באופן טבעי

דף בלוג
דף מוצנע

אף פעם לא כתבתי בלוג...
זה קצת מפחיד...
חוק חינוך חובה ביפן הוא מגיל ביהס (לא לפני שש). שנת הלימודים והגנים מתחילה באפריל ככה שיש לנו עוד שנה עד שהבכור מגיע לגיל ביהס.
יש ביהס אחד שהוא אופציה מבחינתי, ביהס מאד קטן ברוח האנטרופוסופיה בשיתוף עם הדרך של miyazawa kenji.
הביהס נקרא על שמו. יש שם דברים מדהימים כמו ריקודי עם של תרבות העינו (מי שפעם היו המקומיים ביפן) והכתות ממש קטנות (15 בכתה). זה משהו מאד יחודי בטוקיו ומגיעים לשם ילדים ממש מרחוק ואילו לנו זה 10 דקות מהבית באופניים...
תהליך הקבלה כמעט שנה מה שאומר שהוא מתחיל בעוד חודשיים בערך...
אבל....
מבחינתי זו עדיין מסגרת.
זה לא החלום שלי בשבילי ובשביל משפחתי...
ביפן יש שלוש סוגי כתיבה-הירגנה קטקנה וקנג'י.
קנג'י זה הכתב המצוייר שבא מסין ויש בלי סוף אותיות...
אין לי אפשרות ללמד את זה...
הירגנה זה יותר קל והילד למד לבד.
בנזוגי מודאג שהילד לא ידע מספיק קנג'י. ביפן זה מאד חשוב.
בינתיים יש הסכמה מצד הבנזוג ומשפחתו שהילד בבית עד גיל ביהס.
אני צריכה לחשוב על דרכים להראות להם שהחינוך הביתי אפשרי וטוב לילד.
אם הוריו של הבנזוג (האבא בעיקר) יתנגדו זה יכול להביא לקרע חמור במשפחה.

אני לא מכירה ילדים בגיל ביהס יסודי שלא הולכים לביהס. זה ממש לא דבר מקובל...
אחרי שנתיים בלי חברה כאן מצאנו קבוצת אמהות וילדים שנפגשים ביער כמה פעמים בשבוע. כל השנה גם בגשם.
הילדים שלי מאד אוהבים להיות בחוץ בטבע. יש בקבוצה שני בנים קטנים מהבכור שלי בשנה וחצי ושאר הילדים יותר קטנים...
אבל אין לאף אמא כוונה להמשיך כשיגיעו לגיל ביהס...

בקיצור,אומנם יש עוד זמן אבל אני צריכה לחשוב מה הכי טוב ונכון לנו במציאות הספציפית שלנו...
האם יש לי אומץ ללכת עם הלב שלי ועם הילד שלי שטוב לו ככה!! לא מתלונן על מחסור חברים בגילו.
והאם זה שאני זרה כאן והוא איתי רוב הזמן לא פוגע בו מבחינה התפתחותית (אנחנו כאן כבר כמעט שלוש שנים והעברית שלו עדיין הרבה יותר טובה מהיפנית...מה שלא היה אם היה הולך לגן.)

בהמשך אני אספר על הקבוצה שלנו שהיא די מיוחדת כאן ונקראת ביפנית hadakanbo (עירום).

אשמח לתגובות, רעיונות, מחשבות....
תודה@}

עכשיו קראתי את מה שכתבתי ונראה לי שעדיף להתחיל בלוג ככה...
שלום, אני טליה. אמא לילד בן רבע לשש וילדה בת שנתיים ושלושה חודשים.
נשואה לאיש יפני וגרים בטוקיו. אנחנו גרים די רחוק ממרכז העיר. קרוב לנהר ולטבע יחסית. נוסעים בעיקר באופניים. (אין לנו אוטו).

לגבי הקבוצה שלנו.
בהתחלה חשבתי שמצאתי אוצר (אחרי שנתיים של בדידות חברתית) אבל בהמשך ראיתי שהאמהות של הילדים הגדולים בקבוצה רוצות להפוך את הקבוצה למשהו כמו גן הורים.
מה שקורה מתחילת אפריל זה שיומיים בשבוע ימשיכו להיות מפגשי אמהות וילדים ביער ויומיים נוספים טיול של ילדים עם אשה שהיא כמו אחות גדולה. יש לה ילדים גדולים והיא מאד אוהבת ילדים ומשחקת איתם ומשתוללת איתם. הרעיון של יומיים טיול/מסע הוא עם אמא תורנית (לא כל האמהות) ובתשלום .
אני הייתי מסתפקת ביומיים ביער אבל הילד מאד אוהב את האשה,קוראים לה נקגאווה סאן. וגם החברים שלו בקבוצה הזו. והוא רוצה להיות איתם...

התחדשי! @} @}

בהמשך אני אספר על הקבוצה שלנו שהיא די מיוחדת כאן ונקראת ביפנית hadakanbo (עירום).
ממש מעניין אותי לשמוע על זה, ובכלל על החיים בתרבות כל כך שונה משלנו.

קוראת@}
ממש מעניין אותי לשמוע על זה, ובכלל על החיים בתרבות כל כך שונה משלנו.

איזה כייף שפתחת בלוג. כבר מזמן רציתי להציץ לך
באמת החלטה קשה עומדת לפנייך. אם פה אנחנו עומדים לבד מול כל המיינסטרים אז אצלך זה פי מליון יותר מודגש. מה הסיבות שבגינם את לא רוצה שהוא יהיה במסגרת?
אני יכולה להגיד שמעבר לכל הנימוקים המשפחתיים לחינוך הביתי שיש לנו אז עומדת פה חזרה ויציבה העובדה שמערכת החינוך הממלכתית במדינה שלנו עלובה ולא הייתי מכניסה אף אחד מהילדים שלנו למחבש הבינוניות הזה ואין לנו כסף לחינוך פרטי כך שהרבה ברירות אין לנו ואנחנו מרוצים מכך, למזלנו הטוב.

התחדשי!

וואו, החלטה קשה.

gambatte kudasai @}

<אוהבת לקרוא על יפן, ולמצוא הזדמנויות לגרד קצת יפנית ממה שלמדתי>

עוקבת

תתחדשי

זו בכלל אופציה חוקית? את יודעת אם יש משפחות יפניות שעושות חנ"ב?
משם הייתי מתחילה.

תתחדשי על הבלוג
יש ספר שנכתב ע"י יפני (לצערי לא זוכרת את שמו) שנקרא: בגן הילדים מאוחר מדי. הוא ישן, מיושן, ואפילו יש שם המלצה להכות תינוקות לפני שהם מבינים שזו אלימות' כדרך חינוך...אבל אני כמעט בטוחה שהוזכר שם הומסקולינג. אולי אפשר יהיה לחפש שם קצה חוט על תפיסת הדרך הזאת ביפן. לחפש לך? יש לנו אותו בספריה. gambate ne!

יוו, איזה כיף לקרוא אותך.
אני שומעת את הקול שלך מספּר, כשאני קוראת...

בטח כבר גיגלת. אבל בכו"ז הנה מה שאני מצאתי

חינוך ביתי ביפן

תודה על התגובות@}
לגבי התרבות יש את טבעי ביפן.

מה הסיבות שבגינם את לא רוצה שהוא יהיה במסגרת?
טוב, מסגרת רגילה כאן היא לא אופציה בכלל מבחינתי.
הביהס הפרטי שהזכרתי כאן הוא נחמד אבל יקר שזה אומר פחות זמן אבא...
אני אוהבת להיות עם הילדים שלי. למה צריך מסגרת? אולי בגיל ההתבגרות כשהילדים כבר לא רוצים להיות עם ההורים (ככה לפחות אני הייתי) המצב ישתנה...אבל בינתיים כשהם רוצים להיות איתי וכייף לנו ביחד והילד לא מתלונן על מחסור בחברה, למה צריך מסגרת? מבחינתי אם הילד במסגרת אז כל הדינמיקה המשפחתית משתנה, המסגרת הופכת למרכז ולא הבית. זה לא במובן שלילי. ביפן האמהות מאד מעורבות בביהס במיוחד אם הוא פרטי.
(מנטי, אם יש לך משהו להוסיף את תמיד מוזמנת-תרגישי חופשי....)

לא מכירה עדיין משפחות חינוך ביתי בטוקיו. כן חיפשתי בגוגל...כל מידע שמצאתי היה ישן ולא רלוונטי לעכשיו...
גן לא חובה ביפן אלא רק ביהס (יש לנו עוד שנה) אני מניחה שצריך אישורים. אני אברר בהמשך...

שיחות, תודה אשמח לכל מידע!
תודה לכולכן על התמיכה(())

"בגן הילדים כבר מאוחר מדי" של מסרו איבוקה http://www.getit.co.il/[po]BN Direct[/po]/7892/#DelivNote

היום יש ביער "שלנו" פעילות מיוחדת.
בונים "בית" מחומרים טבעיים.
היער הזה הוא יער טבעי כמובן (לא חסר ביפן גשם) . לא מטופל בכלל. פעם היה שם מפעל של גידול תולעי משי למשי...אז יש כמה מבנים נטושים.
עד הקיץ האחרון היער היה נעול תמיד (הוא מגודר). בקיץ האחרון התחילה שם פעילות לאמהות וילדים בימי שישי ומשם התפתחה הקבוצה שלנו.
"הפעילות" היא בעצם לא פעילות כמובן, יש כמה מתנדבות שאחראיות לפתוח את המקום והן עושות מדורות שעליהן שמים שני סירים למרק- אחד גדול לכולם ואחד קטן לי (אני היחידה שטבעונית). כל אמא מביאה ירקות חתוכים או משהו אחר למרק ומוסיפים הכל לסיר. בצהריים כולם יושבים על נילון גדול שפרוש על האדמה ואוכלים יחד. כמובן שכל אמא גם מביאה קערות למרק והשי (מקלות אכילה או כפית) ואוניגירי (כדורי אורז). כמובן שלא משתמשים בחד פעמי בשום צורה.
בקבוצה שלנו גם לא רואים שקיות חטיפים. אם יש אויצו (איך אומרים בעברית? אולי חטיף? מה שאוכלים בסביבות 15.00...כשהיינו ילדים זה היה ארוחת 16.00) זה משהו שהאמהות מכינות בבית או ביער על האש.
המדורה נעשית על משטח פח כדי לא ללכלך את אדמת היער וכדי לא לפגוע באדמה. בסוף אוספים את האפר.
ביפן יש משחקיות בחינם בכל שכונה כמעט ככה שאמהות בקבוצה שלנו הן אמהות שמעדיפות להיות בחוץ.
יש לבוש חם בחורף ויש חליפות גשם ככה שאפשר להיות בחוץ כל השנה.
ביער מטפסים על עצים ומשחקים. זה יער גדול ככה שלא רואים את כולו מנקודה מסוימת אבל הוא מגודר אז אין כניסת מכוניות.
את האופניים חונים בכניסה כדי שלא יפלו על ילדים קטנים...
אין שירותים ביער....יש שירותים במרחק 10 דקות הליכה בערך.

