אחריות המטופל בטיפול

[אנונימי]

דף זה פוצל מתוך הדף למה טיפול פסיכולוגי וטיפולים אלטרנטיבים כל כך יקרים.

[אישה_במסע*]

אחת, אני מסכימה עם הודעתך מ (26.05.2012 16:06), ובאה להוסיך לה מילה -השתקה.

מצד שני, אני מסכימה גם עם עננים בקפה - שום מטפל לא יכול לעזור למטופל שלא לוקח אחראיות על חייו. הוא, כפי שהגדיר זאת, אם איני טועה, צפריר, מטופל שרלטן.

אני חושבת שרוב האנשים הם כאלו - הם מוכנים לבוא לטיפול ולשלם כסף, אבל לשנות את חייהם מן היסוד - זה הרבה יותר מפחיד ומאיים.

בנוגע לנושא של אנשים במצב מצוקה קריטי - זו שאלה למחשבה. כי יש אנשים שגם במצב קריטי לחלוטין לוקחים אחראיות, ויש כאלו שבמצבים של מצוקה נינוחה לא לוקחים אותה.
אז מה עושים עם מישהי שנמצאת במצב קריטי ולא לוקחת אחראיות? אני לא מוצאת דרך שבה אפשר לעזור לה.
אותי מעניין הרבה יותר מצב שבו מישהי באה לטיפול עם בעיה - היא לא לוקחת אחראיות. במקרה כזה יש מודעות לבעיה.

אני לא יודעת מה לעשות עם מצב של מישהי בדיכאון קליני.
מצד אחד, היא הגיעה למצב הזה כתוצאה מחוסר אחראיות שלה, אחרת היא הייתה פונה לטיפול קודם.
מצד שני, היא המצב הזה עכשיו.

לא יודעת. לא יודעת. לא יודעת.

[רוזמרין*]

אז מה עושים עם מישהי שנמצאת במצב קריטי ולא לוקחת אחראיות? אני לא מוצאת דרך שבה אפשר לעזור לה.
את יכולה לפרט למה את מתכוונת במונח "לקחת אחריות"?
אני יכולה לחשוב על חולה סרטן. האחריות שלו היא להגיע לטיפולים בזמן ולקחת את התרופות. אין לו אחריות על הטיפול. הוא לא מבין בזה, זה לא תפקידו וגם אולי אין לו כוח נפשי ללמוד.
מישהו עם דכאון או סכיזופרניה או אנורקסיה- נמצא במצב שיצא משליטה. איך הוא אמור לקחת אחריות? ומישהו עם נטיות אובדניות?

_אני לא יודעת מה לעשות עם מצב של מישהי בדיכאון קליני.
מצד אחד, היא הגיעה למצב הזה כתוצאה מחוסר אחראיות שלה, אחרת היא הייתה פונה לטיפול קודם._

דכאון קליני או מאניה-דיפרסיה זה לא משהו שמתחיל בדכדוך ובגלל חוסר טיפול הופך למחלה. כמו שסרטן הוא לא תוצאה של שפעת שלא טופלה.

[פלונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחזקת את דבריה של רוזמרין: אנשים במצב של דיכאון קליני או דיפרסיה וגם מצבים נפשיים אחרים - ואלה לא בהכרח מצבים שמידרדרים אליהם, הם בהחלט יכולים להגיע כהתקפה - לא תמיד מסוגלים לקום מהמיטה להתקלח, או להכין לעצמם אוכל, כך שלצפות מהם לקחת אחריות על עצמם זה בערך כמו לצפות מחולה סרטן שינתח את עצמו וגם יעשה ביופסיה לממצאים אחר כך.

זאת הסיבה שבמצבים נפשיים קשים מתחילים בדרך כלל עם תרופות - שמביאות לשיפור אקוטי (גם אם זמני) במצב, ורק אז מתפנים לטיפול נפשי פסיכולוגי (בשיחות). לפני שיש איזשהי התיצבות שמשיגים עם כדורים (אפשר גם לחכות, כי דיפרסיה ודיכאון קליני, לפחות סטטיסטית, עוברים אחרי 3 שבועות עד חצי שנה. רק שבינתיים חיי החולה הם גיהינום ויש סכנה שהוא יתאבד), אין הרבה סיכוי ששיחות תעזורנה, החולה שקוע כל כך עמוק, שהוא בכלל לא מסוגל להעזר בהן.

