החברים של הילדים

[אמא_בגובה_דשא*]

יש לאילה חברה שמעוררת בי התנגדות.

מדובר בילדה שובבה מאוד. שובבה זה לא מילה בשבילה.
אילה ילדה מאוד תמימה, חכמה אבל תמימה.
הילדה הזאת לימדה אותה "לקלל" ("אתה קקה")
מעבר לזה תמיד יש לה כלמיני רעיונות למשחקים שלא תמיד מוצאים חן בעיני.
הילדה הזאת היא טיפוס של מנהיג, ואילה הולכת אחריה בעיניים עצומות.

יש לאילה חברה אחרת שאיתה היחסים "שוויוניים",
כלומר, שתיהן מנהיגות לפעמים ומונהגות לפעמים.
שתיהן מעלות רעיונות, ומשחקות, ורבות...

עם הילדה הזאת אילה הרבה יותר פרועה, (ולא שחסר לה כשהיא לבד) ואילה גם נפגעת ממנה המון (הבוקר היא בכתה רבע שעה כי "א' אמרה לי שהיא כועסת עלי")

מצד אחד, אני לא רוצה להתערב לאילה בבחירה של החברים שלה.
אני לא חושבת שמדובר בילדה שיכולה לגרור אותה לדברים רעים באמת, ואני לא חושבת שאני צריכה לדחוף את עצמי במערכת היחסים הזאת.

מצד שני, אני ממש מרגישה שכשהילדה הזאת אצלנו (וזה קורה הרבה) אני נעשית חסרת סבלנות, מתרגזת מהר, וזה משפיע גם על אילה ויסכה.

רציתי לדעת מה אתם עושים במצבים דומים...

[שמש*]

שלום לך אמא בגובה דשא,
כ"כ מכירה את התחושות שציינת, להתערב? לא להתערב?

אני יכולה לספר מנסיוני האישי שכן התערבתי. לבני יש חבר, כל מפגש מתחיל ןנגמר במאבקי כוחות, החבר די מעצבן את בני!
בכוונה מתעלם או מבלגן או רוצה משהו אחר בדיוק כשהתחילו משחק חדש (שהחבר בחר) , חוצמזה החבר גם נורא מתפעל אותנו
ההורים "תביא לי את זה", "תכין לי את ההוא" וכן הלאה והלאה

אני ממש מרגישה שכשהילדה הזאת אצלנו (וזה קורה הרבה) אני נעשית חסרת סבלנות, מתרגזת מהר, וזה משפיע גם על אילה

ואז החלטתי על הפרדת כוחות, היתה תקופה שממש מנעתי את המפגשים בינהם(הכל תוך שיחה עם בני), והיום כשהם נפגשים
אם משהו מפריע או לא מסתדר אני פשוט שולחת הביתה.

אני יודעת שזה נשמע קצת קיצוני וצריך ללמד להתפשר , לוותר וכו' וכך באמת פעלתי ואז הבנתי שאני "מחלישה" את בני,
כלומר כל הזמן דרשתי ממנו שהוא יוותר\יסלח\יבליג וכו' כי החבר אורח בבית שלנו וצריך לתת הרגשה טובה, אבל בשורה
התחתונה זה לא עזר החבר רק נצל את המצב עוד יותר (מן ילד מתוחכם כזה).

[לי_אורה*]

_אני לא רוצה להתערב לאילה בבחירה של החברים שלה.
אני לא חושבת שמדובר בילדה שיכולה לגרור אותה לדברים רעים באמת,_
כנראה שבתך צריכה ללמוד משהו מהילדה ההיא, אחרת היא לא היתה נמשכת אליה ולא הופכת לחברה שלה. אם היא לא תלמד מX אז לדעתי היא תלמד מY... אם הילדה לא באמת שלילית כפי שאת אומרת, רק לא מוצאת חן בעיניך - לדעתי כדאי לך לזכור שהיא חברה של בתך ולא שלך. היא צריכה למצוא חן בעיני בתך ולא בעיניך.

[שמש*]

היא צריכה למצוא חן בעיני בתך ולא בעיניך.

אני מסכימה עם המשפט,אך יחד עם זאת אני חושבת שהורים כן מחובתם לכוון את הילדים, ואם החברה מקללת וזה לא נעים,
יש בהחלט מקום להתערב.

[מהרהרת*]

בתור ילדה היו לי חברות שנשמעות קצת מהסוג הזה. בעיקר המשפטים:
_יש לה כלמיני רעיונות למשחקים שלא תמיד מוצאים חן בעיני.
הילדה הזאת היא טיפוס של מנהיג, ואילה הולכת אחריה בעיניים עצומות
אילה גם נפגעת ממנה המון (הבוקר היא בכתה רבע שעה כי "א' אמרה לי שהיא כועסת עלי")_
מזכירים לי את החברות האלה.
אני שואלת את עצמי: האם אמא שלי היתה צריכה להתערב?
אולי הילדוּת שלי היתה נראית טוב יותר אילו אמא שלי היתה מכוונת אותי בעדינות ובחכמה למצוא חברוֹת נעימוֹת יותר. אני פשוט חשבתי אז שאם מישהי רוצה להיות חברה שלי ולשחק אתי אז אני חייבת להיות חברה שלה ולשחק אתה, ושלא יכולות להיות לי הרבה חברות. הייתי נורא לא בררנית בחברות, תכונה שנשארה לי אח"כ עם בני-זוג. אולי חבל שאמא שלי לא הראתה לי איכשהו שלהיות בררנית בחברוֹת זה דבר טוב לפעמים.
סתם הרהור שכזה...

[אמא_בגובה_דשא*]

תודה על השיתוף.

אחת הנקודות שהכי קשה לי איתן היא
שכשהילדה הזאת אצלנו (וזה קורה הרבה) אני נעשית חסרת סבלנות, מתרגזת מהר, וזה משפיע גם על אילה ויסכה
ואני לא ממש רואה איך אני יכולה לצמצם את המפגשים ביניהן.

