החידה הגדולה של גידול ילדים

[טלי_ופיצקה*]

כל כך הרבה זמן לא נכנסתי לאתר,ואם נכנסתי אז רק לקרוא,לאסוף אינפ' ממוקדת,אבל לא לכתוב...
ועכשיו,
לא יכולתי לעצור את זה.
צריכה עזרה.
צריכה תמיכה.
אנשים\נשים חכמות,עצה...

סיימתי להשכיב את הילדים,ויש לי גוש על החזה-פצצת רגשות מתקתקת...בכי שעומד תקוע בגרון...
וזה כל כך דומה כל ערב.אותו סיפור.
כל ערב,אני גומרת את ההשכבות האלו עם השאלה הענקית בתוכי-
איך?????!!!!
מה?????....מה הסוד הזה,שלא פענחתי,של גידול ילדים?
מה הוא חשב,ההוא שם למעלה-
מה הוא חשב לעצמו,כשברא
אישה אחת,ואיש אחד-
עם זוג ידיים אחד בלבד לכל אחד,ועם 24 שעות ביממה סך הכל,
ונתן להם כמה וכמה יצורים קטנים,שנולדים חסרי אונים לחלוטין,ושיש להם צרכים כל כך שונים אחד מהשני ככל שהם גדלים-לטפל בהם לבדם?!!!
וחוץ מלטפל-גם לפרנס-לנקות-לקנות-לבשל-לשטוף-לפנות-ועוד-לאהוב?....ולנסות גם להגיע לאיזה סוג של התפתחות אישית,הגשמת כמה חלומות קטנים,תחביבים?...
אני מרגישה שזה פשוט לא הגיוני הדרישות האלו.לא מרגישה שאפשר לעמוד בזה. אף אחד לא סיפר לי שזה עד כדי כך אינטנסיבי!!!
אני עייפה כל כך.
עייפה מהמאבק הזה. להצליח לצלוח כל יום-זה כמו לחצות נהר גועש...
והעייפות התמידית.
והמרדף-הקרב על השינה...
האם כולן חוות את זה?
מה לא בסדר?
ככה זה אמור להראות?

המחשבה שזה לוקח אותי אליה תמיד היא-
מה לעזאזל חשבנו לעצמינו כשהפסקנו לחיות בשבט?
איך נשים חשבו שיוכלו להסתדר עם זוג ידיים אחד-כשיש להן תינוק קטן,כביסה לעשות,אוכל לבשל,ועוד ילדים לטפל בהם?
איך העזנו להרחיק מעלינו את הזקנים-שבד"כ לא רצים לשום מקום,ויש להם את הנחת והפנאי להתנדנד בכיסא נדנדה עם תינוק בזרועותיהם?איך העזנו לבודד,לתוך בניין סגור,לרוב שעות היום את המתבגרים-את המתבגרות,שכל מה שמעניין אותן בגילאים מסויימים זה לטפל בתינוקות,או ללמוד את המלאכות שהאמהות עושות?את המתבגרים-שיש להם כל כך הרבה מרץ וכוח לקחת חלק בעבודה של הגברים?

זה כל כך נגד הטבע!

• זה מבנה כל כך שגוי ומעורער-תא משפחתי מבודד. זה לא בר קיימא. אנחנו יצורים שנבראו לחיות ב"עדר".

שכל הקושי הבלתי אפשרי הזה,הוא בגלל צורת החיים שלנו.
אבל המחשבה הזאת לא מקדמת אותי לשום מקום(חוץ מללהיות עוד יותר מתוסכלת...)
גם כי פשוט אין לי שבט,(אפילו שאני גרה במקום קהילתי-הכי קרוב לשבט שאוכל למצוא)
וגם כי גם אם היתה היום אפשרות כזו-אני חושבת שאנחנו כבר יותר מדי אינווידואליסטים-
אינדווידואליסטים עד עמקי נשמתינו-שלא נצליח לשאת את החיים בשבט,את השותפות והחיים בחיכוך כל כך אינטנסיבי עם משפחות אחרות.(או לפחות בעלי לא יצליח... ) את חוסר הפרטיות....

לפעמים זה גורם לי לכפור בכל-
לחשוב שכל עקרון הרצף וכל צורת גידול הילדים הזאת-מתאימה רק לחיי שבט.
ושאם כבר קלקלנו,ואנחנו חיים בצורה כל כך מערבית מבחינת המבנה החברתי-אז אולי כבר צריך ללכת על זה עד הסוף,ולהעזר בכל האביזרים שהמצאנו-שאמורים להקל עלינו את גידול הילדים-ולהשתמש בכל ההמצאות שאמורות להפוך את זה לאינטנסיבי פחות-מטרנה,חיתולים,מוצץ,מעון מגיל 3 חוד',גן עד 4,טרמפולינות רוטטות ומתנדנדות מעצמן-מנגנות-ומאירות בשלל צבעים....?

לפעמים זה פשוט נראה לי מטורף-לנסות לעשות גם וגם.
מה שמצופה מאמא מערבית "נאורה" היום,זה פשוט מוטרף-
גם להיות אמא טובה-אוהבת, סבלנית,לשאת במנשא,להניק תקופה ארוכה,גם להחזיק בית,גם להכניס קצת כסף (כי משכורת אחת זה לא מספיק וגם כי מה,את עקרת בית?...) ולהיות אקולוגית,ולאפות,ולהנביט,גם שתהיה לך זוגיות מלאת תשוקה,אהבה וכבוד הדדי עם תקשורת נהדרת,גם לפתח את עצמך-שתהיה לך מודעות,שתעשי עבודת נפש,שלא לדבר על עבודת ה'...שיהיה אכפת לך גם מהזולת,שלא תהיי אנוכית(תמיד יש בסביבה מישהו יותר זקוק ממך...) ושתמצאי גם זמן לעצמך כמובן,לעשות יוגה (כי הגב,הגב...) לצייר,לרקוד,משהו לנשמה...

אני חושבת לפעמים שלנשות "באופן"-יש את הציפיות הכי גבוהות מעצמן,עם כל הטבעיות,והמודעות העצמית הזאת.

אני נשמעת לעצמי קלישאתית באופן איום.זה הדיבור שמוצאים בכל ז'ורנל זול היום..-"הלחץ הנורא שכל אישה חיה בו"
או:"איך את משלבת בין קריירה מפוארת,וילדים"?... אבל אני באמת באמת מרגישה ככה.
וזה לא שאני לא רוצה בזה.
בחרתי בזה.
אני חולה על הילדים שלי.
אני רוצה (או לפחות רוצה לרצות) עוד.
אני אוהבת תינוקות.
אני אוהבת מנשאים.
אני אוהבת להניק.
אני אוהבת לראות אותם גדלים.
אני אוהבת את העולם-אז אני אוהבת לייצר קומפוסט,ולמחזר.
אני אוהבת לאפות,ולהנביט,ולהכין גבינה.
אני אוהבת את בעלי,ולהשקיע בזוגיות שלנו.
אני אוהבת לעשות יוגה.
אני אוהבת שהבית שלי נקי.
אני אוהבת מאוד לעבוד ולהרוויח כסף מדי פעם.
ואני מאוד מאוד מאוד אוהבת לרקוד.

אבל אני פשוט לא עומדת בזה.
אני גומרת כל ערב,עצבנית,על סף פיצוץ,או ייאוש,מתה-מתה-מתה שיירדמו כבר,שיהיה לי זמן לעצמי קצת,
אבל התינוקת זקוקה להנקה שקטה במיטה-והקטנה רוצה שאשכב לידה במיטה,והגדולה רוצה סיפור,ועוד לא הסתרקנו כינים...ועוד פעם פיפי,ועוד פעם מים,ואוף!למה את לא באה?!!!!א-מ-א!!!!!!ותחזרו כבר למיטה,ואני-לא-מרשה-לקום!!!!!!ושניה מתוקות,אני כבר באה,אני יודעת שקשה לכן לחכות,שניה,רגע,שניה....היא כמעט נרדמה-ושוב,ושוב...
ובבוקר לגרד אותן מהמיטות,כי הלכנו לישון מאוחר שוב...ושוב....


אני בטוחה שיש עוד המון דפי תמיכה,לאמהות שמרגישות דומה,עם כל מני רעיונות,אבל הייתי חייבת לפרוק קצת,כי לא הייתי מסוגלת להתחיל לקרוא עצות עכשיו,כשאני מרגישה ככה.וכי אני לא חושבת שעצה תעזור-אלא אולי רק איזו תובנה ממש עמוקה-שתשנה משהו מהשורש,או איזו תוכנית פעולה,שתשנה את ההתנהלות...ורציתי לסדר לי את זה ככה-בדף משלי,שאוכל לעקוב אחרי ההתקדמות-שאני מייחלת שתקרה...

ורק אל תגידו לי תצמצמי שאיפות.(כי זה מה שאני הייתי אומרת לעצמי אם הייתי קוראת את רשימת הצפיות-מעצמי שכתבתי..) כי כבר צמצמתי.
צמצמתי-צמצמתי-צמצמתי...וכבר לא בא לי לצמצם יותר. הסטנדרטים שלי ירדו שוב,ושוב(סדר ונקיון מינימלי,הפסקתי לאפות,הפסקתי חיתולי בד,וגם פישפושים,הפסקתי לרקוד,ולישון צהרים,לקלח ולסרק כל יום,ולסחוב במנשא אם לא חייבים...)
והייתי בבית,איתן ,ולא עבדתי הרבה זמן,ולא רוצה יותר.
רוצה עכשיו גם-וגם-וגם!
ואני יודעת שזה קטנוני ומפגר-אבל יש לי כמה שכנות כאלו.אלו שעושות הכל-
ותמיד נקי,וגם מתקדמות בעבודה,והילדים מטופחים,ושמחים,ורגוע,וישנים בשבע,ואין להם כינים,והיא תמיד מחייכת,וגם יש לה זמן לעזור לאחרים מדי פעם...

אני מאמינה שזה אפשרי,
רק תגלו לי לעזאזל-
איך????

[סגו_לה*]

אוי נשמה שלי,את יודעת שאת יכולה לבוא לחיבוק אמיתי,נכון???
כן,זה קשה
כן יש לנו ציפיות לא מציאותיות מעצמינו

(והשכנות המתוקתקות לא רוקדות כמוך )

אז קודם כל מה שישמור על השפיות שלך הוא לא להפסיק לרקוד!!!
<שמעת אותי? כי צעקתי חזק...>

חוץ מזה,באמת לראות מה מקל,אולי אפשר לקבל עזרה רק במה שממש קשה-קיפול כביסה? פעמים בשבוע שמרטפית חמודה שמאפשרת לך שעתיים לעצמך ?
ואם את רוצה להתאמן איתי אפשר לקבוע זמן.
חיבוק גדול

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמה דברים קצרצרים (סליחה על הקיצור אשתדל לבקר שוב בהקדם...)

כן, גם אני לא אחת מוצאת את עצמי בתהיות האלה שלך אז קבלי

חוצמזה, אל תסתכלי ימינה ושמאלה כי כבר אמרו חכמים ממני ש"את משווה את הפנים שלך עם החוץ של מישהו אחר" זה קורה לי המון פעמים וסתם גוזל ממני כוחות, הרי אף אחד באמת לא חי בדיוק את אותו סרט שלך או שלי נכון ? אפילו בני הזוג שלנו שהכי קרובים לדבר הזה לא חווים את זה בדיוק כמונו...

ועוד משהו חזק שעלה לי כשקראתי את הרשימה שלך של כל הדברים שאנחנו רוצות וצריכות לעשות, ושוב אני מצטטת חכמים ממני (קהלת): "לכל זמן ועת לכל חפץ !!". יכולה להעיד על עצמי ששנתיים מאז לידת התאומים לא הצלחתי לעשות את מרבית מה שכתוב אצלך והנה עכשיו, לאט לאט, נכנסות עוד ועוד אפשרויות לחיי, לא בכוחנות, נגד עצמי או נגד הבית והילדים אלא מעצם זה שחיכיתי וחיכיתי והזמן עבר והם גדלו וכו' וכו'.

[רסיסים_של_אור*]

למה יצאתי פלונית ???

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

_אישה אחת,ואיש אחד-
עם זוג ידיים אחד בלבד לכל אחד,ועם 24 שעות ביממה סך הכל,
...
מה לא בסדר?
ככה זה אמור להראות?_

טוב, על השאלה הזאת ענית בעצמך.
זה לא אמור להיראות ככה.
אמור היה להיות שבט.
זה מה שלא בסדר.

וזה באמת לא אפשרי. יש לזה מחירים.
זה או ילדים מוזנחים (שלא מקבלים מספיק אמא-אבא)
או זוגיות מוזנחת ומתפרקת
או נפש מוזנחת, לא מתפתחת במקרה הטוב, שוקעת לדיכאון או קורסת מעומס במקרה הרע
או בית מוזנח ומלוכלך
או מצב כלכלי בקאנטים
או קריסה של הגוף
או גם וגם וגם.
בדרך כלל - קצת מכל דבר.



חוץ מזה,באמת לראות מה מקל,אולי אפשר לקבל עזרה רק במה שממש קשה

[טוב_בבית*]

שלום טלי,

אני שומעת את הכאב שלך.
כתבת כל כך יפה - עם הרבה דיוק, כנות, פתיחות, ורצון ענק לשינוי.
ועם ידיעה שזה באמת לא רק שלך - החידה הזו.

גם מהניסיון שלי - מה שנראה אצל השכנות, זה לא תמיד כך. יש לי כמה חברות שבהתחלה הסתכלתי על ההתנהלות שלהן בביתן כאוטופיה. וכשהכרתי אותן יותר גיליתי דברים אחרים: התמודדויות אחרות, ויתורים אחרים, צרכים אחרים. ראיתי גם שזה בעצם לא אוטופיה... כמו אצל כולנו.

אם בא לך שאלה אימונית (ד"ש לאלה ) אז את מוזמנת לענות -
נגיד שהייתי נותנת לך גלולת קסמים, שאם תקחי אותה-

• יהיה לך שפע של כסף ללא הגבלה (פי 10 ממה שאת ומשפחתך צריכים לכל החיים),
• שפע של זמן ללא הגבלה,
• שתי סבתות שגרות קרוב ופנויות מתי שאת רק צריכה,
• בעל שזה ממש נוח לו שהסבתא באה,
• הבית שלך כל הזמן מתנקה ומסתדר מעצמו וכל הזמן נקי ומסודר (כולל כביסות, כלים וגם מה שבתוך הארונות),
• הילדים כל הזמן מטופחים, שמחים, רגועים ונקיים מכינים,
• הילדים הולכים כל יום לישון בזמן שהחלטת ובשלווה.
• ונשאר לך שפע של זמן לעצמך כל יום (הזמן לא מוגבל, אחרי שהילדים הולכים לישון יש עוד כמה שעות טובות לעצמך)

אז נגיד שאת לוקחת את הגלולה, והכל קורה, את אפילו כבר שוכחת שהיתה פעם מציאות אחרת. מה יקרה בחיים שלך?

[דניאלה*]

איך העזנו להרחיק מעלינו את הזקנים-שבד"כ לא רצים לשום מקום,ויש להם את הנחת והפנאי להתנדנד בכיסא נדנדה עם תינוק בזרועותיהם?איך העזנו לבודד,לתוך בניין סגור,לרוב שעות היום את המתבגרים-את המתבגרות,שכל מה שמעניין אותן בגילאים מסויימים זה לטפל בתינוקות,או ללמוד את המלאכות שהאמהות עושות?את המתבגרים-שיש להם כל כך הרבה מרץ וכוח לקחת חלק בעבודה של הגברים?

_שכל הקושי הבלתי אפשרי הזה,הוא בגלל צורת החיים שלנו.
אבל המחשבה הזאת לא מקדמת אותי לשום מקום(חוץ מללהיות עוד יותר מתוסכלת...)
גם כי פשוט אין לי שבט,(אפילו שאני גרה במקום קהילתי-הכי קרוב לשבט שאוכל למצוא)
וגם כי גם אם היתה היום אפשרות כזו-אני חושבת שאנחנו כבר יותר מדי אינווידואליסטים-
אינדווידואליסטים עד עמקי נשמתינו-שלא נצליח לשאת את החיים בשבט,את השותפות והחיים בחיכוך כל כך אינטנסיבי עם משפחות אחרות. את חוסר הפרטיות...._

מזדהה

_לפעמים זה גורם לי לכפור בכל-
לחשוב שכל עקרון הרצף וכל צורת גידול הילדים הזאת-מתאימה רק לחיי שבט.
ושאם כבר קלקלנו,ואנחנו חיים בצורה כל כך מערבית מבחינת המבנה החברתי-אז אולי כבר צריך ללכת על זה עד הסוף,ולהעזר בכל האביזרים שהמצאנו-שאמורים להקל עלינו את גידול הילדים-ולהשתמש בכל ההמצאות שאמורות להפוך את זה לאינטנסיבי פחות-מטרנה,חיתולים,מוצץ,מעון מגיל 3 חוד',גן עד 4,טרמפולינות רוטטות ומתנדנדות מעצמן-מנגנות-ומאירות בשלל צבעים....?_

תראי, זה נראה לי מובן מאליו שעיקרון הרצף לא יכול לעבוד בלי שבט, השבט הוא חלק מהותי בכל העיקרון הזה (-:
ואני חושבת שאחת הטעויות הכי גדולות שהורים, ובעיקר אמהות, עושים זה לנסות ליישם "את עיקרון הרצף" בתנאים של חברה מודרנית.
כי בדרך כלל התוצאה היא שעושים וי על כל מיני אלמנטים בעיקרון, וכל זה בלי מערכת התמיכה הבסיסית שאמורה לאפשר את הקיום של צורת החיים הזאת.
זה לא רק בלתי אפשרי, בעיניי זה מעוות את כל העיקרון מיסודו.
אמא לא אמורה לעשות את כל הדברים האלה לבד.
כמו שכתבת - זה לא אפשרי, זה לא אנושי.
אם את מיניקה למרחקים, נושאת במנשא, מגדלת בבית, מבשלת בריא וכו' וכו' - ועושה הכל לבד... לא טוב!
אני חושבת שזה פוגע בכל הצדדים, כולל הילדים כמובן, ולן רק כי ההורים שלהם נפגעים מזה. אבל לא רק.

עכשיו, יש כל מיני אפשרויות "לעקוף" את הקושי הזה או לפתור אותו.
יש מי שמנסים למצוא תחליף לשבט - נעזרים הרבה במשפחה, הולכים לגור בנווה איתן (-: וכל מיני רעיונות מקוריים אחרים.
אני חושבת שזו טעות גדולה לקפוץ ישר לקיצוניות השנייה - עם קצת מאמץ אפשר להסתדר בלי הרבה ממה שציינת ברשימה הזאת, גם בלי להשתגע
(לא חייבים מסגרת עד ארבע, לא חייבים מטרנה, לא חייבים להציף את הבית בצעצועי פלסטיק רעשניים).
באופן אישי אני בהחלט בחרתי להיעזר במסגרת.
ההחלטה הזו הגיעה אצלי בעיקר מן הסיבה שציינת - אחרי התנסות עם הרעיון ועם ההגשמה של חינוך ביתי, גיליתי שבשבילי זה לא עובד.
ובשבילי זה לא עובד לא רק כי אני חיה בעולם מודרני, מערבי, מתועש, אלא כי אני רוצה לגור בו.
נכון, הייתי משנה ומשפרת אותו רבות לו יכולתי, אבל כמו שציינת - חונכתי בו, חונכתי לאינדיווידואליזם, והוא טבוע בי די עמוק, לטוב ולרע.
חוץ מזה אני רוצה להתפתח ולעבוד ולנשום קצת וכל זה לא מתאפשר כשאין עוד מישהו שיכול להיות עם הילדים חלק ניכר מן הזמן,
כשאין סבתא זמינה בסביבה או חברה שתשגיח לשעתיים-שלוש כשאני צריכה לגמור איזה פרויקט בעבודה.
כשהבליחה אצלי ההכרה הזו, שחינוך ביתי לא מסתדר לי עם הרבה דברים שמאד מהותיים לדרך החיים שאני רוצה לעצב לי ולילדיי, עשיתי חושבים.
על מה אני מוכנה להתפשר ועל מה לא, ואת מי ואת מה אני יכולה לגייס כדי לא לחרוג מן הגבולות שלי.
אז חשוב לי שהמסגרת של הילדים לא תהיה עד ארבע (לא ייאמן כמה הבחירה הזו הפכה להיות חריגה! אבסורד), שהיא תהיה מסגרת לרוחי, ככל האפשר (יעני אלטרנטיבית),
ויש עוד דברים - אבל זה הדבר העיקרי.
והסבתות אצלי עובדות קשה, וגם הדודים שותפים, ואני עמלה על יצירת קשרים קהילתיים - בודדים אבל טובים - שיאפשרו לי לחלוק בנטל בכל מיני מקומות, אבל לא כרגע.
ואם אפשר - בייביסיטר, עוזרת בית, מה שצריך כדי להקל בעומס (בדרך כלל המצב הכלכלי לא מאפשר).
והחוכמה היא שאם כבר מוותרים על משהו - נגיד מחליטים לשלוח למסגרת - אז לא להתנהל בתוך זה כאילו זה אסון.
לבחור הכי טוב שאפשר (אנחנו למשל בחרנו איפה לגור לפי קרבה למערכת החינוך ולא להפך), ואז לעשות את זה מתוך הכרה שזו הבחירה שבחרת, לטובת כולם ולא רק לטובתך.
אפילו בשמחה אם אפשר.

