מישהו לרוץ איתו

[ציפ_ציף*]

הייתי שבוע שעבר בסרט "מישהו לרוץ אתו" ע"פ סיפורו של דוד גרוסמן, סרט ישראלי ולשם שינוי מאוד איכותי (מומלץ מאוד).
יצאתי מהסרט מלאה במחשבות ושאלות. הסרט מציג בצורה לא מיתיפיפת את בעיית הסמים אצל הנוער.
חלק גדול מהחברה האלה שנופלים מגיעים מבתים טובים, אכפתיים.
אבל משהו קרה שם בדרך.
בתור אמא למתבגרים, אני חיבת לומר שאיני שקטה ,אני לא יכולה לומר: הילדים שלי גדלים במוסדות חינוך דתיים, אצלינו זה לא קורה. לצערינו גם אצלינו ראינו נפילות ולאף אחד אין תעודת ביטוח שתגן על ילדיו.
התובנה היחידה שאני כרגע יוצאת איתה היא, שילד צריך לדעת שיקבל את כל החום והתמיכה בבית, שלא יצטרך לחפש חום במקומות אחרים...
הלוואי והיה אפשר למנוע את ההתנסויות הראשוניות האלו שמביאות להיתדרדרות הזאת.
אני מודעת לכך שיש גיל בו רוצים את העצמאות להתנסות בחוויות חדשות.
מקווה שהילדים שלי ישכילו לקבל רק חוויות שיעצבו אותם ולא יפילו אותם.
אבל חייבת להודות שעמוק בבטן מתפרפר לו פחד.

[עירית_לוי]

ציפ ציף, גם אותי מחשבות כאלה תמיד הטרידו, אפילו עוד לפני שהפכתי לאם.

מקווה שהילדים שלי ישכילו לקבל רק חוויות שיעצבו אותם ולא יפילו אותם.
לדעתי, מה שיכול ליצור את החוסן אותו אנחנו מחפשות, זו דרך התנהלות עם הילדים שמאפשרת להם להיות מי שהם.

אני מאמינה שחופש וכבוד לילד, וקבלה של הילד כפי שהוא בלי ניסיון לשנות אותו או לתקן אותו - יובילו למצב בו הוא לא יחוש צורך להתקומם, למרוד וללכת עד הקצה. הוא יוכל פשוט להמשיך להיות מי שהוא . אם אף אחד לא הפריע לו בדרך, אז אין לו מה ללכת ולחפש. אם לא נפריע לו להיות מחובר לעצמו ונאמן אל מי שהוא, הוא לא יחוש צורך לצאת ולחפש את עצמו.

לעומת זאת, אם ננסה לעצב את הילד בצורה כזאת שתדכא את האישיות שלו ולא תתן מקום וכבוד לרצונות שלו – יש סיכוי שנוביל אותו בדיוק לשם.

מצאתי שההבנה הזאת די מרגיעה אותי.
כמובן שזו אינה תעודת ביטוח, אבל אצלי זה יוצר שקט.

ממליצה מאוד לקרוא את המאמר תסמונת הכשל החינוכי הנרכש, מאמר שמפרט וממחיש את תפיסת העולם הזאת.

זה מדבר אלייך?

[ציפ_ציף*]

וקבלה של הילד כפי שהוא בלי ניסיון לשנות אותו - מתחברת מאוד.
אבל, וכאן אולי יש לי איזו הסתייגות קלה, אני מאמינה שיש דרך שצריך להתוות, לא כל התנהגות אני מוכנה לקבל ולא כל בחירה של הילד, זה מה שנקרא "חינוך"בעיני, חשוב מאוד לקבל את הילד אך חשוב גם לנווט אותו, להרגיש לאן הוא הולך ועם מי. להשתדל שיהיה במקום טוב, עם מודל טוב לחיקוי, זה לא מבטיח הצלחה אבל זאת ההשתדלות שלי למענם.

