תמיכה לבקי

[אנונימי]

הדף הזה הוא אוסף של שיחות שנערכו במספר דפים שונים אבל לכולם ציר מרכזי אחד. ההתלבטות שלי לגבי עצמי ולגבי בני איתמר.
רציתי לרכז את כל השיחות הללו מכיוון שדווקא היום כשקשה לי אני חוזרת שוב ושוב אל אותן אמירות נהדרות שנאמרו פה ואל אותם דברים נפלאים ומחזקים.
דף תמיכה

---

{ברקת לוין (2001-10-27T02:03:00):
(מתוך לפעמים אני פוחדת)
קראתי את כל מה שנכתב פה והייתי מוקסמת מהפתיחות והיושר. פתאום הרגשתי צורך להיות ישרה כזו, אמיתית.
יש לי כמה ילדים ואחד מהם פגוע. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת עליו מחשבות איומות, חולמת שמשהו קורה לו והוא מת פתאום, בחלומות האלה אני תמיד נורא עצובה אבל גם קלילה. כאילו משא כבד ומיאש הוסר ממני.
בדרך כלל אני לא זוכרת חלומות אבל את החלומות האלה אני תמיד זוכרת, ואז בבוקר אני שונאת את עצמי, אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי כמה שאני אוהבת אותו, כמה הוא נפלא ומקסים בעיני, איך כולם אוהבים אותו. ואיך אני יכולה להיות איומה כל כך ולרצות שהוא ימות? בימים האלה אני מתבישת להסתכל לו בעינים, מפחדת מעצמי.
אני יודעת שהחלומות האלה עשויים להתגשם מתישהו ואז אני יודעת שאני ארגיש זוועה כי כאילו רק חיכיתי לרגע הזה.
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, בחיים שלי לא סיפרתי את זה לאף אחד.
אולי אני אמחוק את הדף הזה ולא אשלח אותו, הוא נראה לי מוגזם. אני מתביישת שהעזתי בכלל. עכשיו זה בטח יקרה ואתן תהיינה עדות שזה בגללי.

{נאוה פרנס (2001-10-27T06:26:00):
היי ברקת, אנחנו בכלל לא מכירות, רק ראיתי את שמך כאן בשבוע - שבועיים האחרונים
אני כותבת לך כאן כי אין לך דף בית אישי.
כבר קראת שלדעתי אין צורך לענות להודעות שנכתבות בדף לפעמים אני פוחדת אבל אני חורגת מדי פעם,
וזו אחת מהן. כמעט עניתי בדף עצמו ואז החלטתי שנכון לפתוח את הנושא לדיון
הרבה אנשים מגדלים ילדים מיוחדים והרבה אנשים מתקשים לעכל ילדים מיוחדים
הרבה אנשים סתם לא יודעים מה להגיד או איך להתנהג כלפי ילד מיוחד או כלפי משפחתו
בקיצור, יש המון מבוכה והמון פחדים בציבור
ויש המון פחדים, תחושות כישלון ותחושות של עומס ומחנק אצל הורים לילדים מיוחדים
אז חשבתי לומר כמה מילים, כדי שתרגישי אולי, קצת פחות נורא על חלומותייך
זה בסדר להיות אנושית ועד כמה שאני מבינה את כזאת, נכון?
אנחנו איכשהו יצורים של חינוך לשלמות - משהו פולני כזה ראי: פולניות כאן ועכשיו
יש שלמות של מוח מוגבל - זו השלמות שתמיד מוצאת אותנו חסרים
יש שלמות בקוסמוס, שלמות רוחנית, אלוהית - שאומרת:
אנחנו תמיד שלמים ותמיד מושלמים - אנחנו בדיוק כמו שאלוהים ברא אותנו
ילדים מיוחדים מביאים אל חיינו הזדמנויות ייחודיות לראות ולחוות את העולם אחרת
דרך חושים ו"משקפיים" שמעולם לא היינו טורחים להשתמש בהם

השתמשת במילה "פגוע" - לדעתי, אנחנו הבריאים פגועים הרבה יותר - אנחנו כל כך מוגבלים
בדרך בה אנחנו רואים את העולם, בדרך בה אנחנו מפחדים להרגיש, בדרך בה אנחנו כל כך מתעסקים
עם מה היה ועם מה יהיה שאנחנו שוכחים, או לא מספיקים להיות כאן ו ע כ ש י ו

אני רואה בילדים אלו ילדים מיוחדים כי הם מלמדים אותנו להעריך את הדברים הקטנים, היומיומיים - את המובן מאליו
לילדים אלו ולהוריהם יש כוח מיוחד, שמאפשר להם להתמודד בעולם שמתקשה לעכל אותם

אני מכירה כמה ילדים, טיפלתי גם במבוגרים שהיו ילדים, שוחחתי עם המון הורים. יש לי קרובת משפחה עם CP
אני מכירה היטב את הנושא ויודעת כמה אהבה מושכים אליהם הילדים, ויותר מזה, כמה אהבה הם יודעים לתת למי שנותן להם
החלומות שאת מתארת נובעים מהפחדים שלך, מהקושי היומיומי, מהחיים
הם לא שונים ממחשבות וחלומות של הורים לילדים "רגילים" רק ממוקדים וחזקים יותר
הורים לילדים מיוחדים מפחדים יותר מאחרים על עתיד ילדיהם: מה יקרה כשלא אוכל? מה יקרה כשלא יהיה?
סביר להניח שפחדים אלו הם בין הכוחות שמניעים את החלומות
את רוצה שיעלמו?
קבלי אותם באהבה, הם חלק בלתי נפרד מהמצב המיוחד שבו את נמצאת
אני שומעת בדברייך המון ברכה ותודה על מה שבנך הביא אל חייך
כשאת מסתכלת רק על החלומות, את רואה את השחור, אבל...
אם תשימי את שני הדברים יחד, החלומות יהיו כמו צבע שחור בציור צבעוני
תוציאי את השחור והציור מאבד מיופיו

תבורכי ברקת על הכוחות ועל האהבה שגידול ילד מיוחד תובע

{יונת שרון (2001-10-27T02:26:00):
וואו, ברקת, תמיד ידעתי שאת חזקה, אבל רק עכשיו אני מתחילה להבין עד כמה, איך שאת מסוגלת לשאת עליך דבר גדול כזה.
אני לא יכולה לעזור, אבל רק תדעי שאני יושבת כאן, במרחק אלפי קילומטרים, ומסתכלת בך בהערכה גדולה.


[ורד (27.10.2001 10:00):
ברקת

הרגשות הם חלק מתוכנו, לדעת שהם שם זה להבין את עצמינו.
זה שאת חושבת ומרגישה לא אומר שתממשי משהו, ומודעות זה חלק חשוב שלא צריך להצטער עליו.
מה שאת מתארת קשור לדעתי לדרך ההתמודדות שלך,
ובסופו של דבר את אוהבת ומתמודדת וזה מה שחשוב.

{אביב חדש? (2001-10-27T14:07:00):
ברקת, לא נותר לי אלא לחזק את ידייך ולתת לך חיבוק גדול.

{אמא (2001-10-27T20:49:00):
ברקת, תודה לך על הכנות.
איזה אומץ.
אני מרגישה את כל הקושי שלך ומשתתפת,
תמשיכי לכתוב עוד-את חזקה.
המון אהבה וחיבוקים ותמיכה.

