באופן טבעי

רונית (אהלן אהלן (-: ), גערתך העדינה התקבלה, וגם היתה קצת צפוייה.
אמא עצובה, הערתי לא נועדה לגרום לרגשי אשמה. אני בטוחה שאת מרגישה מספיק רע גם ככה.
איכשהוא נראה לי שהסתכלות עדינה על המצב היא בבחינת שאננות. ורציתי להשמיע שעון מעורר מהיותר צורמניים. הבת סובלת. התיאור שלך מביא אותי לבכי ואני אפילו לא מכירה אתכם.

תודה על התגובות , ענת, ריגשת אותי מאוד. אמנם את לא מכירה אותנו באופן אישי אבל ניפגשנו פעם אצל רני וחדוה. זה היה לפני שנתיים. אנחנו זוכרים אותך מאוד לטובה, רגישה וקשובה.
היום התקשרתי לגננת ואמרתי לה שחשבתי, ואולי כדאי שאני אתלווה ליעל בימים הקרובים לגן, אולי הנוכחות שלי תוכל לעזור. היא לא הסכימה. טענה שזה יכול לפגוע בשאר הילדים, שגם הם אולי ירצו פתאום את אמא לידם...לא ניראה לי. היא אמרה שתתיעץ עם היועצת החינוכית של הגן והן יראו לאיזה פתרון אפשר להגיע. היא טענה שאולי רק עכשיו נפל ליעל האסימון והיא קולטת שהגן הולך להיות משהו קבוע, והסידור לא מתאים לה, כי בבית היא היתה "מלכה", הסיפוקים סופקו מיידית, כל הצעצועים היו שלה, כל תשומת הלב, והיא לא היתה צריכה להתחלק בהם , אבל לי זה לא נראה הסבר משכנע. איך יכול להיות שחודש שלם היה בסדר (יחסית, למעט השבוע הראשון) ופתאום היא בוכה לאורך כל היום? לדעתי משהו קרה. אולי באמת בגלל שכעסו עליה בגלל ה"אגרסביות"? אגרסיביות זו מילה חזקה מידי, אני לא חושבת שהיא אגרסיבית, אולי קצת שובבה או לא מנוסה בקבוצה, אבל מכאן ועד תוית של אגרסיבית???

רונית, תוכלי לפשט את המסורבל?

אמא עצובה, ואולי באמת לבת שלך יש קשיי הסתגלות כי "נפל לה האסימון"? למה את חושבת שלא? מנסיוני, לא ויתרתי גם כשהבת הגדולה שלי לא רצתה ללכת לגן וגם היו סצנות דומות למקרה שלך, היה קשה חודש חודשיים, בכי בלי הפסקה, שביתות רעב אבל בסוף היא הבינה שאין לה בררה כי אמא עובדת והיא צריכה להיות בגן, כי אין פתרון אחר. היה קשה אבל בסוף היא ויתרה ואפילו למדה להנות מהגן.

עלול להשמע בוטה

הבת הגדולה שלי לא רצתה ללכת לגן ... היה קשה חודש חודשיים, בכי בלי הפסקה, שביתות רעב אבל בסוף היא הבינה שאין לה בררה כי אמא עובדת והיא צריכה להיות בגן, כי אין פתרון אחר. היה קשה אבל בסוף היא ויתרה ואפילו למדה להנות מהגן.

לא יודעת. לי זה נשמע מאוד מאוד עצוב. לא ברור לי למה זה מגיע למישהו.
אילו אני הייתי צריכה לעבור תקופה כזו (חדשיים של כעסים/דכאון/עצב, ובסופה "להתרגל למציאות"), בגלל אילוצי החיים, הייתי מחפשת פתרון אחר.

תבואי,תבואי,אל תשאלי פשוט תגיעי כי זו זכותך ! בתך היא אדם חסר הגנה ואת זו שמגנה על זכויותיה ובודקת אם יש הפרות.
תעמדי בחוץ ותציצי עליהם זה גם ישדר להם שלילדה שלך יש גב ומישהוא משגיח.אין להם תרופה נגד הורים נודניקים,אם לא את אז מישהוא אחר,אל תשכחי.
לגבי אמא כמו כולם נדמה לי שזו פרובוקציה מפוברקת.
מה לעשות יש אמהות שצריכות לשים את הילדים בגן ובמעון כי הולכות לעבוד,או לעשות דברים אחרים ללא הילדים(אלוהים ישמור).

אמא שרואה הופ (אני מקווה שאת מצנזרת). באופן מאוד כללי- אני לא מסכימה איתך לגבי ההנחה שחייבים לשים את הילד במעון כי הולכים לעבוד או לעשות דברים אחרים ללא הילדים.
אבל, נו, איך לומר... יש מעון ויש מעון. בכי בלי הפסקה, שביתת רעב. בטוח אפשר היה למצוא פתרון טוב יותר. בלי להכיר אף אחד נשמע שמדובר לא בניתוק מהאמא אלא בפגישה לא מוצלחת עם ילדים/ מטפלת בגן. אפשר למצא מקום שהילד ירגיש בו נוח.
לגבי להתרגל: אפשר להתרגל להכל. לצעקות, להשפלות, למכות ולכוויות מסיגריה. להבדיל אפשר להתרגל לקום כל יום מתי שרוצים, לחיבוקים, למשחקים. אפשר לבחור. הרשות נתונה.

א.ילת את לא מסכימה עם ההנחה שלי שאמהות שמות את הילדים בגן כי הן עובדות או עסוקות?
חמודה זאת המציאות ,לא אני הנחתי זאת.

אני חושבת שאפשר אחרת.

חמודה זאת המציאות....
הנה עוד פיסת מציאות:
בסופר עומדים זוג הורים עם בתם בת השנתיים וחבר קולני משהו איתם.
"נו יאללה תכניסי אותה. מה את צריכה את הנודניקית הקטנה הזאתי איתך בבית?"
האמא מחייכת בביישנות ומרימה את הילדה. האב הנבוך אומר "כן, בטח נכניס, רק עכשיו שהיא לא עובדת קצת קשה..."
"מה קצת קשה, מה קרה לך? מלמדת אותה בבית ריבועים משולשים...מה היא מורה? בחייך!" ונוחר בצחוק גס. האמא מחייכת בכוח, האבא לא מחייך. עשו לו בושות.
אז אמרתי (התערבתי בחוצפה בשיחה) "כל הכבוד לך, אל תקשיבי להם, תשאירי אותה בבית"
ואחר כך ראיתי אותה שוב בחנייה (טוב האמת היא שקצת חיפשתי אותה), וסיפרתי לה קצת שיש הרבה מאד אמהות שהילדים איתן בבית. היא השתפכה בהתרגשות ואמרה שהיא לא רוצה גן, וגם אמא שלה נגד גן, אבל כולם נורא לוחצים וגם כל הילדים בישוב שלה הולכים לגן והיא פוחדת על הילדה. מה יהיה איתה. והיא לא יכולה לבוא למפגשים שלנו כי היא לא נוהגת. ואין משם אוטובוסים. (ידעתם שיש ישובים יהודיים בארץ שאין מהם אוטובוס?)
וחוץ מזה, גם אם היו אוטובוסים, הפאדיחה, מסתבר, היתה עם הבוס של הבעל.

מזל שיום כיפור מגיע ויהיה לנו זמן לחשוב בשקט...ןמזל גם שביום כיפור אני לא צריכה ללכת לעבודה ולקחת עוד יום חופש כדי להיות עם יעל....יעל עדיין אומרת מידי פעם שהיא לא מרגישה טוב ואז מביטה אליי עם העיניים היפות והתמימות האלה ואומרת שהיא לא רוצה ללכת לגן, אבל הקול שלה כבר לא חנוק מבפנים כמו לפני יומיים (אני זוכרת את הקול החנוק הזה, קול שבא מתוך מועקה, כשהייתי ילדה, לא זוכרת באיזה הקשר, אבל היו לי הרבה קולות כואבים כאלה כשהייתי ילדה), איזה כיף שהקול שלה חזר לעצמו... היא רק מחכה לאישור, ואני מיד אומרת לה: "אל תדאגי, לא הולכים היום לגן, היא נירגעת מיד ושוב מרגישה טוב, כבר לא כואב לה כלום. אני רוצה להיות פרית איתה , אז אני אומרת שהיום לא, אבל מה יהיה אחרי יום כיפור....אני עוד לא ממש יודעת.
אמא שרואה הופ, אני לא יכולה להגיע, א) אין נקודת תצפית טובה, ב) זה ממש טאבו בגן הזה. הן פשוט לא יסכימו. גם כשאני נישארת קצת יותר מידי לטעמן בבוקר, הן מעירות לי שהגיע הזמן להתקפל. זה גן טוב סכ"ה, באמת, קבוצה קטנה של ילדים, גננות רגועות, חמות, אינטליגנטיות, אבל יש להן בעיה עם נוכחות הורים בגן. ידעתי את זה מראש כשנירשמנו, אבל לא הערכתי נכון את המצב...זה גן שההרשמה אליו ניסגרה כבר בינואר (!!!) בשנה שעברה, מ"הגנים הטובים".......
א.ילת , באמת יכול להיות שהסיבה היא חוסר כימיה בינה לבין הילדים, רובם קטנים ממנה, חצי קבוצה עם טיטולים, מוצצים, הרבה לא מדברים, אולי??....דוקא התיעצתי עם פסיכולוגית שאני מאוד סומכת עליה, והיא אמרה שזו לדעתה לא הסיבה, כי ילדים מתקשרים בשפה משלהם, גם אם הם לא יודעים לדבר, אבל יש לי הרגשה שאולי זו כן יכולה להיות סיבה....

אמא עצובה יקרה, אני לא רוצה להדחף לך לנשמה. את דעתי את כבר יודעת. הייתי שמחה לזכור מי את, ואולי אני קצת זוכרת, אם דיברנו על ענייני איפה לגור וכאלה..
אני תוהה אם את משתפת אותנו כדי שנחזק אותך בעניין חינוך ביתי, או אם את פשוט רוצה אזניים, שיקשיבו בהבנה בלי לנקוט עמדה. (קשה אבל אפשרי (-: )
בקשר לחברה חד גילאית או רב גילאית, מנסיוני כשהילדים מרגישים שהם במקום טבעי ונוח, לא מאויימים, לא בלי ההורים או אדם קרוב "פרטי מהבית", ובמקום שגם ההורים שלהם מרגישים נוח, הם מתחברים בלי בעייה עם כל גיל. זה לא קורה מיד בפגישה ראשונה או חמישית,ואני מדברת על מצב בו מתאפשרת שהייה לאורך זמן, על פני תקופה, בחברת אותם ילדים והוריהם.(כדוגמת המפגשים של קבוצות שונות בארץ). אני מכירה בני חמש עם חברים בני שנתיים, בת שנתיים שיש לה חבר תינוק, בני שתים עשרה עם חברים בני שש. ועוד הרבה דוגמאות כאלה.
אני לא בטוחה שלבתך היה בהכרח יותר קל אם כולם בגן היו באותו גיל וקצב התפתחות שלה. לא ראיתי ילדים שקשה להם לשחק עם מישהו כי הוא עדיין בחיתול ולהפך. (אולי יש כאלה. מאלה שאני מכירה, בעלי טיטול וחסרי טיטול משחקים יחד). מצד שני, אם הילדים ממש פעוטות שלא מדברים או מדברים בקושי, אז אולי אין לה עם מי לדבר, פשוטו כמשמעו. לא סיפרת למה בעצם את חייבת להכניס אותה לגן. כי קשה לך להיות איתה בבית? כי המצב הכלכלי? כי שאר המשפחה חושבת שזה הדבר הנכון לעשות?
<ענת מסתכנת בהידחפות לנשמה אבל מה לעשות, הפכת אותנו מעורבים רגשית (-: >
.

