חרדות בעקבות אשפוז
-
- הודעות: 28
- הצטרפות: 18 נובמבר 2004, 12:33
- דף אישי: הדף האישי של גחלי_לית*
חרדות בעקבות אשפוז
הייתי באשפוז בעקבות זיהום באצבע...
אושפזתי במשך 3 ימים במחלקה אורטופדית עם 4 מנות אנטיביוטיקה (2 סוגים שונים) ליום.
היה נורא
העברתי את הימים שם בבכי היסטרי. (בכיתי לבני משפחתי בטלפון) חזרתי הביתה וביום הראשון לחזרה התפרקתי.
שכבתי על הספה ומיררתי בבכי כאילו הגיע סוף העולם.
כששאלו אותי מה היו גרוע כל כך האסוסיאציה הראשונה שלי היתה: זה היה כמו אונס קבוצתי.
להבהרה
לא נאנסתי מעולם, לא עברתי הטרדה מינית,
אבל זו היתה האסוסיאציה הראשונה.
אמרו לי (אמא שלי) שאני מציאה דברים מפרופורציות ושביה"ח הוא מקום מגונן וטוב.
הסיוט שלי הוא שאצרטרך לחזור לאשפוז כי האצבע לא החלימה לחלוטין,
חשוב לי להבין מה כ"כ היה לי נורא כדי שלא אתפרק רק מהמחשבה על ביה"ח בעתיד (ואולי אפילו הקרוב)...
כדי להמחיש איך הרגשתי אמרתי למישהו שבא לבקר אותי, תוך כדי פרצי בכי, "בטח יש כאן המון סוהרסנים..." (הדוגמא תהיה מובנת למי שקורא ספרי הארי פוטר)...
אז מה עושים עם זה? למה התפרקתי כל כך?
אי אפשר למנוע אפשוזים לנצח, נכון?
אושפזתי במשך 3 ימים במחלקה אורטופדית עם 4 מנות אנטיביוטיקה (2 סוגים שונים) ליום.
היה נורא
העברתי את הימים שם בבכי היסטרי. (בכיתי לבני משפחתי בטלפון) חזרתי הביתה וביום הראשון לחזרה התפרקתי.
שכבתי על הספה ומיררתי בבכי כאילו הגיע סוף העולם.
כששאלו אותי מה היו גרוע כל כך האסוסיאציה הראשונה שלי היתה: זה היה כמו אונס קבוצתי.
להבהרה
לא נאנסתי מעולם, לא עברתי הטרדה מינית,
אבל זו היתה האסוסיאציה הראשונה.
אמרו לי (אמא שלי) שאני מציאה דברים מפרופורציות ושביה"ח הוא מקום מגונן וטוב.
הסיוט שלי הוא שאצרטרך לחזור לאשפוז כי האצבע לא החלימה לחלוטין,
חשוב לי להבין מה כ"כ היה לי נורא כדי שלא אתפרק רק מהמחשבה על ביה"ח בעתיד (ואולי אפילו הקרוב)...
כדי להמחיש איך הרגשתי אמרתי למישהו שבא לבקר אותי, תוך כדי פרצי בכי, "בטח יש כאן המון סוהרסנים..." (הדוגמא תהיה מובנת למי שקורא ספרי הארי פוטר)...
אז מה עושים עם זה? למה התפרקתי כל כך?
אי אפשר למנוע אפשוזים לנצח, נכון?
-
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
חרדות בעקבות אשפוז
מה עושים עם זה? למה התפרקתי כל כך?
אולי הצטבר אצלך הצורך לאיבוד שליטה, אולי את לא מאפשרת לעצמך להתפרק במצבים "קלים" וכך סידרת לעצמך "טרגדיה"?
ואולי תנסי להתחבר לסיטואציה של להיות מטופלת, מה זה עושה לך?
אולי כשהיית קטנה (ואפילו תינוקת) היית מאושפזת?
אולי הצטבר אצלך הצורך לאיבוד שליטה, אולי את לא מאפשרת לעצמך להתפרק במצבים "קלים" וכך סידרת לעצמך "טרגדיה"?
ואולי תנסי להתחבר לסיטואציה של להיות מטופלת, מה זה עושה לך?
אולי כשהיית קטנה (ואפילו תינוקת) היית מאושפזת?
