תקשורת טובה עם אמא

[אנונימי]

דיון שהועבר מהדף בשמת א :

[חרק_נחמד*]

בהמשך לקישור למאמר הזה

האם ישנה דרך שבה אפשר לקבל הדרכה באמת איך לשקף נכון?
האם יש מקום בו אפשר לקרוא ולהחכים איך לתקשר טוב יותר משהוא בסגנון של מה שכתוב שם,
אני צריכה מידע על איך לתקשר עם אמא פולניה ושתלטנית ומתיילדת, שמתנצלת או שלא לפני שמעבירה ביקורת על צורת לבוש או אוכל, בחירות מכל סוג שהוא...
עצה?
כי אומנם מה שמצאתי במאמר מתאים אבל לא לחיי יום יום של סתם יחסי אם ובת.. טעונים ..

[תבשיל_קדרה*]

לדעתי, למרבה האבסורד - פייבר ומייזליש. בשמת?

[בשמת_א*]

המממ... חרק נחמד, אני צריכה לחשוב על שאלתך.
בשליפה, עולים בדעתי שני דברים:
א. את צריכה לעבוד על הקטעים שלך: לשפר את ההערכה העצמית שלך, את האסרטיביות שלך, את ההרגשה שלך שאת אדם בזכות עצמך ויש לך זכות להיות את. יש לינקים לא רעים שנתתי בדפים על הכעס פה באתר: למשל, drirene.com . באתר הזה יש דווקא עצות לא רעות איך לצאת מעמדת ה"קורבן" וה"תלותי/ת" , וזה מקום מצויין להשכיל בו להרבה מטרות.

ב. נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם אמא שלי (לא פולנייה בכלל, אבל ביקורתית ונהגה לראות אותי כשלוחה שלה, במקום כאדם בזכות עצמו) לפני הרבה שנים.
זה מודל לתשובה מוצלחת לכל ביקורת:
אמא: "למה אין לך שטיח? את צריכה שטיח! אי אפשר סלון בלי שטיח! החדר נראה ריק! זה ממש לא יפה ככה! (ועוד ועוד ועוד)".
בשמת (במקום להתעצבן)(בחיוך, במבט ישיר אל תוך העיניים שלה): "אמא, אני יודעת ש את אוהבת שטיחים. לך מתאים שטיח בסלון. אבל אני אדם אחר. אני שונה ממך. אני לא רוצה שטיח כרגע".

ההדגשות - חשובות.
הוספתי תנועות ידיים, שממחישות "את אדם אחד - אני אדם אחר", "אני נבדלת ממך", "לך יש הטעם שלך ולי יש הטעם שלי". צריך לחזור על זה כמו תקליט שבור, ולהדגיש את הנקודה שאתן לא אותו בן אדם, וכמו שלה יש הבחירות שלה - ככה לך יש הבחירות שלך.

מתאים לך?
תעשי ניסוי על שלוש הביקורות הבאות.
תצפי בכליון עיניים לביקורות - זה כבר ייצור מרחק רגשי בינך לבין הביקורת. פתאום לא תתפסי את זה ישר לבטן הרכה, אלא תזהי "או, יופי, היא מתחילה לנגן את הקטע שלה! עכשיו נשחק!"
ותזכרי: אותו הטריק, כמו תקליט שבור. לא עונים על שום ביקורת - רק מדגישים שהיא זו היא, ואת זו את.

[בשמת_א*]

גילה צודקת, תוסיפי גם אותם.

[תבשיל_קדרה*]

בשמת - האם ראית שינוי בסגנונה של אמך? בתגובתך להערותיה?

[חרק_נחמד*]

בשמת ,
תודה רבה על תשובתך, "והעביר את זה הלאה", @}

[בשמת_א*]

האם ראית שינוי בסגנונה של אמך? בתגובתך להערותיה?
כן.
ככל שאני התחזקתי בתוך עצמי בהבנה ש"היא זו היא ואני זו אני", ושידרתי לה את זה, הלכה ופחתה הביקורת מעצמה. היום היא בכלל מפחדת לומר לי משהו... היא הולכת לבכות לאחותי (היא לא עושה ברית מילה! מה יהיה, אני דואגת לילד! היא רוצה ללדת בבית, אני מאוד חרדה מאסון, וכו' וכו').

[בשמת_א*]

לא מזמן נתתי לאמא שלי משהו שנדמה לי שגרם אצלה לשינוי (איזו "תרופה", לצורך העניין).
אחרי איזו שיחת טלפון חזרתי וצלצלתי אליה ואמרתי לה: אמא, אני מוכרחה להגיד לך שהיה ממש נחמד לדבר איתך.
אני מוכרחה להגיד, שזה בערך "לראשונה בחיי" שנחמד לדבר איתה (בטח היה נחמד גם בגיל שנתיים, רוב הזמן, אבל אני לא זוכרת).
אבל עכשיו אני לא יודעת: מה השתנה? אני או היא?
>בטח שתינו<

[יעל_בריסקר*]

האם ראית שינוי בסגנונה של אמך? בתגובתך להערותיה?

היום היא בכלל מפחדת לומר לי משהו... היא הולכת לבכות לאחותי

האם זו התוצאה שלה ייחלת?

נכון שזה מוריד מהלחץ עלייך אבל מה זה עושה לקשר ביניכן?
באמת שואלת....

[אלמונית_מוכרת_כאן*]

חיפשתי דף כזה ופתאום הוא צץ. דברים לא קורים סתם.
אספר לכם על תפנית.
לפני 3 שנים עברנו לאיזור הדרום (מי שמכיר - יזהה, ומי שלא - לא. סליחה). ההורים שלי מאוד לא אהבו את המעבר, והרגישו שזו התנתקות. במקביל, הם החליטו למכור את העסק החקלאי שלהם שראינו בו את עתידנו, כמובן לאחר ששאלו אותנו מה התוכניות שלנו לטווח של עוד 10 שנים.
היה פיצוץ גדול, אני מאוד כעסתי על המכירה מאחורי הגב על הנוקשות, על חוסר ההתייעצות וכו.

אנחנו נוסעים אליהם כל חודש וחצי בערך לשישבת, ותמיד יש לי טענות לגבי זה שההורים שלי לא משקיעים מספיק כדי להיות עם הנכדים וגם כשהם באים אלינו הם מתעסקים בלשטוף כלים ולסדר בלי שאבקש.
כמעט ולא דיברנו בטלפון, רק בערך פעם בשבוע. אני חייבת לציין שעם האחים שלי היחסים מעולים, אנחנו בקשרים יומיומיים למרות שכל אחד גר באזור אחר בארץ. יוצא שההורים מחוץ לתמונה.

השיא היה לפני שלושה חודשים בערך, חברים הזמינו אותנו ליומולדת של החבר מיום שישי בצהריים ועד שבת (הפנינג של חברים ומשפחה כולל לינה על הדשא) מכיוון שהם גרים בחצי הדרך להורים שלי (מרחק נסיעה מאיתנו להורים - שעה וחצי) החלטנו לנצל את ההזדמנות וליסוע ליומולדת עד הלילה ולהמשיך להורים. במשך כל היומולדת ניסו לשכנע אותנו להישאר לישון וזוג חברים אפילו הביא אוהל נוסף... והזוגי התנגד בטענה שאצל ההורים שלי הוא כמו קינג - יש לו הזדמנות להתפנק כמה שהוא רוצה.

הגענו להורים בחצות, בעלה לעתיד של אחותי יוצא לעזור לנו עם הילדים והתיקים מהאוטו ופתאום אני רואה שהם החליפו את המרצפות במרפסת. טוב, לא רק במרפסת - בכל הבית. לא החליפו - מחליפים. בימים אלו ממש. כל הכלים של הפועלים בבית. כל הבית בתוך הסלון, שם אנחנו ישנים (רק שם יש מקום לארבעה מזרונים לכולנו). ב 9 בבוקר אמורים הפועלים להגיע ולהמשיך לעבוד. ולא סתם - לחתוך את הקרמיקה עם מכשיר שעושה רעש נוראי.
אמרתי לזוגי - בוא ניסע עכשיו חזרה לחברים. כולם עוד ערים שם. לא היה לנו נעים. החלטנו שנישן ובבוקר ניסע הביתה. אחרי שעה - בכי של תינוק. הקטנים כבר ישנים, אף אחד לא מצייץ. אמא שלי שמרה על הפעוט של השכנים למשך 4 ימים, כולל הלילות, והוא בוכה בלילה. חשבתי שאני מתה. זה היה הלילה האחרון והילד כבר מתגעגע מאוד (טוב, זה גם שייך לדף מעצבן לראות מסביב).

בבוקר כשהפועלים הגיעו והתחילו להפעיל את המכשירים שלהם ולעשן בתוך הבית, אחותי שכנעה אותנו ליסוע לטייל במקום ליסוע הביתה, וזה מה שעשינו. נסענו לטייל בסביבה. הכנו לעצמנו ארוחת בוקר ונסענו לטייל. אחרי ארוחת צהריים נסענו הביתה.

כל כך כעסתי שהזוגי ביקש ממני לא להגיד כלום כשאני שם, להירגע יום יומיים ולדבר עם אמא שלי. התקשרתי ואמרתי לה שאני מצפהממנה שתגיד לי אם היא עושה רמונט בבית כדי שנוכל להחליט אם מתאים לנו לבוא או לא. התירוץ הפולני שלה היה: "פחדתי שתיעלבו". אמרתי לה שיותר נעלבתי מזה שהיא לא אמרה.

אחרי שבוע שבו חשבתי וחשבתי וחשבתי החלטתי שגם לי יש חלק במערכת הזו של חוסר-תקשורת עם ההורים. אולי זה מה שהרגילו אותי בתור ילדה, אבל בתור מבוגרת אני צריכה לקחת אחריות על הנושא ולתקן.