אנחנו חיים בישוב מאוד קטן, והילדים הולכים בעצמם לאן שהם רוצים.

הילדה המדוברת חוזרת בקרוב לגן. אנחנו נשארים בחינוך הביתי, אז במשך שנת הלימודים יהיה לי הרבה יותר קל להפחית את הפגישות שלהן ולהפגיש אותה יותר עם ילדים שיותר נראים לי...

שמש בן כמה בנך?
אילה בת שלוש ורבע, ונראה לי קצת מוזר לנהל איתה שיחה שבה אסביר לה למה עדיף שהיא תשחק עם חברה אחרת.
מצד שני, היא מבינה כמעט הכל כל-כך יפה, למה שאת זה היא לא תבין?
מעניין אותי לשמוע מה היתה דעתו של בנך על "הפרדת הכוחות" שעשית לו.

כל הזמן דרשתי ממנו שהוא יוותר\יסלח\יבליג וכו' כי החבר אורח בבית שלנו וצריך לתת הרגשה טובה,
בזה, לפחות, לא חטאתי.
אני מכוונת את אילה לוותר במקרים מסויימים ולעמוד על שלה במקרים אחרים.
(למשל, כש רוצה משהו אחר בדיוק כשהתחילו משחק חדש_)

[במבי_ק*]

גם הבת שלי (בת 4), "פיה" במשרה מלאה עד לפני כמה חודשים, למדה המון דברים איומים ונוראים מחברה שלה. אבל כשאני אומרת "איומים ונוראים", אני אומרת את זה עם חיוך. הילדה מוציאה החוצה דברים שקיימים בה, ולמרות שבהתחלה הייתי בהלם (מה?? הילדה שלי? המלאך???), בהמשך הבנתי ש - מה לעשות, זה חלק מהגדילה. לומדים דברים, טובים יותר וטובים פחות, מהסביבה. ובמקרה שלנו - ברוך השם יש סביבה תוססת עם הרבה עניינים. פה נכנס התפקיד שלי (ושל אבא) כהורים - להגיב לדברים שעולים. "אתה קקה" - את זה כבר גם הקטן אומר (שנתיים וחצי). האמת, שממש לא אכפת לי מזה. הוא כל כך בענייני פיפי-קקי, שזה ממש מצחיק אותו והוא אוהב להתעסק בזה. לדברים שלא נעימים לי או לא מקובלים עלי, אני מגיבה.

אני חושבת שהדבר הכי חשוב שזה מעלה זה להבין שאין כזה דבר "הילדה שלי היא לא כזאת". זה אולי לא היא המציאה, אבל אם היא בחרה לאמץ את זה או את ההוא, סימן שיש בה צורך לזה (אני מקווה שברור שזו דעתי הפרטית כאמא, אין לי שום ניסיון או ידע מעבר לזה). זה לא אומר שזה לגיטימי, אבל במקום להגיד -החברה אשמה, להתחיל להבין שזה לא עניין של אשמה, זה חלק מההתפחות החברתית. אגב, הפיה שלי בימים אלה מייסדת ז'אנר חדש של דברים איומים משל עצמה (מין הרחקה חברתית של ילדה שהיא לא אוהבת, למשל).. ואת זה היא לא למדה מאף אחד.

הגיל הזה, 3 והלאה, מזמן אתגרים חדשים. זו עוד מדרגה שמנתקת את הילדים מהתינוקות לכיוון הילדות. וזה יכול להיות לא נעים לראות איך היצור התמים, האמפתי, המתחשב, הנוח.. הופך למשהו מורכב וטעון יותר. בעיניים שלי - יש את הגרעין החזק של האופי, וצריך לנסות להתחבר אליו, אבל בלי "לשפוט" את הדברים החדשים שעולים. פשוט להתמודד איתם כמו שהם. (מישהו אמר שאני מצליחה להיות כזאת? אבל אני מנסה... )

הבוקר היא בכתה רבע שעה כי "א' אמרה לי שהיא כועסת עלי"

אצלנו היו מלא כאלה. הילדה השניה היא טיפוס מתוחכם ותחרותי, שמפותחת פי חמש מאות מהבת שלי בכל הנוגע לתחמנות, והילדה שלי ממש חוותה את זה קשה. אבל יש להן יחסי "שנאה-אהבה" ומשיכה עצומה זו לזו. ואחרי כמה חודשים הילדה שלי למדה להתמודד עם זה בדרכים שלה (הייתי כותבת "להחזיר לה" כי אני חושבת שזה מה שהיא עושה, אבל אני לא רוצה לתייג את זה ככה). היום הילדה שלי מאיימת על השניה שלא תזמין אותה "לנשף הפיות" שזה הדבר החם אצלנו, והילדה השניה פשוט מתמוטטת מזה. כל אחת והדרכים שלה. אגב, אנחנו כן מרווחים מאוד את המפגשים ביניהן. גם אנחנו וגם ההורים של הילדה השניה, שהם שכנים וחברים, רואים שלא טוב להן להיפגש יותר מדי. אבל הן ביחד גם בגן, ככה שממילא עוד רגע הן יפגשו כמעט כל יום.

[פריחה_והתחדשות*]

הסכמתי עם כל מילה של במבי
ויתר על כן, ככל שבתך תגדל, היא תפגוש עוד ועוד טיפוסים שפחות מוצאים חן בעיניך, וככל שתגדל השליטה שלך עליה תפחת
המשיכה שלה לחברה הזו מראה שלחברה הזו יש משהו שעונה על צורך שלה
נצלי את ההזדמנות שזימן לך היקום להבין את הצורך הזה
תני לבתך כלים להתמודד עם הילדה הזו, כי אם תלך תבוא ילדה כזו אחרת.
אני כותבת בתמציתיות מפאת חוסר זמן, מקווה שהובנתי.

