובה. אין צורך, יש רצון לחסוך כסף, רצון לא להרעיל את עצמי, רצון לעודד את הבחירה המוסרית יותר בצרכנות שלי, רצון שיהיה לי שפע של מזון, רצון לחסוך כסף.

אני חושבת ששאלה של רצון ושל צורך זה שפה אחרת. לפעמים היא נחמדה, אבל אני הייתי ונשארת אישה הגיונית. ואני מעדיפה להחליט את ההחלטות שלי בצורה הגיונית, כאשר הרגשות הם הסיבות הבסיסיות. הגישה שלך נראית לי לא הגיונית בסוג מסויים של החלטות. היא הגיונית כשאני שוקלת אם ללכת למסיבה או לא <למרות שגם פה ברירות מחדל יכולות להיות נוחות מאוד, ואם מצרפים אליהן סיבות לשנות את ברירת המחדל אז מגיעים לאחוזים גבוהים מאוד של החלטה מראש>. פה זו שאלה של רגשות. לא כשאני מחליטה אילו דברים אני קונה אורגני, אם אני רוצה לעשות חיסונים, או אם אני שוקלת למול את בני שבכלל לא ברור אם יוולד אי פעם.

שאלה של רצון ושל צורך רגעי מתעלמת מכך שהרצון והצורך יכולים להשתנות בעקבות חשיפה למידע. יותר מזה - אם בודקים נושא מראש, לפני שמעורבים רגשית, אפשר לדלג על הפחד מכך שהבן הלא נימול יהיה שונה ומנודה, לקרוא על הסטטיסטיקות של סיבוכים במחלה מסויימת ולא להגיב להפחדות של רופא שטוען שחייבים לטפל במחלה ומייד, ובאופן כללי, להיות שלמה עם נושא מסויים לפני שאני נתקלת בו. ומתוך השלמות הזו ההתמודדות עם הסביבה היא שונה לחלוטין.

למה זה מדלג על ההתמודדות עם הפחד, ומרחיק אותך מהקשבה בזמן אמת לצרכים שלך? לדעתי להיפך, זה מעלה את ההקשבה לצרכים שלי, ומאפשר לי לסתום את החור בהגנות שלי שממנו נכנס הפחד לפני שמישהו ישתמש בחור הזה כדי להפחיד אותי. את יכולה לקרוא לזה דילוג על התמודדות. לדעתי ההתמודדות הזו מיותרת לחלוטין. זה כמו להגיד שאם אני מרגישה שקפאתי בחוץ שעה אז להיכנס הביתה, ללבוש לבוש חם יותר ממה שמתחשק לי ולשתות תה חם זה דילוג על התמודדות עם מחלה. לדעתי במקרה כזה מחלה מעידה על חוסר אחראיות, על הימנעות לא הגיונית מרפואה מונעת.
באותה המידה, עם חלק גדול מהפחדים אפשר להתמודד מראש על ידי למידה של נושא מסויים עד שאני בטוחה בהחלטתי, ופקפוקים של אחרים לא יכולים להפחיד אותי או לפדוע בשלמות זו.

<כשאת אומרת שאני לא מקשיבה לצרכים שלי זה פוגע בי, שכן אני חווה זאת כחוסר אמון בי והנחה שלילית עליי ללא כל הצדקה. אשמח אם בפעם הבאה תשאלי ולא תקבעי עלי קביעות שליליות>


תפילה

_ומה קורה להם בחימום למשל.
בזה אולי עדיף לי לא להעמיק בשלב זה, כשפרדה משפחתית משניצלים ומחביתות אינה מסתמנת באופק..._

למה לא? זה יאפשר לך לדעת מה הם השמנים שעדיף לטגן איתם. <שמן זית, שמן קוקוס, חמאה>

איך אפשר לדעת מה אני צריכה? אם "בא לי שוקולד" זה אומר שאאני צריכה סוכר? שומן? שניהם?
ממליצה לך לבדוק אם בעצם בא לך גבינה שמנה. או פרי מתוק. זה אכן לבדוק בעצמך, אבל לבדוק בעצמך קונקרטי יותר.

אני יכולה לספר שלעיתים הרצון הוא פשוט רצון לאכול טעים שלא דורש מאמץ. למשל, כריך של תפוח אדמה עם גבינה בולגרית ופסטו. או תבשיל קישואים תפוחי אדמה וגבינה מומסת <לא בריא במיוחד, אבל טעים מאוד>. או כל אוכל טעים אחר. לפעמים הרצון הוא להפסקה. בימים שבהם ההורים לא היו בבית שתיתי תה משמעותית פחות משאני שותה בדרך כלל. אני חושבת שזה כי היו משקאות טעימים ומזונות טעימים וחופש לעשות בבית מה שבא לי.

ומסכימה עם טלי.

[גוגוס*]

לגבי תזונה, אני חושבת שחלק מזה אולי נובע מכך שעד שלא מנסים משהו אחר לא יודעים שאפשר להרגיש טוב יותר אבל הרוב, אצלי לפחות, נבע לדעתי מזה שבגיל הילדות הסיבולת של הגוף לדברים שלא ממש טובים לו היא הרבה יותר גבוהה (יש ילדים שזה לגמרי לא ככה אצלם, אני יודעת. אבל אצל הרבה כן). לטווח ארוך אני חושבת שאוכל לא מזין מזיק לילדים יותר מלמבוגרים כי הם עדיין גדלים וכו', אבל בטווח הקצר הם לא בהכרח ירגישו את זה כמו מבוגר.
מסכימה, מסכימה, מסכימה. כל כך מסכימה. ותודה על הדיוק הזה במילים. יושב לי בול.

_לא הייתי בוחלת גם בהמחשות, כמו להזכיר להן אנשים מבוגרים שהן מכירות עם כל מיני בעיות בריאות, כמו סוכרת למשל (זו של מבוגרים כמובן) ולהסביר שגם אם במשך שנים רבות לא מרגישים השפעה של X הגוף יכול להגיב אליו בגיל מבוגר.
(כמובן במינון ובדרך שלא תיצור רושם של הפחדה, אלא של המחשה)_
את יודעת טלי, אני לא בטוחה שזה עובד. אני חושבת שראייה עתידית לא עובדת עם ילדים כי כל תפישת הזמן שלהם נראית אחרת. ובאופן אישי, המצב הקיומי הזה של היעדר דאגות ומחשבות על העתיד (ובטח שעל עתיד פחות טוב) - ממש לטעמי. הלוואי והייתי מצליחה לשהות בו יותר שנים.
כך שנראה לי שגם אם לא נוצרת הפחדה נוצר איזה איום, או אולי פשוט חיבור מאיים. בכל אופן, זה מה שאני לומדת מהילדים שלי.
אני מציעה משהו בכיוון שונה, מעניין מה תחשבי עליו.
פשוט לציין את מידת ההזנה של מה שהם חושקים בו. זה מזין מאוד או מזין בינוני או לא ממש מזין.
ואם זה משהו מעורפל שלא בטוחים בו אפשר לומר את זה.
1) זה יוצר שיחות מאוד מעניינות ומחכימות על מזון.
2) זה יוצר את החיבור היחיד שבעיניי הוא ראוי - אוכל אמור להזין. זה כל תפקידו. אם הוא לא מזין אז לא תודה, בלי קשר לנזקים שהוא גורם ובלי שזה בכלל ישנה אם הילד מרגיש את הנזק או לא. אם זה מזון ריק שלא נותן לו כלום אין סיבה לאכול אותו. ואם בוחרים לאכול אותו (נגיד, כי ממש מתחשק) אז זה צריך להיות תחת הידיעה הברורה הזו - עושים עכשיו משהו שאין לו שום קשר עם הזנה, התפקיד היחיד של אוכל. זה בסדר גמור, כולנו עושים את זה, לא צריך להיבהל, אבל זה מה שזה.

[גוגוס*]

כשאת אומרת שאני לא מקשיבה לצרכים שלי זה פוגע בי, שכן אני חווה זאת כחוסר אמון בי והנחה שלילית עליי ללא כל הצדקה. אשמח אם בפעם הבאה תשאלי ולא תקבעי עלי קביעות שליליות

החלטה בזמן אמת מערבת פחד

אישה יקרה, צר לי. לגמרי לא התכוונתי להביע חוסר אמון בך. משאירה כאן את שני המשפטים כדי שתביני למה התייחסתי ומאיפה זה עלה. מהמשפט השני שציטטתי הבנתי שכדי להימנע מהפחד את מחליטה מראש.
אבל האמת - זה לא העיקר.
בעקבות מה שהרחבת הבנתי שדיברנו על שני דברים שונים לגמרי. אז תודה שהרחבת
את דיברת כנראה על החלטות עקרוניות ומקדמיות. כמו קנייה אורגנית או חיסונים. בדברים הללו אני מסכימה מאוד ששווה להחליט מראש כי רצון גדול. זו לא החלטה פעוטה, לפעמים זה בלתי הפיך וכו'.
אני דיברתי על החלטות קטנות ויומיומיות שמחברות אותי לרצון שלי. כלומר, אחרי שיצרתי כמה שיותר שפע באמצעים שלי - מה אני רוצה? או כמאמר הילדים - מה בא לי?
סלט או ירוקת חתוכים? עגבניות או פלפלים? מרק או משהו בתנור?

מקווה שאני מובנת יותר עכשיו.

[אישה_במסע*]

גוגוס, את בטוחה שזה התפקיד היחיד של המזון?

אני חושבת שאלפי אם לא עשרות אלפי שנות היסטוריה אנושית סותרות את הקביעה הזו. לאכול הייתה משמעות חברתית. סעודות משותפות, חלוקה מחדש של מזון. קיימת השערה שזו הייתה הנקודה המערכת בהפיכת קופי האדם לבני אנוש - החלוקה מחדש של מזון בתוך קבוצה.

[גוגוס*]

או... כמובן שהתכוונתי לתפקיד שלו בגוף האדם
לא לכל התפקידים באשר הם בכל ההקשרים.

ובהקשרים שאינם הזנה פרטית אני מוצאת שכיום יש ל"תפקידים" האלה בעיקר השלכות שליליות בחברה שלנו.
רוב האנשים (והילדים) אוכלים יותר בארוחה משותפת ונוטים יותר לאכול מזון שלא מתאים להם ושהם בכלל לא מכניסים הביתה בשיגרה שלהם.
אגב "חלוקה של מזון", וברור שלא לזה התכוונת, אבל רוב האנשים נוטים לקחת יותר מדי מזון או לקנות יותר מדי מזון בגלל האופן שהוא מחולק או נמכר.
כך שגם אם בעבר למזון היו המון תפקידים חברתיים חשובים, זה היה בעידן שבו קצת יותר אוכל או מזון קצת לא מדויק לא עוררו כזה שיבוש.

ובכל מקרה, לא נראה לי שילד מבין משהו בכל אלו. בשבילו זה רק סיפור שכזה. ילד בריא בנפשו חי בכאן ועכשיו רוב הזמן. מה לו ולתופעות חברתיות או להקשרים עתידיים? במקרה הכי טוב זה שעשוע אינטלקטואלי ותו לא.
ושוב - אלו הילדים שלי והילדים שעבדתי איתם לאורך השנים במסגרות חינוכיות. יש לי מדגם גדול אבל יכול להיות שהוא לא מייצג בשביל רעיון כל כך כללי.

[אישה_במסע*]

החלוקה מחדש של המזון הייתה בתקופה בה לא היה עודף אוכל, ההפך. ובכל מקרה, אני לא חושבת שלרוונטי לדבר על שיבושים פסיכולוגיים בהקשר התקופה ההיא, ולו משום העדר מוחלט של מידע אמין על ההשפעה הפסיכולוגית.


אני מסכימה שכרגע יש לתפקידים הללו בעיקר השלכות שליליות. אבל כרגע גם רוב המזון הנגיש בסופר הוא לא מזין במיוחד. זה לא אומר שכדאי לוותר על מזון.