אני כבר ביפן כמעט שלוש שנים אז הרבה דברים שבהתחלה נראו לי מוזרים כבר התרגלתי אליהם ואני כבר לא תמיד יודעת מה מיוחד כאן ומה בכלל אחר ממקומות אחרים...וגם עזבנו את הארץ כשהבכור היה בן 3 אז יש בטח דברים שלא נחשפתי אליהם בארץ כאמא.
אז אם יש שאלות בבקשה תשאלו....זה יעזור לי לכתוב....
@}

אהבתי את היער "שלך" נשמע מהאגדות... רואה איך החיפושית והבמבי שלי עוברים לגור בו ומשאירים אותי פה (ונראים כל כך טבעיים שאף אחד לא חושד שהם לא יצורי יער אמיתיים ומקוריים).

תודה ילדת טבע. באמת זה יער מאד מיוחד בשבילי. אבל האמת שפעם כל יפן היתה יערות כאלה....
שאלתי היום את האחראית על האש למה הם עושים את המדורות על פח והיא הסבירה לי שביפן אסור לעשות סתם מדורה (אם זה לא בחצר הפרטית) ביער או בטבע. להם יש אישור לעשות אש אבל בכל מקרה מחשש לשריפה יותר בטוח להשתמש בפח.

תיאור היער שלך העלה בי געגועים עצומים למשהו שמעולם לא חוויתי. וגם סירי המרק וכדורי האורז...
אני אוהבת את התשובה שלך לשאלה למה את לא רוצה מסגרת:
אני אוהבת להיות עם הילדים שלי. למה צריך מסגרת?
מצחיק (ועצוב) לי לגלות כל פעם מחדש כמה קשה לאנשים מחוץ ל"באופן" להבין את התשובה הזאת. כאילו שלהיות עם האנשים שאת הכי אוהבת זה לא משהו שאת אמורה לרצות.
בכלל, לאחרונה הבנתי, להפתעתי, שהרבה אנשים פשוט לא נהנים להיות עם הילדים שלהם. זה משונה כל כך.

המשיכי לספר בבקשה. מעניין מאוד לקרוא על החיים עם ילדים בבית ביפן! @}

גם אני איתכן.

אנשים ממש מזדעזעים כשהם שומעים שכיף לי להיות עם הילדים שלי.
התרבות פשוט לימדה אותנו שילדים הם עול.....מזעזע.



(טוב, עכשיו עם תינוק בן שנה ועשר ותינוק בן חודש וקצת כבר הרבה פחות כיף.... מאתגר, נקרא לזה, מאתגר...)

קוראת בשקיקה. תודה

היי טליה

שמחה שפתחת את הבלוג הזה,כי כך נוכל להמשיך לתקשר (אחרי שאני סגרתי את שלי...)
וגם אני שמחה בשבילך שמצאת את קבוצת האימהות הזו,ועוד ביער כל כך קסום.

לגבי ביה"ס: אני מבינה את ההתלבטות שלך והחששות,במיוחד כשיש לך אלטרנטיבה טובה כל כך קרוב לבית. קחי בחשבון שאולי עכשיו בנך לא מתלונן על חסר,אבל אם יכיר ויתוודע בגיל קצת יותר מבוגר למקום עם הזדמנות למפגש חברתי מגוון,הוא עשוי כן לבקש זאת
לא יודעת...
אני כותבת ומוחקת,כותבת ומוחקת,וזהו. מוחקת. לא רלוונטי מה אני חושבת לגבי ביה"ס/חינוך ביתי שלכם. את נמצאת שם ואת יודעת מה טוב לילד שלך (ליתר דיוק-לילדים,כי כמשפחה יש מגוון שיקולים,ואם האח הקטן כן יהיה בבית,אז זה גם שיקול,שיהיה להם לפחות אחד את השני. לבד בחינוך ביתי זה קשה.)

בקיצור-אני איתך.
קוראת...
תמשיכי לשתף אותנו,זה משמן את גלגלי הסקרנות שלי ושומר מפני חלודה. הרי גם אני בחינוך ביתי,לא רק הילדים...

ובעניין מה שכתבה או רורה:
_אנשים ממש מזדעזעים כשהם שומעים שכיף לי להיות עם הילדים שלי.
התרבות פשוט לימדה אותנו שילדים הם עול.....מזעזע._

ובכן,
זה שכייף לי עם הילדים זה תמוה בעיני הרבה אנשים סביבנו,אבל רובם כן יכולים להבין את זה ואפילו להעריך אותי על שאני מצליחה להינות מזה
מה שיותר קשה לאנשים לקבל, זה את העובדה שלדעתם אני " מנצלת" את הילדים למילוי צרכיי האישיים. אוקיי,אולי לך כייף,אבל מה איתם? למה הם צריכים לסבול?לא חבל לפגוע להם בסיכויים לחיות חיים נורמליים? (כאילו שיש דבר כזה "חיים נורמליים"...)
נדמה לי שהיפנים יותר מדי מנומסים כדי להציג כלפייך האשמות מסוג זה,לא?
את רואה,יש לך ייתרון שלי אין...

יש לי קושייה:

איך מורכב מערך ההחלטות שלכם?
את מרגישה מחוייבת להתחשב בדעתם של בני משפחתו של בעלך?
ואיך הוא עם העניין של להחליט בלי להתחשב בהם?

מחדדת.

@}

תודה לכולכן@} מאד משמח לראות שקוראים...[-:
החיים פה לא תמיד קלים לי ולראות את התגובות המתענינות מזכיר לי לראות את הטוב והחיובי שבהיותי כאן על אף הקושי...תודה(())
אני אנסה לענות...


אני אוהבת להיות עם הילדים שלי.
למרות שזה ציטוט שלי אני מבינה למה אנשים לא רוצים להיות עם הילדים שלהם...P-:
אולי האשמה היא בפנטזיה של משפחה אידיאלית ושהדברים "אמורים" להתנהל כל הזמן ברוגע וכייף...
ובפועל רוב הזמן אני עם הילדים כי בנזוגי עובד ואין לי משפחה לפנות אליה כשקשה לי (הוריו גרים מרחק 7 דקות הליכה מאיתנו אבל אני לא פונה אליהם כשקשה לי ולא מבקשת עזרה. הילדים הולכים אליהם לשעתיים-שלוש פעם בשבוע ביום קבוע. כשאני אצלם עם הילדים אני לא נזרקת על הספה כמו שהייתי עושה בבית הורי...) ואין חברות במרחק קרוב.
מה שאני לומדת לעשות בזמנים קשים זה להקשיב לילדים, לנסות לקבל את הסיטואציה בלי לנסות לתקן/לשנות/לפתור....זה ממש שעור מבחינתי.
אתמול למשל , היה לבנזוגי חצי יום חופשי (כרגע הוא מאד עסוק עובד 7 ימים בשבוע.) וכמובן שציפיתי וחיכיתי ליום מושלם....הילדים לא הפסיקו לריב ולבכות ואז גם אנחנו המבוגרים התחלנו לריב....לא רגילים להיות ארבעתנו ביחד וזה לא תמיד קל...

נעמה, לגבי מה שכתבת על ביהס אני גם חושבת כמוך ובכלל מתלבטת ולכן יש לי מחשבה אולי לברר עם הביהס הזה על אפשרות להצטרף לכתה ב או ג למשל ואם כן מה הדרישות.
תמיד אפשר להשלים חומר לימודי עם מורה פרטי. ילדות יותר קשה להשלים...
ההתלבטויות האלה רק מחזקות את העובדה שעדיף להתרכז בכאן ועכשיו....

בטח שלנימוס היפני יש הרבה יתרונות...יש כאן הרבה חופש לזרים!

לגבי ההחלטות, בגדול אני זו שמחליטה(מכורה לשליטה-אמרתי?)...
ההורים שלו לא מתערבים כמעט. אמא שלו מאד פסיבית, יש לזה יתרון שהיא לא מתערבת ומצד שני היא גם לא עוזרת ולא סבתא ממש פעילה...
לא דיברתי איתם על חינוך ביתי אבל אני יודעת שברור להם שהילד ילך לביהס...(מבחינתם אין אופציה אחרת. לא קיימת אפשרות כזו...)
אני לא רוצה ללכת נגדם לא כי אני פוחדת ממלחמות,אלא פשוט כי חושבת שזה יזיק לילדים וגם ליחסים שלי עם בנזוגי.
נלחמתי הרבה בחיי וראיתי שזה לא מתכון לאושר...
אז אני שואפת להציג להם את האפשרות הזו לאט לאט שיהיה להם זמן לעכל את זה...מקווה שאם זה אכן הפתרון הטבעי בשבילנו (לא ללכת לכתה אלף, לא חושבת הלאה בינתיים) זה יראה ככה גם להם. קודם כל אני צריכה לדבר על זה עם בנזוגי. אני יודעת שהוא חושש ללימודי הקנגי, אולי אפשר לקחת מורה פרטי.
אז זה לא יהיה אנסקולינג כמו שהייתי רוצה אבל אני היום במקום שיותר פתוחה לקבל דברים שונים ולא ללכת רק בדרכי. הרי גם לאבא של הילדים וגם לסבא וסבתא יש מה לתרום לחיים שלהם לא רק לי....
ברור שבסוף אנחנו נחליט ולא הוריו אבל אז אולי כבר עדיף לעבור מקום מגורים.