[ציפ_ציף*]

לא הצלחתי לקרוא את המאמר אבל ממה שאני מבינה העקרון הוא נגד חינוך בכפיה,
כמובן שגם לזה אני מתחברת וכשאני אומרת שיש לכוון את הנוער, אז הכוונה היא בהמון רגישות, אכפתיות והעיקר ע"י דוגמה אישית ששווה להתחבר אליה.
בכלל כל אנשי החינוך הגדולים שהכרתי היו פשוט אנשים בעלי מידות טובות שההתנהגות שלהם הפכה להיות מודל חיובי. לא איזה דגם שצריך לשכפל אלא אדם שנותן השראה חיובית.שגורם לך לרצות להיות טוב יותר.

[עירית_לוי]

אבל, וכאן אולי יש לי איזו הסתייגות קלה, אני מאמינה שיש דרך שצריך להתוות
לא אמרתי לא להתוות דרך בכלל. עצם הנוכחות שלך, עצם מי שאת כבנאדם היא היא התווית הדרך בעיני. המודל לחיקוי שדיברת עליו.
זה לא שהילד גדל בתוך ריק. הוא גדל בנוכחות ההורים שלו ומחקה לא רק את מה שהם עושים אלא בעיקר את ההוויה שלהם.
זה בפני עצמו מספיק. לא צריך "להנדס" בנוסף לזה שום דבר

[ואם כבר "להנדס" משהו אז רק נקודות בהוויה שלנו שאנחנו רוצים לשפר. הרי הילד בכל מקרה ילמד בעיקר מההוויה שלנו ויחקה אותה, ופחות מהקשבה לדעות שלנו על איך רצוי להיות.]

זה התנאי הראשון.
התנאי השני, לתפיסתי, הוא לא לקלקל את מה שיש על ידי התייחסות שיפוטית, מדכאת ומבטלת.

לא כל התנהגות אני מוכנה לקבל ולא כל בחירה של הילד,זה מה שנקרא "חינוך"בעיני
אני חושבת שכאן השאלה החשובה היא איך את עושה את זה, איך את למשל מתייחסת להתנהגות שהיא "לא מתאימה" מבחינתך.
אם את אומרת את מה שאת אומרת בלי שיפוטיות ברקע, בלי לתת לילד תחושה שהוא "לא בסדר", בענייניות ובלי נימה של האשמה, בלי להחליש אותו על ידי צורת הדיבור וההתייחסות שלך אליו – את בעצם כן מקבלת אותו. את נותנת מקום למי שהוא.

הדיכוי שדיברתי עליו הוא דיכוי של המכלול של הילד כבנאדם.
לילד יש הרבה פנים, לדוגמא: לפעמים הוא שמח ולפעמים הוא כועס וצורח. כאשר משדרים לילד שבגלל שעכשיו הוא בוכה וצורח במקום לדבר "יפה", הוא ממש לא בסדר, הוא ילד רע וכו' – גורמים לו להרגיש שמי שהוא זה "לא בסדר". ואז לאט לאט הוא יתחיל לדכא את החלק שבו שרוצה לצעוק לפעמים. לא יהיה לו חופש להיות מי שהוא כי הוא ינסה כל הזמן להיות "בסדר".
אני לא אומרת לא להגיד כלום. אני אומרת - להגיד את מה שיש להגיד אבל בלי לשפוט ולדכא.

אם אני צריכה לתמצת לשני משפטים את מה שנקרא "חינוך"בעיני זה יהיה:

1. התוויית דרך באמצעות הנוכחות שלנו, ועבודה על ההוויה שלנו (כי היא משמשת מודל לחיקוי).
2. קבלה מלאה של הילד כפי שהוא תוך המנעות מהתייחסות שיפוטית ומחלישה.

(העבודה על ההוויה מסעיף 1 מאפשרת בין השאר גם להיפרד לאט לאט מהשיפוטים האוטומטיים שלנו, כלומר מאפשרת ליצור ביתר קלות את סעיף 2).