ובאותה המידה, אני לא חושבת שאני רוצה לוותר על הטקסיות שבמזון, אני מעדיפה ללמוד להשתמש בה בצורה נכונה.
לדעתי המשיכה לקשר בין מזון לטקסים חברתיים וקהילתיים היא כלל אנושית. אפשר למצוא אותה בכל זמן וכל תרבות שאני מכירה. לכן להתכחש לה זה להתכחש לנטייה אנושית בסיסית - ושום דבר טוב לא יצא מזה.

על כן, על פני לבטל כל טקסיות באשר היא, אני בעד ליצור טקסים אלטרנטיביים.

[גוגוס*]

להתכחש לה זה להתכחש לנטייה אנושית בסיסית - ושום דבר טוב לא יצא מזה.
אני לא מתכחשת. אני מכירה בה ומצביעה על חסרונותיה. ומי שבוחר בה בוחר על אף החסרונות שישנם כיום ועדיף לעשות זאת בדעה צלולה.
גם אני נגד התכחשות למה שאנושי ומסכימה שלא יוצא מזה טוב.

אין לי גם בעיה עם טקסים אלטרנטיביים. אני חושבת שמוטב להכיר בכך שהמוקד שלהם הוא הטקס, והצורך בו, ולכן האוכל משמש שם שחקן משני. ובאופן אישי, הייתי שמחה מאוד אם הצורך בטקסים היה מקבל אופי פחות אכלני. הרבה פעמים אני ממש מתקשה למצוא את הקשר בין השניים וחשה שהוא מאומץ ומאולץ.

[אישה_במסע*]

אני לא בטוחה שהמוקד הוא רק הטקס.

הקישור בין אוכל לטקסיות, בין אוכל להענקה אימהית, לאהבה, הוא חזק מאוד.

ואני לא תומכת גדולה בארוחות משפחתיות וחגיגות עם המון אוכל מיוחד וכו', אבל יש בזה משהו שקוסם לי.

אני לא מעוניינת בטקסים שהמוקד שלהם הוא אוכל, אך גם לא רוצה להוציא את האכילה מהטקסים. והקשר ברור לי מבחינה תרבותית. אני יכולה לספר על קדושת הלחם, והקשר לשמש, על הלינצ'ס שמכינים לכבוד שבוע החמאה, לכבוד האביב. על איך שרים וקוראים לציפורים לבוא ולהביא את האביב, ואופים מאפים בצורת ציפורים ושורפים בובה של מורנה-חורף וזו חגיגה שהיא כולה חגיגה של אביב, של התחדשות, ושל שפע. שפע שבא בניגוד לחורף, בו כמעט ונגמר המזון.
באחת הגרסאות של שירי קריאה לאביב נאמר "החורף עלינו נמאס(ה). את הלחם לנו אכלה".

השפע פה הוא שפע מוחשי. בקושי נשאר אוכל, ועכשיו יש.

ועם כמה שזה לא רלוונטי לימינו, החגיגות האלו באות עם אלפי, עשרות אלפי שנות היסטוריה. ולדעתי יש לזה לא מעט עוצמה.

[גוגוס*]

אני לא מעוניינת בטקסים שהמוקד שלהם הוא אוכל, אך גם לא רוצה להוציא את האכילה מהטקסים
כנ"ל!!!
אבל אם ארוחה בהקשר מסוים, בכל פעם מחדש, מאתגרת את גבולות האכילה של רוב המשתתפים, אז נראה לי שאפשר לומר שמשהו לא בסדר, נכון?

החגיגות האלו באות עם אלפי, עשרות אלפי שנות היסטוריה. ולדעתי יש לזה לא מעט עוצמה
טוב, את מכירה אותי. לעשות כדי לקחת חלק בהקשר היסטורי מאוד לא מדבר אלי. לבחור בגלל הקשר היסטורי מאוד לא מדבר אלי.
או שיש פה משהו ראוי שטוב לי או שלא. או שאם אני רוצה לשמור על ההקשר אני צריכה להפוך את זה לטוב וראוי בעיניי.
אני לא יכולה לחגוג משהו שמנותק ממני כל כך. אני חיה בשפע. ואם אין לי שפע זה משום שחסר לי כסף ולא משום שאין שפע בנמצא.

[אישה_במסע*]

אכן, אפשר לומר שמשהו לא בסדר. לדעתי בעיקר באיזון הכללי.

פעם או שהיה מצב של שפע יחסי ויחסית תמידי, או שהיו מחזורים של שפע ומחסור.
לי נראה שכרגע בחברה יש שילוב של שניהם, יש גם שפע תמידי <אם יש כסף> וגם מידי פעם פיקים של שפע שנלקחו מהמחזוריות.

אביב מנותק ממך? כי שפע החוביזה שצומח ליד ביתי, שפע הספרדים, השום, שפע הפרחים היפהפיים לדעתי ראויים לחגיגה.

ואני בעד בחירה מתמדת של מסורות. אני בוחרת במסורות של חגיגת עונות השנה <כשיוצא לי>. זו מסורת מקסימה לדעתי, וראוייה להחייאה.

[מיכל_בז*]

תפילה יקרה, בהצלחה מחר!

[אישה_במסע*]

גוגוס

_אני דיברתי על החלטות קטנות ויומיומיות שמחברות אותי לרצון שלי. כלומר, אחרי שיצרתי כמה שיותר שפע באמצעים שלי - מה אני רוצה? או כמאמר הילדים - מה בא לי?
סלט או ירוקת חתוכים? עגבניות או פלפלים? מרק או משהו בתנור?_

את מובנת יותר ואכן, במקרים כאלו כדאי לשאול מה אני רוצה. אם כי עדיין איני יודעת איך לתעדף רצונות שלי. למשל, בסוף קניתי עוגה לפסח. עשיתי זאת אחרי שאפיתי עוגיות שהיו טעימות יותר מהעוגה, והיה ברור לי שמה שאני רוצה את הקונספט של עוגה קנויה, ולא את הטעם של העוגה עצמה. למרבה הפלא, בעקבות היותה כשרה לפסח היא הייתה בריאה יחסית. או היום בישלתי תבשיל קישואים ותפוחי אדמה. הוא היה טעים ונהנתי ממנו ואכלתי יותר מלשובע, כי חששתי שלא ישאר לאחר כך <ובאמת כמעט שלא נשאר. זה תבשיל טעים שנאכלת במהירות>. וסימנתי וי ואני לא אחזור על זה בזמן הקרוב, כי התבשיל טעים מאוד אבל דורש יותר מידי עבודה.

מבהירה בכל זאת את המשפט "החלטה בזמן אמת מערבת פחד" למען קוראות העתיד.
אני מאמינה בהיגיון ובהחלטות רציאונליות. כפי שרשם מישהו<בועז?> כדאי לתת לרגש לבחור את המטרות העקרוניות, ולהיגיון לבחור את האמצעים. החלטות עקרוניות לדעתי לא ראוי לקבל מתוך פחד, אך גם מרגשות אחרים - כעס, רצון להוכיח את עצמי, קונפורמיות, רצון לזכות בהערכת החברה.
כל אלו הם מניעים בעייתיים. מי שיבחר מקצוע מתוך פחד להישאר ללא עבודה, מתוך רצון שיכבדו אותו, מתוך אי רצון לריב עם ההורים שלוחצים עליו - יוותר לבסוף מול שוקת שבורה.
לרגשות הללו יש מקום. כדאי להקשיב להם ולתת להם את מקומם. ומוטב לעשות את זה מראש.

ולעיתים קרובות בחינה לוגית מגלה שהפחדים בעצם מבוססים על מיתוסים. למשל, הדחייה החברתית של לא נימולים, או מידת הסיכון במחלות מסויימות.
ואז כאשר יבוא קרוב משפחה ויעלה את הטיעון הזה, ההורה ידע שהטיעון הזה לא נכון.

זה לא ימנע מפחדים "עקרוניים" לצוץ. אלו ימשיכו לצוץ בהזדמנויות שונות עד שיזכו לתשומת הלב לה הם צמאים. אך אני רואה הבדל בין פחד "מהותי" כזה לבין פחד רגעי. למשל, אם טיפסתי על עץ ולרגע כמעט נפלתי, אני אפחד. לכמה דקות. ואז הפחד יעלם. שונה המצב היה לו היה לי פחד גבהים.

[תפילה_לאם*]

לא לא לא! לא מחר!
קודם אחגוג את המימונה/ חזרת החמץ, ורק למחרת...

[מיכל_בז*]

טוב, אני דווקא כן מתחילה היום. או כמו שאמרתי לבנז ומיד התחרטתי: ״היום היום הראשון של שארית חיינו!״ (אגב, בנז נכנס לבאופן כל כך עמוק שאני חוששת שעוד רגע הוא יטבע. כרגע הוא קורא את עקרון הרצף ומפנטז על מיטה משפחתית, בלי חיתולים, מנשא וכמובן הנקה אינסופית. חבל רק שהוא לא יכול להניק בעצמו...)

אתמול היה יום הולדתי ואת הערב שלפניו ביליתי במוקד חירום של קופ״ח עם עירוי עקב אכילה מופרזת. אבל לא בגלל זה אני מתחילה היום. אני מתחילה היום כי אני יכולה. אם רק הייתי מבינה מה המחסום הזה שיורד ועולה באופן קפריזי לחלוטין כך נדמה ולפעמים מאפשר לי לעשות את מה שטוב בשבילי ולפעמים ממש מונע, חיי היו פשוטים יותר. אני רק יודעת שלפעמים, בדרך כלל אחרי תקופה גדולה של ״אי אפשר״ פתאום משהו משתחרר, מתיישב ואפשר. פשוט אפשר.

[גוגוס*]

מיכל אהובה, מזל טוב!!!
שובבה שכתבת לי מייל ואת זה השמטת...
איך עבר עליך יום ההולדת עצמו?

אני מתחילה היום כי אני יכולה
עוד משפט זני אדיר. הוא ממש מוסיקה. איזה יופי לך לראות את זה ככה.
והשלב הבא - הבנה עמוקה שבעצם כל יום את יכולה. כל דקה. ההווה הוא תמיד עכשיו ובהווה את תמיד יכולה לעשות הכל.

אם רק הייתי מבינה מה המחסום הזה שיורד ועולה באופן קפריזי לחלוטין כך נדמה ולפעמים מאפשר לי לעשות את מה שטוב בשבילי ולפעמים ממש מונע, חיי היו פשוטים יותר
כשאת כותבת כך אני שומעת את זה - יש משהו גדול שאני צריכה/יכולה לפצח כדי שיהיה לי טוב.
באופן אישי אני לא מתחברת לזה. אני חושבת שאלו מחשבות מעכבות ומשבשות. הן מגדילות מאוד משהו שכאילו נסתר ממך ושוב, מחברות אותך לזמן שהוא לא עכשיו.
מה דעתך על זה? מדבר אליך? אם כן - את רואה את עצמך נפרדת מהאמונה הזו?