בתקופה האחרונה אני במעברים. האמת שכל החיים אני במעברים.
פעם גרתי בבית שלא שתלתי בו צמחים מטפסים כי אמרו לי שלוקח שנה עד שהם יצמחו וכל שנה הייתי בטוחה שאוטוטו אני
עוזבת. בסוף גרתי שם שמונה שנים...
גם עכשו. מלא דברים שרציתי להתחיל כאן, ללמוד קדרות למשל - הכל ב"הולד" כי אוטוטו אנחנו מוצאים בית ויוצאים להרפתקאה
חדשה...
אולי זה פשוט תירוץ? אולי אני מארגנת לי כל הזמן "תקופות מעברים" כדי שהכל ישאר ברמה של פנטזיה קסומה...
מתוך אופטימיות קוסמית. (הקוסמת מארץ עוץ).

כשקראתי הבנתי כמה זה נכון לגבי...
קשה לי לקנות מוצרי חשמל כי החשמל כאן שונה מבארץ ואם נחזור לארץ חבל שקניתי....חבל לחיות ככה!! אחרי שקראתי בבלוג האופטימי והבנתי זאת נסעתי באופניים לחנות יד שניה וקניתי לילד שולחן כתיבה ולילדה ארונית לכלי מטבח שלה. דברים ששקלתי כבר המון זמן לקנות אבל התלבטתי (לחזור לארץ/להשאר כאן...) זה לא שיש לי מושג איפה נהיה בעוד שנה אבל היום אנחנו כאן ומגיע לי ולילדים שלי למצות את הכאן ועכשיו שלנו.

ועוד דבר מקסים שכתבה הקוסמת-
תחושת סבל זו התניה. בטבע אין סבל. ואם הייתי מחוברת לטבע האמיתי שלי כבר לא הייתי בסבל.

בזמן האחרון היו לי המון ויכוחים עם הילד לגבי הסדר. יש לו המווווון ניירות והוא לא מוכן לזרוק כלום.
הבית שלנו (שכור) הוא בסגנון יפני עירוני (הבתים בכפר בנויים אחרת) :קומה ראשונה-
סלון קטן (טטמי על הרצפה) ומטבח עם דלתות הזזה יפניות בין החדרים. שירותים ואמבטיה מקלחת יפנית.
קומה שניה 2 חדרי טטמי וחדר שלישי עם רצפת עץ. חדר טטמי אחד משמש רק לשינה (יש שם רק מזרונים). חדר משחק של הילדים וחדר מחשב, ספרים, טלויזיה, גיטרה,מוזיקה, אלבומים. רוב הזמן אנחנו למטה ככה שכשהילד מפזר את כל הניירות והפיציפקס שלו (אני זורקת כפייתית...שונאת לאגור דברים) זה מטריף אותי...
אז אתמול קנינו לו שולחן כתיבה עם כסא ומדפים והוא כל כך שמח וסידר שם את כל הדברים שלו.
לקטנה קניתי ארונית מאד מיוחדת נראית כמו עבודת יד בסגנון ישן...בדיוק מתאים לסדר שם את כל הסלסלות עם הירקות לבד שתפרתי וסלסלות אבנים וכו.
כלי מטבח מעץ. ביפנית זה נקרא mama goto והילדים שניהם מאד אוהבים לשחק בזה. מטבח עץ לילדים מאד יקר ולכן חיפשתי ומצאתי ארונית עץ יד שניה. הרבה יותר זול וגם לא צריך להרוג עוד עצים.

oyatsu
ארוחת 15.00...
הכי אני אוהבת לשלב , לקחת מתכון יפני מסורתי ולהפוך אותו ככה שיתאים לי כישראלית.
למשל אורז מלא עם אבוקדו ורוטב סויה ואפשר גם לשלב עם קצת טחינה מלאה...
בכלל טחינה ורוטב סויה על ירקות מאודים מאד טעים.
אתמול לאויצו הכנתי מקמח אורז (shiratamako )עם מים כדורים כאלה(dango) אחרי שעושים כדורים קטנים מכניסים למים רותחים לשתי דקות ומוציאים ומפזרים אבקת פולי סויה (kinako) עם קצת סוכר סלק או סוכר שחור (יש כאן מגוון של סוכר שאין בארץ). התוספת שלי היא תותים!!
היה ממש טעים!

קוראת בשקיקה. תודה רבה רבה.

מצאתי אותך. יופי הבלוג הזה. מחכה לשמוע עוד.

>היער שלכם ממש מעורר השראה, נראה לי שאני כבר מתחילה לאסוף רעיונות לכשיגדל הינוקא, זה בהחלט אחד מהם!<

לא יודעת איך תעשי את זה... פייר, אני מכירה את הלבד הזה וזה לא טוב. אני לפחות נמצאת במקום שאני לבד אבל בפופיק של המולדת. יש לי את השפה יש לי את המסורת ויש לי את התרבות (לטוב ולרע).
לא באה ליאש אותך אלא להגיד לך שאת מאוד אמיצה. אני נשברתי. פתאום גיליתי שחסרה לי קהילה.
אני, שכל החיים שלי הייתי אאוטסיידרית ומעולם לא הזדקקתי לחברה פתאום גיליתי, בגלל ובזכות הילדים, שאני לא יכולה יותר לבד.
הילדים שלי צמאים לחברה, אפילו החיפושית שהיא סוג של דגם אמא פתאום נראת כאילו חסר לה משהו ושלא נדבר על הבמבי שהוא פשוט יצור חברותי מאוד מאוד מאוד.
הימים האלו שעוברים לבד לבד לבד מהבוקר עד הערב. הימים האלו שעוברים לבד גם בלילות. בלי משפחה קרובה ובלי שכנים וחברים. בלי אף אחת לשתות איתה תה, לדבר שיחת מבוגרים.
אנחנו מצאנו קהילה, אוטוטו עוברים. מוותרים על כמה דברים בשביל זה (בית גדול, חצר ענקית ופרטית, עצי פרי מניבים, פרטיות עירונית על גבול הכפר, קרבה למקום עבודה של האיש).
לי ברור שאם נמשיך פה ככה בסופו של דבר הילדים יכנסו למסגרת כלשהי ומכיוון שאין לנו כסף זו תהיה הממלכתית הגרועה שליד הבית. לא רוצה לתת להם בכלל את האופציה להגיד שהם רוצים כמו כולם. שהם רוצים חברים רגילים. להרגיש שהם שונים מידי. להיות המוזרים של השכונה (זה אני הייתי גם עם ללכת לבית ספר רגיל-לא כייף בכלל).

בטח שלנימוס היפני יש הרבה יתרונות...יש כאן הרבה חופש לזרים!

SAME SAME...

אני היום במקום שיותר פתוחה לקבל דברים שונים ולא ללכת רק בדרכי. הרי גם לאבא של הילדים וגם לסבא וסבתא יש מה לתרום לחיים שלהם לא רק לי....

יכולה להגיד אותו הדבר גם כן, מה שאני לא בטוחה אם היה קורה עם חמות ישראלית. זה המיזוג תרבויות הזה שמלמד אותנו שיעור כזה חשוב בקבלה והבנה של מקומנו בעולם? (במיוחד כאם?)

נפלא לקרוא תודה. גרתי שנים לבד במדינה זרה. אני מכירה את התחושה. טוב שגילית את באופן את כבר פחות לבד.
תתחזקי מהמשפחה הוירטואלית המקסימה הזו

מאוד נהינת מהכתיבה שלך ומאוד מאוד מזדהה (במיוחד בנושא הארעיות)

את יודעת, את צודקת.

ויש לך אורך רוח כזה, וסבלנות.
לי אין.
אני כל הזמן במאבקים עם כולם על דרך החינוך שלי - אני יודעת ששום דבר טוב לא יוצא מזה.
אבל אני עוד לא בשלב של פשוט להרפות מזה.

היום בעלי אמר משהו לגיסתי על זה שאם כבר גן - עדיף גן זורם ולא גן רגיל,
והיא פשוט תקפה אותו.
אני התחלתי מלחמת עולם, אבל אז הצצתי על בעלי וראיתי אותו בקצה השני של החדר, לא מוטרד, מדבר עם מישהו בהתלהבות - והבנתי - זו אני.זו המלחמה שלי. לא שלו.הוא זה היה רק התירוץ.


מבינה אותך לגבי המעברים.
גם אני ככה.
אז מה? הכי כיף לי ככה. לא מקובעת, לא יודעת, משתנה. מותר לי.

גם אני כאן
קוניצ'וואאה (מקווה שזכרתי נכון אים אומרים שלום ביפנית.
הייתי שם לפני מיליון שנים...

תודה לכולן @} קוניצ'יוואה...@}
איך שכחתי את המרכיב הכי חשוב באויצו שהמצאתי...זה היה קוקוס. הדנגו היפני עם אבקת פולי הסויה והתוספת שלי- התותים והרבה קוקוס....
(אני מתפעלת מההצלחה בגלל שאני ממש לא אשפית במטבח-למי שתהה).

בשנתיים הראשונות כאן אכן היינו בודדים מאד אבל בדיעבד אני רואה גם יתרונות לזה. למשל שהקטנה גדלה בלי חיתולים ממש בקלות יחסית. למשל הביחד שלנו כמשפחה. אבל בכל מקרה בדידות היא עניין יחסי ושיהיה ברור אנחנו יוצאים מהבית כמעט כל יום. אז פוגשים אנשים כל הזמן. יש כאן תחבורה ציבורית ויש לנו אופניים (הקטנה מקדימה-עד גיל שנה היתה על הגב-והגדול מאחורה והתיקים אחד בסל קדימה ושניים תלויים על המושב מאחור...) וטיילנו המון באופניים.
מאז שחזרנו מישראל בספטמבר האחרון הצטרפנו לקבוצת (שבדיוק התחילה כשנסענו לישראל לחודשיים וחצי) "העירום" שלנו. אז נכון שהילדים יותר קטנים אבל יש לנו חברה.
בדידות אני עדיין מרגישה...כנראה שזה יותר מצב פנימי ואולי קשור לזה שהתחלתי את חיי חודשיים באינקובטור בלי אמא. (ההורים רק יכלו להסתכל מבחוץ דרך החלון). אבל אני מאמינה שלא סתם נישאתי ליפני והגעתי לכאן ואני עושה או לפחות מנסה את התיקון שלי....
למשל, בארץ היתי יותר בישנית והססנית בקשרים עם אנשים. כאן (או אולי זה בכל מקרה תהליך שקורה עם האמהות) אני ממש לא ביישנית...