[שמש*]

שלום לך אמא בגובה דשא
לפני שאני עונה, עולה לו פה מרגיעון קושי אינו בהכרח סבל
ואני שואלת את עצמי, האם הילדים צריכים להתמודד עם קושי כבר בגיל כה צעיר? סתם איזה משהו שעולה מדי פעם,
כי ברור לי שאי אפשר להתערב לנצח, ואני כן בעד לשחרר אבל יש גבולות...

בני כמעט בן חמש, ודברנו על הנושא מאוד בפתיחות שאלתי איך הוא מרגיש עם הסיפור אם נעים לו בנוכחות החבר
התשובה היתה "לפעמים כן, אבל הרבה פעמים לא!"
הצעתי לו את עניין הפרדת הכוחות והיתה הסכמה בנושא.


_נצלי את ההזדמנות שזימן לך היקום להבין את הצורך הזה
תני לבתך כלים להתמודד עם הילדה הזו, כי אם תלך תבוא ילדה כזו אחרת._



פריחה והתחדשות, אני מוכרחה לשאול אותך משהו

האם היית מתייחסת כך בענייני אלימות פיזית?
אולי הקווים האדומים שלי מאוד אדומים, ואנלא רואה הבדל בין עלבון מילולי לפיזי, מבחינתי זה היינו הך (ואני מאוד מקווה שלא משתמע
מדברי כאילו את בעד או משהו כזה...).

וגם בעתיד אני מקווה שילדיי יתרחקו מחברה בה מנבלים את הפה, מעליבים, או מרביצים!

[במבי_ק*]

האם היית מתייחסת כך בענייני אלימות פיזית?

אולי פעם אני אצליח לנסח משהו ברור על חוסר הנוחות שלי מימוש ב"טיעון המתגלגל"... שבו לוקחים דוגמא קיצונית עם קונצנזוס רחב, ומחילים אותה על טיעונים אחרים (קיים לא מעט בבאופן). בינתיים, ניסיתי לכתוב משהו ולא הצלחתי להסביר את זה טוב. זה איכשהו נראה לי כמו להגיד שכתום וירוק זה אותו הצבע, כי יש פלטה של צבעים עם רזולוציה נורא גבוהה, שבה קשה להגיד איפה בדיוק מסתיים צבע אחד והופך לאחר, ומתוך זה לייצר מסקנה שהיא משוואה שקרית (כתום וירוק הם אותו צבע, למשל. גראס והירואין סמים מסוכנים, למשל. וכן הלאה).

ולעניין עצמו - כל אחד יכול, רשאי, חייב לשרטט את הגבולות שלו ואת הגישה שלו. אצלי "מילים גסות" לא נכנסות לקטגוריה של אלימות מילולית (ככה שאולי אני "קקה", אבל אני לא מוכנה שיאיימו עלי באגרוף אופס, רק עכשיו אני שמה לב שכבר איזה חודש היא לא איימה עלי שתחטיף לי אגרוף, הבת 4 שלי - שאגב, טובה באיומים ופחות במימוש... כנראה שאפשר להתמודד עם דברים כאלה ולצבור גם הצלחות לצד ההלם והאתגרים. טפו.).

[שמש*]

ולעניין עצמו - כל אחד יכול, רשאי, חייב לשרטט את הגבולות שלו ואת הגישה שלו. אצלי "מילים גסות" לא נכנסות לקטגוריה של אלימות מילולית

ואצלי כן! וחד וחלק לא מוכנה שידברו ככה בבית.

כנראה שאפשר להתמודד עם דברים כאלה ולצבור גם הצלחות לצד ההלם והאתגרים. טפו.).

לא יודעת?! צריך להתמודד עם דברים כאלה???
אגב, דווקא אהבתי את ההסבר על "טיעון המתגלגל", לא לגמרי מסכימה אבל מפאת השעה אולי נדחה את הדיון לפעם אחרת....

[במבי_ק*]

לא יודעת?! צריך להתמודד עם דברים כאלה???

אם הם עולים - מה תעשי? תגידי שהם לא קיימים? אם דברים עולים צריך להתמודד איתם. אני עוד לא מצאתי שיטה אחרת .

[שמש*]

מסכימה לגמרי שצריך להתמודד, אסור להתעלם!
רק שאצלינו זה די ברור אין גסויות\אלימות\עלבונות וכו'!

השאלה לגבי ההתמודדות האם לאפשר אותה?
סליחה, אני לא אעמוד מנגד ואראה כיצד פוגעים בילדיי בטענה ש"זה מה שהיקום זמן.."

עולה לו מרגיעון "בלי ויכוח-כולם צודקים" וזה מתחבר לי לקווים האדומים של כל אחד...

שבת שלום!

[פריחה_והתחדשות*]

האם היית מתייחסת כך בענייני אלימות פיזית?
הנקודה שלי היא כזו:
אם הבת שלך מוכנה לשמוע את זה\לחטוף את זה, מגיבה לזה(גם חוסר תגובה הוא תגובה) זה שיעור מצויין בשביל שתיכן להבין אלו התמודדויות היא מוכנה לעבור ולעשות את ההתמודדויות הללו במעבדה, במקום מוגן, כשאמה בסביבה.

[אמא_בגובה_דשא*]

ולעשות את ההתמודדויות הללו במעבדה, במקום מוגן, כשאמה בסביבה.
תודה.

אני עוד לא יוגעת מה אני עושה עם המילים האלה, אבל רשמתי אותן לפני.

[שמש*]

פריחה,
תודה רבה על התשובה אני מעבדת את
ולעשות את ההתמודדויות הללו במעבדה, במקום מוגן, כשאמה בסביבה.