[טלי_ב*]

_את יודעת טלי, אני לא בטוחה שזה עובד. אני חושבת שראייה עתידית לא עובדת עם ילדים כי כל תפישת הזמן שלהם נראית אחרת. ובאופן אישי, המצב הקיומי הזה של היעדר דאגות ומחשבות על העתיד (ובטח שעל עתיד פחות טוב) - ממש לטעמי. הלוואי והייתי מצליחה לשהות בו יותר שנים.
כך שנראה לי שגם אם לא נוצרת הפחדה נוצר איזה איום, או אולי פשוט חיבור מאיים. בכל אופן, זה מה שאני לומדת מהילדים שלי.
אני מציעה משהו בכיוון שונה, מעניין מה תחשבי עליו.
פשוט לציין את מידת ההזנה של מה שהם חושקים בו. זה מזין מאוד או מזין בינוני או לא ממש מזין._

אני אישית טרם ניסיתי, כך שאני לוקחת ברצינות רבה את הרושם שלך שנוצר שם איזה חיבור מאיים. גם מזדהה עם הדברים שכתבת על תפישת הזמן של ילדים. מצד שני, פשוט לציין את מידת ההזנה של מה שילדים חושקים בו נראה לי איכשהו לא מספיק (אפילו שאין לי רעיון טוב יותר).
הרי בדרך כלל ילדים חושקים במשהו כי הוא טעים להם. מה זה רלבנטי מבחינתם שהוא לא מזין? יש לו יתרונות אחרים (הטעם). מבחינתם זה הרי כמו מיליון דברים אחרים שהם עושים פשוט כי כיף להם לעשות אותם, ואנחנו לא בודקים כל הזמן אם הם גם מועילים באיזשהו אופן, כל עוד הם לא מזיקים.
והאמת היא שהבעיה שלי עם דברים לא מזינים היא לא רק חוסר ההזנה. כי לפעמים ברור לי שממתק לא יבוא על חשבון אוכל מזין, אלא בנוסף. אני לא רוצה שהילד שלי יאכל אותו כי אני חושבת שזה יכול להזיק. כלומר, במהות יש פה משהו שנובע מהסתכלות על העתיד, ונראה לי שמאוד קשה להסביר אותו לילדים בלי להסביר גם את זה. אולי מה שאני מכוונת אליו הוא שהכי טוב יהיה למצוא דרך להביא את השיקולים הנוגעים לעתיד אל תוך ההווה בדרך כלשהי, כך שיהיו מובנים גם לילדים שתפישת הזמן שלהם שונה משל מבוגר.

בפועל, אם יש משהו שאני לא מסכימה לקנות או לאפשר בכלל לאכול, אני לפעמים מסבירה שזה "לא מזין" ולפעמים שזה "לא טוב לגוף" ולפעמים מוסיפה בחיבה שהגוף שלו בריא וחזק ואנחנו שומרים עליו. במקרים קיצוניים אגיד גם "מסוכן". אני לא מאה אחוז מרוצה מההסברים האלה, אבל טרם עליתי על משהו טוב יותר (יש לך מחשבות?). בגיל מבוגר יותר נראה לי שאפשר וכדאי לפרט עוד. וכתבת שאצלכם ציון מידת ההזנה מעורר דיונים מעניינים - אולי הדיון עצמו הוא העיקר?

[גוגוס*]

ציון מידת ההזנה מעורר דיונים מעניינים - אולי הדיון עצמו הוא העיקר?
טלי, קלעת בול!
מסכימה מאד שילדים לא מבינים שום דבר במזין/לא מזין או אפילו במזיק/לא מזיק. אלו מילים ריקות עבורם.
אז קודם כל - אני בעד למלא אותן בתוכן, אבל רק אם הם שואלים. כששאלו אותי השתדלתי לדבוק בדברים שהם יוכלו להבין. הדוגמאות הכי קלאסיות ומוצלחות זה אלו שבאמת קורות והם יכולים להבחין בהן בעצמם. למשל הצורך לשתות אחרי מלוח לא טבעי או מתוק לא טבעי. אז אפשר לדבר על התייבשות של הגוף ועל בריחה של מים מהתאים או אגירה של נוזלים וכו'.
ומשפחות חובבות עיסוק בקקי יכולות לדבר על זה. ואפשר גם על עייפות.
בדיוק סיפרה לי חברה על בתה בת החמש שהתחילה להסביר לה (הבת לאמא, כן?) על אוכל מעייף ומרדים וסימנה בעצמה את הפסטה ככזו.

אז יש לנו חיים שלמים למלא להם את המושגים האלה בתוכן רלבנטי כשהם שואלים. ואז כאשר אנחנו עושים שימוש במילים האלה הן מהדהדות תוכן משפחתי פנימי, כל אחת לפי אמונתה והדברים שדיברו אליה במהלך השנים.

לגבי הדיונים עצמם, התוכן שלהם אצלנו ממש מרנין. בעקבות ה"מזין" (כי הם אוהבים לשאול - אמא, איקס הוא בריא או לא בריא) אנחנו מדברים על: אורגני מול לא אורגני, תרופתי והורמונלי מול מה שנקי מזה, מעובד ומתועש מול מה שלא, מה ששיטות בישול עושות לאכול או לא עושות לאוכל ועוד ועוד ועוד.
זה לרוב עולה מול משהו חדש שאוכלים ומציף נושאים ישנים.

והאמת היא שהבעיה שלי עם דברים לא מזינים היא לא רק חוסר ההזנה. כי לפעמים ברור לי שממתק לא יבוא על חשבון אוכל מזין, אלא בנוסף
מאוד מזדהה. למרות זאת בחרתי לשמור את ה"מזיק" לדברים חריגים מאוד. אני לא בטוחה שזו בחירה טובה אבל כך נראה לי נכון יותר מול הילדים שלי. אבל במהות את צודקת לגמרי.
הרבה פעמים אני אומרת - בו נמצא לנו משהו מזין יותר. במקום לומר - זה מזיק. אני חושבת שהילד מבין בעצמו אבל מקבל את זה עטוף ברכות וחיוך במקום בנחרצות הזו של ה"מזיק".

יודעת מתי זה עולה חזק? בקניות בסופר שבהן אני מאפשרת להם בחירה רחבה. למשל לפני פיקניק של סוף השבוע. הם יכולים להציע דברים איומים לגמרי שמתחשקים להם. אז שומעים הרבה את ה"בואו נבחר לנו משהו יותר מזין"

[תפילה_לאם*]

רק עכשיו מגיעה להתחיל לענות והדף רץ-רץ-רץ!

אם אין לכם החלטה באמת לא כדאי להציג זאת כך.
נו, בסוף דווקא אמרתי, אבל לא הצהרתי הצהרות חקוקות בסלע. הגדולה אמרה שהיא לא תאכל קינוחים כאלה, ואני מצדי הזכרתי שאני לא נוהגת להכריח אף אחד לאכול שום דבר.
ההקשבה האמיתית קלה מאוד כאשר לא נגזרת ממנה שום החלטה.
היה לי מעניין להקשיב היום לתגובה של נפרטיטי לתכניות שלי בקשר לעצמי: נסעתי לסופר עם ארבעת הצעירים, ובדרך שיתפתי אותם שאקנה לי שטויות כמעין מסיבת פרדה לקראת מחר, שאז אני מתכננת להתחיל לאכול יותר דברים שטובים לי ופחות שטויות (שלא לומר - להימנע משטויות). נפרטיטי הקשיבה ואמרה, שדווקא אם אאכל היום שטויות - זה ימשוך אותי לרצות לאכול עוד... ! עניתי לה שלא נראה לי שיכול להיות יותר ממה שאני רוצה כרגע...

קודם ככל עצרי את התנועה שמתלווה לזה שלרוב תסחוב אותך לאן שיש שוקולד
מעכשיו בעז"ה לא יהיה לי פה שוקולד לצריכה יומיומית!
ובין אם תגלי שאת צריכה באופן "מקרי" ביותר לעשות קנייה בסופר.
D-: LOL

מקווה שנתתי קצת יותר מזה
כן, תודה!

[תפילה_לאם*]

בדומה לחששות שאת מעלה - "איך יודעים מה טוב?", "הלוואי שהיו לי עונשים ופרסים חד משמעיים, שהיו מכוונים אותי למקום הנכון".
נוודית, תודה על השיתוף.
כמובן שאת צודקת. כשאני כותבת רעיונות כאלה, אני מקווה שלא נתתי פתחון פה.
תראי בשמחה רבה את זה שאת לא נידונה לעונשים קשים אם לא תדייקי.זו זכות. הרבה יותר נעים לטייל בשביל, כאשר אין משני צדדיו גדרות חשמליות שיכולות להכות בך.
צודקת.

וחוץ מזה, חשבתי לי לפני כמה ימים, שגם הגורה הקטנה שניזונה ממני יכולה להיות מושפעת מהתזונה שלי במידה שכן-או-לא אבחין בה מבחוץ. זה התחדד לי יותר, כשראיתי שני קצוות מפוצלים בשערותיה המשייות, שומו שמיים!
העניין הוא שאני מאמינה שהיא תצא נשכרת משדרוג החיוניות של המזון שלי, גם אם לא אראה את זה מתבטא בתוספת רוגע שלה, בשינוי מרקם הקקי או בציפורניים.
עסקת חבילה.

טלי,
לפחות אצלי, זה לא היה תגובת נגד למשהו, אלא שפשוט באמת הרגשתי שהמצב הנוכחי טוב מבחינתי, ושאין לי מה להתאמץ כדי לתקן את מה שלא מקולקל.
מעניין שלא עניתי לך לפני החג, ובחג קרה דבר-מה רלוונטי ביותר:
הגדולה טוענת בכל הזדמנות, שהיא אוהבת שהחדר שלה מבולגן, שככה קל לה יותר למצוא דברים וכו'. וזה לא נכון. כשבעלי התעקש שתסדר את החדר לפני פסח, פתאום מצאה מחוגה אבודה, שדרשה שנקנה לה אחרת במקומה כבר לפני שבועות רבים בטענה שהיא איננה ברשותה. בקיצור, סידרה כדי לצאת ידי חובתה, וכל התהליך לווה בטרוניות.
בצהרי החג האחרון השתעממה (קשות, כנראה), והפעילות שמצאה לה כדי להעסיק את עצמה הייתה סידור מדפי הבגדים בארון שלה!!! כמשוב מחזק אמרתי לה שמעכשיו שוב אכניס לה את הכביסה המקופלת לארון, ולא אניח אותה על הרצפה לידו, כמו שנהגתי כבר תקופה ארוכה משום שלא הבנתי מה מקומו של כלפריט בערמות המתגוללות בארון...
ובעניין האוכל - אני חושבת שאלה סתם דיבורים מצדה ומצד נפרטיטי. בייחוד לאחר שני מקרי הקאות של הגדולה לאחרונה בעקבות ימי אכילת זבל. כשיצאנו לאכול ארוחת ערב משפחתית בקניון העירוני בערב פסח, היא לא הזמינה חלילה סלט ירקות, אבל כן הפעילה שיקול דעת בהתייחס לכמויות האוכל שבחרה אף שאנו מצדנו נטינו שלא להגבילם באותו הערב!

אז (מגיעה לפואנטה) אולי יעזור להסביר לילדים (בעיקר לילדות בעצם, לא?) למה להן להתאמץ עכשיו כשהן לא מרגישות בעיה.
נראה לי שבטווח הקצר אני בוחרת לספר להם למה אני אוכלת יותר כך וכך ופחות זה וזה. בייחוד כשמדובר בילדות (אכן), שיש קבוצות מאכלים שלמות שפסולות מבחינתן, ואז - אין פה עניין של "להתאמץ". הן ממש לא מוכנות להתקרב/ לטעום...

קראתי גם את השאר. מקווה להגיב בקרוב.

[תפילה_לאם*]

בעצם רוצה להוסיף שכשהיינו בסופר היום, ואפשרתי לילדים - כרגיל - לבחור ממתק, היה שלב שבו הם חמדו את ממתקי הגומי הצבעוניים בתפזורת, ואני הטלתי על זה וטו.
כשהקטן שאל אותי לנימוקיי, הסברתי שאני לא רוצה את הדבק-המלא-צבע-וסוכר הזה בבטן של הילדים שלי.

[טלי_ב*]

נראה לי שבטווח הקצר אני בוחרת לספר להם למה אני אוכלת יותר כך וכך ופחות זה וזה.

נשמע לי רעיון מעולה, נראה לי שאאמץ גם לעצמי!

