אימא שלי חושבת שאני מרעיבה את הילד שלי

[אימשלו*]

מהיום שילדתי אימא שלי יורדת עליי שהילד רזה.
היא לא יכלה לסבול שהינקתי, כך גם אחיותיי. הקשר עמם ניתק כמעט לגמריי בין השאר בעקבות זה והמשפחה שלנו די מפורקת כבר שנה וחצי.
אחיותיי מתבדרות משיפוטיות של אנשים אחרים ואני פיתחתי לזה אלרגיה. אז התרחקתי.

לעניינינו האקטואלי:
אתמול אימשלי שמרה על בנשלי. היא לקחה אותו איתה לפגוש חברה (מילה על החברה הזו, יש להם בעיות סביב אוכל במשפחה, נכד עם אנורקסיה, בעיות אכילה, השמנת יתר... הייתי חברה של הבת שלה והיא הייתה מאכילה אותה במשך שעות על גבי שעות בזמן שהייתי שם. שעות!)

בקיצור החברה הזו התחילה לשגע את אימשלי שהילד רזה, ושזה לא בסדר שהוא לא אוכל, ושהיא צריכה לשים לב.
אז היום אמשלי באה אליי, ראתה אלבום תמונות שקיבלנו מהגן וציינה שבנשלי הכי רזה.
אחר כך הוא התעורר משינה והתבכיין. היא אמרה שהוא רעב, אמרה לי "תני לו משהו לאכול" ואז צעקה "איפה הצהריים שלו!? מה זה צריך להיות?!" אני התפוצצתי. הסברתי שהוא לא רעב ושבדיוק חזרנו מקניות וששנינו אכלנו שם מלא. היא התחילה לדחוף לו קרקרים כאילו הוא מורעב והיא מצילה אותו.
רתחתי מזעם.
ציינתי בפניה שהוא היה אצלה אתמול וגם אצלה הוא לא אכל (בד"כ הוא אוכל סבבה, אבל רציתי להקניט, הוא לא אכל שם כי הוא לא הרגיש טוב אתמול) היא אמרה שצריך לקחת אותו לבדיקות.
צרחתי עליה שתניח לו ושאני מכינה לו צהריים. ביקשתי שלא תעיר לי יותר על נושא האוכל של הילד. היא סירבה ואמרה שהיא דואגת לו. ושהוא צריך לאכול יותר.
יכולתי לצרוח באותו רגע. היא פשוט טירפה אותי. נזכרתי בתקופה שהיא הייתה באה אליי חודש אחרי הלידה וחופרת לי שאני אוסיף לו מטרנה. נזכרתי כמה רע הרגשתי שהיא לא סומכת על השיפוט שלי, שהיא חושבת שאני מסוגלת להרעיב את הבן שלי.
תמיד יש עניין סביב האוכל, תמיד "הוא רעב", "למה הוא לא אוכל", "תכיני לו משהו". תמיד!

חשוב לציין שהיא רואה את הילדים של אחי- שהן בומבילות, כי הן מקבלות ב- 9:00 בבוקר שוקולד, אוכלות מלא מלא ג'אנק ולא דואגים להם לתזונה בריאה בכלל. אז הן שמנות מאד (וחולות כל הזמן)

מילה לגבי בנשלי - הוא נראה סבבה. לא שמן ולא רזה. אחוזון 30 במשקל. הוא ילד פעיל שנהנה להשתובב. לא היה מטורף על אוכל מעולם אבל אנחנו תמיד דואגים שיאכל אוכל בריא וטוב.
אין פה עניין של למנוע ממנו משהו, הוא מקבל מה שהוא מבקש, גם ארטיקים, גם עוגות. אני חשה שהוא בסדר גמור אבל אחרי איך שהיא דיברה היום הביטחון שלי שוב התערער ואני חשה את אותה חרדה ישנה שאולי הילד שלי בכל זאת מורעב.

הגננת שלו ציינה שהוא סבבה, אוכל טוב ונראה טוב. (בתגובה לחרדה האינסופית שלי בנושא)

[אימשלו*]

חשוב לי להוסיף שאני מתה מפחד שיתפתח סביב העניין נוש של הפרעה בתפיסה של אוכל.
ואתם יודעים מה? אני פתאום מרגישה אשמה על זה שהילד לא אחוזון 80 או משהו, או לפחות 50. אולי אני באמת לא דואגת מספיק למזון בשבילו???
איך אדע?

[אילה_א*]

בן כמה הילד ?

[אימשלו*]

שנה וחצי

[אימשלו*]

שוקל 11 ק"ג בערך

[אנונאימא*]

שנה וחצי.
שוקל 11 ק"ג בערך.

זה בסדר גמור. אל תשכחי שהאחוזונים מבוססים על המצוי, לא על הרצוי, ומה שמצוי זה הרבה ילדים לא בריאים, ניזוני פורמולה וג'אנק.

זה לא רזה מדי. זה בריא.

[אימשלו*]

זה לא רזה מדי. זה בריא.
אני יודעת... נורא קשה לי ההתמודדות עם הנדנוד הבלתי פ]וסק בנושא. חוסר האמון בי כאמא, היכולת להאמין שהייתי מחסירה מהבן שלי משהו.
התזונה שלי כילדה הייתה דלה מאד. יום אורז יום פסטה יום תפ"א. בלי ירקות כמעט בכלל.
אני דואגת מאד לקנות מזון עשיר ואורגני, מבשלת מזון בצורה טובה ובריאה, מונעת לגמריי צבעי מאכל ... בלי שתייה ממותקת בכלל, ולהם זה נראה כמו הרעבה, כמו מחסור.הילד אוכל בגן אוכל אורגני בריא שנקטף שניות לפני בישולו. קשה לי מאד עם הטענה שאני לא עושה מספיק. אני יוצאת מגדרי כדי לתת לו הטוב ביותר ומקריבה בשביל זה המון.