{יעל אבמ (2001-11-04T21:30:00):
הי ברקת,
נגעת בנבכי נשמתי כשקראתי את מה שכתבת.
מובילה אותי מן תחושה שהילדים שלנו בוחרים בנו. יש מזווג זיווגים (בין הורים וילדים) והילדים באים למקום שבו שזקוקים להם. מתוך אמונה שהם כאן כדי ללמד אותנו, על עצמנו ועל אחרים.
חברה אמרה לי שככול שיש לה יותר ילדים (שניים בינתיים) היא מרגישה שהיא הופכת לאדם טוב יותר....
נ.ב- אם בארה"ב לגור אז אני מסכימה שאורגון היא אחד מהמקומות היפים והנעימים ביותר שהייתי בהם.

{נאוה פרנס (2001-11-10T23:03:00):

ברקת חמודה, אני נחנקת מדמעות למקרא דברייך
לא בגלל בקושי, אלא בגלל הקושי שלך לראות שהוא מושלם
אני יודעת, זה קשה. זו מלחמה יומיומית על לנשום עוד יום
הבן שלך בחר נהדר!!!
הוא בחר באימא אוהבת שמגייסת את כל כוחותיה כדי לטפל בו
את ילדת אותו כדי ש"יציל אותך" מקשיי החיים עד אז
והוא הביא לך שעור מדהים של "לשחרר" - to let go
יהיה לך קל יותר איתו ועם הקושי של הטיפול במחלה אם תשחררי אותו
קבלי את העובדה שחייו קצרים באהבה -
הוא נשמה גדולה שאוהבת אותך מספיק כדי לבוא לכאן רק כדי ללמד אותך את השעור
הוא נשמה גדולה שמסוגלת לשאת את הסבל הזה ועדיין לחייך ולאהוב
לימדי ממנו.
העול הוא עול - הוא שם היום ויהיה שם מחר
הכאב הוא כאב - ואין לו כוונות להיעלם (אתם ברשימת המחכים לתרומת ריאות? זו אפשרות מעשית והריאות החדשות לא מקבלות את המחלה)
אבל הילד שם
והאהבה שם
ואת, יותר מאימא לילד בריא יכולה להעריך כל רגע עם בנך
אז שחקי, צחקי, אהבי ע כ ש י ו עם כל מה שיש ותשכחי את מחר שאולי לא יבוא
הפיקי את הכל ה י ו ם כאילו אין מחר
ומחר, חיי באותם 100%
וזכרי, שדווקא המחלה איפשרה לבנך לשתף אותך בעולם הפנימי המיוחד שלו
עולם שאולי לא היה טורח לגלות אם היה בריא, ובטח לא היה משתף בו אותך
בנך לא רק מושלם
הוא מיוחד ויחיד במינו
והוא בחר לתת לך מתנה גדולה
הוא בא ללמד אותך חופש אמיתי מהו
רוב האנשים לא יודעים
לך יש הזדמנות לגלות
שחררי את העבר
שחררי את הפחד שלך מקושי
ריקדי עם בנך את החיים
חיי בחירות אמיתית
זיכרי שבמהות שלו - הוא תמיד תמיד איתך
אז נצלי כל רגע גשמי שיש לך, בהנאה
כשתצליחי, אולי יזמנו לך החיים מתנות אחרות
כאלו שיהיה לך קל יותר לעכל
אני מחבקת אותך חיבוק גדול
ושולחת לך המון אור ואהבה
אני מרגישה שפתחתי פצע גדול, כואב ומוגלתי
שהיה חבוי עמוק עמוק בפנים, בתוכך

תני לכאב להשתחרר, תני לדמעות לזלוג
תני לצעקה להישמע
את לא חייבת להיות חזקה תמיד
מותר לכאוב - זה סימן לאנושיות
זה סימן לנפש רגישה שמרשה לעצמה להרגיש
להיות חלשה לפעמים
זה הסימן המובהק לאדם חזק באמת

אני לא מתנצלת על שנגעתי לך בכאב
אני רואה זכות גדולה בעובדה שאיפשרת לי
המשיכי לכתוב, יש סוף לכאב
כשאת נכנסת עמוק מספיק פנימה,
זה ממצה את עצמו
ומתוך החשיכה צפה ועולה ההארה
את בדרך הנכונה




{נאוה פרנס (2001-11-10T19:41:00):
הנשמה, לפני שהיא נכנסת בגוף בוחרת או מקבלת על עצמה את החיים שהיא עומדת לחיות על כל העובדות והשעורים שחיים אלו מציעים
נשמה פשוטה - מקבלת על עצמה כי היא בתהליך למידה, וחוק הקרמה עובד עליה מאוד
חוק הקרמה = חוק בעשיה והתגובה - מה שאנחנו עושים חוזר אלינו
יש נשמות שכאילו נענשות
נשמה מפותחת בוחרת. הרבה נשמות מפותחות בוחרות בחיים קשים - זה כמו לימודים גבוהים, הנשמה בוחרת את ההתנסויות שהיא רוצה לחוות
אז כשילדים אומרים לנו: "בעיה שלך! את החלטת ללדת אותי לפני..." זה לא ממש מדוייק כי הם החרו אותנו לא פחות משאנחנו בחרנו אותם
ולכן, אפשר גם להזמין נשמה כזאת או אחרת - כפי שאני הזמנתי את יהונתן

בכל מקרה, כיוון שאנחנו יכולים להעביר דרכנו רק אנרגיות שתואמות את שלנו, הנשמה שנולדת לנו תמיד תמיד תתאים לשעורים שעלינו ללמוד באותו זמן
זו הסיבה שנשים רבות מדברות על ילד הזקונים שלהן כ"כל כך אחרת" - הן אלו שהשתנו

{ברקת לוין (2001-11-10T20:10:00):
נאווה
קראתי מה שכתבת בילדנו בוחרים בנו?? ועכשיו אני נמצאת בקושי גדול. את מציעה לי להסתכל על כל המצב שלנו מזווית אחרת לגמרי.
איתמר היה אמור להיות ה"קשת בענן" שלי. אחרי חיים קשים מאד וחוויות וזיכרונות איומים חיכיתי לאיתמר מאד מאד. הוא היה צריך להיות הסמל שלי לחיים החדשים שהתחלתי. רציתי שיהיה יפה (הוא יפיפה) רציתי שיהיה חכם (הוא חכם) רציתי שיהיה שמח (הוא ילד מאושר) רציתי שיהיה מושלם (הוא לא). כשגילינו את המחלה נשבר בי משהו, כאילו החוזה שלי עם אלוהים נשבר.
החיים האישיים שלי זימנו לי שלל התנסויות קשות וכואבות מגיל צעיר ואני כל כך רציתי לשנות את המסלול הזה, עשיתי כל שביכולתי על מנת לשנות והנה בא לו הגורל ושוב יורה בי מהגב. כל חיי שרדתי, תמיד שמעתי "כמה את חזקה, איך את מצליחה להתמודד עם כל זה?" ורציתי להפסיק להיות חזקה, רציתי להיות סתם אחת רגילה. ושוב ושוב אני שומעת את ה"כל הכבוד" הזה ובא לי להקיא. אני רוצה ללכת לישון בלילה ולהתעורר בבוקר ולגלות שכל זה היה סתם חלום רע. שהילד שלי בריא ורגיל ושהבוקר אני לא צריכה לענות אותו ולהכאיב לו. אני רוצה להסתכל עליו ולשאול את עצמי איך יהיו חייו בבגרותו? עם מי יחיה? איזה מן ילדים יהיו לו? אבל כשאני מסתכלת עליו אני שואלת את עצמי שאלות אחרות לגמרי, האם יחיה? האם יהיה מישהו שיסכים לחיות איתו ולשאת שעול הקשה של הטיפולים? כמה שנים מאושרות עוד נשארו לי לחיות במחיצתו? האם יהיה עוד טעם לחיי אחרי שהוא כבר לא יהיה פה?
אם הוא זה שבחר בי הרי שאני חושבת שהוא עשה בחירה גרועה מאד, מיציתי את כל כוחותי בהתמודדות עם עברי. אני לא יודעת מאיפה אני אמצא כוחות ליום חדש.
אני אוהבת אותו.
אני שונאת את הגורל.
אני עייפה כל כך.
בכל אופן תודה על ההצעה שלך, אולי פעם אני אהיה חזקה מספיק כדי להאמין בה.