[שרה_ק*]

לשלום בן הארבע וחצי יש משהו דומה: יש לו 2 חברים טובים שהוא נמשך אליהם, והם נמצאים בייחד כחבורה של שלושה. זה התחיל כך: לשלום חבר טוב בשם מנחם באותו הכיתת גן. שניהם היו בייחד כל הזמן. ואז בגן עירבבו בין הכיתות. העבירו את שלום עם מנחם לכיתה אחרת. בכיתה האחרת, כאשר שניהם התאקלמו בה, הצטרף חבר שלישי, יעקב. יעקב הוא די שובב. שני הילדים למדו ממנו ואז הם התחילו לריב ולהרביץ אחד לשני ולשחק משחקים פרועים שכללו צרחות אינדיאניות, זריקת חפצים, קפיצות פראיות.. לקלל קללות כמו 'אתה מטומטם', 'אני אחטיף לך' 'אתה קקה' (תוך כדי חיוך וצחקוק ממזרי), וכו'., אבל גם להיות חברים הכי טובים. כולל להלוות צעצועים אהובים זה לזה, להביא במתנה ממתקים אהובים זה לזה. אבל לצד זה קרה מקרה ששלום התעצבן על מנחם ונשך אותו. גם קרה ששלום בכה לי שיעקב אמר שהוא מטומטם. וגם כן שיעקב לקח ממנו צעצוע והרביץ לו.
בגן הדינמיקה הזאת לא מצאה חן בעיניהם ואז הפרידו בין השלושה. כל ילד בכיתת גן אחרת. אבל אחרי השעה 3 כאשר חלק מהילדים הולכים הביתה, כולם מתאספים בכיתה אחת שבה כולם מחכים שיקחו אותם. ואז שם שלום מתאחד שוב עם החברים שלו. לפעמים שלום בא הביתה עם יעקב או עם מנחם. ובבית שלי אני צריכה להשגיח עליהם שהם לא יקפצו או יצרחו את הצרחות האינדיאניות שלהם, שמא השכן הזקן המעצבן לא יתעצבן. (אבל בבית שלי הפרטי אם נמצא בית בעזרת השם, ארשה להם להשתולל כמה שירצו, רק שלא יהיו רעים זה לזה)
יש בעיה נוספת שכאשר יעקב משתמש בשירותים, הוא 'מרסס' ולא מכוון טוב, וצריך תמיד לנקות את האסלה אחריו.
לי אין בעיה שלפעמים הם רבים. שילמדו להתמודד, הם ממש אוהבים אחד את השני עד מוות ואני מתארת לעצמי ששלום או הילדים האחרים לא יאהבו את הרעיון של 'הפרדת כוחות' מספיק שבגן מפרידים. לדעתי זה לא מחוץ לשליטה.
אבל די מעצבן אותי שבגן רוצים חיים קלים, ופשוט מפרידים ביניהם במקום לאפשר להם להיות בייחד וללמוד להתמודד ולקבל כלים.. כל עוד שזה לא יצא מהגבולות. (אבל לפחות הם לפעמים בייחד בשעות אחרי הצהריים, אם עדיין לא הלכו הביתה, כך שזה גם משהו, ו'מקבלים כלים להתמודדות' בהזדמנויות האלו)

[אמא_אחת*]

בדירה הצמודה לשלנו יש שני אחים, אחד קצת יותר גדול והשני קצת יותר קטן מהנסיך שלי בן ה-4.
ההשפעה שלהם עליו היא עצומה. ושלילית.
למשל, מחסן כלי הנשק שלהם (אם נתעלם מכך שזה מפלסטיק) היה יכול לחמש גדוד. הבן שלי, עיניו יצאו. אז אבא שלו קנה לו גם כן כלי נשק, והרבה.
אצל המשפחה הזאת הטלוויזיה דולקת כמעט 24 שעות. ובווליום מחריש אזניים. לנו אין טלוויזיה. כשהילדון שלי שם הוא יכול להידבק שעות לטלוויזיה. (יש לנו די ווי די במחשב, והוא רואה סרטים, זה לא שהוא כזה מסכן).
הילדים האלה טוחנים כל היום ממתקים ואוכל זבל. בלי הגבלה. כמות הרעל שאצלי הילד לא מקבל בחודש, שם הוא יכול לקבל בשעתיים.
הילדים האלה פרועים. הם לא דופקים חשבון לכלום, קשה - סליחה על הביטוי - להציב בפניהם גבולות. הילד שלי לומד מהם.
יש עוד נקודה, שקשורה בנוחות האישית שלי. הילדים האלה לא מאוד נקיים, בלשון המעטה. לעיתים קרובות הידיים מלוכלכות, כפות הרגליים שחורות, וקשה לי עם זה שהם פורצים כרוח סערה לביתנו, לשטיח החדש בסלון, מקפצים על הספות, ממשמשים כל מה שרואים, מבלגנים מה שבא להם.
היום הם היו אצלנו. קקי שאחד מהם עשה נמרח, באופן לא מפתיע, על בגדיו ועל השירותים (כולל הקרש והרצפה). איכשהו תמיד אחרי ביקור שלהם אני צריכה לנקות דחוף את הבית. השני - הגדול - עשה קקי וניגב לעצמו את הטוסיק. הייתי צריכה לגלות הרבה תקיפות על מנת לגרום לו לרחוץ ידיים (חצי שעה) לאחר המעשה.