[אישה_במסע*]

רוזמרין, אני חוששת שיש תהום כה גדולה בים תפיסותינו שיהיה קשה מאוד לגשר עליה

את יכולה לפרט למה את מתכוונת במונח "לקחת אחריות"?
אני יכולה לנסות. אני לא בטוחה שאני אצליח, כי אחראיות היא מצב פנימי ואפשר לתאר רק את המעשים שמראים עליו

אני יכולה לחשוב על חולה סרטן. האחריות שלו היא להגיע לטיפולים בזמן ולקחת את התרופות. אין לו אחריות על הטיפול. הוא לא מבין בזה, זה לא תפקידו וגם אולי אין לו כוח נפשי ללמוד.

והנה הושטת לי קצה חוט. כי אני ממש לא מסכימה. ההאחראיות שלו היא לחקור על המחלה, לבדוק למה היא באה, מה הוא יכול ללמוד ממנה, איך הוא יכול לשנות את מצבו הנפשי כדי להירפא.
החולה שתיארת לא לוקח אחראיות. וזה כן תפקידו!

מישהו עם דכאון או סכיזופרניה או אנורקסיה- נמצא במצב שיצא משליטה. איך הוא אמור לקחת אחריות? ומישהו עם נטיות אובדניות?

לא יודעת. זן השאלה שלי. בעצם, במקרה של דיכאון ונטיות אובדניות ראיתי מקרים של אחראיות. בסכיזופרניה ואנורקסיה אני לא מבינה.

דכאון קליני או מאניה-דיפרסיה זה לא משהו שמתחיל בדכדוך ובגלל חוסר טיפול הופך למחלה. כמו שסרטן הוא לא תוצאה של שפעת שלא טופלה.

על מאניה דיפרסיה אני לא יודעת. בנוגע לדכאון - אני ראיתי דוגמאות של דכאון שיצאו ממנו ושאפשר היה למנוע ושל דכאון שנמנע. וסרטןלא תוצאה של שפעת שלא טופלה, אך יכול להיות תוצאה של עישון, או של חוסר איזון כלשהו, והיו מקרים של אנשים שריפאו את עצמם מסרטן, הדוגמא הראשונה שעולה בראשי - לואיז היי.


אני רוצה לשים את הדגש על הדוגמא של חולה הסרטן, כי כאן הוא סלע המחלוקת, אני חושבת. את פשוט מסירה מאנשים את האחראיות לבריאותם, בעוד אני דוגלת בהחזרתה לאנשים. אני חושבת שזה הוא כן תפקידי. ומי שלא לוקח אחראיות על בריאותו הפיזית יזכה למחלה אחרי מחלה עד שיתעורר, והרופאים יוכלו רק לטפל בהן ואל למנוע את הבאה.
באותה המידה, טיפול בחולה שמסרב לקחת אחראיות על מצבו הנפשי נדון לכישלון - יש דברים שרק אני יכולה לעשות בשביל עצמי.

[אישה_במסע*]

פלונית, אני לא מבינה בדיפרסיה, אבל מתקשה להאמין שאדם יכול ליפול למצב כה קשה ללא שום התרעה. זה מזכיר לי את הסיפורים של גברים שנשותיהם התגרשו והם אומרים שזה נחת עליהם כרעם ביום בהיר, אבל בעצם מתברר שיש פה מצב ממושך של הזנחה של הקשר והכחשה של בעיות.

אני לא שוללת כליל קיומם של מצבים כאלו, פשוט מתקשה מאוד מאוד להאמין בזה. ליתר דיוק, מאמינה שיש מצבים כאלו, אך טוענת שלרוב הכתובת הייתה על הקיר. רוב האנשים בחברה שלנו משקרים לעצמם במידה כזו או אחרת, וכל שקר עצמי הוא ערעור לבסיס נפשי יציב.

הרוב המוחלט של האנשים בחברה שלנו מבחינתי מועדים להפרעה נפשית כזו או אחרת.