החלטתי להתחיל להתקשר ולספר כל דבר (כמעט). מה הילדים עושים, מה שלומם וכו' וכו' וכו' ולשאול מה חדש אצלהם. בצורה מאולצת התקשרתי כל יום וזה התחיל להיות הרגל. לאט לאט היא גם התחילה לספר כל מיני דברים והמצב יותר טוב.
הרגשתי שעשיתי צעד גדול ואחראי, צעד בוגר שלימד אותי הרבה. נכון שאני עדיין לא מספרת כל דבר כי יש תגובות שאני לא מסוגלת לעמוד בהן, אבל בסך הכל אני משתדלת לשפר את הנושא ולספר גם דברים עם תגובות שאני לא יכולה לסבול ולקבל אותן כמו שהן.

[בשמת_א*]

יעל, התקשורת השתפרה ביותר. מה שכתבתי היה תשובה חלקית ביותר, בהומור.
את צריכה לחשב בעצמך כמה פעמים ילדתי בבית (1) וכמה פעמים לא מלתי (1) ועוד כאלה החלטות הרות גורל שעליהן רצים לבכות לאחותי...
התקשורת עם אמי היא לפעמים יומיומית, ובכל מקרה לפחות שבועית. בעבר לא היתה שיחה - לא חשוב על מה - ללא ריב והרגשה רעה. היום זה ממש נדיר.

ראי למשל ההודעה הבאה מהדף שלי:

[טרה_רוסה*]

כל הכבוד! קשה לעשות שינויים כאלה. זה דורש הרבה כוח.

[בשמת_א*]

פלונית אחרת, תודה - ענית גם בשבילי!
אלמונית מוכרת כאן - חמודה! איזה שינוי!

[חגית_ל*]

יופי של שינוי @}
כשקראתי באמת חשבתי שיש לכם עניין תקשורתי לעבוד עליו (ואני לא הייתי שמחה אם היו מגיעים אלי בחצות).
כל ה 'לא נעים לי' הזה יוצר הרבה בעיות בחיים. כדאי לשים דברים על השולחן (סוף-סוף הבנתי את זה אחרי 40 שנה).

[יעל_בריסקר*]

Pלומית אחרת
תודה על תשובתך נהנתי לקרוא אותה - ואהבתי במיוחד את היכולת האמפטית שפיתחת עם השנים... כשזה בא מבפנים ולא מאולץ זה עושה פלאים.

(הרבה שנות עבודה עצמית כדי להגיע להרגשה הזו)
כלומר את באמת מרגישה רגועה ?

ללמדך שהשינוי לא קורה מייד
אבל אכן קורה אם רוצים מספיק, אך יש כאלה כמוני איטיים

בשמת
(איזו "תרופה", לצורך העניין).
האם מדובר בתמציות באך?

בעבר לא היתה שיחה - לא חשוב על מה - ללא ריב והרגשה רעה. היום זה ממש נדיר.

נחמד לשמוע ,הלוואי עליי...

תודה לכולכן

[בשמת_א*]

האם מדובר בתמציות באך?
לא, במקרה (אם כי דווקא הצעתי לה תמציות באך. טוב שהזכרת לי: אני אזכיר לה שוב שיש רסקיו. זה משהו שלדעתי היא צריכה להסתובב איתו באינפוזיה לווריד כמה חודשים ברציפות...).

[פלוני_אלמונית*]

יש לי שאלה. מה עושים שאמא שלי חושבת שאני צריכה לעשות דברים מסויימים בלי שיגידו לי ואני לא חושבת בעצמי שצריך? הרבה מהדברים אולי לא הייתי רוצה לעשות אבל יש הרבה דברים שלא היה אכפת לי לעשות אם הייתי יודעת שהיא מצפה להם. היא מסרבת להגיד לי מה היא רוצה וכועסת עלי מאוד שאני לא עושה אותם.

שאני אומרת: למה לא אמרת לי היא אומרת שהייתי צריכה לדעת לבד.

חשבתי שאני אשב איתה ויגיד שמה לעשות יש לה בת מטומטמת שלא יודעת לבד את הדברים האלה ואם היא רוצה משהו, שתגיד אחרת אין סיכוי שזה יקרה. אבל יש לי הרגשה שזה לא יעזור הרבה.

מה אתן חושבות? יש רעיונות על איך להתמודד עם המצב?

תודה.

[חלב_ודבש*]

סליחה, האלמונית למעלה זו אני.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

חלב ודבש, תקראי בדף הלך רוח כנוע מתאריך (19.01.2013 17:32)
יש שם דיון בנושא ממש דומה אם הבנתי אותך נכון
בהצלחה !

[א_ל_א_ן*]

פלונית אלמונית יקרה, בת כמה את?
זה לדעתי מאוד חשוב.
מה שאמא רוצה, זה לא עוזרת בית בדמותך, אלא שותפה לחיים המשפחתיים. כך נראה לי.
גם לאמא שלך יש בטח כל מיני פרפרים שהיא רוצה לחשוב עליהם, אז חלק מהעשייה, היא כמובן לחשוב וכל הזמן להתעסק (גם אם מחשבתית) בענייני דיומא.
אמא שלך מבקשת שתראי את הבית, כאילו- אבל זה לא כאילו- זה ביתך שלך. את חיה שם- קחי חלק פעיל. תכיני פעם ארוחת ערב, ביוזמתך, תסדרי כלים, אם הכיור מלא, תעשי כביסהף, כשזו עולה על גדותיה. תעשי לאמא הפתעות.
מקווה שאני מדברת אליך, אולי כתבתי כאן מידיי, על הציפיות שלי מבתי הגדולה, היא בת 19.

[רוצה_לשפר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אשמח להתייעץ כאן לגבי שיפור הקשר עם אמא שלי.
על פני השטח, הקשר מצוין - מתראות הרבה, אין מריבות, אין ביקורת גלויה בכלל וגם ביקורת סמויה (מצידה) די מעט.

אבל מתחת לפני השטח, אין עומק בקשר. אני לא יכולה לדבר איתה על עניינים שבלב והיא בטח שלא משתפת אותי בדברים שמטרידים אותה.
בינתיים כל ניסיון שלי לשנות את זה נתקל בחומה בצורה. וזה לא קל! לפתוח את הלב לאמא שאצלה לא מדברים על דברים "כאלה".
למשל, התגברתי על הרבה הרבה מבוכה כדי לשתף אותה בתחושות שלי לגבי כל מיני התלבטויות שמעסיקות אותי בימים אלו, רק כדי לקבל תשובות קצרות וענייניות מאוד, כמו "תעשי מה שהכי טוב לך".
וואלה, זה כיף שהיא לא לוחצת ולא מתערבת, אבל בכל זאת, אני רוצה גם קצת "לשפוך", להתייעץ, לשתף.

דוגמה אחרת היא כשהחלטתי לשתף אותה בכך שמשהו ספציפי שהיא עושה מפריע לי. לקח איזה שבועיים לאזור אומץ ואז.. היא פשוט הקשיבה, הנהנה, ואמרה שהיא תנסה לשים לב יותר.
אי אפשר היה להוציא ממנה יותר כלום. לא איך היא מרגישה לגבי השיחה, אם היא כועסת או נעלבה, לא אם היא מסכימה איתי או לא, אפילו אין לי אינדיקציה לכך שהיא הבינה אותי לגמרי.

אם אני מתעניינת מה קורה אצלה, הכל תמיד בסדר, לעיתים רחוקות מציינת שמשהו מפריע לה, אבל לא מרחיבה או מפתחת שיחה על זה.

וחבל לי נורא, כי בסך הכול כיף לנו ביחד, ואנחנו דומות בהרבה דברים ורואות עין בעין בהמון נושאים, ויכול היה להיות לנו קשר נהדר.
בעצם יש לנו קשר נהדר, אבל חסרה לי הקירבה אליה.

אני רגע לפני ההחלטה להשלים עם זה שככה היא וזהו, אבל לפני כן מנסה אולי בכל זאת, לקבל עוד רעיונות.

[רוצה_לשפר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דוגמה אחרת היא כשהחלטתי לשתף אותה בכך שמשהו ספציפי שהיא עושה מפריע לי.

אז היום אזרתי אומץ שוב, ושאלתי אותה אם היא כועסת או עצובה בעקבות השיחה, כי היה נדמה לי שכן.
נדמה לי גם שהיא עושה את מה שביקשת במין הלך רוח קורבני כזה, כאילו נכפה עליה משהו שהיא ממש לא רוצה לעשות (למרות שבשיחה המקורית איתה חזרתי כמה על כך שאני לא בטוחה שאני צודקת, שאני רוצה לשמוע ממנה פידבק על הדברים, אם היא רואה אותם אחרת וכו').

שלא במפתיע, התשובה שקיבלתי שוב הייתה ש... הכל בסדר.

בן הזוג שלי חושב שאני צריכה פשוט לעזוב את הנושא, ולתת לכעס שלה לעבור, כי היא כנראה לא מסוגלת לדבר על זה.
אני בכל זאת מתלבטת, אם לא לשתף אותה בתחושה שלי שאני מורחקת וממודרת מאיך שהיא באמת מרגישה, כחלק מהמאמץ שלי ליצור סוג אחר של דיאלוג איתה.
מצד שני, יש סיכוי גבוה שהיא תחווה את זה כפשוט עוד ביקורת ורק תסתגר עוד יותר.

אם למישהו יש תובנות, אני ממש אשמח. אני מסתובבת כבר כמה ימים עם תחושת מועקה גדולה.

[עירית_לוי]

שלום לך רוצה לשפר

אנסה לעזור, תראי אם הכיוון הזה מדבר אליך:

ערוץ התקשורת בינך לבין אמא שלך פתוח, וטוב שכך, אבל ערוץ התקשורת האינטימית רדום - ואת רוצה להחיות אותו (או ליצור אותו).
אני יכולה להבין לגמרי את התסכול שעולה בך מול התגובות של אמא שלך לנסיונות האמיצים והלא-מובנים מאליהם שלך.

בתוכך התעוררה המוטיבציה ליצור ערוץ של תקשורת אינטימית איתה, אבל בה לא, או אולי עדיין לא... .
סביר להניח שתקשורת מסוג כזה היא זרה לה, ואולי אפילו קצת מפחידה עבורה. אני לא באמת יודעת. מה שברור הוא שהיא לא שותפה כרגע למוטיבציה שלך.

