הודעות אבל של חיות

[ג'וניפר_והמשפחה*]

המומים וכואבים אנו מודיעים על מותו בטרם עת של חתולנו היקר

סטיבי גולדפינגר זצ"ל

שהוזנח למוות, הי"ד.

ייקבר בבית הסבים, יושבים שבעה בבית המשפחה בת"א.
הותיר אחריו הורים, שני אחים חתולים ואח אחד אנושי, שאיתו התכרבל במיטה רק לפני שלושה ימים בתמונה כה מקסימה שלא יכולתי לצלם. המחשבה הזו של שניהם יחד היא המזכרת האחרונה שלי ממנו.
לא הגיע לו למות ככה.
לא בטוחה שמגיע לי לגדל עוד חתולים.

לא היה בו שמץ של רוע.

[אלה_לי_לה*]

את רוצה לספר עוד?

[גולדי_המקורי*]

סטיבי הגיע אלינו חולה, כשג'וניפר מצאה אותו בחצר בקינג ג'ורג', והביאה אותו הביתה. היא קראה לו סטיבי כיוון שהיה שחור ולא ראה כלום, בגלל דלקת בעיניים. טיפלנו בו והוא החלים מזה. סטיבי היה אחד משלושה חתולים אצלנו בבית, והיה השקט שבחבורה. הוא היה פחדן ולא הראה את עצמו בחברת אנשים זרים ובאופן כללי העדיף למצוא מקום משלו ולהיות בו. אף פעם לא היה מהחתולים שעושים רעש, כמו השניים האחרים, לא היה מתנפל על האוכל אלא מגיע בזמנו החופשי, לאו דווקא מתי שמחלקים. בגלל השקט שלו היה כל כך קל לפספס אותו, כי אצל האחרים כל שינוי התנהגותי היה מורגש מיד.

מאז שבננו נולד, מטבע הדברים היינו, ועודנו, עסוקים אתו בעיקר, והזמן ותשומת הלב שיכולנו להעניק לחתולים הלך וקטן. בשבוע האחרון שמתי לב שסטיבי רזה מאד, וכל השבוע היה לי בראש שצריך לקחת אותו לוטרינר. ולא עשיתי את זה. ביום חמישי בערב קניית להם אוכל רטוב ושמתי להם והוא לא בא לאכול. השארתי לו שליש מהקופסא כדי לתת לו באופן אישי ולא עשיתי את זה. בשישי היינו בארוחת ערב אצל המשפחה ואח"כ חזרנו הביתה והלכנו לישון, כשאיפשהו ידענו שצריך לחפש אותו. בשבת בבוקר חיפשנו ומצאנו, אבל זה היה מאוחר מדי. סטיבי שכב מת מתחת לספה הגדולה בסלון.

נסענו לדודה של ג'וניפר שגרה בצפון וקברנו אותו אצלה בגינה. במשך כל הזמן הזה לא הפסקנו לחשוב על למה הוא מת, ואיך זה קרה, ואיפה אנחנו היינו. סטיבי היה צריך טיפול מיוחד, טיפול אישי, ולא נתנו לו את זה. ואם הייתי מוצא אותו בחמישי בלילה אולי עוד אפשר היה לקחת אותו לרופא או להזמין אחד הביתה. יכול להיות שזה היה מציל אותו ויכול היה להיות שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לפחות הייתי עושה משהו, אבל לא עשיתי. והוא פשוט דעך עד שכבה.

וחבל עליו, כי הוא היה חתול טוב. אני והוא לא הסתדרנו כי בכלל לא רציתי אותו. לא אהבנו אחד את השני. רק לאחרונה משהו השתנה בו, הוא התחיל לבוא אלי מיוזמתו, ולתת לי ללטף אותו. עשינו שולם.

והוא מת כמו שחי. בשקט ובצנעה.

[סיגל_ב*]

אתכם בצערכם.

[אילה_א*]

משתתפת בצערכם, גם אם לא יצא לי להגיע לשבעה

[ג'וניפר_והמשפחה*]

את רוצה לספר עוד?
לא מסוגלת כרגע.
מרגישה אשמה מדי.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

כבר לפני שבוע ויום שמנו לב שהוא פתאום רזה מאוד. אמרנו שצריך לקחת אותו לוטרינר.
אז אמרנו. זה לא קרה.
ביום רביעי נסעתי להורים שלי וחזרתי רק בשישי בערב, אחרי ארוחת ערב משפחתית.
באותו יום רביעי אורן ניסה לתת אוכל רטוב לחתולים ושם לב שסטיבי לא מגיע. אמרתי לו שינסה לתת לו בנפרד, גם זה לא ממש קרה. (הייתי צריכה להגיד לו אז - תמצא אותו! חתול שלא אוכל אוכל רטוב זה סימן רע!". לא אמרתי).
ביום שישי חזרנו שנינו די עייפים אחרי המפגש עם כל המשפחה. כל מה שרצינו היה להשכיב את הילד וללכת לישון. לא ראיתי את סטיבי, חשבתי שאולי צריך לבדוק מה קורה איתו ולא עשיתי את זה. אמרתי לעצמי שהוא בטח שוב יושב בשקט באיזשהו מקום (כמו שאורן כבר אמר, הוא חתול שקט. די פחדן, לרוב. לא היה נדיר למצוא אותו בפינה משלו).
בשבת בבוקר כבר מצאנו אותו מת.
הוא לא מת הרבה זמן - הגוף שלו היה קר אבל עדיין רך.
אם הייתי מחפשת אותו 12 שעות קודם עוד הייתי יכולה להציל אותו.
אולי צפריר היה אומר שלא, ואם זה קרה ככה אז זה קרה ככה, אבל אני לא יכולה באמת להאמין בזה כרגע.
ואולי צפריר גם לא היה אומר את זה.

פשוט הזנחה מתמשכת שלי, שעלתה לחתול שלי בחייו.

לחתול שלי.
שמצאתי כשהיה גור, עם דלקת עיניים מגעילה באיזה חצר בקינג ג'ורג' (לכו הוא קיבל את השם סטיבי, הוא היה שחור ולא ראה כלום).
שלקחתי אותו לוטרינר, שטיפלתי בו עד שהוא הבריא.
אורן לא רצה עוד חתול, אבל אחרי שטיפלתי בו ונגעתי בו ונקשרנו אחד לשני - לא יכולתי למסור אותו. הרבה מריבות היו בינינו אז.
הוא היה הגור שלי. הייתי האמא שלו.
הוא לא היה מבוגר, הוא היה כולה בן 5.
ילד.
שסמך עליי, שהייתי צריכה להיות שם בשבילו, ולא הייתי.

אני, שאומרת שההורים שלי הזניחו אותי בצעירותי, עשיתי בדיוק את אותו הדבר, ואפילו יותר גרוע.

אני לא מבינה איך יכולתי.
אני מתגעגעת אליו כל כך.

כמה רע גרמתי.
לא יודעת איך לכפר על זה, אם בכלל אפשר.

אני כל כך מתגעגעת אליו.