_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: דגנית ב
...רשת נוספת, לא מוחשית כמו של תעבורה אלא מושגית ושווה בחשיבותה, היא רשת של למידה: אלפי התרחשויות הקשורות זו לזו ברחבי העיר, ומרכיבות למעשה את "תכנית הלימודים" העירונית: אורח החיים שהיא מלמדת לצעיריה.
בחברה ששמה דגש על הוראה, תלמידים -- וגם מבוגרים -- הופכים פאסיביים ולא מסוגלים לחשוב או לפעול בעצמם. אנשים יצירתיים ופעילים יכולים לגדול רק בחברה ששמה דגש על למידה ולא על הוראה.
אין צורך להוסיף לביקורת על בתי הספר שלנו. היא נרחבת כל כך שקשה להוסיף לה. תהליכי ההוראה והלימוד גם הם נחקרו לעייפה... מה שחשוב עכשיו זה מה לעשות בעניין.(George Dennison, Lives of Children, New York: Vintage Books, 1969, p. 3.)
הניתוח החודר ביותר וההצעה הכי מרחיקת לכת למערכת חינוך חלופית הם אלה של איוואן איליץ', בספרו "ביטול בית הספר" (Deschooling Society ובמאמר: Education without Schools: How It Can Be Done
איליץ' מתאר סגנון לימוד הפוך לגמרי מהנהוג בבתי ספר. זהו סיגנון המונע מהשפע של הזדמנויות הלמידה שיש באופן טבעי בכל מרחב עירוני:
האלטרנטיבה לשליטה החברתית של בתי הספר היא מעורבות בחברה דרך רשתות חברתיות שמאפשרות להגיע לכל המשאבים בסביבה לצורך למידה. הרשתות האלה כבר קיימות, אבל כמעט שלא משתמשים בהן למטרות חינוכיות. אם אפשר להוציא משהו טוב ממשבר ההוראה, זה חייב להיות שילוב הרשתות האלה בתהליך החינוכי...
בתי הספר בנויים על ההנחה שיש סוד מאחורי כל דבר בחיים; שאיכות החיים תלויה בידיעת הסוד הזה; שהסודות יתגלו רק ברצף מסודר; ושרק מורים יכולים לגלות את הסודות כמו שצריך. אדם עם מחשבה בית ספרית תופס את העולם כפירמידה מסודרת של חבילות הנפתחות רק בפני מי שמחזיק בכרטיסים הנכונים. מוסדות חינוך חדשים יפרקו את הפירמידה הזו. מטרתם תהיה לפתוח בפני מי שלומד את הגישה: להרשות לו להציץ אל חדר הבקרה או בית הנבחרים דרך החלון, אם אינו יכול להכנס דרך הדלת. מעבר לזה, מוסדות אלה צריכים להיות ערוצים הפתוחים לכל לומד גם ללא תעודות או קורות חיים, מרחב ציבורי שאפשר לפגוש בו עמיתים ומומחים מחוץ למעגל הקרוב...
בעוד מנהלי הרשת יתרכזו בעיקר בבניית דרכים אל מקורות למידה ותחזוקתן, יעזרו המחנכים לתלמיד למצוא את השביל שיוכל להוביל אותו אל מטרתו במהירות. אם ירצה התלמיד ללמוד קנטונזית מדוברת משכן סיני, המחנך יעמוד לרשותו כדי להעריך את הרמה שלהם, לסייע בבחירת ספרי הלימוד, ושיטות הלימוד המתאימות לכישוריהם, אופיים והזמן הפנוי ללמידה. הוא יכול לייעץ למכונאי-מטוסים-לעתיד במציאת מקומות טובים להתמחות. למי שמחפש שותפים לדיון רציני בהיסטוריה של אפריקה, הוא יכול להמליץ על ספרים. כמו מנהל הרשת, גם היועץ החינוכי רואה את עצמו כמחנך מקצועי. אפשר יהיה לשלם עבור שירותיהם בשוברי-השכלה (ואוצ'רים).
