נורא רוצה ללמוד אבל

אנונימי

הדיון בנושא אוניברסיטה או לימוד עצמי הועבר לדף משלו (תזמורת הים)

אני לא כותבת כאן הרבה, בדרך כלל קוראת סבילה, נמצאת רחוק (ארה"ב) ומקנאה מאד מאד בביחד המדהים הזה שנוצר כאן, שחרג כבר מזמן, כך נדמה לי, מהסייברספייס ועבר לעולם האמיתי.
רציתי לחלוק עמכם התלבטות שמציקה לי מאד כרגע, בתקווה שאולי אקבל תגובות שיעזרו לי להחליט מה לעשות.
בשנה שעברה למדתי שנה א' (מתוך 4) הומיאופתיה קלאסית בניו יורק. היה מדהים. פשוט התאהבתי וברור לי שזה (גם) מה שאני רוצה לעשות בעתיד הנראה לעין. השנה נטלתי פסק זמן בשל הולדת בני בסוף מאי. לא רציתי להפרד ממנו, והיה לי גם ברור שאני אהיה מאד עייפה בשנה הזו (וכל כך צדקתי...). מדובר, אגב, בשלושה ימים בלבד מדי חודש, אבל אינטנסיביים מאד, 9 שעות לימוד מדי יום - מה שפסל את האפשרות לקחת אותו איתי (יחד עם הנסיעות מדובר ביום של 0630 או 0700 עד 2000). אגב, אלה 3 ימים רצופים (שישי-ראשון). אני משתוקקת ממש לחזור ללימודים בספטמבר, אבל חוששת מאד מהפרידה ממנו. הוא אמנם יהיה עם אביו ואחותו הגדולה בת ה-4, ובכל זאת... הוא צמוד אלי כל הזמן, יונק ואני חוששת שאגרום לו להפסיק לינוק או לטראומה, או... אולי אני מגזימה?!? האם מישהו out there התנסה בדבר דומה? הוא יהיה בן חמישה עשר חודשים בסוף השבוע הראשון בספטמבר. אודה מאד מאד על תגובות.

האם משפחתך יכולה לבוא אתך למקום הלימודים, לשהות ליד, כך שתשנו יחד?

לא ממש, יתכן שהם יוכלו להיות ליד בשבת או ראשון אבל בשישי בטוח שלא. אני חוזרת מדי יום הביתה, אגב.

אולי יש אפשרות שתשאבי עבורו בזמן שאת נמצאת בלימודים? בגיל שנה ושלוש אפשר לנסות להסתדר עם מוצקים, מים וחלב שאוב. ואם הם באמת יוכלו להיות ליד בשבת וראשון אז אולי אפשר להסתדר בשישי פעם בחודש.
מתוך הדברים שלך נשמע שאת ממש רוצה ללמוד, שזה יביא לך אושר והרבה טוב. אז כדאי לעשות מאמץ, לפחות לנסות להגשים את החלום.

אני בהחלט מתכוונת לשאוב. אני מניחה שהשאלה שלי, אם לנסות למקד - היא בעצם האם אני אעשה לו טראומה? מדובר אמנם "רק" בשלושה ימים אבל זה יכול להיות מאד מבלבל לתינוק - אמא פתאום נעלמת לשלושה ימים וחוזרת רק בלילה. נדמה לי שזה יותר מבלבל ובעייתי מאמא שכל יום עוזבת את התינוק לx שעות - לפחות הוא יודע למה לצפות. וחשש אחר - האם יתכן שהוא יפסיק לינוק (כפי שחוזה בעלי) - ביחוד נוכח העובדה שכבר עכשיו הוא מתענין מאד באוכל מוצק. בניגוד לבתי שינקה עד גיל שלוש ובכל הזדמנות - הוא ממש לא מתענין במיוחד ואולי זה מקרה של הפרה שרוצה להיניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק... לי חשוב להיניק אותו לפחות עד גיל שנתיים אם לא יותר. בפרט כיוון שהוא תינוק אלרגי עם אבא שאלרגי להמון סוגי מזון.
את בתי לא עזבתי בגיל הזה ליותר משעה פה ושם, אז זה די מפחיד אותי...