[פלוני_אלמונית*]

היי, בני יחידי בן 1.9 שוקל קרוב ל 10 קילו,הוא נחשב באחוזון 5!!!
יש לציין שעדיין יונק.האחוזונים מתייחסים כמובן לכל ילדי הסימילאק והמטרנה למיניהם.
כמובן שהסביבה (טיפת חלב בעיקר) מאוד מלחיצים אבל הוא ילד פעלתן,סקרן,ונראה בסדר גמור.
גם אני דואגת לתזונה בריאה למרות שקשה מול הסביבה חסרת המודעת שלנו,לכן אני משתדלת לא לקחת ללב ולהתרגש מכל מיני "יועצים" למיניהם כולל אימי,חמותי וכו'..
לכי עם הלב שלך,והאינטואיציה..
בהצלחה...

[אלה_לי_לה*]

במקרים הללו את מוזמנת לספר לאמא שהתייעצת עם מומחי תזונה והם אמרו שהילד במצב מעולה, תודה.

ואם את רוצה לאשר את ההבחנה גם בשבילך, רק תבקשי. יש לי רשימת תזונאיות מומלצות דרך אנונימוס.

[באופן_לייט*]

הבעיה היא לא האכילה של הילד אלא הכבוד של אמך לאמהות שלך / היחס שלך לביקורת מצידה.
לכן אני דווקא לא הייתי הולכת בכיוון של אלה לל - כי זה בעצם להישאר באותו מקום - הרי את לא תשכנעי אותה. ואם תשכנעי אותה שהוא אוכל מספיק אז תעלה ביקורת בתחום אחר כי את הרשת לה לבקר אותך, בעצם הנסיון שלך לשכנע אותה את אומרת לה: ביקורת על האמהות שלי היא לגיטימית.

אם הביקורת שלה מעלה אצלך שאלות - זה טוב , תבחני את עצמך. הגעת למסקנה שמה שאת עושה זה בסדר? אז זה בסדר!
ואז נשארה לך העבודה הקטנטנה על עצמך - לא להגרר לדיונים עם אמא שלך ולא להאבד את השלווה מולה . יש תחומים בהם הצלחתי לעשות זאת מול אמא שלי - ועכשיו כשהיא מביעה את דעתה (השלילית מחלישה וכו') אני פשוט מתעלמת. זכותה לדעה משלה וזכותי לדעה ודרך משלי.
[ זה לוקח הרבה זמן וגם היום לא הגעתי לשלמות ]

[ש_י_ר_י*]

שלי בן שנתיים וחצי, שוקל 11.5 קילו /-:
גם לי לפעמים יש נצנוצי ספק. אין מנוס בחברה שטופת בעיות אכילה כמו שלנו. לכל, אבל לכל בנאדם שאני מכירה יש בעיה עם אוכל - ואת זה אנחנו מנסות למנוע מהילדים שלנו!
אני מזכירה לעצמי כל הזמן - הילד קופי גופני של אבא שלו - ובגיל הזה אבא שלו היה שלד. זה המבנה שלהם. איך אצלכם?
וגם- יש לי הרושם שזה ככה גם אצלך - יש אוכל מולו כמעט כל הזמן, זמין ומוכן לאכילה (ירקות, פירות, פירות יבשים) ומה שלא זמין - הוא יודע לבקש יפה מאוד. וזו המטרה. שיאכל כשהוא רעב. להרבה אנשים האסימון הזה עדיין מרחף באוויר.
את צריכה להזכיר לעצמך כל הזמן שרוב המבוגרים בארץ רגילים לדחוף אוכל לילדים, והיום כשכל ילד רביעי (אם אני זוכרת נכון) סובל מהשמנת יתר, ילד רזה פשוט נראה הרבה יותר חריג ממה שצריך להיות. וגם כמו שאמרה פלונית למעלה, זה מתחיל בהאבסה של תחליפי החלב, והטבלאות פשוט לא מותאמות למשקלים נורמלים.

[אילה_א*]

ילד רעב מודיע שהוא רעב
או אם יש אוכל זמין אוכל עד שובע
אם יש לך ספקות אם הוא שבע דאגי לאוכל זמין במקומות שהוא יכול לקחת לבדו נגיד פלחי תפוח על שולחן נמוך או בקערה על השטיח
בכל השאר תקראי שוב את מה שבאופן לייט כתבה מעלי
ואל תתני לאמא שלך להחליש ואת גם יכולה לומר לה את זה אמא זה מחליש אותי שאת אומרת שהוא רעב הנה תראי יש כאן ענבים והוא לא לוקח

[פלוני_אלמונית*]

וואו, כמה שאני מזדהה!

רק בשביל הפרופורציות שלך - הזאטוט שלי (בן שנה ו-10 חד') שוקל קצת פחות מ-9 קילו, ונמצא באחוזון 3 בערך...

גם כן עדיין יונק, לא מתלהב מאוכל, ואוכל מאוד מאוד בריא ומזין - כמעט בלי ג'אנק חוץ ממה שדוחפים לו בני המשפחה הקרובה והמורחבת שבטוחים שאני מרעיבה אותו P-:

אמא שלי, בכל פעם שהילד מביע קצת רעב, ישר מתחילה עם "ווה-ווה מסכן! כמה שאתה רעב! מסכן קטן!"

וכמובן שכולם נופפו לעברי את הכתבה שפורסמה לפני כמה שבועות, על האמא הצמחונית שהבת שלה אושפזה במצב תזונתי קשה...
נופפתי אותם בחזרה!

[אימשלו*]

תודה לכולכן, הייתי צריכה לשמוע את זה. לכמה זמן חשבתי שבאמת הילד שלי סובל מחוסר תזונתי.

אני לא יודעת מה לעשות עם נושא השיפוטיות הזו של בנות המשפחה שלי. שהן נכנסות לטראנס של ביקורת על מישהו. והיום נפל לי האסימון שאני מתרחקת פשוט כי אני מפחדת להיקלע לטראנס הביקורת הזה שלהן.
ובגלל שזה קיים אצלי בהתנהגות מאד חזק, ואני מאד מנסה להעיף את זה מהחיים שלי, נוכחות של זה מפריע לי פי כמה מאשר אם הייתי נקייה מזה.