[שמש*]

אמא אחת?
לא ספרת מה את עושה?!
נשמע שבכלל לא קל לך... בלשון המעטה

[מי_מה*]

רציתי לשתף בפתרון נקודתי שעבד אצלנו: בכורי (קצת כמוני יש להודות) נוטה לאסוף חברים "מפוקפקים". עם ילד אחד זה היה פשוט בלתי נסבל והם גם מאוד הציקו לקטנים אצלי בבית. הם היו אז בני ארבע וחצי. בהתחלה פשוט הייתי מסרבת כשבכורי ביקש להזמין או ללכת להתארח אצל הילד ההוא אבל התחיל להיות לי לא נעים מההורים שרואים שילדים אחרים אני כן מאפשרת להזמין ואת שלהם לא. אז תפסתי שיחה גלויה עם האמא. מנקודת מבטה גם הילד המושלם והמלאכי שלי ( (-: ) משפיע לא טוב על המפלצת הקטן (שוב בצחוק) שלה ולכן הגענו להסכם עם שני הילדים שרק אחרי שלפחות פעמיים ניפגש במקום שלישי (לא בית של אחד מהם: גן שעשועים, בריכת שחיה, ג'ימבורי וכדומה) והם יתנהגו יפה הם יוכלו להתארח זה אצל זה. לא להאמין כמה זמן זה לקח! כמעט שנה - החיבור בינהם הוא כנראה באמת מאוד נפיץ. אבל אחרי שצברו מספיק פגישות נעימות (והם אפילו לא ניסו לפני זה לבקש) ניסינו התארחות הדדית והפלא ופלא - זה עבד!
אני עדיין לא משתגעת על הילד הזה אבל אני חושבת שהמסר שהילדים קיבלו הוא שבחירתם מקובלת אבל לא יכולה לבוא על חשבון שאר בני המשפחה ורק כשיכלו לעמוד באי גרימת סבל זכו לממש את הבחירה. מאחר וה"הסכם" נערך בשיתופם ובהסכמתם גם לא היה להם קשה לעמוד בו.
ועוד משהו לאמא אחת: אבי ילדי הוא אנגלי ולמדתי ממנו לשאול הורים לפני שאני נותנת לילד משהו לאכול, אפילו משהו קטן. באנגליה זה מאוד מקובל ואף אחד לא יעז לתת לילד משהו לאכול בלי לשאול קודם מחשש לאלרגיות ותביעות שעלולות לבוא. מכאן שגם כשילדי הולכים להתארח אני לפעמים מבקשת להמנע מדברים מסוימים (היום כבר כמעט שלא אבל כש הבכור היה קטן יותר אז כן) את תמיד יכולה להשתמש בתירוץ האלרגיה ולהגיד שיש לו רגישות לסוכר לבן (זה אפילו לא ממש שקר כי הרי כולנו מגיבים לא הכי טוב לסוכר לבן P-: ) ואת נורא מבקשת אם לא קשה לא לתת לו ממתקים. מקוה שיש לך עם מי לדבר שם בצד השני...

[אמא_אחת*]

לגבי ההצפה בממתקים ובאוכל זבל - ההורים מכירים אותי ואת ה"מוזרויות" שלי, ומנסים לבוא לקראתי בנושא הזה. הבעיה היא שהילדים לוקחים לעצמם באופן חופשי ממתקים, ומכבדים גם את בני. אני בכל פעם מדברת איתו, שכדאי לאכול רק מעט, וככה. אבל עיניו יוצאות והוא לפעמים טורף. כשאוכלים שם ארוחת ערב, ומזמינים את בני להצטרף, הוא כמובן מאוד שמח. זה יוצא מפגר נורא: אני אצה רצה להביא מהבית אורז מלא, ירקות אורגניים וכד', אבל אף ילד לא נוגע בזה. מה זה לעומת מטעמים כמו נקניקיה, צ'יפס וקטשופ!!!

(ולקינוח: מילקי...)

בזמן האחרון, לשמחתי, תדירות המפגשים הצטמצמה מאוד. היתה תקופה שהילדים היו נפגשים לפחות פעמיים בשבוע; כיום זה בערך פעמיים בחודש.

אגב, אני לא ממש מעמידה פנים שכייף לי לארח את הילדים. היו בעבר כמה פאדיחות, כשאני על תקן האמא המארחת הרעה. למשל, באיזה יום שישי, כשהם היו אצלנו, ושני הילדים האורחים טסו כשדים משחת ברחבי הבית וחיפשו את מה אפשר לפרק. אני בישלתי במטבח ולא יכולתי להשגיח. אז ביקשתי מהחבורה לצאת לגינה שלנו, לשחק שם. היתה מזה היעלבות נוראה.

בפעם אחרת, גערתי באחד הילדים שעשה פיפי על הקרש ועל הקיר (פשוט השעין בנוחות את הבולבולון על הקרש וריסס את הקיר ממול), זמן קצר אחרי שניקיתי את השירותים. גם פה יצא מזה בלגן גדול עם ההורים.

אני לא יודעת, ברור שהילכות השירותים בקרב ילדים קטנים הם לא משהו, אבל פה יש יותר מזה, יש זילזול בסביבה, התנהגות מגעילה.

מצד שני, הם ילדים; הם לא אשמים בכך שמגיל 0 קשרו אותם למשך שעות מול הטלוויזיה, ושהוריהם פשוט לא אוהבים להיות אותם (יש כאן מעגליות עצובה: הילדים הופכים להיות נג'סים ולא נעימים כי קשה להם לקבל תשומת לב, ואז הוריהם - והסביבה - עוד פחות חפצים להיות במחיצתם). ההורים מעדיפים למשל שהילדים יטחנו מה שהם רוצים וכמה שהם רוצים, כל עוד זה רחוק מהם.

[ספינה_טרופה*]

לקטנה שלי יש חברה שמגיעה אלינו הביתה לעיתים קרובות. (בדר"כ בלי ההורים)
בכל פעם שהיא מגיעה אני מרגישה במירוץ, ובמאבק.
היא משחקת מעט מאוד עם הילדה, ומיד עוברת לגעת בכל מה שאסור יוש לה חוש בדיוק לדברים האלה.
נוגעת בשלט של הטלווזיה מדליקה מכבה מדליקה מכבה.
בכל פעם אני מבקשת ממנה לא לגעת. אני מדברת אליה בקול רגוע ושליו, והיא מסתכלת עלי בעיניים וממשיכה ללחוץ - במבט של דווקא.
אח"כ עוברת למשהו אחר, נוגעת בפמוטים שעשויים מקרמיקה, מדליקה דיסק, שוב מדליקה את הטלווזיה, נוגעת בווידאו, מנסה להפוך את הנר נשמה, עוברת לפסנתר, מרימה את המכסה מנגנת למרות שביקשתי שלא תיגע בכל אלו.
אני מציעה לעשות יצירה, לשחק בלגו, משחק של קלפים, לקרוא סיפור, כל מיני דברים, היא מיד מאבדת עניין, וממשיכה בשיטוטיה בבית.
פותחת את המקרר, מוציאה שוקו, לוקחת כוס מזכוכית ומנסה למזוג לעצמה, שופכת על הרצפה בטעות (כל זאת מבלי לבקש!!!), נכנסת לארונות (בגדים, מטבח הכל!!!) אין לילדה הזאת שום גבולות, לא דלת סגורה, לא אמירה מפורשת שלי, פשוט כלום.
אם אני מעירה לה בצורה קצת יותר חזקה ולא נעימה היא מתחילה לצעוק ולבכות ולהשתולל (ממש כמו תינוקת)

