"
נדהמתי כששמעתי את החדשות המבעיתות.אמנם, כל ימי הייתי קרובה יותר למוות מאשר לחיים, אך לא הייתי מוכנה לחדשות אלה. לא זו בלבד שהרגשתי קרובה יותר למוות, אלא שעתה אני מכירה בכך שעשיתי זאת מתוך גאווה! העולם הזה, הגוף הזה, הם זמניים בלבד - מה העניין הגדול?
אולם כעת, ארב לי המוות מעבר לפינה. קיבלתי בטלפון בשורה על תוצאות הבדיקה של צוואר הרחם: שינויים תאיים קדם-סרטניים בין דרגה ראשונה לשנייה - סיכון גבוה לסרטן. הרופא מעבר לקו הביע דאגה, והאיץ בי שלא להמתין ולא לעכב את המשך הטיפול. המצחיק הוא, שאני עודדתי אותו. רק כשהנחתי את שפופרת הטלפון יכולתי להבחין בחשכה שאפפה אותי.
למרות עמדותיי בנוגע לחיים ולמוות, היתה לי תמיד אמונה שלמה בגופי ובכוח מחשבתי. הסרטן מעולם לא מצא הד בפחדיי או בדמיונותיי. הרגשתי רחוקה ממנו, והופתעתי לחלוטין כשהודיעו לי שחליתי. חשבתי מי יודע אולי תוצאות הבדיקה שגויות?
בדיקה גינקולוגית מקיפה אישרה את המצב, והאפשרות שנותרה היתה הגרועה ביותר מבחינתי. בגלל המיקום הבלתי נגיש של הגידול, יהיה הכרחי להסיר בניתוח חלק מצוואר הרחם. הייתי מזועזעת. היה לי חשוב כל כך להישאר שלמה, עד כי המחשבה שעליי לחתוך חלקים מעצמי נראתה גרועה יותר מכל תוצאה אחרת.
בתוך הלחץ שהופעל עלי עקב דחיפות העניין, התקשיתי להתרכז וקיבלתי את תאריך הניתוח שנתחב לידי. כמה מהיר הוא המעבר ממצב שלכאורה האדם שולט בחייו, למצב שהוא חולה חסר ישע, הנתון לחסדי כוחות גדולים ממנו והסמכות הרפואית.
שבועות הציפייה שלאחר מכן היו תערובת מוזרה ביותר של עצב אין-סופי, כעס וייאוש לצד שיאים של מודעות וחדוות הגילוי. עשיתי שימוש בהזדמנות המוזרה הזאת וביצעתי בעצמי שינויים גדולים. תוך שבועיים חשתי שהסרתי מעלי שכבות רבות. היה עלי להרפות ולשחרר כה הרבה, יכולתי לראות ולהבין דברים רבים לראשונה - והייתי מלאת חיוניות מתמיד. תחושות בהירות ומודעות ליוו אותי אפילו בשנתי.
זמן-מה לפני ההלם הייתי מודעת לרצון להיפתח ולהתקדם - וכמו באופן בלתי מודע חיכיתי שהחיים יציעו לי הזדמנות להתפתח. במשך תקופה מסוימת, אף נהגתי להשתמש, מדי יום, בהצהרה חיובית שהכריזה כי אני פותחת את עצמי בפני ההתחדשות. הייתי נכונה להשתחרר מדפוסים ישנים, ומאחר שהחדש האמיתי היחיד הוא הבלתי ידוע, פשוט בטחתי בחיים שיביאו אותו אלי. אבל מעולם לא ציפיתי שהחידוש יגיע בצורה איומה כזאת. אכן החיים הם בלתי-צפויים. היטלטלתי בין הערכה לחכמתו של גופי ובין ייאוש לנוכח מה שנראה כמו מרד של הגוף נגדי.
תוך זמן קצר הבנתי שאני לא רוצה להיחפז לניתוח מתוך פחד. כעת, כשהפקתי אור כה גדול והערכה מחודשת של החיים הזורמים בעורקי, חשתי שזו תהיה החמצה מוחלטת. לקחתי על עצמי את הסיכון שהגידול עלול להתפשט, וביטלתי את הניתוח מתוך בחירה להקשיב לתחושות הבטן שלי ומתוך החלטה לבטוח בחוכמת גופי וביכולתו לרפא את עצמו.
תחושת החיות שלי התחדדה כל כך, ולבי היה כה מלא, עד כי הייתי מוצפת בתובנות כה עמוקות שאין באפשרותי להסבירן. גופי זרם ברכות חדשה כשל תינוק ונתמלא בפלא החיים. כל זה חיזק אותי. הייתי בטוחה שאחלים.
המתנתי בחוסר סבלנות ובעצבנות לבדיקה הבאה שנקבעה לי, וקיוויתי בכל לבי, שהיא תשקף את הצעדים החיוביים שנקטתי. אולם, לדאבוני, הנס לא קרה. נאמר לי שהמצב התדרדר לדרגה שלישית לקרצינומה מקומית, אם לא גרוע מזה. עתה נדרשה כריתה נרחבת יותר. נראה היה כי תוך חודש התדרדר מצבי וגודלו של האזור הנגוע הוכפל. הייתי הרוסה. איך ייתכן הדבר? מה עם התובנות העמוקות שהפקתי מתוכי? מה עם כל השיעורים הנפלאים שלימד אותי גופי? מה עם כל אשר הצלחתי לשחרר?