ידעתם שיש ישובים יהודיים בארץ שאין מהם אוטובוס?
כן. אני גרה באחד.

אמא עצובה- התכוונתי לכך שמהנסיון שלי קשה להגיע להחלטות מתוך מצב של מצוקה גדולה, אשמה ובלבול. כשאני, קודם כל ולפני הכל, מזכירה לעצמי שהכל בסדר, ושאני עושה כמיטב יכולתי, ושאם אוכל לעשות טוב יותר אעשה, ושלבנותיי יש יכולת להתמודד עם הבחירות שלי, גם אם הן לא אופטימליות, אז אחרי כל ההבנות האלו מגיעה בדרך כלל שלווה. מתוך השלווה מגיעות בדר"כ תשובות. פתרונות חדשים, צורות הסתכלות חדשות, שלא יכולתי להבחין בהם קודם כשהייתי בתוך הסערה. לפעמים כל מה שקורה הוא שיש שלווה, וגם זה הרבה מאוד.

אמא עצובה
יש ילדים שקשה להם הקליטה בגן. מאוד. אם אין לך אפשרות להשאיר את יעל בבית, אז תהיי בטוחה שהגן שאליו את שולחת אותה הוא טוב.
טוב מבחינת הביטחון הרגשי שהמטפלות והגננות מעניקות לילדים - קודם כל.
היה לי פעוטון הוליסטי שאני יסדתי , יצרתי, הפעלתי, ניהלתי, טיפלתי, ונהניתי. פגשתי ילדים שבכו אולי חמש דקות - וזהו, ופגשתי ילדים שבכו חודשיים (!!!) ללא הפסקה עד שנרגעו והתחילו להנות. היו לי ילדים שידעתי שהמסגרת פשוט לא מתאימה להם, היו לי אפילו שני ילדים שההורים קיבלו את זה והוציאו את הילדים הביתה לעוד שנה עם אמא. אבל לא כל ההורים בנויים להיות עם הילדים בבית.
יש ילדים שהפרידה מהחיבוק של אמאבא, מהצעצועים שלהם, מהמקום המוכר והמוגן, מה ב י ת גורמת להם להיות באבל . קשה להם להשלים עם השינוי. הם ממש בוחרים להסתכל בחצי הכוס הריקה ולהתעלם מחצי הכוס המלאה. כי פרידה יכולה להיות דבר מאוד קשה רגשית עבור ילדה בת שלוש.
אז אם אין לך אפשרות להוציא את יעל הביתה, את צריכה להיות בטוחה שהיא מקבלת את כל העזרה. אם את בטוחה שהגננות חמות ורגישות ואת סומכת עליהן, ובאמת מרגישה שאת שולחת את יעל למקום בטוח, אז אני לא הייתי מתחילה לחפש גן חדש. הייתי מבקשת מהצוות שיעל תהיה צמודה לאחת מהן - אולי לזאת שאת מרגישה שיש לה את הקשר הכי טוב איתה? הייתי בודקת מה היחס של הצוות למגע. האם לוקחים אותה בידיים כשהיא בוכה, או משאירים "להרגע"? הייתי מבקשת שיעקבו אחרי יעל יום יום אפילו בכתב וירשמו מתי קשה לה יותר, מתי קל יותר, איך היא מתנהגת. אולי יש איזה דפוס?
אבל קודם כל היא צריכה להרגיש בטוחה ואהובה ממש כמו בבית. שהיא לא תלמד שאין מי שיעזור כשקשה.
שהיא תדע שאמא הולכת רק כשאמא יודעת שיעל בטוחה.
חשוב שתהיה לה שם דמות שאצלה היא תוכל לפרוק, שתהיה מוכנה להשקיע ולהחזיק בידיים(אפילו שעות מהתחלה), ולהרגיע, ולאהוב, ולחבק, ולנשק, ולשים לב לכל פיפס הכי קטן.
ולא - היא לא "תתרגל" למשהו שלצוות יהיה אח"כ קשה להתמודד איתו. היא פשוט תקבל ביטחון ותתחיל לראות את חצי הכוס המלאה.
אם הצוות טוב הוא צריך לדעת שהשקעה גם כזאת שנראית "מעבר" באחד הילדים תביא את הקבוצה כולה למקום טוב יותר, רגוע יותר, משתף יותר.
המון בהצלחה לכן.

אני לא מאמינה בבכי של ילד - ילד בוכה מנסה להגיד משהו. כואב לו.

אמא עצובה... את בטח שמחה עכשיו כי ישיום כיפור.. גם יעל שמחה... הצגת שיפוט מאוד מחמיר של הגננות על "אישיותה" של ביתך כמו שכתבת, איזה מסרים היא מקבלת בגן על אופיה והתנהגותה ואיך הם מועברים לה...
כמה דוגמאות:
את הבן הגדול ליווותי במשך חודש והייתי איתו בגן אחר כך הוא חלה, אחר כך החזיק בגן מ9 בבוקר ומכס עד 12וחצי למרו שהגננת הבטיחה שתוך רגע הוא מבקש להיות שם עד 4 כמו כולם.
הוא "התרגל" והיה שם את ה3-4 שעות כל יום, בדיעבד הבנתי כמה לא מתאים עבורינו היה הגן, הספיק לי לראות פעם אחת "הטסה" של ילד מהשטיח כי ברח לו פיפי והתחושה הברורה שהשטיח היה יותר חשוב ועוד אנקדוטות .

הבת שלי היתה שבועיים בגן "מצויין" ואחר כך התחילו הבעיות הייתי איתה יומיים והוצאתי אותה מיד! מה שמצוין למשהו לא בהכרח מצוין לי. עלמא אמרה שהיא לא יכולה להיות בגן כזה ובמונחים שלה נתנה את כל ההסבר...

ילד אחר שבגיל 2 וחצי הלך לגן חדש, בשמחה והתרגשות, אחרי כמה ימים התחילו הסצנות עם ההסברים האלה של גננות על " הסתגלות" ואופי " אחרי התבוננות בילד והקשבה לסב טכסט והטכסט של צוות הגן הוא ממש נשלף משם כדי שלא יגרם לו נזק.

גן שלידי אני שומעת בבוקר את הטון של הגננות כשההורים כנראה בסביבה (אני לא רואה רק שומעת) יש שם צעקות נוראיות על הילדים, התלוננתי , אחרי ששמעתי את הגננת צורחת " אני יהרוג אותך..." התקשרתי לנעמת והודעתי שבפעם הבאה אני מתקשרת למשטרה...

כמה מכל זה יודעים ההורים?
ילדים מתרגלים להכל גם לאלימות, גם להתעללות מילולית ואחרת אפשר להרגיל אותם לכל גן, אני לא אומרת שהגן בהכרח רע אבל אם יש פער גדול מדי בין הבית לגן מבחינת הגישה לילד זה מספיק כדי לאמלל אותו , אין רצף הגיוני (בפנימיותו) ובד"כ הוא ימחה ואז או שמתייחסים לזה כך או אחרת או שהילד "מתרגל" מכניעים את הWELLBEING שלו ומלמדים אותו משהו עקיף על האפשרות לתת אמון, הרצון במובנו הנקי, הטהור היפה - מוכנע (אילוף?) לטובת סמכות.
וגם מה עושה לו הפער הזה? אני לא בטוחה שזה קל .

יש לך הזדמנות של כמה ימי חופש להתבוננן , לשוחח , להצהיר על אהבתך, על האמון שאת רוכשת לידה, שאת מקשיבה לה ושתגי כי זה חשוב ונראה מה אפשר לעשות, חשוב ביותר להקשיב ולהאמין לילדה אני מעריכה שהיא תגיד משהו מתוך עולם המושגים שלה בטח כבר יש לה ידיעה מסוימת על טוב ורע
אני כל כך מזדהה עם הילדים ומחמירה עם ה"מסגרות" אז אולי קצת נסחפתי אבל במקרה הזה הם בעיני הכי חשובים... ,.

הבת שלי הולכת כבר 3 שנים לגן שאני מאד אוהבת ומאד סומכת על הגננות שבו (אם כי כמובן, הן לא מושלמות ויש לי גם מה להגיד לפעמים על דברים שהן עושות וזה הדדי)
בהתחלה ההייתי יאתה בגן, התכוונתי להיות איתה שבועות, אבל אחרי יומיים היא "שיחררה" אותי (אמא, עד מתי תהיי איתי בגן? עד שתתרגלי, אז אני כבר רגילה..) חשבתי לעצמי שהיא מדהימה וחזקה. אחרי חודשיים התחיל משבר ההסתגלות האמיתי. היה לה קשה, היא לא העיזה להגיד, לא הרגישה ש"יכילו" אותה בגן. היו קשיי פרידה ודמעות גן ולא ידעתי מה לעשות. אבל יום אחד כשהיא בכתה, פתאום היתה לי הבנה שאני צריכה ל"שחרר" אותה, שהיא צריכה להרגיש שאת הבכי שלה הגננות יוכלו להכיל וזה בסדר. הלכתי מהגן והשארתי אותה בוכה, בכיתי כל היום. אבל בצהריים הן סיפרו לי שהיא באמת בכתה, הרבה זמן. הן חיבקו אותה ושרו לה והרשו לה להיות בקושי הזה. חלק מהחיים להיות עצובים. מהיום ההוא כל הקשר שלה איתן עבר שינוי. היא מאד התקרבה אליהן וגם הן הפסיקו לראות בה ילדה חזקה ומסתדרת אלא את הרגישות והעדינות שמאחרוי זה.
לא תמיד קל לנו להיפרד בבוקר. יש לי הרגשה שממנה תמיד יהיה לי קשה להיפרד וזו רק ההתחלה...

אמא עצובה, אם היא חייבת ללכת לגן, כרגע עולות בי שתי אפשרויות.
הראשונה: שני ימי חופש בשבוע. אחד איתך, אחד עם מישהו אחר (אבא, סבא/סבתא, אפילו בייביסטר).
השניה: תעבירי גן. לא טוב לה שם.