מירב,

על השאלה האם תעשי לבנך טראומה אף אחד לא יכול לענות. כהורים, הרבה פעמים אנחנו גורמים לילדינו טראומות מבלי שנהיה בכלל מודעים לכך, לעומת זאת משהו שחשבנו שהוא מאד טראומטי יכול לעבור בקלות רבה מששערנו.

נראה שאת השאלה האם לצאת ללמודים הללו את צריכה לשאול רק את עצמך.
שאלה שאולי יכולה להועיל היא: האם את ממש רוצה לעשות את זה עכשיו, או שאת רוצה לעשות את זה עכשיו כי בעתיד לא תוכלי לקחת את הקורס הזה.
ומכאן עולה השאלה: האם את רוצה לחיות עכשיו כפי שמתאים לך עכשיו- בהווה או שאת מעדיפה לוותר קצת בהווה על מנת לזכות בעתיד טוב יותר?

(מכיוון שהגישה הנפוצה היא לוותר בהווה למען עתיד טוב יותר, אומר כמה מילים על האפשרות השניה: לחיות כאן ועכשיו זה אומר לוותר על בטחונות (בתחומים שונים)שאנו נוטים לאגור למען העתיד. זה אומר לוותר על הרבה "נכון" ו"צריך" ו"כדאי" למען "רוצה" "מתאים לי" "אני אוהבת". זה גם אומר שבאמת אי אפשר לדעת מה יהיה. וזה אפשרי רק אם נאמין שבכל רגע ורגע נדע לבחור את הטוב והנכון ביותר עבורינו, ונאמין שתמיד תהיה קיימת אפשרות כזאת למשהו שהוא טוב ונכון עבורינו.)

אין כאן תשובה נכונה או לא.
יש כאן שאלות שכדאי לך לענות עליהן לעצמך בכנות. למעשה אלו שאלות טובות להרבה מצבי התלבטויות בחיים.

ברגע שאת תהיי שלמה עם ההחלטה - כל החלטה, לבנך ולכל בני משפחתך ואפילו לעצמך יהיה קל יותר לחיות עם התוצאות של אותה החלטה שתחליטי.

חזקי ואמצי.

אורנה
אהבתי מאד את מה שכתבת
זה עוזר לי בכלל בעניין אחר. תודה

אורנה,
המון תודה על תגובתך. זה מאד עוזר בתהליך גיבוש ההחלטה. אני באמת צריכה לשבת ולעשות חשבון נפש. אתמול ישבתי עם בן זוגי ודיברנו על זה, ודי ברור לי ולו שההחלטה צריכה לבוא מהלב ולא מהשכל. השכל אומר שחבל להפסיד את השנה הזו וכו', הלב - אומר דברים הפוכים: מצד אחד, אני מאד מאד רוצה ללמוד, מאד נהניתי בשנה שעברה והשנה למרות שתכננתי ללמוד לבד, להעשרה עצמית, זה לא ממש יצא - היו לי מליון דברים אחרים לעשות. מצד שני הלב אומר, ואפילו צועק - שאני לא רוצה עדיין להשאיר את התינוק בלעדי. בקיצור, אני צריכה לישון על זה. אני רוצה ליהנות משנת הלימודים ודי ברור שאם אני אהיה עסוקה כל הזמן ב"מה קורה עם עומר", אני לא ממש אהנה...
בסך הכל זו רק שנה אחת ברצף הארוך (כך בתקווה...) של החיים ואני צריכה להפנים את העובדה שלא יקרה כלום אם אחכה עוד שנה, בסך הכל תינוקי יהיה בן שנה רק פעם אחת... וברור שכשיהיה בן שנתיים זה יהיה הרבה יותר קל.

שההחלטה צריכה לבוא מהלב ולא מהשכל
האם אפשר לנסח זאת שההחלטה צריכה לבוא גם מהלב וגם מהשכל? למה הסתירה? זאת אומרת - בשכל את אומרת לעצמך - אני רוצה ללמוד וחבל להפסיד וגם את אומרת לעצמך אני רוצה להשיאר עם התינוק שלי וכלום לא יברח לי. עכשיו צריך לבחור. במישור של השכל - מה נכון לעשות, על מה נכון לוותר. גם צריך לבחון את המציאות - האם זה בכלל אפשרי לדחות את הלימודים, האם ישנם פתרונות שיאפשרו את הלימודים וכו'... כמובן שגם הלב וההרגשה צריכים להיות מתואמים, אבל למה בסתירה?

