לאהוב ילד אחד יותר

משהו שחוזר אלי כול פעם ומזכיר לי, את מה שאני מנסה להתעלם ממנו, לחיות איתו - אני אוהבת ילד אחד שלי יותר מהשני.
יש לי שניים.
הבכור הוא זה שאיתו למדתי איך להיות אמא עם כול הקשיים והתיסכולים. הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה בכלל הפכתי לאמא - כי למרות האהבה שלי אליו יש הרבה קשיים ואני מריגשה שהאמהות לוקחת ממני הרבה יותר ממה שאני יכולה לתת.
אז למדתי להיות אמא ולקבל את זה שעכשיו אני אמא וזהו אבל יש הרבה תיסכולים ואני מרגישה שנוצרה אצלי תבנית של התנהגות לא נחמדה לפעמים, כלפי הבן הגדול שלי (וזה עוד לפני שנולד הקטן). לא תמיד יש לי סבלנות, אני קשה איתו.
אמרתי לעצמי, שבסה"כ אני אמא אוהבת ומשקיעה, ונהנית מהרבה צדדים של האמהות, וזו חוויה שאני שמחה שיצא לי לחוות. וגם שבטח יש הרבה שמרגישות כמוני ופשוט לא מדברות על זה. והשלמתי עם זה שזאת האמא שאני - לא מושלמת.
אבל אז נולד הקטן (כבר בן שנה וחצי)
וברגע שנולד הקטן נפתחו בתוכי מעיינות של אהבה ונתינה עמוקים הרבה יותר ממה שידעתי באמהותי כלפי הגדול, ושידעתי בכלל.
אז עכשיו אני מרגישה מצד אחד נפלא בגלל התחושה הזאת של אמהות שלמה שאני מרגישה.
ומצד שני מחורבן, בגלל שאני לא יכולה להשוות בין איך שאני מרגישה כלפי הגדול - אוהבת אותו אבל מלאה ביקורת, קשה כלפיו, נזכרת בכול הקשיים שהאמהות העמיסה עלי - וכן אני יודעת שהוא לא אשם, אבל עבורי הוא מייצג את הקשיים האלה וקשה לי להתנתק מהתחושות האלו.

מה עושים? אני שואלת את עצמי אם יום אחד הוא לא יבוא ויזרוק לי את כול האמיתות האלה בפרצוף. ושואלת את עצמי גם מה אפשר לעשות, האם אפשר לתקן? אני אוהבת את שניהם אבל לא אותו דבר וזה כואב כולכך.

חוץ מזה שהבכור מייצג את הקשיים ואת המעבר מהעולם ההוא (טרום ילדים) לעולם הזה (אמהות),
קראתי איפשהו שבכורים מייצגים יותר מאחיהם הצעירים את ה"אני" עבורינו, האמהות.
כלומר, הילדה שבך מזדהה עם הבכור הרבה יותר מאשר עם אחיו.
לאהוב את הבכור = לאהוב את עצמך.
את מרגישה שמותר לך לאהוב את עצמך ?
זה מדבר אליך ?

תשמעי, זה סיפור לא פשוט וטוב שאת פותחת אותו. אני חושבת שאת צריכה לעשות עבודה יסודית עם עצמך שכוללת סיפור האחרים שלך במשפחה, יחס ההורים אל האחים, מה הבכור מעלה בך שזה כל כך קשה לך איתו?
יש פה כר עבודה מעולה ומזמין. הבשורות הטובות הן שזה נושא שיחסית אפשרי לעבוד עליו ויש לו תוצאות מדהימות.

סוף מעגל: את עצמי הבסיסית אני אוהבת ומעריכה באמת - ואולי זו הבעיה שלי. את האמהות ואת השינויים שהביאה איתה אני אוהבת הרבה פחות, וזה כולל גם שינויים פיזיים (ההריון עצמו, עליה במשקל), וגם שינויים נפשיים (המחוייבות, מצבי רוח, אובדן החופש).

האם הבכור בשבילי הוא הגורם לשינויים האלה? אני בעצמי בכורה אבל לא זוכרת שהיו לי בעיות עם זה. למרות שהיום אני מתחילה לחשוב שיש בי צד שרוצה להתרחק מהמשפחה שלי אפילו שאני אוהבת אותם מאוד. ואולי זה קשור למחוייבות הזאת כי להיות בכור זה אומר לקחת אחריות על כול האחים ועל מה שקורה ולפשר בין הצדדים במקרה של סכסוכים. ואת זה תמיד עשיתי ובאמת שקצת נמאס לי מזה בזמן האחרון.
אבל אני לא מצליחה לראות איך זה קשור לבן הבכור שלי. אולי מישהו מהצד כן רואה את זה.