[אימשלו*]

_וכמובן שכולם נופפו לעברי את הכתבה שפורסמה לפני כמה שבועות, על האמא הצמחונית שהבת שלה אושפזה במצב תזונתי קשה...
נופפתי אותם בחזרה!_

באמת??! איזה פחד... אפשר קישור לכתבה? (אני צריכה להשביע את יצר הדאגנות שלי)

[חולצה_לקטית*]

אוכל הוא נושא מקרב וגם מרחיק. נשמע שהדינמיקה המשפחתית אצלכם בעייתית, ושנושא האוכל - כמו במקרים רבים - הוא רק סימפתום.
אני כותבת לך בעיקר כדי לחזק אותך - אני מודה שאין לי פתרון להציע, למעט מה שאת כבר עושה - להתרחק כמה שניתן כל עוד הוא קטן.

אבל אם יש רופא שאמא שלך מעריכה, בקשי את עצתו. או אם יעזור להראות לה מחקרים או נתונים בנושא בריאות ותזונה, הייתי מנסה את זה.
אם נראה לך שהיא לא רוצה להקשיב, פשוט תגידי לה שהוא במעקב רפואי, ושעד כה אמרו לך שהכל בסדר.
(את יכולה לומר שאת מעריכה את הדאגה שלה, אבל שגם הרופא וגם הגננת אמרו שהוא בסדר גמור).

לגבי הכתבה על האם הצמחונית, דעי לך שמשרד הבריאות הוציא הודעה לעיתונות שמבקרת מאוד את החגיגה שהתקשורת עשתה מהסיפור.
נכתב שם, שאוכלוסיה צמחונית בדרך כלל בריאה יותר, ושהתקשורת צריכה לעסוק בבעיות האמיתיות של החברה.
בקיצור, כמו שאת יכולה לנחש, היה רעש גדול סביב כותרות צהובות.

[בנצ_100*]

גם אצלי - בת שנה וחצי, שוקלת 10 ק"ג. יונקת, פעילה מאוד, הולכת למרחקים ארוכים, ולא אכלנית גדולה. לפעמים אני מוטרדת, תוהה אם אני אמורה להאכיל אותה יותר, להתעקש יותר. והסיפורים על זכרונות מול צלחות כבד קרות - גורמים לי לחשוב שבעצם לא, לא צריך להכריח. כשהיא תהיה רעבה היא תאכל.

עם אח שלה (4.5) אני מתעקשת על אכילת ירקות. הוא חובב פחמימות וחלבונים (מן החי...) - פירות וירקות די מאוסים עליו. הסיפורים למעלה קצת עושים לי סימני שאלה בבטן. אולי גם הוא ימנה את הפעמים שהתניתי קינוח באכילת סלט?

[מישהי...*]

הבן שלי בן 4 שוקל 12 וחצי קילו.
ילד מאושר מלא שמחת חיים ובריא.
אהה כן וגם רזה [וגם נמוך לגילו] - הוא לא באחוזונים בכלל ולא ממש היה בהם אי פעם..

ולגבי שיפוטיות של אחרים - אם הוא שוקל 20 קילו הן היו מתלוננות שהוא שמן לא?
ואם לא אז היה משהו אחר לדעתי..
כשלאנשים יש צורך לבקר אז הם מוצאים מה לבקר וזה בכלל לא משנה מה העובדות והמציאות במקרה.

ומצטרפת להצעות של חולצה לקטית ואם את מודאגת תתיעצי עם רופא שאת סומכת עליו או אחות טיפ"ח שאת סומכת עליה.

[מתעתדת*]

קשה מאוד לרצות אמא פולניה.
ועוד יותר קשה לא להכנס איתה למעגל האינסופי של מלחמות אמא-בת.
והרי אם תשני את כל סדרי הארוחות שיהיו לטעמה - תמצאו משהו אחר לריב עליו.
השאלה היא - מה את רוצה?
לקבל אישור שאת בסדר - את בהחלט בסדר!
אם הילד בריא רואים שהילד בריא.
האוכל הוא לא עניין כל עוד לא עושים מזה עניין.

אם את רוצה לעומת זאת "לנצח" את אמא שלך - זה בלתי אפשרי.
וכמו שאומרת חוכמה עתיקה: אם את לא יכולה לנצח אותה - תצטרפי אליה.
זה בעלי לימד אותי.
למשל: אמא, את צודקת! לילד היה חסר ויטמין D/ברזל/שקר כלשהו,
הייתי אצל ד"ר פרידמן/קושניר/שקר כלשהו,
והוא אמר שהילד עלה 2 אחוזונים מאז שהתחלנו עם התוסף ועכשיו הוא שומר על האחוזון יפה מאוד.
ראינו ילדים אחרים והאחוזון שלו הרבה יותר גדול. ויפה.

בשיטה הזאת הבנות שלי "הולכות לרופא" כבר שנתיים,
"מקבלות" ויטמינים אנטיביוטיקות וכל מה שלחמותי דחוף.

כן-כן, בטח הלכתי לרופא... כן-כן, בטח שנותנת תרופה!
כללללל התרופות שהיו - קניתי!
הכי יקר!
על בריאות לא חוסכים!!!

<לה פשוט יש תפיסות שונות משלי לגבי הבריאות ואחרי כמה שנים של היכרות הפסקתי לנסות ולשנות אותן>

תזרמי

[אימשלו*]

כשלאנשים יש צורך לבקר אז הם מוצאים מה לבקר וזה בכלל לא משנה מה העובדות והמציאות במקרה.
אני מאד מתחברת למה שאמרת.
ואני חושבת שזה החלק הקשה בכל הסיפור הזה.
נקודה מדאיגה אחרת היא - מאז הויכוח הזה היום בצהריים - אני לא מפסיקה לאכול.