בחודשיים האחרונים מנעתי ביקורים כאלה (הייתי צריכה להמציא המון תירוצים להורים שלה "אנחנו לא נהיה בבית, אני לא מרגישה טוב, יש לנו אורחים", וכו') לאחרונה שוב התחדשו הביקורים - גרועים מתמיד.
גם כשההורים שלה כאן, הם יושבים וקוראים והילדה משוטטת בבית ונוגעת בכל מיני דברים שאני מאוד לא רוצה שתיגע.
דווקא כשההורים כאן, אני משתדלת לא להעיר לה ומחכה שההורים יעירו לה, הם לרוב לא מעירים לה עד ש... ממש מגיעים מים עד נפש, ואז התגובה היא חסרת פרופורציה (צעקות, גערות, ודחיפות).

אני רואה שיש כאן בעיה עם גבולות שנוצרה מההורים, אבל מה אני עושה איתה בבית שלי? זה פשוט משגע אותי.

[בשמת_א*]

ספינה טרופה - משהו שלמדתי מחברה טובה שלי בדיוק השבוע:

כאשר ילד שמגיע אליה הביתה מתנהג בצורה שמבחינתה עוברת גבול (ומה שאת מתארת עובר כמה גבולות בגדול - גם חיטוט חוצפני בחפצים של אחרים, גם התעלמות מבעלת הבית, עוד חוצפה תהומית, גם נזקים) - היא מייד מרימה טלפון להורים שיבואו לקחת אותו. עכשיו. על המקום.

אולי תרצי לנסות את זה?
היא משחקת עם הילדה שלך - טוב.
ברגע, אבל ברגע, שהיא עוברת לגעת לך בדברים, ולא מגיבה בפעם הראשונה לדרישה שלך "סליחה, אתן יכולות לשחק פה ופה. כאן אי אפשר להיות" - את מרימה טלפון להורים: "בואו בבקשה לקחת את צוצו עכשיו".
מה שהם לא אומרים - את אומרת "עכשיו".

אם הם לא יכולים, האם את יכולה לקחת את שתי הילדות ומייד ללוות את הילדה לביתה?

החשיבות היא בתגובה מיידית.
היא צריכה להבין שיש גבול ברור.
מה שאת לא מסכימה שיקרה אצלך בבית - לא יקרה, כי אם היא לא מגיבה למלים שלך, אז את פשוט מזיזה אותה משם.
לא בכעס, לא כעונש, פשוט בתור הצבת גבול:
דרך לא מילולית להבהיר שאת לא תסכימי להתנהגות הזאת.

אם הם שואלים למה, את יכולה לבחור מה לומר.
אפשרות אחת: "הכימיה פה לא הולכת טוב. אני מבקשת שתקחו אותה עכשיו"
(הפירוט - מינימלי, ואת חוזרת על הבקשה, שגם ההורים יבינו שאת לא פתוחה לויכוחים ודיונים.
גם ההורים חסרי גבולות וחסרי רגישות אלייך, לביתך ולחפצייך, כך שלא הייתי נכנסת איתם לשיחה מפורטת בנושא).

בפעם הבאה - אותו הדבר. אולי ייקח לה קצת יותר דקות...
אבל את תעשי בדיוק אותו דבר. ברגע שהיא עוברת את הגבול שלך, נגמר הביקור.
סך הכל, אם היא רק רצתה לשחק עם הבת שלך עשר דקות, אז בזה נגמר הביקור!
כל שאר מה שאת מתארת איננו "לשחק עם החברה" אלא נשמע כמו להתעלם מהבת שלך. אז זהו.

מה דעתך?

[ספינה_טרופה*]

מה דעתך?

זה נשמע רעיון יפה. הייתי רוצה לנסות ליישם.

יש כמה נקודות בעייתיות :
פעמים רבות הילדה מגיעה אלינו "לשחק" עם הילדה שלי, כי ההורים שלה צריכים סידור בשבילה לאחה"צ, כלומר, היא חייבת להישאר אצלנו, ואין מי שיבוא לקחת אותה.
פעמים אחרות האמא באה עם הילדה אלינו , ואני לא יודעת איך להגיד לאמא "אתן צריכות ללכת עכשיו כי אין כאן כימיה טובה". (האמא לא ממש משגיחה על הילדה, עד שזה כבר נעשה מוגזם, וגם תגובתה מוגזמת).
נקודה נוספת, זה שזה כנראה משהו בטון שלי, אבל אני ממש מדמיינת את הילדה צורחת או בוכה או משתוללת כשאני אומר לה, שאני מתקשרת להורים שלה כדי שיבואו לקחת אותה.
איכשהו אני מרגישה שאני עלולה לשדר שזה עונש, וייפתח פתח לוויכוח שלה ושל ההורים שלה.

כל שאר מה שאת מתארת איננו "לשחק עם החברה" אלא נשמע כמו להתעלם מהבת שלך. אז זהו.
הבת שלי תמיד הלומה אחרי ביקור עם אותה ילדה, היא אפילו אומרת לי בזעזוע
"א', לקחה שוקו בלי לבקש(!), ונגעה ביצירות שלי, (...והיא ממשיכה לפרט את מעלליה...) היא בכלל לא ילדה מחונכת!"

