תגובות לגליון 56

[אנונימי]

כאן ניתן לכתוב תגובות ל באופן 56 שיצא לאור בחודש ינואר 2005 (זהו דף עלון)

[יוחננ_ית*]

ואוו!!! איזה גליון מדהים!!! מזמן לא נהניתי כל-כך לקרוא גליון "באופן טבעי". הוא אצלי יומיים וכבר קראתי את רובו. (מה אני אעשה עכשיו חודשיים? )

[בשמת_א*]

מצטרפת!
גיליון מדהים ומרתק! אהבתי הכל ה-כ-ל! נגמר מהר מדי...

[נהר_שליט*]

גם אני אהבתי הכל, תודה לכל הכותבים ולמערכת.

[ענת_שן_לוי*]

מה שהטביע בי חזק את חותמו מהראיון עם ג'ין לידלוף, היה האמירה שלה בנוגע לפיד-בק לילדים: לא להגיד לילד "מדהים" על מה שהוא עשה, כי זה מעליב.
בהתחלה זה נשמע לי מוזר, אבל ככה התבהר לי הרציונל: בסופו של דבר "מדהים" הוא כמו ציון גבוה שמנמיך את הציונים האחרים, "הרגילים". ואם מדי פעם מקבלים ציון "מדהים", זה גורם לרצות עוד ועוד ציוני "מדהים" וככה גורם להתרכזות בתוצאות במקום בתהליך.
וכך, היא שוב גרמה לי לראות, עוד אבן נגף שעמדה בדרכי כילדה.

[מיכל_שץ*]

ואוו!!! איזה גליון מדהים!!! מזמן לא נהניתי כל-כך לקרוא גליון "באופן טבעי". הוא אצלי יומיים וכבר קראתי את רובו. (מה אני אעשה עכשיו חודשיים? )
מצטרפת, באופן מדהים, אפילו הבנזוג הסכים לקרוא משהו. תודה לכל הכותבים!

[תי_תי*]

פעם ראשונה שאני קוראת כתבה אחרי כתבה.
תודה רבה לכל הכותבים והמשתפים.
כתבה שבאה בזמן בשבילי - "כוחות הריפוי האמהיים", תודה ענת. אני אנסה את הרעיונות.
יוחננית - את צודקת לגבי החודשיים...

[רני_כשר*]

מה אני אעשה עכשיו חודשיים?
החזיקו אצבעות. הגיליון הבא יצא בתחילת מרץ. אבל עדיין מוזמנים לשלוח רשימות בנושא "בריאות".

[ענת_גיגר*]

תודה תודה תודה. חגית, נטע, אילה, ענת, על הדברים המחזקים שבאים בדיוק בזמן. לאמיר יחיאלי על הכתבה על אגירת מי הגשמים, מרתק. @}

[רסיסים_של_אור*]

ואני עוד מנסה לקרוא שוב ושוב גם את רונן וגם את חגית, כדי שהדברים יהיו זמינים לי ברגע האמת (ויש ה-מ-ו-ן כאלו...)
תודה

[חגית_ל*]

יופי של גיליון @}
תודה לכל הכותבים.
שמחתי שאמיר יחיאלי פתר בעייה שהטרידה אותי שנים ועכשיו גם אני רוצה כזה מאגר מים, כמה טוב שיש כאלה שגם יודעים מה לעשות @}

[תנחשו_מי_אני*]

תודה לדיאן על מאמר מדוייק מדקדק ומדַיֶיק בדקויות

[דרור_גרין*]