[אוד_ליה*]

מסכימה עם כל מה שכתבו למעלה (בעיקר עם זה שהאחוזונים מבוססים על המצוי, ולצערנו השמנת יתר היא מכה בתקופת השפע שאנו חיים בה).
אני אומרת לאמא שלי (שגם היא מהמלעיטות)- שכל החיים היא דחפה לי אוכל עד גיל ההתבגרות שהיא התחילה להגיד לי שאני שמנה ושאפסיק לאכול /-: ועד היום אני נלחמת במשקל... אז מה הקטע?
למה לגרום לילדים שלי לעלות במשקל ולהיות שמנים בשביל שתהיה להם הנכות הזו לכל החיים?

זה לא רק בשביל שכרגע לא יהיו שמנים ושיהיה להם בסיס טוב מבחינה בריאותית לחיים (כי ילדים שמנים גם לא עושים ספורט, והבטחון העצמי... וכו')- אלא שאני מאמינה שאני שומרת על חוש הרעב שלהם. הילדים שלי (בני 3 וחצי ושנתיים) כבר מבקשים אוכל, ואני אף פעם לא צריכה להכריח אותם לאכול (אולי תקופות מסויימות שאחד מהם אוכל פחות ירקות אז אני משכנעת יותר, אבל בד"כ לא). וזאת לעומת ילדים בגיל שלהם שאוכלים רק חטיפים ובשביל אוכל מזין צריך להילחם- אצלי הם מבקשים אוכל.

מעצבן אותי לראות אנשים שמתערבים לילדים שלהם באוכל (וזה לשני הכיוונים- עכשיו תאכל X, עכשיו לא אוכלים, תאכל כמות Y...)- ילדים כל כך יודעים מה טוב להם אם לא מתערבים...

[בשמת_א*]

_ואני חושבת שזה החלק הקשה בכל הסיפור הזה.
נקודה מדאיגה אחרת היא - מאז הויכוח הזה היום בצהריים - אני לא מפסיקה לאכול_

באה אמא, אומרת לנו (לא חשוב באיזה ניסוח, אבל בטון שמוכר לנו היטב בעצמות): "את לא בסדר!!!!!!!"

ישר אנחנו מתמוטטות.
אחת מפסיקה לאכול, השנייה אוכלת ללא הפסקה, השלישית מתחילה לעשן, הרביעית מתמכרת למה חדש... לא חשוב מה, כשאמא אומרת לך שאת לא בסדר, שום דבר לא בסדר.
הלוואי שהיתה לכולנו אמא אוהבת )-:
הלוואי שכולנו נהיה אמהות יותר אוהבות לילדים שלנו

[אימשלו*]

_אה אמא, אומרת לנו (לא חשוב באיזה ניסוח, אבל בטון שמוכר לנו היטב בעצמות): "את לא בסדר!!!!!!!"
ישר אנחנו מתמוטטות.
אחת מפסיקה לאכול, השנייה אוכלת ללא הפסקה, השלישית מתחילה לעשן, הרביעית מתמכרת למה חדש... לא חשוב מה, כשאמא אומרת לך שאת לא בסדר, שום דבר לא בסדר.
הלוואי שהיתה לכולנו אמא אוהבת
הלוואי שכולנו נהיה אמהות יותר אוהבות לילדים שלנו_

זה נכון. במיוחד אצלי שאמא הייתה חד הורית, והיא הייתה הכל... ערב אחד עם חברים נדהמתי לגלות שבערך 3-4 פעמים בערב התחלתי במשפט "אימא שלי אומרת..."
אימא שלי מאד אוהבת. אין לי ספק לגבי זה, היא אישה חמה, מחמיאה, מלטפת (רק מילולית) אבל יש לה שריטה עם אוכל. והיא עצמה גדלה עם אם חד הורית נכה חסרת סבלנות. אין ספק לגבי עוצמת האהבה, זה רק שכל אחד סוחב על הגב שלו את הדפקות של הוריו, ואנחנו סוחבים עדיין את דפקת הרעב. כשעוד היה.




קשה מאוד לרצות אמא פולניה.
אמא שלי לא פולניה. היא טריפוליטאית. הטריפוליטאיות לימדו את הפולניות קצת אחרי העלייה לארץ סדנאות : "איך שומרים בקנאות על תחושת אי שביעות רצון קבועה".

[ענת*]

אימשלו, מה אני אגיד לך ?! בתור הבתשלאמאשלי אני יכולה רק לשתף אותך בדמיון בינינו.
אימא שלי עם אישיו אוכל מטורף ואובססיה למראה חיצוני מושלם.
וכן, גם היא אימא מקסימה ואוהבת ובעלת כוונות טובות חובקות כל <עד כדי חנק...>
אותי הכריחו לאכול כשהייתי קטנה. חבל. היום יש לי תיאבון של ממותה ממוצעת. למזלי, אני לא שמנה.
למזלה הרע של אחותי יש לה נטייה להשמנה. היא בגודל ממותה XL.
לי יש ילדה רזה. היא רזה טבעית. אף פעם לא הכרחתי אותה לאכול.
לשמחתי, היא אוכלת בריא. ילדה שאוהבת אוכל מאוזן.
עד לפני שנתיים שלוש, כשעדיין הייתה ילדונת, היא באמת נראתה רבע עוף והיו שואלים אותה אם היא אנורקסית.
היא לא. כעת היא הופכת לאישה ולכן טיפה'לה (באופן מזערי וטבעי) התמלאה. יש לה מבנה כזה שדווקא במותניים יש לה טיפונת שומן.
ומה לאחרונה אימא שלי מציקה לי ??- שהילדה תעשה שאיבת שומן !!!!
פשוט קטסטרופה. תפיסה מעוותת ואיומה.
אבל זו היא. אין מה לעשות.
אפשר רק לא לעשות שאיבת שומן ולשים 'מסננים' על האוזניים והנשמה.
למזלה של הבת שלי היא הבת שלי. ורק הנכדה שלה.
אז מצאתי לנכון לספר לך את זה. שלא תרגישי לבד מול איתני טבע מהסוג האימהי.
וגם- ברור שאימא כזו מייצרת אצלנו הפרעת אכילה ברמה זו או אחרת. או לפחות תגובת אכילה...
תיראי באמירות שלה תזכורת למה את לוקחת ממנה, מה לא, ואיזה קשר את רוצה עם הילדים שלך.
בתאבון

[סגו_לה*]

ועל זה אמרה אמא של חברה שלי (אשה מאוד חכמה):
"העקומה עקומה !"