חרדות בעקבות אשפוז
אוי כמה קשה... 
אני מאוד מבינה את הקושי להיות מאושפזת בבית חולים.
זה מקום ממש מדכא.
יחד עם זאת ניכר שנלחצו לך איזה כפתורים ישנים כך שהתגובה שלך היא עד כדי כך חריפה.
למה התפרקתי כל כך?
התשובה נמצאת בתוכך.
אולי תרגישי בהמשך צורך להעזר במטפל מקצועי כלשהו, שיעזור לך לברר עם עצמך את נקודות הקושי.
בתור מתפרקת לשעבר (בסיטואציה אחרת) אני יכולה רק לספר שטיפול עשה לי מאוד טוב.
גם נתן לי תשובות, וגם - ובעיקר - סייע לי לעשות שינוי כך שהתפרקו יותר לא הייתה על הפרק.
זה אולי מוקדם לכתוב לך את כל זה, כי את עוד מעכלת ומעבדת את מה שקרה.
אם את מרגישה כך, את יכולה להתעלם מדבריי ולשים את זה בצד. אולי יום אחד זה ישמש אותך. או שלא... וגם זה בסדר.
בינתיים אני שולחת לך בריאות טובה, כוח ואמונה גדולה בגופך וביכולתך להבריא את עצמך.


אני מאוד מבינה את הקושי להיות מאושפזת בבית חולים.
זה מקום ממש מדכא.

יחד עם זאת ניכר שנלחצו לך איזה כפתורים ישנים כך שהתגובה שלך היא עד כדי כך חריפה.
למה התפרקתי כל כך?
התשובה נמצאת בתוכך.
אולי תרגישי בהמשך צורך להעזר במטפל מקצועי כלשהו, שיעזור לך לברר עם עצמך את נקודות הקושי.
בתור מתפרקת לשעבר (בסיטואציה אחרת) אני יכולה רק לספר שטיפול עשה לי מאוד טוב.
גם נתן לי תשובות, וגם - ובעיקר - סייע לי לעשות שינוי כך שהתפרקו יותר לא הייתה על הפרק.
זה אולי מוקדם לכתוב לך את כל זה, כי את עוד מעכלת ומעבדת את מה שקרה.
אם את מרגישה כך, את יכולה להתעלם מדבריי ולשים את זה בצד. אולי יום אחד זה ישמש אותך. או שלא... וגם זה בסדר.

בינתיים אני שולחת לך בריאות טובה, כוח ואמונה גדולה בגופך וביכולתך להבריא את עצמך.

-
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
חרדות בעקבות אשפוז
למה התפרקתי כל כך?
אני לא חושבת שצריך לחפור עמוק בשביל למצוא את התשובה לזה. בתי חולים הם מקומות נוראיים -- ריח של חולי מעורב בחומרי ניקוי חזקים, אנשים עם מיני פגעים ולידם אנשים שפיתחו חסינות רגשית בפני הפגעים האלה, אור ניאון קר ואויר עומד, ובניין שמשדר יחס לא-אישי בכל הרמות.
שלא לדבר על הטיפול שעברת: חדירה למרחב האישי ע"י אנשים זרים, הכנסת חומרים לגוף (ואני בטוחה שהגוף מגיב לזה ונדרש להתנקות ולהשתקם, וזה לוקח ממנו משאבים), אי-נוחות ואפילו כאב.
למה התפרקת? כי את לא מנותקת מהתחושת שכל זה עורר בך. זה רק מעיד על בריאות.
אם תצטרכי לחזור, לפחות תדעי לאן את נכנסת, ותדעי שאחר כך תצאי משם ותחזרי לחיים האמיתיים שלך.
אי אפשר למנוע אפשוזים לנצח, נכון?
טפו-טפו-טפו חמסה-חמסה שלא תצטרכי אף פעם להתאשפז!
אני לא חושבת שצריך לחפור עמוק בשביל למצוא את התשובה לזה. בתי חולים הם מקומות נוראיים -- ריח של חולי מעורב בחומרי ניקוי חזקים, אנשים עם מיני פגעים ולידם אנשים שפיתחו חסינות רגשית בפני הפגעים האלה, אור ניאון קר ואויר עומד, ובניין שמשדר יחס לא-אישי בכל הרמות.