[ציפ_ציף*]

מאוד מתחברת לעיניין השיפוטיות, או יותר נכון האי שיפוטיות.
מרגישה שיש לי כאן עבודה, לפעמים אני מוצאת את עצמי במקום הזה, למזלי יש לילדים שלי תובנות רגשיות שמדהימות אותי כל פעם מחדש והם משקפים לי את הטעויות שלי: "אמא ,למא דיברת אלי בצעקות, יכולת פשוט לבקש". למדתי לומר סליחה והם יודעים להעריך את זה.
המסר שצריך לעבור הוא שההורה אינו יודע כל, הוא אדם עם חולשות ורגשות, הוא יכול לטעות אבל הוא הסמכות הקובעת בבית.

[ציפ_ציף*]

ובלי קשר לדיון,
הבחורה בסרט שרה כ"כ יפה, נקי ,גם הבחירה של השירים היתה טובה.
בקיצור מי שעוד לא ראה, לרוץ לראות.
<ציפציף מאבדת עשתונות ממוסיקה טובה>

[עירית_לוי]

המסר שצריך לעבור הוא שההורה אינו יודע כל, הוא אדם עם חולשות ורגשות, הוא יכול לטעות אבל הוא הסמכות הקובעת בבית.
אם את מדברת על סמכות שלא נדרש כוח על מנת להפעיל אותה, אני מסכימה איתך

אני חושבת שסמכות ההורה היא דבר חשוב והכרחי. ילד לא יכול לגדול בתוך ריק. הוא זקוק לנוכחות משמעותית של ההורה שלו כדי לחוש ביטחון. אבל אני גם מאמינה שכדאי להשתמש בה, בסמכות, בזהירות יתרה בגלל הכוח הרב שטמון בה.

"סמכות" בהקשר המקובל של המילה היא משהו שהפך בתרבות שלנו ל –

1. מטרה שמקדשת את האמצעים. לפעמים אנשים מתנהגים בדרך מסויימת עם הילדים שלהם רק כדי להפגין את הסמכות ההורית שלהם, כדי להראות מי "שולט" בבית הזה. מפגינים סמכות רק או בעיקר כדי לחזק אותה (מה, שאגב, לדעתי, רק מחליש אותה מנקודת מבטו של הילד) ולא כי זה באמת רצוי או נדרש בסיטואציה הספציפית.

1. הדבר הראשון ששולפים כדי לפתור קונפליקטים עם הילדים. ואז, בדרך כלל, הסמכות גם מופעלת באופן אוטומטי ולא מתוך שיקול דעת ובחירה. הבעיה עם סמכות בהֶקְשֵר כזה היא שהרבה פעמים אנחנו מפעילים אותה אחרי שהילד לחץ לנו על נקודה רגישה, ואז אנחנו כבר ממש לא "שם", לא באמת נוכחים שם.

לזה, בעיני, כדאי מאוד לשים לב ולשם כדאי לא ליפול - כי המחירים של זה הם גדולים.

ואם לחזור לנושא עימו פתחת את הדף –
הזהירות הזאת היא זו שיכולה לעשות את ההבדל בין ילד שירגיש בשלב מסויים צורך למצוא את עצמו (כי העצמי שלו דוכא) עד הליכה לקצה, לעומת ילד שמחובר לעצמו ולא זקוק לכך.

מה את אומרת?

(חוץ מזה עכשיו אני מאוד רוצה לראות את הסרט. עשית לי חשק קראתי את הספר מזמן...).

[ציפ_ציף*]

מתחברת לכל מילה,
עכשיו רוצי לראות את הסרט!