הבכור שלי מאד אוהב חברת מבוגרים. זה לא תמיד קל כי הרבה פעמים הוא רוצה לדבר עם האמהות והן עסוקות בדברים אחרים....הוא היה ככה גם בישראל כשהיה יותר קטן.
אולי בגלל זה הוא לא מתלונן על חוסר בחברים בגילו.

אני גם מקווה לקהילה אבל החוכמה היא לאהוב את מה שיש... ילדת טבע ,אם יש לך אפשרות לעבור לקהילת באופן שתהיה טובה לכם זה מעולה!!!
אני אוהבת את בנזוגי וכרגע הוא לא רוצה לחזור לארץ אז אנחנו כאן....והקהילה כאן היא מה שיש...
אני כל הזמן עושה השוואות בראש שלי-ישראל מול יפן...חברות יפניות לעומת ישראליות....אני יודעת שכשאפסיק את ההשוואות האלה יהיה לי הרבה יותר טוב כאן...

התחלתי קורס יעוץ הדדי הראשון שנפתח ביפן באנגלית. חזרתי מהארץ עם מחשבה שאני רוצה לעשות משהו למען עצמי בלי הילדים יצרתי קשר עם האחראית בטוקיו ותוך כמה חודשים נפתח קורס באנגלית, תחנה אחת מהבית שלי (כל השאר נוסעים שעה ברכבת לכל כיוון...), בערב החופשי של בנזוגי (הוא עובד כמעט כל ערב) וגם בתשלום ממש לא יקר....מדהים לא?? יש 11 מפגשים של 4 שעות כל הזמן. היו כבר 5 מפגשים.
אני האמא היחידה בקבוצה. שאר המשתתפים בגילאי 26-50 בלי ילדים. אני מאד נהנת וזה גם נותן לי המון תמיכה שהיתה חסרה לי כאן עד עכשיו.

פעם בחודש יש ביער כ-35 דקות באופניים לכל כיוון מהבית שלנו dronko no kuni בתרגום לעברית "ארץ הבוץ". סוף שבוע האחרון בחודש שהמקום נפתח לילדים מהאיזור בכל הגילאים לבוא ולהשתולל. יש מתקני חבלים (שבונים כל פעם מחדש), עגלות גדולות מעץ עם גלגלי מתכת ענקיים, עושים אש, מכינים אוכל, עובדים בנגרות, חופרים בורות באדמה (ואחר כך מחזירים את האדמה) ומה שהילדים רוצים....
זה משהו שקיים כבר בכמה מקומות בטוקיו. מאפשר חופש לילדים היפניים מה שבדרך כלל לא מקובל כאן. זה בחינם ויש דמי חברות למי שרוצה לתרום.
יש 2 גברים שהם האחראיים על הפעילות והשאר אמהות מתנדבות.
ילדים מגיל ביהס באים באופניים בלי הורים.
אנחנו מאד אוהבים להיות שם והולכים כמעט כל חודש בכל מזג אויר.
היום יש שם פעילות ואנחנו הולכים עוד מאט...
יום טוב לכולם@}(())

מרתק לקרוא אותך. בעיקר כשאני יודעת כ"כ מעט על יפן.
אפשר לשאול שאלות? את לא חייבת לענות כמובן. האם בן זוגך מקבל את הרעיון של לוותר על כתה א' (בשלב זה)? כלומר, הקושי הוא מול הוריו או שגם מולו? לו הייתם חיים רחוק ממשפחתו, בישראל או במקום אחר, את חושבת שזה היה משנה את עמדתו לגבי חינוך ביתי?

מצאתי אותך (-:
מקווה שמחר אני פה במלא נוכחותי...
לילה טוב

אז גם אני רוצה לשאול על בן הזוג. אם הצלחתי להתרשם נכון הוא לא ממש סגור על עצמו ואת זו שבדרך כלל יודעת מה היא רוצה.
מציעה לך לנסות לסחוף אותו אל תוך העניין. (את בטח כבר עושה את זה...).
אני הייתי נוהגת עם אבי ילדיי, לנהל מונולוגים על דברים שראיתי או קראתי בנושא. הם כמובן לא יכלו להיות ארוכים מידי, אבל "הרעלתי" אותו:
דברים לא תקינים שראיתי בגן שעבר לידנו (בטיול), הרבה הרבה חוויות שקראתי פה , תאוריות שפגשתי בהם כמו בולבי שטוען שמגיל 5 אין פגיעה בנטישה וכולי.
על בית הספר יש לי כל כך הרבה מה להגיד ואותו ממש לא הייתי צריכה לשכנע יותר מידי כי הוא, ממש מפגועי בית הספר.
בקיצור, יהיה נחמד אם תרתמי אותו לנושא...

@} נפלא לקרוא אותך.

יער נורווגי בטח שאפשר לשאול שאלות....@}
בן זוגי אוהב שלווה והרמוניה...זה מה שהכי חשוב לו.
הוא גם בדיעה לא לשלוח את הילדים לביהס יפני רגיל אבל לא מוכן לוותר על ביהס בכלל. בעיקר מחשש ללימודי הקנג'י והבידוד החברתי של הילדים.
הביהס הפרטי ברוח האנטרופוסופי שסיפרתי עליו כאן מאד מצא חן בעיניו ולשם הוא רוצה לשלוח את נעם (הבכור).
נקודות ולוטם תודה שבאתן@}

mame no me
או בעברית-נבט.
זה השם של הקבוצה שהתגבשה לה בתוך/מתוך הקבוצה שלנו...
לא ממש הייתי מודעת או שלא בדיוק הבנתי את כל ההתנהלות....Manty T (שהיא חברתי היקרה והחכמה וגם היועצת שלי לענייני יפניות) אומרת שאנחנו כמו חרשות בחברה רגילה...והיא אומרת את זה בשמחה ולא במסקנות כי היא אופטימית מטבעה ובכלל אישיות מדהימה....אבל אם הייתי חרשת הייתי מצליחה לתפקד ככה בחברה רגילה? לא יודעת....
אולי הקושי שלי נובע מהרצון להבין כל מה שקורה, לא לפספס, להיות מעורבת ובעניינים....אולי אם אוותר על זה ופשוט אהיה, יהיה לי יותר קל?
החלטתי לנסות....
אתמול הייתי בקבוצה עם הילדים רוב הזמן. לאן שיוקה (הקטנה) משכה אותי...בדרך כלל אם היא רוצה להיות צמודה אליי אני לוקחת אותה איתי לענייני האמהות (הכנת אוכל). אתמול הלכתי איתה. רקדנו "עוגה עוגה" בעברית עם עוד ילדים, הילדים כאן מתים על זה. בעיקר על הלשבת ולקום...
שיחקתי עם הילדים ולא הייתי חלק משיחות ופעילות האמהות (שאני במילא לא מבינה הרבה ולא מרגישה שייכת...)
אני ממשיכה בניסוי....@}(()) לעצמי מעצמי.

היום היה היום הראשון לקבוצת הנבט...
נקגוואה סאן (שהיא מדריכת הקבוצה) ועוד 6 ילדים: נעם, שני בנים בני 4 (קטנים מנעם בשנה וחצי) ושלושה ילדים בגיל של יוקה.
פעמיים בשבוע ב- 9.00בבוקר נפגשים בנקודת מפגש קבועה, יש טקס קצר של שיר לנבט ,לרוח, שמש ,אדמה, ילדים ואז האמהות הולכות ונקגוואה סאן והילדים מחליטים לאן הם רוצים ללכת. הילדים כל אחד אחראי על התיק של עצמו שבו יש ארוחת צהריים, מעיל גשם, מים ובגדים להחלפה.
בצהריים מגיעה אמא תורנית לעזור לקטנים שאולי עייפים. וב- 14.00מגיעות שאר האמהות.
בשלושת הימים הנותרים בשבוע ממשיכים כרגיל קבוצת האמהות וילדים ביער שלנו.
מבחינתי שלושה ימים בשבוע זה מספיק אבל נעם רוצה להיות עם החברים שלו וגם מאד התרגש לצאת לטיול בלי אמהות....
ביומיים של קבוצת הנבט אני בבית עם יוקה חוץ מאם אני אמא תורנית.
טוב, אם זה מה שהוא רוצה לא מרגישה שיכולה למנוע ממנו.
חוץ מהשפה מרגישה את הפער ביני לאמהות האחרות שאני בעניין של חינוך ביתי והן רוצות שהילדים יהיו בטבע אבל מעדיפות להיות בלי הילדים....כל אחת וענינייה....לאן הן רצות? לאן הן ממהרות?


מה שיותר קשה לאנשים לקבל, זה את העובדה שלדעתם אני " מנצלת" את הילדים למילוי צרכיי האישיים. אוקיי,אולי לך כייף,אבל מה איתם? למה הם צריכים לסבול?לא חבל לפגוע להם בסיכויים לחיות חיים נורמליים? (כאילו שיש דבר כזה "חיים נורמליים"...)
נעמה כתבה את זה כאן בדף.
ברור לי שקולות האנשים הם קולות בתוכי ואכן עולה בי לפעמים המחשבה הזו. (היפנים לא אומרים לי כלום...)
מה אתן אומרות????

ברור לי שקולות האנשים הם קולות בתוכי ואכן עולה בי לפעמים המחשבה הזו. (היפנים לא אומרים לי כלום...) מה אתן אומרות?
תמשיכי להקשיב לעצמך, להכיר את מגוון קולותייך הפנימים ולהתיידד איתם. במובן של - לא לבקר אף קול ולא להאדיר אחר. להכיר את המגוון הפנימי. ואז הבחוץ ירגע אף הוא, שהרי הוא מתגלה כשאנחנו לא מספיק מודעים אליו/אליהם

טליה, למה "עירום"?