ההצעה שלי כרגע היא להתמקד במוטיבציה שלך, ולהניח למוטיבציה שלה. בינתיים, לזמן מה.
היא לא רוצה או חוששת או לא יודעת מה לעשות מול השיחות הללו. זה בסדר. מותר לה.

כאשר את תבואי עם רצון נקי לשתף, לאהוב ולהתקרב, מבלי לרצות ממנה שום דבר, מבלי להצטרך שום דבר ממנה - יש סיכוי שהיא לאט לאט תתרכך: שהיא תגיב אליך, שהיא תצטרף.
כרגע, מול שאיפה חזקה שהיא תשתנה, עולה בה, כך אני משערת, התנגדות, התכווצות והיסגרות. שימי אותך לרגע בנעליים שלה, דמייני את התחושה: זה עלול להפחיד, או לאיים. זה זר לה מאוד.

לכן, אני מציעה להניח לה, ובעיקר להניח לרצון שהיא תהיה אחרת כרגע - ולהתמקד במה שאת מביאה אל תוך הקשר שלכם. להניח לה ולהתמקד בעצמך.
את יכולה לדבר איתה, לשתף אותה, לאט לאט, כשמתחשק לך ולא "בשביל ש...". בעדינות, בסבלנות, באהבה. אולי אם תבואי אליה מתוך רצון עמוק וכנה להעניק לה אהבה ולא מתוך רצון לקבל ממנה משהו - יש סיכוי שהיא תגיב אחרת. אולי .

מה דעתך?
זה משהו שהוא אפשרי? נגיש עבורך?
אם תרצי הבהרות/הרחבות לגבי מה שכתבתי - בשמחה.

[רוצה_לשפר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית, תודה.
אני מסכימה עם מה שכתבת, זה פשוט עדיין עצוב לי שהרצון לא הדדי.

[עירית_לוי]

כן, ברור. אני מבינה לגמרי את הכאב שלך.

האם יכול להיות שזה לא שהיא לא רוצה אלא רק לא מסוגלת כרגע? או לא יודעת איך? או מפחדת?

אני מאמינה שיש סיכוי שזה אכן המצב. אולי . ואם זה אכן כך, אולי זה יוכל להשפיע על הרגשות שלך ולהפחית מהסבל שלך?

מה מצב הדיאלוג ביניכן כרגע, בימים האחרונים?

[מ_י*]

הרבה פעמים ביקורת היא בעצם התגוננות של המבקר מבקורת שהוא חושב שנמתחת עליו.
כשהתחלנו חינוך ביתי למשל, הרבה פעמים אנשים הגיבו בביקורת מרה מאד
והתברר לי שזה בגלל שהם תפסו את הצעד שלנו כביקורת על שיטת החינוך שלהם

עצם הבחירה לנהוג אחרת יכולה להתפרש כבקורת על הדרכים האחרות.

אם אמא שלי רואה שאני בוחרת אחרת ממנה (ריהוט, אבקת כביסה, דרך חינוכית)
היא עשויה להבין מכך שאני מבקרת את הדרך שלה
ולכן ממהרת כמגננה לבקר את הדרך שלי

מה שאפשר לעשות אם כזה הוא המקרה
זה לחזק את הבחירות של המבקר ולתת להן לגיטימציה. ובכך
א. את מרגיעה אותו, שהתנהגותך השונה אינה בקורת חלילה על דרכיו.
ב. את נותנת מודל שאפשר שתהיה שונות בבחירות בלי שמשמעותה היררכיה מי-צודק-יותר.

למשל- כשאמרנו למתקיפים את החינוך הביתי כמה אנחנו מעריכים את החינוך שהם נותנים לילדים שלהם
ואת המאמצים שהם משקיעים כדי שהילדים ילכו למוסדות חינוך טובים וכו'
ואת ההשקעה ההירואית שלהם בשיעורי הבית וכו'
(מה שהיה נכון - אני באמת מעריכה את זה)
היה קל להם יותר לקבל בחירה אחרת שלנו.

ומה במקרים בהם את לא מעריכה את מה שעושה המבקר?
במקרים אלה מתברר שבאמת את היא זו שיש לה את הביקורת...

[רוצה_לשפר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם יכול להיות שזה לא שהיא לא רוצה אלא רק לא מסוגלת כרגע? או לא יודעת איך? או מפחדת?

כן, לגמרי יכול להיות.
אכן משפר את ההרגשה (-:
תודה רבה.

התקשורת בינינו חזרה לרגיל, ממש כאילו לא קרה כלום.

מ י , אהבתי את מה שכתבת. אבל (מרגישה קצת טיפשי לשאול, כי כנראה פיספסתי משהו) אני לא כל כך מבינה איך זה מתקשר לסיטואציה שלי עם אימי.

[רוצה_לשפר*]

פתאום נזכרתי שוב בדברים שכתבתי פה לפני שנתיים כמעט... כמה הרבה השתנה! וכמה מעט השתנה...
אני השתניתי המון ומנקודת המבט שלי גם מערכת היחסים שלי עם אמא שלי השתנתה. אבל על פני השטח כרגיל, הכל כרגיל.

האם יכול להיות שזה לא שהיא לא רוצה אלא רק לא מסוגלת כרגע? או לא יודעת איך? או מפחדת?
ועדיין, זה כך. היא לא יודעת איך להיות באינטימיות איתי (וגם באופן כללי נראה לי שזה נדיר אצלה, אבל זה חזק במיוחד מול הילדים שלה).
ואני עדיין לפעמים מתגעגעת לזה, למרות שמתקרבת יותר למקום שבו
את תבואי עם רצון נקי לשתף, לאהוב ולהתקרב, מבלי לרצות ממנה שום דבר, מבלי להצטרך שום דבר ממנה
ובכל זאת, זו אמא שלי, והייתי רוצה להיות קרובה אליה.
ויש משהו כמעט מתעתע בפער בין מה שהיא כן למה שהיא לא.
היא כן - עוזרת לי המוווון עם הבן שלי. ממש עזרה בלי גבולות (מבחינתה, אני בכל זאת שמה גבולות כלשהם. אבל מה שאבקש בהקשר הזה, אקבל).
היא כן - דואגת לי, גאה בי, ממעטת בביקורת.

אבל היא לא - מבלה איתי בשביל הכיף (מנסה לזכור שזה כנראה כי כיף אצלה זה בעדיפות נמוכה מאוד באופן כללי, ולא כי היא לא נהנית מחברתי ספציפית, אני מקווה לפחות)
לא מאפשרת לי אינטימיות ביחסים איתה (היא באמת כבר פחות נבהלת כשאני משתפת אותה בכל מיני עניינים... אבל דיאלוג זה לא, והיא כמעט ולא משתפת. בעצם גם כאן יש איזה שיפור עכשיו שאני חושבת על זה).
לא מדברת איתי בכנות (אני אף פעם לא יודעת אם היא כועסת על משהו, או שיש לה איזו ביקורת בלב. משתדלת לא לעסוק בניחושים, למרות שזה קורה באופן לא רצוני לפעמים).

מצד אחד, אני מתקשה להתרחק כי אני אוהבת אותה ובגלל שיש גם הרבה טוב במערכת היחסים הזו... ומצד שני כשאני כן מתרחקת לפעמים, אני יוצאת מחוזקת ופתאום רואה דברים שפעם היו שקופים לי.

אה, ו- מ י , אם את רואה את זה, נשארתי קצת סקרנית (-:

[פלוני_אלמוני*]

לדעתי את צריכה להיות שמחה מאוד בחלקך. חס וחלילה להתרחק זה לא מגיע לה.

[עירית_לוי]

ברוכה השבה

נשמע שאכן השתנית ושהתחזקת.
אמא שלך לא השתנתה אבל את כן.

מנקודה זו ואילך הייתי מכוונת למצב בו מערכת היחסים הזאת והתחושות שלך לגביה (רצונות, ציפיות, דעות, צרכים שלך שאינם מקבלים מענה, תסכולים וכו') לא יזללו ממך אנרגיה.
כלומר, מצב בו את שלמה ומשלימה עם זה שזהו המצב, שאלה הם היחסים, שאלה הם הדברים שיש בהם ואלה הם הדברים שחסרים בהם מבחינתך. או במילים אחרות, מצב בו את חיה בשלום עם כך שזהו המצב .

[רוצה_לשפר*]

עירית, תודה. שמחה שגם הפעם הגעת לפה @}
כרגע אני מרגישה רחוקה מאוד מלחיות בשלום עם כך שזהו המצב... אני לא יודעת למה, אבל מוצאת את עצמי מתעסקת עם מערכת היחסים הזו פתאום מחדש.
אני כל הזמן מצפה לקבל ממנה דברים שאני כבר יודעת שאין בה, טיפשי ככל שזה יהיה.
ההודעה מעלייך ממש שיתקה אותי. מרגיזה אותי בשטחיות שלה ובהטפה. אבל מעבר לכך, משקפת גם איזה קול מהילדות שאסור להתלונן ועושים בשבילך אז תגידי תודה ותהיי בשקט.
ואני ממש לא מתכוונת להתלונן, אלא לבטא. לתקשר. דברים שאני מרגישה, דברים שלפעמים מפריעים לי. זה לא מוחק את מה שטוב אבל זה קיים.

[עירית_לוי]

_רגע אני מרגישה רחוקה מאוד מלחיות בשלום עם כך שזהו המצב... אני לא יודעת למה, אבל מוצאת את עצמי מתעסקת עם מערכת היחסים הזו פתאום מחדש.
אני כל הזמן מצפה לקבל ממנה דברים שאני כבר יודעת שאין בה, טיפשי ככל שזה יהיה._
לפעמים, כעבור זמן, עניינים שכאלה מתעוררים מחדש על מנת שנטפל בעוד שכבה שלהם, מכיוון שהבשלנו לטפל בה. זה לא תמיד קל או נעים, אבל אני מאמינה שזה טוב. זה כמו עוד "סיבוב" על אותו הנושא רק ממקום חדש וחזק ומתקדם יותר.