{נאוה פרנס (2001-11-13T02:39:00):
ברקת, זו לא אשמה בכלל
וזה לא פוטר את ההורים המכים והמתעללים מאחריות או מלקבל את האנרגיה הזאת בחזרה
תראי את זה כמין תמונה ענקית שחולשת על מאות מליוני גלגולים שבתוכם יש לנו אפשרות לחוות כל מיני חוויות, מצד אחד, ומצד שני, כל אנרגיה שאנחנו מוציאים לעולם חוזרת אלינו, מתישהו לאורך הרצף. יכולים לעבור גלגולים אחדים לפני שאדם יפגוש את האנרגיה שהוציא.
כך, נשמה שהייתה אדם שהתעלל בעבר, יכולה למצוא עצמה חוזרת לגלגול כילד שמתעללים בו והסיבה היא כי הנשמה צריכה ללמוד שם משהו, ואולי גם "לשלם" את מחיר ההתעללות.
נשמה שהייתה אדם שעשק אחרים בגלגול אחד, יכולה למצוא עצמה מתגלגלת למצב של אדם נעשק
נשמה שזלזלה בחייה בגלגול אחד, יכולה למצוא עצמה חוזרת לחיים של מאבק
אין טוב או רע, זה לא ממש עונש על מעשה רע, זה רצף של למידות שנעשה על פני המון גלגולים
למשל:
את מכירה את ההרגשה שאת מכירה אדם ומיד חשה שהכרת אותו כל חייך? - סביר להניח שעברתם המון גלגולים יחד
רוב האנשים מתחתנים עם נשמות שהיו קשורים אליהם בגלגולים קודמים
וחוזרים על השעור שוב ושוב - עד שהוא נלמד
את נשמעת מפחדת מהרעיון של הבחירה ושל האחריות
אבל נסי לראות אותו במנותק מהמטען הרגשי שלך ומהעייפות הנפשית
נסי לראות את היופי של המורכבות הזאת
נסי לראות את ההזדמנות החבויה בהבנה של אחריות זאת
פרנציסקוס הקדוש מאסיזי כתב תפילה מקסימה - את בטח מכירה אותה
היא מתאימה כאן מאוד:
אלוהים!
תן לי את הכוח לשנות את שניתן לשנותו
תן לי את האומץ לקבל את שלא ניתן לשנות
ותן לי את החכמה להבדיל ביניהם

הכלי שיקל עלייך כל כך נקרא: ק ב ל ה והכוונה היא לא למיסטיקה היהודית אלא ל- acceptance
ואחריות על כ ל חייך מאפשרת לקבל או שמא זו הקבלה שמאפשרת את האחריות?

{ברקת לוין (2001-11-13T05:38:00):
נאווה
אני חושבת שמכל הדברים שאת כותבת לי ישנם שני מושגים שאני יודעת שאני לא מבינה. שיחרור וקבלה.
אני יודעת שהמושגים האלה רחוקים מאד מהעולם שלי שמכיל בעיקר המון אחריות ולחימה בבלתי נמנע.
אני משערת שתהיה לך זוית הסתכלות שונה על דרך ההתמודדות בבעיות שאני צריכה להתמודד איתן אבל כיום אני לא מסוגלת לשחרר או לקבל בהבנה דברים מסויימים כי מבחינתי זה אומר לוותר, להרים ידיים, להודות שאני לא מסוגלת לנצח ואלו דברים שאני לא מרשה לעצמי לעשות כי אם אני אוותר, מי ישאר על מנת להילחם?
הילד שלי הוא אחריות שלי. אמנם אני לא לבד במאבק ויחד איתי נמצא אבא שלו שעושה המון ואיתמר עצמו שמלמד אותי אומץ מהו. אבל אני לא חושבת שאפשר לחלוק כאב ואני לא מאמינה שאפשר להתחלק באחריות כמו שאי אפשר להתחלק באהבה, או שלוקחים הכל או כלום.
ולגבי הבחירה של הנשמות, כן אני מפחדת מאד. כי זה אומר עלי באופן אישי דברים מאד רעים. מה הסיבה שבגללה בחרתי בהורים המופרעים שלי? מה הסיבה שבגללה איתמר היה צריך לבחור דווקא בי ולא באמא שבאה ממקום טוב ונותן? ואם באמת אני חוויה כל כך קשה ששלחו אלי את איתמר אז למה נבו כל כך אחר? למה הוא כל כך שלם ובריא?
קשה לי לקבל.
אני לוחמת. עטויה שיריון עבה ומגינה בחירוף נפש על הילד שלי. לא אכפת לי מיהו האוייב שעומד מולי, רופא, פקיד, תרופה, אלוהים או גורל. אני נלחמת ובינתיים אני גם מנצחת. בבתי החולים הם קוראים לי המשוגעת, אני לא מפחדת מאף אחד ואין לי גבולות. בשיחות שלי עם אלוהים אני לא מפחדת להטיח בפניו את האמת הכואבת. ומול הגורל אני עומדת פנים מול פנים לא נרתעת לא ממצמצת. אבל זה מעייף, וזה שואב ממני את כל הכוחות, האחריות הזו שאין לה סוף.
התפילה שהזכרת מוכרת לי היטב, היא אולי מתאימה למקרים "קלים" של התמכרויות ושל פשע (ואני יודעת כי הייתי גם שם) התפילה הזו לא מתאימה למי שחייו של מישהו אחר תלויים במידת המאמץ שישקיע.
איתמר נולד פגוע בגללי. הוא חי חיים קשים וכואבים בגללי וכשימות זה יהיה בגלל שאני כבר לא אוכל להציל אותו יותר או בגלל שאני ארשה לעצמי "לנוח". אין לי למה לקוות.
נולדתי למשפחה מופרעת וגדלתי כשאני מהלכת על הקו הדק שבין השפיות לטירוף. כשבגרתי לא ידעתי איך לחיות חיים נורמאלים ופניתי לכיוון היחיד שאותו הכרתי, הייתי לקורבן. בכוחות אדירים הצלחתי לצאת מהתהומות ולבנות לעצמי חיים אחרים ציפיתי לילד שיוכיח את ניצחוני אבל כמו בכל סיפור מקראי טוב, אי אפשר לנצח את הגורל וה"מכה" הזו היא בילתי אפשרית להחלצות. מה שלא יקרה אני המפסידה הגדולה. אם הוא יחיה אני כל חיי אשאר משועבדת לשמירה על חייו ואם ימות האשמה תקבור אותי.
לפי השיטה שלך אני כנראה הייתי אדם איום ונורא בגילגולים הקודמים שלי. הכי הכי רע.