אני כמובן לא ממליצה לוותר על חינוך ביתי, אני רק אומרת: את צודקת. בתנאים כאלה את לא יכולה ולא אמורה לעשות הכל.
אולי כדאי לחשוב איך את מקלה על עצמך, איזו עזרה את מגייסת, על מה את מוותרת ועל מה לא.

וגם, נשמע שהבנות שלך קטנות - אני בטוחה שהכל ייראה אחרת כשהן קצת יגדלו.

[תמרול_ה*]

אוך איך שאני אוהבת שכותבים ככה ישר מהקישקע כמו שזה מרגיש.
אני לא חושבת שיש תרופות פלא, אבל השיגרה באמת שוחקת למוות.
אז יש כמה דברים שיכולים להקל קצת:

• שמידי פעם מישהו אחר ישכיב, אפילו בייבי סיטר פעם בשבוע, שיהיה לך איוורור וחופש ותחושת חירות.

(אני זוכרת את הפעם הראשונה בשנתיים או שלוש שאני והאיש נסענו ליום שלם בלי הילדות, והרגשנו כל כך קלים, קלילים והיה שילוב של מוזר מאד וחגיגה)

• לעשות דברים ששוברים את השיגרה, לישון במקום אחר, אצל אנשים אחרים, שנעים לך איתם, או שהם יבואו לישון אצלך,

לעשות דברים שלא עושים בדרך כלל,
זה מרענן ומנטרל קצת את השחיקה הזאת.
סתם דברים קטנים קצת טכניים שיכולים לעזור.
וגם לבדוק אם לא חסר לך ויטמון B12 שלפעמים קשור למצבי רוח קיומיים.
ואולי לקחת אומגה 3 שעבורי עשה פלאות.

[סיהרא*]

קלעת בול. תיאור כנה וכ"כ אמיתי.
לא יודעת לגבי ענין השבט, כי אנחנו לא חיים ככה לרוב, וזו פשוט לא המציאות.
מה שכן- יש רגעים כאלה שהתבוננות בכל הדברים המוצלחים הקטנים שלי ממש עוזרת. וגם נתינת משמעות רוחנית למעשים הקטנים.
להסתכל על הארון (המבולגן) שלהן ולחשוב בסיפוק כמה פעמים כל חולצה וכל שמלה פה כובסה, נתלתה, קופלה... כבר מגיע לי פרס נובל לכביסה על זה!!
לחשוב על כל הדברים היפים והטובים שאמרתי להם היום ועד כמה כל מילה טובה בונה את הנפש שלהן שתהיה בריאה ושמחה.והרי זו המטרה שלי בסופו של דבר- שיגדלו להיות נשים שלמות, שמחות, בריאות בנפשן. ועל זה- פרס נובל לחינוך!!
לחשוב על המאמץ שהשקעתי היום בלהכין להן אוכל שיהיה גם טעים וגם בריא, 3 ויותר פעמים ביום. ועד כמה זה בעצם חשוב לי- שיגדלו עם הרגלי אכילה בריאים. ועל זה- פרס נובל לבריאות, כמובן!!

בקיצור, להעצים את כל המעשים הקטנים. לא בצורה מזויפת, אלא כי זו האמת. פעם אמרה לי חברה:"יהיה לי קשה להתחתן ולהשקיע בבית, כל הזמן לבשל ולכבס.".עניתי לה שנכון, אבל זה מה שעושה בית. בית זה ההרגשה הטובה כשנכנסים, האוכל של אמא שאוהבים, הכביסה הנקיה, החיוך והחיבוק, המקום שיודעים שתמיד יקבלו אותי ויקשיבו לי.
ואת הדבר הגדול הזה אנחנו בונות דרך מליוני הפרטים. פלא שזה מעייף?....

רק דבר אחרון- אמונה. אמונה שאם נבחרתי להיות במקום הזה של אמא ואישה וכו', אז מי ששם אותי פה גם נותן לי את הכוחות להיות הכי טובה בזה. בתור אישה מאוד מאמינה אני גם משתדלת להרפות. האחריות המלאה והסופית על הילדים היא לא עלי, היא עליו... הוא זה שדואג להם, אחרי הכל.

[מ_תפייטת*]

אני מרגישה שזה פשוט לא הגיוני הדרישות האלו.לא מרגישה שאפשר לעמוד בזה. אף אחד לא סיפר לי שזה עד כדי כך אינטנסיבי!!!
אני עייפה כל כך.
עייפה מהמאבק הזה. להצליח לצלוח כל יום-זה כמו לחצות נהר גועש...
והעייפות התמידית.
והמרדף-הקרב על השינה...


לעצמי גיליתי שאני חייבת להשמר מאד
לעשות את כל המטלות האלה שמנית ממקום של מלכה המולכת על ממלכתה
ולא מן המקום של המשרתת הסמרטוטית המתרוצצת קצרת נשימה ממטלה למטלה


כשאני מלכה אני זוכרת לישון מספיק
כשאני מלכה אני אוכלת טוב
כשאני מלכה אני עוסקת בשלי בלי נקיפות מצפון
כשאני מלכה הקווים האדומים ברורים לי, מה מאמץ אותי מדי ואותו אני לא עושה וזהו
כשאני מלכה קולי נשמע בבית בלי שאני צריכה להתאמץ לשכנע, אני פשוט אומרת את דברי בשקט ודברי נשמעים מיד

אמא מלכה, למשל, יכולה לומר שהיא עייפה מכדי לספר סיפור.
והילדים מיד מקבלים את זה ולא מנג'זים.
והיא לא יורדת על עצמה אחר כך שהיא לא בסדר ואין לה רגשי אשמה.
וזה לא מרגיש כמו כשלון או כמו פשרה.
זה מרגיש פשוט כמו אמא מלכה.

לפעמים, אפילו אחרי שמונה עשרה שנים במקצוע אמא
אני שוכחת לרגע ומוצאת את עצמי פתאום באפס כוחות בקיטון המשרתות
לא יודעת איך הגעתי לשם.
מיד אני מזכירה לעצמי שמקומי לא שם
פושטת את סמרטוטי הממשיים והמטפוריים
ומניחה מחדש על ראשי את הכתר המלכותי

[טלי_ופיצקה*]

_לפעמים, אפילו אחרי שמונה עשרה שנים במקצוע אמא
אני שוכחת לרגע ומוצאת את עצמי פתאום באפס כוחות בקיטון המשרתות
לא יודעת איך הגעתי לשם.
מיד אני מזכירה לעצמי שמקומי לא שם
פושטת את סמרטוטי הממשיים והמטפוריים
ומניחה מחדש על ראשי את הכתר המלכותי_

אילו מילים!!!

בנות,נשים יקרות-
תודה.
תודה על כל המילים הטובות האלו.
על כל התזכורות על מה חשוב.

הצורך בלקבל עזרה הוא גדול ועז.אבל כמו שצויין-

בדרך כלל המצב הכלכלי לא מאפשר. ....

והסבתות שלנו די התפטרו מהתפקיד,וכל הדודות נשואות עם ילדים קטנים...כך ש...זה לא ממש פשוט.
(אבל די,אני מפסיקה להתבכיין-ב"ה,יש לנו משפחה-יש כאלו שלבד לגמרי בארץ...ויש כאן כמה וכמה נערות זולות יחסית שאפשר לשכור את שירותיהן מפעם לפעם...)
והברה דברים נכונים כל כך,ויכולים לעזור,
אבל אם אני מנסה להתמקד כרגע בראש מעשי וחיובי,(בלי להתבכיין...)אני מבינה שהבעיה והפתרון,הם בשני מישורים:

א-בראש.הגישה.
אני יודעת שלא כדאי לפזול,ולקנא והכל נכון,אבל כשאני מתבוננת בשכנות האלו,שאני פוזלת אליהן-אני לא מקנא דווקא בתיקתוק שלהן,אני בטוחה שיש להן התמודדויות וקשיים וכו',אבל מה שמרשים אותי זה איך שהן מתמודדות.
בקיצור-אני רוצה ללמוד איך להיות בטוב בכל זה.
כי מה שאני הכי סובלת ממנו,זה המאבק.מה שמעייף-זה הלריב עם זה.
וכן,הרגשות אשמה.

אחרי מה שכתבתי אתמול חשבתי,שאולי מה שמה שמצופה מאיתנו מהשמיים בדור הזה,הבלתי אפשרי הזה,זה להגיע לשכלול עצום בנפש.
שלא יכול להיות,שהטכנולוגיה,והמדע הגיעו לשכלול כל כך גדול,והתפתחו כל כך,והנפש תישאר מאחור.
וכבר רואים את זה-המודעות שיש לנו היום. העיסוק במודעות. בעבודה פנימית.בזוגיות טובה. בחינוך ילדים מדוייק ונכון.מושגים פסיכולוגיים שאפילו ילדים כבר יודעים לשנן.
שאולי ה"קידמה" הזו,ששיחררה אותנו מלכבס את החיתולים בנהר,ומאידך,(וכתולדה מזה), זרקה אותנו לדרישות הבלתי הגיוניות האלו,
המטרה שלה(משמיים)-לקדם גם אותנו,ולהביא אותנו לשכלול כל כך גדול של האישיות.שמתוך הקושי הזה-אתה חייב לעבוד.
ולעבוד קשה.
כי מי שלא יעבוד-ייאכל על ידי הכרישים כשיישקע לקרקעית.או סתם ייטבע.
ומי שיסרב לשקוע-
ישחה,וישחה,ויפרפר,עד שייצמחו לו שרירי ענק.
ואני מסרבת לשקוע.
רוצה ללמוד לשחות.
רוצה ללמוד!!!איך?...

וב'-
אדמניסטרציה.
כשנולדה לי בכורתי-הייתי אמא מושלמת. באמת. היו לי כל הכישורים בשביל להיות פשוט אמא טובה.ממש.
זה לא שלא היה קשה,עדיין,היו דברים להספיק,והייתי בודדה לפעמים,והפרנסה,וכו'...אבל ידעתי מה אני עושה,ואיך לעשות את זה.
אבל כשנולדה השניה שלי-
זה נשבר.
גיליתי,שלאמא לשניים,צריכים להיות כישורים אחרים לחלוטין.
גיליתי שאני צריכה להיות מנכ"לית,של עסק קטן.
ועכשיו,כשיש 4 ילדים,(ולא,הם לא מאוד צפופים,הגדולה בת עוד מעט 9)זה עוד ועוד מתעצם.
אני חושבת שאלו ש"מצליחות" בזה,אלו המנ"כליות מלידה.
אלו שיש להן לא את הכישורים-להיות רכות,מקשיבות,סבלניות,חמות,אוהבות-הדברים שהיו בי ששירתו אותי כשהיתה לי אחת,
אלא אלו שיש להן כישורים אדמניסטרטיביים.
יודעות איך לתקתק.לארגן.לסדר את הלו"ז.

ולי אין את זה.

אני לא מצליחה אפילו לזהות מראש איזה סוג של עזרה אני אצתרך,ומתי. כי אם הייתי יודעת מה בדיוק,ומתי בדיוק יעזור לי,אולי באמת הייתי נעזרת....אבל אני לא...
אני בלגניסטית,מפוזרת,אין לי משמעת עצמית,אני מרחנית זמן כרונית(תראו אותי,מתקתקת במחשב במקום לישון... ) אין לי את הכישורים האלו.
וגם את זה אני רוצה ללמוד.
אני יכולה להשתנות.
השתנתי כבר ה-מ-ו-ן במהלך השנים האלו. אני מתקדמת,אבל אין לי את זה מולד,וגם לא למדתי מאמא שלי.
אני רוצה ללמוד.
וגם פה אני תוהה-
איך?.....

[טלי_ופיצקה*]

וטוב בבית-אני אנסה את התרגיל הזה. זה מעניין.
(מקווה שאמצא זמן לזה P-: )

[סגו_לה*]

יש לי הרבה מה לומר לך
אבל באמת עדיף בחיים האמיתיים
תהיי איתי בקשר

[סאלי_תדמור*]

כמובן שכשקראתי אותך מיד חשבתי
את משווה את הפנים שלך עם החוץ של מישהו אחר.
שזה בעצם ציטוט חופשי של אמא שלי, שתמיד מזכירה לא להשוות את הפנימיות שלך לחיצונית של אחרים.

אבל אח"כ אמרתי לעצמי, זה לא זה. זה יותר מה שכתבת אח"כ -
גם את זה אני רוצה ללמוד.
את רוצה להשתנות. את לא רוצה להפסיק להשוות. את רוצה להשוות ולהיות "ככה" (כמו שאת רואה מבחוץ) גם.
וזה דווקא אפשרי @} זה תהליך כמובן, אבל הוא אפשרי.

ההצעה הראשונה שלי היא לרשום לעצמך על דף: איך את רוצה שהיום שלך יראה? סדר היום האידיאלי. נניח שהם במיטות ב - 8. אז תחשבי אחורה. מתי סרקת כינים? מתי קראת סיפורים? מתי הנקת? מתי היתה ארוחת הערב? מתי הכינו שיעורים (לא הבנתי אם את בחנ"ב, אם כן ואם יש לכן לימודים מסודרים - מתי עשיתן אותם?), מתי חזרנו הביתה מהחברים? מתי כיבסת? מתי בישלת? וכך הלאה. תרשמי לך מסודר לו"ז. אפשר לרשום כמה כאלה, לימים מסוגים שונים (יום שביקרנו חברים, יום שהלכנו לספריה, יום של חוגים...)

ברגע שיש לך את הלו"ז על הדף, כבר התקדמת. אני כבר לא חושבת שתהיי כאן
אני לא מצליחה אפילו לזהות מראש איזה סוג של עזרה אני אצתרך,ומתי.
אלא תתחילי להבין מה את צריכה. למשל את רואה שכביסה לא נכנסת ואת זה את מלמדת את בת ה -9 (סתם דוגמא). או כמו שאני עשיתי כשהיה לי תינוק, לקחתי נערה מקסימה שבאה לעבודות הקלות של כלים, כביסה, סידור צעצועים, ולהשכיב את התינוק לשנ"צ במקום שזה יקח לי שעה. אני זוכרת שהיתי קמה מהשנ"צ עם הגדולה, כי התינוק העיר אותי מהחדר השני, והיתי ניגשת להניק אותו ורואה מזוית העין את הסלון - מסודר לחלוטין, הכיסוי על הספה מתוח, כל הבית מאוורר ומרווח, והרעש הקל של המדיח ומייבש הכביסה פועלים... איזה תענוג.

ואני חולקת עלייך
ולא,הם לא מאוד צפופים,הגדולה בת עוד מעט 9
כן, הם כן צפופים. יש לך אישור ממני הילדונת שלי בת 9 וחצי וזה עדיין ילדה, שאמנם עצמאית בצורה מדהימה וזה כבר נפלא (נוסעת באוטובוס מבי"ס לפעמים, לחוגים, אחראית על משימות, אחראית בזמנים) אבל עדיין רוצה שאשכב איתה כמה דקות במיטה בערב, ורוצה להראות לי את הריקוד שלה, ושאלמד אותה הקלדה עוורת, וכמובן המשימה המרכזית - לקנות לה בגדים

ועוד משהו שעלה בדעתי. ככל שאת תעשי צעדים לטובת ארגון של הזמן שלך, ותתחילי להיות יותר ממושמעת (אני אומרת "משמעת" בצורה חיובית - זה כמו "לשמוע" להבטחות שלך לעצמך) - באופן טבעי לחלוטין, את תלמדי את הילדים שלך להיות ממושמעים ללו"ז שלך. לשמוע להבטחות שלהם אלייך. הם יתחילו לשתף פעולה איתך. לא כי את כופה את זה עליהם - אלא כי את משתפת אותם בתהליך הגדילה שלך, שלכם.

אשמח לשמוע איך מתקדם @}

[סיהרא*]

_ואני מסרבת לשקוע.
רוצה ללמוד לשחות.
רוצה ללמוד!!!איך?..._
לימודי ימימה יכולים ללמד שחייה מצויינת בים החיים והאימהות. שווה לך לברר.


ולי אין את זה.
מבינה אותך... ואלה באמת דברים שאפשר ללמוד ולהתרגל אליהם.
אבל מה עם כל מה שיש לך? אז יש לך הקשבה ורכות וחום והכלה, וקצת יותר בלגן מהשכנה המתוקתקת?
כך אומר התם במעשה "חכם ותם" של ר' נחמן: "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו". כל אחד והתיקון שלו, כל אחד והנקודה הרגישה שלו, כל אחד והלימוד שהוא אישית צריך ללמוד בעולם, כל אחת והילדים שנולדו לה ולא לשכנה, כל אחת והנשמה המיוחדת שלה, כל אחד עם הדבר שהוא, ורק הוא, יכול להביא לעולם.
זה באמת קשה, אבל כשחושבים על זה (נגיד בזמן שטיפת כלים..זה זמן מצוין לחשוב..), זה כ"כ אמיתי. מי יודע עם מה מתמודדות התקתקניות? אולי הן היו רוצות להיות יותר "זורמות"? אולי הן חוששות שזה קצת חונק את הילדים שלהן? ואולי לא, נכון. אבל זה ממש לא נוגע אלייך. כי את צריכה לעשות רק את שלך.

תראי, את כותבת
_השתנתי כבר ה-מ-ו-ן במהלך השנים האלו. אני מתקדמת,אבל אין לי את זה מולד,וגם לא למדתי מאמא שלי.
אני רוצה ללמוד._
זה לא מדהים בעינייך? אם שכנה הייתה אומרת לך, לא היית מתפעלת? גם השתנית, למרות שזה כל כך לא טבעי לך, וגם יש לך רצון חזק ללמוד איך להשתפר עוד. מה אומר לך, הלוואי שלכולנו היה כזה רצון...

את נשמעת כואבת, אבל אני חייבת להגיד לך שבין השורות את נשמעת כ"כ פתוחה לשינוי, רוצה תמיד יותר טוב, וזה ממש מרשים. באמת.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

את כל כך צודקת.
את כאילו כתבת אותי לגמרי לגמרי לגמרי...
אין לי הרבה תובנות בעניין מלבד הזדהות מלאה.
גם אני רוצה בית נקי וגם אני מניקה שניים וגם יש לי עוד 2 בנות שצריכות אנרגיה ממני וכביסות וכו וכו...
הדבר היחיד שאני יכולה לראות כתיקון זה שאני בתור סבתא אהיה שם בשביל הילדים שלי...חוצמזה
כמו שהילרי קלינטון אמרה "דרוש כפר שלם לגדל ילד אחד" ...