התכוונתי שהלב צריך להוביל. וב"לב" אני מתכוונת גם לאינטואיציה.

מרב, אם זה עוזר, גם אני הייתי בדילמה דומה. הייתה לי הזדמנות (ורצון רב) ללמוד משהו שממש רציתי ואילו ניסיתי לעשות קומבינות עם שמירה. אולי אבא, אולי סבתות, אולי בייביסיטר, אולי שילוב... שאלתי, בדקתי ובסוף פניתי גם לעצמי והבנתי שממש ממש אבל ממש אין לחץ והכי הייתי רוצה להישאר עם אומני בלי כל הבלאגן הזה.
ואני ממש לא מצטערת על זה ויודעת שאם אכן זה יצטרך לקרות, אני אלמד במחזור הבא.
זה בסה"כ זמן! וכמו שאמרת הוא לא יהיה בן שנה שוב.

ורד, תודה על תגובתך. נראה לי שהדבר הנכון לעשות מבחינתי הוא לדחות את הלימודים בשנה נוספת, ולהמשיך ללמוד באופן לא פורמלי בשנה הקרובה. עכשיו נותר רק לבדוק אם בית הספר יאפשר לי לדחות את שנה ב' שוב. אני רוצה לבדוק גם אופציות להמשיך ללמוד בארץ, די בטוחה שיש בארץ לימודי הומיאופתיה. ואם נחזור בשנה הבאה לישראל - יהיה לי יותר קל להכנס לשנה ב' מאשר אם הייתי צריכה להכנס לשנה מתקדמת יותר.

דבר שמקשה עלי להחליט הוא העובדה שאני מוקפת (אבל ממש...) באנשים שממש לא חיים באופן טבעי, בין אם אמהות שאורח חיי ואופן גידול הילדים שלי נראה בעיניהן במקרה הטוב כאקסצנטריות או במקרה הפחות טוב כאיום על האופן שבו הן בחרו לגדל את ילדיהן, ובין אם חברים או בני משפחה, שרובם אמנם נמצאים רחוק, בישראל, אבל אינם מהססים לחוות דעתם על כל נושא בטלפון. חברי הטובים ביותר מנסים לגאול אותי מיסורי (המדומים, אבל כך הם רואים זאת) ולשכנע אותי "לחזור לחיים". מיותר לציין שאין להם ילדים. רוב הידידים והמכרים שלנו כאן שמים את הילדים בdaycare, מבלים המון בזוגות (בכל זאת אנחנו נמצאים לא רחוק מדי מניו יורק) ובשבתות מטפסים על הקירות כשהילדים איתם בבית. בקיצור - חסר לי שבט, אנשים שהם Like-minded ושנמצאים בשלב דומה בחיים. מישהו מכיר אנשים כאלה בניו ג'רסי??? מבחינה זו אני חושבת שיהיה לי הרבה יותר טוב בארץ (ולמעשה לא רק מבחינה זו). הנשים שאני מכירה כאן מתחלקות כמעט בלי יוצא מן הכלל לנשות קריירה מחד ולאמהות שלא רוצות יותר מאשר להיות עם הילדים בבית מאידך. את האחרונות אפשר למצוא בפארק כשהן משוחחות בעיקר על שיפוצים ושיפורים שהן עושות בבית, על הרכישות האחרונות שלהן ועל הילדים. אני לא שייכת לאף אחת מהקבוצות וכאן בעייתי העיקרית. אני אשת קריירה בדימוס שנמצאת בבית אבל מתעניינת גם בעולם שמחוץ לילדים, לבית ולמכונית. נקרא לו עולם הרוח. יוצא שאין לי כאן קבוצת התייחסות. וברור לי מהקריאה באתר שבארץ יש לי קבוצת התיחסות ענקית.

מרב,
ראי את עצמך כנושאת את לפידך המפיץ את אורך הייחודי אי שם בגלות.
בכל מקרה, גם בארץ אין הדברים פשוטים כל כך כאשר יש מי שחי שלא על פי אמות המדה המקובלות (גם אם, ובמיוחד אם אמות מידה אלו אינן עולות בקנה אחד עם תפישת המציאות שלך).
ובכל זאת, בדרכך. בנחישות.