{בשמת א (2001-11-13T09:07:00):
ברקת, סליחה שאני כותבת לך בדף של נאוה, אבל לא נראה לי מתאים להגיב פתאום במנותק ממה שאת כתבת.
מאוד התחברתי למה שכתבת. אני הייתי פעם במקום הזה, ולא שכחתי את זה, כי אני עדיין לומדת "לשחרר" ו"להרפות". בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני.
פשוט לא ידעתי על מה הם מדברים, מה הבעיה בכלל, איך אפשר לעשות אחרת (הרי הכל יפול ויתפרק!!!!!).
כמה שלמדתי זה עדיין לא מספיק. תמיד אני מגיעה ל עוד נקודה שבה אני צריכה ללמוד "לשחרר" במקום "להחזיק", "לקבל" במקום להתנגד. וזה לא סותר את השיעור שבו אני לומדת לא להיות קורבן.
זה קשה. וזה עוד יותר קשה כי אין לנו מודל. אני לא יודעת איך זה נראה, איך זה צריך להרגיש, איך עושים את זה. לכן אני הולכת ללמוד במקומות שמלמדים אותי דרך הגוף ולא דרך השכל.
וזה לא בא מהר, זה לא בא מייד, צריך סבלנות וצריך אומץ לנסות שוב ושוב עד שמצליחים קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ופתאום יש מקומות של "להרפות" ולא רק "החזקה" טוטאלית.
וה"להרפות" הזה הוא הנקודה הקטנה שבה הפסקנו לפחד שאם אנחנו לא נחזיק, אף אחד לא יחזיק אותנו וניפול לתהום שחורה ומבהילה שאין לה תחתית.

{אם פי 3 (2001-11-13T10:31:00):
ברקת,
אני לא מכירה אותך, או את איתמר, אבל בדבר אחד אני בטוחה.
הוא לא נולד פגוע בגללך (אפילו אם המחלה שלו גנטית).
הוא לא סובל בגללך, ואני מאמינה שאת נקודת האור בחיים הקשים שלו, עוגן ההצלה, הנחמה והתקווה.
גם אם חס וחלילה ימות, זו לא תהיה אשמתך. זה יהיה עצוב וכואב ברמות הגבוהות ביותר, אבל אין מקום לאשמה.
תסתכלי איזו אישה נפלאה את. התגברת על נסיבות שקוברות רבות ורבים אחרים, והצלחת לשמור גם על רגישות, כנות, פתיחות - תכונות שהרבה פעמים "לוחמים" מצנזרים כדי לשרוד בקרב.
ברקת, לפי התאורים שלך, איתמר הוא ילד מיוחד מאד (ואני לא מתכוונת לתסמונת, אלא לאישיות), וגם נבו. אני לא יודעת אם הם בחרו בך או לא, אבל היחוד שלהם, יכול להתקיים הרבה מאד בזכותך.
אם יש לך ילד, שלמרות כל הסבל, רואה ומביא אור - זה סימן שמה שאת עושה חייב להיות טוב. פשוט אי אפשר אחרת.

{נאוה פרנס (2001-11-13T17:21:00):
ברקת, אני קוראת את דברייך ונמלאת אהבה כלפייך
זה כמעט מוזר. אבל... איתמר לא נולד פגוע בגללך, כבר אמרתי לך, שבתפיסה שלי, הוא בכלל לא פגוע, הוא נשמה מיוחדת שבאה לכאן עם מחלה קשה
הוא גם לא ימות בגללך, כשיגיע זמנו (במוקדם או במאוחר), הוא יפרוש מן העולם וימשיך בדרכו.
כשעזבת את הארץ הפסקת להתקיים בבית בו גרת, בשכונה
אבל את לא חדלת מלהתקיים, את באורגון, ארה"ב - האם זה רע? לא. זה המקום שאליו המשכת
וכשיגיע זמנך, תעברי שוב, למקום אחר, עם שעורים חדשים ומפגשים חדשים
הלכתי פעם לנחם משפחה לאחר שהבת, בגיל 34 נפטרה מסרטן אחרי מלחמה ארוכה וקשה
שאלתי את אחיה: מה נשמע?
הוא ענה: את יודעת, חיים את המוות
עניתי לו: הוא חלק בלתי נפרד מהחיים
לידה ומוות שניהם מעברים בין העולם הגשמי לבין מימדים אחרים
מסיבה כלשהי, אנחנו חוגגים את הלידה ובוכים את המוות
אלו הם שני צדדים לאותה המטבע
הבחירה שלך ב בהורים המופרעים שלי לא נובעת בהכרח כי היית אדם רע. אולי היית דווקא הזדמנות להורייך ללמוד ולגדול? אולי בגלל זה היית שם?
אולי הנשמה שלך בחרה בהתנסות הזאת כדי לנסות, פעם נוספת, אולי מוצלחת יותר, להתעלות מעל החיים הללו שהכרת?
אולי הנשמה שלך "קפצה מדרגה" כשנטשת את חיי ההתמכרויות והפשע? אולי החיים שלך הם ניצחון?

ואולי הבן שלך בא אליך כך כדי להשריש אצלך את היכולת להעריך את הדברים הקטנים של החיים?
את תופסת את מצבו של איתמר כאסון, כ"מכה בלתי אפשרית להיחלצות" במקום כקרן אור בחייך.
אנשים אומרים שוב ושוב משפטים אבסורדיים כמו: "הסרטן הציל לי את החיים" או "האיידס הציל לי את החיים"
למה את חושבת שהם מתכוונים? איך יכולות מחלות קשות וקטלניות כאלו להציל חיים?

יש לי חברה שעברה בילדותה התעללות מינית קשה בבית, מהקשות שיש
רק בגיל 40 בערך, איפשר לה התת מודע להעלות את המידע למודעות ולהתמודד איתו
היא הקיזה דם ועברה את הדברים. אח"כ למדה איך לעשות את העבודה שעשו איתה
ואז... בשלב כלשהו נאמר לה שהנשמה שלה בחרה לעבור את הילדות הזאת
כדי לאפשר לה לעזור נכון יותר למי שעברו חוויות כאלו - זה מה שהיא עושה היום, בכל מיני צורות

בגלל זה אמרתי שחשוב לא לראות בדברים עונש
והדברים הם מה שהם, הם לא טובים ולא רעים, הם פשוט מה שהם
תודה בשמת על המילה "להרפות" היא נהדרת לכאן
ברקת, הפילוסופיה של הטאו אומרת: באי עשייה הכל נעשה
להרפות, לקבל, זה לא אומר לא לטפל בילד שלך, זה אומר לטפל בו ביתר קלות
איך אפשר לעשות כאלו טיפולים קשים "בקלות"?
כשהלב קל - הכל קל והלב שלך מאוד מאוד כבד

כשיש חוק קוסמי, הוא עובד גם כשאנחנו לא מבינים איך
קל לנו להבין שאם פתאם כואב לנו הגרון והאף נוזל, ש"הזמנו" את המחלה, שיש לנו כעס שלא כעסנו אותו ושיש לנו בכי שלא בכינו אותו. וברגע שאנחנו מבינים מהו הדבר, זה עובר
קשה לנו לקבל סרטן, התקף לב, CVA, קשה לנו עוד יותר כשאנחנו מדברים על ילדים ועוד יותר על מחלות מולדות - זה בלתי נתפס
אבל אומרים ש "נסתרות דרכי האל". לא הכל מובן לנו כי אין לנו את כל המידע
כאן בא המקום של "לקבל", "לסמוך על היקום" שיש מטרה נעלה לסבל הזה

את נפלאה!! - את מקסימה!!! - את אישה מדהימה שמוכיחה לעולם שאפשר אחרת!!!
הרפי מהצורך במושלמות, הרפי מהצורך להיות קדושה יותר מהאפיפיור
אני / אנחנו (אני מרשה לעצמי להתיימר לדבר בשם בשמת, כרמית ואחרים ) נותנים לך בזאת את האישור להיות אנושית
אנחנו מאשים לך לכעוס, מרשים לך לפחד ומרשים לך לשמוח ולחגוג את הדברים הנפלאים שיש
נבו בריא, הוא לא חולה במחלה. היו לו סיכויים, כמו לאחיו
אולי איתמר לימד אותך את השעור
ונבו הוא התעודה שאומרת: "סיימה את לימודיה בהצלחה?"