[תפילה_לאם*]

למה לא? זה יאפשר לך לדעת מה הם השמנים שעדיף לטגן איתם. <שמן זית, שמן קוקוס, חמאה>
ממילא רק באלה אני משתמשת, וממה שהצלחתי לקלוט - גם אותם עדיף שלא לחמם, ואם כן - עדיף להוסיף לשמן המיטגן גזר או כורכום, מה שלא כל כך בא בחשבון כשאני מטגנת לילדיי שניצלים או חביתות.
טוב, אז בעצם אולי בכל זאת עדיף לי לדעת כדי להרגיש טוב עם עצמי ולדעת למה אני לא קונה שמן סויה/ קנולה וכן הלאה - אבל, הנה, כבר גילית לי את התשובה וחסכת לי עבודת חיפוש...

אני יכולה לספר שלעיתים הרצון הוא פשוט רצון לאכול טעים שלא דורש מאמץ.
בהחלט!
וזאת נקודה שכבר עלתה בעבר. מעניין שהדוגמות (המגרות , יש לציין) שהעלית לא נראות לי כל כך נטולות מאמץ. זה מחזיר אותנו - כנראה - לדיון המשווה פתיחת חבילת בייגלה/ ופלים לשטיפת פרות וחיתוכם. וזה בדיוק מעסיק אותי עכשיו, כשאני לאחר "הסעודה המפסקת" שלי . מצד אחד, הפחד שאחז בי בימים האחרונים עם התקרב התאריך התחלף באיזו שמחה (באמת!) מעורבת בהתרגשות ובציפייה, ומצד שני, התבאסתי מעט מהצורך לתכנן איך אדאג שיהיו לי כל הזמן מאכלים מזינים, מפתים וזמינים.

[תפילה_לאם*]

מיכל ע,

תודהעל הקישור. נראה מצוין!
מה זה "סירופ מייפל" שמופיע כאחד המצרכים? זה נחשב מוצר לא מעובד? אני מניחה שהכוונה למוצר איכותי שאפשר להשיג בחנויות אורגניות למיניהן.
ובעניין שמן קוקוס - בדיוק קניתי כזה בפעם השנייה, והתפלאתי שהצנצנת שקיבלתי הכילה שמן נטול ריח, בשונה מזה שקניתי בשנה שעברה שהייתה לו ארומה קוקוסית מופגנת. מישהי יודעת משהו בעניין?

[תפילה_לאם*]

זה יוצר שיחות מאוד מעניינות ומחכימות על מזון.
נזכרתי בעוד שיחה מעניינת. כאן הייתה לגדולה תגובה שתפסה את אוזני ואת זיכרוני.
דיברנו על נטייתם של בני משפחתנו להיעקץ - מי יותר ומי פחות והעלינו השערות שונות שתנמקנה את ההבדל: סוג הדם, צריכת קפה וגם... צריכת סוכר.
ואז הגדולה העירה, שאם כך - הייתי צריכה להיעקץ פחות.
אני לא זוכרת את המהלך המדויק של השיחה, אבל זה היה פחות או יותר שגם כשאמרתי שאני אוכלת הרבה סוכר, היה לה קשה להפנים את זה, והיא אמרה שהיא יודעת שאני אוהבת סוכר אבל לא אוכלת כל כך הרבה. הייתי צריכה להסביר ב"רחל בתך הקטנה"...

[תפילה_לאם*]

טוב, אני דווקא כן מתחילה היום.

אה, מיכלי! לא ידעתי שגם את נרתמת בדיוק עכשיו. זה מחזק אותי ואשמח לעדכונייך ולתבנותייך!

וכמובן, מזל טובבבב! הרבה אושר!

עירוי עקב אכילה מופרזת.
באמת?
מה הרגשת? איך את יודעת שזה נגרם מאכילה מופרזת?
<מעדיפה להימנע כרגע מלפרט מה אכלתי ב"סעודה האחרונה" שלי הלילה. אזכיר רק שהיו בה עגבנייה קטנה וכמה זיתים >
תרגישי טוב והרבה בהצלחה (לשתינו ולכולן)!

[תפילה_לאם*]

מסכימה מאד שילדים לא מבינים שום דבר במזין/לא מזין או אפילו במזיק/לא מזיק. אלו מילים ריקות עבורם.
אני הגעתי למצב האבסורדי שילד בן רבע לארבע שואל אותי בארוחת שבת, לאחר שניקר מצלחתו ביס מפה וביס משם: "אמא, זה מזין כדי לקבל קינוח?"

לא לזה התכוון המשורר...

לגבי הדיונים עצמם, התוכן שלהם אצלנו ממש מרנין.
איזה יופי!
אני חושבת שזה יעלה גם אצלנו. בעצם, כבר קיים אבל הרבה יותר בקטנה.

זהו, הגבתי על הכול פה... ובינתיים אוי אני בלוגרית מזניחה...

[מיכל_בז*]

נו תפילה? מה את אומרת? איך הולך?

אני נורא רוצה לספר על אתמול אבל בלי למסגר את היום, לנזוף בעצמי, לקרוא לו בשמות וכו'... אני רק אגיד שהיה לא רע בכלל והיה יכול להיות הרבה יותר טוב. ושאם כבר הולכים על יום כזה של כל היום בחוץ כדאי לקחת משהו בתיק.
אני פחות מרוצה מעצמי בגזרת הסוכר, אבל לא לאכול חיטה נותן את אותותיו נורא מהר. זה פשוט כמו נס כזה. אני רק באמת לא מבינה למה אני תמיד שוברת את זה אם זה כל כך טוב לי. תעלומה.

[תפילה_לאם*]

איך הולך?
בינתיים הולך בסדר גמור. מקווה לפרט בערב. יש לי פה חובות כתיבה ויש לי גם חובות בית מסוימים.

[מיכל_ע*]

תפילה, אני מכינה את זה עם דבש במקום מייפל. זה בטח מעלף עם מייפל, אבל מייפל יקר מדיי בשבילי. לגבי שמן קוקוס, ממליצה על זה של ג'מוקה. לא יודעת לגבי הריח, אבל לא כל השמנים באותה רמה.

[תפילה_לאם*]

אוקיי. תודה, מיכל ע.
אני מגבשת לי רשימת קניות לסופר אורגני, שזה קצת כיף וקצת מעצבן, כי הקניות שלי הולכות ומתפצלות: רוב הקניות בסופר הזול, כמה מוצרים (טחינה מלאה מסוימת, רסק עגבניות שאינו מכיל סוכר ועוד כמה) בסופר הקודם שנהגתי לערוך את קניותיי בו, הזמנה מ"על המשקל", תכנוני קנייה ב"עדן טבע מרקט", לפעמים הזמנה של קמח יצהר.


התבאסתי מעט מהצורך לתכנן איך אדאג שיהיו לי כל הזמן מאכלים מזינים, מפתים וזמינים.
אתמול קניתי הרבה שקדים, אגוזי פקאן, ירקות ופרות. היום אחה"צ הספקתי להשרות שלושה צרורות שמיר לניקוי במי מלח ולשטוף. עכשיו שוהים בקערה עלי סלרי. יש גם חסה. וכך הכנת שייק ירוק בבוקר התקרבה אלי בצעד אחד לפחות.

[רסיסים_של_אור*]

קראתי כאן בכל מיני הזדמנויות ולא יכולתי לכתוב מפאת תינוק יונק וכו'...

רציתי להגיד כמה דברים:

קודם כל בהקשר של הילדים, אני ממש לא חושבת שצריך להתחיל לנאום להם נאומים או לנהל שיחות. בעיקר, כיוון שאת בעצמך בתחילת הדרך וגם כי אני מאמינה יותר במעשים ופחות בדיבורים על. כמובן שיש מקום וחשיבות לשיחות משפחתיות בכל מיני עניינים, אבל אני חושבת שכדאי לתת לזה עוד זמן. תתחילי בעצמך, תראי איפה את עם הדברים. הרבה פעמים אנחנו רוצים את התשובות לכל השאלות כבר בתחילת הדרך. כמו שכשהתלבטנו על החינוך הביתי שאלתי את אורנה על קשיים בדרך וכו' הי עזרה לי להבין שבכל דרך יש קשיים ומתמודדים איתם לאורך הדרך. ככה גם עם האוכל. אני לא חושבת שצריך להחליט מראש שמעכשו אין קינוחים מסוימים בבית וכו' וכו'. אפשר בעיקר להתחיל להתכוונן מבחינת עצמך וזה יחלחל הביתה אם זה יהיה נכון ואמיתי לך (לא מזמן ציינתי לעצמי שזה בעיניי ההבדל הגדול בין המערכת הבית ספרית לבין הבית - פחות דיבורים ויות רמעשים, במקום לדבר על "לקבל את השונה" מתנהגים באופן שמקבל ומכבד את השונה ולא צריך לדבר יותר מדיי...).
בדיוק בחג השני, אחרי ששבענו מעוגות ומנות אחרונות וכו', החלטתי שאני מכינה סלט פירות לקינוח (זה בהשראת חברה שהביאה לי לימים של אחרי הלידה סלט פירות כל-כך מרענן וממלא !!) היה ממש קטע עם זה. במקביל לסלט הפירות, לא מנעתי מהילדים את חווית ה"מרשמלו על האש" שמקנחת אצלנו על האש'ים, אבל הילדים רבו על הסלט פירות (ור' ממש רצה לאכול את זה כמנה עיקרית) .

אני באופן כללי לא מתחברת לקטע הזה ש/הורים נכנסים לצלחת של הילדים. אם יש דברים שהם ממש לא ראויים מבחינתנו, עדיף שלא נכניס אותם הביתה ולא ננהל עליהם מריבות. ואת הדגשים התזונתיים הם יקבלו בדרך שלהם או מדוגמא אישית. בעיניי הנזק שעלול להיגרם מעודף דיבורים על אוכל גדול יותר מהרווח (באחד הספרים של הרב ארוש הוא אומר את זה באופן כללי על חינוך ילדים: מי שלא יודעי איך לעשות את זה עדיף שישתוק מאשר שרק יגרום נזק...)

ולגבי האוכל עצמו - אני שוב חוזרת וכותבת שבעיניי כדאי לשים את הדגש על מה כן ולא על מה לא. בגדול את מחליטה נניח לא לצרוך גלוטן וסוכר. אז אל תחשבי מה את לא מכניסה הביתה אלא מה את מכניסה ודואגת שיהיה לך בכמויות רבות. גם אני חזרתי אחרי הפסח עם בטן דאובה וכואבת ומלאה בגזים וכרגע אני משתדלת לאפשר לעצמי לאכול כמה שאני צריכה ורוצה מהדברים שטובים לי. יש בכלל משהו יותר נעים בתחושה שאני "מפנקת" את עצמי ואת הגוף שלי במקום להגיד לעצמי שאני "נמנעת ולא אוכלת / אסור לי". למשל: ליד מרדכי יש סדרת ריבות נטולות סוכר לבן שנקראות: מעדן ... ושם הפרי בפורים קבלנו את מעדן התאנים שלהם וממש חגגנו עליו. יש את חטיפי הפוזיטיב האלה שכתבתי לך עליהם שאפשר למצוא בהרבה סופרים רגילים והם לגמרי מלאי בריאות (ואהבה כמו שכתוב על האריזה). אגוזים מסוגים שונים, גבינות שמנות, פירות, ירקות וכו' וכו'. כשהדגש הוא באמת על היש ולא על האין (חוכמה גדולה, זה הרי נכון לגבי כל דבר בחיים, הלוואי והייתי זוכרת את זה )

מקווה שאכן תמצאי את מה שנכון ומתאים לך ולאט לאט לכל המשפחה

[רסיסים_של_אור*]

כל הלילה אני מתהפכת במחשבה שאולי הדברים שלי יצאו מחמירים מדיי, אז אני מתנצלת לא זו היתה הכוונה. נסי לקרוא במחשבה של אמא תחת לחצי זמן כותבת מהר לפני שיגמר...

[תפילה_לאם*]

הסירי דאגה מלבך.
@}

[רסיסים_של_אור*]

עוד דבר קטן"בקשתי לי מתנה ללידה את הספר החדש של פיליס גלזר: בלי גלוטן ובלי סוכר, יש בו כמה רעיונות טובים גם לקינוחים !