מצטערת, רק עכשיו נכנסתי. רון מרגישה טוב בגן, כאשר אנחנו מגיעות, אני מחכה איתה קצת, ואז היא אומרת לי: "ביי אמא, נתראה בצוהריים". לאחר חופשת הסוכות מאד חששתי שיהיה לה קשה, לא ישנתי 3 לילות, וכאשר התברר שביום ראשון לא הולכים לגן (אסרו חג...) אז כל כך שמחתי, כמו ילדים שמודיעים להם שיש שביתה ולא הולכים לבית הספר..
אבל הכל היה בסדר, והגננת אמרה לי שהיא שחקה עם הילדים והשתתפה בפעילויות. עכשיו מטרידה אותי השאלה, האם היא נהנית שם, או שהיא סתם השלימה עם העובדה שהיא שם. באופן כללי, אני לא רואה שינוי או תסכול או בכי לאחר שעות הגן, היא בד"כ חוזרת במצב רוח טוב. מדי פעם אני מציצה עליה בבוקר, או לפני שאני לוקחת אותה בצהריים, והיא משתתפת ומדברת ומשחקת. קצת מתסכלת אותי החצר בגן, שהיא רחבה גדולה מלאה בחול עם מספר מתקנים מפלסטיק (כמה אפשר לשחק בחול באותם מתקנים די דביליים...), אבל אני משתדלת לפצות אותה אחה"צ בגני שעשועים וטיולים שונים. הכי חשוב שהיא תרגיש טוב, אני מקווה ומשתדלת.

הנה עוד דמעה (או שתיים)
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=24056576

אני לא יודעת מה לעשות.
מבקשת להשתמש בדף הזה כ דף תמיכה זמני עבורי.
כמו שציינתי בדפים אחרים, אני מתעתדת לעבור דירה בקיץ. אבל בכל זאת החלטתי במקרה ודברים פתאום יתפשלו, לדאוג ל"תוכנית ב' " במידה ואנחנו כאן .

האופציות כאן הן גני מועצה בסטנדרט הזוועתי הרגיל ... 35 ילדים וכל זה.
אני לא מוכנה לשלוח את הילדה שלי לדבר הזה. מאידך אני מפרנסת יחידה ואין לי אפשרות, לצערי הרב, לחינוך ביתי.

ההרשמה לשנת הלימודים החלה ומסתיימת ב-13 לחודש. אני חושבת שאני היחידה מהורי הגן הנוכחי שלא רשמה פשוט כי ברגע שאני חושבת על זה אני מזדעזעת מהרעיון ודוחה את המחשבה הלאה.

וכך עבר לו כבר שבוע.

ההורים בגן הנוכחי (פרטי ) טוחנים את המוח כל הזמן על זה, מבקרים בגנים השונים ורק מה"חוויות" שהם מחליפים אני פשוט מחליפה צבעים בחרדה.
אין לי עם מי לדבר על זה. כולם שם חושבים שאני משוגעת...

אני לא מסוגלת לעשות את ההרשמה. והזמן הולך ואוזל. ולמרות שאני מאוד מקווה לא להיות פה בכלל בספטמבר, אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה.

אוייש

זה אולי דמיוני אבל האם יתכן שיש עוד אמהות כמוך שירצו לנהל ביחד משהו פרטי וקטן ללא מטרות רווח, במשמרות?
אם יש שלוש כאלה, שיכולות להיות חופשיות פעמיים בשבוע...
סתם מחשבה.
וחוץ מזה, למרות כל ההשמצות על גנים שאני מפזרת פה , יש כאן לא מעט אמהות שמדווחות שלא כל הגנים נוראיים כל כך.

ועוד מחשבה נועזת (אבל מה 'כפת לי, קל להציע (-: ) - למצוא עבודה בגן ושהיא תהיה שם איתך, או אפילו לפתוח משהו כזה. (יש לך מה להציע בגן, עם ענין הטיפול בבעלי חיים, נכון?).
בעיתון של באופן טבעי כל הזמן מופיעות מודעות על הורים שרוצים להקים גנים "אחרים". אולי שווה לבדוק שם?

היי ענת ותודה...

ניסיתי בכל מיני צורות למצוא עוד שותפות לדרך ללא הצלחה. גם פה באתר, גם בעלון, גם מפה לאוזן ומודעות... כלום. כנראה שאין שותפים לדרך במקום שלנו.

לגבי עבודה בגן- קודם כל לא מאפשרים פה דבר כזה. שנית זה לא נכון בעיני ומנסיון (אלה לפעמים באה אתי לעבודה) היא לא יכולה לעשות את ההפרדה ושתינו סובלות מזה.

עכשיו אני נחושה לעבור דירה כדי להימנע מהסיוט הזה.
ולגבי הערת ה"השמצות"- אני לא צריכה לקרוא פה. אני עובדת בגני ילדים כל יום

היום היינו בג'ימבורי ואלה התידדה עם ילדה מקסימה בת גילה.
משיחה ממש קצרצרה עם האמא התברר שהילדה בחינוך ביתי.

בדרך הביתה, באוטו, אמרתי לאלה "את יודעת ששי, הילדה ששיחקת איתה עכשיו, היא בת 4 והיא לא הולכת לגן ?!".

• "באמת? אז לאן היא הולכת?".
• "היא נמצאת עם אמא שלה ואחיה בבית".

שתיקה ארוכה מהורהרת ואז "וואו, בטח אמא שלה ממש ממש אוהבת אותה".

ראיתי שאת מכירה את ליאת אמא של יותם. את יודעת, גם היא מפרנסת יחידה, גם לה היה קשה לשלוח את יותם לגן. יותם מאושר בגן והיא עברה תהליך מאד טוב ומחזק עם עצמה. אולי תדברו?

אם יש שלוש כאלה, שיכולות להיות חופשיות פעמיים בשבוע...
אני מפנטזת על סידור כזה...

חגית
כל מה שאני יכולה לעשות זה להזדהות ולהציע את תמיכתי הנפשית...
גם אני בחרדה גוברת ככל שעובר הזמן, כל הזמן ממשיכה לקוות שאצליח להרוויח מספיק במעט שעות כדי שבתי לא תאלץ ללכת לגן.
בינתיים אנחנו מסתדרות יופי עם בייביסיטר-סבתא-סבא ששומרים עליה בשעות בהן אני עובדת. לא הרבה שעות בשבוע.
נראה מה ימים יגידו...

בהצלחה

ענת, חלק מהלחץ שלי לעבור בהקדם זה ענין הגן.
כלומר, למיטב ידיעתי יותם הולך לגן קיבוצי עם מעט ילדים יחסית.
במקומנו הנוכחי יש 35 ילדים בגן עם גננת וסייעת שחוקות ומותשות.

במקום אליו אני מנסה ומקווה לעבור יש כ-20 ילדים בגן וגם זה בקושי, המון חיבור לטבע, תחושה אחרת...

זה לא שאם היינו עוברות אז היה נפתר הענין הכלכלי ואלה היתה בחינוך ביתי, אלא אני הייתי רגועה לגבי הגן לא כמו כאן.

ואח"כ ? אוייש... את המילה בי"ס אל תגידו לי בכלל... נתראה עוד שנתיים ב דמעות בית ספר ....

זהו, נגמר הגן. סופית. הילד ישן במיטתו, שרידי איפור נוצץ על פניו. התעוררתי לא מזמן וגונבת שעות במחשב. קצת הלומה מיין.
בכיתי במסיבה. קשה לי להיפרד מהגן הזה, מהנוף הפתוח לים, מהקרום הדקיק של ילדות עטופה, מפגש ראשון אינטנסיבי ומוצלח עם העולם שבחוץ, תמיד שלחתי אותו לגן הזה בביטחון ובשמחה.
החברים שלו שם - כנופיית פעוטות עם שפה משלה. קשה לי לחשוב על זה שהם מתפצלים.
ראיתי אותו דוהר איתם היום בשפעת תלתליו, לא יודע שזהו, נגמר. הגננת צילמה תמונות נפלאות ועשתה אלבום אישי לכל ילד, כזה שממחיש רגעים טיפוסיים של כל אחד מהם. "חומר מבכיא" היא אמרה שכהגישה לי אותו, ואכן, התייפחתי. רגשנית סנטימנטלית אני. שונאת פרידות.

> ברונית בוריאציה פרטית על דמעות גן <

מתחיל הגן.
הגענו, אחרי כ-10 דקות היא כבר ציירה ואח"כ שיחקה , ואיתה 3 חבריה לגן השנה.
כעבור חצי שעה ללא התיחסות מצידה הרגשתי שזה הזמן ללכת. נתתי נשיקה אמרתי ביי ביי, היא המשיכה לשחק. התקשרתי כעבור שעה - היא היתה בדרך לאכול.
הזהירו אותי שיהיו דמעות. כנראה שלא תמיד. לפחות לא בנתיים. שלא יגמר לעולם...

> ענן בוריאציה פרטית על דמעות גן <

שתי הבנות שלי היום הלכו לגן, אותו גן של שנה שעברה. הם די "בסדר" הגנים, אנושיים, קשובים. הילדות הלכו ללא בכי, הקטנה שיחקה בכיף כל היום. הגדולה פטפטה עם החברות שלה...
הלוואי שזו תהיה שנה טובה להן...

הלוואי ובלי דמעות.

ואצלי היא פשוט הודיעה שהיא לא רוצה ללכת לגן!
היא לא ממש היתה שמחה שם. לעיתים יותר ולעיתים פחות, אבל אף פעם לא צהלה כשאמרתי לה שמחר הולכים לגן ולעיתים אף עשתה פרצוף. (הלכנו פעמיים בשבוע).
וזה היה גן מקסים. באמת. לא הרבה ילדים, צוות נעים.
עזבתי את זה. היא נשארת בבית אלא אם כן תבקש אחרת!
(היא בת 5).

ואצלנו המון נדודי שינה. של אמא..

מתוך תקווה גדולה מאד מאד לשינוי עמוק בהתיחסות הרגשית לילדים העברנו את יובל, בשבוע שלפני תחילת שנת הלימודים
לגן חובה אחר מזה שהיה רשום אליו.
השנוי לווה בהמון חששות ובהמון בלגן בירוקרטי וכמובן בלבול מסוים אצל יובל. )-:

כשראינו את הגננת האכזבה היתה כ"כ עמוקה שלא ניתן לתאר. ממש כאב בטן.
היא פשוט לא ראויה.
למזלנו האנשים "מלמעלה" מסכימים איתנו. אבל בינתיים אלה ש"עוד יותר למעלה" עוד לא מצאו פתרון.
אנחנו עובדות יומם ולילה כדי לדבר ולשכנע את כל מי שצריך. גם לא כל ההורים רואים את מה שאנחנו רואים....
אני מותשת פיזית ונפשית ומתעודדת רק כשאני חושבת על המטרה.
למזלי, יובל בינתיים בסדר. הוא רק מפוהק ממנה.
תחזיקו לנו אצבעות שנוכל להחליף אותה....

עדיין מחזיקה אצבעות. יש עידכון ??

דמעות ודמעות ודמעות. ים של דמעות בשתי עיני.
הגדול מרוצה ולא רוצה לפספס שום יום, אבל אבל אבל, ועוד הפעם אבל,
זה לא אבק על החלון, אלו גושים גדולים של בוץ. לקח להם רק שבועיים להופיע. מה יהיה עוד חודש? חודשיים? שנה?
הלב שלי שבור, ואין לי כוח לפרט. אני רק רוצה להגיד שאם הייתי יכולה לקחת את הגננת ולעשות לה השתלת לב/שכל זה היה יכול להיות נפלא. ואני זהירה כאן, בגלל "רוח האתר" וכל זה. מה שבאמת הייתי רוצה לעשות לה זה לקחת בונזן בוער ולדחוף לה לעכוזה למען תלמד לדחות סיפוקים - ולראות אם היא מקבלת את זה באופן בוגר ובעודה מנסה לחלץ את המכשיר מאחוריה לנזוף בה ולהגיד לה אסור.
כואב לי הלב והגוף. שנתי נודדת. תאמרו - נסחפת. כן, זה מה שמפחיד, להסחף בים הזה של קהות רגשות, אטימות, שרירותיות. להטחן במטחנת הבשר הזו.
אז למה הוא שם? כי אין לו חברה בחינוך הביתי. ואין לי כוח שוב להכנס לדיון על למה. עזבו אותי. תנו לי לרחם על עצמי ועליו קצת. עם קצת מזל הוא יבקש לעזוב אחרי החגים - ויענה בחיוב וחיוך.