מונו נוקי איך מתחילים לעבוד על זה? לא חשבתי בכלל בכיוון ואני מוכנה לנסות כי באמת שלא הייתי רוצה כול החיים להסתובב עם התחושה הזאת ששוב לא הייתי בסדר כלפיו, שאת השני אני יותר אוהבת. כמה אפשר לחיות עם רגשות האשמה.

אולי מישהו מהצד כן רואה את זה.
תפתחי את הנושא הזה בכל דרך שמדברת אליך:דמיון מודרך, טיפול פסיכולוגי, הדרכת הורים .נסי להיזכר איך היה להיות בת בכורה
תכתבי 3 דפים יום יום בלי לחשוב במשך שבוע על מה זה להיות אח בכור.
ציירי ציור על החוויה
תעמיקי את הידיעה בנושא.

http://www.leida.co.il/message.asp?qt=16161

אני מרגישה שאת השנייה אני אוהבת יותר חזק, אבל לא יותר מבחינה כמותית. אני חושבת שזה בגלל שכשהראשונה נולדה זו הייתה חווייה ראשונית של להיות אם, אבל כשהייתה לי תינוקת שנייה, כבר היה לי טבעי יותר לאהוב ילד שלי ולכן האהבה אליה הגיעה מהר יותר וחזק יותר. כאילו השריר של האהבה האמהית כבר ידע איך לעבוד.

ויש גם את הדף לאהוב גם ילד שני

סיפור כבד בעיניי ומעולה שפתחת אותו
השאלה שלי - האם יש אמא שאוהבת את כל הילדים שלה אותו דבר?
ואם האהבה היש שונה - האם היא בהכרח פחותה?
מעזה לחשוב שאולי את כועסת על הבכור שלך (אמא אוהבת גם כשהיא כועסת!) ואולי יעזור לשים את הדברים על השולחן את כל הכעסים.
אולי משהו כמו: אני כועסת שההריון הראשון הרס לי את הגוף. כשמעלים דברים כאלה פתאום מתחילים להבין את מהות הבעיה ולא לקשור אותה חד משמעית לילד.
אני יודעת על עצמי שבמשך המון זמן סימלתי בשביל אמא שלי נישואים כושלים לגבר אלים, שלקחו ממנה את השנים הכי יפות שלה והותירה אותה כאם חד הורית. אחי שנולד למשפחה תומכת ואוהבת קיבל יחס שונה בתכלית, הוא נקשר להצלחה ולחמימות המשפחתית. אני חושבת שהבאת ילד ראשון לעולם היא סוג של הפתעה - את לא יודעת למה את נכנסת, ולפעמים את מופתעת גם לרעה - אולי את כועסת גם על עצמך שאת אמא לא מספיק טובה וזה גורם לך לתיסכול פנימי?
בילד השני בד"כ אנחנו כבר יודעות למה לצפות, ומביאות אותו מתוך רצון להביא אותו "למרות הקשיים" - ז"א אנחנו יותר שלמות לקבל אותו, האהבה יותר שלמה - אך בעיניי הרגשות פחות חדים, לטוב ולרע.
יש טור מעניין של מלי גרין שהיא מהרהרת על סוגית שיויון האהבה המתחלקת ביחס לא שווה בין הילדים.
אולי לא עמוק בטירוף - אבל ממש אהבתי: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3273820,00.html

בתור בת שאחד ההורים אהב (אוהב) אותה פחות מאחיה הבכור, אני רוצה להגיד שכדאי לך מאוד לעבוד על זה ולא להשלים עם המצב.
אפילו שלא היתה אפליה חמורה, אלא מצב יותר עמום, כאב לי מאוד מאוד במשך שנים. זה גם יצר אצלי מרירות כלפי ההורה, שרק במאמצים קשים השתחררתי ממנה בגיל מאוחר יחסית. ובכל מקרה, היחסים עם ההורה הזה אף פעם לא ממש טובים. למראית עין הם לא רעים בכלל, אבל בתוכי תמיד יש איזושהי התנגדות, והוא מרגיש אותה. אפשר לומר שהוא באיזשהו אופן משלם מחיר.