ובכלל, כל עניין הקבוצות האלו, זה דבר נפוץ ביפן? זה נשמע די מדהים התארגנויות אמהות ספונטניות וזורמות כאלו, עם הרבה זיקה לטבע וכו.

אני חייבת לשתף אותך מנסיוני האישי - עד שלא היו לי כאן חברים זרים, כמוני, באותו סטטוס, שגם אם האנגלית שבפיהם היתה מועטה (גרמנים, צרפתים, בלגים וכדו), עדיין הרגשתי הרבה יותר מחוברת ושייכת איתם, עד שלא היה לי את זה לא הרגשתי אף פעם ממש בנוח כאן ולא קניתי רהיטים לבית... (-;
רוצה לומר, נראה לי מאוד קשה להיות מוקפת רב הזמן רק בנשים יפניות. יש אמנם משהו מאוד מעניין, קסום ונכון בלחיות כחלק מהחברה בה בחרת לחיות, אבל תחושת אי השייכות והבדידות שאת מזכירה כאן רבות לא מרפות. האם יש סביבך גם קהילה של נשים (או גברים) זרים איתם את מבלה? אני חושבת שזה מאוד חשוב.

ולסיום שאלה של בורה - מה זה טטמי?

טטמי זה כמו מחצלת אבל מחוברת לרצפה. כמו שטיח מקיר לקיר אבל עשוי מאיזה עשב...(לא בטוחה בדיוק איזה...). כמובן שזה נעשה על ידי איש מקצוע.
פעם בכל הבתים היו רצפות טטמי אבל היום יש יותר רצפות עץ. הבתים ביפן בנויים מעץ (לא אבן).
הבית שלנו בסגנון עירוני ישן אז כל החדרים עם טטמי חוץ מחדר אחד עם רצפת עץ.
כל כמה שנים צריך להחליף את הטטמי. אני מאד אוהבת את הטטמי. זה קל לנקות ונעים לישיבה ולא קר כמו רצפה רגילה וגם יפה בעיני....
כמובן שלא נכנסים הביתה עם נעלים.
יוקה (הקטנה) גדלה כאן בלי חיתולים וכמובן שיש סימנים על הטטמי אבל ממש לא נורא (בעיני לפחות..).

עירום לא מקובל ביפן כמו בארץ.
מצד אחד יש את האונסן (מרחצאות חמים) שם כולם ערומים, גברים ונשים בנפרד, וזה מאד יפה לראות ילדים קטנים ערומים, אמהות צעירות, נשים מבוגרות ונשים ממש זקנות...כולן יחד ערומות ללא בושה.
אבל מצד שני לא רואים ילדים קטנים מסתובבים בעירום (גם לא בקיץ) או רק עם חיתול.
תמיד הרגשתי לא בנוח שהילדים שלי ערומים בחוץ (בקיץ) וגם כשמשפחתו של בנזוגי בסביבה מאד לא נוח להם עם העירום (של ילדים קטנים ,כן...).
אני משתדלת מצד אחד לכבד את הסביבה ומצד שני לכבד את עצמי ואת הילדים שלי...(מוצאים את דרך האמצע)
בקבוצה הזו לראשונה ראיתי ילדים אחרים ערומים!! זה בעיקר אמא אחת שהיא המנהיגה של הקבוצה. אם היא לא היתה סביר להניח ששאר האמהות לא היו מורידות לילדים את הבגדים. הרבה משחקים בנחל ונרטבים ומתמלאים בוץ...

יש הרבה קבוצות של אמהות ביפן, גן רגיל מתחילים כאן רק בגיל 3 אז לפני זה רוב הפעילויות הן בקבוצות. רוב הקבוצות נפגשות במשחקיות של השכונה או בגני משחקים. הקבוצה שלנו היא אכן מאד מיוחדת ולא רגילה. לפני שהכרתי את הקבוצה הזו הצטרפתי לכמה קבוצות ומכולן פרשנו כי הן לא התאימו לנו....

נראה לי מאוד קשה להיות מוקפת רב הזמן רק בנשים יפניות.
מאד מאד מאד קשה....
אני הרבה בצד , לא מבינה על מה מדברים, הנשים מתחברות ביניהן ואני מנסה ליזום קשרים אבל למשל כשאני מנסה לקבוע משהו מעבר לקבוצה עם אמא אחת היא ישר מזמינה עוד אמא ואז זה כבר יוצר מצב יותר קשה מבחינתי כי הן מדברות ואני שוב בצד....אחת על אחת הרבה יותר קל לי אבל נראה לי שהן לא ששות להיות איתי אחת על אחת....(כנראה חוסר בטחון שלהן-רובן אף פעם לא דיברו עם אשה זרה).
זה מזכיר לי שפעם אשה יפנית סיפרה לי שכשהייתה ילדה חשבה שאנשים מערביים ("לבנים") הם חייזרים....
בכל מקרה, ברור שיותר נוח להן אחת עם השניה ויותר קשה להן איתי...

לפני כמה חודשים התחלתי קורס של יעוץ הדדי באנגלית פעמיים בחודש. שם אני פוגשת זרים אחרים וזה אכן מאד תומך!!!
באיזור שלנו שהוא יותר רחוק מהמרכז אין הרבה זרים. חשבתי הרבה פעמים על להתקרב למרכז אבל אז אני צריכה לוותר על הטבע....
לא יודעת מה עדיף....

אל תוותרי על הטבע.
אני בטוחה שיש מספיק אמצעי תחבורה. מצאי לך יותר מסגרות משותפות עם הזרים, כמו הלימודים. בדקי באיזה מעגלים יש הרבה זרים פעילים (לימוד אנגלית, חוגי בית, פעילויות התנדבותיות כאלה ואחרות וכו) ומצאי מה מתאים לך להשתלב. פעמיים בחודש קורס זה אכן מאוד מעט וקשרים עמוקים קשה לפתח כך...
ניסית באינטרנט? כאן למשל יש מלא אתרים עם פורומים של זרים, זה גם תומך וגם פתח להכרויות
לי זה לא קרה במודע - יצירת המעגל החברתי של קהילת הזרים סביבי, זה פשוט קרה מעצמו ובהדרגה כשהתחלתי לעבוד בתיירות ואז כמובן פגשתי יותר ויותר זרים שחיים פה, או שחוזרים לתקופות קבועות. אבל אחרי שזה נוצר מעצמו הבנתי איזה גלגל הצלה זה בשבלי וכמה אני לא מוכנה בשום אופן לוותר על זה (וללכת לחיות עם בעלי ליד המשפחה שלו באי השכן למשל - רחוק מכל קהילה זרה)

התחבורה היא לא הבעיה אלא זה שכולם מאד עסוקים....
הילדים במסגרות או חוגים עד אחהצ ואז רוצים להיות עם החברים שלהם מהמסגרת.
הייתי נוסעת הרבה בהתחלה אבל ככל שהילדים גדלים הם לא רוצים להפגש עם חבר פעם ב...כל הילדים של החברות שלי שגרות במרכז הולכים לגן... לא הצלחתי למצוא ילדים בחינוך ביתי...אם הייתי מוצאת ברור שהייתי נוסעת בשביל זה....
חיפשתי באינטרנט וכאמור כל מה שמצאתי מיושן ולא רלוונטי....
צ'ילי, אצלך ההתחברות עם זרים קראה באופן טבעי....אצלנו זה ממש לא קורה....יש לי מעט חברות זרות אבל הן לא פנויות להפגש והקשר איתן רק טלפוני. כולן מאד עסוקות סביב המסגרות של הילדים. אבל גם הקשר הטלפוני הזה הוא הצלה מבחינתי. (למשל מנטי).

יקרה, ממש כיף לקרוא אותך. זה עושה לי חשק לחזור לכתוב גם כן...
בטח מאד לא קל להיות כל כך רחוקה פיזית ותרבותית מהבית.

מתגעגעים.

מעניין מאוד לקרוא אותך יפן תמיד סיקרנה אותי ..
את בחורה חזקה ואמיצה
תמשיכי לכתוב זה מאוד מאוד מעניין!
@}

תודה רויטל ו פרח הלימון @}
רויטל אני מאד אשמח אם תחזרי לכתוב!!

מוזר לי לקרוא אותך מספרת על כל כך הרבה פעילויות והזדמנויות למפגשים,ועוד בחיק הטבע... הלוואי עלי. אשרייך שאת זוכה לכל אלו. דעי להעריך אותם,גם אם הם לא נותנים מענה מלא לכל הצרכים (אני מניחה שהיית שמחה להחליף כמה יפניות בישראליות,אבל אז-לכי תדעי איזו צרה אחרת תיפול עלייך,כלומר-בוודאי יעלו חסרונות אחרים כי הרי לא הכל מושלם בחיים. הרי הקטע הוא למצוא את הנקודה בה את שלמה עם מה שיש ולא מחפשת אחר שלימות חיצונית. מכירה את האמירה הזו ש"לא הייתי מחליפה את הצרות שלי בצרות של אחרים בעד שום הון שבעולם?). עושה רושם שאת עושה את זה בהרבה יותר נינוחות והשלמה ממני.
אני עדיין תקועה עמוק בהתכנסות פנימה בביתי, כביכול משום ש"אין פה הזדמנויות למפגשים ידידותיים לילדים והורים,מחוץ למסגרות הממוסדות" , אבל היות ואני מספיק כנה עם עצמי,אז ברור לי ש"אין הזדמנויות",כי אני לא מספיק פתוחה להבחין בהם ולהיות מסוגלת להינות מהטוב שבהם,בלי להירתע מהחסרונות,באופן כזה שגורם לי להעדיף להישאר בבית,בבועה שלי עם עצמי ומשפחתי
הדיאלוג שלי עם עצמי בסוגיה הזו תמיד מחזיר אותי לנקודת המוצא היחידה האפשרית: הבדידות היא שיקוף של מצב רגשי-נפשי פנימי ולא "מציאות" חיצונית.