[מישהי...*]

אמא שלי לא פולניה. היא טריפוליטאית. הטריפוליטאיות לימדו את הפולניות קצת אחרי העלייה לארץ סדנאות : "איך שומרים בקנאות על תחושת אי שביעות רצון קבועה".
ועל זה נאמר פעם: כולנו פולנים/ות ההבדל הוא רק במרחק מורשה

[סוציומטית*]

אימהות זה העם הכי אוהב בעולם, בתור ברירת מחדל. אמממה, לפעמים הם חושבות שהם יודעות יותר טוב ממך מה טוב בשביל הילד שלך, או מה את עושה לא נכון והיא יודעת יותר טוב ממך.
לא אוכל, אבל כן אימא שחרפנה את הילד: ילד נפלא, אבל מהסוג שאוהב להתבודד ולא אוהב אנשים. שנים ההורים דחפו לו למוח להיות חברותי, והוא התחיל לחשוב שהוא דפוק, ועשה דברים נגד עצמו. מה, בטוח ההורים יותר חכמים מילד בן 10..
כמה שנים של הדחקה הובילו לדיכאון, שבתורו הוביל לבעיה רפואית. רק הבנה שהדיכאון נגרם מזה שהוא עשה דברים שלא רצה בהם, בגלל שטיפת מוח של ההורים, הובילו ליציאה מהדיכאון.
הקיצור: לכי עם התחושות שלך, את יודעת הכי טוב מה נכון בשבילך ומה נכון לילד שלך. ואימא שלך? היא מנסה להפגין אהבה, וחושבת שזה דרך טובה. נסי להבהיר לה שזה לא עוזר, וכל פעם שמתחיל דיון בנושא הזה, לתעל לנושא אחר. כל פעם שאימא שלי מתחילה להציק על זה שאני צמחונית ומתי עשיתי בדיקות דם, במקום לריב איתה ולהגיד שהיא טועה, אני פשוט גורמת לה לספר על עצמה. שתדבר על מה שהיא רוצה, רק לא עלי

[תמרוש_רוש]

לא חשוב מה, כשאמא אומרת לך שאת לא בסדר, שום דבר לא בסדר.
(())
יעור לך לשמוע שאת בסדר מאמהות אחרות? הבן שלי באותו גיל, באותו משקל, וכולם אומרים כמה שהוא בסדר. לא תמיד אוכל, ולא תמיד אוכל הרבה (למרות שאוהב לאכול). וזה בסדר, בסדר, בסדר.
ודרך אגב, לפי העקומות שלנו 11 ומשהו קילו זה דווקא יותר קרוב לאחוזון ה- 50. אז הנה...!

אני דואגת מאד לקנות מזון עשיר ואורגני, מבשלת מזון בצורה טובה ובריאה, מונעת לגמריי צבעי מאכל ... בלי שתייה ממותקת בכלל, ולהם זה נראה כמו הרעבה, כמו מחסור.הילד אוכל בגן אוכל אורגני בריא שנקטף שניות לפני בישולו.
זה לא סתם בסדר! זה יוצא מן הכלל טוב!!! יוצא מן הכלל טוב!

אחר כך הוא התעורר משינה והתבכיין. היא אמרה שהוא רעב.
להזכיר לך שאת יודעת יותר טוב מכולם מה הבן שלך צריך? ברור שהוא היה מבוכיין אחרי שינה, ושתינו יודעות היטב איך זה שילדים קמים (לפעמים) משינה הפוכים ורק צריכים להתעורר לאט (בייחוד כשיש עוד אנשים בבית! מאוד משפיע על רמת הייבוב), ואין לזה שום קשר לרעב או למחסור.

[אימשלו*]

אי של שפיות האתר הזה

[אלטר_אגו*]

אימשלו.
ראשית, אפילו לפי תפיסה קנאית לעקומות, אחוזון שלושים זה ממש בסדר! אי אפשר מתמטית שכולם יהיו מעל לחציון. שנית, איזו התנהגות מעצבנת של אמא שלך, אני ממש נעלבת וכועסת בשבילך. ושלישית, מה שכולם אמרו: את יודעת יותר טוב, ומי שיודע הכי טוב הוא הילד עצמו. אם הוא רעב הוא יאכל, וכל ההתעסקות הזאת והלחץ סביב אוכל רק יוצר בעיות. ואגב העניין הזה:
אני יוצאת מגדרי כדי לתת לו הטוב ביותר ומקריבה בשביל זה המון. למה את מרגישה ככה? מה הם הדברים שאת מקריבה ולמה את צריכה להקריב אותם?

קשה מאוד לרצות אמא פולניה. אני יודעת שאני תמיד מנדנדת עם זה, אבל זה קצת גזעני.
כן-כן, בטח הלכתי לרופא... כן-כן, בטח שנותנת תרופה!
והילדות לא חושפות את התרגיל?

שהילדה תעשה שאיבת שומן !!!!
ואייקון מתעלף (שאין ברשימה).

[ורד_לב*]

אחוזונים הם נתון סטטיסטי. תמיד יהיו אלה שהם 30 ואלה שהם 80, אלה שהם 3 ואלה שהם 97.
זה לא משהו שאת יכולה לעשות ממש, אלא אם כן מטרתך להגיע לאחוזון גבוה ואז את מלעיטה את הילד שלך בג'אנק.
אחוזון אמור לשקף את הנורמלי של הילד ולא משהו מעוות ומנופח.
בכלל האידאל של ילד גדול, שמן, מדושן וכו' אין לו מקום במציאות.
אם זה הכיוון אליו הולך הילד עם הנתונים שלו, נפלא! זו לא אמורה להיות מטרה בפני עצמה.