[יעלפו_מהמושב*]

קוראת פה בעניין גדול...

[מזדהה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טלי יקרה,
אני מזדהה עם המחשבות והתחושות שאת מעלה כאן על הכתב. אני מכירה את המקום הזה בתוכי, ואני מכירה גם מקום אחר. במקום האחר המציאות היא בדיוק אותה המציאות, אבל המחשבות משתנות.
ביירון קייטי, שכתבה את "לאהוב את מה שיש", המומלץ מאד, אומרת שאין שום דבר חיצוני לנו שיכול לגרום לנו סבל או אושר, רק המחשבות שלנו יכולות.
ולכן, מה שאני מציעה כאן באהבה רבה זה לראות שהגעת לנקודה שבה כל מיני שיוניים טכניים יכולים להקל מעט, אבל באמת דרושה עבודה הוליסטית, עמוקה.
כפי שהרפואה המערבית מטפלת בסימפטומים, אבל לא במקור הבעיה (ולעיתים מחמירה את הבעיה או מסיטה אותה למקום אחר), כך גם כל ניסיון לארגן אחרת את המציאות (לקחת בייביסיטר וכו') יכול אולי לטפל חלקית בסימפטומים, אבל לא ישנה את הבעיה לעומקה. וה"בעיה" שאת מעלה היא איננה בעיה שלך, אלא של כל אמא שאני מכירה, גם המסודרות כלכלית, או הגרות ליד הסבתא.

קיבלת כאן כבר כמה המלצות על עבודה הוליסטית, כמו לימודי ימימה, אני הייתי מוסיפה גם על ה"עבודה" של ביירון קייטי או על טיפול ב"עוצמת הרכות" שיכול להרחיב את העבודה על המחשבות גם לעבודה בתוך הגוף.
כל טוב לך!

[טלי_ופיצקה*]

סאלי-ניסיתי כמה פעמים לבנות סדר יום.זה תמיד מחזיק רק כמה ימים.אני חושבת שכרגע הקושי הוא בלבנות את זה בצורה שזה יעבוד.זה באמת מורכב לי מדי להצליח לסדר את הדברים...יותר מדי דברים שצריכים להכנס.מעט מדי זמן,יותר מדי רצונות\צרכים סותרים של הילדות בו זמנית.אני בטוחה שיש פתרונות,רק לא מצליחה לחשוב עליהם.צריכה טיפים. אולי כשיהיה לי קצת זמן יותר פנוי,אפרט קצת,ואולי באמת יהיו לכן כמה רעיונות,מה עושים...

ולא,הבנות שלי לא בחינוך ביתי.הן במסגרות עד אחת וחצי,חוץ מהתינוקת,שאיתי. ולא ייאומן כמה מהר תמיד מגיע אחת וחצי...
למרות שאני חושבת הרבה שהלחץ העיקרי של חיי הוא מההשכבות,ומלשלוח אותן בבוקר.מפנטזת הרבה על חינוך ביתי,על לזרום בנחת,להפסיק עם הלחץ...
אבל מרגישה שזה לא יהיה טוב לי. תמיד יש איתי קטנה בבית(עד גיל שנתיים בד"כ),ואני תמיד מרגישה את הצורך בזמן לעצמי.זמן שקט.זמן לעבודה.סידורים פה ושם...ובלי המסגרות,אין לי עם מי להשאיר אותן בבוקר מדי פעם.

ובטח-אני כל כך מרגישה את הצורך בלשנות את התפיסה.
הייתי רוצה מאוד מאוד איזו מאמנת שתלווה אותי בתהליך(אני מאלו שקשה לה מאוד להכנס לתהליך רציני של שינוי בלי שמישהו נותן לי יד...בלי איזו מסגרת.מחויבות.)
הייתי רוצה אימון לשינוי פנימי,לעבודת נפש,ולצידו אימון מעשי.איזה פליי לייד,או משהו כזה...או ניהול זמן. בקיצור-ללמוד להתייעל.

אני רוצה יותר מדי?...

כלכלית,זה בטח יותר מדי.זו הסיבה שאני לא עושה את זה.

סגו לה-אנסה לדבר איתך.אתקשר היום בע"ה. (כיף שיש לי אותך בחיים האמיתיים!אני בטוחה שיש כאן המונים שמקנאים בי... (-; )

[אחת*]

גם בחיי השבט לא היה קל.
ההישענות על מיתוס המסכנות כי אני לא בשבט או כי אני לבד מזינה את הקושי.
פעם לא היה יותר קל. עם או בלי שבט.
בשבט היו יותר ידיים זמינות אבל הילדים גדלו במהירות מופרזת שבטוח שגרה אובדנים ומחלות ומיתות בטרם עת.
ובשבט לכבס ולהכין מזון ולצוד היו פעולות שלקחו את מרבית הזמן, אז מה אם היתה עזרה? הנקודה היא שעסקו בהישרדות. ואת מדברת על תקופה אחרת הנוכחית של התפתחות. כי אם בשבט גם היו צריכיםלכבס ולצוד ולהכין מזון ולשאוב מים ולהרתיח וגם ללמוד באוניבריסטה אנשים היו מתאבדים מרצון בגיל 12.
פעם הם פשוט לא ציפו לאושר גדול, לתרבות פנאי, לצמיחה.. אנשים חיו. והם חיו בין מלחמות, למגיפות, לנדידות, לאובדנים, גם של תינוקות.

פשוט אהבו את מה שיש. אם להצטרף בצורה מוזרה למדי לדבריה של הכותבת מעליי.
וזה מה שעשה להם הלרגיש טוב כשהיה טוב ולהרגיש רע כשהיה רע.
פע ם גם היו לחיים משמעות הירואית. אם שרדת מלחמה או לידות קשות, מגיפות נוראיות, עברת מקום מגורים בין יבשות, העמדת משפחה גדולה - עברת את כל אלה או חלק מהם לא היה לך זמן להתחרבש במצוקות היומיום. אותם פשוט "עבתר" ברמה הבסיסית בשביל לשרוד ולומר תודה לאל על כל רגע כזה.

היום מרוב ציפיות מעצמך ומהסביבה והמעולם וממה שהחיים "הבטיחו" לנו אי אפשר להיות מרוצה. לא בטוב ולא ברע.
וגם יש ציפיות שיהיה לנו זמן פנוי ושראה טוב ושלל מותרות (פעם אישה בת חמישיםנראתה כמו אישה בת חמישים ולא התיימרה להראות פחות)

אז אולי לקחת צעד אחורה ולחשוב מה טוב בחייך ואת זה לשמר.
ואת כל השאר לקבל.
לקבל שכל מה שאת כותבת על חייך ועל הציפיות מהם זה מיתוס.
אם את וכולן לא מסוגלות לממש את הציפיות מהן מה זה אומר עלייך? כלום! זה אומר רק על הציפיות - שהן שגויות.

הבעיה שאת (ואחרות) לא מסוגלות להתנתק מהכבלים האלה. כמו שנשים שמנות אומרות שטוב להן עם גופן ובכל זאת לים הן לא הולכות וקצר הן לא לובשות (אבל בבית כן ובדלת אמותיהן כן) אז זו פיקציה. כאילו שאם היית בשבט או אם היו יותר מ-24 שעות היה לך יותר טוב. לא ממש. לא עם הגישה הזו.

לרדת מהעץ, לגלות צניעות ביחס למקום שלנו בעולם, באדמה, במשפחה בחיי הילדים.

ואני מסכימה לגבי נשות באופן שדווקא אצלן הצבת הזו חזקה יותר, כי זה לא רק גם וגם וגם אלא גם להנביט ואורגני ואקולוגי ומנשאים וכול מיני שמקשים עוד יותר כשהם הופכים לייהרג ובל יעבור. בשבט, פעוטות לא נשארו"תינוקות" כל כך הרבה זמן וילדים הפכו לבוגרים מהר מאוד. תקופת ההיצמדות לאמאבאסבתא היתה מינימלית. מה שעושים היום זה לא עיקרון הרצף זה תרגום מעוות שלו. שלא בהכרח חיוני ובטח לא בעשה ואל תעשה רדיקליים כל כך.

אני חייה בבית לא נקי ולא מסוד ומוכנה לשלם את המחיר (פחות לארח, פחות סדר בעינים). אני משתכרת פחות ממה שאני יכולה ומשרכת דרכי בקריירה. הבריאות שלי לא במיטבה. אני אוכלת ככה ככה. רוב הזמן לא טוב בחלק מהזמן סביר. אני נראית פחות טוב ממה שיכולתי. יש עוד הרבה גם בתפקידים שאני ממלאת במשפחה. בכל זאת טוב לי מרוב הנשים סביבי. שביתן מצוחצח והם נאות ומסודרות, שהן אוכלות נהדר וכו' וכו'.

אני פשוט מודעת למחיר שאני משלמת על כל צד לא מושקע, אבל לתפיסתי הוא לא מוזנח ויש הבדל. בתפיסה שאת מציינת בכל מקום שאת לא משקיעה בו נרשמת אכזבה או הזנחה. אצלי נרשמת - אי השקעה. ויש הבדל ענק.

[פלוני_אלמונית*]

אצלי נרשמת - אי השקעה. ויש הבדל ענק.
תודה, למדתי ממך

[אחת*]

אני אוסיף עוד דבר.

אמא שלי יודעת שהיא אמא מצויינת.

שלמרות קשיים רבים, של פרנסה, בריאות, קושי נסיבתי במדינה רוויית מלחמות, נקודת התחלה קשה של אמא צעירה מאוד, ללא השכלה, ללא ידיעת שפה או מקצוע מכניס, נערה שגדלה במעברה בפריפרייה, ללא עזרה מההורים - היא גידלה ארבעה ילדים לתפארת. כולם בריאים ברוך השם, בעלי משפחות, אקדמאים בתפקידי מפתח, ובעיקר אנשים טובים טובים למשפחה ולסביבה.

זו הגאווה שלה ואין לה ספק שהיא אמא מצויינת.

והאמת? גם לי אין ספק. זה לא סותר את זה שהיא כמעט לא היתה בבית כי נאלצה לעבוד בשתי עבודות, שעברנו מיליון דירות בגלל בעיות פרנסה, שלא היה מי שיעקוב אחרי שיעורי הבית או ייתן עזרה כשצריך. שההורים רבו כל הזמן, אבל כל הזמן. כשהיו ימים שלא היו לי בגדים לבי"ס או כסף לאוטובוס. שקרה שגרתי אצל בני משפחה. שאכלתי הרבה ג'אנק לצד מזון מזין ביתי (לא אורגני שמורגני). שהבית היה מבולגן רוב הזמן וצפוף. שלא היה כסף למותרות רוב הזמן.

אמא שלי היא אמא מצויינת כי היא נתנה המון - המון ארוחות משפחתיות מלאות בצחוקים ושירים, אחים כיפיים ותומכים במין תחושה של ביטחון אינסופי בנוכחות שלהם ובאהבתם, וגם הרבה יכולת למידה מהאחים, מאוד מעמיקה, המון הומור, המון פיקניקים משפחתיים וטיולים בשטח, המון אינטלגנציה ורגישות וערכים טובים. אמא שלי הביאה איתה גם משפחה מורחבת שתמיד פוגשים ברחוב או באוטובוס או בארועים (ועכשיו בפייסבוק ), וסבתא וסבא משגעים להתעלף מכמות ההומור והחום והשמחה בביתם, וגם - המון חופש! לשחק למטה! ללכת לאן שאני רוצה! לשחק עם כל חבר שהוא בלי זכוכית מגדלת! לעשות מה שאני רוצה! לאכול מה שאני רוצה! לבלות איך שאני רוצה! לריב עם האחים שלי איך שאני רוצה (כולל באלימות)! ללבוש מה שאני רוצה לבי"ס ( סוודר בשלהי הקיץ, גופייה בחורף, עד היום יש בדיחות משפחתיות על זה) היא העבירה אליי את אהבת הלימוד, את החשיבות העמוקה בהשכלה, באופן חופשי, די ועצמה עינים כשברחתי שוב ושוב מבי"ס, אבל העבירה לי בהנקה ממש את הצורך ללמוד כדי להתקיים. ובעיקר העבירה לי תחושת ביטחון ודוגמא אישית באיך זה להיות אישה חזקה ואוהבת (בלי עין הרע)

אמא שלי היא אמא מדהימה ואני מוקירת תודה על איך שגדלתי (גם אבא אגב אבל אנחנו מדברים על נשים עכשיו וזו סאגה אחרת) אני חושבת שאם היא היתה שופטת את עצמה בסממנים האלה שציינת למעלה, היא היתה אמא בדכאון, אמא ממורמרת, עצבבית, עייפה, אולי מכילה יותר אבל גם מכלה. אמא קשה לה ולסביבה. וזה נשמע כבר יותר קרוב להתעללות עצמית וסוג של גיהנום לאם ולסביבה.

וזה קרה רק לפני דור. לא יותר. בלי שבט ועדיין כשלדור ההוא גם הגיע כבר לממש את עצמו, ולאפשר לעצמו תרבות פנאי, ולהנות מבית מצוחצח וחינוך מתקדם שלילדים כביכול, ובלי לקבל עזרה מההורים, להיפך לעזור להם, מבוגרים מאוד במדינה חדשה. אמי ויתרה על הקריירה בה רצתה בתחום האומנות ובחרה בעיסוק מפרנס. גם בבחירת בן הזוג בדיעבד לא כל כך היתה התאמה אבל היא חיה עם זה עד לגירושין, היו הרבה בחירות קשות אבל לא היה מירמור או דיכאון כרוני או חוסר שביעות רצון מהכל.

ועכשיו תבוא איזו יוכבד ותגיד, טוב אבל אמא שלך באמת תיפקדה בתנאים קשים וביחס אליהם באמת הצליחה להוציא את המירב. זה לא מדוייק. מה זה תנאים קשים? והיום כשהתנאים טובים יותר יכול להיות שלנו מילדות בגלל שעברנו פחות חרא מהורינו - חוסן דל יותר ולכן גם כשהתנאים טובים יותר היכולת המנטלית והפיזית שלנו להתמודד איתם נמוכה כך שגם אם התנאים השתפרו הפער הקושי הוא אותו קושי? והציפיות גבוהות בהתאמה או גבוהות מדי? אולי הכל פיקציה?
אולי כל המודעות והעזרים ותרבות הפנאי - מדלדלים משאבים ולא מטעינים? ואולי מטעינים אבל אין לנו את היכולת עדיין, להבין כיצד להיטען בדורינו שמקדש היום יותר מאי פעם בעבר בפעילויות פנאי ושפע וחינוך מתקדם כל כך ומזון איכותי כל כך ותנאי מגורים ונקיון היסטריים כל כך והורות שהיא מינימום אלוהות ומשלבת גם ציפיות מתקדמות וגם ציפיות קדמוניות - גורמים לנו מצד אחד לחשוב שאנחנו דור הכימפונק שקיים ומצד שני לא מצליחים לעמוד בדרישות הסביבתיות והאישיות ובעיקר לא מצליחים להפסיק לרחם על עצמנו כל הזמן?

פערים בין הציפיות מעצמך לבין מה שאת עושה בפועל זה משהו שקיים בכל דור לא משנה מה מציבים בפנייך. ההתמודדות איתם אינה עוברת בהצבעה עלחוסר בתמיכה סביבתית או קיומו של שבט, זה עניין של חשיבה מובנית מהראש של מה את עושה ומה לא ואיך את מודדת את זה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אחת
כל ה"חופש" שקיבלנו בילדותנו גבל לדעתי בהזנחה והדחקה.
ההורים שלנו היו מין דור כזה שלא באמת רצה לראות אלא יותר עסק בהשרדות
והיה מחיר גבוה מאוד לזה שילדים הסתובבו בחוץ בחושך ללא השגחה...

[דניאלה*]

_אחת
כל ה"חופש" שקיבלנו בילדותנו גבל לדעתי בהזנחה והדחקה.
ההורים שלנו היו מין דור כזה שלא באמת רצה לראות אלא יותר עסק בהשרדות
והיה מחיר גבוה מאוד לזה שילדים הסתובבו בחוץ בחושך ללא השגחה..._
מבלי לסתור את האפשרות שזה יכול להיות נכון בחלק מהמקרים,
אני גם גדלתי עם חופש כזה, כמו שאחת מתארת:
לשחק למטה! ללכת לאן שאני רוצה! לשחק עם כל חבר שהוא בלי זכוכית מגדלת! לעשות מה שאני רוצה! לאכול מה שאני רוצה! לבלות איך שאני רוצה! לריב עם האחים שלי איך שאני רוצה (כולל באלימות)! ללבוש מה שאני רוצה לבי"ס
ואני לא מרגישה שהיתה שם רבע הזנחה.
נכון, הזמנים היו אחרים וגדלתי במקום קטנטן שבו היה בטוח יחסית להסתובב לבד.
נכון, בגיל של בתי הבכורה הלכתי לכל מקום לבד ואילו היא (וכל ילד בגילה שאני מכירה כיום) עוד רחוקים מכך.
אבל בתחושה שלי לא נרשם כל נזק, לא נרשמה הזנחה ולדעתי גם אין ולא היתה הדחקה.
והרבה מהדברים גם עברו אלינו, ומתקיימים במשפחה הגרעינית שלי, עם בנותיי.
הרבה חופש בכל מה שקשור לבחירות אוכל, לבוש, חברים, בילוי שעות הפנאי ועוד ועוד.

[אחת*]

הזנחה היא מושג יחסי. לדאוג להביא לי שלושה אחים זו הזנחה או השקעה או סתם?
ולדאוג שנסתדר עם מה שיש זו הזנחה או חינוך לצניעות?

במובן מסויים אני מבינה את הטענה בדבר הזנחה. כי כשההורה לא מעורב מאו דבחייו של הילד כמובן שדברים בחייו יוזנחו.
אבל חלק גדול מזה היה מתנה גדולה.

והשאלה האם כל האובר פרוטקטיב שרץ מעל הילדים יותר טוב?
אני באמת שואלת, כי עד כמה שלי זכור היו בעבר פחות ילדים שמנים (שזו מחלה בהתהוות), פחות ילדים שנדרשו להגנת והתערבות הורים בכל צעד ושעל, פחות חוגים ויחד עם זאת חדווה לא פחותה, פחות תלות בצריכה ומותגים, פחות שעמום.
אני לא זוכרת שעמום בילדותי. בכלל.
אבל אין ילד בסביבתי שאינו משועמם, למרות שפע הגירויים מסביב.

לחופש של פעם יש גם מחיר שהיטיב איתנו.
אתה צריך לשלם על כך שלא עשית שיעורי בית מול המורה בלי אמא שתשב מאחור ותצקצק שהמורה אשמה.
או שאולי זו הזנחה לדעתך, כי מה פתאום שילד יתמודד לבד מול מורה?
אתה צריך לשלם על זה שלא חזרת בזמן לבית ונתקעת בלי מפתח. זו הזנחה? של אמא עובדת בשתי עבודות? או חינוך עצמאות ולקיחת אחריות ותכנון מראש?
אתה למדת להכין לעצמך אוכל ולעשות קניות, ולחשב סכומי כסף ומשא ומתן בגיל קטן ולדאוג לאחיך הקטנים אם היו ולהשתלב בעבודות הבית פשוט כי "היה צריך". זו התעללות? גניבת הילדות? או שמא חינוך למעורבות שלמה בבית? (בהתחשב בעובדה שבשאר הזמן השתוללת בחופשיות רבה כמו שרק ילדים יודעים ואוהבים)
ועוד...

תשלומים קטנים שהעלו החיים ושדרכם למדת מצוין מה זו אחריות ולקיחת אחריות כשהיום צריך "להקנות הרגלים וללמד אחריות" כי אנו חסים על נפשו של העולל שבמקום לנקות את הבית כדאי שנדבר איתו על פרפרים ונסביר לו כיצד הקוסמוס עובד ואם נבקש ממנו עזרה זה יהיה בפיקניק לאסוף זרדים.. (על דגש של מעורבות שלנו).