[עירית_לוי]

המממ. לא כזה פשוט. אני חושבת שאיזה שלוש שנים לא ראיתי אולם קולנוע מבפנים. אולי איזה בוקר או אחה"צ או שגם הפעם אמתין לגירסת הדי וי די

[ספינה_טרופה*]

ציפ ציף,
קראת את הספר?
קראתי את הספר לפני שנתיים, לא ראיתי את הסרט.
לא זוכרת כל פרט ופרט, אבל זוכרת בגדול עד כמה הסיפור פשוט מרגש.
_הסרט מציג בצורה לא מיתיפיפת את בעיית הסמים אצל הנוער,
חלק גדול מהחברה האלה שנופלים מגיעים מבתים טובים, אכפתיים.
אבל משהו קרה שם בדרך,_

הספר אמנם מדבר על זה, אבל הסיפור הרגיש לי יותר בכיוון הפנטסטי - פנטזיה , נאיביות.
איך ילדה בת (15-16?) יכולה לגמול את אח שלה הגדול מסמים?
איך זה יכול להיות? רק בזכות הנחישות והאהבה.
הספר חרט אצלי את הוויתור והיאוש של ההורים, ואת התחושה שלה, של תמר שרק היא יכולה כי רק לה יש מספיק אכפתיות.
אני חושבת שהספר בא לדבר על הבעיתיות שקיימת בעולם ההוא של הסמים, על האכזריות של אותם אנשים שמנצלים את הכשרונות שלהם.

בכל מקרה הספר הוא מצויין כי הוא נכתב ע"י מבוגר, ומביא את נקודת המבט של נער-ה בגילאי 15-17 בלי נקודת מבט של מבוגרים.
(הרי אני בטוחה שאף הורה לא יוותר ויתייאש מהילד שלו, אבל לעיתים נערים ונערות מרגישים כך ואת זה הוא ביטא מצויין בספר, הוא לא נתן במה רחבה להורים היו דמויות מאוד שטוחות, וזה טוב מבחינה ספרותית).

---

_מקווה שהילדים שלי ישכילו לקבל רק חוויות שיעצבו אותם ולא יפילו אותם.
לדעתי, מה שיכול ליצור את החוסן אותו אנחנו מחפשות, זו דרך התנהלות עם הילדים שמאפשרת להם להיות מי שהם._

אני מאמינה שהדיון למעלה הוא נכון לגבי רוב רובם של מי שמתנסה בסמים,
אבל יש ילדים-נערים-מבוגרים שבוחרים להתנסות בזה, פשוט כי הם בוחרים.
זה לא משהו שההורים עושים או לא עושים (לדעתי) יש אנשים שיש להם מנגנון של הרס עצמי. ככה הם נולדו באופי.
יש להם כוחות עצומים וכל זה מופנה נגד עצמם, כי הם מפחדים נורא להיות הם עצמם.
כי להיות הם עצמם דורש מהם משהו שכרגע מפחיד אותם להתחייב לעצמם.
זו בחירה שלהם, בחירה שנראית לנו רעה, אבל זו בחירה בדיעבד, טובה ונכונה, כי הכוחות שלהם להרוס את עצמם הם כוחות עצומים שיכולים להיות מופנים לדברים גדולים, אבל משום מה יש להם דרך מסובכת לעבור לפני כן.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן.

[ציפ_ציף*]

לא קראתי, אבל עכשיו עשית לי חשק, למרות שצפיתי בסרט.
בסרט ההורים לא נמצאים בפועל, יש גם מסר סמוי שהם לא שם בשביל הילדים שלהם.
כמו מין ג'ונגל שהם צריכים לשרוד אותו (או לא) בלי שום עזרה או תמיכה.
עצוב, כי כמו שכתבת , זה מה שהם באמת מרגישים.

אבל זו בחירה בדיעבד, טובה ונכונה, כי הכוחות שלהם להרוס את עצמם הם כוחות עצומים שיכולים להיות מופנים לדברים גדולים, אבל משום מה יש להם דרך מסובכת לעבור לפני כן. השאלה המפחידה היא,האם באמת הם יצאו מזה...

[עירית_לוי]

זה לא משהו שההורים עושים או לא עושים (לדעתי) יש אנשים שיש להם מנגנון של הרס עצמי. ככה הם נולדו באופי.
יש להם כוחות עצומים וכל זה מופנה נגד עצמם, כי הם מפחדים נורא להיות הם עצמם.
נקודה מעניינת למחשבה...