[רוזמרין*]

אני לא שוללת כליל קיומם של מצבים כאלו, פשוט מתקשה מאוד מאוד להאמין בזה. ליתר דיוק, מאמינה שיש מצבים כאלו, אך טוענת שלרוב הכתובת הייתה על הקיר. רוב האנשים בחברה שלנו משקרים לעצמם במידה כזו או אחרת, וכל שקר עצמי הוא ערעור לבסיס נפשי יציב
זה פתח לדיון ענק אבל לא נראה לי שהדף הזה הוא המקום הנכון. לכן, בקצרה, רק אומר שהטענה שלך היא שלכל הוויה יש כתובת מהעבר, מדוייקת וברורה, ולכן האחריות היא לגלות מהי. וכן את טוענת
שכל מצב עכשוי יוביל אותנו בבטחה להוויה מסוימת בעתיד ולכן האחריות לגלות לאן זה מוביל אותנו. וכן את טוענת שאם לא נעשה כן, זה בגלל שאנחנו משקרים לעצמנו (ושקר עצמי הוא דפוס ברור בחברה שלנו). האם צדקתי בכוונותייך? אם כן- האם תוכלי לראות את הבעייתיות בטענות אלו? אם לא צדקתי- אנא הסבירי ביתר פירוט.

[רוזמרין*]

[...]
ואם כבר מדברים על טיפולים פסיכולוגים ואלטרנטיבים- צריך לקבוע קריטריונים ברורים לשלבי הטיפול, אורך הטיפול, הערכת ההתקדמות (או הנסיגה) אחת לתקופה ומה ייחשב כסיום. בקיצור, בניית התכנית מראש, עם שינויים מתבקשים במהלך הטיפול, ולא מריחת טיפולים לאורך חודשים ושנים והעברת ההחלטה על סיום לידי המטופל. הוא האחרון שאמור לדעת, אלא אם נגמר לו הכסף.

[אישה_במסע*]

רוזמרין.
[...]
והעברת ההחלטה על סיום לידי המטופל. הוא האחרון שאמור לדעת, אלא אם נגמר לו הכסף.
לא מסכימה. המטופלת, ורק המטופלת, היא זו שיכולה לדעת אם מטרות הטיפול הושגו. והיא הראשונה והיחידה שיכולה לדעת בוודאות.

[רוזמרין*]

המטופלת, ורק המטופלת, היא זו שיכולה לדעת אם מטרות הטיפול הושגו. והיא הראשונה והיחידה שיכולה לדעת בוודאות.
אם כך, רק הלקוח יודע הדו"ח שהגיש לו רואה החשבון הושלם או לא. רק הלקוח יודע אם השירות שנתן לו עורך הדין הוא מיטבי. רק חולה הסרטן יודע אם הסתיים הטיפול ואין גרורות. רק הלקוח יודע אם הבנק או חברת הביטוח... בקיצור, על מקבל השירות לדעת יותר מנותן השירות בכל תחום ותחום. אם לא התכוונת לזה, אז למה כן?

[פלוני_אלמונית*]

רוזמרין big like

[מישי*]

אם כך, רק הלקוח יודע הדו"ח שהגיש לו רואה החשבון הושלם או לא. רק הלקוח יודע אם השירות שנתן לו עורך הדין הוא מיטבי. רק חולה הסרטן יודע אם הסתיים הטיפול ואין גרורות. רק הלקוח יודע אם הבנק או חברת הביטוח...
זה ממש לא אותו דבר. קצת מיתמם להציג את זה כך.
אדם ממוצע לא בקיא ברפואה, בתהליכים אונקולוגים וכו', אינו מבין בדינים ומשפט כמו שמבין עו"ד או בהניהול חשבונות ובירוקרטיה כרואה חשבון.
לעומת זאת, הוא חש את עצמו, את רגשותיו וומחשבותיו יותר טוב ממה שכל אחד אחר יוכל לומר לו.

[אישה_במסע*]

רוזמרין
אם כך, רק הלקוח יודע הדו"ח שהגיש לו רואה החשבון הושלם או לא. רק הלקוח יודע אם השירות שנתן לו עורך הדין הוא מיטבי. רק חולה הסרטן יודע אם הסתיים הטיפול ואין גרורות. רק הלקוח יודע אם הבנק או חברת הביטוח... בקיצור, על מקבל השירות לדעת יותר מנותן השירות בכל תחום ותחום. אם לא התכוונת לזה, אז למה כן?