כולנו יודעים היטב שאם היה לנו יותר תשומת לב, יותר כסף, יותר רגישות, יותר קידמה במערכת החינוך והרפואה והבנה של לקויות ויותר אלמנטים מאלמנטים "מתקדמים" בחיינו שונים היה לנו יותר טוב. אבל זה לא אומר שהיה יותר רע מהיום. וזה לא אומר שכל מה שהיה בעבר היה רע וכל מה שהיום - הוא טוב.

והיה מחיר גבוה מאוד לזה שילדים הסתובבו בחוץ בחושך ללא השגחה...
אין לי מושג על מה את מדברת. ילדים לא הסתובבו בלי השגחה בלילות. הורים היו טרודים ועסוקים אבל היה גם גבול.
לדעתי בעבר היו יותר גבולות רק שהם היו גבולות בטון כאלו שנולדת לתוכם או שהיו ברורים לך די מהר, ושלא צריכים לשנן אותם מיליון פעם בפני ילד בוריאציות מתקתקות ומכילות.
ויותר מכך, ידענו גם להישמר. לא מספיק. בכל תקופה יש את החרא שלה כולל התעללויות והטרדות וניצול. אבל אנייודעת שכילדה רמת המסוגלות שלי להבחין ביו טוב לרע, להתמודד עם סיטואציות מורכבות, עם סכנה היו גבוהים פי מאות אחוזים מילד ממוצע כיום.

ואני אסייג ואומר שלכל אחד יש גם את הסיפור האישי שלו, בל אנימדברת בגדול על עקרונות החינוך והמשפחה האידיאלית ש ל פעם. היו משפחות עם חוקים ומגבלות נוקשים ומעורבות גדולה והיו שההיפך, והיו שהכל היה פרוץ אבל מעורב והיו שהכל היה מהודק ומוגבל ללא מעורבות רגישה. יש ההרבה ורסיות אבל בגדול פעם היתה יד חופשית רבה יותר וציפייה לאחריות גדולה יורת מילדים והתנהלות בהתאם.

[דלית_ב*]

וואו, אחת, תודה.

[רסיסים_של_אור*]

_אחרי מה שכתבתי אתמול חשבתי,שאולי מה שמה שמצופה מאיתנו מהשמיים בדור הזה,הבלתי אפשרי הזה,זה להגיע לשכלול עצום בנפש.
שלא יכול להיות,שהטכנולוגיה,והמדע הגיעו לשכלול כל כך גדול,והתפתחו כל כך,והנפש תישאר מאחור.
וכבר רואים את זה-המודעות שיש לנו היום. העיסוק במודעות. בעבודה פנימית.בזוגיות טובה. בחינוך ילדים מדוייק ונכון.מושגים פסיכולוגיים שאפילו ילדים כבר יודעים לשנן.
שאולי ה"קידמה" הזו,ששיחררה אותנו מלכבס את החיתולים בנהר,ומאידך,(וכתולדה מזה), זרקה אותנו לדרישות הבלתי הגיוניות האלו,
המטרה שלה(משמיים)-לקדם גם אותנו,ולהביא אותנו לשכלול כל כך גדול של האישיות.שמתוך הקושי הזה-אתה חייב לעבוד._


כתבת דברים מאד מאד מרגשים ועוררי השראה, לפחות עבורי אז כבר תודה על זה.

חוצמזה אני לא מסכימה עם ההגדרה שלך ש"אין לך את זה". אולי יש לך אבל את רוצה יות רמזה. כמה כיוונים שאני יכול הלהציע - לא ללכת בגדולות. אולי לסמן מטרות לטווח רחוק, כאלה שבתחושה שלנו נדרש ממש "נס" על מנת שיום אחד נגיע אליהן ועליהן להתפלל בשיחה אישית עם מר קדוש... תאמיני לי שעוד תראי ניסים ונפלאות ולא בהכרח במרחק רב של זמן ! לאט לאט התפילה שלך תלך ותתדייק לה ודרך זה תצליחי גם לראות איזה השתדלות נדרשת מצידך.

עוד דבר שלמדתי בשנים האחרונות - להשתנות, רק מתוך אהבה עצמית ואהבה של מה שאני כבר. לא ממקום של כוחנות, לא ממקום שנכנס בעצמי או ביקורתי כלפי איך אני וכו' וכו'. לראות בתוכי את הטוב ומשם להתעצם ולצמוח.

לכל אחת מאתנו תחומים רבים שבהם היא רוצה להשתפר ולצמוח, זה בעיניי אחת המהויות המרכזיות בחיים וצריך בעיניי לבא אל הצמיחה ממקום של שמחה, של יצר הרפתקנות, של תפילה ושל צניעות כי בכל זאת, אנחנו רק בנות אדם ואין מקום שנשאף להיות מלאכיות...

אני לא מאמנת אבל אם תרצי שנלווה זו את זו במסע במייל או בטלפון אשמח לנסות

(אני מבינה מהכתובים שאת דתיה, מכירה את המיילים של "לחטוף טוב" ?)
_ולעבוד קשה.
כי מי שלא יעבוד-ייאכל על ידי הכרישים כשיישקע לקרקעית.או סתם ייטבע.
ומי שיסרב לשקוע-
ישחה,וישחה,ויפרפר,עד שייצמחו לו שרירי ענק.
ואני מסרבת לשקוע.
רוצה ללמוד לשחות.
רוצה ללמוד!!!איך?._

[רסיסים_של_אור*]

((אופס יצא לי בלאגאן ולא מצליחה משום מה לערוך ולעשות סדר...)

[דניאלה*]

_היה מחיר גבוה מאוד לזה שילדים הסתובבו בחוץ בחושך ללא השגחה...
אין לי מושג על מה את מדברת. ילדים לא הסתובבו בלי השגחה בלילות. הורים היו טרודים ועסוקים אבל היה גם גבול.
לדעתי בעבר היו יותר גבולות רק שהם היו גבולות בטון כאלו שנולדת לתוכם או שהיו ברורים לך די מהר, ושלא צריכים לשנן אותם מיליון פעם בפני ילד בוריאציות מתקתקות ומכילות._

זה (וכל שאר דברייך המנוסחים כל כך יפה ומדויק, אחת. תודה).
חוץ מזה רציתי להעיר בהקשר של אותו מחיר גבוה של החופש - הרבה פעמים מתכוונים לכל מיני סוטים, פדופילים וכו'.
העניין הוא שרוב הפגיעות מהסוג הזה, גם אז וגם היום, הם משהו שקורה בתוך המשפחה או על ידי אדם מוכר,
כך שבמובן הזה, החופש להסתובב יותר ברחובות לא שינה הרבה את המצב, לכאן או לכאן.

[אחת*]

יש נקודה נוספת שלא רציתי להרחיב עליה על מנת לא להתרחק מהנושא אבל נראה לי שהיא חשובה לא פחות.

אני בטוחה שבשבט הקדמוני לא היה פיקניק.
תחשבו רגע, היתה יותר מעורבות של הקהילה בגידול הילדים. שוב - היתה יותר מעורבות של הקהילה בגידול הילדים.
מה זה אומר?
שהיתה גם יותר מעורבות שלילית!
בפנטזיה כל הקהילה אחוקים וכולם חושבים כמוך ועושים ומטפלים בילדים בדיוק כפי שאת רוצה, בפועל הדברים האל הלא עובדים, בפועל במגורים בקהילה ישנן פשרות כואבות, מאוד, בעיקר ערכיות.
אם היום נשים מקטרות על הסבתא שמחלקת ממתקים, או מעירה לא לעניין לילד, או בריב עם הכלה, על גננות שמשטחות הבדלים בין ילדים, על חוסר רגישות או חוסר בתשומת לב אינדיבידואלית, על תזונה לא נכונה- מה נראה לכן שהיה בשבט?

סבתא היתה פנויה? סבתא תמיד נשאה בחיבה וסובלנות אין קץ את כל עוללי השכונה על הגב? או קרוב לודאי הניחה את התינוק צווח ומייבב לידה בשעה שהיא עסוקה בבישול? או מניחה לו להתרוצץ בין קוצים וגחלים כי ככה היא גידלה ילדים בזמן שאת מתפלצת (אין מה לעושת, פעם נשים היו יותר אמיצות)

או דחפה לו יותר מדי קנה סוכר... שישתוק, או שיכר..... או רסקיו נטול בקבוק ושם מגניב... או הניפה אותו בברוטליות תוך כדי משחק? או התייחסה בנבזות לבת בעוד שהאדירה את הבן? או שהעדיפה בכלל את ילדי הבת על פני ילדי הגיסה? או שהיתה עייפה ורצוצה מדי מכדי לעזור והעדיפה לחלק פקודות תוך שאת עובדת ונושאת את ילדך כל היום? או שהיהת קצרת רוח כלפי ילד איטי מדי, חלש (מדי) בוכה (מדי) שהעדיפה לטפל בתרופות שאת מתנגדת להן, אבל לא יכולה להמרות את חכמת הזקנה?

ושם לא יכולתן לברוח, או להרים קול, שם לא היתה ברירה. אי אפשר היה להחליף ביביסיטר או גננת., אי אפשר היה לגדל כפי שאת רוצה

וגילויי עריות? ומעשים מגונים שכמעט תמיד בכל מקום בעולם בכל תקופה נמצאו בתדירות גבוהה מאודבמקומות שכוללים צפיפות וחיכוך גדול בין המינים שלא לומר מגורים משותפים מעורבים (פנימיות, מקוואות, טיולים שנתיים, קומונות, קיבוצים ועוד). הסטטיטיקות מוכיחות גם שרוב מקרי האונס והמעשים המגונים מתרחשים בין מכרים, משפחה, חברים, פשוט כי זה יורת זמין. נדמה לי שבשבט הכירו מספיק טוב...

אפשר להמשיך עם זה בלי סוף. בכל מקום שיש קהילה יהיו אלמנטים שלא נאהב, ויהיו אחרים שישרתו אותנו ובכל מקום כזה נסבול מתסכול בגלל בעיות שיוצרת הקהילה ומנחת בגלל יתרונות. אבל בשורה התחתונה השבט אינו המצאה פסטורלית וחיננית שכל בעיות העולם נפתרות בה, להיפך. גם אם נוותר על קידוש הפרט, עדיין נישאר עם זקנות ונשות וגברברי שבט שעושוים מה בראש שלהם במקרה הטוב ורודנים, מתעללים, קפדנים מדי או מזניחים במקרה הרע.


זה באמת החלום הגדול? לחיות בחברה פטריאכלית שאין לך מילה ודבר לא מול גברברי השבט, לא מול הקשישות, לא מול נשות השבט הותיקות יותר? סיוט מתמשך
בשורה תהחתונה בשבט את מתחלקת בגידול ילדייך עם השאר. את לא מקבלת רק זכויות אלא מעניקה לקהילה את הזכות לגדל אותו.

והרי כל הקונפליקט הזה שמתחולל אצל נשים אמהות כאן, מתנהל בדיוק בגלל תחושת אובדן השליטה בחייהן ובכל זאת הן מדברות בערגה על חברה שבטית שבה השליטה נלקחת ממך בעצם ההגדרה, כשהפרדוקס הוא שדווקא בימינו יש לנו שליטה רבה יותר מאי פעם על כל תחום בחיינו.

[קרן*]

יה אללה! זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאני אומרת לחברות שלי בימים האחרונים! ..

מצד אחד אנחנו מצופות להשקיע בקריירה,
לפתח את המודעות האישית,
וכשאנחנו מפתחות את המודעות ולומדות, אנחנו מבינות עד כמה חשוב להיות אימהות מכילות, מכוונת, מאפשרות ורגועות,
ואז חוזרות מיום עבודה מלחיץ ומתיש, חסרות סבלנות וצועקות על הילדים,
ואז צצים ועולים רגשות אשמה (לעזעזל עם המודעות הזאת כבר!),
ואת עייפה ככ ורוצה חצי שעה של שקט ואין מצב כי גם הילדים קולטים אותך (גם הם פיתחו מודעות..) וישר מתחילים לריב,
שוב צעקות וחוסר סבלנות,
ושיעורי בית אחרת המחנכת תגיד שהילדים לא מתנהגים כמו שצריך (שיחות-מכתבים-אזהרות)
והבעל חוזר מהעבודה וצריך לארגן את הבית ואת הארוחה,
וכל ילד אוהב משהו אחר ובגלל שאנחנו הורים מכילים המלפפון נחתך גם לפסים, גם לעיגולים, בלי קליפה ובצד של ינגע במיץ של העגבנייה,
וצריך לגוון, ועדיף שיהיה בריא, ואת עומדת ומשקיעה ובסוף הם אומרים -
"אפשר טוסט עם שוקולד?"...
ומה עכשיו תזרקי את הירקות האורגניים ששילמת מחיר ככ יקר עליהם?
<הקומפוסט כבר מזמן נזנח כי הוא דרש תשומת לב מיותרת..>
וכבר מאוחר והעיניים נעצמות והילדים בהיפר (שוקולד..) ואת מנסה בעייפות לבקש מהם בשקט שייכנסו למיטות,
והבית בבאלגן והחיות מורעבות והרצפה דביקה והנעליים מפוזרות בכל הבית ו.. ו...
וברור שבבית של השכנים כבר אכלו מזמן, האורות מכובים, הבית נשטף כל יום ואת מבינה עד כמה את לא מאורגנת ויעילה.
היום נגמר,השעה מאוחרת וצריך ללכת לישון כי עוד כמה שעות הכל מתחיל מהתחלה....

ותודה שפתחת את הדף הזה כי טוב לדעת שלא רק אני מרגישה ככה!

[ליאת*]

דף כל כך מתאים. מדוייק. בשאלותיו. בתשובותיו.
נשות באופן.... אתמול מצאתי את עצמי אומרת לחברה, שבראייה לאחור, הייתי מוחקת את האתר הזה מחיי. כי יש בו רעיונות שכל כך מתאימים לתחושות הבטן שלי, אבל לא מתאימים ליכולות שלי. ולמציאות בה אני חיה. והדבר יוצר כל הזמן ציפייה ואכזבה. בעוד שאם הייתי נאמנה לתחושותיי וקשובה ליכולותיי, הייתי הרבה יותר בסליחה, בהתאמה, בשמחה, בשחרור (מלה מצחיקה בקונספט האימהי, אבל קצת הומור לא יזיק). כמובן שמיד סייגתי ואמרתי שהדברים נאמרו בבדיחות והקצנה, אבל החלק הרציני שבאמירה, היה חשוב, כי הייתה בו הבנה.
אני מקנאה באחת על אמה.על המודל הבריא הזה, שאינו מחפש כל הזמן להיות מושלם. הלוואי ואלמד גם אני לראות את היש, לחיות את השמח. ולא רק לדבר עליהם במילים יפות וגבוהות, תוך כדי שליבי סגור, מיוסר, ודואג, וגופי קורס.
שאסלח לי על הכל ולא אפחד לסלול לי מסלול עצמאי.
שאפסיק לנסות לדייק באמהותי כל הזמן. (הדיוק אמנם יפה וחשוב אך האם בכל מחיר?...)
אמא שלי הייתה מכינה לי סנדביצים מאד מדוייקים לבית הספר. שתי פרוסות לחם פומפרניקל בעובי זהה של שלושה מילימטר האחת, ובאמצא חומוס מרוח שווה, או גבנצ בלי שוליים מבצבצים, מקושטים בפרוסות צנון מדוייקות מאד.
איזה טעם עצוב היה להן
מאחלת לכולנו גמישות, סליחה, ואמהות רטובה, מבולגנת, ושמחה.

[קרן*]

אם רק הייתי יכולה לכבות את המודעות לכמה ימים...

[אום_אל_קיצקיצ*]

הרי כל הקונפליקט הזה שמתחולל אצל נשים אמהות כאן, מתנהל בדיוק בגלל תחושת אובדן השליטה בחייהן ובכל זאת הן מדברות בערגה על חברה שבטית שבה השליטה נלקחת ממך בעצם ההגדרה, כשהפרדוקס הוא שדווקא בימינו יש לנו שליטה רבה יותר מאי פעם על כל תחום בחיינו.

אוי אני כל כך מסכימה עם דבריה האחרונים אחת . לעיתים כל כך קרובות מתרפקים פה באתר על נושא השבט האבוד. תמיד זה מוזר לי. כולן כאן, כולל אני, אינדיבידואליסטיות שלא מסוגלות לאפשר לאחרים דריסת רגל בחינוך ילדינו (הרי זו חלק מהסיבה שילדי אינם פוקדים מסגרות חינוך למיניהן). אז מה פתאום שבט? מה פתאום שאתן לאיזו סבתא, לא משנה אם חמותי או אמי, דריסת רגל בתוך ממלכתי הפרטית. לא תודה, לא רוצה שבט. בכלל לא נשמע לי כיף.

[רסיסים_של_אור*]

חשבתי על זה לא מעט, אני לא חושבת שאנחנו באמת מתגעגעות לשבט, אני חושבת שאנחנו כן כמהות לאמהות דומות לעצמנו שיהיו האמהות שלנו. מה זאת אומרת ? - רוב הנשים שכותבות כאן, עושות עם האמהות שלהן כברת דרך משמעותית, מודעות מאד, עובדות על הכלה, סבלנות, קרבה, הענקה וכו' וכו'. כשאנחנו כל-כך מעניקות ואין לנו גב תומך קשה לנו וזה מאד טבעי וברור. אני מאמינה שאמהות פחות חסרות (עיין ערך הדף ההוא על אמא שאוהבת יותר) מרגישות יותר טוב וקצת יותר קל להן, כי יש להם אמא שמעריכה את מה שהן עושות ומתוך הקרבה שהיתה לה עמן בילדות ובהווה יכולה באמת לסייע בלי שהדבר יחווה כדריסת רגל.
הרגשתי את זה השבוע כשבקרו אצלנו אחותי ובתה הבכורה. בהתחלה היא ניסתה לקפל כביסה אבל אני אוהבת לקפל בעצמי בדרך שלי עם קיפול שמבחין בין כל ילד לילד (תחתונים) היא ישר הבינה ועברה למשהו אחר ובנעימות רבה השתלבה בהתנהלות שלנו. היה משהו בסיסי בהתנהלות שלה שלא הרגיש כדריסת רגל. לכומת זאת בעבר היה לי נסיון עם אחיינית אחרת וקרובי משפחה אחרים שהרגשתי שלא ממש מבינים מה חשוב לי ודורסים זאת ברגל גסה.

אני מאד מאד מקווה שהשינוי הזה שאנחנו מחוללות כיום יצליח להמשיך ולהתפתח גם כשנזכה להיות סבתות...