נכון.נכון.נכון.חינוך ביתי קשה ביותר מבחינת החברה, ובטח מאלף ואחת סיבות אחרות. אבל רצון של ילד קטן לא בהכרח צריך לקבוע על תפיסת הוריו לגבי מה טוב בשבילו ועל דרך חינוכו . גם אם תתן לילד ביסלי, במבה, טרופית,סוכריות מלאות צבעי מאכל הוא יגיד שזה נורא טעים לו. אז מה ??? תחליטי את מה שאת חושבת שהכי נכון בשבילו ואז יהיה הרבה יותר קל לראות את הגננת עם חסרונותיה או את החסרים בחינוך הביתי ולומר לעצמך - זה מה שיש , לא ממש מושלם , אבל זה הכי טוב לילד שלי , כי זו הדרך שבחרתי בשבילו ! רק ילד שחי בבטחון שיש מי שמחליט בשבילו יוכל לחוש מוגן בעולם , ולמצוא את עצמו רגוע לקיים את חייו. כמובן שבתוך המסגרת יש המון מקום להחלטותיו של הילד , אבל על המסגרת הכללית , רק ההורה צריך לקבוע , כמובן תוך לקיחת הילד בחשבון.בהצלחה רבה רבה בכל דרך.

קרן-

ביתי בת שנתים. היום חזרנו לגן, אני עדיין כל הזמן איתה בגן. היא כימאת ולא מיתרחקת מימני, מפריעה/מלחיץ אותה כירבה ונגיעה של הילדים, הבעיה שבגן היו מאוד שמחים שאתחיל בתהליך הפרדה, אבל איך אפשר אם היא אפילו לא מוחנה להיות על הידים שלהם?
ניסינו כבר שתלך עם הסבא ,וגם האבא ,לא הלך.
יש לי בעיות כשב וריכוז ולכן כשה לי לעשות עוד משהו כשהיא צמודה עלי בבית, ואני חיבת גם זמן לעצמי
והיא מחפסת חברה,
אישית אני מאוד בעד החינוך הביתי ,אבל אין לי פרטנר לעינין
בקיצור ,מיואשת.
אולי יש למישהוא עיצה?

אלה לוש,
בקשר לזמן לעצמך: אם תחליטי להשאיר אותה בבית תוכלי לקחת בייביסיטר לשעה שעתיים פעם או פעמיים בשבוע ולצאת להתאוורר, וגם להזמין את הסבא להיות איתה או לטייל איתה בזמנים אחרים כשאת צריכה לטפל בבית. יש תקופות שזה קשה לעבוד בבית יחד איתם אבל זה משתנה ולאט לומדים לעשות את זה.
יש ימים שהבית מוזנח- זה לא נורא לעשות את המינימום לפעמים.
יש גם קבוצות חינוך ביתי, אולי תחפשי קבוצה קרובה לבית שלך? ואז תהיה לה חברה. האם את צריכה עזרה באיתור קבוצה באיזור שלך?
בקשר לפרטנר: האם התכוונת שבעלך מתנגד, או שהוא לא משתף פעולה?

ענת גביש
לא משתף פעולה הפרטנר
כבר עברתי את הביבי סיטר והסבא
לבשל יוצא לי רק כשהיא ישינה בבית ,כשעה עד 1.5
אשמח לעזרה ,אני גרה באזור כ"ס רעננה הוד-השרון
שעתי על איזשהוא מרכז גן ביתי בבצרה , אבל אין לי פרטים ...
תודה

יש לי בעיות כשב וריכוז ולכן כשה לי לעשות עוד משהו כשהיא צמודה עלי בבית, ואני חיבת גם זמן לעצמי
אם את רוצה שהיא תהיה אתך בבית,
וגם רוצה לחשוב יחד על טריקים איך תוכלי לעשות דברים יחד אתה למרות בעית הקשב,
תכתבי איפה את מסתבכת, וננסה להיות יצירתיים אתך.

אם הוא לא מתנגד אלא פשוט לא משתף פעולה, אז זה קשה אבל לא בלתי אפשרי. אשמח לעזור מאוחר יותר פשוט עכשיו אין לי זמן.
למה התכוונת ב"כבר עברתי" ? ניסית ולא הלך?

ביתינו בת שלוש וקצת. התחלנו ללכת לגן לפני חודש וחצי.היא התלהבה בהתחלה אבל עכשיו יש התנהגויות שקשה לי אתם.
תמיד יש לה את האפשרות להישאר עם אמא. תמיד.אלא שאנחנו גרים בארץ אחרת ונושא השפה נראה לי חשוב.
בעברית היא מדברת יפה, יוונית היא מבינה חלקית מאוד ולא מדברת כמעט בכלל.
האלימות יוצאת ממנה ואנחנו מדברות על זה אבל אני מלאה התלבטויות.
יש לה פה חברים שמדברים עברית אבל ילדים אחרים שהיא רוצה ליצור קשר איתם זה כבר יותר קשה, לה.
היא אומרת לי ,קשה לי להבין תלמדי אותי. ואני בעצמי לא יודעת.
היא מאוד חברותית אבל מרגישה נכה בצורה מסוימת.
לזכות בשפה ולקבל בתמורה ילדה מרביצה?
כרגע אנחנו הולכות רק מתי שהיא רוצה, היא מחליטה בערב או בבוקר ואני שומרת על גמישות
אבל הבטן מתהפכת לי.מכיוון שאנחנו לא מפה אף אחד לא יגיד לנו כלום
אפשר להמשיך לבוא שלוש פעמים בשבוע ואני יודעת שבזמנה הנכון היא תפצח בשירה יוונית
אבל עד אז מה עושים?
יש אופציות נכונות יותר לשחרר תסכולים ועוד לא גיליתי מה עובד בשבילה.
זהו הייתי צריכה להוציא ואני יודעת שזה המקום הבטוח לעשות זאת. תודה.

אם הבעיה היא רק השפה, אז אפשר לשלם לילדה גדולה יותר (נגיד בת 8) שתבוא לשחק איתה.

אלה לוש , יש לי חברים שרשמו את בתם למסגרת בחרוצים. תוכלי לכתוב לי למייל דרך דף הבית ואקשר ביניכם בשמחה.

לקחתי את הילדים לגן. בדרך כלל בבוקר אבא שלהם לוקח אותם, היום הוא היה צריך לנסוע מוקדם ואני הלכתי.
היה להם קשה להיפרד. בסוף נפרדנו. התחלתי כבר לצאת מהגן, ואז פתאום שמעתי קול בכי. הבן רץ אחרי.
מה קרה? "אמא, תישארי עוד קצת". "טוב, אני נשארת". הגננת (המחליפה, הקבועה ביום החופשי שלה) מעקמת קצת את הפרצוף. "בוא, X, תיפרד מאמא". היא מנסה להחזיק אותו. הוא עדיין בוכה. אני לוקחת אותו אלי. הנה, מתחיל המפגש.
הגננת: "אחר כך זה נהיה גררת" - גררת? (מתכוונת כנראה שזה נגרר עוד ועוד). אני אומרת: "לא נורא, זה לא קורה כל יום. אני אשאר קצת במפגש." אני מרגישה שאני ממש מערערת שם את סדרי הבריאה, אבל לא איכפת לי.
מתחיל המפגש. סטודנטית מתלמדת מודיעה על סדר היום. מי הולך לאן ומתי. הבן נרגע קצת. אני יושבת מאחוריו.
המפגש קצר מאוד. מתחילים ללכת לפעילויות החנוכה. נפרדים. אני מבטיחה לבן להכין לו משהו שהוא אוהב לארוחת צהריים. הוא נרגע ונפרד. פנים עצובות, משלימות עם המצב.

אני יוצאת מהגן בהרגשה קשה. עצובה, מיואשת. מנסה להגיד לעצמי: הרי לא כל יום זה ככה. בדרך כלל
נפרדים בלי בעיות, די טוב להם שם. בתוך תוכי יודעת שאני מחפשת תירוצים.

ימים כאלו באמת לא קלים.אבל, תמיד יש גם מחר...
הרי לא כל יום זה ככה. בדרך כלל נפרדים בלי בעיות, די טוב להם שם.
אם את שלמה ובטוחה עם דרכך, יהיה להם קל יותר. אם את מפקפקת, הם יכולים לחוש בזה.
הכי טבעי זה לרצות שאמא תישאר! וזה בסדר. אני הייתי נשארת עד שהיה אומר לי ללכת ( אם זה אפשרי מבחינתך ).

קוראת את הדברים הנאמרים כאן
ובא לי לברוח מפה .....אבל בכל זאת עצרתי בעדי והחלטתי להגיב
עצוב שבא לבכות
מי שמראש לא מוכן שילדו ילך לגן תמיד ימצא מה לא טוב בגן
ונורים לא מרוצים גורמים שילד יהיה לו מרוצה
ילדים צריכים חברה כבר מגיל שנה
והם נהנים מלבוא בחברת ילדים .הכון שהכל תלוי בגיל וכמות הילדים
ויש גנים נפללאים הארצינו.
וצוותים נהדרים שנותנים את הנשמה שלהם
(נכון שיש כאילו גם בלתי נסבלים)
אבל קושי בקליטה הוא נורמאלי ביותר ועדיף בהתחלה מאשר מאוחר יותר
ואם להורים אין אמון בצוות אז חבל לבזבז זמן
והיום נוסעים מרחקים רק כדי למצוא גן שישקיט את ההורים
אז תפסיקו לקטר
אומנם אולי החינוך פשט את הרגל
אבל יש עוד אנשים טובים באמצע הדרך
וקיטורים ודברי הבל שכאילו לא יעזרו
שיהיה רק טוב
ומקווה שתשנו את המחשבה אולי לא אחרי דברי
אלא אחרי שתראו שהרבה לא נכנסים לאתר הזה כי הוא מדכא

אן מה להשאר בגן כשהילד בוכה
זה לא עוזר...אולי למראית עין
הוא ירגע כשתשבי שם
ואחרי שתגידי לו שאת הולכת יבכה מחדש
כל ילד והקליטה שלו.בדרך כלל לוקח שבוע.... של בכי ..ניסיונות להשאיר את ההורים לידו.
ולאט לומדים שהשד לא נורא כל כך
מכירים את הצוות שהוא לא מכשפות...מכירים את הילדים...
וישנם ילדים שיבכו עוד הרבה זמן לפני הפרידה גם בגיל גן חובה
בני גדול שיחק אותה כל יום במשך שנים
כך שיש לי ניסיון
הכי חשוב בסופו של דבר שההורים יהיו שלמים עם הגן
ויתנו לילד הרגשה שיהיה לו כיף בגן
וכמובן להיקשיב ליד תמיד ...
והעיקר להפסיק לחפש תרוצים.......... ותתחילו להנות גם מכמה שעות שהילד נהנה בגן בכל זאת ולא אתם האחראיות לדבר

עירית יקרה, נשמע ונקרא שאת מאד בטוחה בדרכך ומרגישה נוח וטוב עם הכנסת ילדים למסגרת חינוכית. אשרייך וטוב לך.