[אישה_במסע*]

תפילה

_וממה שהצלחתי לקלוט - גם אותם עדיף שלא לחמם, ואם כן - עדיף להוסיף לשמן המיטגן גזר או כורכום, מה שלא כל כך בא בחשבון כשאני מטגנת לילדיי שניצלים או חביתות.
טוב, אז בעצם אולי בכל זאת עדיף לי לדעת כדי להרגיש טוב עם עצמי ולדעת למה אני לא קונה שמן סויה/ קנולה וכן הלאה - אבל, הנה, כבר גילית לי את התשובה וחסכת לי עבודת חיפוש... happy_

לא ידעתי על גזר או כורכרום. את זוכרת מאיפה המידע?

_אני יכולה לספר שלעיתים הרצון הוא פשוט רצון לאכול טעים שלא דורש מאמץ.
בהחלט!
וזאת נקודה שכבר עלתה בעבר. מעניין שהדוגמות (המגרות yummy, יש לציין) שהעלית לא נראות לי כל כך נטולות מאמץ. זה מחזיר אותנו - כנראה - לדיון המשווה פתיחת חבילת בייגלה/ ופלים לשטיפת פרות וחיתוכם. וזה בדיוק מעסיק אותי עכשיו, כשאני לאחר "הסעודה המפסקת" שלי happy. מצד אחד, הפחד שאחז בי בימים האחרונים עם התקרב התאריך התחלף באיזו שמחה (באמת!) מעורבת בהתרגשות ובציפייה, ומצד שני, התבאסתי מעט מהצורך לתכנן איך אדאג שיהיו לי כל הזמן מאכלים מזינים, מפתים וזמינים._

אצלי הבעיה היא בעיקר באוכל מזין וטעים זמין. פחות מפריע לי שהוא דורש עבודה מראש, כל עוד אני יכולה לאכול אותו כשאני רעבה. תבשיל הקישואים ותפוחי אדמה דורש מאמץ וזמן רב בהכנתו, לכן אני מכינה אותו לעיתים נדירות, אך כשהוא מוכן אפשר פשוט לחמם במיקרו ולהכין. כנ"ל מרק הירקות הקטיפתי שהכנתי בסופ"ש הזה. כריכי הגבינה ופסטו דורשים הכנה מראש של הפסטו, אך הכנת הכריך עצמו היא מהירה מאוד ולא נחשבת מאמץ כמעט. גם חטיפי האנרגיה תוצרת בית הם לאכילה מיידית.

בנוסף לכך, האפשרות הביתית פשוט הרבה יותר טעימה. כבר קרה שקניתי וופלים והם היו כל כך לא טעימים שהעברתי אותם לרשות הכלל כי הם היו כל כך מגעילים שלא יכולתי לאכול אותם בעצמי. זה די מוריד מהאטרקטיביות של אוכל מוכן. וכזה שהוא גם מוכן וגם טעים דורש כסף, ואז אני חוזרת לנקודה של בישול בזול, שזה אומר - להכין לבד.
וכמובן, גם בהכנה ביתית אני מעדיפה שההכנה תהיה כמה שיותר קלה. למשל, חטיפי האנרגיה לא דורשים אפייה. הם ממש ממש קלים להכנה. אני רק הוספתי למתכון שוקולד, וזה יוצא טעים כל כך וגם אם לא בריא, גם יותר מידי רע <אם כי אני לא מנסה להימנע מסוכר>.

ובעניין שמן קוקוס - בדיוק קניתי כזה בפעם השנייה, והתפלאתי שהצנצנת שקיבלתי הכילה שמן נטול ריח, בשונה מזה שקניתי בשנה שעברה שהייתה לו ארומה קוקוסית מופגנת. מישהי יודעת משהו בעניין?

איזה שמן קוקוס קנית?

אני לא זוכרת את המהלך המדויק של השיחה, אבל זה היה פחות או יותר שגם כשאמרתי שאני אוכלת הרבה סוכר, היה לה קשה להפנים את זה, והיא אמרה שהיא יודעת שאני אוהבת סוכר אבל לא אוכלת כל כך הרבה. הייתי צריכה להסביר ב"רחל בתך הקטנה"...

למה את מתכוונת? הסברת להם מה הסוכר שאת אוכלת? לא הבנתי, גם לי צריך להסביר ב"רחל בתך הקטנה"

[דנד_י*]

אני כל הזמן הייתי בהתלבטות בדיוק בסוגיה הזו.
מצד אחד - לדבר הרבה על למה לא לאכול את זה וכן לאכול את זה - לא רציתי את זה.
וגם לא רציתי להסתכל להם בצלחת ולהעיר הערות.

ומצד שני -
לא יכולה להגיש רק מה שטוב לגמרי בעיני, כי הם יתלוננו - זה מה שיש לאכול? רק את זה?
וחששתי שהם בסופו של יום הם לא אוכלים מספיק דברים מזינים, אז אולי כן כדאי לעשות על זה שיחות?

תקופה ארוכה של כמה שנים הלכתי על ההחלטה של להכין מאכלים מזינים, ליד מאכלים שהם יאכלו - פסטה צ'יפס וכאלה, וממש השתדלתי לשתוק.

ואז הגיע העניין הזה עם ברזל נמוך מאוד, וירד לי האסימון שמרוב שלא הסתכלתי על הצלחת וסמכתי עליהם - לא שמתי לב שהבן שלי כמעט לא אוכל כלום מזין, ושהבן השני שלי יורד עוד ועוד במגוון האוכל.

והיום - כשמחכה לו כף ברזל לשתות כל יום, והרופאה אמרה לו שהוא צריך להתחיל לאכול.
אז ישבתי על המחשב ובדקתי במה יש ברזל ובמה פחות.
ויש לנו הרבה דיונים על זה, וזה מדהים כמה זה עובד.

כמעט על כל דבר שבפעם הוא לא היה טועם בכלל, היום הוא שואל - יש בזה ברזל? ואם אני לא יודעת אני הולכת לבדוק (ידעתם שלאגוזי קשיו יש יותר ברזל מלעוף, אולי כי יותר קשה לגמור 100 ג' של אגוזים מאשר של עוף?)
ואם המסקנה היא שיש לזה, אז הוא אוכל.
הסברתי לו גם את העניין של הויטמין C לספיגה, והוא פשוט לא מעט פעמים מתכבד בגמבה מהקערה ומסמן לי עם היד - ויטמין C.
הסברתי לו שאורז לבן סופח לו את הברזל מהגוף כשהוא שאל אם יש בזה ברזל, מאז הוא מנסה להמנע מלאכול הרבה אורז לבן (עדיין לא נוגע בזה המלא/אדום)
אני מנסה למצוא זמן להעמיק בעוד ויטמינים, ובאילו מאכלים יש אותם
(בתיאוריה, כי אנחנו לא אוכלים אורגני)

אז המחסור הזה שהתגלה בברזל שינה לנו כאן הרבה דברים לחיוב.

חבל שרק הוא מושפע, להם זה לא מזיז.

ועוד משהו שמטריד אותי -
הרי כל שני וחמיש יוצאים מחקרים חדשים שמפריכים את הישנים, ואולי מה שאני אומרת לו פשוט לא נכון וזהו?

[תפילה_לאם*]

קודם כל בהקשר של הילדים, אני ממש לא חושבת שצריך להתחיל לנאום להם נאומים או לנהל שיחות.
אני עסוקה במחשבות של "מה עדיף?" ו"איך לנהוג?", ובסופו של דבר, הרבה ממה שאני עושה הוא לפי הזרימה באותו הרגע. וב"ה אני מוצאת גם יכולת לחזור בי, כמו ההתנערות מהכלל שמותר לאכול קינוח רק אם אכלו די אוכל מזין יחסית לאורך ארוחת השבת. זה כמובן הגיע עם קינוחים מזינים, ונחשו מי נשאר ליד שולחן השבת בסוף הארוחה. שלוש ילדות ביקשו רשות לברך את ברכת המזון בנפרד ולקום מהשולחן...

[תפילה_לאם*]

לא ידעתי על גזר או כורכרום. את זוכרת מאיפה המידע?
על גזר למדתי מ{{}}אמא נמרה, שהביאה את הדברים בשם אבא שלה, עוד בימי השרות הלאומי, אבל לא ידעתי את ההסבר. בשנים שחלפו מאז (די הרבה...) קראתי על זה קצת. אני חושבת שנתקלתי בהמלצה אצל הדיאטנית טובה קראוזה (שנהגה לכתוב באתר "אמנות הלידה"). אם אני זוכרת מדובר על התחמצנות של השמן או משהו כזה, שהגזר/ הכורכום מעכבים אותה במידת-מה.

[תפילה_לאם*]

פחות מפריע לי שהוא דורש עבודה מראש, כל עוד אני יכולה לאכול אותו כשאני רעבה.
אה, עם זה אני די יכולה להזדהות - בתנאי שמצאתי את הזמן לעבודה מראש...
ולכן אני מעדיפה, למשל, לחתוך סלט פרות גדול, שיספיק לכמה ימים. אני יודעת שהטריות מתאדה וחבל לי על כך, אבל עדיין עדיף שאאכל מאכל כזה על פני המצב שלא יהיה לי סלט זמין, ואז...

תודה על המתכון. נראה נחמד ואולי ינוסה (כמו הפאדג' ש{{}}מיכל ע קישרה אליו) כקינוח שגם הילדות תסכמנה לטעום. אני רק לא בטוחה אם אני רוצה לאכול קוואקר בשלב זה, ובכלל איך יודעים שהוא מלא. בייחוד "מהיר הכנה" חשוד בעיניי. איך הוא הופך לכזה? רק הודות לגריסתו או שיש עוד איזה עיבוד?

איזה שמן קוקוס קנית?
לא זוכרת מה קניתי בשנה שעברה, אבל בהזדמנות אציץ מה כתוב על הצנצנת שקניתי הפעם. נדמה לי ש"אגס".


הסברת להם מה הסוכר שאת אוכלת?
יש הבדל בין הסוכר שאני אוכלת החל מיום רביעי האחרון (סוכר שקיים באוכל מעובד ככל הפחות) לבין מה שאכלתי עד אז (מעובד מאוד מאוד). כנראה שמאז שניסיתי לשנות את התזונה שלי (ושל הבית) בסבב הקודם נוצר אצלה הרושם, שאני אוכלת בריא, בשעה שאני טחנתי שוקולדים על ימין ועל שמאל...

[תפילה_לאם*]

לא יכולה להגיש רק מה שטוב לגמרי בעיני, כי הם יתלוננו - זה מה שיש לאכול? רק את זה?
זה מה שהיה אצלנו בערב שבת, אבל הם הבינו שזה מה שיש והשלימו עם המצב. בצהריים היו לנו אורחים שהביאו קינוח. אני הסתפקתי בסלט הפרות שלי, אבל לא היה ילד שוויתר על עוגת הגבינה שהם הביאו.

יותר קשה לגמור 100 ג' של אגוזים
אני לא בטוחה.

ואם המסקנה היא שיש לזה, אז הוא אוכל.
בן כמה הוא? יפה שהוא השתכנע. הוא מרגיש שהוא חלש או משהו, ולכן משתף פעולה בהעלאת הברזל? או שאם הוא אוכל מאכלים עתירי ברזל אתם יכולים לוותר על התכשיר שלא טעים לו?
מתכבד בגמבה מהקערה ומסמן לי עם היד - ויטמין C.
איזה חמוד! @}

יוצאים מחקרים חדשים שמפריכים את הישנים
אז אולי טוב שאני לא בקיאה במחקרים!

[תפילה_לאם*]

חטיפי האנרגיה לא דורשים אפייה
חוזרת לזה...
מעיון מדוקדק יותר במתכון אני רואה שצריך לחמם את הנוזלים.
כבר הבנתי שדבש נפגע (ובעצם הופך די שווה ערך לסוכר) בחימום. האם זה נכון גם בקשר לסילאן? ובקשר לתרכיז תפוחים?