מסיפורך עולה שיש הרבה עניינים לא פתורים מול אמך (למי מאיתנו אין?) ושיש לך פה הזדמנות להתבוננות אמיתית ולפירוק של הסיטואציות האלה בשביל ההתפתחות האישית שלך.
אז בפעם הראשונה (והשנייה והשלישית והעשירית) את מתפוצצת עליה ואולי בפעם האחת עשרה תצליחי להתפוצץ קצת אחרי המשפט הראשון שהיא מוציאה מהפה.
ואולי בפעם החמש עשרה תצליחי לתת לה להוציא עוד כמה משפטים מהפה לפני שהג'ננה תקפוץ עלייך.
ואולי בפעם העשרים ושבע תצליחי לנשום כמה נשימות תו"כ הדיבור שלה ולמצוא עצמך מרוגזת רק בסוף המונולוג.
ואולי אולי...יגיע זמן בו תצליחי ממש לנשום ולתת לה לעשות את הקטע שלה ותראי איך הוא עובר חולף מעלייך ולא נדבק...
יש למה לשאוף (אפרופו נשימות ) ויש עבודה לעשות- אח, כמה טוב להיות בחיים!!!
ותודה לכל האמהות שלנו שעוזרות לנו לגדול ולהתפתח גם בגילאים המופלגים שלנו, כשאנחנו חושבות שאנחנו כבר יודעות הכל ויכולות לבד ושאנחנו אמהות בעצמנו ובוגרות וכל השטויות שאנחנו מספרות לעצמנו.
גמנחנו ילדות קטנות שמגדלות את עצמנו...

[חולצה_לקטית*]

אגב, עוד משהו ששכחתי לשאול אותך - איך את היית בתור ילדה?
כי במקרים רבים, כשיוצא לי לשוחח עם הורים מודאגים, אני שואלת איך הם היו מבחינת המשקל, ומסתבר שהרבה מהם היו בדיוק כמו הילדים שלהם.

אצלנו, רק לשם השוואה, הכל הפוך מאשר אצלך - הילדה שלי תמיד היתה מעבר לאחוזון 100, בגיל ארבעה חודשים שקלה 8.400 ואחר כך אני כבר לא זוכרת, אבל קראנו לה תינוקת מישלן.
היא היתה בונגילה. חמותי היתה מאוד מודאגת, אמרה שההנקה משמינה אותה וביקשה שלא ניתן לה טחינה גולמית וצימוקים כי זה משמין.
מצאתי את עצמי מראה לה תמונות שלי ושל הבן שלה בתור תינוקות ופעוטים שמנמנים, כדי להוכיח לה שזה עובר. שנינו רזים היום, למרות עברנו הבריא בתחילת הדרך.

אז את רואה, כשאנשים מסביב מתערבים לך, זה לא משנה אם הילד רזה או שמן. זה בעיקר הפתח שאת נותנת לביקורת.

[אימשלו*]

אני יוצאת מגדרי כדי לתת לו הטוב ביותר ומקריבה בשביל זה המון. למה את מרגישה ככה? מה הם הדברים שאת מקריבה ולמה את צריכה להקריב אותם?
אני מקריבה את העבודה שלי, ואת שעות הפנאי שלי בשביל שהוא יהיה רק 4 וחצי שעות בגן בלבד. מעבר לזה אני משלמת מאד ביוקר על גן יקר ואיכותי ובכך מקריבה רווחה כלכלית.

[אימשלו*]

במקרים רבים, כשיוצא לי לשוחח עם הורים מודאגים, אני שואלת איך הם היו מבחינת המשקל, ומסתבר שהרבה מהם היו בדיוק כמו הילדים שלהם.
למיטב זכרוני ממוצעת לחלוטין. כשהייתי תינוקת אמשלי הייתה דוחפת לי חלב פרה (חלב מלא, לא מפוסטר אפילו ! באמת! מהרפת במושב) בתמונות אני נראית ממש ממוצע.
גם בתור ילדה.

[אימשלו*]

כשאנשים מסביב מתערבים לך, זה לא משנה אם הילד רזה או שמן. זה בעיקר הפתח שאת נותנת לביקורת.
זה נכון.

בנימה זו הייתי רצה לבקש המלצות לטיפולי גוף נפש לנפש נסערת ומוטרדת, כדי להירגע, להוריד הילוך, לזכות עצמי בשלווה.

[אלטר_אגו*]

אימשלו, אני שואלת על תחושת ההקרבה שלך, כי לדעתי קשה להיות במצב מתמיד של הקרבה, וגם במצב מתמיד של מישהו שמקריבים בשבילו. זה לא בר-קיימא - זה מצב נפיץ. בין השאר, אולי זה עושה אותך עוד יותר רגישה לאמירות מקטינות, בלי לזלזל לרגע (!) במקטינוּת האובייקטיבית של האמירות האלה. אני יודעת שככה זה היה משפיע עלי.
לא מפריעה לך התחושה הזאת, גם בלי קשר להורים שלך? אולי אפשר לשנות אותה?

[ניצן_אמ*]

רציתי לתרום ממש משהו קטן. חצי אגורה.
כשהבת שלי אומרת "אנשים חושבים ש..." <יכול להיות כל מיני דברים>
אני אומרת לה "ואת? מה את חושבת?"

למחשבות שלנו יש תוקף ומשמעות. גם אם אחרים חושבים אחרת ועושים אחרת ואומרים אחרת. פשוט כי אנחנו אנחנו.
בעיניי הכי חשוב לחזק את הקול הפנימי. זה שאומר "נו, אז אמא שלי חושבת. מה אני חושבת?"

[dudu*]

אני יוצאת מגדרי כדי לתת לו הטוב ביותר ומקריבה בשביל זה המון.