עם זאת, לגיטימי שיהיו בעולם אנשים שיחשבו וירגישו אחרת ממך. אף אחד לא תבע ממך להשתנות ולכן נראה לי הגון מספיק שגם את לא תדרשי מאף אחד אחר להשתנות.

אתר "באופן טבעי" פותח בפני קוראיו מגוון אפשרויות, ביניהן גם "חינוך ביתי". אם את מרגישה שהוא מדכא אותך, את חופשיה שלא לבקר בו ו/או לבקר בדפים אחרים בו שאינם עוסקים ב"חינוך ביתי"

עוד מעט נפתחת שנה"ל ואני יודעת ששוב לא יהיה לו טוב בגן... אני חייבת לפרנס ואין לי אפשרות לעבוד מהבית והוא כבר בגיל חובה, הדמעות הן תמיד שלי ושלו, לי לא טוב עם עצם העובדה שהוא הולך לגן - ולו לא טוב בגן, אין לי שום אופציות לגנים אחרים השנה, בדקתי וכולם מלאים או עוד יותר גרועים, הוא ילך לגן עירוני ואני רוצה לצעוק! חישבתי שמאז היה בן שנה הוא כבר ביקר ב-6 גנים! והוא רק בן חמש ואף אחד לא היה טוב. אם אתם מכירים גן חובה מומלץ או מסגרת אחרת שתתאים - אשמח להמלצה, חשבתי אפילו לעבור דירה בשביל זה, אבל לאן?

אז תפסיקו לקטר
למה?

קיטורים ודברי הבל שכאילו לא יעזרו
דווקא עוזר לנו מאד. אנחנו בעד הבלים. זה לא מדכא אותנו. להפך.

והעיקר להפסיק לחפש תרוצים
תרוצים למה?

ולא אתם האחראיות לדבר
אז מי אחראי, בעצם?

מזכיר לי את די עם הפינוק או שזה היה החיים הם לא פיקניק
תראו כמה זמן עבר ועדיין לא למדנו להפסיק להתפנק. קוטרים שכמותנו.

תראו מה ליוסי שריד יש לומר על דמעות גן
מתוך ספר שיריו שיצא לאחרונה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... mNo=615722

, לדוגמה, "איתמר בוכה" (עמ' 46): "איתמר הקטן החליף השנה גן/ והתחלפו גם הגננות/ ועכשיו, בכל בוקר, הוא ממאן להיפרד/ וממרר בבכי שעה ארוכה./ איתמר הקטן הוא בכלל לא תינוק בכיין/ אבל כשהוא בוכה/ פניו היפים נשטפים בדמעות/ גם לחיים נטפו מים/ כמו שבר ענן/ כמו שיטפון פתאומי/ פתהומי/ כאילו באיתמר המבכה/ על הוריו/ מפכה מעיין./ הגננת שלו אומרת לי -/ אין דבר, אתה יכול ללכת,/ לכל ילד יש חרדת נטישה/ זה יעבור לו./ ואני רוצה להגיד לה/ שזה אף פעם לא עובר/ והבכי הזה של איתמר/ לעולם לא נגמר.// לרגע אני עוד נשאר, פונה כה וכה,/ והולך משם הלוך ובכה".

ממש בא להגיד- יוסי, אתה לא חייב ללכת. שמעת פעם על חינוך ביתי?

ממש בא להגיד- יוסי, אתה לא חייב ללכת. שמעת פעם על חינוך ביתי?
ואללה, אולי צריך להעביר את השיר הזה לדף על מי שם את משרד החינוך שופט, ולנסות לרתום את יוסי שריד למאבקנו הצודק ??? (אני לא צוחקת בכלל !!)

אלא אחרי שתראו שהרבה לא נכנסים לאתר הזה כי הוא מדכא

כנראה שלא מספיק

היום הודעתי בגן שאנחנו לא ממשיכים איתם. אחרי 4 ימים של ניסיון. תודה רבה, הספיק לנו. לפחות לשנה. מקווה שליותר. איזו הקלה. אני ממש מרחפת. ההחלטה דרשה ממני הרבה כוחות. עשיתי את זה. וזה מרגיש כל כך נכון. אני לא מבינה למה עד היום לא קיבלתי החלטות כל כך טובות בחיים, בנושאים אחרים לגמרי! איזה אושר

בהצלחה

מניסיון,
לא תצטערי, להיפך. למרות כל הפחדים והחששות
זוהי החלטה חשובה מאין כמוה!!

עברתי. הייתי באסיפת הורים. אני רוצה (שימו לב למהפכה) להוציא את הילדים מהגן. לא שלושה ימים בשבוע. לא שניים. להוציא ודי.
הידעתם שמאוד חשוב להגיע בזמן? ולהוציא את הילדים בזמן? לא קודם.
הידעתם שכל סדר היום בגן מוכוון ללמידה? מרגע הכניסה לגן ועד לסיומו? הידעתם שחשוב מאוד לעבוד בבית על הרגלים?
אגב, מי שזקוק לתוכנית לימודים עבור אישור לחינוך ביתי קיבלנו היום "אני מאמין חינוכי" ומטרות חינוכיות ולימודיות. יש גם תוכנית שנתית, לכל המעוניין.
מסתבר שגם אצלנו, בכל יום ראשון מניפים את הדגל ושרים את ההמנון. נפלא. אה, לא חייבים לשיר, חייבים לעמוד. איך ניצלנו מזה. (יום ראשון לא באים לגן, ננה בננה). אסיפת ההורים חיזקה בי את הצורך להגיע רק אחרי המפגש. שעה נהדרת.
עם כל התכנים הלימודיים, נראה לי שבבית נשתדל לברוח מתכנים לימודיים. קשה, אבל אולי נצליח.

אבל, לא יהיו הרבה דפי עבודה.
נרגעתי.

לא יהיו הרבה דפי עבודה.
22+5

אל תתחילי.
תוכנית הלימוד בחשבון וחשיבה מתמטית כוללת:
מיפוי צרכים, מנייה עד 10 ויותר, ציר המספרים, מילות יחס: יותר, פחות, שווה.
דיאגרמה (דיאפרגמה?) ואיסוף נתונית. כמות ומספר, השלמת דגם, רצפים, מושגי יסוד. מטריצה (שו?), מושגי מרחב: לפני אחרי וכו'. התאמה חד ערכית כמויות וספרות. הכרת צורות הנדסיות. תאור גרפי בעזרת ייצוג. הכרה וזיהוי גופים הנדסיים. הפחתה, הוספה, הכרת הסימנים גדול קטן שווה. הבנת המושג חיבור וחיסור, בעיות חשבוניות (בכמה נעלמים?) וזה חברים, רק העיקר. לא נתתי את הכל.

אהלן
אנחנו בארה"ב זו השנה השנייה. הילדים - הגדולה בת חמש וקצת, הצעיר בן שלוש וחצי - הולכים כאן לגן יהודי, שלוש שעות ביום. קבוצות קטנות (10-12 בקבוצה, 2 גננות), שקט ורגוע, גמיש ומקבל. גן עדן בעיניי. לפני שהגענו לגולה, תמר היתה שנה אחת בגן עירוני, התחילה אותו לפני שמלאו לה שלוש שנים, היתה בקבוצת הטרום-טרום חובה.
לפני יומיים חזרנו מביקור בארץ הקודש. רצה הגורל, ופגשתי את הסייעת מהגן ההוא.... הזמינה אותנו לבוא לבקר. תמר שמחה והתרגשה, צפתה מראש שהיא כנראה תתבייש.... הלכנו. קיבלו אותנו יפה, היה נחמד מאוד. בעיקר שיחת נימוסין לא מחייבת כזאת... שברור שלא יהיה לה המשך.....
כל כך שמחתי שאנחנו רחוק מהגנים העירוניים האלה עכשיו. בעיקר שמחתי בשביל איתי, הקטן. הגן שבו הם נמצאים עכשיו הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לו מאז שנולד.... מבחינת מסגרות, אני מתכוונת. אני מצטמררת רק מהמחשבה על מה היה נהיה ממנו בגן עירוני סואן וצפוף, איזו תווית הוא היה מקבל, אילו התנהגויות ומיומנויות חברתיות הוא היה רוכש...מה היה קורה לסקרנות ולחדווה הילדית המקסימה שלו.
בחודש-חודשיים האחרונים אנחנו מדברים ברצינות על חינוך ביתי. לא השנה, אבל אולי בשנה הבאה - תלוי איפה נחיה והאם תמר "תצטרך" ללכת לבית ספר או לא... היא בשנתון שונה מאשר בישראל כי היא ילידת אוקטובר, ולא ברור אם יהיה גן חובה בגן היהודי, ועוד שאלות.... יש כמה שאלות שמקשות, כי עד עכשיו דיברנו על בית ספר, ואני יודעת שתמר מצפה לזה, כי זה משהו שגדולים עושים. אמרתי לה שייש ילדים שלומדים בבית עם אמא ואבא, אז היא הציעה לשלב את שתי הדרכים......
חוצמזה, איתי הוא ילד שמאוד זקוק לשגרה ברורה, אחרת הוא משתגע. בימי ראשון - סוף השבוע כאן הוא הרי ארוך - הוא כבר יוצא מדעתו מהיעדר השגרה. אבל אני מפנטזת על הרעיון, ומקווה שיצליח. הכי הרבה, ניסינו.

איתי הוא ילד שמאוד זקוק לשגרה ברורה, אחרת הוא משתגע. בימי ראשון - סוף השבוע כאן הוא הרי ארוך - הוא כבר יוצא מדעתו מהיעדר השגרה.

בלה, גם בחינוך ביתי אפשר ליצור שגרה, ובכל מקרה יש הרי שגרה כלשהיא- ארוחות, אמבטיה, חוג, יום שבו נפגשים עם חברים וכו'.
לגבי ה"השתגעות" בימי ראשון- כשילד רגיל לגן (וגם ההורים ), זה לפעמים חסר לו ביום החופשי- שפע הפעילויות, הילדים, האטרקציות.
כשיוצאים מהמסגרות לוקח זמן עד שהילד מתרגל ל "אין גן" על כל מה שמשתמע מזה, אבל מנסיונם של רבים- זה עובר, ואז הכל נראה אחרת.

ממליצה לך לקרוא בדפים- התנסות בחינוך ביתי , התחלנו בחינוך ביתי , ויש עוד אחרים.

בהצלחה @}

אתמול היינו באסיפת הורים לקראת הגן, ותוך כדי התחלתי לבכות בהתחלה דמעה אחת ואחר ממש שטף, אני לא טיפוס היסטרי אבל מתוך איך שהגננת תיארה את תהליך הפרידה בימים הראשונים ליבי נשבר. איך אכניס אותה לגן? הקטנה תהיה בת שנתיים בספט' גמולה, מדברת, חופשית. כרגע אני לא עובדת וגם אין ממש לאן לחזור והכי טבעי שהיא תישאר יחד איתי. אבל למען השם אני רוצה כמה שעות לעצמי ונראה לי שגן הוא פתרון סביר. ברצינות ביקרתי ב15 גנים ומשפחתונים עד שבחרתי אבל ברגע המכריע יש לי רגליים קרות.