[ציירת_הקומיקס*]

בשמת, השיטה שאתמתארת היא מאודבעייתית מבחינת הקשר עם ההורים האחרים.
לאחר תפעול שלה פעם או פעמיים על מספר ילדים סביר שהורים פשוט לא ירצו שהילדים שלהם יתארחו אצל.

אלא אם מדובר במקרה של ילד עם קשיים מאוד גדולים ועם הסכמה של ההורים מראש על השיטה הזו. הורים נוטים מאוד להעלב כאשר הורים אחרים מצביעים בפניהם על בעיות או קשיים של הילדים שלהם.

לדעתי הכל מתחיל ונגמר בדינמיקה בין הילדים. בתיאור של הילדה שמתסובבת ונוגעת בכל דבר אני שואלת את עצמי איפה הקשר בינה לבין הילדה המארחת- מעניין להן? הן משחקות יחד? כי אם לא אולי ניתן לחסוך את כל האירוח.

[לי_אורה*]

סביר שהורים פשוט לא ירצו שהילדים שלהם יתארחו אצל._ באמת עדיף שילדים\ות כאלה לא יתארחו, וכפי שכתבת בעצמך בסוף _אולי ניתן לחסוך את כל האירוח.

[בשמת_א*]

כשאני אומר לה, שאני מתקשרת להורים שלה כדי שיבואו לקחת אותה.
לא אמרתי שתגידי לה. רק הצעתי שתתקשרי. לא צריך להגיד לה. ומה זה משנה איך היא תגיב - היא יודעת שהיא מתנהגת אצלך בצורה לא בסדר. הרי זה ברור לה. היא תעשה סצינה? זו לא בעיה שלך. את אומרת לה: תראי, זה לא מסתדר היום, אבל אין בעיה, את מוזמנת ביום אחר.
אבל ממה שאת מתארת, זה כמעט לא אפשרי.

לאחר תפעול שלה פעם או פעמיים על מספר ילדים סביר שהורים פשוט לא ירצו שהילדים שלהם יתארחו אצל.
למה "מספר ילדים"? פה מתוארת אך ורק ילדה אחת שמתארחת בצורה מאוד מכוערת.
התגובה היא נקודתית לילדה הזאת, ונקודתית להתנהגותה המכוערת.
אני אומרת שאין שום הכרח לסבול התנהגות כזאת. הילדה גם מתנהגת נורא, וגם מתעלמת בחוצפה מבעלת הבית שאומרת לה במפורש שזה לא מקובל עליה.
ובעצם, אם ההורים שלה לא ירצו שהיא תתארח אצלם, אחרי כמה פעמים שמחזירים אותה הביתה כעבור עשר דקות בגלל התנהגות לא נעימה - לדעתי, רק הרוויחו P-:

מסכימה עם לי אורה. למה בעצם להזמין ילדה כזאת עוד פעם, אחרי שראית כבר בעבר שזה נורא?

[מיכל_צמות*]

_אילה בת שלוש ורבע, ונראה לי קצת מוזר לנהל איתה שיחה שבה אסביר לה למה עדיף שהיא תשחק עם חברה אחרת.
מצד שני, היא מבינה כמעט הכל כל-כך יפה, למה שאת זה היא לא תבין?_
במבי - ציטטתי את זה, כדי לחזק את הנקודה שהעלת ואת מה שאת כבר יודעת. אין ספק שהיא תבין.

ספינה טרופה - אני מסכימה עם בשמת. יש לנו ילד של שכנים שכשאני רואה אותו השערות סומרות. מעצבן ומרגיז ולא מקשיב. אני על ההתחלה עשיתי קאט בכל פעם שסטה מהמסגרת. קפץ איפה שאסור? הבייתה ! צעק אחרי שביקשתי שקט? הבייתה ! להורים שלו הסברתי שיש לנו בבית חוקים וגבולות מאד ברורים שחשוב לי לשמור עליהם ושאם הילד שלהם לא מקשיב לי - הוא לא יכול להיות אצלנו. האמת - ההתנהגות שלו מאד השתפרה. ברור לו שהוא לא יכול לעשות ככל העולה על נפשו ושהוא יגורש ברגע שלא יתאים לי להתמודד עם התנהגותו (יום אחד הוריד כאפה לילדה הקטנה. הסתכלתי עליו ואמרתי - א', אתה יודע מה קורה עכשיו? (בשיא השקט) והוא אמר - אני הולך הבייתה? הנהנתי והוא הלך).

יש ילדה נוספת שחברה של הבת בת ה- 4 (כמעט...) והן ביחד - פצצת אטום. אז כשהבנתי כמה זה בעייתי לי (הקשיבה לכל מה שאמרתי, אבל אם הן בחדר השני אז - מציירות על הקירות, גוזרות שיער.... דמיונן הרבה יותר מפותח משלי ואין לי מושג מה יעשו בפעם הבאה). הייתה תקופה שאמרתי לאמא שלה שממש לא מתאים שהן תהיינה ביחד כי הן מתדלקות אחת את השנייה. והיא המשיכה להתקשר ולהזמין. היו פעמים שמצאתי את עצמי מתחמקת והיו פעמים שאמרתי בכנות - השבוע אני מרגישה שצריך להרחיק בניהן.
לשנה הבאה דאגתי שלא תמשכנה באותו הגן.