[דניאלה*]

אוי אני כל כך מסכימה עם דבריה האחרונים אחת . לעיתים כל כך קרובות מתרפקים פה באתר על נושא השבט האבוד. תמיד זה מוזר לי. כולן כאן, כולל אני, אינדיבידואליסטיות שלא מסוגלות לאפשר לאחרים דריסת רגל בחינוך ילדינו (הרי זו חלק מהסיבה שילדי אינם פוקדים מסגרות חינוך למיניהן). אז מה פתאום שבט? מה פתאום שאתן לאיזו סבתא, לא משנה אם חמותי או אמי, דריסת רגל בתוך ממלכתי הפרטית. לא תודה, לא רוצה שבט. בכלל לא נשמע לי כיף.
כנ"ל.
יחד עם זאת, ברור לי שאת מה שאני רוצה, אי אפשר להשיג בלי עזרה, בלי תמיכה.
רק אני מסכימה שהתמיכה הזו צריכה להיות מדויקת ומכווננת, ולא תמיכה של קהילה שאותה לא בחרתי, ושבה אין לי בחירה

[סאלי_תדמור*]

_הייתי רוצה אימון לשינוי פנימי,לעבודת נפש,ולצידו אימון מעשי.איזה פליי לייד,או משהו כזה...או ניהול זמן. בקיצור-ללמוד להתייעל.
אני רוצה יותר מדי?...
כלכלית,זה בטח יותר מדי.זו הסיבה שאני לא עושה את זה._
את לא רוצה יותר מדי. אני לא חושבת שיש דבר כזה. מה שאנחנו רוצים - סימן שאנחנו כבר התחלנו את הדרך לשם. אחרת לא היינו רואים את זה בכלל (את רוצה להיות ביל גייטס (או איך קוראים לה שריל מפייסבוק)? לא, נכון?...)
אני כופרת בתפיסה שאימון זה יקר מדי לא אם פורשים רחב מאוד את המילה "אימון". כל סוג של עבודה (שיהיה לך טוב) יעזור לך גם בתחום הזה של הארגון. יעשה לך סדר בראש, שקט בראש, את תתחילי להציב ברכות ובנחישות את הגבולות שטובים לך (ולא אלו שאמורים להיות טובים), את בכלל תגדירי מהם, את תתמודדי טוב יותר עם התסכול... בשבועיים האחרונים היו פה סיפורים נפלאים על סוגים שונים ומשונים של עבודה שאנשים עושים בזול. אחת מספרת על ימימה דרך האינטרנט ב - 250 ש"ח לחודש, אחרת על שיחות אימון קצרות וזולות (בדף על טיפולים פסיכולוגיים יקרים), ואני מספרת שוב ושוב על השיטות שבהן לומדים להיות עצמאיים בתרגול עם שותפים (החסרון הוא כאן: זה דורש בהתחלה השקעת זמן וכסף בלימוד. אח"כ חינם והתרגולים קצרים יחסית). גם כאן יש טווח מחירים. יש מאמנות שהן מתחילות באימון אבל מנוסות בתחומים אחרים, אם תמצאי מישהי שטוב לך איתה, זה יכול להיות גם בחינם (בעדינות כאן - לוודא שזה באמת טוב לך).

בכל מקרה חיבוק גדול

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

השבט אינו המצאה פסטורלית וחיננית שכל בעיות העולם נפתרות בה, להיפך. גם אם נוותר על קידוש הפרט, עדיין נישאר עם זקנות ונשות וגברברי שבט שעושוים מה בראש שלהם במקרה הטוב ורודנים, מתעללים, קפדנים מדי או מזניחים במקרה הרע.

כל כך נכון.

[טלי_ופיצקה*]

אחת-
טילטלת אותי.
את כותבת בחרופות גדולה מאוד,דברים לא קלים,ומאוד אמיתיים.
את צודקת,אני לא חושבת שהיתה איזושהי תקופה בהסטוריה שהייתה דבש ושושנים.(אפילו בגן עדן היו פאשלות...
אני לא באמת רוצה לחיות בשבט.
וגם כתבתי את זה.אני לא חושבת שהינו מסוגלים.באמת,האינדווידואליזם,והצורך בבחירה חופשית כל כזמן,ועל כל דבר.את צודקת מאוד בזה.
וההתרפקות על השבט-היא באמת כנגד הבדידות שבה מגדלים ילדים.
אני חושבת בעיקר על תקופת הינקות.כשיש תינוק קטן.שזקוק-זקוק-זקוק.
(וזה מה שיש לי עכשיו,ולכן אני מרגישה מאוד חזק את הלחץ הגדול הזה. אני יודעת שאיך שהתינוק גדל קצת,זה מתחיל להתאזן,להתאוורר..)
הצורך בלחלוק את הנטל עם מישהו...התחושה שכל כובד האחריות של העולם מונח על כתפייך,
כשאת יודעת שיש אוכלוסיות שלמות שמשתעממות,ומרגישות חסרות תועלת.(בני נוער.זקנים...)
תחשבי על זה-בידדנו את עצמינו,חתכנו את האוכלוסיה לפלחים-פלחים,וכל פלח בודדנו במוסדות משלו-
ילדים-גנים ובי"ס,
נוער-מוסדות לימוד או מועדונים למיניהם...
זקנים-בתי אבות.
ואין אינטרקציה ביניהם...אף פלח לא מושיט את עזרתו לשני,וככה גם מחמיץ את התועלת שבו,והופך להיות רק נטל,ואז צריך לחפש לו פתרונות תעסוקתיים מאולצים...
אבל בכל מקרה,אין מה לדבר על זה. זה באמת רק התבכיינות,כי זו המציאות כרגע.
<אלא אם כן קוראת את המילים שלי כרגע איזו חברת כנסת,שתדלק,ותרוץ ותעשה איזו רפורמה כלל ארצית... >
וכמו שאת מציירת,אי אפשר להתרפק רק על הייתרונות,כי זו עסקת חבילה. ובכל חבילה,יש גם בררה.(או חרא אם תרצי...)
אבל את נפלת לאותו בור-כי את גם מתרפקת על תקופה שאיננה.ואני בטוחה שהקוסמת-היא לא היחידה שיש לה דברים רעים להגיד עליה.גם שם זה לא היה דבש ושושנים.
אבל אני מסכימה איתך שיש הרבה מה ללמוד,או השראה לקבל,מהדברים המסויימים שהזכרת.וזה נכון שיש הרבה קילקול גם בדור שלנו,לנסות לתקן.
אני חושבת שהנק' המרכזית,וזה מה שנראה לי גם ששפך אור של טוב על מה שסיפרת(כי כמו שציינת בעצמך,זה יכל להיות מסופר אחרת לגמרי-)זה הנק' שבה פתחת את סיפורך-
אמא שלי יודעת שהיא אמא מצויינת.
כשהייתי בתיכון,היתה לי חברת נפש,שהייתי מבלה בביתה חצי מהזמן שלי,ואמא שלה היתה מעצבנת ברמות-כל כך מגבילה וקשוחה-לא נתנה לה כמעט לצאת עם החברה',בזמן שלכולנו כבר היתה יד חופשית לחלוטין על חיינו,אבל כל כך אהבתי אותה. הערצתי אותה.רציתי להיות כמוה.
ולמה?
כי היא שידרה שהיא יודעת שהיא אמא מצויינת .
לא היתה לה האשמה הזו,ש"אולי אני שורטת את הנפש של הבת שלי בהגבלות שלי.."
היתה הרגשה של:"אני לא יודעת אם מה שאני עושה עכשיו הוא הדבר הנכון ביותר לעשות,אבל זה מה שאני מבינה כרגע,אז זה מה שעושים.נקודה.ואם זאת היתה טעות,מה לעשות,עשיתי כמיטב יכולתי".

אני חושבת שאת כל כך כל כך צודקת שהדבר האמיתי שהוא בלתי אפשרי,הוא הצפיות שלנו.שלי.זה נכון.
ולכן גם אמרתי,שאני אכן רוצה גם להקל על חיי קצת מעשית,אבל אני יודעת שהעבודה כאן היא בעיקר נפשית.
להוריד ציפיות.
להתחיל לראות טוב.
לשמוח במה שיש.

אני פשוט מודעת למחיר שאני משלמת על כל צד לא מושקע, אבל לתפיסתי הוא לא מוזנח ויש הבדל. בתפיסה שאת מציינת בכל מקום שאת לא משקיעה בו נרשמת אכזבה או הזנחה. אצלי נרשמת - אי השקעה. ויש הבדל ענק.

מה שכתבת מאוד נכון.
אחותי אמרה לי משהו מאוד יפה פעם-
היא אמרה שהקושי בלבחור,הוא ההרגשה שכל מה שתבחר,יהיה להגיד "לא" לכל השאר.אבל שבאמת,כשאתה אומר "כן" למשהו אחד-אתה בעצם בוחר מה הדבר,שעבורו שווה לוותר על כל שאר הדברים.
באמת לראות במה אני בוחרת להשקיע-ולראות שבשאר בדברים אני לא משקיעה כרגע,כדי להשקיע דווקא בזה. זה נכון.
אני חושבת שהקושי הגדול שלי,הוא בלבחור,ולקבל את הבחירה.
אני חיה הרבה עם תחושה של "דפקו אותי,אני בעונש...""אני עושה עכשיו את זה,אבל הייתי מתה לעשות את זה"...אני עובדת על זה.
אני מודעת לזה,ואני מודעת לזה שכמו שאת ינקת את הצורך ללמוד,אני ינקתי את הקורבנות(יותר נכון,לא ינקתי בכלל...אולי זו הסיבה לכל הקושי שלי בחיים?... )
אמא שלי היתה כזאת-
אומללה.
חיה בזוגיות שרע לה בה,חיים שרע לה בהם,עם תחושת הקרבה תמידית.
היא נשארה בבית רוב שנות ילדותינו,כדי שתהיה לנו ארוחה חמה כשנחזור,
היה לנו אוכל הכי בריא(במושגים של אז),בית הכי נקי שהיא הצליחה להחזיק,
תמיד היינו באיזשהו חוג(אפילו שהמצב בכלכלי היה על הפנים)
והיא תמיד שידרה שהיא בעונש.
ותמיד,תמיד היו לה(ועד היום כך פעם שמזכירים איזה שהוא משהו מתק' הילדות שלנו)רגשות אשמה.
אז תשמעי,זה לא לגמרי קל לצאת מזה...

[טלי_ופיצקה*]

רסיסים-תודה על המילים.
סאלי-אני שאמח מאוד למצוא משהו כזה.
יש למישהי הצעה לאיזה אימון לא יקר?או איזו שיטת טיפול אחרת?
סאלי-יש לך איזה שם ספציפי להפנות אותי?

[אחת*]

אבל את נפלת לאותו בור-כי את גם מתרפקת על תקופה שאיננה.ואני בטוחה שהקוסמת-היא לא היחידה שיש לה דברים רעים להגיד עליה.גם שם זה לא היה דבש ושושנים.
אני לא מתרפקת. היה שם גם הרבה חרא. אני מזיזה את הספוט לדברים הטובים שהיו שם.

ואני גם חייבת לאזן. בייחוד אחרי שאני קוראת אותך ואת יש לך נטייה ברוך השם למצוא כמה טוב במקום כלשהו שהוא לא אצלך וכמה רע לך ביחס אליו. כתבת את זה בכמה צורות. נטייה שמזינה את עצמה.
אז אני אחדד:

היו דברים מאוד קשים בעבר. חוויתי חוויות איומות שאני לא בטוחה שאת יכולה להתחרות בהן, אם כי זה לא חשוב, התחושות סובייקטיביות. זה שאני חושבת שאמי ואבי הם הורים מצוינים, שאני מעריכה את הדרך בה גדלתי ומאמצת את עקרונותיה לא אומר שאין לי בורות שחורים, פצעים מדממים, קשיים וחסרים שילכו איתי לתמיד.

למשל, תחושה של תלישות.
למשל שאני מאוד אינטליגנטית אבל אני לא באמת ידענית (כזו שלא טובה בפרטים קטנים ובעובדות, כזו שלא מבינה גבולות גיאוגרפיים ושמות של כוכבים, נובע הרבה ממנטליות וחינוך, סוג של אלמנט הישרדותי - להוציא את המקסימום ממינימום בזמן קצר ולא ללמוד לעומק),
למשל - הכאוס שהיה לי בבית גורם לי עד היום באופן אינסטנקטיבי למדר חברים מחברים, למדר פגישות של משפחה עם חברים, חברים וחברים לעבודה הפייסבוק בשבילי הוא סוג של קללה.
החינוך שקיבלתי ליצירת כסף לחסכון, להתקדמות כלכלית לוקה מאוד בחסר
אני באה ממשפחה מאוד דרמטית ורגישה. אנחנו יכולים לחמול על זבוב שני קילומטר מאיתנו. דבר שהופך לנו את החיים והנשמה ואת היכולת התפקודית. אנחנו גם רבים מאוד בקלות. מתעצבנים בקלות וכן צוחקים ומתפייסים בקלות. אבל הקושי לא פחות.
הוריי התגרשו בתקופה ובמשפחה שזה לא היה מקובל ואחרי שנים עקובות פרידות וחזרות, זה יצר הרבה ריקושטים אומללים
ההורים שלי היו מבוגרים יחסית אליי וזה גרר חסר הורי נוסף על מיעוט הנוכחות הפיזית שלהם בבית בגלל עבודה
היתה עייפות רבה שלהם, היתה גם קדרות לעיתים תכופות.
היונקודות עיוורון רבות במענה לצרכים.
אמי גם סחבה וסוחבת איתה ויתורים והקרבות רבים בחייה וגם אני גדלתי לתוך זה.

יש עוד הרבה. באמת.

אני רק אומרת שיש שורה תחתונה והיא זו שמלווה אותך בחייך. ואם היא לא שורה תחתונה מאוזנת רוב הזמן, את עסוקה בלירות לעצמך בראש.
אצלנו לרוב היה ברור שאנו משפחה כייפית עם אחים מגניבים (בלי עין הרע). שאנחנו תמיד נסתדר לא משנה מה. שאנחנו שם אחד בשביל השני כל השאר זה שטויות. שאנחנו חכמים ויפים ומוכשרים. שההורים שלנו עם כל הבלגן שיש עליהם ויש עליהם בלגן אוהבים אותנו תמיד בכל מצב ונותנים לנו באמת המון, גם כשבמונחים כמותיים לא היה על מה לדבר. אלו הופנמו לא כי אני אופטימית או כי גדלתי במשפחה אופטימית, ההיפך הגמור, זה יותר פשוט מזה - כי חונכנו ככה.

חונכנו לראות שהדשא של השכן ירוק יותר רוב הזמן אבל שלנו נעים יותר ומחבק יותר ועוטף יותר. לירוק לא היתה משמעות בכלל. וכשהיו גילאים שהירוק הזה כן תפס משמעות, היה משהו מאוד בריא בלחשוב על הכאן והעכשיו, על כמה חשוב להיות מקובלת בכיתה ואיך לעבור את המבחן הבא ולא לחשוב על כמה קשה לי ורע לי וכמה אני חסרה.

זו המשמעות של הורות לדעתי. פחות לאפשר את התנאים הכי טובים, ופחות לאפשר בכל רגע נתון את התגובה האולטימטיבית לכל פיפס של הילד. וגם את הזכות כאמא להיות פחות להיות מאושרת או לצפות מעצמך להיות מאה אחוז או אפילו 80 % מהזמן.

דוגמא אקראית, לפעמים אני יושבת בארוחות עם חברים ומשפחה מורחבת ואני שמה לב שאין סיכוי שפעוט או ילד יפנה להורה שלו ולא יקבל מיד התייחסות. גם אם ההורה באמצע שיחה, גם אם הוא נאבק בסיר רותח, גם אם הוא בשירותים. אין שום השהייה. יש בזה משהו אבסורדי. נוטלים מילד את הקרדיט המינימלי להבין מתי משתלבים בשיחה , מתי הצרכים שלו קודמים לכל הצרכים האחרים שלך. הבדל בין טפל לעיקר. אחכ גדלים ילדים ואני רואה זאת כל הזמן - נהיה בלתי נסבל להעביר איתם רבע ארוחת ערב. כי המלל זה רק סימפטום. החוסר נימוס, חוסר הסבלנות לטקסים בשולחן. הרצון לאכול רק בצורה מסויימת, הרצון הבלתי נגמר לתשומת לב.והתארגנויות מיוחדות לאוכל מיוחד עבור כל ילד (מפינוק והרגל, לא מסיבות רפואיות). פלא שאת מותשת ברגע שאת הורה? שאין שוםיכולת להנות חמש דקות בלי להיות עסוקה בצרכים של מישהו אחר?

לדעתי התרחקנו מאוד מהצרכים שלהם רק כי שלנו לא באמת סופקו במלואם והשאלה איפה האיזון.

הצרכים שלנו לא סופקו במלואם, אבל כמה מזה היה טוב וכמה מזה היה רע, זו השאלה. אני מוצאת שהיה בזה גם טוב וגם רע כמובן ואפשר לשאוב מזה כמו שציינת השראה, גם איך לאזן, איך להוריד מעצמך ציפיות לא כי את חייבת ועוד רגע את משתגעת אלא כי ככה את תהיי אמא טובה יותר תוך שימת לב לאיזון ולא למניעה או חסרים או האבסה תרתי משמע בסיפוק הצרכים המהותיים.

ולגבי זה שתינוק קטנטן זקוק זקוק זקוק - זו תקופה אינטנסיבית שחולפת. את בטח יודעת את זה.
כך שלא משנה מה אומר זו תקופה קשה קשה קשה, צריך לעבור אותה ולהבין שיש התנסויות קשות וזה חלק מזה. ואז להבחין מתי ההזדקקות פוחתת וכמה מהנתינה שלך מונעת מרצון מוגזם לגונן על מה שלא קיבלת, או מה שאת קוראת כאן באתר, או בכלל ציפיות מוטרפות של החברה - לעומת מה שנכון לילד שלך ולך. חלק מזה זה להיעזר במוצצים ומנשאים או עגלות וחיתולים או פסיכולוגית או אימון אישי או הומואופטיה או חפירות לחברות (אנחנו טובות בזה). את לא אמא פחות טובה כי את לא נושאת את הילד כל הזמן. או כי יש לוחיתולים הוא כי הוא נמצא במסגרת אוהבת שאינה את.

אבל חלק מזה הוא גם להבין שלא מוכרחים להיות שמח כל הזמן. זו התובנה הכי גדולה שלי מהדורות הקודמים. הם חיו. לא היו עסוקים במדידת אושר וציפיות כל הזמן ודווקא בגלל זה היה להם, יחסית למצבם ולתנאים שלהם, לא רע בכלל

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

דוגמא אקראית, לפעמים אני יושבת בארוחות עם חברים ומשפחה מורחבת ואני שמה לב שאין סיכוי שפעוט או ילד יפנה להורה שלו ולא יקבל מיד התייחסות. גם אם ההורה באמצע שיחה, גם אם הוא נאבק בסיר רותח, גם אם הוא בשירותים. אין שום השהייה. יש בזה משהו אבסורדי. נוטלים מילד את הקרדיט המינימלי להבין מתי משתלבים בשיחה , מתי הצרכים שלו קודמים לכל הצרכים האחרים שלך. הבדל בין טפל לעיקר. אחכ גדלים ילדים ואני רואה זאת כל הזמן - נהיה בלתי נסבל להעביר איתם רבע ארוחת ערב. כי המלל זה רק סימפטום. החוסר נימוס, חוסר הסבלנות לטקסים בשולחן. הרצון לאכול רק בצורה מסויימת, הרצון הבלתי נגמר לתשומת לב.והתארגנויות מיוחדות לאוכל מיוחד עבור כל ילד (מפינוק והרגל, לא מסיבות רפואיות). פלא שאת מותשת ברגע שאת הורה? שאין שוםיכולת להנות חמש דקות בלי להיות עסוקה בצרכים של מישהו אחר?

מאוד נכון העניין הזה. אני פיתחתי מרוב עומס בחיים אלרגיה לזה שהילדים מפריעים לי באמצע משהו חשוב בעיני...ותמיד סביבי כולם כל כך מכילים ומייד עונים ונענים לילדים שלהם שזה מדהים...
אני תמיד שואלת את עצמי מה נכון ומה נכון לי ולילדים שלי ואין לי תשובה עדיין חוץ מהעובדה שזה מ-ט-ר-י-ף אותי כשמפריעים לי באמצע שיחה או משהו חשוב.