אני מתלבטת (בקול רם ) - אולי החלק המולד הוא העוצמות הגדולות, אבל הפחד להיות אני עצמי הוא בעצם החלק הנרכש כתוצאה מיחס ההורים?
עד כמה חלקים מולדים, כל עוד לא מדובר במום או בבעיה אורגנית, יכולים להיות הרסניים?
מה דעתכן?

[ציפ_ציף*]

לי יש הרגשה שמדובר ביותר ממשהו מולד,יש תהליכים הרסניים שילדים מגיעים אליהם אחרי כשלונות וחוסר הערכה עצמית,
אלה לפעמים נובעים כתוצאה מקושי מולד לדוג' ליקויי למידה ,הפרעות קשב וריכוז,או סתם ילד עם עוצמות חזקות שהיה קשה להכיל אותו,
כל אלה בשילוב חברה שלילית יכולים להפיל ,שאני כותבת חברה שלילית אני לא מתכוונת לילדים "רעים" אלא לחברה' שנמצאים במקום לא טוב מבחינה אישית ויכולים לסחוף איתם נספחים...

אבל כמו שספינה טרופה כותבת יש להם כוחות אדירים שאפשר להמריא איתם או חלילה ליפול,
יש נשמות שמרוב שהן גבוהות העולם מתקשה להתמודד איתן.

[מיכלונת_פה*]

זה לא כ"כ הנושא של הדף אבל הסרט ממש ריגש אותי... עד כדי דמעות.. ודווקא לא בקטעים "עצובים"... בכיתי למשל בקטע של הנער עם הכלבה במעיין, וכשהרביצו לה בכלל כבר יבבתי... כנראה זה הציף אצלי דברים אחרים...

[מיכלונת_פה*]

והקטעים עם הסמים וההזרקות היו לי פשוט מזעזעים לצפייה... לא הייתי מסוגלת...

[ילדה_סובלת_מכאבי_ראש_מסתוריים*]

נראה לי נכון לחזור לדף הזה בימי החופשה,יש כאן הרבה נקודות למחשבה להורים למתבגרים ובכלל.

[סגו_לה*]

מעלה את הדף הזה מהארכיון....
היום יש לי שני בנים בתיכון,אני מגלה שככל שאני נותנת בהם יותר אמון כך החששות שלי יורדות,כלומר,אם פעם חששתי שיהיה עם חברה שמעשנים,היום הוא מספר לי :"ביום העצמאות עשינו אצל א' מסיבה,היו בירות,נרגילה והיה כיף".
אני רגועה שהוא מספר ואני סומכת עליו,אני לא נבהלת מניסיונות העישון ,דווקא בגלל שהוא משתף אותי בגילוי לב.
אני בוטחת בו שלא יסחף מעבר לזה.
מה שהכי מרגש אותי בילדים שלי,גם הצעירים יותר זה האופן הנקי והישר בו הם מוכנים לשתף ברגשות שלהם.
אולי זה דור יותר פתוח,אולי אנחנו הורים יותר מקבלים,אבל הלגיטימיות שקימת היום לבטא גם רגשות קשים כמו כעס ,לא היתה שהייתי נערה.
אז למרות שאומרים שהדור הזה עם פחות כבוד למבוגרים ולערכים אני רואה את גדולתו באמת שבו.

[עירית_לוי]

ואוו, איזה יופי!
זה נשמע כל כל כל כך נכון. לסמוך עליהם.
ויחד עם זאת זה ממש לא מובן מאליו להרפות כשמדובר בילדים שלך כשהם נחשפים לעולם.

בקיצור - ואוו

[סגו_לה*]

ממש לא מובן מאליו להרפות כשמדובר בילדים שלך כשהם נחשפים לעולם.
נכון,במיוחד שהחינוך הוא דתי.
אבל למדתי שהתנגדות יוצרת התנגדות חזקה יותר.זאת סינרגיה (זוכרת,לחיות סינרגיה ?)
אם אני בלי פחד,בהקשבה אמיתית,אני יכולה גם להשחיל מסר שיתקבל.
הקושי הוא כשהילד בא עם רעש של התנגדות ואז יש מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו.אז אני מנסה להוריד נוכחות,לחכות לשעת כשר ולראות מה יבוא.