לא מפריעה לך התחושה הזאת, גם בלי קשר להורים שלך? אולי אפשר לשנות אותה?

גם לי הקרבה כמו שאני חשה כאן היא משהו קשה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני מקריבה את העבודה שלי, ואת שעות הפנאי שלי בשביל שהוא יהיה רק 4 וחצי שעות בגן בלבד. מעבר לזה אני משלמת מאד ביוקר על גן יקר ואיכותי ובכך מקריבה רווחה כלכלית.
את בוחרת להיות עם ילדך כמה שרק אפשר!
לא בוחרת להקריב אלא בוחרת. יש כוח עצום בבחירה.

אני יוצאת מגדרי כדי לתת לו הטוב ביותר ומקריבה בשביל זה המון.
החלטת שבשלב זה של חייכם את שמה אותו בעדיפות ראשונה.
את מחליטה ! יש כוח עצום בהחלטה.

זה סוג של גבורה שאני לא יודעת איך לנסח.

<בלי קשר לנושא הדף העיקרי>

[מגיבה*]

לא קראתי את כל הדף ,
אבל קראתי מה כתבת על הילד שלך והבנתי שהוא באחוזון ...
90 !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
באחוזון 90 במידת האושר , השמחה, הפעלתנות, הסקרנות , והאהבה שהוא מקבל .

אז אין מה לדאוג !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מקווה שתאמצי את המדד שלי , מה האחוזון החשוב מודד באמת !

[קן_לציפור*]

קרוטונית. בטח שהיא בוחרת, אבל היא מרגישה שהיא מקריבה.
הלואי וכולנו נדע ברגעים של תחושות קרבן להגיד בחרתי.
בחרתי בזה ולא הקרבתי את זה.
קל להגיד קשה להרגיש.
ובאותו עניין, קראתי אתמול בערב ספר והייתי רוצה לצטט מתוכו:
"זה מבחנה האמיתי של הבגרות, שכן אדם הנוטר טינה לאירועים שעצבו את חייו, עדיין לא נטל אחריות מלאה על גורלו" (הממזר של אדי, ויליאם קובלסקי)

להגיד בחרתי את זה וזה בחיי, אומר להבין שאני מעצבת את חיי.
אף אחד אחר לא. אני במאי הסרטים של גורלי. במאי בלעדי.

^{<קן לציפור באותה סירה >}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

קרוטונית. בטח שהיא בוחרת, אבל היא מרגישה שהיא מקריבה.
אני יודעת, אני יודעת... זו היתה מעין הצעה לפותחת הדף לתרגל בוקר וערב את אמירת המנטרה "בחרתי" לא כדרך להשתכנע אלא כדי לאסוף כוח @}

[קן_לציפור*]

זו היתה מעין הצעה לפותחת הדף לתרגל בוקר וערב את אמירת המנטרה "בחרתי"
מאמצת

[צוויליך*]

חיזקי ואימצי
אמאשלך לא תשתכנע גם מפאנל רופאים ממוצא יקי, מבטא והכל, יא?
הסיפור פה לדעתי הלא מקורבת לפרטי העניין היא שהתזונה פה היא
אמאשלך שניזונה מלצער אותך ולגרום לך לתחושות אשם, שאת לא בסדר, לא מספיק טובה,
מה שגורם לך להתאמץ להיות בסדר או להרים טורים כדי לעמוד מולה בלי להיכנע.
תרעיבי את אמאשלך. שהצד שבה שניזון מלבאס אותך באמת ימות מרעב
וישאר שאר האמאשלך שלא ניזון מהבאסה שלך.
מה שתאכילי יחזור לעוד.

והעיקר:
יש לך ילד בריא ומאושר טפו טפו כפרות עליו בלי עינא בישא.


צוויל

[אימשלו*]

לא מפריעה לך התחושה הזאת, גם בלי קשר להורים שלך? אולי אפשר לשנות אותה?
זה מאד נכון. בסך הכל תחושת הקרבה היא משהו שיכול ליצור משקעים ורגשות שליליים ביחסים שלי עם בנשלי. זה באמת משהו שצריך להתנקות.

_כשהבת שלי אומרת "אנשים חושבים ש..." <יכול להיות כל מיני דברים>
אני אומרת לה "ואת? מה את חושבת?"_
מאמצת בעוז!

באחוזון 90 במידת האושר , השמחה, הפעלתנות, הסקרנות , והאהבה שהוא מקבל .
נשיקוווות לך! איזה כיף!
(כמה מעט אנחנו שומעים שאנחנו עושים עבודה טובה! אני זוכרת כשחברה שלי אמרה לי שאני עושה עבודה מדהימה עם בנשלי, הוא היה אז בן חצי שנה ואני כמעט נפלתי מהרגליים מרוב התרגשות ממה שהיא אמרה, ואז הבנתי שלמרות שנכנסתי להורות ב- 170% ועשיתי הכל ביי דה בוק, אף אחד לא עצר רגע כדי לתת מילה טובה ולהגיד לי כל הכבוד)

זו היתה מעין הצעה לפותחת הדף לתרגל בוקר וערב את אמירת המנטרה "בחרתי"
הצעה מצויינת.

_יש לך ילד בריא ומאושר טפו טפו כפרות עליו בלי עינא בישא.

צוויל_ נחת כאן, נחת.