[סאלי_תדמור*]

סאלי-אני שאמח מאוד למצוא משהו כזה.
טלי יקרה @}
גם הזדמנות לומר שאני מתה על הניק שלך - כי לאחיינית המתוקה שלי (בת שנתיים) קוראים טלי וגם קוראים לה פיצקה.
בואי צלצלי אלי 054-9982560 ואני אפרוש בפנייך את כל האפשרויות. אני אעזור לך להתמקד לפי המקום, התקציב, ומה שאת רוצה.
רק בבקשה בהקדם - יש כרגע על הפרק כמה אפשרויות טובות

[שוש*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי טלי, לא קראתי את כל הדף אלא את ההתחלה וחלקים ממנו. קודם כל תזכרי שהם, הילדים, לא חסרי אונים. ב"ה נולדים עם הרבה מאוד כוח ועם השגחה פרטית מאוד חזקה.
דבר נוסף - השנים האלה של גידול הילדים כל כך לא פשוטות לאף אחת. יש ברירה - לצאת לעבוד ולשים את הילדות אצל מטפלות - ואז להספיק יותר דברים בחיים כי יש לך יותר כסף ועזרה וכל המכוונות שלך היא יותר החוצה ופחות לבית. אבל את בחרת בדרך אחרת - להיות אמא עם הילדות, עם התינוקת, מיניקה. זה מחייב היערכות אחרת .
לדעתי קודם כל יותר הומור בבית. לצחוק, לחייך, למצוא כל הזמן סיבות לכיף הזה שבחיים. לראות כמה ההוויה שלכם קודם כל משמחת . כמה אפשר לעשות יחד - ליצור, לרקוד, לשמוע מוסיקה, פשוט ליהנות מהחיים הללו כרגע כפי שהם. להניח חומרים על השולחן, לשבת לידן עם התינוקת בזרועותייך, לגלגל פלסטלינה ולמרוח על דף.; להתחיל לשרבט לצלילי מוזיקה נעימה של ארבע אחרי הצהריים. להשחיל חרוזים, לפתוח חלונות ולתת לרוח להיכנס, לפתוח את הדלת לאורחים לבוא. ומדי פעם לקום ולארגן את הבית קצת. לשחרר אותן.
לצאת בכיף לדשא, לתת להן לארגן דברים. ללמד אותן לעשות רשימה ולשים בתיק מה שצריך. לשאול אותן תוך כמה זמן הן יצליחו להיות מוכנות ושיודיעו לך. ליצור מצבים שהן פחות זקוקות לך פיסית ויותר לתשומת ליבך.
לזכור שהימים הללו עוברים מהר וזה הזמן להיות איתן בטוב, לבנות את הקשר שלכן יחד.
בתוך זה לעשות מבצע כינים לא במקלחות הערב אלא כבר בצהריים, מוקדם. אם אפשר, מזמינים את סבתא שתעזור.
בהצלחה. תזכרי שאת הדבר הכי טוב שקורה לילדייך. ומה שקורה לכן יחד זו הבחירה שלך ושלהן.

[טלי_ופיצקה*]

הקוסמת,ואחת-
אני מסכימה איתכן.לא רק בעניין הזה של לענות לילדים באמצע שיחה-אלא בכלל.התופעה שאני מכנה ביני לבין עצמי "הורות יתר".אני חושבת שזו גישה שנולדה בארה"ב,ויובאה אלינו...וכל הקטע של עקרון הרצף,הוצא שם מהקשרו לחלוטין,ורק מעצים את סגנון ההורות הזה.(אני רואה את זה כל הזמן-נושאים את הילדים במנשא,אבל מקדימה.רק מקדימה "אני רוצה לראות אותו\ה כל הזמן!")ובכלל,מירכוז הילדים,והתמסרות טוטאלית אליהם.(אולי יותר מדוייק להגיד השתעבדות טוטאלית...)
זו גישה שנולדה לדעתי,יחד עם המציאות הרווחת של- ללדת-בגיל-שלושים-שלושים וחמש-אחרי-בניית-קריירה-מפוארת-והילד-זה-הדובדבן-שעל-הקצפת-שעל-עוגת-המימוש-וההגשמה-העצמית.
וזה בא בד"כ יחד עם ההתייחסות לילד שאל עוד אביזר אופנה-כדי להביא את הסטייל שלי לידי שלמות...(עין ערך עגלות-בשווי-אלפי-שקלים).
טוב,בכל מקרה,
אני לא שם.
ברוך ה'.
הסיפור שלי הוא אחר.
(אבל טוב שהוצאנו את התיסכול "עליהם"-לא? )

שוש -תודה.תודה על המילים שלך. הן עוררו בי המון השראה.
מקווה שייושם. לפחות חלק.



היתה לי עוד הבנה-
הלכתי לערב לכבוד שבוע הספר,שהשתתפה בו רבקה מרים,(המשוררת,מכירות?אני מתה עליה.)
והיא דיברה על כל מני אלמנטים בשירה שלה,ודובר גם על נקודת ההשתוקקות.היא דיברה על הצימאון הבלתי פוסק,שנועדנו לחיות איתו.הגעגוע התמידי.שאפשר להשליך אותו על כל מני חסרונות במציאות,(כשאשלים את זה,זה ייתמלא, "כשאסיים את בי"ס,כשאשתחרר מהצבא,כשאתחתן,כשהילדים יגדלו"...וכו'...מכירות?)אבל זה לעולם לא ייתמלא,פשוט מעצם היותינו נשמה גזורה,ממשהו הרבה יותר גדול, שבעולם הזה,לא יבוא לידי חיבור מלא.לעולם.
ובעקבות זה חשבתי-
כל הפסיכולוגים מדברים על "הבדידות הקיומית"-ועל כך שהיא ה מחלה של הדור הזה.
ונראה לי-שהבדידות הזו היתה מאז ומעולם.בכל הדורות. זה באצת משהו קיומי-במובן הכי בסיסי של המילה,
ומה שהשתנה בדור הזה,שלא היה בדורות קודמים-
זו הציפיה לתקן את זה.
אנחנו חיים בתחושה שעלינו לחיות באושר עילאי תמידי,ואנחנו יודעים איך לתקן כל דבר,(יש לנו כלים לטיפול בכל סוגי המכאובים,או לפחות כך נדמה לנו...)
חוץ מזה.
את זה,
אנחנו לא מצליחים להשלים.
ונראה לי,
שזה הבור העמוק שלי,
ושל הרבה מאיתנו.
ומכאן נולדים רוב המאבקים,
והלחץ-
מהציפיה הבלתי פוסקת-שהכל יהיה בסדר. שהכל יהיה טוב.
ואצל חלקינו,ואלו הם שסובלים יותר-צפיה שהכל יהיה מושלם .
וזה מה שהשיטות דוגמת "לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי עובדות עליו.
וזו העבודה שלי. או את תרשו לי(בלי להכליל את כולכם כמובן-)שלנו.

(מותר לי לזרום על הקו מחשבה הזה,אם הנשק כבר טעון?-כי אם כן,אז אמשיך ואומר-שאת כל התפיסה הזו ילדו הפרסומות.וגידלו הסרטים והרומאנים)

אז-
זו הבקשה שלי עכשיו-
ממי שאמר,והיה העולם,
ממי שגזר אותנו ממנו,ומאז אנחנו תמיד טיפה מדממים-
עזור לי לחיות עם הפצע בשלום.
אל תתן לי ליפול לאינסטינקט להדביק כל הזמן פלאסטר מזדמן,כדי לא לראות את הפצע.
עזור לי להשתמש בפצע,בכלפעם שארגיש אותו מדמם-
כדי להזכר מאיפה נגזרתי.
להשתמש בכאב החיסרון-
לא כדי להעצים את תחושת החידלון(מה שמוליד אצלי תמיד-כעס עצמי,שנאה עצמית,תחושת "אני לא מספיק בסדר" "אני נכשלת" ,ייאוש..)
אלא כדי להזכר שאני חלק משלם אחד גדול,
ושהשלמות היא אצלו,
ושלא נזרקתי לפה לבד.וזה לא לנצח.
אלא יש לי מקום-
גדול,מדוייק,מכיל-
והוא יבוא לידי מימוש.
רק לא בעולם הזה.
והעולם ההוא,הבא-
יכול להציץ אלי.
אם לא אברח.
אפשר לטעום ממנו,בקמצוצים...

וזה מה שזכיר לי שבעצם,כבר אמר את זה ר' נחמן(והוא בטח ובטח לא היחיד..)
<וכאן אני נכנסת לקטע כבד,מתנצלת בפני מי שלא מתחברת >
"ותחסרהו מעט מא-לוהים וכבוד והדר תעטרה"תהילים)
"הנה ידוע,שכל מה שחסר לאדם,הן ברוחני,הן בגשמי,
החיסרון,
הוא בהשכינה,
שהוא בחינת א-לוקים.....
....לכך צריך להשיב לעצמו,
מי אני,ומה חיי
כי המלך בעצמו,מספר לי החיסרון שלו
וכי יש כבוד גדול מזה...
וזהו וכבוד והדר תעטרהו-שישמח,שהמלך בעצמו נשאו אל ביתו,
ושם מגלה לו ליבו"....
(ליקוטי מוהר"ן-תורה פ"ט)

[רסיסים_של_אור*]

ואוו טלי, כתבת דברים כל-כך מרגשים ומחזקים ומעוררי הזדהות.... אחרי שקראתי אותך כאן בשבוע שעבר גלשתי לי לשמוע את השיעור השבועי של הרב ארז משה דורון ולרגע נדמה לי שהוא ביקר כאן וקרא את הדף הזה לפני שהחליט על מה לדבר... תודה על הכתיבה שלך שמפרה את תחושת הבדידות ונותנת הרבה אויר וחומר למחשבה

[סגו_לה*]

נשמה כתבת מדהים וישר עלה לי הלימוד של ר' נחמן וראיתי שבאמת הוספת אותו.
וישר אני שומעת את הניגון של סיני תור, התחלנו לפני אלף שנים את הדף נחל נובע עם הלמוד הזה.
@}

[סאלי_תדמור*]

גם אני נהניתי מאוד ממה שכתבת.
למעשה אני חושבת שהכוח הזה שתמיד לא מרוצה, הוא כוח חיובי. מושך אותנו קדימה. גם אם הוא כרוך בחוסר נעימות. אני חושבת שזה מה שהוביל אותנו האנשים לכל מה שהגענו אליו. אז השאלה היא אם אנחנו מוכנות ליהנות מהדרך.

[אהבת_עולם*]

_שהיתה גם יותר מעורבות שלילית!
בפנטזיה כל הקהילה אחוקים וכולם חושבים כמוך ועושים ומטפלים בילדים בדיוק כפי שאת רוצה, בפועל הדברים האל הלא עובדים, בפועל במגורים בקהילה ישנן פשרות כואבות, מאוד, בעיקר ערכיות.
אם היום נשים מקטרות על הסבתא שמחלקת ממתקים, או מעירה לא לעניין לילד, או בריב עם הכלה, על גננות שמשטחות הבדלים בין ילדים, על חוסר רגישות או חוסר בתשומת לב אינדיבידואלית, על תזונה לא נכונה- מה נראה לכן שהיה בשבט?

סבתא היתה פנויה? סבתא תמיד נשאה בחיבה וסובלנות אין קץ את כל עוללי השכונה על הגב? או קרוב לודאי הניחה את התינוק צווח ומייבב לידה בשעה שהיא עסוקה בבישול? או מניחה לו להתרוצץ בין קוצים וגחלים כי ככה היא גידלה ילדים בזמן שאת מתפלצת (אין מה לעושת, פעם נשים היו יותר אמיצות)

או דחפה לו יותר מדי קנה סוכר... שישתוק, או שיכר..... או רסקיו נטול בקבוק ושם מגניב... או הניפה אותו בברוטליות תוך כדי משחק? או התייחסה בנבזות לבת בעוד שהאדירה את הבן? או שהעדיפה בכלל את ילדי הבת על פני ילדי הגיסה? או שהיתה עייפה ורצוצה מדי מכדי לעזור והעדיפה לחלק פקודות תוך שאת עובדת ונושאת את ילדך כל היום? או שהיהת קצרת רוח כלפי ילד איטי מדי, חלש (מדי) בוכה (מדי) שהעדיפה לטפל בתרופות שאת מתנגדת להן, אבל לא יכולה להמרות את חכמת הזקנה?

ושם לא יכולתן לברוח, או להרים קול, שם לא היתה ברירה. אי אפשר היה להחליף ביביסיטר או גננת., אי אפשר היה לגדל כפי שאת רוצה

וגילויי עריות? ומעשים מגונים שכמעט תמיד בכל מקום בעולם בכל תקופה נמצאו בתדירות גבוהה מאודבמקומות שכוללים צפיפות וחיכוך גדול בין המינים שלא לומר מגורים משותפים מעורבים (פנימיות, מקוואות, טיולים שנתיים, קומונות, קיבוצים ועוד). הסטטיטיקות מוכיחות גם שרוב מקרי האונס והמעשים המגונים מתרחשים בין מכרים, משפחה, חברים, פשוט כי זה יורת זמין. נדמה לי שבשבט הכירו מספיק טוב..._

אני לגמרי לא בטוחה שבשבטים המדוברים היה/יש את כל מה שאת מתארת.
הדברים שאת מתארת לקוחים ממציאות של החברה מודרנית. את פשוט לא יכולה לדמיין משהו אחר, לכן את מעלה את הסיטואציות האלה. (את ואנחנו כמובן...)
כל המריבות האלה עם החמות. וזה שלא רוצים לחלוק בתינוק. ושאר הדברים שציינת.

אני לא חושבת שהיה את זה למשל בשבט היקאוונה. (השבט מהספר 'עקרון הרצף').
לפחות לפי מה שהיא מתארת, היא חייתה איתם הרבה שנים, ומעולם לא ראתה אותם רבים. הם לא יודעים מה זה לריב.
גם ראיתי סרטים תיעודיים של שבטים ברחבי העולם שיחסית (יחסית) מנותקים מהעולם המערבי. הם נראים אחרת לגמרי מהתיאור שלך.
נראה שהם די נינוחים, צחקנים, וחיים טוב עם המציאות כפי שהיא.

אני לא אומרת שגם לנו זה היה טוב. אנחנו בטח כן היינו רבות עם החמות .
פשוט כי אנחנו כבר רגילות לאינדיווידואליזם, ולא היינו יכולות לסבול פתאום חמות עם דעה אחרת.
אבל בשבטים, הם נולדים וגדלים לתוך אותה תפיסת עולם, ולרוב, לפי הבנתי, הם בכלל לא חושבים לשנות את זה או ללכת בכיוון אחר.
ככה שזה בכלל לא מפריע להם. זה פשוט העולם שלהם.
והם לא רבים עם החמות על זה שיש לה גישה אחרת לחיים, פשוט כי להם ולחמות יש אותה גישה לחיים .

גם גילוי עריות ופדופיליה, לפחות במה שקשור לכפייה או לאונס - להבנתי זה משהו שקרה/קורה בעיקר בחברות המודרניות. (כלומר, כנראה, אלו שעברו את המהפכה החקלאית.)
דומני שבשבטים אינדיאנים ואפריקאים זה אחרת.
אולי כן יש שבטים שבהם יש גילוי עריות או סקס עם קטינים, אך לא בכפייה או באונס.
אני חושבת שבחלק מהשבטים, אם זה קיים, אלה דברים שנתפסים כהתנהלות טבעית (אנחנו קבענו למשל שמותר לקיים יחסי מין רק עם פרטנר מגיל 18. זה לחלוטין תרבותי. פעם למשל היה מקובל מגיל 12. ויש עוד כל מיני באמצע).
כאשר זה מעוגן בתפיסה התרבותית, ולא בא בכפייה, חברי השבט גם המבוגרים וגם הצעירים חיים עם זה בשלום, ולאף אחד אין טראומה מזה.
ובכל מקרה, הכפייה או האונס בקטע של סקס נראה לי שייך יותר לחברות שאנחנו חיים בהן.
אני לא מדמיינת את היקאוונה שקורים שם דברים כאלה. ממש לא. לדעתי בקטע הזה, הם הרבה יותר 'מתורבתים' מאיתנו.

[אהבת_עולם*]

יש למישהי הצעה לאיזה אימון לא יקר?

אני עשיתי לאחרונה אימון בשיטת אדלר, שהסטאז'ריות שם עושות אימון של 12 מפגשים במחיר סמלי של 500 ש"ח סה"כ.
האימון קידם אותי הרבה.
אני לא יודעת לאן להפנות אותך, יש לי רק את הטלפון של המאמנת עצמה (שנדמה לי שכבר סיימה את הסטאז' שלה).
אם אם את רוצה כתבי לי למייל (שמופיע בדף הבית), ואתן לך את הטלפון של המאמנת, תשאלי אותה איך מגיעים למאמנים אחרים בדומה.

[אהבת_עולם*]

שאין סיכוי שפעוט או ילד יפנה להורה שלו ולא יקבל מיד התייחסות. גם אם ההורה באמצע שיחה, גם אם הוא נאבק בסיר רותח, גם אם הוא בשירותים. אין שום השהייה. יש בזה משהו אבסורדי. נוטלים מילד את הקרדיט המינימלי להבין מתי משתלבים בשיחה , מתי הצרכים שלו קודמים לכל הצרכים האחרים שלך. הבדל בין טפל לעיקר.

לגמרי !
ומסכימה גם עם הרבה דברים אחרים שכתבו 'אחת' ו'דניאלה'.

התופעה שאני מכנה ביני לבין עצמי "הורות יתר"
מדהים, גם אני ניסחתי לעצמי בשנים האחרונות את הביטוי הספציפי הזה 'הורות יתר'.
האמת, אני פתאום לא בטוחה אם שמעתי אותו או המצאתי אותו (נדמה לי שהמצאתי אותו. את המצאת או שמעת איפשהו?), אך לגמרי מתחברת אליו.
ואפילו חשבתי פעם לפתוח דף בשם הזה.

כי אם יש משהו שממש מקפיץ לי את הפיוזים זה תופעות של הורות יתר.
(סתם, יש הרבה דברים שמקפיצים לי את הפיוזים )

ואפילו, כתבתי על זה כמה פעמים נדמה לי, אפילו הדבר הכלכך מקובל בחברה שלנו - הורה שעומד ומנדנד את הילד שלו בנדנדה, נראה לי אחושלוקי הורות יתר.
מיותר לחלוטין, ממרכז לחלוטין, לא המסר הכי בריא בעולם לא להורה ולא לילד.
וכאילו, אין לך דברים יותר חשובים לעשות בחיים??!!!

אם כבר, תשב על הספסל בגינה להנאתך בוהה או קורא או סורג או מה שבא לך, ושהילד יסתובב וישחק סביבך במה שהוא מוצא ומה שמתחשק לו.
וכשיהיה כבר בגיל לנדנד את עצמו - סבבה, עזור לו לעלות על הנדנדה אם צריך, ותחזור לעיסוקיך.

(יש לי עוד הרבה דברים לומר בנדון, אבל נעצור כאן בינתיים )

[מ_יה*]

יש למישהי הצעה לאיזה אימון לא יקר?או איזו שיטת טיפול אחרת?

קטעים... בדיוק קיבלתי מייל מחברה טובה ויקרה שסיימה את לימודי האימון שלה! היא מציעה פגישה ראשונה במתנה , לא יודעת מה לגבי ההמשך אבל כמתחילה זהז בטח לא יהיה סכום גבוה. נראה לי שלהרים לה טלפון יכול להיות צעד אחד קטן בדרך למשהו גדול.
[email protected] ליאור- 0546-252365

הצעה האישית שלי, מנסיוני כמטופלת ומטפלת, הומאופתיה. אין אין אין דבר יותר קסום מזה.@} צלילה לעומק ותעופה לגבהים שפגשתי רק בשיטה הזו. (ולכן אני גם מטפלת בה כיום במקצועי [-: ).

ובקשר למחיר- הפגישות הן פעם בחודש וחצי-חודשיים כך שאם את משווה לפגישות שבועיות (כמו ברוב סוגי הטיפולים האחרים), זה יוצא יחסית מאוד זול.
(לדוגמה פגישה ראשונה 400, וכל פגישה נוספת 300. עכשיו חלקי כל אחד מהסכומים האלו ל 6 שבועות= 67 לשבוע על הפגישה הראשונה עד השנייה ו 50 להמשך הדרך.)

@}
בהצלחה ואם תרצי עוד פרטים, את מוזמנת.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

כל מילה שכתבת טלי מדוייקת.
המורה שלי לפרחי באך קוראת לזה "הבור". יש לכולנו בור. והבור הזה לא יכול להתמלא.
ללמוד לחיות לצד הבור - זו הצלחה אדירה. ויש גם פרח באך שעוזר לתהליך הזה והוא נקרא צ'יקורי...