כשחברתי נפטרה סמוך ליום הולדת ה- 30 שלה, וכולם בכו על לכתה של אישה צדיקה
אמרתי להם: יש לכם סיבה לשמחה
כולם כמובן הרימו גבה
המשכתי: הייתה לכם זכות גדולה להיות חלק בחייה
ברקת, יש לך זכות גדולה להיות אימא של ילד מדהים כמו שאיתמר נשמע
תשמחי ותברכי על כל רגע שיש לך איתו ב מ ק ו ם לבכות את כל הרגעים שתשארי בלעדיו
אני מבטיחה לך בשם היקום (איזו יומרנות ) שאיתמר יהיה איתך עד שתהיי מוכנה לשחרר אותו
את בתהליך מדהים!!! ואת נותנת לנו זכות גדולה לקחת בו חלק - תודה!!!
עוד משהו:
אחת התכונות ההכרחיות ללוחם זו היכולת לנוח, להרפות בכל רגע אפשרי - על מנת שיהיה לו את הכוח להלחם כשצריך
אני אוהבת אותך אהבה גדולה
חושבת שאת אישה נפלאה באמת ואימא שכל ילד היה מברך עליה
את מלאה אור סביבך. פתחי את העיניים ותראי את זה
את כל כך מפחדת מהחשיכה שאת מחזיקה את העיניים עצומות כדי לדחות את נוכחותה
אני / אנחנו כאן איתך - יודעות שאת פשוט אישה אמיצה

לסיום:
את יודעת שאישה אמיצה היא לא זו שלא מפחדת, אלא זו שהולכת קדימה, עם ראש מורם ונחישות, למרות הפחד

{אוריאנה (2001-11-14T11:15:00):
ברקת יקרה
קראתי את כל שנכתב כאן ובדפים האחרים בנושא הקשה הזה ואני רוצה להגיב ואולי לעודד אך מנקודת מבט אחרת .
אני חושבת שההרגשה שלך שאת במלחמה מתמדת , של מעין אשמה איומה בלתי פתירה (או שיקרה אסון, או שעליך לקום ולהלחם את המלחמה הבאה) היא הטבעית (לי) והנכונה בעיני.
לו הייתי אני במצבך הייתי מרגישה אותו הדבר (ואולי , צר לומר, ממש משתגעת מזה)
לא פעם קורה לי שאני מבלה שעות ארוכות בלילה בעירות מחלטת , דרוכה כנמר, רק משום ששמעתי יתוש מעל המיטות (אצלינו ישנים ביחד, הורים וילדים). רק משום שאני לא מסוגלת לסבול את המחשבה שבני יעקץ.
כשמשהו "כזה" קורה (עקיצת יתוש שלא הצלחתי לתפוס, נפילה ושריטה בברך, נזלת ש"לא הצלחתי למנוע") אני מרגישה מאד אשמה (ככל שהילד קטן יותר אני מרגישה יותר ויותר אשמה).
הדבר ה"נורא" ביותר שקרה לי (אצלי הכל במרכאות כי לנוכח הקשיים עם איתמר אני לא רוצה להשמע צינית או לפגוע) שבתי נפלה בבית ופתחה את הסנטר. המחשבות על "מה יכולתי לעשות כדי למנוע" והלבטים איך להתמודד באותו רגע עם המצב (ללכת למרפאה, האם יגרמו לה שם סבל, האם אני סומכת על הרופאים שיתנו את העצה הנוכונה, האם הסבל שאולי תעבור "שווה" את הצלקת שאולי תמנע בתפירה טובה של הפצע) ההעמדת הפנים הרגועה והנעימה כדי שהילדה תלך אחרי ההחלטה שלנו ותתן אמון ברופא -זה היה איום.
זה הביא אותי למסקנה שאינני מסוגלת לגדל עוד ילדים. כל ילד מעביר אותי מסלול יסורים (בנוסף לאושר העצום, אין צורך לומר). אולי להיות אמא כמו שכנתי למשל שהעירה לי בחצי אדישות "אצלי כל אחד כבר פתח את הסנטר לפחות פעם אחת" זו הצורה הנכונה . אבל אני לא כזו.
ואם אני מעמידה את עצמי במקומך : מקום של סבל יום-יומי לילד, של חשש ממותו, של מלחמה חוזרת ונשנית ב"מוסדות" הרפואיים - אני יודעת שהייתי בדיוק כמוך (מקווה שהייתי עומדת בזה) ואה את הכל כמלחמה, עם פחדי מוות.
ההתמודדות שלי היתה באופן הבא (רעיון של בעלי שראה איך האמהות קשה לי): אני האם הטובה ביותר שילדי יכול היה להוולד אליה.
אני בטוחה כל כך שזה נכון לאיתמר שלך. אף אם לא היתה מתעקשת כמוך, אף אחת לא היתה עושה לו את הטיפולים טוב יותר, אף אחת לא היתה הופכת את העולם כדי למצוא לו מזור והקלה.
וזו נחמתך . אינני מאמינה , כמו נאוה, שהאדם "אשם" במחלותיו. בוודאי לא תמיד. זו גישה יהירה במקצת (ואיני מיחסת לנאוה יהירות אלא לגישה, שכבר שמעתיה רבות) המטילה על האדם את האחריות לכל פגע.
כמובן שהגוף והנפש קשורים - אך לא בקשר ישיר שכזה.
אני מציעה לך לא לקבל את אופן החשיבה הזה הממיט עליך אשמה נוספת.

כעת אני מהססת אם לשלוח את המכתב הארוך הזה.
אם את סבורה שהוא מעציב או מזיק - תוכלי למחוק כליל ואני כלל לא אעלב. שהרי מטרתי היתה לתת לך יד אוהבת ולומר לך כי את עושה את המיטב ואינני מכירה אף אדם אחר שהיה עושה טוב ממך.

שלך
אוריאנה.

{בשמת א (2001-11-14T17:09:00):
אוריאנה, כתבת "אינני מאמינה, כמו נאוה, שהאדם 'אשם' במחלותיו".
אני רק רוצה להדגיש כאן שוב, שנאוה אמרה במפורש שלא מדובר באשמה.
אני מבינה לחלוטין מדוע את מערבבת בין "אשמה" לבין מה שנאוה מדברת עליו, אבל עדיין אני רואה צורך לומר לך, שפשוט לא בזה מדובר. מדובר במשהו אחר שהוא עדיין חדש לך, אבל אם את מתעניינת, תוכלי ללמוד אותו.
לגבי רגשות אשם, אני ממליצה מאוד מאוד לקרוא את הספר של וויין דייר, "אזורי המשגה שלך" (קראתי אותו באנגלית, במקור, Your Erroneous Zones). בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה התעצבנתי על כל מה שהוא כותב. מה הקישקוש הזה, איך אפשר לא להתעצבן כשמעצבנים אותך? מה פתאום הוא אומר שצריך לסלק את רגשות האשמה מהחיים שלנו? על מה הוא מדבר בכלל?

ואחרי כל ההתנגדות החזקה הזאת לכל מה שאמר (טוב, יש לי תירוץ: הדרישות שלו גבוהות מאוד וכל תפיסת העולם שלי היתה אחרת ) הלכתי ועבדתי על עצמי לעשות את כל מה שהוא מציע... ולא ידעתי את זה, עד שלא קראתי את הספר שוב וראיתי שבקריאה השנייה אני מסכימה עם כל מלה במקום להתעצבן עליו.