שלא לדבר על הטיפול שעברת: חדירה למרחב האישי ע"י אנשים זרים, הכנסת חומרים לגוף (ואני בטוחה שהגוף מגיב לזה ונדרש להתנקות ולהשתקם, וזה לוקח ממנו משאבים), אי-נוחות ואפילו כאב.
למה התפרקת? כי את לא מנותקת מהתחושת שכל זה עורר בך. זה רק מעיד על בריאות.
אם תצטרכי לחזור, לפחות תדעי לאן את נכנסת, ותדעי שאחר כך תצאי משם ותחזרי לחיים האמיתיים שלך.
אי אפשר למנוע אפשוזים לנצח, נכון?
טפו-טפו-טפו חמסה-חמסה שלא תצטרכי אף פעם להתאשפז!
-
- הודעות: 28
- הצטרפות: 18 נובמבר 2004, 12:33
- דף אישי: הדף האישי של גחלי_לית*
חרדות בעקבות אשפוז
סליחה שנעדרתי מהדיון, הייתי נטולת אינטרנט לכמה ימים.
אולי הצטבר אצלך הצורך לאיבוד שליטה, אולי את לא מאפשרת לעצמך להתפרק במצבים "קלים" וכך סידרת לעצמך "טרגדיה"?
אולי. כל השבוע התפרקתי (בכי, חוסר יכולת להירדם) בגלל המראות הקשים של ההתנתקות. (זה היה באותו השבוע)
אבל כשזה קרה וישבתי במד"א אצל הרופאה, אמרתי לעצמי, טוב לפחות זה יעזור לי להסיח את דעתי מהקושי הנפשי.
ואולי תנסי להתחבר לסיטואציה של להיות מטופלת, מה זה עושה לך?
הקושי שלי במהלך האשפוז אני חושבת היה לאבד שליטה, כלומר, להיות פסיבית, מטפלים בי עושים לי, מכניסים לי עירוי, מחליפים לי תרופות... כל הזמן ניסיתי לשאול, לקבל מידע, מתי המנה הבאה? מה תופעות לוואי של התרופות? האם קצב טיפטוף של העירוי לא מהיר מדי? מתי יבוא רופא לראות אותי? מתי אשתחרר?
והם לא כ"כ אהבו את זה. מבחינתם היה הרבה יותר נח אם הייתי שוכבת במיטה בשקט בלי לשאול שאלות. אבל אני לא כזאת, אני לא יכולה שהדברים פשוט יקרו מסביבי.
אולי כשהיית קטנה (ואפילו תינוקת) היית מאושפזת?
לא. פעם ראשונה שהתאשפזתי הייתי בת 20 ולמרות שמאוד חששתי מהאשפוז הזה זה עבר לי דווקא בסדר, אבל אז לא הייתי מחוברת לשום דבר.
אולי תרגישי בהמשך צורך להעזר במטפל מקצועי כלשהו, שיעזור לך לברר עם עצמך את נקודות הקושי
מטפל - כלומר פסיכולוג? מתאים לי דווקא להדחיק את זה (עד הפעם הבאה שיהיה צורך באשפוז חלילה)
_חדוה יקרה,
איפה את גרה?_
בירושלים,
ביקשתי מרופא המשפחה שלי לקבל אינפוזיה דרך הקופה והוא לא הסכים, כשחזרתי אמרתי לרופא ולאחות שאשלם להם פרטי רק לא לחזור לאשפוז שוב לעולם. הם חייכו בהבנה...ולא הבטיחו כלום.
בתי חולים הם מקומות נוראיים
בלילות כשלא יכולתי להרדם הייתי מסתכלת על הקירות מולי וחושבת לעצמי כמה סבל בכי חרדות ומוות הקירות האלה ספגו וראו...
זה פשוט זיעזע אותי.
אולי הצטבר אצלך הצורך לאיבוד שליטה, אולי את לא מאפשרת לעצמך להתפרק במצבים "קלים" וכך סידרת לעצמך "טרגדיה"?
אולי. כל השבוע התפרקתי (בכי, חוסר יכולת להירדם) בגלל המראות הקשים של ההתנתקות. (זה היה באותו השבוע)
אבל כשזה קרה וישבתי במד"א אצל הרופאה, אמרתי לעצמי, טוב לפחות זה יעזור לי להסיח את דעתי מהקושי הנפשי.