אני לא אוהבת יותר, אני אוהבת אחרת. עם אחד קל לי מאד, ילד חמד עדין רגיש מתוק חברותי. השני אוטיסט, שצריך אותי מאד מאד לגשר בינו ובין העולם. אני אוהבת אותו בטירוף, ועם זאת מודה שאם הייתי יודעת שהוא אוטיסט בהריון איתו-הייתי מפילה. הסבל שהוא ואנחנו עוברים לא יתואר.האם אני אוהבת את אחד מהם יותר? לא חושבת. האם אני נמצאת יותר פיזית ונפשית עם אחד? אין ספק. האם מישהו מהם מרגיש מקופח? כנראה שכן, למרות שאני רוצה שהתשובה תהייה לא. האם אחד מרגיש שאני אוהבת את אחיו יותר? אני מאד מאד מקווה שלא.

קט קטית- תודה על הקישור!!!! מאוד מעניין. לאן היא נעלמה????

מי נעלמה לאן מה?

יש לי חברה שעונה לילדים שלה על טענה זו בכנות גמורה,לא שהיא אומרת את המילה אוהבת יותר או פחות אבל היא נתנה לילדים שלה להרגיש שזה טבעי שילד אחד קשור יותר לאחד ההורים מאשר אחיו,בדרך כלל אם האמא אוהבת את אחד הילדים יותר זה מתאזן אם האבא שמשלים את התמונה הפוך.כך זה היה אצלי במשפחה.

הכתבת הזאת עם 9 הילדים. פתאום אין שם יותר כתבות לקרוא

שליחה על ידי שלי* » 22 מאי 2007, 19:31

בעקבות הדף הזה, חשבתי שאולי אני אוהבת ילד אחד יותר?!
אני בטוח מזדהה איתו יותר. הבכור.
ובאמת הרגשתי שהילדה השניה ניתנה לי כמתנה מופלאה לפני שיכולתי להבין מה קורה... לפנות מקום... להתארגן על עצמי...
מאז שקראתי כאן שמתי יותר לב ליחס שלי לכל ילד. ואני יותר מסתכלת על הקטנה ורואה אותה. והיא מיד מגיבה לזה. יותר רוצה בקירבתי... ואני מתמוגגת.
עליתי כיתה בחינוך הביתי (-:

צריכה לקחת את הדף הזה עוד דרגה...
גם אני מרגישה שאני לא אוהבת את כולם אותו דבר. הקשר עם הבכור נהדר והתינוק שהצטרף גם, ישר נקשרתי אליו ויש שם הרבה אהבה. הבעיה עם האמצעי. הוא ילד מדהים ומתוק ואי אפשר לעמוד בפניו, אבל אני מרגישה שהרבה יותר קשה לי איתו ולכן מרגישה שאני פחות אוהבת אותו.
יכול להיות שעם השנים זה ישתנה, אבל היום מאוד קשה לי עם המצב הזה.
הוא מאוד קשור אלי ורוצה רק את אמא, אולי דוקא בגלל שאני משדרת משהו. אולי ריחוק או פחד.
הוא מאוד דומה לי במבנה הרגשי אני חושבת, וזה אולי מסביר את זה.
אחרי לידתו חוויתי דכאון אחרי לידה ולקח לי הרבה זמן לאהוב אותו. הייתי בטיפול ויצאתי מהדיכאון. עכשיו התחושה אינה דכאון אבל היא מאוד משונה. אני מאוד אוהבת אותו, אבל בהשוואה, זה פחות.
הוא לא מפסיד שומדבר ברובד החיצוני. המון מגע וכיף ונישוקים וישן איתי המון. אבל כל פעם שאני חושבת על זה, זה עולה.
המשפט הבא מאוד קשה לי, אני מקווה שלא תחשבו שאני מטורפת...
כשאני חושבת על מקרים של "חס וחלילה" אם היה קורה משהו והייתי צריכה לבחור כמו סופי בבחירתה של סופי, בטח הייתי בוחרת בו. לא עלינו.
נורא קשה לי לכתוב את הדברים כאן, אבל חייבת להוציא את זה.
מישהו חוותה משהו כל כך אפל?
האם זה יסתדר?
מה לעשות?
ממש אודה על תמיכה, ובעיקר עצות או רק לדעת שאני לא מטורפת כמו שאני מרגישה

שליחה על ידי אחת* » 14 מרץ 2010, 19:53

_מישהו חוותה משהו כל כך אפל?
האם זה יסתדר?
מה לעשות?_
לא חוויתי (טרייה מדי באמהות), לא יודעת אם יסתדר ובטח שלא מה לעשות,
אבל היה לי צורך עז מאוד לכתוב לך את דעתי הבלתי מבוססת והבלתי מלומדת:
זה נורמלי, זה בסדר, במובן מסוים נראה לי - אי אפשר אחרת.
הדברים האפלים האלה קיימים בתוכנו,
לדעתי טוב לנו לאוורר אותם, להתמודד איתם, לעבוד איתם
(לא יודעת איך אבל את בטח בכיוון אם את כותבת).