{מרב אמא (2001-11-24T18:26:00):
ברקת,
מבלי להכיר אותך אני מאמינה שאת עושה כ"כ הרבה בשביל הילדים שלך, הכי הרבה שאת יכולה וסביר להניח שגם יותר מזה.
כ"כ קל להרגיש אשמים. הרבה יותר קל מאשר לשחרר את עצמנו מהדבר הזה ולזרום עם מה שקורה בידיעה האמיתית שאנחנו באמת נותנים כמה שאפשר. אנחנו צריכים/ות ללמוד לוותר לעצמנו על ההרגשה שיש לנו יכולת לעשות יותר כשאנחנו עושים/ות הכי הרבה שאפשר.

{נאוה פרנס (2001-11-24T19:04:00):
תודה בשמת על ההבהרה שהבהרת לאוריאנה,
ובכל זאת אני רואה צורך להסביר
אשמה יש לה משקל כבד שיכול להכריע את החזק באדם
אחריות היא פריווילגיה של מבוגרים (וגם חובתם)
לקחת אחריות זה אומר: לפעול, לתת מענה על הצורך שקיים
המשמעות של: "אני אחראי לגורלי" היא:
אין צורך לחפש "מי אשם?" "למה זה קרה?"
אין טעם להיכנס לייאושים כי "לא ניתנת לאדם בעיה, בלי שיינתן לו גם הכוח לפתור אותה"
המשמעות היא ח ו פ ש
אני אחראית למצב, זה אומר שאני יכולה לשנות אותו
זה לא אומר שהמחלה של איתמר, למשל, הפיכה
אבל זה אומר שבמקום לבכות על הסבל, ובמקום לתהות "למה אלוהים לא מסתפק בקשיים שהיו לי עד עכשיו?" ובמקום להרגיש: "גמרתי את הכוחות שלי בניסיון להתגבר על קשיי ילדותי, זה לא פייר ואין לי כוח"
איתמר, וכל הסבל שכרוך בחייו נותן הזדמנות מופלאה לכוחות חדשים, ללמידה, להבנה ולאהבה מיוחדת ויחידה במינה
ועוד משהו:
ההבנה שאיתמר אחראי לחייו, מאוד משחררת את ברקת מלאפשר לגברת "אשמה" למלוך בליבה.
איתמר אחראי לחייו
איתמר בחר לעצמו את האימא הכי נהדרת ללוות אותו בשעור הקשה שבחר לעבור
וברקת קיבלה מאלוהים הצהרה שהוא חושב שיש לה הרבה יותר כוחות ממה שהיא חושבת
אני לוקחת אחריות על חיי = אני חופשיה

בצעירותי, כל פעם שעברתי חוויה קשה במיוחד, אמרתי:
"לא אוכל לעמוד במשהו קשה יותר. זה הכי קשה שאפשר"
ובאו החיים בחיוך, בגיחוך ובשעשוע אמיתי, הציבו לפני את השיא הבא.
למדתי, שכל זמן שאני לא מאמינה שאוכל להסתדר, החיים יזמנו לי הזדמנויות לגלות את כוחי
היום אני אומרת:
או קיי, הבנתי את הרעיון, לא צריך להקשות יותר
היום אני אומרת:
אני יכולה לעמוד בכל צרה ובכל קושי שהחיים יזמנו לי
כי לעולם לא אכניס לחיי קושי שאין לי אפשרות לגדול ממנו
היום השעור הקשה ביותר שעומד בפניי הוא:
החיים לא חייבים להיות קשים, הם יכולים להיות קלים, זורמים ונעימים
להפתעתי אוריאנה, גיליתי, שאני כל כך מאמינה בקושי ובמחסור ובהיותי לבד
שככה מתנהלים חיי.
שום דבר לא בא אלי בקלות ואני מושכת אלי אש, בלי לעשות דבר
יש המון אנשים שאוהבים אותי - כולם עסוקים, רחוקים, לא זמינים
יש המון אנשים שאוהבים אותי ואני לבד בכל ההתמודדויות שלי
אבל...
לעולם תהיה לי קורת גג
לעולם אהיה שבעה
אף אחד לא לוקח לי את הרכב
אף אחד לא גונב מביתי
וכשזה באמת קריטי,
מי שאני צריכה - זמין לי

אנחנו אחראים על חיינו ולכן יש לנו את החופש ליצור את החיים שאנחנו מאמינים שמגיעים לנו
אני הולכת למלא לוטו לחגיגות היובל (50,000,000 ש"ח) - זה כבר long overdue

{ברקת לוין (2001-11-24T19:09:00):
נאווה
אחרי שתיזכי בלוטו אני מצפה לך פה לביקור (במטוס הפרטי שלך)
נאוה פרנס (24.11.2001 22:35):
חחחחח ברקת, לא אמרת שאת שולחת כרטיס?
ברצינות... מטוס פרטי או לא... מיד אחרי הזכיה, דבר ראשון זה כרטיס אליך

[עוף_החול*]

---

התלבטתי אם לחזור לדף הזה או לפתוח חדש אבל אני מאמינה שהגלגל מסתובב, ואנחנו חוזרים שוב ושוב לאותם המקומות על מנת לתקן את עצמנו.
והנה אני שוב בנקודה הכואבת הזו.
הסיפור הפעם הוא שגרתי להכאיב.
התחלה של הדרדרות במצבו הבריאותי של איתמר. אני התרעתי כבר לפני 3 שבועות על זה הרופאים "גילו" זאת רק השבוע. בשלושת השבועות האחרונים קיבלתי הסברים מלומדים מכל מי שפגש אותי שבעצם הכל בראש שלי ושאני אשה חרדה וצריכה לטפל בעצמי במקום לקָרְבֵּן את הילד שלי.
טוב, אז השבוע הרופא גילה שיש לו התחלה של דלקת ריאות בשלב די מתקדם והיה ממש "המום" מהחומרה של הממצאים.
עכשיו אנחנו שוב עם אנטיביוטיקה מוגברת, סטרואידים ומחר בבוקר צפוי לנו תהליך מגעיל ומרושע של הוצאת כיח מאיתמר. ננסה בבוקר לבד ואם זה לא יצליח נאלץ לנסוע לבית חולים ושם יוציאו לו דגימת כיח בסאקשן. (תהליך רע! רע מאד!!) זה גורם לו להקאות ולסבל רב.

ואז נשב ונחכה לתרבית שתגלה לנו אם אנחנו עומדים לעבור את העונש בבית עם אזניל וסטרואידים או 10 ימים בבית חולים על אנטיביוטיקה לוריד.

אלו העובדות היבשות.

אבל זו לא מטרת הדף הזה. המטרה היא תמיכה בשבילי. למרות שעברתי את התהליך הזה הרבה פעמים קשה לי ומפחיד לי.
איתמר היה במצב מעולה כמה שנים וההדרדרות הזו מכניסה אותי לחרדה. מחזירה אותי כמה שנים אחורה למקומות מאד חשוכים.
אני זקוקה לחיזוק. לדעת שאני לא לבד. שיש מי שרואה גם אותי ואת הקושי שלי בתוך כל התמונה הזו שכל הפוקוס שלה הוא על איתמר. כי אני זו שמטניעה את גלגלי המערכת, אני זו שרצה, בודקת, משכנעת, מתעקשת, נלחמת ומסבירה.
וזה דורש ממני המון אנרגיה.
אז תחשבו עלי רגע. תשלחו לי אנרגה חיובית של חברים. תקוו איתנו לטוב.