חשוב, בעיני, שלא תשפטי את עצמך על מה שעובר עליך כרגע ועל הציפיות שלך. למעשה, שלא תראי בהן דבר טיפשי . הכמיהה הישנה הזאת אינה טיפשית אלא טבעית ולגיטימית. הנפש שלך מדברת אליך ומספרת לך על הצרכים שלך. זה חשוב. זוהי התקשורת הפנימית שלך עם עצמך. אלו הם הצרכים שלך שלא קיבלו מענה, ושלמרבה השמחה משמיעים את קולם.

לכן, בלי קשר ל-האם תקבלי להם מענה מאמא שלך או לא, ל-האם זה נכון עבורך בכלל לקבל להם היום מענה ממנה, ממש בלי קשר לתוצאה - חשוב לתת מקום והכרה לכך שהם פה.

כאשר הביטוי הפנימי שלנו (הביטוי של עצמנו כלפי עצמנו) מקבל מקום, כאשר אנחנו כבר לא משתיקים אותו בגלל התניות והרגלים מהעבר (למשל, כמו שכתבת: אסור להתלונן ועושים בשבילך אז תגידי תודה ותהיי בשקט ), הרבה יותר קל לבטא אותו גם החוצה בצורה שהיא עניינית ומעצימה. מעצימה עבור עצמך ועבור מי שמולך. ולפעמים, כאשר אנחנו משמיעים אותו קודם כל לעצמנו, בצורה כזאת מאפשרת, הצורך והציפייה לתקשר אותו אל האדם האחר (אמא שלך) יכול בכלל להיעלם (זה לא הכרחי שהוא יעלם ואת כמובן, כמו שאת כותבת, לא רוצה ולא צריכה להשתיק את הרצון לביטוי. לא צריך לכוון לכך, רק שיש סיכוי שזה יקרה).

אם יעלו עוד דברים, ואם תחושי רצון להיכנס לזה יותר, אני פה, ובשמחה.

[הללי*]

אין לי אמא.
יש לי אמא חיה וקיימת , חיה נעדרת, נוכחת נפקדת בחיי.
מלאת תהפוכות.
כשהיא אוהבת מביעה כעס, שנאה, ריחוק, ביקורת
אני חווה מצידה מתיחות, שנאה, אם אהבה תהיה זו על תנאי.
אני מרגישה כלפיה שנאה ושנאה עצמית .
לא יכולה להכיר גברים כי אין לי אמון בעצמי ביכולת שלי לאהוב, לקבל ולחוות אהבה יציבה ועקבית.
לא מאמינה שמגיעה לי אותה אהבה, כי לא הצלחתי לקבל אותה מהאדם הראשון בחיי.
רציונלית יודעת שיש להתמקד בנקודות החוזק שלי, באנשים שאוהבים אותי.
רגשית נופלת תמיד על אותו מקום בסיסי שחסרה לי שם אהבה אמיתית ללא תנאי.
עם כל חברה מנסה באופן שסמוי גם לי בהתחלה לשחזר יחסי אם ובת עד שלכל אחת מהן נמאס להיות לי לאם ומתרחקת ושוב מרגישה את אותה שנאה וריחוק בסיסים.

גברים שהכרתי פגעו בי כמו שהאמא פגעה בי, נטישה, פגיעה, מצבי רוח, ריחוק, ביקורת, עד כי אני מרגישה פחד מודע לנסות להיכנס למערכת יחסים שכזאת.

[הללי*]

"אמא, אני יודעת ש את אוהבת שטיחים. לך מתאים שטיח בסלון. אבל אני אדם אחר. אני שונה ממך. אני לא רוצה שטיח כרגע".
היה יכול להתאים לי.
אלא שאצלי אמא שלי כועסת כשאני מעלה על דעתי להתנגד לה.
ברגע שמגלה התנגדות מולה נסגר הקשב.
היא מפנה מבט וקשב ומסך של ערפל מתמלא ביננו.
עשיתי זאת לאחרונה מולה. בתגןבה האשימה אותי והעלתה האשמות וטענות מהעבר הרחוק שפגעו בי מאוד.
אין לי כלל מקום להתנגד, לעמוד על שלי, להעז לעשות משהו אחר, מה שאני רוצה.
ואם עשיתי זאת ובטאתי התנגדות ומעשה בניגוד לרצונה המחיר שאשלם הוא גבוה מאוד.

[רוצה_לשפר*]

עירית, תודה @}
אני רוצה להיכנס לזה יותר, אבל לא בטוחה איך.

[עירית_לוי]

הללי,
נשמע לא קל
איזה סוג של תגובות את מרגישה שצריכה/רוצה? (הקשבה, עצה, תשובה לשאלה מסויימת).

רוצה לשפר,
אני רוצה להיכנס לזה יותר, אבל לא בטוחה איך.
מהו הצורך שלך כרגע מולה?
מה היית רוצה שיקרה (בתוכך בחוויה שלך את המצב) ולא קורה?

[הללי*]

יזה סוג של תגובות את מרגישה שצריכה/רוצה? (הקשבה, עצה, תשובה לשאלה מסויימת).
תשובות למספר שאלות:
אני מרגישה כלפיה שנאה ושנאה עצמית .
איך לחוות פחות שנאה בכלל - ושנאה עצמית?

_לא יכולה להכיר גברים כי אין לי אמון בעצמי ביכולת שלי לאהוב, לקבל ולחוות אהבה יציבה ועקבית.
לא מאמינה שמגיעה לי אותה אהבה, כי לא הצלחתי לקבל אותה מהאדם הראשון בחיי._
איך לפתח אמון ביכולת שלי לאהוב? לקבל ולחוות אהבה יציבה ועקבית? להאמין שמגיע לי לחוות אהבה, למרות שהאדם הראשון בחיי לא מסוגל לתת לי אותה.

לשחזר יחסי אם ובת עד שלכל אחת מהן נמאס להיות לי לאם ומתרחקת ושוב מרגישה את אותה שנאה וריחוק בסיסים.
איך לפתח חברויות בהן אין שיחזור של מערכת יחסים אם בת? אלא יש מערכת יחסים בין שתי חברות.
(בעבר, הייתי מוצאת לי חברות "פסיכולוגיות" ומצפה שיבינו אותי ויכילו אותי ויעזרו לי לשקם את מערכת היחסים עם אמי ועם עצמי.)

ואם עשיתי זאת ובטאתי התנגדות ומעשה בניגוד לרצונה המחיר שאשלם הוא גבוה מאוד.
איך להתנגד לה מבלי לשלם מחיר כה גבוה?
איך לא להרשות לה להיכנס לי מתחת לעור?
איך לייצור הפרדה ביני לבינה? מרחב בטוח, בו היא אינה יכולה לפגוע בי עוד? לא לפני אנשים אחרים לא ביני לבינה וביני לבין עצמי?

[רוצה_לשפר*]

_מהו הצורך שלך כרגע מולה?
מה היית רוצה שיקרה (בתוכך בחוויה שלך את המצב) ולא קורה?_

שאלה טובה. היא קודם כל האירה לי שאני מתעסקת הרבה עם מה שהיה ולא עם מה שאני רוצה שיהיה. אני יכולה בקלות למנות את כל ה"פשעים" שלה כאמא... אבל קשה לי יותר להגיד מה אני רוצה שיקרה.
אני חושבת שהייתי רוצה פשוט להיות קרובה אליה. , שזה אומר מבחינתי שתהיה בינינו תקשורת אמיתית וכנה.
כרגע התקשורת לא כזו, גם כי אני מצנזרת את עצמי לא מעט, וגם כי היא לא אומרת את מה שהיא באמת חושבת. אני יודעת כי אני מכירה אותה מספיק כדי לשים לב מתי מתרחשת דרמה מתחת לפני השטח (למרות שהניסיון שלה להסתיר את זה הוא לדעתי אמיתי. זה לא שהיא מנסה להגיד בלי להגיד, היא באמת מנסה לא להגיד) וגם כי אני רואה אותה עושה את זה עם אחרים. היא יכולה למשל לספר לי (וזו התקדמות עצומה!) שהיא נפגעה ממשהו שאחי עשה, אבל כשהנושא עולה ביניהם היא מעמידה פנים שלא נפגעה. או להתייעץ איתי איך להסתיר מאחותי משהו מאוד משמעותי שמתרחש בחיים שלה (של אמא שלי) כי היא חוששת שזה יגרום לה (לאחותי) למתח מיותר (אני אומרת שלדעתי זה פחות מתח לדעת מה קורה מאשר לדעת שמשהו בוודאי קורה ולא לדעת מה זה, ותמיד מרגישים הרי כשמשהו קורה).
ובאופן בלתי נמנע אני תוהה מה קורה אצלה בנוגע אליי שאני לא יודעת ממנו, מה ממה שהיא אומרת לי הוא אמיתי ומה לא.
והכי למתקדמים - הייתי רוצה להיות מסוגלת לבקש ממנה לשנות משהו בהתנהלות שלה בלי שזה יכניס אותה למערבולת רגשית עצומה (אני יודעת שזה "לא סביר" לרצות משהו כזה ממישהו אחר... אבל האמת היא שהרצון הזה בכל זאת קיים אצלי).

[רוצה_לשפר*]

מה ממה שהיא אומרת לי הוא אמיתי ומה לא.
לדוגמה - אם אני מבקשת ממנה עזרה מסוימת, בעיקר בלהיות עם הילד, היא אף פעם לא מסרבת, למעט פעמים ממש בודדות שלא הייתה לה ברירה כי ממש לא יכלה. אבל לא ברור לי אם זה באמת תמיד נוח לה. יוצא שאני משתדלת לבקש רק כשממש אין ברירה, ואם המון זמן לא ביקשתי מרשה לעצמי לבקש גם אם יש ברירה אחרת אבל פחות טובה, אבל כל הזמן אני מווסתת את המינון לפי מה שאני מנחשת שהוא כנראה באמת בסדר מבחינתה. יכול להיות שכל זה לחינם, כי היא באמת עושה בכיף. ויכול להיות שגם המצב הקיים מעיק עליה והיא הייתה מעדיפה לעזור פחות. אין לי מושג.
כשהכרתי את בן זוגי ומשפחתו פתאום נפתחה לפניי האפשרות הזו, שבה אפשר לבקש בלי לשבור את הראש יותר מדי, ואם לא מתאים, אז אומרים לנו שלא מתאים, ואם אומרים שזה בסדר אז זה באמת בוודאות בסדר. ויש בזה משהו כל כך מרגיע.