אם את שואלת אותי אז בהחלט אפשר ורצוי לחכות עד גיל שלוש.
את יכולה למצוא נערה נחמדה מהשכונה לכמה שעות מידי פעם, יעשה טוב גם לך וגם לה.
שיהיה בהצלחה!
איך שהגננת תיארה את תהליך הפרידה בימים הראשונים
יש גנים שמאפשרים להורים להישאר בגן עד שהם מרגישים שלמים ומוכנים לפרידה, למרות שבפועל תמיד מגיע השלב שבו לוחצים על ההורים לעזוב ואומרים שזה לטובת הילד.
שיהיה בהצלחה בכל דרך שתיבחרי.

אבל למען השם אני רוצה כמה שעות לעצמי ונראה לי שגן הוא פתרון סביר.

מבינה את הרצון העז שלך לזמן משל עצמך. לפעמים מרגיש שיש לנו רק שחור או לבן. בית או גן.

הילדים שלי היו במסגרות ועכשיו איתי כבר כמעט שנתיים, ועדיין הרבה פעמים כשקשה לי עם הצמידות הזאת וחוסר החופש שלי, אני רואה רק שחור או לבן. לקח ולוקח לי הרבה הרבה זמן לזכור שהחיים מגוונים יותר ושיש בהם עוד הרבה צבעים. וגם לזכור, שלא מקבלים עכשיו החלטות לכל החיים. זה נורא כבד ומגביל. מחליטים רק כמה חודשים - מקסימום שנה קדימה. החיים גמישים וכדאי שגם אנחנו נלמד להתגמש.

אם לא מתאים לך עכשיו ואת רוצה קצת שעות לעצמך, שבי עם עצמך / עם הבן זוג / עם חברה או כאן אתנו, ותעשי חושבים לגבי פתרונות אפשריים. אני בטוחה שתצליחי למצוא מענה.

ואולי דרך שאילת השאלות ופתיחת הראש לגוונים, תגלי שבכל זאת את רוצה גן. וגם זה יהיה בסדר.

בהצלחה

בהחלט החיים הם לא שחור לבן, כמובן שאני כבר סומנתי על ידי המשפחה ועל ידי המטפלות בגינה הציבורית כמשונה, הנקה עד גיל שנתיים בלי חיתולים בלי שוקולד. זה היה מאבק קשה בעיקר עם הסבתות. שלוחצות שתאכל שוקולד!!! ושתלך לגן כי היא מאוד מפותחת. בפנים אני יודעת שהיא התפתחתה טבעי ונכון ובקצב שלה בלי שהפריעו לה במה שהיא התענינה בו באותו הרגע. אני שומרת על הקו שלה בקנאות . לא מציעה לה משחקים ולא משדלת אותה לקרוא. והכל בא בזמן שלו בנתיים , הגן היה מין נק ציון רחוקה מאוד שהחלטתי עליה וגם הודעתי לכולם ואז קיבלתי חופש. עכשיו אני מרגישה שהחופש נגמר. אני מכירה שלוש אמהות שלא שולחות לגן ורוצות להקים גן מעורבות הורים אבל זה קשה מהכיוון של מיומנויות חברתיות שאני חושבת שחסרות לי על מנת להנות. וכן הקושי להיות תלוי באחרים מערכת שיקולים מורכבת. בכל אופן תודה על התמיכה

שלום תותי
הצורך שלך בשעות חופש לעצמך מאוד מובן לי במיוחד שאת עם ילדה אחת בבית והשהות הזאת של אחד על אחד לפעמים מאוד אינטנסיבית ושוחקת.
נשמע שאת מכבדת את הקצב הטבעי של הבת שלך ודרך זה גם את הקצב הטבעי שלך ואת התחושה שלאחר שנתיים של גידול בבית ושל הנקה את יכולה קצת להתרחק ממנה.
אני לא מתחברת לרעיון הגן אבל את צריכה לראות איך הבת שלך עם זה.
בכל מצב בו נפרדים מתינוקת, חשוב להשאיר אותה עם אנשים שהיא מכירה וסומכת עליהם. באופן טבעי, היא לא תסמוך על אנשים זרים לה לחלוטין. לכן אני מצטרפת לרעיון של להשאר בגן עד שאת רואה שהיא יוצרת קשר של חיבה ואמון עם הגננות. לא ללכת כשהיא מתנגדת לכך. לגננות זה יהיה מאוד לא נוח והן ינסו לשכנע אותך ללכת. אני מציעה לא להשתכנע.

ובקשר לסבתות : ושתלך לגן כי היא מאוד מפותחת
אם הילדה מתפתחת יפה לדעת הסבתות כשהיא בבית, למה להוציא אותה מהבית ולהכניס אותה לגן?
כתבה פה פעם נדמה לי אלונה רוטר שכאשר הבת שלה הייתה בת שנה אמרו לה שהיא מאוד חברותית וצריכה כבר חברה של גן. אז היא הלכה לגן והפסיקה להיות חברותית....

שהגננת תיארה את תהליך הפרידה בימים הראשונים ליבי נשבר. איך אכניס אותה לגן?
תהליך הפרידה הוא הדבר החשוב ביותר ואסור לוותר עליו.
אם את לא שלמה עם הדרך של הגננת בעניין הזה כדאי לדבר איתה מראש ולהבהיר לה שאין סיבה שתעזבי אם הילדה עוד לא התאקלמה.
אם את עדיין לא מרגישה שנכון לך להיפרד ממנה זו סיבה מצויינת לא להיפרד!
אם הסביבה מציקה לך זה קושי בפני עצמו אבל חראם על הילדה ועל אימא שלה שעדיין לא מוכנות להיפרד! יש הבדל בין ההתמודדויות השונות , יש מעגל קרוב (אימא,אבא, ילדה) ויש את כל השאר שבלי סוף יכולים להציק על כל נושא שבעולם, ועדיין זכותך להחליט את מה שטוב לך.

עכשיו אני מרגישה שהחופש נגמר. אני מכירה שלוש אמהות שלא שולחות לגן ורוצות להקים גן מעורבות הורים אבל זה קשה מהכיוון של מיומנויות חברתיות שאני חושבת שחסרות לי על מנת להנות. וכן הקושי להיות תלוי באחרים מערכת שיקולים מורכבת
גן מעורבות הורים הוא לא משהו שונה מכל גן (בסופו של תהליך ) רק האירגון והקמת העסק נופלים על ההורים. יש שם הרבה כאב ראש וצריך מאוד להיות חזק באמונה החינוכית שלך כדי לשכנע אחרים ובעצם "להילחם" על כל עיקרון ( למשל: כן או לא ממתקים, כן או לא הגננת הספציפית ועוד.. בלי סוף )
למה החופש נגמר? מה הסיבות שהביאו אותך להרגיש כך, את הרי לא חוזרת לעבוד?
אם את צריכה כמה שעות לעצמך, קחי עזרה ( עולה לך פחות מגן - בטוח ).
בגיל שנתיים הצורך החברתי הוא כזה שנהנים לראות עוד ילדים אבל לא ממש משחקים יחד.. אפשר פה ושם להיפגש עם חברים ולענות על הצורך שלה, השאלה היא מה הצורך שלך ? ?
האם את רואה עוד אמהות, נפגשת, מבלה ? האם יש לך אפשרות לחבור לקבוצת אמהות כזו?

אני שומרת על הקו שלה בקנאות .
נראה שיש לך הרבה מודעות ואף הלכת בדרך מסויימת "שמחזיקה" אותך מאוד ערה לעצמך ולילדתך. היתי ממליצה לך לא "להישבר" ולבדוק טוב מה יעשה לך טוב

מסכימה עם כל מילה של אמא בבית.

בהצלחה.

דמעות גן של אמא )':
אני מזדהה עימך, תותי ומסכימה עם רב התגובות של החברים בפורום.
היום היה היום הראשון בגן . אי פעם.
אנחנו בני שנתיים וחצי ועד היום היינו מה שנקרא חינוך ביתי
יותר נכון בילוי חוץ ביתי
ודווקא היום אני נכנסת לבאופן טבעי אחרי למעלה משנה שלא הייתי כאן,
ממש משונה...
דווקא עכשיו אני מרגישה צורך להיכנס ולשתף.
היו המון דמעות בגן היום, דמעות שלי.
גם עכשיו אני על סף דמעות.
מתי זה יעבור? האם זה יעבור? האם אני טועה?
דווקא הפיצי היה מצויין , לא נתן שום סיבה לדאגה
אפילו הגן עצמו לא עורר דאגה עד כה
אבל אני דואגת, עושה בושות לילד, שיש לו אמא עם אגמים בעיניים..

יום רביעי בגן.
מעדכנת , למקרה שמישהו עוקב..
אתמול כבר הלכתי לחצי שעה וחזרתי , הכל היה מצויין.
היום הלכתי לשעתיים (!!!!!!!!!!)
וחזרתי בלי שיקראו לי, סתם, ספונטנית.
הילד חייך אלי חיוך מקסים, אמר "אמממממממא!!" משתפך ומתוק
ו..............
המשיך בשלו (אין מספיק סימני קריאה בשביל התחושה שלי)
שיחק כ"כ נהדר, הסתדר מצויין עם הגדולים, הקטנים.
האימהות שנשארו בגן או שהוזעקו לגן, לא הבינו למה חזרתי,
המבשלת הגישה לי מיים קרים וארוחת צהריים, אולי נראיתי חיוורת.
ואני, חזרתי כי דאגתי לו IUI
וגם כי הסתובבתי כמו זומבי
קניתי שתי חולצות (אני קונה בגדים רק אם הבגדים ממש קרועים
ועכשיו קניתי פשוט סתם. ) סתם קניתי. למלא חלל.
זה לא שאין לי מה לעשות , יש לי המון , עבודה, לימודים, בית...
אבל אני צריכה זמן הסתגלות לגן. (-:
יש עוד ילדים שככה מסתדרים בגן אחרי שנתיים וחצי בצמר גפן עם אמא
הכי זמינה שבעולם?
יש עוד אימהות כפויות טובה כמוני ? שקשה להן והמחנק בגרון
מרב אושר- כי הינה התוצאה של האהבה,
גם מרב מצער- הילד מסתדר מצויין גם בלעדיי.

שלום,
אתם אינכם מכירים אותי אישית או וירטואלית ,
אבל אני משוטטת באתר הזה כבר כמה שנים ומחכימה מאוד מן התובנות של האנשים פה ודי מתחברת באופן כללי למה שנאמר פה בנושאים שונים.

העניין הוא שאני ממש מתלבטת לגני עניין הגן. ואולי אוכל לקבל פידבקים ממכם לגבי העניין שלנו. אולי אני פשוט צריכה לכתוב את הסיפור של הבן שלי וראות מה תהיינה התגובות לגביו. כך או כך אני מרגישה שהגעתי למקום הנכון.