[דנד_י*]

אבל הם הבינו שזה מה שיש והשלימו עם המצב
מה את מגישה? אין פחמימות ריקות?

הוא עוד מעט בן 6.
הוא לא מרגיש את החוסר בברזל, זה פשוט מגעיל אותו, והסברתי לו שלקחת ברזל לא באמת פותר את הבעיה לתמיד אלא כפתרון זמני
ורק האוכל שאוכלים באמת יכול להיות פתרון לתמיד
ושאם הוא יאכל מספיק ויטמינים וברזל אז אולי הוא לא יצטרך להמשיך לקחת ברזל אחרי עוד חודש (למרות שאחכ הבנתי שעדיף להמשיך כמה חודשים גם אם הערך עולה, אבל לא רציתי לייאש אותו אז לא אמרתי לו).

שמתי לב שמה שקרה היה שהוא הפסיק לאכול אוכל מזין, ואני התחלתי להכין יותר ויותר צ'יפס (שכנעתי את עצמי שתפו"א זה אוכל שהוא בסדר...), ואורז לבן ופסטה (כוסמין אמנם אבל בכל זאת), והיו עוד דברים אבל הוא הסתפק רק בזה וזהו.
מצד אחד זה היה לי יותר קל, ומצד שני זה בכל מקרה היה מה שהוא אכל - אז כבר הפסקתי להתאמץ.
ביום שאחרי פסח כשהכל היה בלאגן עדיין הם אכלו צהריים לפי מה שהספקתי לבשל לא הייתה ארוחה מסודרת עם שולחן מלא אפשרויות אלא כל פעם סיר קטן וכולם אכלו ישר ממנו בכפיות.
הם היו רעבים...
הם טרפו לפי הסדר -

• עדשים כתומים
• עדשים ירוקים
• תבנית עם אפונה ושעועית
• קינואה

(נכנסתי לאטרף בישול אחרי שבוע בלי שום אוכל נורמלי)
ואז כשכבר הגשתי את האורז הלבן אף אחד כבר לא היה ממש רעב.

אבל זה לא מסתדר בשוטף, כי הם רגילים לשבת ולאכול ואז בוחרים רק את הפחמימות הריקות

פעם גוגוס כתבה על זה משהו, שהיא מבינה את החשיבות בארוחה מסודרת בישיבה, אבל היא רגילה ומרגילה את הילדים שלה לחטוף בעמידה.
אני ממש מרגישה שילדים אוכלים יותר טוב כשהם חוטפים בעמידה, ואז גם מוכנים לטעום הרבה יותר דברים.
רק שלא יוגדר כמשהו רשמי...

לגבי חטיפי אנרגיה, המתכון הזה באמת נשמע לי לא משהו, בעיקר הסוכר שאי אפשר לוותר עליו.
המתכון שרשמתי בדף העל המתוקים מגניב והוא גם בלי בישול. ערבוב ולמקפיא. כולם רק מחמיאים לי עליו כל הזמן אז כנראה הוא טעים.

חוץ מזה שניסיתי לערבב בבלנדר -
קקאו, בננה, חמאת קשיו, שקדיה ולהוסיף לזה חמאה מומסת ולהקפיא.
יצא מן משהו שנראה כמו גלידת שוקולד וזה גם נחמד, הבננה קצת מפריעה אז אנסה אולי עם מלון במקום.
גם קניתי לפי המלצתך את התבניות בצורות.
בטח אפשר גם בלי חמאה, לא ניסיתי.
מזגתי לתוך ואז אפשר לקטוף מהתבנית ויש משהו טעים לנשנוש. זה גם קר ומרענן.
לוקח פחות זמן מכדורי תמרים.

[תפילה_לאם*]

אין פחמימות ריקות?
יש, אם כי משתדלת להמעיט בזה. התייחסתי לקינוחים.

ושאם הוא יאכל מספיק ויטמינים וברזל אז אולי הוא לא יצטרך להמשיך לקחת ברזל אחרי עוד חודש
הבנתי מה שכנע אותו. מאחלת לכם שבאמת לא יצטרך בזכות תפריט מזין.

המתכון שרשמתי בדף העל המתוקים מגניב והוא גם בלי בישול.
את מתכוונת לטחינה עם הפצפוצים?
אנסטסיה אמרה שהיא אוהבת קצת חלבה (אף פעם לא יודעת אם לכתוב ב-ב' או ב-ו'). אז אולי אנסה שוב.

גם קניתי לפי המלצתך את התבניות בצורות.
אה, טוב שהזכרת. אולי אנסה בעצמי עבור הקינוחים!
אני יכולה לנסות להקפיא "תירוש", כי את זה כולן אוהבות. לא מוסיפים למיץ הזה שום דבר, נכון?

[דנד_י*]

לא יודעת.
יש תירוש שקוראים לו קדם, ומישהו אמר לי שזה תירוש אמיתי, ענבים בלי משהו מתוק.
והוא ממש לא טעים. לא מתוק.
מצד שני לא כתוב שום דבר על התירוש עצמו.
מישהו אחר אמר לי שמדובר על זנים שונים של ענבים, אבל זה לא נשמע לי הגיוני.
אז לא יודעת.

[גוגוס*]

_פעם גוגוס כתבה על זה משהו, שהיא מבינה את החשיבות בארוחה מסודרת בישיבה, אבל היא רגילה ומרגילה את הילדים שלה לחטוף בעמידה.
אני ממש מרגישה שילדים אוכלים יותר טוב כשהם חוטפים בעמידה, ואז גם מוכנים לטעום הרבה יותר דברים._
קוראת אתכן בעיון, ובינתיים - מדייקת את עצמי.
כהרגלי, אני בעניין של אפשרויות. כמה שיותר אפשרויות, כמה שיותר מרחב, כמה שפחות תקיעות. ואני בעניין הזה כי האוטומט שלי זה הדבר הכי תקוע בעולם
אז אני לא מרגילה את הילדים לחטוף בעמידה. אוכלים אצלי שלוש ארוחות ביום בישיבה סביב השולחן, עדיף עם מבוגר משוחח אחד לפחות.
אבל... יש אפשרות אמיתית לאכול במחטף והיא מקובלת ונגישה.
אם הכנת ארוחת הבוקר נגררת ומישהו רעב, הוא ישאל מתי תגיע הארוחה. אם זה בקרוב מחכים לכולם. אם נראה שזה ייקח עוד זמן, אין בעיה. הפירות נגישים מאוד, בעמדה לחטוף ולנשנש בהנאה. אותו דבר עם ארוחות ביניים.
וכן, לפעמים, כשאין לי חשק בכלל להכין צלחות, אני שולחת לעמדת הפירות והאגוזים.
הרעיון שהיה לי בראש זה ליצור מצב שבו לא חייבים הורה בשביל הזנה. אם ההורה איננו הילד שלי לעולם לא יישאר רעב. ואגב, זה נכון גם לבתים אחרים. אולי שם ילד שלי יצטרך לבקש רשות, אבל הוא לעולם לא יצטרך טירחה וארוחה והכנה בשביל להיות שבע. רק רשות לחטט בפירות וירקות שיש בכל בית.

מסכימה איתך מאוד מאוד מאוד שילדים אוכלים יותר טוב כשהם "מלקטים". כי זה בעצם מה שעושה הארוחה בעמידה. משהו בזה פי מיליון יותר הגיוני לגוף מאשר ארוחה סטנדרטית.

לגבי קדם - מכירה אותו היטב ומצאתי אותו באנגליה לשמחתי. בזה השתמשנו בחגים האחרונים. אני בשוק מזה שהוא לא מתוק לך. זה כנראה עניין נרכש. לנו הוא מתוק מדי

[גוונים*]

קוראת אתכן בעיון
גם אני ותודה לכל מי שלוקחת חלק בשיחה, ההתעוררות התזונתית הזו כאן אולי קצת משפיעה גם עלי.
לא רוצה להכביר במילים על תנועות תת קרקעיות ולא מאד מורגשות כרגע, אבל נראה לי שיש תזוזה חיובית וזה כיף!

לגבי התירוש, לי אמרו (אין לי מושג מי, מתי ולמה בדיוק היתה הכוונה) שהוא מפוצץ בסוכר...
ושאם לוקחים ענבים ועושים מהם מיץ אין מצב שזה יוצא כזה מתוק...
שוב, זה ממש לא מבוסס על כלום אלא רק זיכרון רחוק, אבל אולי כן שווה לברר את זה ולא להניח שאין בזה תוספת סוכר רק כי לא כתוב.

ואם כבר אני כותבת - אז שוב עולה לי השאלה לגבי הסרדינים, אני יודעת שהיו המון התייחסויות לזה בעבר וקראתי לא מעט מהן,
אבל עדיין לא מצליחה להבין אם לאכול בהריון או לא.
אני מתכוונת לשימורים של סרדינים (אגב, מקרל זה סרדינים?) בשמן זית בלבד.
כי מצד אחד אומרים לא לאכול דגים נאים ולא מבושלים מצד שני אומרים כן לאכול סרדינים,
בגלל שהם משומרים הם כבר לא נחשבים נאים?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תפילה

כבר הבנתי שדבש נפגע (ובעצם הופך די שווה ערך לסוכר) בחימום. האם זה נכון גם בקשר לסילאן? ובקשר לתרכיז תפוחים?

סילאן כבר עבר חימום במהלך ההכנה שלו, כך שעוד חימום לא ישנה אותו. רוב הסיכויים שגם תרכיז תפוחים עבר פיסטור. על הדבש אכן חבל, לקחתי את סוג הדבש הכי פושטי והכי מתוק <לדעתי יכול להיות שמאכילים את הדבורים בסוכר> של שקדייה. למיטב ידיעתי, ויטמינים נהרסים בחימום, מינרלים נשארים. אז אולי משהו נשאר. ובכל מקרה, החטיף לא בריא במיוחד, אבל גם לא מזיק במיוחד לדעתי, ובהחלט עדיף על חטיפים תעשייתיים, וגם טעים.

רק לא בטוחה אם אני רוצה לאכול קוואקר בשלב זה, ובכלל איך יודעים שהוא מלא. בייחוד "מהיר הכנה" חשוד בעיניי. איך הוא הופך לכזה? רק הודות לגריסתו או שיש עוד איזה עיבוד?

למיטב ידיעתי על קוואקר - קוואקר עובד כבר בישול בתהליך ההכנה שלו, אין קווקר ריק, לפחות בינתיים, וכל ההבדל בין קוואקר עבה לקווקר דק זה רמת הגריסה שלו. לא התעמקתי יותר מידי בנושא, אז יכול להיות שאני טועה במשהו.

בנוגע לפאדג' - אין לי מעבד מזון, כך שהוא לא ינוסה אצלי בקרוב.

אישה במסע

[תפילה_לאם*]

יש תירוש שקוראים לו קדם, ומישהו אמר לי שזה תירוש אמיתי, ענבים בלי משהו מתוק.
רגע, אז "תירוש" הקלאסי הוא לא לגמרי לגמרי מיץ ענבים טבעי??? הרי לא כתוב שום דבר על התירוש עצמו.
נו, אחפש את ה"קדם" הזה.
אבל איך יודעים אם לא כתוב על האריזה??? למה זה סודי? בכלל מותר להם להוסיף משהו בלי לציין???

אבל... יש אפשרות אמיתית לאכול במחטף והיא מקובלת ונגישה.
היום נשארו אתי הבנים. האכילה שונה כל כך כשרק הם בסביבה בלי הבנות. ארוחת הבוקר של חמישתם היא עדיין עוגה קנויה, אבל במהלך הבוקר הם אכלו דברים מוצלחים יותר:
הקטן התכבד מהשייק הירוק הטעים שלי וביקש להוסיף לו טחינה (גולמית מלאה) ועוד אכל תמרי מג'הול, פרוסת אננס מיובש ללא סוכר, פרוסות תפוח מיובש ללא סוכר ואגוזי פקאן. הגדול טעם מהשייק ולא רצה יותר, ביקש אפרסק אבל התחרט, ואכל תמרים והרבה תפוח מיובש וקצת גבינה צהובה.
אני מתלבטת הרבה בעניין הפרות המיובשים. הם אמורים להיות ללא סוכר ועדיין אני מרגישה שלא כדאי לאכול מהם הרבה בלי הגבלה. אחת הסיבות היא שאני חוששת שהם יעוררו שלשול, אבל אולי גם המתיקות המרוכזת הזאת בעייתית על אף הטבעיות שלה?