[תבשיל_קדרה*]

חושבת, מקווה, שולחת

[יעל_צ*]

בקי,
אנחנו לא מכירות, אבל כבר קראתי מספיק.
הרבה לעזור אני לא יכולה. רק להתפלל ולקוות שיעבור בשלום.

[יערת_דבש*]

תומכת.

[שמיכת_טלאים*]

חושבת עליכם - רק טוב.

[אמא_נמרה*]

לא מכירה אותך, אבל קוראת הרבה ממה שאת כותבת.

חושבת עליכם דברים טובים.

[א_גרויסע_מויש*]

אתם במחשבותי.
מתפללת שיעבור בשלום.

[נגה_שפרון*]

[נועה_ברקת*]

אוי בקי....
אוי בשביל איתמר ואוי בשביל כל הרופאים האלו שלא זורמים איתך בקצב שלך
מקווה שבכל מקרה, זה יהיה קצר וחיבוק בשביל כל הרגעים הארוכים...

[רועי_שרון*]

[דגנית_ב*]

[שרון_ג*]

אשמח לעזור בכל דרך שהיא.

[דיאנה_ב*]

בקי
מחכים לאימייל שלכם.

[בשמת_א*]

אויויוי, את יודעת שאני ממש מבינה אותך. מקווה שזה יהיה קצר, רק ירידה לצורך עליה, ואני כבר שולחת הרבה אנרגיה, שתתמלאי

[טרה_רוסה*]

שולחת הרבה כוח

[תות_שדה*]

שיש מי שרואה גם אותי ואת הקושי שלי בתוך כל התמונה
כל כך מבינה על מה את מדברת. שולחת

[סיגל_ב*]

מחזיקה לכם אצבעות, מחזקת אותך ושולחת טונות של אנרגיות חיוביות!

[עירית_לוי]

גם אנחנו לא מכירות.
קראתי וחשבתי עלייך במהלך היום.
שולחת לך הרבה אנרגיות טובות

[עין_הסערה*]

בקי, חיבוקים, חיזוקים, מאחלת שתראו את האור אחרי החושך


כתבת כי אני זו שמטניעה את גלגלי המערכת
ואת פליטת המקלדת אפשר לקרוא כאילו אמרת שאת מתניעה את המערכת, אבל את צריכה טעינה כדי שתוכלי להתניע.
מה מצב הבטריות שלך?
חוץ מגלים של אנרגיות חיוביות, מה יעזור לך להיטען?

[סמדר_נ*]

[מונו_נוקי*]

חיבוק גם ממני

[ענת_גביש*]

בקי
חושבת עלייך טובות. כמה קל לדמיין אותך מחייכת וזורחת לכל עבר.

[ב_דרך*]

[עוף_החול*]

המון תודה. אתם/ן כל כך מחזקים אותי.
מחר בבוקר אנחנו בבית חולים ואח"כ נהיה יותר חכמים
אני מבטיחה לעדכן

[עוברת_אורח*]

[ענת_גיגר*]

[חגי*]

[מיכל_מ*]

[אביב_חדש*]

בקי - ממני.

[אביגיל_בו*]

[רותי_קליין*]

הי ברקת. אני לא מאמינה שפגשתי אותך היום כמה שעות אחרי שכתבת את מה שכתבת ולא אמרת כלום. האמת שגם אני לא אמרתי ולא שאלתי. אולי פחדתי לשאול. נורא שמחתי לפגוש אותך ואני אתקשר ואולי ניפגש איזה אחר הצהריים. בהצלחה מחר.

[אמא_של_יונת*]

בקי חמודה,
חושבת עליך ומחבקת אותך.

[עודד_לבנה*]

בקי,
מחזיק לך אצבעות.
שאיתמר יהיה בריא,
ושלך ולליאור יהיה כל הכח העצום שזה דורש מכם.

[לילה_טוב*]

המון דברים שכתבת לאורך הדרך בקשר למחלתו של בנך חיזקו אותי בהתמודדות עם המחלה הכרונית של בתי. אז תודה על ההזדמנות לומר זאת ולנסות לחזק אותך. אין לי משהו מועיל להגיד כרגע אז רק וגם כוח.

[נגה_שפרון*]

בקי, ניסיתי לכתוב פה משהו יותר מעמיק אבל לא כל כך הלך לי, אז רק עוד ו.. אני חושבת עליכם.

[יונת_שרון*]

בקי, חזקי ואמצי. את כבר חזקה ואמיצה.

[אל_דנטה*]

[שרה_ק*]

אוף איזה קושי שהשם יעזור לך ויביא רפואה שלימה לאיתמר!!

[טלי_יצקר*]

בקי, שולחת לך כוחות, ויודעת עוד מפעם שיש לך הרבה כוחות.

[שרון_ברקת*]

חיזוקים וחיבוקים לך ולליאור וכמובן לאיתמר!

[ליזה_ליזה*]

[אביטל1*]

בקי , חזקו ואמצו את, בעלך ובנך. אנחנו לא מכירות אבל אני רוצה לשלוח לכם כוחות ולבנך עוצמה להלחם.

[עוף_החול*]

חזרנו הביתה מבית החולים.
לצערי אכן נאלצו לשאוב לו את הכיח עם צינורית מהריאות וזה היה נעים בדיוק כמו שזה נשמע.

אבל עברנו את זה (זה עלה לנו שתי מכוניות חדשות ב toys r us )
עכשיו אנחנו בבית עם אוגמנטין ליומיים הקרובים עד שידעו אילו חיידקים אלו בדיוק.
ותוספת של אנטיביוטיקה לאינהלציה וסטרואידים....
וחוץ מזה הכל בסדר.

אז אני הולכת לנוח כי כבר לא נשארו לי ידיים מרוב פיזיוטרפיה. וכ-----ל הערב עוד לפננו.

[מולי*]

בקי שלום. ראשית - ליבי יוצא אליך. את אשה מדהימה אם כוחות ומסירות מעוררי הערצה.
סילחי לי שאני כותבת לך פה בקשר למה שכתבת בפורום אחר אך איני יכולה לכתוב שם
אם יוצא שאתם לא מוצאים ספונסר הייתי עושה את הדבר הבא
מחפשת איפה יש clinical trials c ומנסה שאיתמר יתקבל לאחד מהמרכזים האלו (אם תחפשו בוול סטריט זורנל מאחד הימים האחרונים יופיע כתבה על הנושא וכיצד לחפש מרכז כזה) כך תוכלו כולכם לקבל ויזה שהיה
במקביל הייתי מחפשת אוניברסיטה / קולג ליד המרכז הרפואי בו יוכל אחד מכם ללמוד כך תוכלו לקבל גן ויזה
ביטוח בריאת לשאר המשפחה הוא מסובסד ע"י אוניברסיטה והד"כ עולה הרבה פחות מביטוח שצריך לקנות באופן פרטי
לימודים מקנים (בסיומם) גם ויזת עבודה לשנה
ברגע שאתם פה קל יותר להישאר
סליחה אם יצא מבולבל
מאחלת לכם כל טוב

[מולי*]

עוד
אני יודעת שזה לא מקובל אך אם את רוצה ניתן להשיג אותי
9174825651
זמן חוף מזרחי

[סיגל_ב*]

[יעל_צ*]

הרגשתי צורך לשלוח לך ולאיתמר עוד חיזוק ועידוד.

[יול_יול*]

[שרון_ג*]

בקי. הלוואי ויכולתי לעזור. אני חושבת שכעת הבנתי ממה סובל בנך, ואם הבנתי נכון אז באמת זו מחלה קשה.
לא מבינה את מי שאמר לך שאת "מקרבנת" את הילד.
(את באורגון עכשיו?)