[עירית_לוי]

הללי,

_אני מרגישה כלפיה שנאה ושנאה עצמית .
איך לחוות פחות שנאה בכלל - ושנאה עצמית?_
לדעתי זו שאלת השאלות. כלומר, שאלת הבסיס לכל השאלות האחרות שלך .
הייתי מנסחת אותה אולי כ-איך לחוות אהבה עצמית. האהבה העצמית תמלא את מקום השנאה (ולא משנה כלפיי מי, כלפי עצמך או כלפיה), או לפחות תסיט אותה לאט לאט הצידה.
השנאה שלנו לאחרים היא בדרך כלל הקרנה כלפי חוץ של השנאה שלנו לעצמנו. אני מאמינה שמערכת היחסים שלנו עם עצמנו מוקרנת כמו על גבי מסך על מערכות היחסים שלנו עם האחרים. וכל מה שאנחנו חשים כלפיי עצמנו, והדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו – נוכל למצוא ולראות כמו-מוקרן או מושלך על האחרים.

שנאה כלפי אדם אחר יכולה לשמש לעיתים גם כמנגנון הגנה. מנגנון הגנה - כי הנפש מאמינה שבאמצעות השנאה היא תהדוף ממנה את האדם הזה, ואת החוויה שהיא חווה מולו. כאשר את חווה מול אמא שלך את החוויה של היותך לא אהובה ולא ראויה, את חווה כאב, הנפש שלך, כדי להגן על עצמה מפני הכאב, מנסה להדוף את אמא שלך מעליך, להדוף את מי שהיא (הנפש) מאמינה שהוא הגורם לכאב, או לפחות הטריגר שלו. והשנאה מבחינתה היא פעולה של הדיפה.

כדי לטפח אהבה עצמית נדרש לשחרר ראשית לשחרר את הציפייה שמישהו אחר יצליח לייצר עבורנו את ה"קסם" הזה. כלומר, להבין שזה בידינו ובעיקר באחריותנו. זה כמובן לא קל לעשות זאת משום שכולנו נושאים איתנו מאז הילדות כמיהה מותנית לקבל את החוויה והידיעה הזאת מההורים שלנו. כמיהה לגיטימית, אבל בבגרותנו היא כבר לא ריאלית. וגם כאשר "בשכל" אנחנו מבינים שזה לא ריאלי ולא אפשרי, המערך הרגשי שלנו ממשיך שוב ושוב לקוות שיגיע יום אחד האדם ש"יספק את הסחורה" הזאת וייטע בנו סוף סוף את הידיעה, את התחושה ואת האמונה אותנו שאנחנו ראויים להיות אהובים.

שנית, כדאי לעבוד על זה בכמה מישורים: "לשכנע" בכך גם את הרובד הרציונלי וגם את הרגשי. מדובר על עבודה פנימית שנוגעת ברבדים פנימיים ומשנה את התפיסות המודעות והלא מודעות שלנו לגבי עצמנו.

איך לפתח אמון ביכולת שלי לאהוב? לקבל ולחוות אהבה יציבה ועקבית? להאמין שמגיע לי לחוות אהבה, למרות שהאדם הראשון בחיי לא מסוגל לתת לי אותה.
בעיני, התשובה לשלושת השאלות הללו זו התשובה לשאלתך הראשונה. כלומר - לטפח את האהבה העצמית והידיעה הפנימית והעמוקה שאת ראויה לכך. וכאמור, במקביל, ולשם כך, לשחרר את אמך מהתפקיד ומהאחריות לכך. שזה בעצם לשחרר את עצמך מהציפייה שזה יבוא מבחוץ. ברור ונכון שבמרחב שלה החוויה והידיעה הללו היו אמורות להתבסס אי שם בעבר שלך, אבל מאחר וזה לא קרה, כל שימור של ציפייה מודעת או לא מודעת ששם זה צריך להשתנות, עלולה, לדעתי, לעכב אותך. כרגע, לשם ההתפתחות וההתחזקות הפנימית שלך, אני חושבת שיהיה נכון להפריד את העיסוק באהבה העצמית מהעיסוק ביחסים שלך איתה. רק לכרגע.

.
_איך לפתח חברויות בהן אין שיחזור של מערכת יחסים אם בת? אלא יש מערכת יחסים בין שתי חברות.
(בעבר, הייתי מוצאת לי חברות "פסיכולוגיות" ומצפה שיבינו אותי ויכילו אותי ויעזרו לי לשקם את מערכת היחסים עם אמי ועם עצמי.)_
גם זה קשור לשחרר הציפייה המודעת ובעיקר הציפייה הלא מודעת שהידיעה הזאת תתבסס בתוכך באמצעות אדם אחר. עד אז, ההצעה שלי היא להביט על דרכי הפעולה האוטומטיות שלך בחמלה על הניסיון שלך כן לשחזר את התיקון. יש שם כמיהה שמקורה בכאב. בו זמנית: להביט על מה שקורה בחמלה, בהבנה ובסבלנות, ו-לכוון לשינוי ההרגל עליו את מביטה.

_איך להתנגד לה מבלי לשלם מחיר כה גבוה?
איך לא להרשות לה להיכנס לי מתחת לעור?
איך לייצור הפרדה ביני לבינה? מרחב בטוח, בו היא אינה יכולה לפגוע בי עוד? לא לפני אנשים אחרים לא ביני לבינה וביני לבין עצמי?_
כאן נראה שיש פער בין מה שהרובד הרציונלי שלך יודע שנכון וראוי - נכון וראוי להתייחס אליך - לבין מה שהרובד הרגשי-פנימי-לא מודע יודע ביחס לזה. נשמע שברובד הראשון את לגמרי יודעת לומר מה מותר ומה אסור לעשות לך, אבל שהרובד הרגשי לא משוכנע בכך. ששם, עמוק, את מאמינה שמותר לחצות את גבולותייך. ובגלל שאין הלימה, אין בתוכך חזית אחידה ביחס לכיצד ראוי שיתייחסו אליך, אולי (תבדקי ) לכן את כן נותנת רשות ליחס לא מעצים ולחציית גבול.

ולכן, אם זה אכן המצב, כדי ליצור שינוי במציאות, נדרש לבסס הבנה ברורה בכל הרבדים שלך, שאת לא ראויה ליחס שכזה. גם הנושא הזה קשור מן הסתם לביסוס אהבה עצמית והערכה עצמית משום שהן משפיעות על הדרך שבה נו מאמינים שראי ואו לא ראוי להתייחס אלינו.

מה דעתך על כל אלה?
תראי אם מתחברת לכיוון הזה,
ואם כן, ומשהו לא ברור במה שתיארתי, מוזמנת לשאול, ואבהיר/ארחיב.


.
.
רוצה לשפר,

שאלה טובה. היא קודם כל האירה לי שאני מתעסקת הרבה עם מה שהיה ולא עם מה שאני רוצה שיהיה. אני יכולה בקלות למנות את כל ה"פשעים" שלה כאמא... אבל קשה לי יותר להגיד מה אני רוצה שיקרה.
יופי. זה צעד ראשון וחשוב: להסכים להיפרד מעמדת הקורבן, מהעמדה שבה "הפנקס שלך פתוח".
תראי, אין ספק שאת צודקת. אני באמת יכולה להבין אותך ולהזדהות איתך . ואני יודעת שזה מאוד מאוד מפתה ללכת לשם (למנות את ה"פשעים" שלה), ולהצדיק באופן הגיוני (ובאמת צודק) מדוע הציפיות שלך הן הכי לגיטימיות בעולם.

אבל, העמדה הזאת משאירה אותך חלשה. כי כאשר את מתמקדת במה היא ולא במה את, עם כל כמה שזה צודק, זה משאיר אותך בחוויה של תסכול וחוסר אונים גדולים ומתמשכים. כאשר הכדור הוא כביכול בידיים שלה, זה מותיר אותך חלשה ופאסיבית, וכל מה שנותר לך לעשות בעמדה כזאת זה לִרצוֹת, לכעוס ולצַפות. וזה - בדרך כלל, לופ חסר תקנה. לעומת זאת, כאשר את מעבירה את הפוקוס ממנה אליך, זה נותן פתח חדש, ומשאיר אותך מחוברת לעוצמה שלך.

מה את אומרת?
.

אני חושבת שהייתי רוצה פשוט להיות קרובה אליה. , שזה אומר מבחינתי שתהיה בינינו תקשורת אמיתית וכנה.
אני מבינה .
אני מציעה להפנות את תשומת הלב אל שני מוקדים.

האחד, הוא כאמור לתת מקום, כבוד והכרה לצורך הזה שלך. לא להתייחס אליו כלא ראוי או כמשהו שצריך להחניק או לטשטש. וזו כרגע עבודה שלך בינך לבין עצמך. לא מולה.

והמוקד השני, הוא לבדוק מה נדרש כדי שאת תוכלי כרגע להכיל את ההתנהגות של אמא שלך ואת הדפוס שלה מבלי לסבול כתוצאה מכך. כל עוד היא כפי שהיא - את יכולה או לסבול, לצַפות, לכעוס, או לשנות את ההתייחסות שלך לזה ולסבול פחות.

כאשר אני קוראת את התיאור שלך, אני חושבת שאולי, מה שיכול לעזור, זה שאת תצליחי לא לקחת אחריות עליה. שתשאירי לה להיות זו ששומרת על הגבולות שלה, ושתשאירי לה את האחריות על היכולת שלה כן להגיד או לא להגיד מה היא מוכנה ויכולה לעשות למענך ומה לא. זה שלה. זה עניין שלה בינה לבין עצמה שנובע כפי הנראה מקושי עצום ואולי אפילו לא מודע לומר "לא". אני מנחשת. אני לא באמת יודעת.