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

אהבת, מה שכתבת על השבטים - רציתי לכתוב בעצמי ולא היה לי כוח

[וונדר_וומן*]

_אני יודעת שזה קטנוני ומפגר-אבל יש לי כמה שכנות כאלו.אלו שעושות הכל-
ותמיד נקי,וגם מתקדמות בעבודה,והילדים מטופחים,ושמחים,ורגוע,וישנים בשבע,ואין להם כינים,והיא תמיד מחייכת,וגם יש לה זמן לעזור לאחרים מדי פעם..._

אני מהשכנות האלו (חוץ מזה שמעולם לא הצלחתי להיפטר מהכינים).
קריירה וילדים ובית מסודר וגם ספורט ושמירה על הגזרה וגם אופה וגם חוג לנפש... כל המשחקים והפאזלים של הילדים שלמים. חתיכה לא חסרה!
תשמעי יש לזה מחיר. מאוד פשוט. לא נהנים. עסוקים ב- DOING ולא ב- BEING
כשכולם נהנים מארוחת הערב שהכינותי אני מריצה בראש את סדר הפעולות שיבוא אחריה: זה מוריד, זה שוטף, מקלחת, אה צריך לשים מצעים חדשים...

זה נכון שיש לי יכולות ארגון וניהול מעולות. אני עושה הכל בלי לעגל פינות. אין בזה טיפת שמחה.
עם השנים למדתי קצת להניח, קצת לוותר. אני יכולה לדחוף עוד מכונת כביסה ממש לפני השינה ולקום 10 דקות קודם לתלות אותה.
אני יכולה לחילופין לקרוא לזה יום, ופשוט להניח. הדקות האלו הן שלי עבור עצמי ובן זוגי, והכביסה תחכה. גם מחר יום.

ולסיום, צהוב שאני המצאתי עבור כלכן אימהות יקרות ועייפות, עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן. הילדים גדלים וזה נעשה הרבה הרבה יותר קל! מניסיון.

נ.ב. אפילו הכינים פחות אוהבות ילדים מתבגרים והם פחות נדבקים.

[אחת*]

_אני לא אומרת שגם לנו זה היה טוב. אנחנו בטח כן היינו רבות עם החמות blink.
פשוט כי אנחנו כבר רגילות לאינדיווידואליזם, ולא היינו יכולות לסבול פתאום חמות עם דעה אחרת._

אהבתג גם אני מכירה שומעת וקוראת על שבטים כאל הואחרים. באופן אישי הכי נהניתי מסיפורים על מחייה שבטית בדור הקודם. בעניין השבטים שציינת לא חייבים ללכת לארכיטיפ של שבט ולהגיד "הו זה השבט שממנו צריך ללמוד מה זה שבט". יש דוגמאות רבות ועל כל דוגמא טוב הישנן מספיק דוגמאות פחותה רמוניות.

ואני יודעת שיש הרבה יותר מיתוסים והרבה פחות פסטורליה אם מסיפורים על איך חיו אצלנו בדורות הקודמים של המשפחה, ואם על שבטים שונים בתקופות שונות על רחבי הגלובוס.

חשבתי להרחיב בדוגמאות אבל זה לא כל כך רלוונטי כי כשמדברים על הכאן והעכשיו, מה שחשוב זה האם לנו בתרבות הזו במקום הזה שאנחנו נמצאים בו היה נכון לחיות בשבט? זה היה עושה לנו טוב? התשובה תלויה בסיבות. אם את אדם משחרר וזורם שאוהב לחלוק ולהתפשר שלא מחוייב ואוהב פרטיות ועוד ועוד אז יכול להיות ש זה מתאים.

רובנו המוחלט לא כאלה וכאן באתר יש "שבט" של אנשים שהם ממש אנטי תזה למה שציינתי. אולי יש כאן חיבור של תחושת הזדהות בדרך ובכוונות אבל בפועל גם אם תקחי 30 אנשים מכאן ותשימי אותם במבנה אחד לגדל את כל הילדים יחד 24/7 כשעובדים יחד וישנים יחד וחולים יחד ומבלים יחד וכמובן מגדלים יחד ילדים ומטפלים בקשישים ומכילים את החלשים, תגלי מהר מאוד כמה הניואנסים השונים מפוצצים את הוריד בראש לכל הורה שעיניו בראשו וטמרפמנט מודע לעצמו ולאג'נדה שלו וים של אמוציות באמונה שלו בדרכו בנפשו-) גם כאן יש צמחונים וטבעונים ואוכלי אורגני ולא אורגני ולינה משותפת ובלי חיתולים ועם ותמיד על הידיים או רק חלק, ובלי טלויזיה בכלל ועם טלויזיה בהגבלות ועם טלויזיה בלי הגבלה ועל מחשב בכלל, ותנור סולארי או לא, ורכב אחד או בנייה אקולוגית וגידול אורגני כזה או גידול אורגני אחר, וכן נרות לילד או שזו התעללות? ואיזה סיפורים לילדים הם קלאסיקה חביבה או כאלה שצריך להוקיע ממדף הספרים? וכשחולים - הומואופטיה או דיקור או רופא ילדים, ואלו שמחסנים ואלו שלא מחסנים, וברית מילה או לא ברית מילה ומי שכן יעשה ברית מילה י בנקודה מסויימת יוחרם? ואולי בתקופה אחרת יחגגו איתו?

וזה בהנחה שאותם אנשים מסכימים על הנושאים הגדולים - על חינוך ביתי, הנקה, חיים בפשטות, כאלה.

לכן כשמישהי כאן כותבת משהו כמו - טוב, בסדר אני לא רוצה שבט של אנשים שחושבים אחרת ממני אלא של אנשים שזהים בצורת החשיבה שלי, אז אני לא רואה איך דבר כזה קיים גם בתיאוריה. הדפים הארוכים והרבים על קשיים בזוגיות על רקע החינוך ודרך החיים מבהירים זאת, אדם שלכאורה בהרבה מקומות מסתדר איתכם ואוהב אתה דרך ומשמש חלק ממנה עדיין לא יחשוב בדיוק כמוך בכל הנקודות שמהם מחברים את הקו הארוך הזה של דרך החיים שאת רוצה בה. ואבל המקום שממנו מגיעים בכלל למחשבה על השבט הוא תסכול כשמשחבה עלעולם אחר שיכללהיות קיים עבורך רק מרפה ידיים, ואם מבינים שזה לא מי יודע מה מציאה אלא סך הכל להחליף תסכול בתסכול יותר קל בראש לא להאישם את החברה הלא שבטית אלא להתמודד עם התסכול הנוכחי ולקחת עליו אחריות.


ולוונדר וומן -

ולנשים שמתקנאות בשכאלה,

אני חושבת שחלק מלהיות וונדר וומן הוא יכולת מולדת, לא רק להתארגן וכל מיני כאלה שניתן ללמוד - אלא להיות בעלת סיבולת, סיבולת רצינית לעבודה על מספר משימות סיזיפיות, אפורות יומיומיות לאורך היממה,בלי להיות מוצפת מאוד מאוד אומותשת מאוד מאוד מכמה משימות בו זמנית, להתנהל באורך רוח (גם אם לא ברמת הטמפרמנט, כלומר להיות עצבנית ועייפה אבל עדיין לעשות כלים כשאת מאוד עייפה ולא לוותר על כביסה גם כשאת חוזרת מארוע חצי מעוכה ועוד).

מילדות ברור לי שאני פיזית, חלשה יותר מרוב האנשים, מתחת לממוצע. אחרי סף מסויים של שעות פעילות כל המנגנונים מתקלפים. זה היה נכון ביסודי ובתיכון ובצבא. הבו לי הזדמנות ואשן בה. יש כיסא באזור? הנה אני יושבת. אחרי מאמץ רב וממוקד גם מנטלי - אני פיזית חלושס. חייבת שעות להיטען מחדש.אם אני לא ישנה טוב בלילה או מעט שעות (נאמר חמש במקום 7-8) זה לא רק שאני לא מתפקדת טוב, אני בסוג של דכאון עמוק. משתרכת בעמימות רבה במהלך היום מרגע הקימה ועד למפגש המחודש עם המיטה. ואחרי מספר שעות רצופות של עבודה, בחוץ, בבית, סידורים - לא משנה מה - אם לא אשן (משמ! לא לנמנם) , אקח זמן לבד (בלי רעש, בלי טלפונים, בלי תלות בי) או אוכל טוב לאט בשקט בנחת - אני הופכת מפלצת חסרת יעילות ואונים.
אז אני יודעת לזהות את זה ומראש להוריד עומסים. מראש לדעת שאני לא פרודקטיבית בשעות האלה אם אין ברירה, מראש לעשות דבריםב שעות אחרות ודם רק את המינימום, או כשרקמתאפשר כן לאפשר את ההיטענות הזו בזמן שהגוף דורש (פחות שכיח אבל יש כוונות וגם זה עובד לפעמים).

יש אנשים כאלה, לדעתי אנחנו נורמטיבים והאחרים מדחיקים ומשוגעים על כל הראש

לכן אם ביום שישי אני נקרעת על הבית וסידורים - בערב מנוחה מוחלטת. ואם בשבת מטיילים - אז לא עושים כלום בבית. גם לא כלים. ולמרות שאני מאוד אוהבת ומאמינה באוכל טרי כל יום (ברמת הטעם), משהו ששנים היה לי קשה לוותר עליו, היום מחממים אוכל מהמקרר כמעט חצי מהזמן. ואין כמעט אירוח,כי אירוח זולל זמן, קניות, ובישולים רבים ומורכבים מדי, ונקיון קפדני מדי והגשה ואחרי זה ניקיונות.והכל בלחץ זמן ובו זמני ובמקביל לשיגרה הלחוצה במילא טירונות. אז למה לעשות את זה לעצמי? יש פיקניקים בחוץ שהתארגנות אליהם לוקחת רבע מהארוח בבית. יש מסעדות זולות , אפשר לארגן ערבים שבהם כל אחד מביא משהו וזה חוסך חצי מההתעסקות, וישכמובן יש אנשים אחרים שנהנים לארח, זה מטעין אותם בזמן שאותי זה מכלה וזו דוגמא לאבחנה שגורמת לי להיב אמתנות יפות למארחים ולהודות לאל שזו לא אני.

אני מתארת בפרוטרוט מנסיוני על מנת להראות שכמו שאמרה וונד וומן עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן? אז אני אוסיף שכשהוא ייולד כדאי לו שיתפוס אותי ישנה אש!! ;-ׂ)

כל הקטע בלייצר שליטה בחיים היא לבחור ולעמוד מאחורי זה, מה שקורה זה שרובינו לא בוחרות, חושובת שצריך וצריך ואנחנו לא מספיקות ויש תחושה של חסור שליטה וחוסר יעילות והשוואות, והספק וכאלה. . אז לבחור, לבחור מה שנכון לך ולמשפחה ואם את חייבת בית מתוקתק אז קחי עוזרת ואל תקני בגדים קחי יד שנייה מחברות או לכי לויצו (אחלה בגדים בכמה שקלים), או תורידי רכב אחד. ברצינות. אבל לעשות סדרי עדיפויות, אבל אם אפשר בלי זה, כי זה פחות חשוב אז לא לנקות בשבת בכלל! מותר. ביג דיל.או לאכול חלק מהזמן פחות בריא ממה שרצית בבית רק כי זה מאפשר יותר זמן. ולכבס פחות. או בתוכניות קצרות יותר ולהכניס את הילדים לענייני הבית כמה שיותר מהר. ולארח פחות. ולהזמין טייק אווי פעם בשבועים, או נערה לשעתיים בערב פעמיים בשבוע. דברים קבועים שיזרימו עזרה שוטפת כל הזמן ויצמצמו מחוייבויות.

יש הרבה אפשרויות אבל הן מתחילות מלהתאים את הציפיות מחייך למה שנכון לך, אחכ לבחור את הדרך לעשות זאת ואז להסכיםלעשות את הויתורים הקטנים בדרך אליה לא כי לא הספקת למרות שרצית ואת לוזרית ואמא אישה אדם איום, אלא מבחירה נבונה ועצמאית שלך בשתי ידיים - שזה לגמרי מעיר אזור אחר בנשמה שמייצר יותר אנרגיות ויותר שקט נפשי (יחסי, לכולנו יש את הבור ההוא שדיברו עליו למעלה השאלה כמה עמוק וכמה אנחנו חופרות אותו במקום למלא).

[אילה_בשדה_הדגן*]

נראה לי שכל קיץ אנחנו מתכנסות לדף כזה.דף תעצרו את העולם...
אולי באוקטובר כשפחות חם ב10:00 בבוקר ,יותר קל.

אני מאוד מסכימה עם דברים שנכתבו פה בדף.
אני חושבת שנכון שאנשים ידעו ,שנשתף.ככה זה.
טוב או לא טוב,ברור שיש מיליון ורסיות לאיך לגדל ילדים.כל אחד עושה כמיטב יכולתו ,לכל אחד יש מה ללמוד.
אבל במחנה המשותף זו חידה.יותר מסתם חידה ,זה שיעור.

ילד מציף בתוכך את כל ההתמודדיות .
לגדל ילד אינו דבר של מה בכך.
גם אם ילדותנו איפשרה לנו לחשוב כך-הרי שאנו נפול לבור המציאות.
גם אם בילדות חסר לנו משהו -הרי שהיכולת ליצר עבור הילד את הדבר הזה יש מאין-כמוהה כטיפוס מתוך בור.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

דף מומלץ

לומדת מפה המון ועדיין אין לי ילדים...

[וונדר_וומן*]

חלק מלהיות וונדר וומן הוא יכולת מולדת, לא רק להתארגן וכל מיני כאלה שניתן ללמוד - אלא להיות בעלת סיבולת, סיבולת רצינית לעבודה על מספר משימות סיזיפיות, אפורות יומיומיות לאורך היממה,בלי להיות מוצפת מאוד מאוד אומותשת מאוד מאוד מכמה משימות בו זמנית, להתנהל באורך רוח (גם אם לא ברמת הטמפרמנט, כלומר להיות עצבנית ועייפה אבל עדיין לעשות כלים כשאת מאוד עייפה ולא לוותר על כביסה גם כשאת חוזרת מאירוע חצי מעוכה ועוד)

אחת, דייקת מאוד מאוד. אני מונעת ממשמעת עצמית מאוד חזקה ולכן אם הגדרתי בתחילת היום משימות (כמובן עם תוכנית וסדר והערכת משכי זמן כמו בפרויקט), אני אנוח רק לאחר שאשלימן.
ובסוף היום אני חשה סיפוק מעצם העמידה במטלות, אך לא שמחה בתוך העשייה.
ואת זה אני למדתי ולומדת לווסת ובסופו של דבר הגעתי בדיוק למשוואה שלך

כל הקטע בלייצר שליטה בחיים היא לבחור ולעמוד מאחורי זה, מה שקורה זה שרובינו לא בוחרות, חושובת שצריך וצריך ואנחנו לא מספיקות ויש תחושה של חסור שליטה וחוסר יעילות והשוואות, והספק וכאלה. . אז לבחור, לבחור מה שנכון לך ולמשפחה ואם את חייבת בית מתוקתק אז קחי עוזרת ואל תקני בגדים קחי יד שנייה מחברות או לכי לויצו (אחלה בגדים בכמה שקלים), או תורידי רכב אחד. ברצינות. אבל לעשות סדרי עדיפויות, אבל אם אפשר בלי זה, כי זה פחות חשוב אז לא לנקות בשבת בכלל! מותר. ביג דיל.או לאכול חלק מהזמן פחות בריא ממה שרצית בבית רק כי זה מאפשר יותר זמן. ולכבס פחות. או בתוכניות קצרות יותר ולהכניס את הילדים לענייני הבית כמה שיותר מהר. ולארח פחות. ולהזמין טייק אווי פעם בשבועים, או נערה לשעתיים בערב פעמיים בשבוע. דברים קבועים שיזרימו עזרה שוטפת כל הזמן ויצמצמו מחוייבויות

אצלך זה ממקום של "זו תכולת העשייה שאת מסוגלת לבצע בלי לקרוס". אצלי ממקום של "זו תכולת העשייה שאני מסוגלת לבצע בלי להיהפך לרובוט".

ואיילה את צודקת. כולנו מתמודדות עם קשיים שונים בתהליך גידול ילדים, שאחד מהם זוקק על ידי טלי פותחת הדף: כל כך הרבה דברים לעשות, כל כך מעט שעות/ ידיים/ אנרגיה.
ואת צודקת שחשוב לשתף.
אני מרגישה שאני יכולה לתרום לדיון שתי זוויות: האחת היא שלא כל הנוצץ זהב, או במילים אחרות אין מישהי שהכל מתוקתק אצלה קלי קלות. והשנייה, מאחר שהילדים גדולים יותר, זה באמת יותר קל, וחשוב לדעת שמדובר בתקופה מאוד אינטנסיבית שתחומה בזמן.

[עירית_לוי]

שלום טלי ופיצקה,
איזה דף מעניין ונהדר.

אחת, תודה על כל מה שכתבת כאן. גם את וגם אמא שלך מעוררות השראה בצורה יוצאת דופן בהקשר של שלמות (לא מושלמות) פנימית.

.
טלי,
את נשמעת אמיצה ונחושה לטפס מעבר ל"קיר" שלפניו את עומדת. זהו קיר שכרגע, בנקודה בה את עומדת, נראה לך בלתי אפשרי למעבר, כמו חידה גדולה שאין לה באמת פיתרון. הוא נראה לך כך בגלל התפיסות העצמיות עליהן גדלת, בגלל המטען הרגשי וטקטיקות ההתמודדות אותן למדת וספגת. ויחד עם זה שהוא נראה לך בלתי אפשרי - את יודעת שאיכשהו זה כן אפשרי ואת נחושה לעבור אותו. בגלל זה את כאן, בגלל זה פתחת את הדף. האנרגיה הזאת שאת מביאה, ושמאוד מורגשת בכתיבה שלך, היא דלק נהדר לתהליך מסוג שכזה. אני לא יודעת אם את מרגישה את האנרגיה הזאת בתוכך, אז מהצד חשוב לי לומר לך את זה. שתדעי .

עכשיו,
אני אשמח אם תמקדי מה בדיוק את מבקשת.

מתוך קריאת דברייך לאורך הדף - אני יכולה לומר לך מה אני הבנתי שאת שואפת אליו.
אבל כאמור, אני צריכה שאת תכווני ותדייקי אותי:

1. לשחרר את דפוס הקורבנות ולבסס במקומו דפוס של בחירה ועוצמה. לשחרר את החוויה המתמשכת של "אכלו-לי שתו-לי". חוויית חוסר הסיפוק התמידי ממה שיש לך בחיים האלה - ולהחליף אותה בחוויה שיש בה עוצמה, ויש בה בחירה מלאה ושלמה של סיטואציית החיים שלך (על כל המשתמע מהם, וכל פרט ופרט בהם).

1. לשחרר את רגשות האשמה - ולבסס במקומם חוויה של שלמות פנימית. להפסיק את הגינוי העצמי המתמשך, את ההקטנה וההחלשה העצמית ולהחליף אותם בקבלה, בהערכה עצמית ובאהבה עצמית.

כמובן שאנחנו לא מדברים על הוקוס פוקוס מיידי, אלא על עלייה במדרגות של התפתחות. עלייה מדורגת אבל עקבית. הכוונה היא שלא ניתן לעבור באופן מיידי ממצב של הלקאה עצמית מאסיבית - להערכה עצמית מאוד גבוהה. אני מאמינה שהכי יעיל והכי נכון זה להביט בכל פעם על המדרגה הבאה: מדרגה שיש בה קצת פחות הלקאה עצמית וקצת יותר קבלה והערכה עצמית.

תראי אם מה שאני מבינה שאת מבקשת זה אכן זה, אם את רוצה להוסיף/להוריד/לשנות משהו,
ואז אפשר לצאת לדרך.