חזקי ואמצי

אני חושבת שמהאתר הדברים נראים יותר גדולים ממה שהם במציאות. זה נכון שיש קבוצות תמיכה, אבל לא תמיד קל למצוא ולהגיע אליהן. במיוחד כשאת מוקפת אנשים דיי קונבנציונליים.
יש לנו חברה טובה בניו יורק בהריון ראשון. רוצה להכיר? זה קרוב בכלל?
>לורד אין מושג על המרחקים שם בניו יורק< לגבי הומיאופתיה, יש אחלה מקומות ללמוד בהם בארץ. אין לך מה לדאוג!

מרב, קודם כל חזקי ואמצי.
שנית, גם אנחנו כאן בארץ מוקפים באנשים שממש מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהירח או כמשוגעים.
אבל לפעמים יש לנו אחיות שמוצאות את עצמן ממש במצור, כשמתגלה להן שלאחות המשוגעת יש משת"פים בקרב החברים

לגבי קבוצת תמיכה:
תנסי להיכנס לפורום של עקרון הרצף , לקרוא כמה ימים, אחר כך להציג את עצמך ולכתוב איפה את גרה ולהגיד שאת מחפשת אנשים כמוך בסביבתך. כשאנחנו נסענו לטיול לארה"ב אירגנו ממש מיפגש של "עקרון הרצף" שאליו באו אנשים מניו יורק, ניו ג'רזי וגם אחרים שהיו שם בדיוק בטיול. אני יודעת שיש אנשים שגרים לא רחוק ממך והם "בראש שלך" . אולי אפילו תגלי במרחק הליכה ממך משפחה "באופן טבעי", לעולם אין לדעת. מספיק עוד משפחה אחת כזאת כדי להרגיש שאת לא לבד מול כל העולם.

המון תודה על תגובותיכם. הן מחזקות מאד.
ורד - אני אשמח מאד להכיר. אנחנו מגיעים למנהטן פעם בשבועיים-שלושה בסוף השבוע. בשמת - תודה על ההצעה. אני אנסה.

שליחה על ידי זהו* » 14 דצמבר 2003, 14:14

רציתי לשתף אתכם בהתלבטות:
אני שוקלת להמשיך לתואר שלישי, בעיקר כי אני אוהבת ללמוד, לחקור ולהיות בסביבה לומדת.
אני בטוחה שאהנה מהעיסוק בידע ומהנושא בו אבחר למחקר, ומאוד נלהבת למחשבה שאחזור לעולם הזה.

מצד שני, למרות שיש לי תואר שני, מעולם לא הייתי תלמידה 'טובה' במובן המקובל (אני מעדיפה את רכישת הידע על השגת ציונים, מאוד אינדיווידואליסטית ובמידה רבה גם אוטודידקטית ומסגרות מעולם לא היו הצד החזק שלי), ולכן אני חוששת שהמפגש המחודש עם מסגרת אקדמאית עשוי להיות לא מוצלח.
חשש נוסף שמנקר (אם כי קצת פחות) הוא עומס העבודה, שאני מפחדת שיפריע לי באמהות.
מה עושים?

זהו
גם אני נמצאת במצב דומה
הגעתי למסקנה שאתחיל ללמוד ואראה איך אני מרגישה עם המערכת, וכמה אני נהנית מהלימודים במסגרת.
המסגרת נותנת הרבה 'מסגרת' מצד אחד, אבל לפעמים אני מרגישה שמרוב חוקים וכללים הלימודים האקדמיים עלולים לייבש את המחשבה החופשית והיצירתיות - וזה מסוכן. עדיין, אם יש לך מנחה מבין ובאותו הראש אז נראה לי שהחוויה יכולה לההפך למהנה, ואם לא (וגם זה קרה לי) אז זה הופך לסיוט רצוף מאבקים.
אולי החכמה היא לבחור בקפידה את המנחה (וכמובן את הנושא) - אחרי הכול זה לא כמו בתואר ראשון שבו אתה לא יודע כלום על לימודים ועל המערכת.