הבן שלי עוד מעט בן 5. הוא הולך לגן מגיל שנה ושמונה. אף פעם לא ממש הסתדר בגן.
זאת אומרת אני אף פעם לא הייתי מרוצה מן הגן או מהגננות ותמיד היה לי קשה לקבל את ההגבלות שלהן ושל "המסגרת".. ואיך שהן התנהגו לבן שלי.

אתחיל משנה שעברה :
בני הלך לגן עירוני טרום טרום דתי (כי זה מה שהיה) הוא היה מתחת לבית עם ילדים שהוא מכיר. הוא קצת היפר כזה לא יושב בשעת ריכוז ולא כל כך מקשיב לגננות, וזה מושך הרבה אש לכוונו, הוא מהילדים שגננות אוהבות להוציא ולבדל על מנת שיהיה להן שקט תעשייתי. הוא מאוד חברותי ומסתדר יפה עם ילדים אבל גננות הוא שונא בדם ולא מבין איך להסתדר איתן יעני לא מתוחכם פשוט, תמיד נענש ולא מפנים.
היה איתו בגן ילד מאוד שתלטן ועריץ שהיה עושה עליו חרמים ומסית נגדו ילדים לפי גחמותיו ובני שהוא חסר מגננות היה נורא לוקח ללב ונפגע והילד העריץ ניזון מזה וזה היה מדרבן אותו לעשות את זה עוד יותר.
בני היה מרביץ לו או צועק עליו פגוע וכמובן היה נענש (קורבן פעמיים קלאסי). לא עוזר כלום גם לא שיחות עם הוריו של הילד והילד ממשיך בשלו. זה הגיע למצב בסוף השנה שהיינו באים לגינה אחה"צ והוא היה רואה את הילד הזה ואומר "אויש" ד. פה אני לא אוכל לשחק עם הילדים"...ואני כאילו: "מה אתה מתייחס אליו מה הוא אומר לך מה לעשות?"..

השנה עברנו לטרום חובה חדש, גן חדש. וגם ד. העריץ עבר יחד איתו.. קצת חששתי מכך רציתי כי שתהיה לו התחלה נקייה במקום חדש. עברו שבועיים, וד. שהסתגל לשינוי ולגן החדש והיה ילד טוב חזר לסורו.

בני מצא חבר חדש - ג. ושמח מאוד ו.ד כמובן הסית אותו נגד בני וכיום שניהם מתעללים בבני ואומרים לו ללכת מפה ושלא ישחקו איתו וכיוצא באלה. בני מאוד נפגע מכך ולקח את כל העניין די קשה, אולי הוא פשוט לא מסוגל לשאת את זה יותר. לא עוזרת העובדה כי רוב הבנים בכיתתו קטנים ממנו בהפרש מאוד משמעותי (כ- 10 חודשים בערך) וכי התקשורת ביניהם לבינו רצופה בקשיים, בני קצת בשלב התפתחותי מתקדם מהם אך מאחר והוא פגיע רגשית בין היתר בגלל שהוא תמיד "מסומן" ונענש יש ביניהם לבינו הרבה חיכוכים.
כמובן שהגננות מפרידות. יש פיצוץ אז הן מפרידות. "עד שיירגעו".

בני החל לחזור הביתה בוכה (דמעות) "יש לי אפס חברים", "אף אחד לא משחק איתי", "לא מדברים איתי", אני שואלת למה אתה משחק עם ל. שהוא ילד נחמד ורגוע (ובגילו) "כי זה לא אפשרי" הוא עונה , למה הכוונה? אני שואלת אותו,
"אי אפשר" הוא עונה.

אתמול תפסתי את הגננת בצאתה מן הגן, וניהלנו שיחה על כך, תקשיבו לזה:

ציטוטים מפיה:
כן אנחנו מפרידים, יש חיכוכים וזה לא מסתדר,
הוא צריך לשנות את דפוסי ההתנהגות שלו, בינתיים הוא יכול לשחק עם הבנות,
אני: אני מבינה שהוא לא יכול לשחק עם ד. וג. כי הם בריב ועם י. (כי הוא קטן ואלים) אבל למה שלא תקרבי בינו לבין ל. שהוא ילד נחמד מאוד..?
היא: כשהם ביחד הם לא קשובים..
אני: אז עם מי הןא בעצם משחק כל היום?
היא: כשיש חיכוך אז אני לא מעודדת..
אני: את רוצה להגיד לי שאסור לו לשחק עם ילדים?
היא: אין לו מיומנויות חברתיות להתמודד עם ילדים...
אני: לא ייאמן פשוט.. בשנים שעברו ילדים היו מתאספים בבוקר כדי לקבל את פניו כאשר היה מגיע לגן.
היא: עווית עצבנית חולפת כצל על פניה.
אני: הוא טיפוס מאוד חברותי מה קורה פה בגן הזה, הילד נהיה לי חסר ביטחון, בוכה כל צהריים שאין לו עם מי לשחק! איך קורה כזה דבר?
היא: תאשימי את כל העולם חוץ ממכם אתם בסדר כולם לא...
אני: אל תשימי אותי במקום הזה, אני לא מדברת משם.
וכן הלאה וכן הלאה.
בתחילת השנה נשבעתי לעצמי שאם לא יהיה לו טוב אוציא אותו.
הוא עדיין לא הגיע לגן מאז אותה שיחה . אני לא יודעת מה לעשות איתו אני יודעת ששנה הבאה ננסה גן בביה"X הדמוקרטי. עד אז האם להשאיר אותו בבית? האם לעביר אותו לגן אחר, האם העירייה לא תעשה לי בעיות והגננת לא תטען שהוא ילד בעייתי?
לא יודעת מה לעשות כל כך ..

_היא: תאשימי את כל העולם חוץ ממכם אתם בסדר כולם לא...
אני: אל תשימי אותי במקום הזה, אני לא מדברת משם._
קל מאוד להיכנס להאשמות כשיש בעיה
בתחילת השנה נשבעתי לעצמי שאם לא יהיה לו טוב אוציא אותו.
זה באמת אפשרי מבחינתך? האם החשש היחיד הוא בעיות מהעיריה?

נראה לי שבגילו הצעיר הוא מתמודד עם דברים קשים מאוד.
לא יודעת לאיזה גן לייעץ לך להעביר אותו....אבל זה בכלל מציאותי בשבילכם להוציא אותו לגמרי מהגן?

לא מבינה איך נותנים לילד ללכת שוב ושוב למקומות שבהם ההורים יודעים שמתעללים בו, מפקירים אותו (הגננות) ומתאכזרים אליו.
זה ילד בן 4, האוצר שלך, לא? פשוט כואב לי הלב.

אני הייתי מייעצת לגן הזה לא להחזיר אותו בשום אופן. נכון שאת לא רוצה שהוא ילך לשם? אל תהססי.

להשאיר אותו בבית בינתיים ואולי להתחיל הליך התקבלות לגן בבית הספר הדמוקרטי כבר השנה.

לא סיפרת מדוע את ממשיכה לשלוח אותו לאותו גן.

אם את עובדת, קחי מייד חופשה מהעבודה. תסבירי למעסיק שזה מצב חרום, אין לך ברירה ואת חייבת להיות עם הבן שלך עד שתמצאי עבורו גן אחר. אם הוא אדם סביר, הוא יקבל את זה בהבנה.

האם לעביר אותו לגן אחר
אם את לא עובדת, אולי תשקלי להיות איתו בבית זמן מה, כדי לאפשר לו להתאושש.

האם העירייה לא תעשה לי בעיות והגננת לא תטען שהוא ילד בעייתי?
מחוץ לגן, הדעה של הגננת עליו לא חשובה יותר. מדוע את חוששת מהעירייה?

שמחה לבשר ש.. הייתי היום בעירייה והייתי בפגישה עם מנהת מחלקת הגנים.
דיברנו יפה בטונים נעימים(מאוד נדיר דווקא)
ועל המקום היא הציעה לי להעביר אותו לגן אחר שהוא גם חובה עם מיעוט של ילדי טרום(מצויין בשבילו)
ואני אלך לראות את הגן הזה עוד השבוע כדי לא ליפול שוב על מקום חרא.
אבל זו התקדמות חיובית.
סיפרתי לה את כל הסיפור, ואת השתלשלות העניינים מנקודת המבט שלו ורק שלו. וואני חייבת לציין שהיא הבינה מייד במה מדובר. היא צלצלה לגננת בנוכחותי, והגננת ברמקול מייד תקפה למרות שאני לא רבתי איתה בכלל כאמור.
הייתה מאוד מתגוננת וטענה כמובן שהילד בעייתי ולא בא לגן סדיר וכולי. לא חבל על המאמץ?

ביה"ס דמוקרטי רק שנה הבאה כי הוא טרום חובה והגן בביה"ס הוא גן חובה.

לא סיפרת מדוע את ממשיכה לשלוח אותו לאותו גן.
הוצאתי במיידי כשהבנתי שזה תופעה מסלימה ואין לה פיתרון.


לא יודעת לאיזה גן לייעץ לך להעביר אותו....אבל זה בכלל מציאותי בשבילכם להוציא אותו לגמרי מהגן?
לא. הוא לא יכול להישאר בבית. הוא באמת צריך לראות ילדים. סוג של ילד כזה. היפר צריך גירויים צריך חברה
הוא השנה רק חצי יום בכל מקרה ובחופשים הוא בבית ולא בקייטנות .
רוצה מאוד להיות איתו בבית אבל יש עכשיו תינוקת חדשה ואין לי כוחות וזמן להשקיע בו ...

הי אמא פלונית. כל כך כואב לשמוע. גם אני עכשיו בהתלבטויות בנוגע להמשך ביקורו של בני בן ה 3 בגן אז יכולה להזדהות עם הקושי להחליט להוציא.מצד אחד עלול להיות בזה מסר ליד שכשקשה אז עוזבים. מצד שני להשאיר אותו בתוך סיטואציה שבה הוא כל כך סובל זה גם מסר של אטימות ואי ראיית הילד. אולי לפני שאת מחליטה, תבקשי פגישה עם הפסיכולוג של הגן ( אם יש כזה) יתכן ותצפית שלו על המתרחש בגן תאיר גם לך וגם לגננת את המתרחש באור חדש. אולי דווקא אותו ילד ד, זקוק לעזרה, ואין ספק שהגננת זקוקה להדרכה וסיוע כי נשמע שהכלים שיש בידיה הם "הפרדה" במקום קירבה. רעיון נוסף : אולי אפשר להזמין חברים מהגן אחר הצהריים הביתה וכך להדק את הקשרים ולהיות נוכחים ולתווך את הסיטואציה בהתאם לצורך.קשרים כאלה בהכרח ימשיכו לתוך הגן. מצד שני אם את מרגישה שזה חסר סיכוי והגננת חסרת אונים ויכולת, אזי בהחלט שווה להוציאו מן הגן.

כתבתי לפני שראיתי את הודעתך האחרונה. בשורות טובות!