[טדליק_נהנאנע*]

אמשלו,
אמשלי לעומת זאת בהתחלה לא הפסיקה להגיד לי שאין לי חלב ואני מרעיבה את הבוציק. ( ואני האמנתי למומחית הגדולה שלא הניקה כיל לא היה לה חלב, ולכן טרחתי לקחת מוטיליום עד שהוא היה בן 8 חודשים). אחר כך היא טענה שהוא גדול מדי ומשמין מדי.
היא חזרה לפני שבוע מגרמניה והדבר הראשון כמעט שאמרה היה: "מה זו הבטן הזו, הוא ממש השמין!". (ועל האיש שלי- הוא ירד מאד במשקל, הוא נראה ירוד. הוא חולה?).
בוציק הוא אכן בריא מימדים בימים אלה, לא הודות לאמהות ולטיפות חלב אשר הבהילו אותי השכם וערב כשהיה קטנטן לגבי זה שהוא ירד לאחוזון 5.
הרגשתי, ובעיקר ראיתי עליו עד כמה הוא מתפתח וחיוני, ונפלא וחמוד ומתפקד נהדר ושעלי להקשיב לעצמי הצודקת ויודעת עליו יותר מכל אחד אחר.
(אני מאלה שלא קונים חולצה בלי לשאול לרשות/ עצת אמי...)
וכל אלה שטענו שהוא אינו עולה מספיק במשקל, היום מצד אחד רומזים בגסות על גודלו המפתיע (הוא בכלל לא שמן, אלא מאד גבוה לגילו (2.4) וחסון. אבל גם אני לא קטנה במיוחד, וגם לא אביו) ומצד שני מאביסים אותו בכל מיני שטויות למניהן- עוגיות, ביגלה, עוגות, קמחים לבנים, שוקולד.
אצלנו בבית הוא אוכל בריא מאד על פי רב, אבל אין לי שליטה על מה שקורה כשהוא אצל הסבתות, אשר אצלנו מספרן רק גדל וגדל...
בקיצור (סוף סוף ולענין)-
מה שלא תעשי תהיה ביקורת.
לא אוכל מספיק, אוכל יותר מדי, לא מספיק בשר, שמעתי שלהיות צמחוני מאד מומלץ לבריאות, הוא לא אוכל מספיק פחמימות, יותר מדי בצק (גם אם הן אלה שיספקו אותו).
לא הולך לגן- מה עם חברת ילדים? מה עם מסגרת? כן הולך לגן- הגנים של היום הן סכנת נפשות, צריך להשאיר את הילדים בבית.
דייייייי!
להקשיב לעצמנו. רק לנו.

[צוויליך*]

ואני האמנתי למומחית הגדולה שלא הניקה כיל לא היה לה חלב

יותר מדי בצק (גם אם הן אלה שיספקו אותו)

פשוט התגלגלתי, מתאר לעצמי סצנות אפרים קישוניות...

(ולתת לך נק' מבט חיובית, הלוואי והיתה לי אמא, סבתא לילדיי! רק בריאות - ובפירגון, עד 120>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ולתת לך נק' מבט חיובית, הלוואי והיתה לי אמא, סבתא לילדיי!
אח צוויליך, שברת את שיא הפולניות...

[נון_מאם*]

הילד אוכל בגן אוכל אורגני בריא שנקטף שניות לפני בישולו

איזה כיף לשמוע שיש גנים שבהם קוטפים את האוכל ממש לפני שהם אוכלים
איפה קיים דבר כזה?באיזה עיר?
(אמא לבת חצי שנה שמפחדת אפילו לחשוב על באיזה מסגרת אם וכאשר ארצה לשים אותה)

[עדי*]

סבתא שלי, הייקית,יש לציין, טוענת עד היום, כקונטרה לסבתא הפולניה, ש:"הבן/נכד שלי לא יהיה הילד הראשון שירעיב את עצמו למוות" ... ויצא לה בן (אבאשלי) בגובה 1.90, אז כנראה שהיא צדקה וילדים אוכלים כשהם רעבים, הלוואי שאני אחזור למצב הזה...

[אימשלו*]

_איזה כיף לשמוע שיש גנים שבהם קוטפים את האוכל ממש לפני שהם אוכלים
איפה קיים דבר כזה?באיזה עיר?_

באינדיגו, הוד השרון. (יש גם בתל אביב)

[טלי_מא*]

יש גם אורגני'לה, ברעננה.

[פלוני_אלמונית*]

זה נפלא שמכבדים את הילדים, אבל מה עם כבוד לאמהות? מה עם קצת חמלה, כבוד אהבה ולב פתוח כלפי האמהות שלנו? איכשהו זה יוצא באתר הזה שהאמהות שלנו הן האויב ברגע שהן חושבות אחרת או מתנהגות אחרת מאיתנו.
חברות יקרות ואהובות- הילדים שלכם מתבוננים באיך אתן מתיחסות לאמא שלכן. גם במסרים הגלויים ובעיקר במסרים הסמויים.
אז היא מעצבנת, ומנדנדת ולא מכבדת
איפה הכבוד שלך אליה? איפה האהבה?

[זארו_סובה*]

אנחנו גם כן באחוזון נמוך מאוד במשקל (ובגובה). לא הולכים לטיפת חלב מאז גיל חצי שנה בערך. לא הרגשנו שהביקורים שם תורמים לנו שום דבר חשוב...
פעם אחרונה שקלתי במרפאה בקיבוץ של ההורים והאחות טיפת חלב של הקיבוץ אומרת לי (בקיצור): "אני 22 שנה אחות טיפת חלב. אני לא מבינה למה ההורים של היום מסתכלים על המשקל במקום על הילד. תסתכלי על הילדה - יש לה צבע טוב, מצב רוח טוב והיא מתפתחת טוב? זה מה שחשוב".
דבר שני - פעם אחרונה שהיינו אצל הרופאה, איך שנכנסנו הרופאה אומרת "מה שאתם לא עושים, אתם עושים טוב. הילדה נראית טוב". אחרי 5 דקות ביקשה פתאום שנשקול ועשתה לנו פרצוף של "אוי ואבוי" ואמרה שהילדה באחוזון 3 במשקל (בת 14 חודשים, שוקלת 7.800) ושצריך לתת לה יותר אוכל...
יש לציין שהילדה מפותחת מאוד (גם קוגניטיבית וגם מוטורית), מבקשת לינוק כשרוצה (וכשיש ציצי בסביבה) מבקשת לאכול ואפילו מנשנשת מצלחות של אחרים... למרות שבסיכומו של יום היא לא אכלנית גדולה.