[תפילה_לאם*]

אבל נראה לי שיש תזוזה חיובית וזה כיף!
גוונים, ברור שיש תזוזה חיובית בפנים. עוד כמה שבועות את צפויה לפגוש בעז"ה את מי שאחראית לה...

אבל אולי כן שווה לברר את זה ולא להניח שאין בזה תוספת סוכר רק כי לא כתוב.
איך לברר? להתקשר ל"כרמל מזרחי"?

השאלה לגבי הסרדינים
לא יודעת לומר לך אבל נראה לי ש בגלל שהם משומרים הם כבר לא נחשבים נאים , ולו משום שאם היו נאים - הם לא היו נשמרים זמן רב כל כך.
אני אכלתי רק ביום שישי האחרון שימורים של סרדינים בשמן זית בלבד , שקניתי לי בתחילת ההריון ולא אכלתי, כי בתקופת הבחילות אפילו לדמיין את אכילתם הגעיל אותי, ולקח לי חודשים ארוכים להשתחרר מהגועל המדומה. הם היו לי טעימים מאוד והוספתי "סרדינים" לרשימת הקניות החדשה.


ויטמינים נהרסים בחימום, מינרלים נשארים. אז אולי משהו נשאר. ובכל מקרה, החטיף לא בריא במיוחד, אבל גם לא מזיק במיוחד לדעתי, ובהחלט עדיף על חטיפים תעשייתיים, וגם טעים.
אם כך, אולי זה לא ייכנס כקינוח בשבת אלא כתחליף לארוחת הבוקר המחרידה שהם אוכלים. רק צריכה למצוא זמן הכין...

בנוגע לפאדג' - אין לי מעבד מזון,
מה זה בעצם "מעבד מזון"? בלנדר (שהוא לא בלנדר מוט אלא סכינים מסתובבים בתוך מֵכל)?

[תפילה_לאם*]

ניסיתי לחשוב על העניין של שינוי ארוחת הצהריים (והערב) , כך שלא יתחשק לי מתוק אחריהן.
כרגע עומדת במבוי סתום.
<מה זה אומר? שאני צריכה להסתובב ? >

[גוגוס*]

מה זה אומר? שאני צריכה להסתובב?
קצת, כן...
כי כרגע הראש שלך הולך מהסוף אחורה - מה לעשות כדי שלא יקרה משהו.
אני מציעה ללכת מההתחלה לסוף. לשאול - מה מדויק לי? מה מוביל את הארוחה שלי כך שבסופה ארגיש קלילה ושמחה ואוכל לכבוש הרצ'יק קטנצ'יק (קיבלת הנחה מ"הר" כי את אמא מניקה ויש לי חיבה מיוחדת לזה)?
הדיוק יאיין את הצורך. זה יגיע מעצמו.
דברים מוכרים שאת יכולה לשים לב אליהם:
עודף בישול
כמויות גדולות
הרבה עמילן
מלח עודף
תבלינים עודפים
אכילה בשעה לא מתאימה
אכילה בלי קשר לרעב

אלו חשודים מוכרים. אולי אחד מהם או כמה מהם ידברו גם אליך.

[גוגוס*]

נראה לי שיש תזוזה חיובית וזה כיף!
הי גוונים, פספסתי אותך. איזה יופי שיש תזוזה חיובית. נהדר לשמוע. ובדיוק חשבתי עליך, למרות שכרגע זה רחוק ממך שנות אור. אבל אני אשכח להגיד אז שיהיה עכשיו ואולי תזכרי.
שתינו שותפות למחזורים הקצרים ואמרתי לך כבר לפני ים זמן שאני עושה ניסיונות בתזונה כדי להבין מה יכול לעזור להארכתם.
זהו זה, מצאתי. וזה סופי בשביל הגוף שלי, אחרי המון דברים שונים שניסיתי, וזה לגמרי לא מפתיע - תזונה מדויקת מאוד בחצי הראשון עד הביוץ גורמת לו להתאחר קצת יחסית למצב של תזונה לא מדויקת. זה נותן לי בין יומיים לשלושה אקסטרא.
מה שאני אוכל אחרי הביוץ לא יזיז לכלום. גם זה לא מפתיע כי השלב השני הוא יחסית קבוע וכמעט כלום לא משפיע עליו.
מדויק בשבילי - שום קמח באשר הוא, שום סוכר, בלי בישול בכלל או בכמויות ממש זניחות.
המשך הריון קל, יקירה.

[תפילה_לאם*]

קצת, כן...
תודה, גוגוס.
חלק מהחשודים מתקיימים אצלי.
אבל אני לא בטוחה, שאין מצבים שאני יכולה להרגיש קלילה ושמחה בסוף הארוחה ועדיין לרצות מתוק. צריכה לבדוק את זה אך נראה לי שאחרי ארוחות ערב, שאני אוכלת בהן סלט מגוון ומוצף בשמן זית ומוסיפה גרעינים כלשהם, ביצה וגבינות, אני מרגישה חיונית למדי, לפחות כמה שייתכן בהתחשב בשעת סיום הארוחה (...), ועדיין "בא לי" משהו מתוק. אולי זה עניין של הרגל, התניה כזאת?

[מיכל_בז*]

ועדיין "בא לי" משהו מתוק. אולי זה עניין של הרגל, התניה כזאת?

גם לי בא. אבל אני חושבת שזה בגלל שאני נחה בארוחה ואז הסיום המתוק נותן לי הזדמנות להמשיך לנוח.

[גוגוס*]

בטח שיש התנייה! בוודאי. חשבתי שזה הברור מאליו
השאלה היא איך נפרדים ממנה לשלום, לא?
בשביל שזה יקרה צריך קודם כל לתת לגוף תנאים מתאימים לא להשתוקק, ואחר כך מדברים עם הרגש וכו'...
אז כהרגלנו בקודם בדף זה - קודם נותנים, מדייקים, ורק אחר כך בודקים את האפשרות של פרידה רכה.
ככל שמה שאת נותנת יותר מדויק לך כך הפרידה הופכת לאפשרית.

מתוך מה שכתבת על הארוחה החיונית שלך אני מעלה הרהור קטן לבדיקתך - הצפה בשמן זית היא לא משהו שאני מעודדת. אני בעד שמן זית, אבל אני חושבת שהגזמות בשביל לצרוך שומן הן קודם כל הגזמות ורק אחר כך מגיעה החלק השני. והגזמות זה משהו משבש. אז את יכולה לבדוק האם כמות השמן בסלט הגיונית לך או שנכנסת לאיזה לופ מהסוג של "צריך לאכול..." ואת מתרחקת מהדיוק שלך.
ביצה את אוכלת בלי מלח?
בגבינה שאת אוכלת אני מנחשת שגם יש מלח. ובסלט?
לבדיקתך - מהי כמות המלח שאת אוכלת. יכולה להעיד אצלי שמלח הוא לעולם הצעד הראשון בדרך לסוכר. אולי גם אצלך זה יוצר שיבוש דומה ששווה לבדוק.

הסיום המתוק נותן לי הזדמנות להמשיך לנוח
מיכל, לא הבנתי ואני סקרנית. יכולה להסביר?

[תמי*]

החשק בסוכר הוא לדעתי גם התניה וגם חשק פיסי שישנו כשאוכלים - לאו דווקא באותה הארוחה - דגנים וסוכרים.
אני נפרדת מהחשק לסוכר בסוף הארוחה כשנפרדתי לגמרי מסוכרים ומדגנים.
כל עוד הם נמצאים במערכת הגופנית יש חשק לסוכר.
(והכוונה להיפרד מסוכרים, לא מפירות. אבל אני כן ויתרתי לגמרי על דבש ובטח שלא סילאן או כל תחליפי הסוכר.

[יעלפו_מהמושב*]

קודם כל מנצלת את הבמה הציבורית לעוד תודה ל גוגוס המופלאה שפטרה אותי אחת ולתמיד ממנגנון הכל או כלום בענייני תזונה. זה עשה שינוי של ממש בחיי ומאפשר לי לחיות בתוך דיאלוג כמעט נעים עם עצמי בענייני מזון. אז אני משלבת שייקים ירוקים והמון סלטי פירות ופירות בתזונה שלי. לא מצליחה לדחוף פנימה ירקות. רעיונות מועילים? (כי אני תמיד האשמתי את העובדה שאין לי רוטב מנצח לסלט, אבל אולי זה משהו אחר? המרגיעון: הספק מבורך). וגם, איזו תחושה כזו, בימים חיוניים של "רעב". במרכאות כי אם אני מציקה לו וחוקרת אותו הוא מתוודה שלא בטוח שהוא רעב. מה עושים עם כזה?

[גוגוס*]

החשק בסוכר הוא לדעתי גם התניה וגם חשק פיסי שישנו כשאוכלים - לאו דווקא באותה הארוחה - דגנים וסוכרים.
אני חושבת שאולי כדאי כאן להפריד בין סוכר לבין מתוק. אלו חשקים שונים.
אז לגבי החשק בסוכר - תמי, אני מסכימה איתך לגמרי. מהתנסות אישית וזו של אחרים רבים.
מה שכן, ארוחה לא מדויקת (או רגשות שהצטברו לאורך היום, אבל זה באמת כבר עניין לדיון נפרד) - עדיין יכולה לעורר חשק למתוק, גם כאשר הגוף כבר לא זוכר איך נראים דגנים וסוכרים.
וגם זה - מניסיון. כשאני אוכלת מלוח (ברמה שמרגישים מלח, לא סתם אם הוספתי טיפה מלח לסלט) יתחשק לי אחר כך מתוק. הגוף מבקש לאזן. יכול להיות שיתחשקו לי תמרים, אבל לא סתם אחד אלא כמה. משהו שימשוך בחזרה.
אין שום רע באכילה של תמרים אבל כשאין לזה קשר לרעב אלא לשיבוש - זה מיותר. בתוך מודעות אפשר להרגיש את זה ולנסות לפענח.

[מיכל_בז*]

_הסיום המתוק נותן לי הזדמנות להמשיך לנוח
מיכל, לא הבנתי ואני סקרנית. יכולה להסביר?_

כי כשאני אוכלת אני לא בפעולה. והרבה פעמים יש המון דברים שאני אמורה לעשות אחרי האוכל. אבל האמת שאני גמורה מתה, אז האפשרות להאריך את הארוחה בקינוח נותנת לי עוד מנוחה.
אולי אני פשוט צריכה להמיר את זה בסייסטה.

[גוגוס*]

קודם כל מנצלת את הבמה הציבורית לעוד תודה ל גוגוס המופלאה שפטרה אותי אחת ולתמיד ממנגנון הכל או כלום בענייני תזונה
יקרה, תודה רבה על השיתוף בקרדיט. רק אל תשכחי לקחת את רוב המנה לעצמך, אה?! זו עבודה שלך, אחרי הכל. וגם לפני, בעצם

זה עשה שינוי של ממש בחיי ומאפשר לי לחיות בתוך דיאלוג כמעט נעים עם עצמי בענייני מזון
אח, אח, חם ונעים בלב. איזה יופי לשמוע.

לא מצליחה לדחוף פנימה ירקות
תראי, דרלינג, כל עוד תתייחסי אליהם כמשהו שצריך לדחוף, קיומם בתפריט שלך ימשיך להיות שברירי
כן, אני יודעת, זו רק מילה, אבל זו לא רק מילה. אני קוראת ושומעת שם את ה"צריך".
אז בשלב ראשון, יאללה לשחרר.
ועכשיו בדרך אחרת - חשבי על ירקות טריים מאוד, בטמפרטורה מושלמת, בבשלותם - יש כאלה שבמצב הזה מעוררים בך תאבון של ממש וחשק לאכילה?