לגבי העניין של האמהות, לדעתי תואר שלישי זה כמו כול עבודה אחרת ויהיו רגעי לחץ ועבודה קשה, וצריך לדעת לנווט. אני מכירה הרבה הורים שעושים תארים ומגדלים ילדים - וזה לא אומר שזה קל, אבל בהחלט אפשרי. מה שכן, נראה לי חשוב שתהיה תמיכה של בן הזוג .

אני התחלתי בתואר שני לפני כ-9 חודשים, כשאור היה בן כ-8 חודשים. אני אמנם לא אמא

, אבל אולי קצת יכול לעזור:

אני מעדיפה את רכישת הידע על השגת ציונים.
גם אני הייתי "תלמיד טוב" עד לתואר הראשון, עכשיו אני נתקל באותה "בעיה" - לא כ"כ מעניין אותי לעשות דברים בצורה מושלמת בשביל הציון מצד אחד, מצד שני אם לא אשיג ממוצע מינימלי גבוה יחסית לא תהייה לי מילגה. המזל הוא שבתארים גבוהים הקורסים פחות חשובים, וגם שבקורסים של תארים גבוהים הציונים יותר גבוהים (אצלנו לפחות).

חשש נוסף שמנקר (אם כי קצת פחות) הוא עומס העבודה, שאני מפחדת שיפריע לי באמהות.
אני דווקא הלכתי לתואר שני מהכיוון ההפוך - להפחית את עומס העבודה כדי שיהיה לי יותר זמן עם אור... מצד אחד עומס העבודה עכשיו הוא לפעמים יותר גבוה ממה שהוא היה מקודם, מצד שני אני מנווט את הזמן שלי איך שאני רוצה מה שבאמת נותן לי יותר זמן עם אור. בזמן האחרון המטפלת שלנו היתה חולה כמה פעמים ואני נשארתי עם אור בבוקר, ועבדתי/למדתי בצהריים ובערב.

היי מרב סגל אני גרה בניו ג'רזי! גם אני מחפשת באופן נואש אנשים like-minded . האם נדמה לי שהבית הספר להומיאופאתיה המדובר זה - http://www.schoolofhomeopathynewyork.com/start.html
גם אני רוצה ללמוד הומיאופאתיה קלאסית ויש לי בעיה כפולה: כספית וגם כן, אני הולכת ללדת... חשבתי על אופציה של ביבי סיטר שנמצאת קרוב במנהטן לבית הספר. אם יש אולי אפשר לקחת הפסקות פעם בארבע שעות וללכת אליה להניק??

עוד משהו: כמה ילדים יש לך, ובני כמה? אולי נוכל לעשות איזה 'playdate' בין שלום (בן שנתיים) ואחד הילדים שלך אם הם בגיל מתאים

מקווה שזהו הדף הנכון
אני שוקלת לעשות תואר שני ומבקשת עצות
בעד: יותר זמן בבית,התפתחות שכלית,התפתחות מקצועית בעתיד, עוד ילד
נגד: חרדת בחינות , לא בטוח שתהיה מזה התפתחות, אולי עדיף ללמוד מקרמה? ,יקר

באיזה תחום?
יקר
יש תחומים שבהם מקבלים מלגה
חרדת בחינות.
אני משתדל לקחת סמינרים ומקצועות שבהם אין בחינות
יותר זמן בבית
מה שנכון נכון... בהנחה שאת לא עובדת במקביל
התפתחות שכלית
תלוי במנחה ובנושא, אני משער
התפתחות מקצועית בעתיד
ממש לא בהכרח! מאוד תלוי במה את עושה את התואר. לכן: לא בטוח שתהיה מזה התפתחות
אולי עדיף ללמוד מקרמה?
זה לא עומד בסתירה! אם זה מה שאת אוהבת - לכי על זה