מה שעוד קורה בדינאמיקה הזאת, זה שאת גבול שלה (או ה-כביכול-גבול) היא מציבה באמצעות קיטור באוזני אחרים על הסיטואציה. במקום לומר "לא" באופן ישיר, היא אומרת אותו באמצעות תלונה לאחר מעשה. וגם זה שלה.

ונראה לי גם שעל מנת שאת תצליחי להשאיר את מה שבאחריותה – באחריותה, נדרש ממך להכיל את האפשרות שיש דברים שמפריעים לה והיא לא אומרת לך. להכיל את הרעיון שהיא לא מרוצה או כועסת ואת לא יודעת על כך. שאין לך אפשרות לשלוט בזה. אני יכולה לתאר לי כמה זה יכול להיות קשה מבחינה רגשית.

ובכל זאת, עם כל כמה שזה קשה, זהו בהחלט שריר רגשי פנימי שאפשר לחזק. היחסים שלך איתה, ודפוסי הפעולה שלה הם גם הזדמנות בשבילך להרחיב יכולת רגשית מסויימת שלך. בלי קשר למה שיקרה בהמשך בקשר שלך איתה, אם תבחרי בנתיב ההתמודדות מהסוג הזה, את יכולה לצאת מורווחת מהעניין.

מה דעתך? אמרי לי אם זה כיוון שמדבר אליך,
ואם לא, נחפש כיוון אחר.

[הללי*]

_כדי לטפח אהבה עצמית נדרש לשחרר ראשית לשחרר את הציפייה שמישהו אחר יצליח לייצר עבורנו את ה"קסם" הזה. כלומר, להבין שזה בידינו ובעיקר באחריותנו. זה כמובן לא קל לעשות זאת משום שכולנו נושאים איתנו מאז הילדות כמיהה מותנית לקבל את החוויה והידיעה הזאת מההורים שלנו. כמיהה לגיטימית, אבל בבגרותנו היא כבר לא ריאלית. וגם כאשר "בשכל" אנחנו מבינים שזה לא ריאלי ולא אפשרי, המערך הרגשי שלנו ממשיך שוב ושוב לקוות שיגיע יום אחד האדם ש"יספק את הסחורה" הזאת וייטע בנו סוף סוף את הידיעה, את התחושה ואת האמונה אותנו שאנחנו ראויים להיות אהובים.

שנית, כדאי לעבוד על זה בכמה מישורים: "לשכנע" בכך גם את הרובד הרציונלי וגם את הרגשי. מדובר על עבודה פנימית שנוגעת ברבדים פנימיים ומשנה את התפיסות המודעות והלא מודעות שלנו לגבי עצמנו._
מבינה ומסכימה.
איך היית מציעה לשכנע את הרובד הרצינולי שברובו משוכנע וגם את הרובד הרגשי?
מה היא אותה עבודה פנימית?
נשמע שברובד הראשון את לגמרי יודעת לומר מה מותר ומה אסור לעשות לך, אבל שהרובד הרגשי לא משוכנע בכך. ששם, עמוק, את מאמינה שמותר לחצות את גבולותייך. ובגלל שאין הלימה, אין בתוכך חזית אחידה ביחס לכיצד ראוי שיתייחסו אליך, אולי (תבדקי ) לכן את כן נותנת רשות ליחס לא מעצים ולחציית גבול.
נראה לי שאין הבדל בין הרובד הרציונלי לרגשי, אך איך היית מציעה לבדוק זאת?

כדי ליצור שינוי במציאות, נדרש לבסס הבנה ברורה בכל הרבדים שלך, שאת לא ראויה ליחס שכזה. גם הנושא הזה קשור מן הסתם לביסוס אהבה עצמית והערכה עצמית משום שהן משפיעות על הדרך שבה נו מאמינים שראי ואו לא ראוי להתייחס אלינו.
אם מדובר על אהבה עצמית שאינה נרקסיסטית ואגואיסטית , הייתי רוצה הרחבה על המושג הזה ודרך עבודה לביסוס אותה אהבה עצמית.

[עירית_לוי]

הללי,

נראה לי שאין הבדל בין הרובד הרציונלי לרגשי, אך איך היית מציעה לבדוק זאת?
לפי תפיסתי וניסיוני, הדרך לבדוק זאת, היא להביט על מה שקורה במציאות. אני חושבת שלרוב מה שמתרחש במציאות חיינו מעיד על התפיסות הפנימיות שלנו. זוהי תפיסתי וכמובן תבדקי אם את באופן אישי מתחברת לזה .
כלומר, אם במציאות הגבולות שלך כן נחצים, זה מעיד על כך שברובד הרגשי-הפנימי-העמוק שלך שוכנת כפי הנראה אמונה (בד"כ לא מודעת) שזה בסדר. שזה מותר ושזה אפשרי לחצות אותם.
וכאשר ב"שכל" את מבינה שמה שקורה הוא לא ראוי ולא הולם – זה ואמר שיש פער בין שני הרבדים, הרציונלי והרגשי-פנימי.
האם זה ענה לך על השאלה? אם לא, אבהיר עוד.

_כדי ליצור שינוי במציאות, נדרש לבסס הבנה ברורה בכל הרבדים שלך, שאת לא ראויה ליחס שכזה. גם הנושא הזה קשור מן הסתם לביסוס אהבה עצמית והערכה עצמית משום שהן משפיעות על הדרך שבה אנו מאמינים שראוי או לא ראוי להתייחס אלינו.
אם מדובר על אהבה עצמית שאינה נרקסיסטית ואגואיסטית , הייתי רוצה הרחבה על המושג הזה ודרך עבודה לביסוס אותה אהבה עצמית._
כמובן שהכוונה שלי היא לאהבה עצמית שהיא חיובית. שהיא לא באה על חשבון אף אדם אחר, לא פוגעת באף אחד, ושהיא רק מטיבה עם עצמנו.
כיצד לבסס אהבה עצמית זו שאלה שיש לה הרבה תשובת והרבה דרכים . לכל אדם יש נתיב מעט שונה לעבור בדרך לשם, והנתיב הזה הוא תלוי התפיסות הפנימיות שלו, ותלוי ההיסטוריה הפרטית שלו. אני מאמינה שמועיל וכדאי לבסס אותה בו זמנית ברובד הרציונלי וברובד הרגשי-פנימי.

באופן כללי מדובר על לקבל את עצמנו כמכלול: לקבל את עצמנו על יתרונותינו וחסרונותינו. לא לחכות שנהיה מושלמים ו"בסדר" בכל הקטגוריות כדי להבין שמגיע לנו לאהוב את עצמנו. לאהוב עכשיו, עם כל מה שיש. ולא בעתיד, "יום אחד, אחרי שאהיה כבר... או אחרי שיהיה לי...".

זה סוג של עבודה שהיא תהליכית. כלומר, משהו שצריך לבנות אותו בסבלנות ובהדרגה. וכאמור, יש המון דרכים ושיטות להגיע לשם. אם את רוצה שנקיים פה שיחה אינטרנטית שתנסה לכוון אותך לשם, אמרי, ואכתוב לך כמה שאלות להתחיל מהן את השיחה.

[הללי*]

אם את רוצה שנקיים פה שיחה אינטרנטית שתנסה לכוון אותך לשם, אמרי, ואכתוב לך כמה שאלות להתחיל מהן את השיחה.
בטח, מאוד ארצה בזה.
תודה

[עירית_לוי]

אוקיי
אני אשאל אותך כמה שאלות שמטרתן להציף עבורינו מידע, שאיתו נוכל לעבוד.
אל תנסי לכוון ל"תשובה הנכונה" או ה"חכמה", אלא תני באמת למה שעולה בך באופן אינסטיקטיבי, לעלות.

• האם את מסכימה לקבל את עצמך באופן מוחלט, על יתרונותיך ועל חולשותייך?
• מה מפחיד (אם מפחיד) בלעשות זאת?
• מה יידרש ממך על מנת לעשות זאת?

• האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה תמיד לאהבה ללא תנאים (=מבלי "לשלם" על כך ומבלי להוכיח דבר)?
• מה מפחיד (אם מפחיד) בלהכיר בכך?
• מה יידרש ממך על מנת ללהכיר בכך?

• האם את מסכימה להכיר בכך שמגיע לך תמיד יחס מעצים בכל סיטואציה ומכל אדם?
• מה מפחיד (אם מפחיד) בלהכיר בכך?
• מה יידרש ממך על מנת ללהכיר בכך?

את לא חייבת לענות על כל השאלות. אם לא עולה תשובה, דלגי, ופשוט תני למה שמה שעולה - לעלות.
ועם זה נתחיל.

[הללי*]

האם את מסכימה לקבל את עצמך באופן מוחלט, על יתרונותיך ועל חולשותייך?
כן וגם לא
כן : מסכימה שטוב אם זה יהיה , לא: לא יודעת איך, לא חושבת שאפשרי.

מה יידרש ממך על מנת לעשות זאת?
להיפרד מאמונות ופרדיגמות שיש לי לגבי עצמי.

האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה תמיד לאהבה ללא תנאים (=מבלי "לשלם" על כך ומבלי להוכיח דבר)?
לא .
מה מפחיד (אם מפחיד) בלהכיר בכך?
מה יידרש ממך על מנת ללהכיר בכך?
אין לי שום רעיון מה יכול להיות מפחיד בזה, אולי פחד להסתכל לתוך זה.
גם אין לי שום מושג מה זה ידרוש ממני.

האם את מסכימה להכיר בכך שמגיע לך תמיד יחס מעצים בכל סיטואציה ומכל אדם?
לא בדיוק.

-מה מפחיד (אם מפחיד) בלהכיר בכך?
לבקש את זה, להתעקש על זה. להיזדקק לזה.

-מה יידרש ממך על מנת ללהכיר בכך?
לא להשלים עם יחס שהוא פחות ממעצים.

[עירית_לוי]

הללי,

יופי, בואי נמשיך
את יכולה להמשיך לענות "מהבטן":

_האם את מסכימה לקבל את עצמך באופן מוחלט, על יתרונותיך ועל חולשותייך?
כן וגם לא
כן : מסכימה שטוב אם זה יהיה , לא: לא יודעת איך, לא חושבת שאפשרי._
מדוע זה לא אפשרי בעיניך?