לטעמי הרוטב המושלם לסלט - לימון, שמן זית, קמצוץ מלח משובח. אני מתבלת ככה שנים, לא משנה מה הרכב הסלט, ומקבלת מחמאות כאילו הנדסתי את רוטב המאה.
הסיבה לדעתי היא שרוטב כזה שומר על הטעם של הירקות מודגש ולא מאפיל עליו. רוב האנשים לא רגילים לזה בכלל. לסלט כאילו צריך להיות טעם. טעם של משהו אחר שאינו הירקות עצמם. ואני בעד לתת לטעם שלהם לדבר רוב הזמן.

איזו תחושה כזו, בימים חיוניים של "רעב". במרכאות כי אם אני מציקה לו וחוקרת אותו הוא מתוודה שלא בטוח שהוא רעב. מה עושים עם כזה?
שמים לב. בחיי שזה מספיק. שמים לב ונותנים לזה שם מתאים. משהו אחר במקום "רעב", כי זה באמת לא.
אם את רעבה - אכלי ואכלי ואכלי עד שתהיי שבעה.
מה שיישאר אחרי זה הוא הצורך שלך ב... השיגרה המוכרת? סוכר? פחממות מסוג מסוים? תחושה של כובד? משתיקולים רגשיים? וכו' וכו'... את כבר מתורגלת היטב ואת תמצאי.
ולא נורא חשוב אם נתת לזה בדיוק בדיוק את השם הנכון או שם ליד.
החשיבות היא בהפרדה של המושג הפיזי "רעב" מכל שאר השכבות שנדבקו אליו ומתחבאות מאחורי גבו הרחב כי לא נעים להן לעשות צעד קדימה. שמא יטפלו בהן...

[גוגוס*]

אולי אני פשוט צריכה להמיר את זה בסייסטה.
במצבך ההריוני - מומלץ בחום!
אפשרות נוספת - כוס תה. משהו שסביר ללגום לאט תוך מצמוץ שפתיים, להימרח אחורה ולהיאנח מדי פעם.
רק אל תשכחי בטעות שאת בעצם לא בת שמונים וכדאי לצאת מהמצב הזה באיזשהו שלב
תודה על ההסבר.

[ביישניתית*]

לימון, שמן זית, קמצוץ מלח משובח

הי, זה גם המתכון הסודי שלי לפעמים מוסיפה פלפל חריף ומייפל.

[תפילה_לאם*]

האם כמות השמן בסלט הגיונית לך או שנכנסת לאיזה לופ מהסוג של "צריך לאכול..." ואת מתרחקת מהדיוק שלך.
רשמתי לפני.
מודה שאני מוסיפה שמן זית בנדיבות (לא ממש הצפה) בעקבות ההמלצה של בשמת לצרוך הרבה שומן טוב שיעזור למלא את מקומם של הסוכרים המעובדים, אבל חוץ מזה, זה פשוט טעים לי, ואני מקפידה לקנות שמן רק מתוצרות שמודבקת על בקבוקיהן המדבקה של מועצת הזיתים. אנסה להבין אם הכמות מדויקת בשבילי, ולפני כן - איך לראות שהיא מדויקת. כאמור, זה טעים, אבל מן הסתם המדד הזה לבדו אינו מספק. קריטריון שנראה לי רלוונטי הוא שאני לא מרגישה שהאוכל היה לי שמן מדי, כמו שהרגשתי למשל אחרי שאכלתי את הדגים ברוטב בשביעי של פסח.

יכולה להעיד אצלי שמלח הוא לעולם הצעד הראשון בדרך לסוכר.
זה מתאים למה שקורה אצלי. לא מוסיפה מלח לביצה אלא אוכלת אותה בתוך הסלט, וכיוון שבגבינות באמת יש מלח, אני מפחיתה את כמות המלח שאני מוסיפה לסלט או אפילו מוותרת עליו, אבל בסופו של דבר בטח עדיין מדובר בדי הרבה מלח. ועל זה יהיה קשה להתגבר, גם כיוון שהגבינות באות כמו שהן באות, ואני לא יכולה לקבוע את כמות המלח בהן (יכולה רק לאכול פחות גבינה), וגם - ובעיקר - כיוון שאני אוהבת מלח. בלעדיו תפל לי.

ובכל זאת, הערב הסתפקתי בכיף בכדור תמרים אחד, ויש מצב שאפילו זה היה בעיקר כי נזכרתי בכדורי התמרים כשעברתי ליד המקרר.

[תפילה_לאם*]

אני נפרדת מהחשק לסוכר בסוף הארוחה כשנפרדתי לגמרי מסוכרים ומדגנים.
אני מנסה עכשיו להיפרד מהחבר'ה האלה, אבל ברור לי שהפרדה לא תהיה מוחלטת.
(למשל, הערב טיגנתי לילדים פנקייק א-לה גוגוס ממותק בתרכיז תפוחים, ואכלתי קצת מזה. וזה בטח לא מתיישב עם ניסיונך הזה ויתרתי לגמרי על דבש ובטח שלא סילאן או כל תחליפי הסוכר. וכך גם בעניין מעט הלחמנייה/ החלה שאני אוכלת בסעודות שבת.)

אבל עכשיו חושבת לעצמי מחשבות כפירה שכאלה: אם בסוף הארוחה מתעורר בי חשק למתוק, ואני יכולה לספק אותו בתמר, בכדור תמרים, בפרי מיובש, במיץ תפוזים או בסלט פרות - אז... מה אכפת לי?
אלא אם כן זו עדות מוצקה לחוסר איזון.

העובדה שאין לי רוטב מנצח לסלט.
אני נהנית מאוד מהסלטים כשיש בם כל מיני תוספות מגניבות כמו שמיר ושום קצוצים, גבינות שוות, אבוקדו, תירס או אפילו קרוטונים ל"ע (לא בימים אלה). אולי גם את תיהני. נסי, למשל, לגרר פנימה צנון.

מה עושים עם כזה?
אני בשלבי הכנה של פתק על המקרר, שמזכיר לי מה האפשרויות לארוחות קלות ולנשנושים: פרות יבשים, יוגורט עזזים... כאלה.

[תפילה_לאם*]

אולי אני פשוט צריכה להמיר את זה בסייסטה.
זוכרת את זה מההריון הראשון. הייתי כה מותת, שלפעמים הייתי הולכת לישון באמצע ארוחת הצהריים, והייתה פעם שהנחתי לידי בחדר השינה את ספל הממתקים, שקיבלתי במשחק "הגמד והענק" בעבודה, כדי שידרבן אותי לקום באיזשהו שלב.

ואני בעד לתת לטעם שלהם לדבר רוב הזמן.
בעצם לפעמים פלטה של ירקות חתוכים - אולי עם טיפונת מלח - יכולה להיות אטרקטיבית יותר מסלט.

[גוגוס*]

תפילה, מרשה לעצמי לומר שמה שאת עושה נהדר. זה כל מה שנדרש. לרשום לעצמך פתקים מנטאליים לבדיקה, לבדוק כשזה מסתדר, לסמן תשובה שנכונה לאותו רגע ולהמשיך הלאה.
זה הכל.
ומילה אחרונה לגבי התיפלות בלי המלח. טעם נרכש, טעם נרכש, טעם נרכש.
כמו שהוספת, ככה זה יכול לחזור רברס. וזה לוקח לבלוטות זמן קצר מאוד להסתגל בחזרה למליחות הטבעית של דברים.
אני לא נגד מלח, אבל אני כן בעד המלח הכי משובח שאת יכולה לשים עליו יד ואני בעד להמליח רק אם באמת מרגישים צורך ורק אם מצליחים לתת למזון לדבר בשם עצמו.
המטרה של המלח היא להדגיש את הטעם, לא להאפיל עליו ולחנוק אותו. אלא אם יש לך טעם באכילת מלח לשם אכילת מלח ועם זה אני לא מתווכחת.

[תפילה_לאם*]

מרשה לעצמי לומר שמה שאת עושה נהדר.
אה, גם אני כמובן מרשה לך לומר. תבואי כל יום.

טעם נרכש, טעם נרכש, טעם נרכש.
חשבתי על זה ושכחתי לכתוב.
אבל __המלח הכי משובח שאת יכולה לשים עליו יד הוא כנראה מלח אטלנטי, וחוץ מזה שהוא יקר בהרבה מהרגיל (שזה כנראה זניח ביחס לשאר השינויים שעברה רשימת הקניות שלי) פשוט לא הבנתי איך משתמשים בו - הוא נראה רטוב מדי.

אכילת מלח לשם אכילת מלח
זאת תופעה שהייתה אצל אנסטסיה, ועכשיו כשאת מזכירה את זה - אני קולטת שכנראה דעכה. אני זוכרת פעם שהיא הוסיפה - חצי בצחוק - מלח לכוס שוקו!

[גוגוס*]

תבואי כל יום
תיזהרי... אצלי כשמזמינים אני באה. מצד שני, אני מביאה איתי את האוכל שלי וגם עושה כלים אז אולי אין ממה להיזהר

מלח אטלנטי, וחוץ מזה שהוא יקר בהרבה מהרגיל (שזה כנראה זניח ביחס לשאר השינויים שעברה רשימת הקניות שלי) פשוט לא הבנתי איך משתמשים בו - הוא נראה רטוב מדי.
יקר זה טוב. יכניס לך לראש לעשות פחות שימוש. זה עובד מצוין.
הרטיבות שלו לא מפריעה. שמים קצת ומערבבים. טיפה בעייתי אם רוצים להמליח צלחת ירקות חתוכים אבל לסלט ולמרק או לתבשיל זה לא מפריע.
אגב, אני לא קונה אותו. אני מחבבת את הורוד מההימלאיה. טוב לא פחות ומגיע יבש ובדרגות גריסה שונות לפי טעמך.

[תפילה_לאם*]

אני מביאה איתי את האוכל שלי.
אני זוכרת ואת לא מאיימת עלי!

טיפה בעייתי אם רוצים להמליח צלחת ירקות חתוכים
או כל דבר אחר שאני זורה עליו מלח - פופקורן, מנת אוכל בצלחת. אבל אולי אפשר להתגבר על זה.
אבדוק אם יש בסופר שלנו הורוד מההימלאיה . לא יודעת מה זה.

[גוגוס*]

אפשר לשמור בבית שני סוגי מלח ולהשתמש בזול רק כשחייבים.
אגב פופקורן, אצלנו יש מסורת קסומה של סרט משפחתי ופופקורן במוצאי שבת להשלמת חורים בהשכלה של הילדים (שלא לדבר על שלי...). אלו חורים מראש כי מי רואה היום צ'יטי צ'יטי בנג בנג? או ד"ר דוליטל בגירסה המקורית?
בכל אופן, באטיות רבה התחלתי להפחית את כמויות המלח שאני זורה על הפופקורן.
בפעם הראשונה כנראה הפחתתי הרבה מדי בבת אחת וקיבלתי צעקות. עטיתי את גלימת ההיתממות שלי ושיקרתי במצח נחושה שזה "כמו תמיד" והם השתתקו.
ומאז אני מורידה עוד ועוד ואיש אינו אומר דבר. הגעתי לכפית שטוחה של מלח על סיר ענקי של פופקורן. זה אגב ההערה שלי על טעם נרכש.

המלח הורוד - כשתראי, תדעי הוא פשוט... ורוד. וכתוב עליו שהוא מההימאליה ויש ציור של ההר. יש בניצת הדובדבן ואפשר לקנות פעם ב...
מאחר ואנחנו נפגשות באוגוסט, אם לא תמצאי עד אז אשמח להביא לך. באנגליה מוכרים אותם בשקיות גדולות של קילו.