אני רואה הבדל בין דברים שהם שלי, פנימיים, לדברים חיצוניים. אני לא חייבת לדעת יותר מהבנק (למרות שכדאי מאוד לדעת כמה דברים על צרכנות נבונה)
אבל אני לא יכוהל לדרוש ממישהו אחר לדעת יותר טוב ממני מה אני מרגישה.
רק האדם עצמו יכול לדעת אם הוא בריא, אם הוא מרגיש חיוני ומלא מרץ, אם הוא ממצה את הפוטנציאל של הגוף והנפש שלו.
איך אדם אחר יכול למדוד את זה?
(רק עכשיו ראיתי את ההודעה של מישי. תודה לך)

[רוזמרין*]

_אדם ממוצע לא בקיא ברפואה, בתהליכים אונקולוגים וכו', אינו מבין בדינים ומשפט כמו שמבין עו"ד או בהניהול חשבונות ובירוקרטיה כרואה חשבון.
לעומת זאת, הוא חש את עצמו, את רגשותיו וומחשבותיו יותר טוב ממה שכל אחד אחר יוכל לומר לו._ (מישי)

רק האדם עצמו יכול לדעת אם הוא בריא, אם הוא מרגיש חיוני ומלא מרץ, אם הוא ממצה את הפוטנציאל של הגוף והנפש שלו. (אישה במסע)

אוקיי, אני מרגישה לא טוב פיזית. אני אפילו יודעת, בערך, למקם את הכאב. אז אני יודעת מה יש לי? איך לפתור את הבעיה? או שאני זקוקה למטפל שיאבחן?
ונניח שאני לא מרגישה טוב נפשית. יש לי חרדות או שאני רואה חזיונות או כל דבר אחר. מזה אני אמורה להבין מה>למה>איך?

שוב, לגבי עצמי, אני מאמינה גדולה בריפוי עצמי. נותנת לגוף לטפל בעצמו לרוב ומוצאת שחברים הם הכלי הכי יעיל לנפש (כולל משפחתי).
אבל קרה שזה לא הספיק ולא ידעתי מה לעשות אז הלכתי לטיפול. (לרוב, אגב, זה בכלל לא עזר). מרגע שאני הולכת לטיפול, סימן שלקחתי אחריות. בדיוק כמו שאם אני במצב כלכלי קשה ולא מצליחה לצאת ממנו לבד-ההליכה ליועץ היא לקיחת אחריות מצידי. מעבר לכך, איך לטפל צריך היועץ להחליט. זו אחריותו.

בעצם האחריות שלי כמטופלת היא לזהות מתי הכל בסדר ואני יכולה להמשיך לבד. אדם שהולך לטיפול, הופך לעתים קרובות לתלותי ומפחד לעזוב את המטפל, פן יתדרדר המצב. ולכן זו אחריות המטפל להתוות את הדרך ולסיים את הטיפול.

[אישה_במסע*]

רוזמרין

_אוקיי, אני מרגישה לא טוב פיזית. אני אפילו יודעת, בערך, למקם את הכאב. אז אני יודעת מה יש לי? איך לפתור את הבעיה? או שאני זקוקה למטפל שיאבחן?
ונניח שאני לא מרגישה טוב נפשית. יש לי חרדות או שאני רואה חזיונות או כל דבר אחר. מזה אני אמורה להבין מה>למה>איך?_

לא, (האמת, מומלץ שכן, ואפשר גם להיכנס לאינטרנט, אבל לא זה העניין).
העניין הוא שאת היא זו שאומר שעכשיו כבר לא כואב לך. ומתעקשת מול הרופא שאומר שאין שום בעיה ושאת סתם מדמיינת. ואם זה משהו רציני מוצאת חוות דעת שנייה. וקוראת על המחלה באינטרנט.
במצב נפשי את היא זו שצריכה להחליט אם את מרגישה לא טוב. אני לא בטוחה שחזיונות זה דבר רע. לנביאים היו חזיונות. את היא זו שתקבעי אם את בריאה או לא.