_מה יידרש ממך על מנת לעשות זאת?
להיפרד מאמונות ופרדיגמות שיש לי לגבי עצמי._
איזה אמונות למשל?

_האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה תמיד לאהבה ללא תנאים (=מבלי "לשלם" על כך ומבלי להוכיח דבר)?
לא ._
מדוע לא?

_האם את מסכימה להכיר בכך שמגיע לך תמיד יחס מעצים בכל סיטואציה ומכל אדם?
לא בדיוק._
מדוע לא?

_-מה מפחיד (אם מפחיד) בלהכיר בכך?
לבקש את זה, להתעקש על זה. להיזדקק לזה._
אני מבינה. האם את מסכימה לשקול את הרעיון שחשוב שתבקשי את זה ושחשוב שתתעקשי על זה, ושכל יחס שהוא פחות ממעצים אינו ראוי לך?

[הללי*]

מדוע זה לא אפשרי בעיניך?
כי זה לא משהו שאני מכירה על עצמי, וכרוך בשינוי מעמיק בגישה לעצמי ולחיים.

_האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה תמיד לאהבה ללא תנאים (=מבלי "לשלם" על כך ומבלי להוכיח דבר)?
לא .
מדוע לא?_
עניתי מהבטן, זה מה שאמרה הבטן. לא יודעת להגיד מדוע לא.


_האם את מסכימה להכיר בכך שמגיע לך תמיד יחס מעצים בכל סיטואציה ומכל אדם?
לא בדיוק.
מדוע לא?_
כנ"ל כך ענתה הבטן.

אני מבינה. האם את מסכימה לשקול את הרעיון שחשוב שתבקשי את זה ושחשוב שתתעקשי על זה, ושכל יחס שהוא פחות ממעצים אינו ראוי לך?
כן.

[רוצה_לשפר*]

עירית, תודה רבה על הדברים שכתבת לי. קראתי אותם המון פעמים אבל היה לי קשה ממש להגיב. כנראה שהעניין הזה עורר אצלי דברים שחשבתי שהם כבר מאחורי.

הרעיונות שהצעת:
כאשר אני קוראת את התיאור שלך, אני חושבת שאולי, מה שיכול לעזור, זה שאת תצליחי לא לקחת אחריות עליה. שתשאירי לה להיות זו ששומרת על הגבולות שלה, ושתשאירי לה את האחריות על היכולת שלה כן להגיד או לא להגיד מה היא מוכנה ויכולה לעשות למענך ומה לא. זה שלה. זה עניין שלה בינה לבין עצמה שנובע כפי הנראה מקושי עצום ואולי אפילו לא מודע לומר "לא". אני מנחשת. אני לא באמת יודעת.

ונראה לי גם שעל מנת שאת תצליחי להשאיר את מה שבאחריותה – באחריותה, נדרש ממך להכיל את האפשרות שיש דברים שמפריעים לה והיא לא אומרת לך. להכיל את הרעיון שהיא לא מרוצה או כועסת ואת לא יודעת על כך. שאין לך אפשרות לשלוט בזה. אני יכולה לתאר לי כמה זה יכול להיות קשה מבחינה רגשית.

מצד אחד, נשמעים נכונים. מצד שני, הפחידו אותי מאוד. מאז שכתבת לי רציתי המון פעמים לכתוב שוב וממש חששתי אפילו לקרוא את הדברים שוב, לא כל שכן להתעמק בהם.
ככה שאני לא יודעת אם אני באמת מסוגלת לזה. אני חושבת שעצם זה שהרעיון כבר נשתל אצלי, משהו זז ממש בקטנה ולאט, אבל זז.
עדיין, גם אם להתעלם לרגע מהתגובה הרגשית שלי - אני לא בטוחה שאני יכולה להגיד שהשמירה על הגבולות שלה הא לגמרי באחריותה. הרי כל הבעיה עולה בעקבות זה שאני מבקשת דברים. אם לא הייתי מבקשת כלום, היא לא הייתה מתקשה לשמור על הגבולות שלה (ואני חושבת שהיא באמת מרגישה לפעמים שזה לא לגיטימי להגיד לי לא, וזה באמת שלה). אז בהתחשב בזה שאני יודעת שיש לה את הבעיה הזו, אולי זה רק הוגן שאם אני מבקשת, אני אדאג גם שהיא תהיה בסדר עם מה שהיא עושה? או שאולי פשוט להפסיק לבקש? או שזו פשוט עוד דרך שבה אני ממשיכה לשמור על הגבולות שלה?

[רוצה_לשפר*]

הכיל את הרעיון שהיא לא מרוצה או כועסת ואת לא יודעת על כך. שאין לך אפשרות לשלוט בזה. אני יכולה לתאר לי כמה זה יכול להיות קשה מבחינה רגשית.
תודה רבה על זה במיוחד. זה באמת קשה לי מאוד לחשוב שכל האינטראקציה שלנו תהיה מזויפת, ומונעת מאיזו תחושת חובה שלה להיות בסדר איתי, למרות שהיא למעשה כועסת.

[עירית_לוי]

צר לי שלקח לי זמן...
פספסתי את הדף במה חדש.

ובכן,

הללי,

אני מבינה שלא עולה הסבר רציונלי וכך ענתה הבטן. וטוב שאת בשיח עם הבטן . זה חשוב משום שכך יכול לעלות אל פני השטח מידע מהמערך הפנימי הרגשי שאיתו מועיל לעבוד כדי לשנות דפוסים ותפיסות עצמיות.

בואי תדמייני אותך מתעקשת על יחס מעצים, תמיד, בכל סיטואציה, מכל אדם.

• מה עשוי להיות מרתיע בהתעקשות הזאת?
• מה עשוי להיות מפחיד בהתעקשות הזאת?
• כיצד אנשים אחרים עשויים להגיב להתעקשות הזאת?
• מה את מרגישה כאשר את מדמיינת אותך כך?

אם גם אלה לא יתנו לנו גישה פנימה נמשיך לחפש מעוד כיוונים.
אני כאן.


.
.

רוצה לשפר,

מצד אחד, נשמעים נכונים. מצד שני, הפחידו אותי מאוד. מאז שכתבת לי רציתי המון פעמים לכתוב שוב וממש חששתי אפילו לקרוא את הדברים שוב, לא כל שכן להתעמק בהם.
זה בסדר גמור, וזה אומר שאולי אולי נגענו בנקודה משמעותית שדרכה יהיה אפשר להתקדם.
כאשר עולה פחד לקרוא או לכתוב או לחשוב על רעיון כלשהו, כדאי לכבד אותו. כדאי להקשיב לו משום שהוא מסמן על הקצב שהנפש שלך מסכימה להשתנות בו. אם דוחקים בנפש ברגע שכזה היא עלולה להיבהל, להתכווץ ולהתנגד לשיח. ואת מעוניינת לשמור על ערוץ תקשורת פתוח עם הנפש שלך . לכן, טוב בעיני שהשתהית בתגובה.

עדיין, גם אם להתעלם לרגע מהתגובה הרגשית שלי - אני לא בטוחה שאני יכולה להגיד שהשמירה על הגבולות שלה הא לגמרי באחריותה. הרי כל הבעיה עולה בעקבות זה שאני מבקשת דברים. אם לא הייתי מבקשת כלום, היא לא הייתה מתקשה לשמור על הגבולות שלה (ואני חושבת שהיא באמת מרגישה לפעמים שזה לא לגיטימי להגיד לי לא, וזה באמת שלה). אז בהתחשב בזה שאני יודעת שיש לה את הבעיה הזו, אולי זה רק הוגן שאם אני מבקשת, אני אדאג גם שהיא תהיה בסדר עם מה שהיא עושה? או שאולי פשוט להפסיק לבקש? או שזו פשוט עוד דרך שבה אני ממשיכה לשמור על הגבולות שלה?

אני מבינה את הלך המחשבה הזה. וכן, אני מסכימה עם ההשערה שלך: אני חושבת שזו עוד דרך שהמיינד שלך מצא על מנת לנסות לשמור על הגבולות של אמא שלך במקומה, ועל מנת להימנע מסיטואציה שקשה לך להכיל. וזה בסדר שזה קורה לך, שהמחשבה שלך מנסה למצוא לזה מעקפים. הרי כבר אמרנו שמדובר פה במצב שמעורר בך פחד רב, וזה טבעי שמנגנוני ההגנה שלך ינסו להגן עליך מפניו. וכל עוד את חשה שאת זקוקה להגנה הזאת, תני אותה לעצמך.

בינתיים, אפשר להציץ קדימה (עוד לא ללכת לשם, רק להציץ) אל עבר האתגר שניצב בפניך: מדובר פה בעצם על החופש שלך להביע צרכים ורצונות שלך, ועל היכולת שלך להכיל חוסר שביעות רצון/כעס שחש אדם אחר (אמא שלך אבל אולי גם אחרים) מול אותו ביטוי של רצון או צורך. ולא סתם כעס, אלא כעס שלא תמיד מבוטא ישירות בפניך. ואם היינו מדברות עכשיו עם המקום המחובר והחסון שלך ולא עם הפחדים – יש סיכוי שמה שהיית אומרת זה שאת לא באמת רוצה לוותר על הצרכים שלך או על ביטויים, והיית רוצה ללמוד להכיל כל תגובה או אי תגובה. לא באמת היית רוצה לצמצם את עצמך על מנת להימנע מעימות או מרגשות שליליים של אחרים. זו השערתי, תבדקי אותה כמובן .

כרגע אני מציעה רק להביט על שני הדברים, ולהביט עליהם בחמלה עצמית רבה: הדבר האחד זה הפחד, והדבר השני זה חווית החופש מול ההתנהלות של אמא שלך – חוויה שתתממש ככל שהפחד ילך וייחלש. אבל לאט לאט. ובחמלה .