[עירית_לוי]

אבל למדתי שהתנגדות יוצרת התנגדות חזקה יותר.זאת סינרגיה (זוכרת,לחיות סינרגיה ?)
כמובן שזוכרת.
וזה מאוד מחובר לתפיסת העולם שלי מזה שנים. יש פה אפילו דף שכולו בנושא הזה שהשתתפתי בו פעם.
את יודעת, בפועל גיליתי שמה שעוזר לי לשחרר בצורה עמוקה - מהלב ולא רק מהרציונל - זו אמונה, והיכולת לסמוך. מעניין אותי לשמוע ממך, מהכיוון של הדת, איך את רואה את זה. איך העיקרון הזה מתחבר לך לאמונה. מתי הוא משתלב וקל לך איתו ומתי לא. אם בא לך לספר כמובן.

[סגו_לה*]

עירית,יפה מה שכתבת על אמונה,
אשתף במשהו,הלוואי שאשכיל להיות בזה כל הזמן...
ר' נחמן אמר לא להתעקש על שום דבר.
שום דבר לא שווה התעקשות.
שאני מול התנגדות של ילדי (ועם התיכוניסט יש לנו חבל"ז התנגדויות....) אז קודם כל אני מנסה להיות מודעת לזה שאני בהתנגדות.
אני רואה את ההתנגדות ואיך היא נמצאת בגוף הפיזי שלי,זה יכול להיות בכתפיים,בצוואר או מערבולת בבטן.
ואז אני מניחה.
לא הופכת ל"צד" במאבק הזה.
אפילו שיש כאן עיקרון שקשה לי לוותר עליו כמו דיבור מכובד,מרד,וכדו'
אבל אני מנסה לשקף לו את הרגש שלי :" מצער אותי שאתה פוגע באח שלך" או "נפגעתי עכשיו מהצורה שדיברת אלי"
וזהו.
לא שיחות מוטיבציה,לא הרצאות תוכחה.
עוזבת.
אני מאמינה שיש כאן עבודה שלי על המידות שלי,בעיקר על כעס ואיפוק.
מלבד זאת לגבי אמונה,יש לי את האמונה בילדים שלי,הם נשמות טובות ואני מצליחה לראות את זה מעבר למה שנמצא על פני השטח,אני יודעת שבסה"כ הם בסדר...
יצאתי קצת עילגת (אני עדיין בבלבלה שאחרי לידה:-\)

[סגו_לה*]

חוזרת עכשיו ממפגש של סינרגיה,
איך שמתחיל המפגש,רותי,המנחה פותחת נושא "סמכות".(מדהים איך תמיד עולה נושא שאני עסוקה בו)
על פי הסינרגיה,סמכות מגיעה מחסר,יש כאן עסקת חבילה:אני אתן את החופש שלי ואקבל תחושת ביטחון.אבל העסקה הזאת תמיד מגיעה מ"לא" ממקום בו אני לא מאמין במלאות שלי,באור ובתנועה שאני.
נתן לי זוית ראיה נוספת כשאני עם הילדים או שאני מחפשת סמכות במקום לסמוך על הקול הפנימי שלי.

[עירית_לוי]

_אשתף במשהו,הלוואי שאשכיל להיות בזה כל הזמן...
ר' נחמן אמר לא להתעקש על שום דבר.
שום דבר לא שווה התעקשות._
נכון, בייחוד אם זה לגמרי לא בידי הדבר הזה שאני מתעקשת עליו.
(לא שזה קל לקלוט מתי זה לא בידי...)
כשאני יודעת שזה בידי אלוהים, כלומר בידיים טובות ואוהבות, קל לי יותר להפסיק להתעקש.

תודה על השיתוף

[סגו_לה*]

כשאני יודעת שזה בידי אלוהים, כלומר בידיים טובות ואוהבות, קל לי יותר להפסיק להתעקש. מקסים ! @}

תודה לך עירית על המילים המחזקות האלו.