ואולי תנסי להתחבר לסיטואציה של להיות מטופלת, מה זה עושה לך?
הקושי שלי במהלך האשפוז אני חושבת היה לאבד שליטה, כלומר, להיות פסיבית, מטפלים בי עושים לי, מכניסים לי עירוי, מחליפים לי תרופות... כל הזמן ניסיתי לשאול, לקבל מידע, מתי המנה הבאה? מה תופעות לוואי של התרופות? האם קצב טיפטוף של העירוי לא מהיר מדי? מתי יבוא רופא לראות אותי? מתי אשתחרר?
והם לא כ"כ אהבו את זה. מבחינתם היה הרבה יותר נח אם הייתי שוכבת במיטה בשקט בלי לשאול שאלות. אבל אני לא כזאת, אני לא יכולה שהדברים פשוט יקרו מסביבי.
אולי כשהיית קטנה (ואפילו תינוקת) היית מאושפזת?
לא. פעם ראשונה שהתאשפזתי הייתי בת 20 ולמרות שמאוד חששתי מהאשפוז הזה זה עבר לי דווקא בסדר, אבל אז לא הייתי מחוברת לשום דבר.
אולי תרגישי בהמשך צורך להעזר במטפל מקצועי כלשהו, שיעזור לך לברר עם עצמך את נקודות הקושי
מטפל - כלומר פסיכולוג? מתאים לי דווקא להדחיק את זה (עד הפעם הבאה שיהיה צורך באשפוז חלילה)
_חדוה יקרה,
איפה את גרה?_
בירושלים,
ביקשתי מרופא המשפחה שלי לקבל אינפוזיה דרך הקופה והוא לא הסכים, כשחזרתי אמרתי לרופא ולאחות שאשלם להם פרטי רק לא לחזור לאשפוז שוב לעולם. הם חייכו בהבנה...ולא הבטיחו כלום.
בתי חולים הם מקומות נוראיים
בלילות כשלא יכולתי להרדם הייתי מסתכלת על הקירות מולי וחושבת לעצמי כמה סבל בכי חרדות ומוות הקירות האלה ספגו וראו...
זה פשוט זיעזע אותי.
-
- הודעות: 28
- הצטרפות: 18 נובמבר 2004, 12:33
- דף אישי: הדף האישי של גחלי_לית*
חרדות בעקבות אשפוז
אבל אז לא הייתי מחוברת לשום דבר
כלומר, לא הייתי מחוברת לצינורות - לעירויים.
זה היה אחד הדברים הכי קשים בכל האשפוז, העובדה שהיה לי את הפקק עם הצינורית ביד מה שנקרא ווריד פתוח, זה מנע ממני לקפל את היד בחופשיות.
בלילה התעוררתי ופחדתי שאני מדממת משם.
פחדתי שתהיה סחיפה של קריש דם משם, או שהצינורית תסחף פנימה או שתקרע לי את הווריד.
כלומר, לא הייתי מחוברת לצינורות - לעירויים.
זה היה אחד הדברים הכי קשים בכל האשפוז, העובדה שהיה לי את הפקק עם הצינורית ביד מה שנקרא ווריד פתוח, זה מנע ממני לקפל את היד בחופשיות.
בלילה התעוררתי ופחדתי שאני מדממת משם.
פחדתי שתהיה סחיפה של קריש דם משם, או שהצינורית תסחף פנימה או שתקרע לי את הווריד.
-
- הודעות: 28
- הצטרפות: 18 נובמבר 2004, 12:33
- דף אישי: הדף האישי של גחלי_לית*
חרדות בעקבות אשפוז
רק הרבה אחרי האשפוז, הבנתי מה גרם לכך שהכל היה גרוע יותר.
במקום לנסות לשכנע אותי לשתף פעולה באופן חיובי כלשהו, כמו חיזוקים, הקלות עם אפשר.
הם החליטו שישיגו את שיתוף הפעולה שלי ע"י הפחדות ואיומים.