אני כאן כאשר תרצי להמשיך

[רוצה_לשפר*]

עירית, תודה @} את מאוד מרגשת בקבלה שלך ומשרה המון ביטחון @}

קראתי אותך ופתאום קישרתי את השיחה כאן למשהו שקורה בזוגיות שלי עכשיו. החלטתי, אחרי מריבה מסוימת, שאני מסירה מעצמי אחריות על וידוא מצב רגשי שמח אצל הבן זוג. ממש חשבתי שזה בגלל המריבה ולא קישרתי בכלל בין זה ובין השיחה כאן (עוד טריק של המיינד כנראה (-: ), אבל עכשיו פתאום ברור לי שזה קשור בהרבה דרכים. באופן מפתיע או שלא, זה דווקא השפיע לחיוב. וזה בא גם כי באמת הרעיון כבר נשתל אצלי. וגם, אולי, כסוג של אימון במקום בטוח יותר.

ואם היינו מדברות עכשיו עם המקום המחובר והחסון שלך ולא עם הפחדים – יש סיכוי שמה שהיית אומרת זה שאת לא באמת רוצה לוותר על הצרכים שלך או על ביטויים, והיית רוצה ללמוד להכיל כל תגובה או אי תגובה. לא באמת היית רוצה לצמצם את עצמך על מנת להימנע מעימות או מרגשות שליליים של אחרים.
יש סיכוי (-: הייתי רוצה להיות מסוגלת להכיל כל תגובה או אי תגובה. אבל אולי יש אנשים שמולם זה פשוט לא מתאים להיות חופשיים עם הרצונות והצרכים שלנו? שפשוט לא מסוגלים בעצמם להכיל דבר כזה, ולהמשיך שוב ושוב לעשות משהו שהם פשוט לא מסוגלים להתמודד איתו זה סתם לדפוק את הראש בקיר?
מצחיק אבל אני פתאום רואה בדיוק את אותה דינמיקה, אפילו באופן מוקצן יותר, בין אמא שלי לאמא שלה.

[רוצה_לשפר*]

כרגע אני מציעה רק להביט על שני הדברים, ולהביט עליהם בחמלה עצמית רבה: הדבר האחד זה הפחד, והדבר השני זה חווית החופש מול ההתנהלות של אמא שלך – חוויה שתתממש ככל שהפחד ילך וייחלש. אבל לאט לאט. ובחמלה .
זה נשמע לי רעיון טוב. אבל אני מתקשה לדמיין איך זה ייראה. נניח שעכשיו הייתי מרגישה לגמרי חופשיה להביע את עצמי מולה, והיא ממשיכה להיות כמו שהיא - אני לא יכולה לדמיין את זה בכלל, זה יהיה קטסטרופלי ובטוח יגיע למצב שהיא לא תדבר איתי בכלל.

[עירית_לוי]

רוצה לשפר,

בשמחה

החלטתי, אחרי מריבה מסוימת, שאני מסירה מעצמי אחריות על וידוא מצב רגשי שמח אצל הבן זוג.
נהדר!
יש סיכוי שהמערך הרגשי שלך מתרגל את המיומנות הזאת בזירות פשוטות יותר. זוהי מיומנות שדורשת הבשלה והעזה, ואני מאמינה שכלל שתתחזקי ותסמכי על עצמך שאת יכולה להכיל מצבים רגשיים של אנשים אחרים מבלי לנסות להימנע מהם, כך יהיה לך קל יותר בהמשך גם מול אמא שלך.

אבל אולי יש אנשים שמולם זה פשוט לא מתאים להיות חופשיים עם הרצונות והצרכים שלנו? שפשוט לא מסוגלים בעצמם להכיל דבר כזה, ולהמשיך שוב ושוב לעשות משהו שהם פשוט לא מסוגלים להתמודד איתו זה סתם לדפוק את הראש בקיר?
נכון, אני מסכימה.

ראשית, כל עוד את מבטאת את הרצון ואת הצורך שלך רק בינך לבינך, ומכירה בהם, ונותנת להם לגיטימציה, זה כבר משמעותי, וטוב יותר מאשר מצב שבו את משתיקה את הרצון בכלל.

שנית, וזו נקודה חשובה בעיני, יש הבדל בין לבחור שלא לבטא בקשה מסיבה כלשהי, לבין להימנע מלבטא מתוך פחד. המקום שאפשר לשאוף אליו (לאט ובהדרגה) הוא להיות חופשיה לבטא הכל, ולהכיל כל תגובה, ואז לבחור אם לבטא או לא. לעשות את ה"מתמטיקה" הפשוטה של עלות מול תועלת שבביטוי בקשה מסויימת מול אדם מסויים.
מה דעתך?

_הדבר השני זה חווית החופש מול ההתנהלות של אמא שלך – חוויה שתתממש ככל שהפחד ילך וייחלש. אבל לאט לאט. ובחמלה .
זה נשמע לי רעיון טוב. אבל אני מתקשה לדמיין איך זה ייראה. נניח שעכשיו הייתי מרגישה לגמרי חופשיה להביע את עצמי מולה, והיא ממשיכה להיות כמו שהיא - אני לא יכולה לדמיין את זה בכלל, זה יהיה קטסטרופלי ובטוח יגיע למצב שהיא לא תדבר איתי בכלל._
נכון, קשה לדמיין מצב שכרגע המערך הרגשי לא יכול להכיל או לא מעז להכיל.
שנית, זה יקרה רק כאשר את כבר כן תוכלי להכיל חוסר שביעות רצון שלה, ומה שהיום נחווה לך כ"קטסטרופלי" בעתיד עשוי להחוות לך אחרת לגמרי.
ולבסוף, יש גם סיכוי שכאשר את לא תפחדי מהתגובה שלה, איכשהו, התגובה שלה תתמתן. דינאמיקה בין אנשים היא דבר מורכב ולעיתים מופלא ובלתי צפוי .

[רוצה_לשפר*]

תודה עירית @}

כרגע אני מציעה רק להביט על שני הדברים, ולהביט עליהם בחמלה עצמית רבה: הדבר האחד זה הפחד, והדבר השני זה חווית החופש מול ההתנהלות של אמא שלך – חוויה שתתממש ככל שהפחד ילך וייחלש. אבל לאט לאט.
אני מביטה. אבל חסרה סבלנות...

[הללי*]

אני מבינה שלא עולה הסבר רציונלי וכך ענתה הבטן. וטוב שאת בשיח עם הבטן
עכשיו אני מבינה יותר למה ענתה הבטן כך.
אולי הסיבה היא משום שלא קיבלתי יחס מעצים.
לא הרגשתי ראויה סתם כך. תמיד היו תנאים מסוימים.
לפעמים לאמא שלי כמעט מתפלקת לה אמירה שכזאת על הצורך לעשות משהו עבורה, להוכיח משהו על מנת להרגיש ראויה וקירבה.
כך גם לפעמים מתבטאים האחים שלי שאם לא עושים משהו או מתנהגים בצורה מסויימת אז את לא ראויה מספיק לקירבתנו.


_בואי תדמייני אותך מתעקשת על יחס מעצים, תמיד, בכל סיטואציה, מכל אדם.

• מה עשוי להיות מרתיע בהתעקשות הזאת?_

לא יודעת איך לעשות זאת.
-מה עשוי להיות מפחיד בהתעקשות הזאת?
להתעקש ולא לקבל.
-כיצד אנשים אחרים עשויים להגיב להתעקשות הזאת?
באופן שלילי, התרחקות, האשמות, זילזול, גינוי
-מה את מרגישה כאשר את מדמיינת אותך כך?
מרגישה פחד, שמא יגנו אותי.

[עירית_לוי]

רוצה לשפר,

_כרגע אני מציעה רק להביט על שני הדברים, ולהביט עליהם בחמלה עצמית רבה: הדבר האחד זה הפחד, והדבר השני זה חווית החופש מול ההתנהלות של אמא שלך – חוויה שתתממש ככל שהפחד ילך וייחלש. אבל לאט לאט.
אני מביטה. אבל חסרה סבלנות..._
אני מבינה .
אז בואי תבדקי מה נכון לך יותר: להמשיך להביט ולהכיל את חוסר הסבלנות, או כבר להתחיל לטפח את המוכנות ליצור שם שינוי.
אבל - תבדקי טוב ואל תדחקי בעצמך. שימי לב שלפני שבועיים בערך התכנים הללו העלו בך פחד עמוק. לא יהיה כדאי וגם לא יהיה מועיל לעבוד עם מה שעדיין לא הבשיל שיגעו בו. אז תבדקי .
.
.

הללי,

מתוך התיאור שלך נראה שאולי המטרה תהיה קודם כל להתחיל להיפרד מהקולות החיצוניים הלא מעצימים ששמעת במהלך חייך, ושחלחלו והפכו להם לאט לקולות הפנימיים שלך.
ואז, בהדרגה להתחבר ולהיזכר בקול הפנימי האמיתי שלך. קול שהוא שלך ושהוא עצמאי, ושבאופן טבעי הוא מעצים.

אם מתאים לך, את יכולה לשאול את עצמך את השאלות הללו:

• האם את מסכימה להיפרד מקולות הלא מעצימים הללו?
• האם את מסכימה להכיר בכך שהקולות המחלישים הם לא באמת שלך?
• האם את מסכימה ללמד את עצמך שפה חדשה של יחס מעצים ומפרגן?

הכוונה שלי כאן היא לא בהכרח שתתחילי מיד לעשות את כל אלה (זה לא באמת משהו שאפשר לעשות מיד בבת אחת מתוך החלטה), אלא רק שתשאלי את עצמך את השאלות הללו, ותראי מה עולה לך מולן. מעבר לתכנים שיעלו, ושיהיה אפשר לעשות איתם עבודה - עצם המפגש עם השאלות, ובעיקר מפגש חוזר ומתמשך עימן, כבר הוא יכול להתחיל להניע את גלגלי השינוי הפנימי.

מה דעתך על הכיוון הזה?

[רוצה_לשפר*]

עירית יקרה, אני חושבת שבכל זאת אתן לדברים קצת לשקוע. חוסר הסבלנות גם נרגע. מרגישה שקורה בפנים תהליך עדין אבל הדברים זזים איכשהו.
תודה גדולה מאוד לך.

[עירית_לוי]

יופי . שמחה לשמוע!
ובשמחה.