נדמה שגם עבורך: ברגע שהגעת לנקודה בה את יותר שלמה עם המשך החינוך הביתי שלכם,פתאם צצות הזדמנויות למפגשים,היכרויות,התנסויות שלא היו קודם.נדמה...

על אף שאני חיה בישראל,מרגישה הרבה פעמים תחושה של זרה בארץ לא לי.
(האמת שלפי ההלכה אילת נחשבת מחוץ לגבולות הארץ... כך שיש לי אפילו אישור הלכתי להשתקפות ה"מציאות" מתוך תחושותיי הפנימיות. ואפילו אם דבריי נאמרים בבדיחות הדעת,קשה לי עם זה שאני מחפשת "אישורים". לשם מה?...)

תודה

שלום יקירתי!
הנה הספקתי לקרוא עוד קצת,
יש לי כל מיני תמונות בראש מכל התיאורים שלך, זה כיף! (אף פעם לא הייתי ביפן)
וכל נושא הבדידות שאת מעלה כאן.... טוב, את מכירה את המחשבות שלי בעניין.
אבל הדברים שלך גורמים לי לחשוב על המצב שלי קצת אחרת.
אמשיך לעקוב...

hi tal
very nice to read your blog
you are brave!!
chag samech

תודה וחג שמח@}

נ ע מ ה תודה על דבריך החכמים!!

פסח אצלנו
פסח השלישי שלי כאן ביפן....
לפני שנתיים הורי היו כאן ועשינו סדר ביחד. רוב חיי חגגתי עם הורי ואחי בחדר אוכל בקבוץ ככה שאני לא ממש מכירה סדרים אחרים....אבל הסדר עם הורי אצלנו כאן בטוקיו היה ממש מרגש. קראנו את ההגדה (של הקבוץ) ושרנו קצת ואכלנו קצת והכל היה ממש רגוע וכייף.
שנה שעברה הרגשתי שגדול עליי לעשות סדר בלי ההורים...היו לי הזמנות לחברים ולבית חבד אבל כולם במרכז טוקיו וזה ממש מבאס לחזור בלילה ברכבת עם כל השיכורים ושני ילדים עייפים ככה שהחלטתי לוותר.
השנה לא תכננתי שום דבר אבל פתאום לפני יומיים חשבתי לעצמי שיהיה נחמד לעשות משהו. לציין את החג. הרי אם אני לא דואגת לציין אותו היום יעבור כמו כל יום אחר...אין כאן כמובן אוירת חג כמו בארץ .
דיברתי עם נעם והוא שמח שנחגוג בבית ולא נלך לקבוצה.
שאלתי אותו מה הוא רוצה לאכול (הפירוט בהמשך...-לא לדתיים!) והיום בבוקר אחרי שטיילנו קצת באופניים וראינו את פריחת הדובדבנים ואת שלג העלים הלבנים בכל מקום עשינו קצת קניות. לבשנו בגדים חגיגיים היינו קצת אצל סבתא שגרה די קרוב וחזרנו הביתה.
בינתיים שין חזר מעבודה והלך לישון צהריים . כשקם אכלנו את הקינוח (כן, לפני הארוחה) שהיה גלידת שוקולד,וופל ותותים ומעל שוקולד מומס...(אנחנו בדרך כלל לא אוכלים דברים כאלה...זה היה לבקשת נעם)
שמענו דיסק שירי פסח וסיפרתי קצת לנעם על יציאת מצרים ועל היציאה מעבדות לחירות.
יש לי ספר שמסביר על חגי ישראל לילדים. קראתי בו לפני זה ככה שבחרתי מה לקרוא לנעם ומה עדיין קשה לו להבין.
ישבנו גם עם ההגדה אבל לא קראנו...P-:
אחר כך שין הכין פסטה עם רוטב שום ועגבניות (לבקשת נעם...) ואכלנו ביחד. שין יצא לעבודה ואנחנו נשארנו בבית.
דיברנו עם ההורים שלי בסקייפ , נעם רקד והשתולל. יוקה הביאה לסבתא ספרים למצלמה שתקרא לה....מדברת עם סבתא ביפנית (בטח שסבתא לא מבינה..)
וזהו הלכו לישון...
היה יום כייף. אומנם לא סדר פסח כהלכתו אבל כייף היה לחגוג ולהרגיש שהיום חגיגי ושונה משאר הימים. כייף להיות עם הילדים בבית ועם שין.
עוד כמה שעות מתחיל הסדר בארץ....חג שמח ישראל ולילה טוב@}

חג שמח גיסתי היקרה!

אין שירותים ביער....יש שירותים במרחק 10 דקות הליכה בערך

מותר/אסור לעשות פיפי ביער ביפן?

חג שמח אליס....מתי כבר תפתחי דף בית ?
מותר/אסור לעשות פיפי ביער ביפן?
טוב לילדים בטח שמותר....לגבי קקי ,יש אמהות שחופרות בור עם מעדר ומכסות ויש אמהות (בטח רק אני...) שסתם מעיפות לשיחים עם מקל...
לגבי הנשים, נראה לי שרובן מתאפקות או הולכות לשירותיםp-:

וגם ראיתי אמהות שלקחו את הקקי של הילד בשקית (כמו שעושים כאן עם הקקי של הכלבים).

לא כתבתי הרבה זמן....
לא כל כך יודעת איך להעביר את התחושות שלי למילים....
בעבר התלוננתי על חוסר בחברה ועכשיו שהקבוצה שלנו נפגשת חמישה ימים בשבוע אני מותשת....
חוץ מזה שאני הזרה היחידה בקבוצה אני גם היחידה שבעניין של חינוך ביתי ואני מרגישה שהפער ביני לשאר האמהות הולך וגדל.
החזון שלהן הוא גן בטבע עם מעורבות הורית. החזון שלי הוא מפגשי הורים וילדים בחינוך ביתי בטבע....
אז כרגע יש יותר מדי מפגשים לטעמי ואנחנו באמת לפעמים נשארים בבית אבל אז יותר קשה לנעם להשתלב בקבוצה.
זה קשה למצוא את האיזון המתאים לי ולמשפחתי וגם להיות חלק מקבוצה. בכל מקרה אני לא ממש מרגישה "חלק" מהקבוצה וגם רואה שנעם שונה מכולם (הוא גדול מכולם, מדבר כמה שפות, נראה אחרת, מדבר פחות יפנית, כשלא רוצה ללכת לקבוצה לא הולך.)
יש המון "חוקים" לקבוצה. כל הזמן יש עוד ועוד ניירת (ביפנית כמובן) ואני מרגישה איך אני נלחצת מהמסגרת הזו (אני בחינוך ביתי חופשי....)P-:

מצד שני, זו החברה שמצאתי כאן.....

היום היינו ביער. רק פעם בשבוע ביום שישי היער נפתח לכל מי שרוצה אז יש המון אמהות עם ילדים בגיל שנתיים בעיקר.
יוקה לא הפסיקה לינוק.
נעם שיחק עם מקלות גדולים וכל הזמן אמהות העירו לו ואני הרגשתי לא נוח שיש כל כך הרבה קטנים מסביב והוא כמו "פיל בחנות חרסינה"...
החלטתי ללכת הביתה מוקדם.
מדהים, איך שהגענו הביתה יוקה התחילה לשחק כרגיל ונעם נרגע ואני נרגעתי....
טוב להיות בבית....@}

נשמע מסובך מאוד. בכלל אני מתקשה לדמיין חיים בתוך תרבות כל כך אחרת. אבל מעבר לזה, עניין הקבוצה צפופת-המפגשים והלא-בדיוק מתאימה לנעם, מול הבדידות בחינוך ביתי חופשי - זה באמת נשמע קשה. אני לא הייתי שורדת יום אחד עם הילדים בבית בלי החברה שיש להם - כמעט כל יום יש להם את מי לפגוש, אבל זה בעיקר מפני שבורכנו בשכנים מתאימים עם ילדים בגילים מתאימים, ככה שאין מה לדאוג גם כשאין מפגש ח"ב מסודר או פגישה עם אחת החברות של הבכורה. ולמרבה הפלא זה היה ככה גם עם השכנים הקודמים (שבתם היא עדיין החברה הכי טובה של בתי).
ומצד שני, לא הייתי יכולה להיות בקבוצה שנפגשת כל כך הרבה ועם כללים רבים כל כך. אפילו פה בתל אביב יש קבוצות מקסימות שהייתי יכולה לנסות להצטרף אליהן ואולי היו מקבלות אותנו, אבל אני לא מסוגלת לדמיין שלושה או ארבעה מפגשים קבועים בשבוע. ואם לא באים אכן הקשר של הילדים עם שאר ילדי הקבוצה נפגע. הרגשתי את זה אפילו כשהבת היתה בגן "רק" ארבעה ימים בשבוע.

אולי תמצאו לכם שכנים מתאימים? או אולי ישנם כאלה ואתם לא מכירים אותם עדיין? הילדים לא חייבים להיות בדיוק באותו גיל, אגב.

בכל אופן אשמח להמשיך לשמוע על החיים ביפן. זה מעניין מאוד @}.

שבת שלום טליה.
דילמות דילמות...אבל איזה מזל שיש אותן @}

בוקר טוב...
תודה נקודות וגלית יקרות@}

אה, שכנים....
הבית לידנו שייך לאותה בעלת בית שלנו (אשה קשישה אלמנה בבית אבות בלי ילדים) והוא עומד ריק כבר שנים...
בית שנראה מדהים (מבחוץ). הבית שלנו נבנה קודם והוא בסגנון רגיל כמו כל הבתים לידנו (לא הסגנון שבונים היום אלא לפני 20 שנה בערך). הבית השכן הוא בית שבנו הזוג יותר מאוחר באופן עצמאי (כמו בנה ביתך). אבל הבתים היפנים כאן (במרכז טוקיו זה אחרת ) מאד צנועים בהשוואה לישראל.
בכל אופן הוא בסגנון יותר מסורתי ויש חלון גדול משקיף לנהר (בבית שלנו משום מה החלונות לא לכיוון הנהר...)