יש קטע שעלה כאן הרבה של אי נעימות מההורים של הילדים האחרים. זה ברור לי בכמה מישורים - חונכנו לא להעליב, להתחשב בזולת, אנחנו לא רוצים להסתכסך סביב העניין הזה...
במקרה של האמא לא ממש משגיחה על הילדה, עד שזה כבר נעשה מוגזם, וגם תגובתה מוגזמת_ _דווקא כשההורים כאן, אני משתדלת לא להעיר לה ומחכה שההורים יעירו לה אני חושבת שכן צריך להעיר ליד האמא כבר מהדברים הקטנים. הילדה הזו מוציאה אותך מדעתך בכוונה - היא יודעת במה אסור ומה את לא מרשה - ומשתמשת בנוכחות של הוריה כדי להוציאך מדעתך. הייתי אומרת גם להורים שלה שזה ממש קשה לך, כי את לא יכולה לשאת כשנוגעים בדברים שאת לא מרשה. לוקחת את זה לא מהמקום של "הילדה שלכם בלתי נסבלת", אלא מהמקום של "לי בבית שלי חשוב הפרטיות והגבולות" (זה הבית שלך לעזאעזל!).

חברה אחת של בתי ניגשה לארון והוציאה ממתק. אמרתי לה שאני ממש לא מרשה לקחת אצלנו בבית ממתקים ללא רשות. (אפילו הילדים שלי מבקשים לפני שלוקחים - זה חלק ממה שנהוג אצלנו בבית) היא עשתה פרצוף, אבל ירדה מהכיסא והלכה לשחק. כשאבא שלה בא אמרתי במכוון לידה שהיא עלתה לקחת לבד ממתקים ושלא הרשתי, כי אצלנו זה לא מקובל. האבא שאל בהשתאות איך יכול להיות שהילדים מבינים לא לקחת ממתקים... בכל אופן, מאז היא לא מנסה לקחת לבד ואם היא רוצה משהו היא מבקשת. בבית שלהם היא כמובן ממשיכה חופשי, אבל זו כבר הבעייה שלהם...
מה שניסיתי להגיד בעניין הזה - זה שזה הבית שלך והחוקים שלך - ואין שום סיבה שתסבלי בריונות כלפייך או כלפי ילדייך בביתך שלך, וכשאת סובלת את זה - המסר שעובר לילדים שלך הוא בהתאם. לקח לי זמן להבין את זה ולעמוד על שלי / שלנו.

[גימל*]

וואו - מדהים כמה נכתב בדף הזה בזמן כ'כ קצר. כנראה שרבים מאיתנו חווים כאלו מקרים.
זכות ראשונים ל אמא בגובה הדשא - לגבי העניין המקורי (אם מישהו בכלל זוכר) אני מניח שהפתרון כמו בהרבה מצבים בחיים זה לקחת קצת משני העולמות. מצד אחד אני בעד להתערב פחות לאילה. כמו שנאמר היא בוחרת להיות עם החברה, וכל עוד לשיפוטך אין 'נזק בלתי הפיך' ההתערבות שלך רק יכולה ליצור אצלה התנהגות הפוכה. החברה היא של הבת שלך, לא שלך.
מצד שני את בהחלט יכולה וצריכה לומר את דעתך ולגרום לבת שלך להבין שיש דברים שאת: (1) לא מוכנה לקבל אצל בתך כחיקוי התנהגות של החברה; או (2) מוכנה לקבל אבל עדיין מעוניינת לשדר לילדה שזה לא מקובל אצלנו בבית, או אנחנו לא נוהגים ככה וכד'.

אל ספינה טרופה - אני מאוד! מזדהה עם המילים של בשמת א. במקרים שאת מתארת אין מקום ל'לא נעים' ועודף סבלנות. את לא צריכה להיות שמרטף על מישהי שמפריע לך שהיא נמצאת. הקונפליקט לא ממש ברור כי הילדה המתארחת לא מתוארת על ידך כבת של חברים טובים, או מישהו שהיית רוצה לשמור על קשר הדוק בהמשך. לכן אני חושב שאת צריכה:
1- להיות מאוד דעתנית/אסרטיבית בפעם הבאה - אל תשדרי ספק ואל תשדרי שיש עם מי להתפשר
2 - להגדיר לעצמך מראש סדר פעולות שאת עושה, ומתי את עושה אותן (תכיני מה שנקרא בסרטים plan B למקרה שהמקורית לא תעבוד).
3 - אחרי שהגדרת מראש את דרך הפעולה, אל תוותרי לעצמך ותפעלי לפיה. - תגרמי לילדה לצאת מהתמונה באופן מיידי, וגם עד שההורים מגיעים לגיטימי שהיא תמתין במקום מבודד כי ככה נוח לך עכשיו.

אני מצטער אם הדברים נשמעים לך קיצוניים או אגרסיביים מדי. אני חושב ש'חוסך שבטו - שונא בנו' ומציע לך לשדר באופן חותך שאת לא רק לא מוכנה לדברים שתיארת אלא לא מעוניינת בשום המשך של קשר אם הדברים יחזרו על עצמם. אל תחששי להיות 'קשוחה מדי' - קחי אוויר ותרגישי הרבה יותר טוב אחר-כך.

בהצלחה.
ג.

[שרה_ק*]

גם עד שההורים מגיעים לגיטימי שהיא תמתין במקום מבודד כי ככה נוח לך עכשיו. מה את מתכוונת? לסגור אותה בחדר שעות עד שההורים יבואו לקחת אותה?

[מיכל_צמות*]

אני מצטער אם הדברים נשמעים לך קיצוניים או אגרסיביים מדי. אני חושב ש'חוסך שבטו - שונא בנו' ומציע לך לשדר באופן חותך שאת לא רק לא מוכנה לדברים שתיארת אלא לא מעוניינת בשום המשך של קשר אם הדברים יחזרו על עצמם. אל תחששי להיות 'קשוחה מדי' - קחי אוויר ותרגישי הרבה יותר טוב אחר-כך.
תגובה מהבטן - אבא'לה !
ואולי לא הבנתי - אפשר הסבר?

[ספינה_טרופה*]

שכחתי מהדף הזה, ורק עכשיו ראיתי שגתבו לי כ."כ הרבה,
אני אחרי יום ארוך וקשה, אנסה לקרוא בהמשך.