שליחה על ידי שניה* » 14 מרץ 2010, 21:10

מצטרפת ל אחת .
גם בעיני צריך לדעת פשוט לקבל את זה.
וגם אני מבין 3 ילדיי מעדיפה בליבי את הגדול. הקטנה עוד צעירה מדי (חצי שנה) בשביל לדעת מה איתה.. אנחנו עוד בסימביוזה.
והאמצעי... קשה לכתוב את זה. אני פחות קשורה אליו.
אבל כבר למדתי שיש תקופות בחיים וגם באמהות אולי זה עוד ישתנה, למרות שזה כבר הרבה זמן ככה.
כשאני חושבת על הגדול אני חשה מיתר מתנגן לי בלב.
כשאני חושבת על האמצעי זה לא קורה.
והקטנה כאמור עוד קטנה מדי.
עצוב.
אבל אני מנסה כמה שיותר לקבל את זה. זה טבעי. כימיה בין אנשים.
כואבת לי המחשבה/ידיעה שבמעמקי נפשו הוא מרגיש את זה.
אוחחחחחחחחחחח. )-: )-: )-:

שליחה על ידי סאלוש* » 14 מרץ 2010, 21:36

_כואבת לי המחשבה/ידיעה שבמעמקי נפשו הוא מרגיש את זה.
אוחחחחחחחחחחח._

קוראת את הכאב שלך

מכל האנשים שיצא לי לפגוש, שהיה להם עניין כזה עם רגשות שונים כלפי ילדים שונים שלהם, ברמה כזו שנגרם מזה כאב - זה היה קשור לקשרים שהיו להם עם המשפחה שלהם, בילדות. זה ככה גם בשבילך?

כי אם כן, כל סוג של עבודה שתעשי עם עצמך, אני מניחה שתתפתחי גם בכוון הזה.

אני תמיד אומרת, תסביכים עוברים בירושה. מסבתא לאם לבת לנכדה.
אבל הם נעצרים אצל הראשון שעובד איתם.
זו אחת המוטיבציות שלי לעשות הרבה עבודה רגשית ומחשבתית. לעצור את הירושה הזו של הקשיים.

שליחה על ידי שניה* » 14 מרץ 2010, 21:42

תודה, סאלוש.

מעניין מה שאת אומרת כי בחוויה שלי בילדותי הרגשתי מאד אהובה על ידי הוריי.
אפילו מועדפת ברמה מסוימת. (אולי זה הפוך על הפוך?)

יש לי עוד מחשבות בנושא אבל אני כל כך חרדה שמישהו שמכיר אותי כאן יזהה אותי.
זה דבר כל כך אישי ופרטי.

תודה, סאלוש.
גם אני חשבתי שיש קשר לאיזשהו תסביך משפחתי. אני בכורה, ולכן לא יודעת בדיוק איך זה מתחבר למיקום של כל אחד במשפחה. גם הרגשתי אהובה מאוד ולכן לא עולה לי משהו לראש שיכול להסביר את זה.
אבל אולי באמת זה דורש עבודה קצת יותר מעמיקה. אני חושבת שאולי גם קשור לזה שיש בו דברים שדומים לי, אולי את זה אני צריכה לפתור.

שניה,
יש לי עוד מחשבות בנושא אבל אני כל כך חרדה שמישהו שמכיר אותי כאן יזהה אותי
האם תוכלי לכתוב לי אותן בעילום שם או במייל פרטי? אם זה משהו שנראה לך, אמצא דרך שנתכתב ללא גילוי...
האם הרחקת לכת כמוני:
כשאני חושבת על מקרים של "חס וחלילה" אם היה קורה משהו והייתי צריכה לבחור כמו סופי בבחירתה של סופי, בטח הייתי בוחרת בו. לא עלינו.

אני פשוט מרגישה שהרגש הזה חזק מדי, לא מתמודד, ומאוד קשה לי שבכלל יש לי אותו

שליחה על ידי סאלוש* » 15 מרץ 2010, 09:59

_מעניין מה שאת אומרת כי בחוויה שלי בילדותי הרגשתי מאד אהובה על ידי הוריי.
אפילו מועדפת ברמה מסוימת. (אולי זה הפוך על הפוך?)_

היתי מהמרת שכן. אם הרגשת מועדפת, יש בך משהו... הממ... איך לומר?... משהו שלמד את העניין של להעדיף ילד אחד. משהו שמכיר את זה. משהו שבמידה מסוימת רגיל לזה. קשה לי להגדיר כי זה מעורפל. אבל יש איזה קשר בינך ובין העניין הזה של העדפה של ילד אחד.