עלול להיות בזה מסר ליד שכשקשה אז עוזבים.
ענבר, אני חייבת להגיב למשפט הזה שהוא אחד המשפטים הכי בעייתייים שנתקלתי בהם במערכת החינוך. הוא אהוב במיוחד על הפסיכולוגיות של הגנים ובתי הספר כסיבה למה לא להעביר את הילד גן או כיתה או בית ספר וכו'.
יש איזו נטיה לחשוב שטוב להתמודד ושמהתמודדות מתחזקים ואם נוציא את הילד ממקום בו קשה לו ורע לו אנחנו משדרים לו שהוא לא מסוגל להתמודד.
ילד בן ארבע וגם הרבה יותר גדול לא צריך להשאר במקום שרע לו כדי שיתמודד. יכול להיות שהילד ילמד לשרוד אבל באיזה מחיר?
ביומיום שלנו וגם של הילדים קורים הרבה דברים שלא כל כך נעימים לנו ואנחנו לא מגיבים לכל דבר קשה כי אלה דברים שאנחנו מסוגלים להתמודד איתם. כשילד בוכה כל צהריים שאין לו חברים, הוא במקום רע בשבילו והוא לא צריך להתמודד עם זה כי יש לו אבא ואמא שדואגים לחסוך ממנו התמודדויות קשות מדי בשבילו. שום דבר טוב לא יצא מ"לזרוק את הילד למים".

עלול להיות בזה מסר ליד שכשקשה אז עוזבים
גם אותי המשפט הזה מקפיץ, הוא בסיסי לתפיסות חינוך בעייתיות ספרטניות, שעליהן גדלנו ואת מחיריהן אנו משלמים עד היום. הסבר:

1. יש לזכור שאנחנו בחרנו להביא ילדינו לעולם, לא הם בחרו בזה, ובאחריותנו לדאוג כמידת יכולתנו לבטחונם ולרווחתם הנפשית.

2. הגן הזה, והגן הקודם שתואר על ידי אמא פלונית, הוא מקום אלים עם תופעות של בריונות מצד ילדים ואטימות מצד מבוגרים.

3 אין כל רבותא או ערך להישארות במסגרות אלימות. הדבר נכון לגבי מבוגרים, ועל אחת כמה וכמה ילדים. אין כל ערך להישארות במסגרת שבה מחרימים את הילד, מרביצים לו, הוא מופקר לחסדי גננת אטומת לב. זוהי סיטואציה פוגענית מבחינה נפשית, שאף אדם לא צריך להתמודד איתה. התמודדות איתה לא תעזור לעולם בחיים המבוגרים. נהפוך הוא, היא תגרום לצלקות בלתי ניתנות לריפוי, שיפגעו בחיים הבוגרים. זהו לימוד הישרדות, לא התמודדות.

4. לכל מבוגר הייתי ממליצה להתרחק ממסגרות כאלה. אז להשאיר ילד, שנפשו רכה, במסגרת מרושעת?

כן, מסגרות כאלה עוזבים!!! בדיוק, לפעמים כשקשה זוהי חובתנו העצמית האנושית לעזוב. זה הדבר הנכון, העוצמתי. לדעת לבחור מסגרת חיים טובה לנו. מסגרת תומכת ומקדמת. כל כך הרבה מבוגרים מעבירים את חייהם בסביבות רעות כי לימדו אותם שזה נורמלי, שלא עוזבים.

5. גן כזה גורם לילד:
א. לחשוב שזה טבעי לחיות במסגרות שבהן מתעללים בנו
ב. לחשוב שזה טבעי לחיות במסגרות שבהן הכוח ניתן לאלימים.
ג. לחשוב שלהורים לא אכפת שהוא במסגרת כזאת--משמע גורלו מופקר.
ד. לחשוב שמערכות יחסים נבנות על יחסי כוח אלימים, ולא על ידידות, הבנה והערכה הדדית.

כל יום בגן כזה יוצר נזק בלתי הפיך. הסיכוי לשנות אווירה אלימה בגן הוא אפסי, ואין לתת לפצפון לחכות עד שאולי משהו ישתנה. אמא פלונית, מחזקת את ידייך בהחלטתך להוציא הילד מהגן באופן מיידי.
ענבר, דברי אינם מופנים אליך (נהפוך הוא, את נשמעת רכת לב...), אלא אך ורק למשפט הזה שהוא משפט מאוד מייצג בתפיסות חינוך רווחות.

עלול להיות בזה מסר ליד שכשקשה אז עוזבים
לחלוטין עם אמא בבית וממ.
רק רוצה להוסיף כי לילדים, כל עוד לא מלמדים אותם להתייאש, אין בעיה עם קשיים. אם יש להם מטרה הם ישקיעו מאמצים רבים וזמן ממושך כדי להשיג אותה. במקרה המתואר כאן הילד לא חווה קושי אלא סבל.

ממ כל מילה חקוקה בסלע. מחשבתי היחידה הייתה כי את הנזקים הפסיכולוגים של :
חוסר יכולת ליצור קשרים עם חברים
חוסר יכולת להיות חבר עם ילד
חוסר יכולת לשתף עם ילד
יכול לקחת שנים לתקן ואולי זה אפילו בלתי הפיך כי לא תמיד יודעים איך לתקן. לכן עדיף לא לשבור. עם מחשבה לעתיד - אני מדמיינת אותו נדרס ע"י חברים לעבודה או בצבא או באוניברסיטה כי פשוט זה מה שהוא יודע.ונהיה לי צמרמורת.

הוא שאמרתי בני הוא אדם סימפטי וחברותי והגן הרס אותו לאט אבל בטוח. עכשיו הוא רק שלושה ימים בבית אבל חוזר לעצמו. היום שיחק יפה בגינה עם ילדים מגן אחר (אחרי שאני ביקשתי מהם רשות כי הוא התבייש- אמר שאולי הם לא רוצים לשחק איתו.) ואפילו היה שמח. גם אמרנו לו שהוא עובר לגן חדש עם ילדים בוגרים יותר, והוא קיבל את זה בהבנה. אך יחד עם זאת חושש מהלא ידוע - אבל לא מאוד.

גאה בעצמי שהוצאתי אותו מייד.

אולי לפני שאת מחליטה, תבקשי פגישה עם הפסיכולוג של הגן ( אם יש כזה) יתכן ותצפית שלו על המתרחש בגן תאיר גם לך וגם לגננת את המתרחש באור חדש. אולי דווקא אותו ילד ד, זקוק לעזרה, ואין ספק שהגננת זקוקה להדרכה וסיוע כי נשמע שהכלים שיש בידיה הם "הפרדה" במקום קירבה

למיטב הבנתי אסור לערב פסיכולוג של העירייה של הגנים בשום מצב, כי זה בד"כ לרעת הילד, הגננת יכולה לטעון שהוא בעייתי או חסר מיומנויות חברתיות ובכל מקרה התצפית או השיפוט יהיה לטובת הגננת. ולכן עדיף להימנע בכל מחיר.
יש לי הרגשה שזה נכון. לא ניסיתי אבל זו ההרגשה שלי.

אולי אפשר להזמין חברים מהגן אחר הצהריים הביתה וכך להדק את הקשרים ולהיות נוכחים ולתווך את הסיטואציה בהתאם לצורך.קשרים כאלה בהכרח ימשיכו לתוך הגן.

זה בדיוק העניין הזמנו חברים אחרי הצהריים, ובגן נאמר לו שאסור לו לשחק עם הילדים האלה "בגלל שהם לא מסתדרים", (מדברים או מפריעים כשהם יחד). זה שבר לו את הלב כמה פעמים עד שהוא נהיה בריב איתם. זה הרי מה ששבר את קש הגמל, אני משקיעה מזמינה ילדים מעבירה איתם אחר צהריים בריבים ופישורים מנסה לקרב בינו לבין הילדים ולמחרת בגן הוא לא מורשה לשבת לידם או לשחק איתם כי זה מפריע לגננת!! זה מופרע לחלוטין!! וזה לגיטימי לחלוטין בגנים. טובת הילד היא במקום האחרון בטבלה, במקום הראשון "הסדר הטוב" בגן. "השקט". "הצייתנות העיוורת".

עוד נקודה חשובה מאוד היא שהוצאנו אותו מהגן בעצם כי הוא לא היה בחברת בני גילו והילדים בגן היו מאוד לא נעימים , לא ראינו איך הוא מחזיק מעמד שנה שלמה עם חיכוכים.

למשל:
הוא היה אצל ילד אחד בבית והאמא שלו פרשה להם על השולחן משחק זיכרון של קלפים, כל פעם שהבן שלי מצא זוג קלפים דומים הילד השני צרח ,בכה והשתולל. שנינו פשוט הבטנו במחזה המומים. הבן שלי לא הבין למה הוא מתנהג ככה.
באיזשהוא שלב הילד הלך לשירותים והבן שלי מצא זוג שהם חיפשו הרבה זמן, הוא שמח מאוד ובתמימות ממש הלך לבשר לילד שהוא מצא אותם הוא חשב שזה ישמח אותו, הוא הולך לקראתו ומספר לו מעבר לדלת של השירותים, הילד יוצא צורח ומשתולל כועס מאוד ובוכה "למה נגעת במשחק" הוא צורח "אמא למה נתת לו לשחק?", בסוף הפגישה הבן שלי כבר נהיה עצבני ופליקים התחילו לעוף, וכך אני מאמינה שהיה גם בגן, מאוד קשה להיות בקשר עם ילד או ילדים שלא בוגרים נפשית לשחק עם ילדים אחרים או שאין להם גבולות בכלל. בנוסף להכול גם היה לילד מנהג לחנוק את הבן שלי סתם כי מתחשק לו, וההורים? כלום. הכול בסדר עם הילד שלהם. בעלי מספר לי יום אחד אדום מכעס שהוא בא לקחת את הילד מהגן ובאו לקחת גם את הילד הזה, "מקסים" אמרה הגננת לאבא שלו , "איך הוא מקסים"? שואל בעלי "איך ועל שלנו אין לה מילה טובה להגיד אף פעם?"

גם שאר הילדים לא היו מציאה, לפעמים נופלים במקומות לא טובים, חשוב להבהיר לילד שהוא לא אשם. שהוא צריך להתעלות מעל הסיטואציה.

גאה בעצמי שהוצאתי אותו מייד.
אכן, עלייך להיות גאה בעצמך! זה המעשה ההורי הנכון. העברת לפצפון שלך מסר שאת רואה אותו, שאת קשובה לצרכיו ולרווחתו, ושהוא מוגן ומחובק. רק טוב יכול לצאת מזה!

יכול לקחת שנים לתקן ואולי זה אפילו בלתי הפיך כי לא תמיד יודעים איך לתקן. לכן עדיף לא לשבור.
אמא פלונית, את כל כך צודקת (נדמה לי שבשמת א כתבה על זה פעם). וסיטואציות של בריונות ואטימות הן רק שוברות, לא מלמדות דבר ולא תורמות לחיים הבוגרים. אלה לא סיטואציות של התמודדות נורמלית הדרגתית ומלמדת. ובכלל, אנשים אהובים יוצאים לעולם בתפיסה עצמית וכללית חיובית ובדרך כלל מקבלים תגובה חיובית בחזרה.

ולמחרת בגן הוא לא מורשה לשבת לידם או לשחק איתם כי זה מפריע לגננת!! זה מופרע לחלוטין!!
זה כל כך מעוות, שאין מלים. הלב פשוט נשבר. לפי דעתי, צריך להתלונן על גננת כזאת (אני יודעת שעשית זאת, אבל אולי שוב)