שוב נרשמתי לניתוח כשבתוכי עלטה כבדה. מה הטעם בכלל ללמוד ולצמוח?! וכי אכפת לחיים כלל? בייאושי התמוטטתי על מיטתי ובכיתי במשך שעות. חשתי כאילו ביכיתי שכבה אחר שכבה בתוכי, דור אחר דור, עד ראשית ההתחלות וקץ הימים.
לפתע, בתוך אפלת היגון, שמעתי את החיים אומרים לי: "אינך יכולה להציב בפנינו תנאים. או שאת בוחרת בנו, או שלא, החליטי - אך ללא תנאי ! קבלי אותנו כפי שאנו - בלתי נסבלים או מתוקים. או שאת אומרת "כן" מלא לחיים, או שלא. אך בלי חצאים ורבעים. ובכן, מה את מחליטה - כן או לא?" נשימתי נעתקה לרגע וחדלתי מבכיי.
"מה, ללא כל תנאי?!" שאלתי.
היה עלי להודות שחייתי כאילו אני עושה טובה לחיים. הרי אני מוכנה ללמוד, לצמוח ולהפיק טוב מכל רעה, והיו הרבה רעות. אז היכן הפרס? כביכול הצהרתי בפני החיים: "אם תיטיבו אתי, לא אהרוס את עצמי !" ציפיתי לגמול על מאמצי, על כל פריצת דרך בזמנים קשים, אפילו על עצם ההישג לקום ולהמשיך הלאה - ובוודאי על כל ההבנות והלקחים שלמדתי בשקידה ראויה לציון. במילים אחרות, ציפיתי שיתבטלו הסרטן והניתוח בתמורה לגילוי העצמי שלי. אך פתאום נאמר לי "ללא תנאים!" איזו אכזבה...
"ובכן, מה החלטת? כן או לא?" שאלו החיים.
ניסיתי להתמקח "מה פתאום ללא תנאים!? הרי ניסיתי לחיות חיים בריאים, לעשות את הדברים הנכונים...", ובכל זאת, חשבתי, מה אם הגישה הבסיסיתי המציבה לחיים תנאים היא קטלנית יותר מכל? האם עלי לוותר על הרצון להיות שלמה פיסית כדי להיעשות שלמה יותר בפנים? ומה אם..."
"כן או לא?" חזרו החיים.
"טוב, טוב!" צרחתי, "כן, כן, אני בוחרת בחיים - יהיו אשר יהיו!"
מיד עם הצהרתי זו, השתנה משהו בכל ישותי. נעשיתי קלה. הרגשתי זכות ואושר. האושר להיות מסוגלת פשוט להיות כאן עכשיו בעולם הזה, בגוף הזה. מה בעצם השתנה? הייתי עדיין חולה ולפני ניתוח. דבר לא השתנה, אך הייתי מאושרת. אינני מסוגלת לתאר את כל שהתרחש לאחר מכן, אבל, אני יכולה לומר, שכל רגע שבעבר נחשב "אפור", הפך לפתע, למתנה ולהנאה.
נראה היה כי מערכת יחסים מחודשת וקסומה נרקמת ביני ובין גופי. שוב ביטלתי את מועד הניתוח. רציתי מרחב נשימה, אולם קבעתי לו תאריך חדש, הרי אמרנו בלי תנאים, נכון?
בינתיים החלו החיים לפעום בחיוניות חדשה. עם זאת הם כמו ניסו לבחון את נכונותי "לבחירה ללא תנאים", כי במהלך החודש הבא נראה היה שאסון רודף אסון. במקום כלשהו בתוכי ריצדה השאלה "האם זה כן או לא?", אני עניתי "כן!", והטראומה הבאה מיהרה להגיע.
"כן או לא?" שאל הקול.
שוב עניתי בחיוב, ומיד נהייתי מודעת לפיתוי להציע עסקה: "עכשיו כבר מגיע לי לא לעבור את הניתוח?"
בסופו של אחד החודשים הטראומתיים ביותר בחיי הרגשתי חלשה, מותשת וקלילה בעת ובעונה אחת. יומיים לפני תאריך הניתוח המיועד, חמישה שבועות לאחר הבדיקה האחרונה, ביקרתי שוב אצל הגינקולוג. טיפסתי על כיסא הבדיקה הקר והמוכר, ובאותו חדר עירום קידמה את פניי הלבנה המלאה מבעד לחלון. נשמתי עמוק אל תוך בטני. אני לא צריכה יותר לנטוש את גופי.
בדיקת הגינקולוג ארכה הפעם יותר מתמיד. בסופו של דבר אמר, בעודו מנסה לשלוט בתדהמתו: "לראשונה, אני מסוגל לראות את גבולותיו של האזור הנגוע. הוא הצטמק לחלוטין וחלק ממנו נעלם לגמרי. הייתי אומר שהוא נסוג מדרגה שלישית לדרגה ראשונה ולרבע מגודלו הקודם. אפשר לבטל את הניתוח. אין כבר צורך בו". לבי התרחב ודמעותיי זלגו חמות. יקרה אשר יקרה, יש לי את עצמי. בלי תנאים!
)![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
)
אני מאוד מאוד ממליצה על המתודה, היא נהדרת, אני רק לא רוצה שיחשבו שזו איזו שיטת פלא אבסולוטית שמצליחה תמיד. צריך התאמה של השיטה למופעם והתאמה בין המופעמת למפעימה>