שמחתי לקרוא את תגובתו של רועי שרון ('אידיאולוגיות של חינוך ביתי') על מאמרי מן הגיליון הקודם ('לאן נעלמו האבות'), והופתעתי מכך שהמערכת לא איפשרה לי להגיב ולתקן את הדברים המוטעים המיוחסים לי.
רועי מציג שלוש אידיאולוגיות, שלדעתו מנחות את ההורים הבוחרים בחינוך ביתי: אידיאולוגיה חינוכית (טכנית), אידיאולוגיה מוסרית (שיפוטית) ואידיאולוגיה של חופש (אינדיבידואליסטית).
הוא מספר, שבחר באידיאולוגיה של חופש לגידול ילדיו, מתוך נאמנות לאינדיבידואליות של ההורים והילדים, ומציג אותי ואת אפרת כהורים שבחרו ב"אידיאולוגיה מוסרית של שיוויון מגדרי".
הלוואי שהחיים היו כה פשוטים ומאורגנים, רועי. שאפשר היה לחלק כל נושא לשלושה חלקים, ולבחור תמיד בדרך הנכונה. אבל גידול ילדים איננו מרשם אפיה, והורים הם יצורים מעט יותר מורכבים מן החלוקה המשולשת שיצרת.
במאמר שלי התייחסתי לעובדת חיים מוכרת, של אבות שאינם שותפים בגידול ילדיהם מסיבות שונות, ובעיקר מתוך חלוקת התפקידים המסורתית, וההפליה המקובלת בין נשים לגברים. לא התייחסתי כלל לאידיאולוגיות של חינוך ביתי, ומפתיע אותי שאתה מייחס לי אידיאולוגיה כזו, ומשייך אותה לבחירה שלי בהורות משותפת.
אפרת ואני מגדלים יחד את ילדינו, בשיתוף ובחלוקת תפקידים המשתנה לפי הצרכים ולפי המציאות. אני אינני יולד את הילדים ואינני מניק אותם, ואפרת איננה משתינה בעמידה. הבחירה בנוכחות מלאה בחיי ילדינו איננה אידיאולגיה חינוכית, והיא אינה מוטיב מרכזי בחינוך הביתי שאנו עדיין לומדים ומתנסים בו מדי יום. למעשה, אנחנו שונים מאוד זה מזו, ומכבדים את השוני הזה, וגם אנחנו מגדלים את ילדינו ב"אידיאולוגיה של חופש", כמוכם.
אשמח מאד לדון באידיאולוגיות של חינוך ביתי, למרות שאינני מתלהב במיוחד מאידיאולוגיות, ואני מציע להפריד בין הגישות לחינוך ביתי לבין שאלת נוכחותו של האב בחינוך הביתי.
אני מאד מעריך את הבחירה שלך בקריירה ובמימוש עצמי, ומבין את המסר של "החופש האישי" שאתה משדר לילדיך. למסר הזה, ולבחירה הזו, יש מחיר, שפירושו היעדרות מהשתתפות פעילה בגידולם של ילדיך. אינני שופט את הבחירה הזו, אבל אשמח אם תתייחס למחיר שאתה וילדיך משלמים, ולרגשות שהוא מעלה בך. האם המימוש המקצועי והחופש האישי חשובים לך יותר ממימוש האבהות? כששאלתי "לאן נעלמו האבות?" לא ביקשתי לשפוט את האבות הנעלמים, אלא להבין את הבחירה הזו, מדוע דווקא הגברים הם אלו הנעדרים מן הבית, מה המחיר שהם משלמים, מה המחיר שהמשפחה משלמת על כך, ומה ההשפעה של זה על ההורות.

יום נעים,

דרור

[נעמי_בן_שיטרית*]

מה שהטביע בי חזק את חותמו מהראיון עם ג'ין לידלוף, היה האמירה שלה בנוגע לפיד-בק לילדים: לא להגיד לילד "מדהים" על מה שהוא עשה, כי זה מעליב.

מותר לאמר על הגיליון הזה שהוא מדהים, או שמישהוא יעלב?

לא נראה לי טבעי להשתמש בתאורי יופי והתפעלות בחיי, ולהעלימם מחיי ילדיי.

[מאמא_מאוהבת*]

טרם סיימתי לקרוא את הגליון...
אבל בינתיים, רציתי להודות לכל הכותבות והכותבים @}
ול חגית נובק - תודה מיוחדת @} מה שכתבת - כל כך מוכר, נתקלתי במצבים שתיארת כל כך הרבה פעמים ולקח לא מעט זמן ומאמצים מחשבתיים שלי של איך לשלב ילדה בת שנתיים בבישולים/סידורים וכו' בלי להבעס רק מהמחשבה כמה זמן עכשיו ייקח לי לסדר את הבית/לשטוף כלים/לאפות לחם ועוד לנקות אחרי שאנחנו מסיימות וכו'...
אה, ול רועי שרון - למרות שהפיתוי להירדם בחלק הראשון של מה שכתבת היה גדול (חוסר בשעות שינה וכו') - קראתי עד הסוף, בנשימה אחת!

[ליאורה_נ*]

כתבה שבאה בזמן בשבילי - "כוחות הריפוי האמהיים", תודה ענת.

תודה גם ממני.
הכתבה עזרה לי מאד באופן מעשי. (דוגמא מהיום - הנשימות בזמן שהקטן יורד במדרגות..)

וגם "סבתא שלי שנאה רופאים" הוא אחד המאמרים המרגשים שקראתי בגליונות באופן, אני מודה למאיה מוסן לוי על הכתיבה היפה.

[ענת_שן_לוי*]

תודה גם לך ליאורה @}

וגם "סבתא שלי שנאה רופאים" הוא אחד המאמרים המרגשים שקראתי בגליונות באופן.
גם אני.

[רסיסים_של_אור*]

הגליון חזר לידיי אחרי שהושאל קמעה...

פתאם גיליתי בו גם את המאמר הכל-כך מחדש עבורי, של ענת שן לוי - תודה גדולה גדולה. נורא נורא מעניין. אני נושמת את המילים שלך לתוכי ומודה עליהן.
וגם את מאיה שכתבה על סבתא שלה - בקווים כל-כך עדינים ונעימים ומעוררים געגוע לסבתות האישיות שלי...
תודה