כבר כמעט שלוש שנים אני מפנטזת על מעבר משפחה באופנית לבית הזה... (ה סוד)

בכמעט שלוש שנים שאנחנו כאן לא הצלחתי להתחבר עם אף שכן/ה....כמובן שכולם מחייכים ומסבירי פנים אבל כלום מעבר.
הבתים הקרובים אלינו הם ישנים כמו שלנו ובעיקר מבוגרים אבל יש שכונה חדשה עם משפחות צעירות לא רחוק וגם שם אני מכירה את האמהות בפנים מהטיולים בחוץ ומגן המשחקים אבל לא נוצר שום קשר...)-:

שולחת בקשה ליקום....

שכנים מתאימים עם ילדים בגילים מתאימים

אני רואה שיש לי גלים כאלה של תקופות שקט וקבלת המציאות בשמחה ותקופות של דילמות ודאגה וחוסר קבלה....עכשיו גל הדאגה (אני עושה נזק לילדים, עדיף לחזור לארץ ולהכניס את הילדים למסגרות ולהיות "כמו כולם"....) נראה לי בגלל שספטמבר מתקרב ובני גילו של נעם מתחילים כתה א.

אולי תמצאו לכם שכנים מתאימים? או אולי ישנם כאלה ואתם לא מכירים אותם עדיין? הילדים לא חייבים להיות בדיוק באותו גיל,
מבחינה תאורטית זה אפשרי כי הבתים כאן מאד צפופים ויש מיליוני אנשים....
אבל אם היתה כאן משפחה שקצת דומה לנו היינו נפגשים בנהר הקרוב או ביער....
לכן אני מפנטזת ומזמינה משפחה חדשה שתעבור לגור כאן....@}

שולחת בקשה ליקום.... שכנים מתאימים עם ילדים בגילים מתאימים
טליה, רק הערה. אם את רוצה שהיקום יקשיב תפרטי לו מה זה "מתאימים". מה יתאים לך בשכנים שאותם את רוצה בקרבתך. ומהו טווח הגילאים ממנו תוכלי ליהנות יחד עם הילדים.

<ניהנית לקרוא אותך, גם אם לא כותבת פה בד"כ >

אבל אם היתה כאן משפחה שקצת דומה לנו היינו נפגשים בנהר הקרוב או ביער....
לא בהכרח! ייתכן שלא נפגשתם כי הם מעדיפים לבלות בבית, או כי הילדים שלהם גדולים יותר, או כי הילדים שלהם לא אוהבים מפגשים, או כי הם לא דומים לכם בכלל ובכל זאת אתם או הילדים יכולים להסתדר איתם היטב.

כבר מזמן גיליתי שדווקא אנשי באופן ובעיקר אנשי החינוך הביתי מרחיבים את מעגל המכרים שלי, להפתעתי. כלומר, אני כבר עשרים ומשהו שנה בתל אביב, אני כבר מכירה אנשים סתם מלהסתובב באותם רחובות, ובכל זאת מעולם לא פגשתי קודם איש ממכרי החדשים מהשנה האחרונה. ואותו הדבר לגבי השכנים החדשים שעברו לפה לפני כחודשיים: מעולם לא נפגשנו קודם, והנה נפגשנו ואחנו מסתדרים מצוין, בינתיים.

אני רוצה להבהיר שלא בהכרח השכנים או הורי הילדים בח"ב יהיו החברים הכי טובים החדשים שלי או של בנזוגי. אנחנו נסתפק בלהסתדר עם כמה שיותר מהורי החברים החדשים והישנים של הילדים. בינתיים דווקא כיף לנו ביחד, אבל חברות אמיצה - אין לי מושג אם תצא מזה אפילו אחת. @}

טליה, רק הערה. אם את רוצה שהיקום יקשיב תפרטי לו מה זה "מתאימים". מה יתאים לך בשכנים שאותם את רוצה בקרבתך. ומהו טווח הגילאים ממנו תוכלי ליהנות יחד עם הילדים
קן לצפור תודה רבה!
אני לא ממש בטוחה....אולי זו הבעיה....
תודה גם ריש גלית התגובות שלכן עוזרות לי להתמקד@}

אנסה לשלוח בקשה יותר מדוייקת....
שולחת בקשה ליקום.... שכנים שלא פוחדים להתחבר עם זרים . מבחינתי הורים יפנים שלא דוברים אנגלית זה בסדר כל עוד הם ירצו להתחבר איתנו (הנשים שפגשתי כאן מפחדות מזרים, לא מעונינות בקשר.) הייתי הכי רוצה אשה ישראלית עם בנזוג יפני...
(אני פוחדת שאם אהיה ספציפית מדי בבקשה שלי אני אסגור אופציות אחרות ויהיה פחות סיכוי שתתגשם...רעיונות בקהל??)
מבחינת אורח חיים אמממ....
גיל הילדים לא ממש חשוב לי כל עוד יש עניין והתחברות. הילדים שלי אוהבים גם אנשים מבוגרים. זה גם בסדר מבחינתי.
אני לא שואפת לשכנים שיהיו לגמרי כמוני אבל חשוב לי פשטות מרצון או פשוט נראה לי קשה אם סופסוף נמצא חברים אבל אצלם בבית כל היום אוכלים ממתקים ורואים טלויזיה (כמובן שאם זה מדי פעם זה בסדר...)

טוב, אני די מתקשה בניסוח....אולי באמת זו הסיבה שזה לא מתגשם....

אשמח מאד לרעיונות ותובנות.
תודה@}

זה לא ממש קשור אבל נזכרתי שהיו לנו זוג חברים מאד מאד טובים בארץ. הכרנו דרך בנזוגי דוקא. (הוא הכיר לי אותם). אני והאשה מאד התחברנו והיינו מדברות כל יום בטלפון שעות....עברנו בעקבותיהם לפרדס חנה אבל אז הם התחילו בתהליך מואץ של חזרה בתשובה ובהתחלה זה לא פגע בקשר שלי עם הבחורה . הקשר של בנזוגי הלא יהודי איתם התנתק די בהתחלת החזרה שלהם. אני האמנתי שהחברות בינינו עמוקה ושכלום לא ישנה את זה....
המשכנו לדבר בטלפון תקופה אבל להפגש נהיה קשה....למשל הבן שלי ואני מבקרים אצלם ושנינו עם בגדים קצרים ואילו הבת שלהם שהיתה מסתובבת כל היום ערומה פתאום לבושה בגדים ארוכים בקיץ...
או למשל בביקור אצלהם בשבת הם רוב הזמן עסוקים בתפילות ולא פנויים לשבת איתנו. כשבנזוגי התחיל לנגן בגיטרה שהיתה שם ראיתי על הפנים שלהם שזה לא רצוי כנראה בשבת....
מאז המפגש ההוא בשבת לא היינו אצלם....
כמובן שאני חושבת עליהם לפעמים באהבה רבה ומקווה שטוב להם...
מודה להם על השנים שהיו בחיינו. למדתי המון מהאשה המקסימה הזו@} היא האשה הראשונה שפגשתי שילדה בבית במים...(עוד לפני שחלמתי על הריון).

הי טליה,כשאני מבקשת משהו מהיקום אני תמיד מנסה להיות מאוד מאוד ספציפית.אני גם כותבת את הבקשה על נייר(אני מחביאה ואז אחרי כמה חודשים קוראת ונדהמת, זה תמיד עובד). עם כסף למשל תמיד אני מבקשת יותר כי משום מה תמיד מקבלים פחות. היתה תקופה שחיפשתי עבודה זמנית וביקשתי,ניסיתי להיות מאוד ספציפית אבל תמיד משהו היה לא יושב בול. וזה נורא הצחיק אותי. כאילו מאוד השתדלו שם למעלה למלה את מבוקשי אבל לא הבינו אותי,וזה היה מאוד משעשע.. רק אחרי 3-4 ניסיונות העבודה המתאימה הגיעה. וכמובן אני מודה גם כשרע,זה לא פשוט אבל זה מרומם.
אני כ"כ מבינה אותך,אני הייתי בניו יורק 4 שנים בעלי הוא גם לא יהודי , היתה לי חברה חבדניקית אבל זה נגמר צורם בגלל העניין הזה. ובכלל הבדידות לבסוף הכריעה וחזרנו לארץ,אפילו שיש ישראלים והרבה,לא התחברתי אליהם בכלל ואפילו התרחקתי מהם. גרתי במקומות שישראלים לא גרים בהם, אבל למדתי להכיר תרבות אחרת(בעלי לטיני) ,והיה לי מאוד מעניין וטעים . מה שסיפרת על חברים שלך החוזרים בתשובה מאוד אופייני לחוזרים טריים כי אורחים זה קודם כל , זאת מצווה והם היו עסוקים בתפילות במקום לתת לאורחים הרגשה נוחה.פעם התארחתי בשבת אצל חברים שגרו רחוק ונשארתי לישון שם,דתיים כמובן , והם נתנו לי להרגיש שאני הכי חשובה ופינקו אותי לרוב,זה היה מאוד נעים.
ולעניין אחר, בת דודה שלי היתה ביפן שנה והיה לה חבר יפני וכל החברים שלו היו מקסימים אליה והכינו לה מתנות במו ידיהם ועם חלק היא בקשר עד היום. אז למה זה ? אולי זה דור אחר? היא אז היתה בת 25 בערך . אולי הצעירים יותר פתוחים למערב.בכלל הסיפורים שלה היו מדהימים,על טוב ליבם של היפנים.
היא עבדה בבאסטות ומכרה תכשיטים , ואנשים היו מביאים לה אוכל ושתיה

אה..ובבקשה תמשיכי לכתוב אני מאוד נהנת לקרוא @}

קצת עוזרת לך (חלק מהעבודה שלי בחיים )
שלא פוחדים להתחבר עם זרים - תנסי לנסח מה כן, ולא מה לא... למשל: רוצה להתחבר לאנשים שמתרגשים ואוהבים זרים.
הייתי הכי רוצה אשה ישראלית עם בנזוג יפני... זה נהדר! אפשר להוסיף: אפשר שיהיו להם ילדים בכל מיני גילאים.