לגבי הזיהוי... אני לא עוקבת אחרי המון ניקים. כך שאני לא יודעת מה כבר כתבת תחת הניק הזה.
אבל במקרים סופר רגישים, כשאני במיוחד רוצה לשמור על פרטיות של אחרים בחיי, אני פשוט בוחרת ניק אחר שלא מקושרים אליו שום פרטים.
אז עם האינטלגנציה שלך מניחה שתמצאי בזמן כלשהו הזדמנות כלשהי לשתף.

אני פשוט מרגישה שהרגש הזה חזק מדי, לא מתמודד, ומאוד קשה לי שבכלל יש לי אותו
זה ככה. כל כך מוכר. גם לי קשה שבכלל יש לי רגשות מסוימים.

אני מחייכת עכשיו, כשאני חושבת על זה שהרגש הזה הוא כמו הילד הפחות מועדף. יש לנו רגשות (בהתמקדות קוראים להם בד"כ "חלקים" או "מקומות") שאנחנו גאים בהם: בטחון עצמי, שלווה, סבלנות, אהבה, מסירות, מקצועיות... ממש רוצים לענוד אותם על דש הבגד (או עונדים בפועל). ויש לנו חלקים/מקומות/רגשות שאנחנו מתביישים בהם, רוצים לסגור אותם באיזה מרתף (או סוגרים בפועל). רוצים שהם ממש לא יתקיימו. לגרש אותם. הם מפחידים, מרגישים חזקים מדי. אין לנו אמון בהם שהם יתמודדו.

ומשם, מהמרתף, קשה מאוד להתפתח. אין מספיק אור, אמון, אהבה, קבלה.

אצלי זה בא בתקופות. למשל, עכשיו, קשה לי עם זה שהבן מאמץ מניירות של בעלי לשעבר. ובסך הכל זה חמוד, כי הוא ילד קטן וטוב, אבל אני מדמיינת אותו עם אותן מניירות בגיל שלושים, וזה... מציק.
וואו, היה קשה לכתוב את זה.
אבל מבחינתי זה לא שאני אוהבת אותו פחות. כי תחושת המיתר המתנגן בלב זה לא האהבה בעיני, זה רק תופעת לואי. האהבה שלי היא המסירות שלי אליהם והמחוייבות שלי כלפיהם, והכבוד שיש לי כלפיהם. ואם כרגע (אם להשתמש באותו דימוי יפה) מיתר אחד מנגן לי בקצת יותר ויבראטו מהשני, זה לא אומר שזה לא יתהפך בעוד כמה חודשים. זה גם לא אומר שאני לא אוהבת אותו.
לגבי מחשבות אפלות, אני חושבת שלכולם יש אותן (כאלה או אחרות). להכיר בזה יותר טוב מאשר לא להכיר בזה...

שליחה על ידי מצ'רה* » 15 מרץ 2010, 11:40

כי תחושת המיתר המתנגן בלב זה לא האהבה בעיני, זה רק תופעת לואי. האהבה שלי היא המסירות שלי אליהם והמחוייבות שלי כלפיהם, והכבוד שיש לי כלפיהם.
יפה!

שליחה על ידי סאלוש* » 15 מרץ 2010, 12:45

חשבתי הרבה על המיתר הזה המתנגן, לאחרונה.
לא במילים האלה. חשבתי על ההבדל בין אהבה לחיבה.

חשבתי שאהבה זה משהו נשגב כזה, לא הכי ברור, ועמוק.
וחיבה זה מה שיש או אין ביום-יום. פשוט וברור.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז מה עושים כדי שהילד הקצת פחות מועדף לא ירגיש וייפגע מזה? קשה לי המחשבה שאני פוגעת בו ואפילו בעלי אמר שהוא מרגיש את זה ובטוח גם הילד /:

וואו איזה אומץ לרשום את זה, אני ממש חושבת על זה לאחרונה אבל אין לי שופ סיכוי שארשום על זה, למרות שחיפשתי ברשת וכך הגעתי, נחמד מאוד לראות שהרגישו כך קודם, אין לי ספק שאני אוהבת את כולם באותה מידה וכו כו כו אבל בהחלט כרגע יש אחד טיפל'ה מעל. בטוח שזה ישתנה ויוחלף בתקופות אחרות

באופן טבעי

באופן טבעי