מונו, מכל הסיבות שציינת בעד נראה לי שהכי שווה לבדוק את ענין ההתפתחות המקצועית. אני לא יודעת לגבי יותר זמן בבית וילד נוסף, אבל התפתחות שכלית, לדעתי, אפשר להשיג גם בלי ללמוד לתואר. מדובר בהרבה עבודה קשה ולחץ (אני גם לומדת לתואר שני) וכדאי לך, לדעתי, להיות בטוחה שזה באמת כדאי. אני למשל יודעת שעם התואר יפתחו בפני אפשרויות להתפתחות מקצועית שהיום לא קיימות, וכיוון שהאפשרויות האלו מענינות אותי מאד אני לומדת. אם לא הייתי כל כך בטוחה בזה אני לא חושבת שהייתי עושה את זה. ז"א הייתי לומדת לבד, חלק מהדברים, אבל לא משקיעה את הזמן, הכסף והאנרגיה שצריך להשקיע בתואר.
והדבר הכי חשוב, הוא האם מה שאת רוצה ללמוד מענין אותך? האם תהני מהלימודים (אני לא מתכוונת לבחינות)?
לגבי חרדת הבחינות, אני לא יודעת אם זה רלוונטי לגבייך, אבל שתדעי- אני לומדת בחו"ל, באוניברסיטה שיש לה תכנית שנקראת "חוזה לימודים". הרעיון הוא שהסטודנט כותב בעצמו תכנית לימודים בנושא שמענין אותו (כל נושא, בתנאי שיש מרצה בתחום באותה אוניברסיטה). התכנים ואופן הלימוד והמשוב נקבעים ע"י הסטודנט. אחרי שכותבים את התכנית היא צריכה לעבור ועדה שמאשרת שהיא עומדת בקריטריוניםשל תואר שני וזהו. קצת כמו דוקטורט. אין צורך להיות שם פיזית- אני גרה ועובדת פה בארץ. הזמנים גמישים, אין בחינות (מגישים עבודות, מחקרים, מצגות, פרויקטים מעשיים וכן הלאה) ולומדים בדיוק מה שרוצים. מצד שני זה עולה כסף ודורש הרבה מאמץ. בקיצור רק שתדעי שיש האופציה כזאת (אולי גם בעוד אוניברסיטאות, אני מכירה רק את זאת).
ומקרמה נשמע לי אחלה. למה לא?

שלום,
אני סטודנטית בסמינר הקיבוצים וילדתי לראשונה לפני כ- חצי שנה את ביתי המקסימה (אובייקטיבית)שי. במהלך כל הסמסטר האחרון נקלענו (אני וחברתי לסירת האמהות) לקושי גדול לשלב בין הרצון להמשיך את לימודינו חלק כל כך חשוב ומפרה בחיינו לבין התפקיד החדש, הגדול, התובעני וניפלא- אמהות. לא היינו מוכנות עדין להכניס את הבנות למסגרת(משפחתון, מעון וכו')ולהיות רחוקות מהן לשעות ארוכות, מה גם שענין ההנקה היווה חלק גדול מהבעיתיות- לתת תחליף חלב בזמן שאנו רחוקות מהבנות? לשאוב כמות עצומה שתספיק לכל השעות הללו? איך עושים את זה? ומה עם המשך שאיבות בזמן השהות בסמינר?
בסופו של דבר הצלחנו לתמרן עם עזרת ביביסיטר ובני משפחה שהיו עם הבנות בחוץ כשמזג האויר התאים ובחדרון קטן כשהיה קר מיד.- פתרון לא נוח, ארעי ולא מתאים.(אך הפגיש אותנו עם עוד סבתות ומטפלות במצב דומה...)
המון בעיות, קשיים ודילמות הם שהביאו אותנו לפתרון יצירתי וממש מתבקש (ואכן מתקיים במקומות אחרים- אורנים, אונ' ירשליים ועוד)- פתיחת פעוטון בתוך סמינר הקיבוצים לטובת הסטודנטיות/ טים שרוצים את ילדיהם קרוב אליהם. נתקלנו בבעיות מול הנהלת ההסמינר סביב נושא של מקום מתאים, אך במידה ונוכל לשקף את הצורך החזק - וגודל ה"שוק" הרלונטי יבואו לקראתינו ויש מצב שחלומינו יצא אל הפועל...
אולי אתן/ם מכירות/ים בנות או בנים שנמצאים במצב דומה בסמינר הקיבוצים? אולי יש לכן/ם רעיונות איך לקדם את חלומינו, או סתם הערות להאיר את עיניינו....
תודה רבה מראש,
שירה 0544263782
גיליה0524056765

אם לימודים במסגרת פורמלית הם הנכונים? מרגישה כעס על מסגרות כאלו ועל ההתנשאות שלהן על לימודים לא אקדמיים או מקצועיים