המסקנות הראשוניות של ועדת קרנגי (Carnegie Commission) מצטרפות לשורה של מסמכים חשובים שהופיעו בשנה האחרונה המעידים כי בעלי תפקידים נעשים מודעים לעובדה שלימודים לתעודה אינם יכולים להמשיך להיות האמצעי המרכזי לרכישת השכלה בחברה מודרנית. ג'וליוס נייררה (Julius Nyerere) מטנזניה הודיע על תוכניות לשילוב לימודים עם חיי הכפר. בקנדה, ועדת רייט (Wright) לחינוך על-תיכוני דיווחה שאין שיטה מוכרת של חינוך פורמלי היכולה לספק הזדמנויות שוות לאזרחי אונטריו. נשיא פרו קיבל את המסקנות של ועדת החינוך שלו המציעות לבטל בתי ספר בחינם לטובת אפשרויות חינוכיות חופשיות המצויות בחיים עצמם. דווח עליו שהתעקש לקדם את התכנית באיטיות בהתחלה כדי להחזיק את המורים בבית הספר, שלא יפריעו למחנכים אמיתיים.
(Abridged from pp. 76 and 99 in De-schooling Society by Ivan Illich. Vol. 44 in World Perspectives Series, edited by Ruth Nanda Anshen, New York: Harper & Row, 197I.)
בקיצור, מערכת חינוך המבוזרת בצורה כל כך קיצונית נעשית חופפת למבנה העירוני עצמו. אנשים מכל שדרות החיים באים ומציעים שיעורים בדברים שהם יודעים ואוהבים; אנשי מקצוע וצוותים מציעים התמחויות במשרדים ובסדנאות שלהם, קשישים מציעים ללמד ממה שעשו והתעניינו בו במשך חייהם, מומחים מציעים הדרכה פרטית בנושאי המומחיות שלהם. לחיות וללמוד זה אותו הדבר. לא קשה לדמיין שבסוף בכל בית שלישי או רביעי יהיה מישהו שיציע איזשהם שיעורים או הדרכות.
לכן:
במקום בית ספר שמלמד את כל התלמידים בקצב אחיד ובמקום אחד, מצאו דרכים לבזר את תהליך הלמידה ולהעשירו באמצעות קשרים עם כל מיני מקומות ואנשים ברחבי העיר: סדנאות, מורים בבית או סיורים בעיר, אנשי מקצוע המוכנים לצרף את הצעירים כעוזריהם, ילדים גדולים מלמדים קטנים, מוזיאונים, טיולי קבוצות נוער, סמינרים אקדמיים, מפעלים, קשישים וכן הלאה. כדי להמחיש איך כל אלה בונים את עמוד השדרה של תהליך הלמידה רשמו אותם, תארו אותם, ופרסמו אותם בתור "תכנית הלימודים" של העיר; ואז, תנו לסטודנטים, לילדים, למשפחותיהם ושכונותיהם לטוות בעצמם את הדברים שירכיבו את "בית הספר" שלהם. הם ישלמו באמצעות שוברים סטנדרטיים שינופקו מתוך מיסי הקהילה. את מתקני החינוך החדשים בנו כך שירחיבו ויעשירו את הרשת הזו.
מעל הכל, עודדו קיומם של סמינרים וסדנאות בבתים פרטיים -- עסק ביתי (157); ודאו שיש בכל עיר "מעבר" שבו יוכלו הילדים לשוטט לבדם בבטחון -- ילדים בעיר (57); בנו בתים ציבוריים לילדים, לפחות אחד בכל שכונה -- בית ילדים (86); הקימו בתי ספר קטנים, המבוססים על עבודה מעשית, בחלקי העיר שיש בהם הרבה פעילות מסחרית ויצרנית -- שיעורים בחלון ראוה (85), עודדו בני נוער לארגן בעצמם חברת לימוד משלהם -- חברת נעורים (84); התייחסו אל האוניברסיטה כמקבץ לימודי מבוגרים עבור כל התושבים באזור -- האוניברסיטה כשוק (43); והשתמשו בעבודתם האמיתית של אנשי מקצוע וסוחרים כצמתים המרכזיים של הרשת -- מומחה ומתלמדים (83)...