זה הלך ככה:"אמרתם אתמול, שאשתחרר היום"
רופאה : "אבל זה לא טוב, עדיין, את לא יכולה להשתחרר"
אני בדמעות: "בבקשה, ממש לא נעים לי פה, אני מאוד רוצה הביתה"
רופאה: "אין בעיה, תחתמי שאת מסירה ממני את האחריות... ועוד יום יומיים את חוזרת לכאן לכפול זמן".
אני נבהלת ומרוב תיסכול מתחילה לבכות.
הרופאה יוצאת, האחות נכנסת (משחקים במשחק שוטר טוב ושוטר רע).
אחות: "את יודעת, שאת צריכה להישאר, נכון? כזו בחורה יפה כמוך, לא חבל? את לא רוצה שזה יתפשט לכתף ומשם לריאות, נכון?
זה רק להישאר לעוד יום. תישארי מותק".
וכך היה, נשארתי בביה"ח כל זמן שהיה צורך , חזרתי הביתה למחרת, כשכל הזמן אני מפחדת שאולי, אולי זה בעצם מתפשט, ומתנפח שוב, והנה תיכף אני צריכה לחזור לאשפוז, ואם לחזור לאשפוז, כדאי לי לחזור עכשיו, כדי שאם יש משהו, יתפסו את זה בהתחלה לפני שיתפשט.
במשך חודש פחדתי מאשפוז נוסף, מצורך בניתוח, מהתפשטות ללא שליטה של הזיהום.
רק הרבה אח"כ הבנתי, שהם אמרו את כל מה שאמרו כדי להפחיד אותי, כדי לשלוט בי, כדי שאהיה "נוחה" יותר בשבילם, אבל לאו דווקא נוחה יותר לעצמי או למערכת, הייתי באה כמעט כל יום לרופא משפחה כי הייתי בטוחה שזה שוב מזדהם ומתפשט במשך שבועיים
עד אשר הייתי בטוחה שזה לא חוזר לאשפוז, ושזה בכיוון של ריפוי והחלמה.
ניצחון לטווח קצר למערכת, הפסד לאנשים לטווח הארוך.
במקום לנסות לשכנע אותי לשתף פעולה באופן חיובי כלשהו, כמו חיזוקים, הקלות עם אפשר.
הם החליטו שישיגו את שיתוף הפעולה שלי ע"י הפחדות ואיומים.
זה הלך ככה:"אמרתם אתמול, שאשתחרר היום"
רופאה : "אבל זה לא טוב, עדיין, את לא יכולה להשתחרר"
אני בדמעות: "בבקשה, ממש לא נעים לי פה, אני מאוד רוצה הביתה"
רופאה: "אין בעיה, תחתמי שאת מסירה ממני את האחריות... ועוד יום יומיים את חוזרת לכאן לכפול זמן".
אני נבהלת ומרוב תיסכול מתחילה לבכות.
הרופאה יוצאת, האחות נכנסת (משחקים במשחק שוטר טוב ושוטר רע).
אחות: "את יודעת, שאת צריכה להישאר, נכון? כזו בחורה יפה כמוך, לא חבל? את לא רוצה שזה יתפשט לכתף ומשם לריאות, נכון?
זה רק להישאר לעוד יום. תישארי מותק".
וכך היה, נשארתי בביה"ח כל זמן שהיה צורך , חזרתי הביתה למחרת, כשכל הזמן אני מפחדת שאולי, אולי זה בעצם מתפשט, ומתנפח שוב, והנה תיכף אני צריכה לחזור לאשפוז, ואם לחזור לאשפוז, כדאי לי לחזור עכשיו, כדי שאם יש משהו, יתפסו את זה בהתחלה לפני שיתפשט.
במשך חודש פחדתי מאשפוז נוסף, מצורך בניתוח, מהתפשטות ללא שליטה של הזיהום.
רק הרבה אח"כ הבנתי, שהם אמרו את כל מה שאמרו כדי להפחיד אותי, כדי לשלוט בי, כדי שאהיה "נוחה" יותר בשבילם, אבל לאו דווקא נוחה יותר לעצמי או למערכת, הייתי באה כמעט כל יום לרופא משפחה כי הייתי בטוחה שזה שוב מזדהם ומתפשט במשך שבועיים
עד אשר הייתי בטוחה שזה לא חוזר לאשפוז, ושזה בכיוון של ריפוי והחלמה.
ניצחון לטווח קצר למערכת, הפסד לאנשים לטווח הארוך.