[תוספות_יוםטוב*]

בדיוק לא מזמן נתקעתי בפקק ארוך באוטובוס עם מישהי מהיישוב שלכם, שסיפרה לי איך איתמר - וכולכם - מקסימים ומיוחדים.

[פלונית_אלמונית*]

רפואה שלמה לאיתמר

[עוף_החול*]

עידכון מהיום
היום איתמר היה אצל הרופא והפיזיוטרפיסט ושניהם היו מרוצים ואמרו שהריאות שלו נשמעות הרבה יותר טוב.
אני מחבקת אותו הרבה ונמצאת איתו הרבה וגם זה בטוח מועיל.
בסך הכל הוא לא ניכנס ריגשית למצב של "אני חולה" אלא ממשיך בעיסוקים הרגילים שלו עד כמה שמתאפשר, וזה בפני עצמו מהווה בעיני סימן לכך שהוא לא חולה ברצינות.

המון תודה לכולכם. בכל פעם שקשה לי ואני מתעייפת אני נכנסת לכאן וקוראת את דברי העידוד שלכם ומתחזקת.

[מ_י_כ_ל*]

כמה קל לדמיין אותך מחייכת וזורחת לכל עבר

את כבר חזקה ואמיצה

איך איתמר - וכולכם - מקסימים ומיוחדים

בסך הכל הוא לא ניכנס ריגשית למצב של "אני חולה" אלא ממשיך בעיסוקים הרגילים שלו עד כמה שמתאפשר, וזה בפני עצמו מהווה בעיני סימן לכך שהוא לא חולה ברצינות.

סתם כך, כמה ציטוטים שאני יודעת שלא יזיק לך לקרוא שוב ושוב ושוב....

אוהבת המון.

[אדמה_טובה*]

מחזקת אותך בהתמודדות שלך.
מחזקת את איתמר בהתמודדות שלו.

[עוף_החול*]

עידכון - יום שישי.

איתמר הולך ומשתפר. אני מסתכלת בו נדהמת. איך הוא כמו מן עוף החול שכזה, מתרומם מתוך האפר וגדל בכל פעם.
בימים האחרונים הוא זקוק לנו הרבה יותר. מגיע, מתרפק, מתחבק, מבקש לשמוע עד כמה הוא אהוב ונהדר.
משהו מתרכך בו במהלך המאבק הזה של הגוף-והנפש.
אתמול בערב הלכתי לחברה שגרה בשכנות. ישבתי ופרקתי את הפחד והדאגה. פתאום הוא הופיע שם.
"מה אתה עושה פה?"
"באתי אליך."
"אתה רוצה שאני אחזור הביתה?"
"לא, רק רציתי להיות איתך."
"אבא ביקש שאחזור?"
"לא, אל תחזרי. תישארי פה כמה שאת צריכה." (כזו רמה של הבנה לצרכים שלי והוא רק בן 8)
"אתה יודע כמה אני אוהבת אותך?"
"כן, זה מה שבאתי לאמר. רציתי להיות איתך."


אחרי שתי דקות הוא הלך חזרה הביתה להתארגן לישון. כשחזרתי מצאתי אותו מחכה לי ער במיטה. נשיקה וחיבוק והוא נרדם.

אין לי מילים להגדיר את הפלא הזה.

[נאוה*]

[פלוני_אלמונית*]

אני חדשה, ועד היום רק קראתי ולא הגבתי, אבל עכשיו נשברתי.
בקי,את נשמעת פשוט אישה מדהימה, עם כוחות מדהימים.
אני יודעת, את בטח לא מרגישה ככה, אבל את אכן כזו!!!!
איתמר שלך נשמע ילד פשוט מקסים, שמתגבר על סבלו ושיודע לפתוח עיניו לצרכי הזולת.
אשריכם!!!
מחזיקה לכם אצבעות.

[אנונימי]

נכנסתי כמעט במקרה, בעקבות הערה שכתבת לא מזמן, שמאד הצחיקה אותי שהזדהיתי איתה. חשבתי שזה סתם עוד דף רגיל, ושבטח עוד רבות הגיבו פה על האמירה הזו...
אך טעיתי, וקראתי, ונגע ללבי עד מאד.
מצטרפת לתמיכה, לחיבוקים , לחיזוקים ובטוחה שרבים כמוני רואים אותך, ושולחים לך כוחות ועוצמה נוספים. ולאיתמר, איחולי רגיעה ובריאות

[בדחילו*]

איזה בנאדם מקסים הבן שלך, נדיב ואוהב ואמיץ - ואיזו אמא, מעוררת השראה!

[סבתא_מתנות*]

בקי, לא הייתי כאן, באתר, ואפילו אינני מכירה אותך, אבל תמיד הערכתי את הכנות שלך ואת החוזק הנפשי שלך. וכמו כולם אני שולחת לך ולאיתמר והרבה כוח ובריאות.

[חגית_פ*]

בקי היקרה, רק עכשיו אני קוראת על ההתפתחויות ונדהמת מהכוח להילחם, שלכם ושל איתמר.

שולחת אנרגיות טובות ומחשבות מחזקות .

[עירית_לוי]

איזה בנאדם מקסים הבן שלך, נדיב ואוהב ואמיץ - ואיזו אמא, מעוררת השראה!
ב דחילו, אפשר להעתיק ממך?

כל מילה !!!!

[תבשיל_קדרה*]

איזה ילד נפלא!
מה שלומם איתמר היום? מה שלומך?

[מיץ_פטל*]

בקי, אני קוראת אותך כבר זמן רב ואני רק לומדת ממך עוד ועוד.
איך את מנסה להתמקד בכוחות ופחות בחולשה, איך את מעצימה את בנך ואת עצמך.
איך את מתמודדת עם החריגות מצד אחד ומנסה ומצליחה לנהל חיים נורמלים ככל האפשר.
אישה מדהימה.
אמא מדהימה.
ואני איתך.תמיד פה.

[אמא_נוגי*]

אין לי מילים להגדיר את הפלא הזה.
גם לי אין, פשוט ילד מדהים...

[עוף_החול*]

סוף סוף קיבלנו תשובה מהמעבדה.
כן, גדל שם משהו. אל תשאלו אותי מה השם כי הוא מסובך.
יש גם אנטיביוטיקה אחת ספציפית שמטפלת בו. אבל כמובן שקופ"ח כללית לא מחזיקה אותה.
נראה מה יהיה, או שננצח אותם או שנאלץ לקנות פרטי.
קל ופשוט זה לא יהיה.

אולי אחרי האנטיביוטיקה נוכל לחזור סוף סוף לחיים נורמליים.

---

עידכון לעידכון.
מסתבר שהקופ"ח כן מחזיקים את האנטיביוטיקה הזו אבל הם לא נדיבים איתה. לא חשוב, העיקר שיש אותה ושהם עשו לנו טובה ואישרו את השימוש הפעם.
עכשיו שבועיים ארוווווווווווווווכים של אנטיביוטיקה 3 פעמים ביום וכמובן גם הרבה הרבה אצידופולוס.

[טובי_י*]

מאחלת שזה יעבור כמה שיותר מהר וקל

[עודד_לבנה*]

|אייקון של מחזיק אצבעות|

[סמדר_נ*]

|גם מחזיקה|

[ברונית_ב*]

חיבוקים ואהבה לכולכם, תרגישו טוב, איתמר מדהים ואת גם כן.

[מייק_בר_רב_אשי*]

אתכם תמיד, גם אם לא יודעים לצייר חיבוק.

[ליזה_ליזה*]