עם כסף למשל תמיד אני מבקשת יותר כי משום מה תמיד מקבלים פחות.
זאת דוגמא לאמונה שמגשימה את עצמה והיא כפרדוקס ל קוראת ונדהמת, זה תמיד עובד הרי, אם מבקשים יותר, צריך לקבל את הסכום, לא?
אבל מה הם החיים אם לא פרדוקסים מבורכים?

אז קן _לציפור מה את עושה או יותר נכון איך את עושה

הי טליה
(קוסמת ממחשב של אישי)
קראת לי אז באתי...
לגבי מה בדיוק את רוצה תובנות? לגבי הזוג שחזר בתשובה או לגבי לזמן קשרים חברתיים?

לגבי לזמן קשרים חברתיים (-: תודה לכולכן...@}

פרח הלימון גם כשאני הייתי בסטיונרית (כן כן גם אני...[-: )היו לי הרבה חברים. אבל אין לי קשר איתם בכלל היום. גרתי באיזור אחר וזה היה לפני די הרבה שנים...(הכרתי את בנזוגי בארץ). כשצעירים ועובדים ומטיילים והולכים למסיבות וכו...זה לא אותו סגנון חיים כמו כשיש ילדים , מה לעשות החיים משתנים...
אני גרה באיזור ממש יפני ואין כאן כמעט זרים ורוב הנשים שאני פוגשת מעולם לא יצאו מיפן.
אולי זה לא ברור, מהצד אולי יראה שיש לי הרבה חברות בקבוצה. אבל מבחינתי כישראלית זה לא מספק....
יש לי חברות שאני מכירה כבר שנתיים והן מעולם לא הזמינו אותי לביתן ולא פגשתי את בנזוגן....(אני תמיד מזמינה ומאד אוהבת שבאים אלינו).

היפנים אכן טובי לב. (ומי לא בעצם?)

חילופי העונות ביפן זה דבר מדהים.
רק לפני שבוע עוד היו שרידי פריחת הדובדבן קצת על העצים ובעיקר על המדרכות והכבישים. ועכשיו פתאום כמו בקסם כל העצים מלאים עלים ירוקים והכל ירוק ירוק....היום היה יום מקסים. השמים היו כחולים תכולים עם קצת עננים ויצאנו לטיול אופניים - שין ויוקה מקדימה , נעם באופניים החדשות שלו (יד שניה) ואני מאחוריו.
הסתובבנו קצת בשכונה שלנו, ליד הנהר ובין השדות. חנינו מתחת להר (הר קטן) ועלינו למעלה. מפסגת ההר אפשר היה לראות את פוג'י סאן שנראה כל כך קרוב..... ממש מראה יפה.
פעם כל האיזור שלנו היה הרים ויערות, לאט לאט נבנו יותר ויותר בתים אך עדיין יש כמה איזורי יער ושדות ובתים בסגנון ישן.
כשנכנסים ליער במקום לשמוע מכוניות ורכבות שומעים המון סוגי חרקים...

נעם נפל מהאופניים כמה פעמים אבל לא התייאש...האופניים הקודמות שלו שהיו לו כמעט 3 שנים כבר היו לו ממש קטנות. מגיל 4 הוא נוסע בלי גלגלי עזר אבל האופניים החדשות קצת גדולות לו וזה דורש ממנו ריכוז ומאמץ. הוא נראה ממש מתוק. כל האנשים שרואים אותנו בדרך מחייכים אליו...

אני מחכה שיוקה תגדל קצת (אולי בעצם הרבה....היא פיצית..) ותוכל לגעת ברצפה בישיבה על האופניים הישנות של נעם. יש לי מחשבה לא להחזיר את גלגלי העזר לאופניים ולתת לה ללמוד ישר ככה כמו שנעם למד. המוכר בחנות אופניים הסביר לנו שחשוב להוריד את הכסא עד שהרגליים ממש על הרצפה ואז כביכול ללכת כשיושבים על האופניים (לא לפדל. כאילו להתאלם מהפדאלים.) ככה אפשר להמשיך לבד כמה שרוצים ולאט לאט מגבירים מהירות עד שלבד מתחילים לנסוע....ככה נעם למד לבד. אבל כאמור הוא נסע לפני זה עם גלגלי עזר מה שנראה לי מיותר.....

לילה טוב...@}

אההה
עכשו ראיתי!
רוצה קצת טיפים לבית על מנת לזמן קשרים חברתיים?
קודם כל בידקי את הסלון. האם הוא מזמין? מואר? מרווח?האם הספות עם ריפוד בצבעים חמים?

רוצה קצת טיפים לבית על מנת לזמן קשרים חברתיים?
בטח. תודה!!

הסלון...הבית שלנו בית יפני...
אין ספות...
יש רצפת טטמי (מחצלת) ובמרכז החדר שולחן נמוך.
ארונית עץ קטנה עם ציוד המטבח של הילדים .
חוץ מזה אין רהיטים בסלון....
יש כריות גדולות בארון שמוציאים כשבאים אורחים. שאר הזמן הם בארון כדי שיהיה יותר מקום לילדים לשחק ולרוץ.
הסלון מחובר למטבח ומופרד על ידי דלת הזזה.
כשאנחנו בבית הילדים בדרך כלל משחקים בסלון.
הסלון לא כל כך מואר כי יש עץ שזיף בחוץ שמצל על הסלון.
מה את אומרת?
תודה@}

אה שכחתי יש גם מזרון קטן בסלון. הוא לא ממש בשימוש. לפעמים הבובות ישנות שם.

הצעצועים של הילדים בארון (כשהם לא מפוזרים בסלון...)
מה שלא נכנס לארון זה עגלה מעץ ובימבה שעומדים ליד המזרון. (נראה לי שאפשר להכניס את זה לארון אם זה יעזור...)
אין תמונות על הקירות . יש קצת ציורים של הילדים שהם מדביקים על הקיר לפעמים.
יש כמה פיות ומובייל קטן של דגים מלבד.

אני מנסה לדמיין
סה"כ אני אוהבת בתים יפנים. אוהבת מינימליות...
השאלה היא אם כשנכנסים הביתה מרגישים נוח.
אם את לא ממש יודעת לענות על השאלה תשאלי מישהו אחר איך הוא מרגיש אצלך.
אולי אפשר לגזום קצת את העץ כדי שיכנס אור לסלון?
סלון חשוך הוא לא אידיאלי לזמן אקשן חברתי הביתה.
מה קורה בפינה המערבית בבית? בפינה הדרום מערבית? איזה תמונות יש לך?

אין לנו תמונות בכלל בבית...
אבל זה בית עץ (כמו כל הבתים כאן) ככה שזה לא נראה ריק. (אולי כי התרגלתי.)

השאלה שלי היא איך לזמן לנו שכנים לבית שלידנו שעומד ריק כבר שנים!!

אני חושבת שבפינה הדרום מערבית יש מקרר...

למה הוא עומד ריק?

הבעלת בית היא קשישה בבית אבות ואין לה ילדים....היא גם בעלת הבית שלנו וגם של הבית ליד (שריק כבר שנים.)
אבל השכנה שבקשר עם מי שאחראית על הבתים (אחיינית) אמרה שמחפשים דיירים.

אוקיי קוסמת...
הכניסה לבית היא בכיוון מזרח.
לאורך הקיר המערבי מצפון לדרום (אני מתארת מה יש)
קומה ראשונה:
אמבטיה,כיור, מכונת כביסה, גז, כיור, מקרר.
קומה שניה:
ארון קיר, חלון ומתחתיו ספה קטנה בצבע כתום, מחשב. (זה חדר בקומה השניה שהוא היחיד בבית עם רצפת עץ ושם יש מחשב וטלויזיה שמכוסה רוב הזמן וגם מדפים עם ספרים, מערכת, גיטרה,דיסקים ומראה. בקומה השניה יש גם את חדר השינה של כולנו וחדר "עבודה" של נעם-הבכור- עם אוהל ושולחן כתיבה.)
בקומה הראשונה כבר כתבתי יש שירותים, אמבטיה, סלון ומטבח.
בית פשוט וצנוע אבל מאד נחמד לדעתי. אנחנו מאד אוהבים אותו.
יש בו הרבה אויר ורוח מהנהר.
הקומה הראשונה קצת חשוכה אבל נעים בה בקיץ. למעלה יש הרבה אור אבל חם מדי בקיץ....
מה עוד?
תודה@}

take no ko
שבוע שעבר נפגשנו עם כמה חברים לאסוף טקה נו קו-זה הבמבוקים הקטנים שצומחים ליד הבמבוקים הגדולים. בתרגום חופשי-ילדי הבמבוק.
בתקופה הזו של השנה במקומות שיש במבוק עולים הבמבוקים הקטנים והיפנים נוהגים למצוא אותם כשהם ממש רק קצת מעל האדמה ואז מוציאים אותם מהאדמה בחפירה די לעומק.
הם אומרים שזה כדי לרווח את יער הבמבוק.
בכל מקרה הם גודלים במהירות אדירה משהו כמו 5 ס"מ ביום.
תוך שנה כבר יש במבוק ענק.
היה מעניין אבל בבית בישלנו במים את הבמבוק כמו שהסבירו לנו -40 דקות אחרי רתיחה ואז הוספנו את חתיכות הבמבוק להתבשל עם האורז בסיר האורז החשמלי ויצא ממש לא טעים....P-:
טוב, אולי בשנה הבאה ננסה שוב....

koi no bori
הסבר מויקפדיהhttp://en.wikipedia.org/wiki/Koinobori
בסוף אפריל תחילת מאי תולים מחוץ לבתים של המשפחות שיש בנים את הקוי נובורי שזה הדגים המעופפים -דגי קרפיון מבד בכל מיני צבעים וגדלים.
תולים אותם מהגג או מעמוד באדמה והם מתעופפים ברוח ואפשר לראות אותם מרחוק .
מחזה מרהיב.
כייף עכשיו לטייל בחוץ באופניים ולראות בכל מקום דגים מעופפים.
גם אצלנו יש אחד סימלי -קטן ופשוט אבל גם הוא עף ברוח כמו כולם....
יום בנים שמח לכולם@}