היה נאמן לעצמך

אנונימי

בעקבות:
אנשים שלא יוצא להם לבלות בחברת עצמם מפסידים את מי שיכול להיות החבר הכי טוב שלהם!

לשכנע לטובת חינוך ביתי, יונת שרון (25.10.2001 02:15)

.
מה שעלינו ללמד את ילדינו היום הוא להיות גמישים במחשבתם, לסמוך על עצמם ביכולתם לקבל החלטות ומעל הכל להרגיש אחראים לחייהם באותה מידה כמו לקהילותיהם. ידע זה יכול להיות מועבר אך ורק לאנשים אשר יודעים מי הם-הם, לאלה אשר הם-הם עצמם.

.
". . . כשרבי זוסיא שכב על ערש דווי, ישבו סביבו תלמידיו וסעדוהו. ראו שהוא שקוע בעצב עמוק. כיוון שרבי זוסיא היה צדיק וחכם גדול היה ברור לתלמידיו שאין לו לחשוש מסיום חלק זה של חייו, הרי בשמיים מובטחים לו חיי גן עדן נצחיים. שאלו אותו לצערו. השיב רבי זוסיא: כשאבוא למשפט בשמיים, וישאלו: 'זוסיא, מדוע לא היית כמשה רבנו או כשמואל הנביא?', לזה יש לי תשובה פשוטה: איני במעלתם של משה ושמואל. אבל אם ישאלו: 'זוסיא, מדוע לא היית אתה עצמך?'. לזה אין לי תשובה . . .

[מתוך ספרו של מרטין בובר 'האור הגנוז'. צוטט ב-לימודי בבית הספר הדמוקרטי מאת מוישיק לרנר]

". . . הבנתי שניהול חיי יכול להיות תלוי בי . . ."}

חכם נבון ומעניין

ידע זה יכול להיות מועבר אך ורק לאנשים אשר יודעים מי הם-הם, לאלה אשר הם-הם עצמם.
וכן - על ידי אנשים אשר יודעים מי הם, ואשר הם-הם עצמם...

מאד לא פשוט!!!
הייתי מאד שמחה לו היה נפתח שוב דיון בנושא.
אני מתחילה "לגלות" מי אני רק בשנים האחרונות.

לפני כן היתה רחלה קטנה מאד מאד בתוך הגוף של הנערה ואחר כך אשה. רחלה שלא ידעה מה היא רוצה, מהם הצרכים שלה, ובכלל - "צרכים" נשמעו לה כמו מילה לא לגיטימית בכלל. מה זותומרת "צרכים"? כל צורך - אם בכלל מרגישים אותו - יש לכבוש מפני צרכיהם של האחרים או צרכי המציאות. מגובה על ידי קולות הוריים [אמהיים...] חזקים מאד וקול של בעל מאד "מוכתב" בעצמו - התנהלתי כך עד שהסבל היה קשה מנשוא.
ולאט לאט, ממש כמו שמש שמפציעה בבוקר, שולחת קרניים ראשונות, צמחה לה רחל ה, נבטו צרכים קטנים וזהירים, בודקים את השטח, מבקשים רשות.
היום כבר יש כמה דברים שהם שלי בלי שאחשוב פעמיים. אבל יש כאלה "צרכים" שעוד מתלווה אליהם נקיפת לב: מה, מותר לי להגיד "את זה אני רוצה, זה כן מתאים לי , זה לא מתאים לי?" "ככה רע לי, ככה טוב לי"????
אבל אינני יכולה לאמר שהשמש זרחה לגמרי... עוד לא צהריים לי...

אשמח מאד לדבר על זה.

אז מה אתם אומרים?

רחלה, למה הרגשת כך? כי חינכו אותך כך?
אם היום את מבינה את כל זה, את מה מונע מבעדך להגיע לצהריים?

טרה רוסה
בודאי שלא בחרתי להיות כזו...

תנאי החיים שלי היו כאלה, שנדרשתי לשים את צרכיהם של אחרים לפני צרכי [הורי, אחי] מתוקף הנסיבות. דאגו לי באופן פיזי אולם כל הצד הרגשי היה לוקה מאד ואף יותר מזה.
אין כזה דבר "להבין" את זה - וזהו. זהו תהליך שלוקח זמן רב מאד.
היום זה בסדר.
אבל עדיין לא תמיד ברור לי המונח "לאהוב את עצמך". נעמנות לעצמך במובן הערכי יותר ברורה לי. אולם נאמנות לעצמי מבחינת הצרכים שלי [לא מה לשתות ומה לאכול, או ללבוש, צרכים עמוקים יותר ] - עדיין לא תמיד לגיטימי לי לאמר "זה מה שאני צריכה. בלי זה -רע לי. ולפיכך אפסיק את מערכת היחסים הזו כי היא עושה לי לא טוב, או אף - כי היא אינה מספקת".

קראתי היום, ולא זוכרת איפה, אולי בגליון של באופן, על הערך של 'להפוך את הצרכים לרצונות'. הרצון איננו רק כניעה ליצר ויש לו ערך עצום כקריאת כיוון. על פי היהדות יש ברצון יסוד נכון, יסוד של אמת.

הזדהיתי עם דבריך שהחיים נתבו אותך לדכא את הרצון, לכבוש אותו ואת התביעה שלא להתחשב בחובות. נדמה לי שהבנה של הכבלים האלו, שאנחנו שמים על עצמינו, הם צעד ענק. מה שנראה כממשי מתחיל להתבדות ואפשר להתחיל לתרגל רצונות ותביעות. זה לא קל, כי יש בזה אחריות שמוטלת עלינו.

לי תמיד עוזר לחשוב על 'חיפוש של קול-פנימי' כמשהו שתמיד היה שם וקצת אבד, או שהקשר איתו נחלש. רצונות ומשאלות בוודאי היו לך פעם. והכי חשוב בעיני, למצוא את ה'מידה' שלך - שלא דומה לשום תמונה אצל אחרים.
דוגמא ממני, לפני חודשיים הייתי בחו"ל עם בנזוגי והוזמנו לארוע יקר (מהעבודה), מפואר, אמריקאי ונוצץ שכל הכרטיסים אליו מכורים חודשים מראש. ישבתי שם ולצלילי הקברט והבדיחות ה'אנינות' בשיתוף הקהל א-ל-דודו טופז וירדו לי דמעות - הרגשתי עצב וריקנות. שיא הערב היה ריקוד סלואו של כל הזוגות המפונפנים וכבר לא היה אכפת לי שכל האנשים שמכירים אותנו יראו שאני סובלת - 'הנה אני חצי עולם רחוקה מילדי, מבלה ערב שלם במקום שאני לא רוצה להיות בו - ואמורה להנות בו, אני כבר בטח לא מסוגלת להנות משום דבר...'
אחרי העצב הגדול, ידעתי שההנאות שלי פשוט לא נמצאות שם. תני לי ערב אחד עם הילדים, במיץ של החיים שלי - ואני נהנית יותר מכל הנשפים היוקרתיים והמזעזעים לא משנה כמה הם 'נחשבים' :-p

באופן טבעי

באופן טבעי