_שוב, לגבי עצמי, אני מאמינה גדולה בריפוי עצמי. נותנת לגוף לטפל בעצמו לרוב ומוצאת שחברים הם הכלי הכי יעיל לנפש (כולל משפחתי).
אבל קרה שזה לא הספיק ולא ידעתי מה לעשות אז הלכתי לטיפול. (לרוב, אגב, זה בכלל לא עזר). מרגע שאני הולכת לטיפול, סימן שלקחתי אחריות._

לא, זה לא. ללכת לטיפול זה לא מספיק. צריך גם לבדוק אם זה רופא שמוצא חן בעיניך, אם הוא מכבד אותך, אם לא להחליף רופא ולא להישאר אם את מרגישה שהוא לא מטפל בך טוב.

בדיוק כמו שאם אני במצב כלכלי קשה ולא מצליחה לצאת ממנו לבד-ההליכה ליועץ היא לקיחת אחריות מצידי.

גם עם זה אני לא מסכימה.

מעבר לכך, איך לטפל צריך היועץ להחליט. זו אחריותו.

לא. היועץ צריך להציג בפנייך את האפשרויות השונות, ולתת לך להחליט. זו אחראיותוץ


בעצם האחריות שלי כמטופלת היא לזהות מתי הכל בסדר ואני יכולה להמשיך לבד. אדם שהולך לטיפול, הופך לעתים קרובות לתלותי ומפחד לעזוב את המטפל, פן יתדרדר המצב. ולכן זו אחריות המטפל להתוות את הדרך ולסיים את הטיפול.

???
זה רק נדמה לי או שבפסקה קצרה זו אמרת שאת שמטו]לת צריכה לקבוע מתי לסיים, וגם שזו לא אחראיות המטופל אלא אחראיות המטפל? ממש לא הבנתי.

[פלונית*]

_אז מה עושים עם מישהי שנמצאת במצב קריטי ולא לוקחת אחראיות? אני לא מוצאת דרך שבה אפשר לעזור לה.
את יכולה לפרט למה את מתכוונת במונח "לקחת אחריות"?_
אמנם הדיון סטה מאז, אבל זה קפץ לי לעיניים.
דובר פה באתר כבר רבות על מהי לקיחת אחריות בהקשר של אמהות, ואני רואה את התהליכים האלו גם בתור מדריכת הנקה. מזמינים מישהי שתעזור עם ההנקה, כי לא מסתדרים, ומצפים שהיא תפתור כל מיני בעיות שלא קשורות בהכרח להנקה, אלא קשורות לציפיות הלא נכונות שיש לאמא ולסביבתה מהתינוק. לעיתים, שכאני באה ומסבירה איך מתנהגים רוב התינוקות, אלו שלא קראו את הספר, הרי שאני בתור מדריכת הנקה לא פתרתי לאותה אמא את הבעייה שיש לה, כי זה לא סוג הפתרון שהיא רוצה. אבל מה לעשות שזה הפתרון היחיד שאני מסוגלת לתת?
מעבר לזה, יש אמהות שמזמינות אותי וכל הוויתן מכווננת לכך שאני אומר להן שזה בסדר לתת תמ"ל. אם בסוף אני "נשברת" ו"מאשרת" להן לתת תמ"ל, האם עמדתי באחריותי המקצועית? לא עמדתי בזה? מותר לי לגבות תשלום או שזה לא מוסרי?

[אישה_במסע*]

פלונית, אני עונה באיחור, כי אני שמתי לב להודעה שלך רק עכשיו, כנראה שלא שמתי לב עליה בדיונ(ים) הרבים שהיו בדף על טיפולים פסיכולוגיים.

לדעתי, הציפייה שאת תפתרי בעיות היא כבר לא נכונה. יועצת הנקה אמורה לעזור לאמא לפתור בעיות בהנקה, אם יש, זו דעתי.
אני לא רואה פתרון אפשרי לאמא שמצפה לתינוק לפי הספר. לא פתרון שבא ממישהי חיצונית. רק היא יכולה לפתור לעצמה את הבעיה.

אני לא יודעת מה היא אחראיותך המקצועית בעינייך. לעזור לילד? לעזור לאמא?
אני לא חושבת שזה לא מוסרי לגבות תשלום, אבל גם לא שזה מוסרי. זה באמצע. בתחום האפור.
אני לא יודעת מה אני הייתי עושה.