[פלוני_אלמונית*]

_רובנו המוחלט לא כאלה וכאן באתר יש "שבט" של אנשים שהם ממש אנטי תזה למה שציינתי. אולי יש כאן חיבור של תחושת הזדהות בדרך ובכוונות אבל בפועל גם אם תקחי 30 אנשים מכאן ותשימי אותם במבנה אחד לגדל את כל הילדים יחד 24/7 כשעובדים יחד וישנים יחד וחולים יחד ומבלים יחד וכמובן מגדלים יחד ילדים ומטפלים בקשישים ומכילים את החלשים, תגלי מהר מאוד כמה הניואנסים השונים מפוצצים את הוריד בראש לכל הורה שעיניו בראשו וטמרפמנט מודע לעצמו ולאג'נדה שלו וים של אמוציות באמונה שלו בדרכו בנפשו-) גם כאן יש צמחונים וטבעונים ואוכלי אורגני ולא אורגני ולינה משותפת ובלי חיתולים ועם ותמיד על הידיים או רק חלק, ובלי טלויזיה בכלל ועם טלויזיה בהגבלות ועם טלויזיה בלי הגבלה ועל מחשב בכלל, ותנור סולארי או לא, ורכב אחד או בנייה אקולוגית וגידול אורגני כזה או גידול אורגני אחר, וכן נרות לילד או שזו התעללות? ואיזה סיפורים לילדים הם קלאסיקה חביבה או כאלה שצריך להוקיע ממדף הספרים? וכשחולים - הומואופטיה או דיקור או רופא ילדים, ואלו שמחסנים ואלו שלא מחסנים, וברית מילה או לא ברית מילה ומי שכן יעשה ברית מילה י בנקודה מסויימת יוחרם? ואולי בתקופה אחרת יחגגו איתו?
וזה בהנחה שאותם אנשים מסכימים על הנושאים הגדולים - על חינוך ביתי, הנקה, חיים בפשטות, כאלה._

איזו סקירה מדהימה ומגניבה

[יערת_דבש*]

אני חייבת להגיד לך משהו.

[טלי_ופיצקה*]

אני כל כך חסרת שינה עכשיו,שהמוח שלי הפך לעיסה דביקה...אני קוראת,הרבה דברים נוגעים,מרגשים,מעוררי מחשבה,והייתי שמחה לענות ל עירית לוי שקפצה לכאן בהזמנה...אבל לא מסוגלת לנסח כלום עכשיו.
אבל אנוח,ואשוב. בע"ה,בקרוב.

[לבנה_במילואה*]

נשמה, התחלתי לקרא ולצערי העינים נעצמות אז לא התמקדתי בהכל.
טוב שכתבת!
יש לי מה לכתוב אבל בהזדמנות בעז"ה

בגדול נשמע שבאמת אימון לארגון וסדר יום יכול לעזור (אצלנו ההשכבות גומרות אותי - וההתעוררויות בלילה בתק'- כמעט כל יום) ואני עוד עם בטן ענקית פה עם תינוק בן פחות משנה

סתם אני חושבת, בטח אתם המון בבריכה אז אולי תתקלחו ותאכלו ארוחת ערב שם וכשמגיעים הבייתה כבר כולן גמורות, תשבו כולן לסיפור -אולי תוך כדי הנקה? וכל יום מישהי אחרת בוחרת סיפור ואז זה גם חוויה בשבילן וכל אחת מחכה ליום שלה - ואולי לא סיפור, אולי לפעמים לשבת במעגל ולשחק איזה משהו כיפי או אפילו לעשות להן דמיון מודרך או ריקוד עם מוזיקת לילה נעימה. הרעיון הוא שיהיה כל יום משהו קבוע שאחת הבנות אחראית אליו.
ולגבי הבוקר, אם אין פיפי בלילה אז להלביש כבר בבגדי גן בבוקר ולהכין סנוויצים מהערב...

איך זה נשמע?

ונשמה, תזרקי את הרגשות אשם לעזאזל!!
ממש עוזר האמונה שאת בס"כ כלי להביא את הילדים לפה, לכלום תיהיה התמודדות כזאת או אחרת את עושה מה שאת יכולה באמת באמת !!!

תראי אותי, הבן שלי על מטרנה מגיל 4חד' בערך, עכשיו אני מעבירה אותו ללול בחדר עם תפארת. הוא עם חיתולים רגילים(אפילו לא אקולוגים ה' ירחם!) ואוכל פסטה וביסקוויטים.
ואני - עד ששחררתי - את ההנקה במיוחד סבלנו כולנו -והוא הכי. אבל אני מאמינה ויודעת שאני עושה הכי שאני יכולה ואם ה' ככה סיבב את המציאות (הריון וכו'..) אז ככה צריך להיות והוא יקבל את האהבה והחום והמגע והכל כמה שאמא שלו מסוגלת ויכולה בעזרת ה' בדרכים אחרות.
אין חוקים ובטח את יודעת יותר- כל ילד ודרכו שלו.

כ"כ התחברתי למה שכתבת על הילד הראשון והאמא ה'מושלמת' וכשהמציאות הופכת למורכבת וב"ה יש עוד ילדים אנחנו בוחרות מחדש - כל יום מחדש. בלי להתקבע על אידיאלים. להקשיב למציאות- לילד- לעצמי- לכוחות שבי ולבחור בלי לפחד לשבור אמונות.

ובינינו- הכי חשוב שתשקיעי בעצמך- בשביל הילדים!!
אולי קלישאתי אבל אמא חזקה שמחה היא אמא הרבה יותר טובה גם אם הילד ינק פחות או לא איתה בחינוך בייתי וכו'...

נשיקות בינתיים. מקווה שנפגש מתישהו- בכל זאת שכנות...
תיהיי חזקה

[טלי_ופיצקה*]

עירית לוי -
קודם כל תודה.
תודה שקפצת,תודה על השיקוף,(תמיד מדהים אותי מחדש כמה עוצמתי זה-שמישהו פשוט מסכם את מה שאמרת.כמה סיפוק עמוק זה נותן,התחושה של-"וואלה,כן,נכון,ככה אני מרגיש".),ותודה על המילים הטובות.


( איזה דף מעניין ונהדר.

האנרגיה הזאת שאת מביאה, ושמאוד מורגשת בכתיבה שלך, היא דלק נהדר לתהליך מסוג שכזה. כיף לשמוע...)


לגבי השאיפות:
1- לשחרר את דפוס הקורבנות ולבסס במקומו דפוס של בחירה ועוצמה. לשחרר את החוויה המתמשכת של "אכלו-לי שתו-לי". חוויית חוסר הסיפוק התמידי ממה שיש לך בחיים האלה - ולהחליף אותה בחוויה שיש בה עוצמה, ויש בה בחירה מלאה ושלמה של סיטואציית החיים שלך (על כל המשתמע מהם, וכל פרט ופרט בהם).

אני חושבת שהנק' של הבחירה היא מרכזית פה. הייתי מוסיפה את תחושת חוסר האונים מול המציאות,והשאיפה להרגיש בוחרת.(זו אולי הנק' המרכזית ש אחת מדברת עליה).

2- לשחרר את רגשות האשמה - ולבסס במקומם חוויה של שלמות פנימית. להפסיק את הגינוי העצמי המתמשך, את ההקטנה וההחלשה העצמית ולהחליף אותם בקבלה, בהערכה עצמית ובאהבה עצמית.

נכון.והייתי גם פה מוסיפה ומדייקת-גם של המציאות.
להיות רואה טוב,ומודה.גם שואפת,אבל במינון אחר לאומת מודה-כמו שר' נחמן אומר-על כל קערה של התחזקות(=שמחה במה שיש,הודיה,ראיית טוב) כף של התעוררות.(=שאיפה לתקן,רצון להתקדם,להשתנות).

אני רואה בד"כ,שהרצון שלי תמיד דוהר קדימה. רוצה-רוצה-רוצה,רודפת רודפת,ומעט מדי נחה.שמחה על מה שיש.נהנת מהקיים...

ואולי אוסיף עוד נק' אחת שלא הזכרת-והיא הנק' המעשית-אני גם פשוט רוצה להתייעל. יש הרבה עבודת נפש,אבל זה גם פשוט קשה.אובייקטיבית.
נכון,לא חייבים לסבול,(וכאן העבודה הפנימית נכנסת,)אבל זה קשה מאוד מאוד.ואני גם רוצה פשוט ללמוד להתייעל.
אם אנסה למקד את הנקודות העיקריות הדחופות והמרכזיות כרגע-נראה לי שזה

1. השכבות.
2. ניהול זמן.

• וכאן נכנס המון המון,כי החסמים שלי לניהול זמן יעיל הם די עמוקים ומגוונים...(חוסר מיומנות,פיזור הדעת,חוסר משמעת עצמית,והתנגדויות שונות-כמו שאחת הגדירה יפה-

להיות בעלת סיבולת, סיבולת רצינית לעבודה על מספר משימות סיזיפיות, אפורות יומיומיות לאורך היממה,בלי להיות מוצפת מאוד מאוד אומותשת מאוד מאוד מכמה משימות בו זמנית, להתנהל באורך רוח (גם אם לא ברמת הטמפרמנט, כלומר להיות עצבנית ועייפה אבל עדיין לעשות כלים כשאת עייפה .... )
זה נשמע רע,כשאני אוספת ככה רשימת חסרונות,אבל זה לא שאני לא רואה בי גם טוב,אלא,ההגדרה החביבה עלי זו זו שאחותי אמרה עלי פעם-"יש לך מוח של אמן."...
זה נכון מבחינה מסויימת.אני כל כך אוהבת להתפנן.ליצור.להיות בBEING.
אבל יש בי גם את הצד ששאף להיות מאורגן.אני נמשכת תמיד לקחת על עצמי פרוייקטים,ולארגן דברים,ולנהל...

אפשר לאמר שה-DOING וה-BEING שלי לא מסתדרים כל כך טוב אחד עם השני...כל אחד מהם מנסה לדחוק את רגליו של השני החוצה...כל אחד מהם נאבק על מקומו.הם לא מצליחים לחיות בשלום יחד...

[חמוצית_החדשה*]

תודה על הדף הזה ועל השיתוף
כי הנה, כמעט בלי משים, הוא מעודד נשים ואימהות אחרות (כמוני) שמרגישות ב-ד-י-ו-ק אותו הדבר
אז אני לא לבד יש איפושהו עוד אישה שמחכה שהילדים כבר ירדמו ושוב פיפי ושוב מים ועוד משהו לאכול והם מתוקים ונפלאים אבל הפרנסה והמימוש ו...ו... ו....
זו למידה עצומה וארוכה להרפות לשחרר לתת לעצמך להנמיך ציפיות
ממליצה על הספר "בודהיזם לאימהות"

[טלי_ופיצקה*]

הי לבנה נשמה!
רק עכשיו ראיתי שכתבת לי גם.
באמת חושבת עלייך מדי פעם.לך זה בטח לא פשוט...ואת ממש צודקת. לשחרר,לשחרר,לשחרר...זה באמת לא קל.זה לשנות את כל ההגדרה העצמית שלך מחדש.
כי אם כל כך הרבה מהאמונות שלי משתנות,תוך טווח כל כך קטן של זמן-אז מי אני?אנה-לפני רק חמש שנים (פחות?)היית בחורה,רווקה,עם אידיאלים כאלה,תחביבים כאלה,אמונות כאלה,תחומי עניין כאלה,כשרונות כאלה,גוף כזה...
ועכשיו-כהרף עין,
כ-ל זה השתנה...
הגוף שלך שינה צורה שוב,ושוב,ושוב,
התחביבים נעלמו\השתנו לחלוטין,
על האידיאלים ויתרת,
האמונות משתנות עוד קצת ועוד קצת,ועוד הרבה,
חלק מהכשרונות התאדו,אחרים התגלו,
תחומי העניין בכלל,מהקצה לקצה...

אני אומרת את,אבל אני מתכוונת גם לעצמי כמובן.(סתם נמאס לי לדבר על עצמי כבר,ואני יודעת שתזדהי איתי,אז יאללה...)

ועז באמת צפה השאלה-
מ-י א-נ-י?....
אני חושבת שמה שקורה זה,שאנחנו משתנות יותר מהר מאשר קולטות שהשתנינו.
ואז-יש תקופה של מאבק...של לנסות לתפוס את מה שהכרנו בכוח.
גם כשזה לא מתאים יותר.

אאחחחח...<אנחה יידישיאית>
ככה זה.<מבטא פולני.שמעת?>
נו,שוין.תבואי לבריכה,נדבר קצת...

[לבנה_במילואה*]

יאלה. אולי נבוא באמת...

חייבים לעצור מידי פעם ולשאול מי אני ?
ברור שמשתנים ב"ה
אוי לנו אם היינו נשארות אותו דבר:-)

לצערי בד"כ המשברים הם אלו שמחייבים אותנו לבירור העמוק הזה:-)

דווקא ב"ה אני בטוב. במורכבות אבל בטוב:-)

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

יש אנשים כאלה, לדעתי אנחנו נורמטיבים והאחרים מדחיקים ומשוגעים על כל הראש


בקשר לאידיאל של השבטים. ממה שאני למדתי -
בספר של מנדלה (ספר נהדר) הוא מסביר איך התנהלו קבלת ההחלטות על ידי הצ'יף בשבט. הוא מכנס את כל הגברים (!) וכל אחד יכול לדבר כמה שהוא רוצה אף אחד לא יפריע לו עד שהוא יסיים (בכלל תרבות הדיבור אצלם מדהימה). זה יכול לקחת כמה ימים בגלל זה, ורק בסוף הציף יקח את ההחלטה. העצוב הוא וגם מנדלה חושב ככה - מה עם דעתן של הנשים???
בחברות קדומות לרוב זה ככה (אני לא אוהבת להכליל)
בדרום אפריקה בזכות המאבק בלבנים שבו הנשים היו חלק מאוד פעיל, היום בפרלמנט יש את האחוזים בין הגבוהים של נשים.
הייתה לי חברה שגרה עם ההורים שלה בהמון מקומות באפריקה. באחד מהם (אני לא זוכרת איפה) האבא תמיד שוכב עם הילדה ראשון לפני שהיא מתחתנת.
גם בשבטים שהכל נראה מושלם, אני מאמינה שלא פעם היו נשמות שלא הסתדרו עם ההתנהלות של השבט אליו הם נולדו.
מה שאני מנסה להגיד עם כל זה - תיהנו ממה שיש לכן. אפילו מהזכות להתלונן והיכולת לעשות זאת באנונימיות במחשב.

החיים נהדרים אם רק בוחרים לראות אותם ככה. זה לא פשוט, אבל אם מצליחים זה באמת כך.

בקשר להורות יתר - פה אני בבעיה. מבינה את העניין אבל לא מצליחה ליישם.
כל חיי השתנו בגלל או בזכות האפרוחית, ובעצם הכל נהיה סביבה. אני כל היום איתה, זה כבר הורות יתר.
היא עדיין קטנטונת, ואני לא יודעת למצוא את האיזון, מה שיקרה בעתיד אין לי מושג.
אשמח לשמוע טיפים.

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

היא יונקת ולכן דורשת הרבה ממני.
הנה עכשיו כי היא עלי.
מצד אחד עקרון הרצף מנחה אותי להיות בשבילה מצד שני אני מפחדת מ-הורות יתר (לא משנה מי המציא את המונח - אהבתי)
מתי אני אמורה להתחיל בכלל למצוא את הבלנס.

דוגמא אקראית, לפעמים אני יושבת בארוחות עם חברים ומשפחה מורחבת ואני שמה לב שאין סיכוי שפעוט או ילד יפנה להורה שלו ולא יקבל מיד התייחסות. - אותי דווקא היה משגע לראות חברות ששותות להן כוס יין ומקשקשות על שטויות והילד ניגש והן לא מתייחסות. אני לא רוצה להפוך אותה למפונקת, אבל מצד שני....????

[אהבת_עולם*]

עשיתי חיפוש בגוגל על 'הורות יתר' ומתברר שהמושג הזה מוכר כבר הרבה זמן. עולים די הרבה קישורים.
נכנסתי לכמה מהם.
עם חלק הזדהיתי, וחלק סותר את תפיסת העולם שלי.

אני חושבת שכדאי לפתוח דף בשם הורות יתר.

[אהבת_עולם*]

ובינתיים, אציין שלדעתי הבסיס של הבעייתיות ב'הורות יתר' זה משהו שאני קוראת לו 'קידוש הילד' בתרבות שלנו.
יש איזו תופעה שמשום מה שמה את הילדים במקום ראשון.
לדעתי, זה לא נכון, לא טבעי, ולא בריא.

בחוק אפשר לראות את זה, בקטע של 'טובת הילד'.
אני לא טוענת שטובת הילד לא חשובה.
אני טוענת שצריך להיות שקלול של טובת המבוגר וטובת הילד.
אין שום סיבה בעולם שתמיד ובכל מקרה טובת הילד תהיה קודמת לטובת המבוגר !!!

וגם, משהו שהעלה בי מחשבות לאחרונה -
הייתי נוכחת באיזו מסיבת יומולדת בגינה של מפגש חינוך ביתי.
על השולחן היו עוגות, סביב השולחן היו הילדים, וההורים מאחוריהם.
זה היה ברור שהילדים מקבלים קודם וההורים יקבלו אחר-כך, אחרי שכל הילדים יגמרו לקבל, ורק אם יישאר .
(וגם אמא אחת אמרה שהיא בכוונה הכינה כמות גדולה, כדי שגם המבוגרים 'יזכו' לאכול מהעוגה. כלומר, זה ברור שהילדים קודמים...).

אז פתאום חשבתי לעצמי מה זה צריך להיות ואם זה באמת טבעי.
(לא טענות כלפי מה שקרה שם באופן ספציפי, זה פשוט נראה לי משקף את התרבות, והנה אפילו ב'באופן טבעי'...)
מדוע שהילדים יקבלו קודם????
למה הצרכים או הרצונות שלהם חשובים יותר משל המבוגרים???
(ולא מדובר כאן באיזה צורך הישרדותי בסיסי, שאם לא יקבלו אותו מיד מצבם יהיה קשה, כן?)

אני משערת, לא בטוחה, שבתרבויות שבטיות המבוגרים מקבלים קודם, והילדים מחכים בסבלנות לתורם.
וכך נראה לי נכון.

אני לא מדברת כמובן על קיפוח הילדים.
ואני משערת שדווקא בגלל שהם חלשים ולא יכולים להידחף בכוח כדי להשיג - אז צריך לדאוג לאינטרסים שלהם.

אבל מכאן ועד לשיטה התרבותית הנוהגת היום - שהילדים תמיד קודמים, המרחק גדול.
אני חושבת שיש בזה מסר מאוד ממרכז וממש לא בריא.

(וגם משערת שבתרבות שבטית שבה המבוגרים מקבלים קודם את חלקם, והילדים מקבלים בתורם - זה יוצר יותר כבוד טבעי - מהסוג הבריא - כלפי המבוגרים. מה שלא ממש קיים היום).

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

_אני משערת, לא בטוחה, שבתרבויות שבטיות המבוגרים מקבלים קודם, והילדים מחכים בסבלנות לתורם.
וכך נראה לי נכון_
אני חושבת יותר נכון להגיד הגברים קיבלו קודם, בכל מקרה ברוב התרבויות הקדומות - נכון שזה כבר לא נשמע נכון.

מה שלא מסתדר לי עם דבריך, אהבת, הוא שנראה לי שגם בפתרון שלך אין בלאנס.
למה מישהו צריך להיחשב כיותר חשוב, האם לא כולנו חשובים בלי קשר למין או לגיל.כבוד צריך לתת לכולם.
ההיסטוריה מלמדת שכבוד אוטומטי למבוגרים בגלל הגיל יצר לא מעט בעיות גם כן.
יש מנהג להתלונן על ההווה. האם באמת יותר גרוע עכשיו???
למשל צריך לזכור שעד לא מזמן (ובתרבויות רבות עדיין) המבוגרים קבעו לצעירים עם מי להתחתן. אני יודעת שיהיו כאלה שיאמרו שאחוז הגירושין מראה שאנשים לא יודעים לבחור לעצמם, אבל אולי זה שלא היו גירושין זה לא בגלל שהבחירה שלהם הייתה נכונה, אלא בגלל שזה לא היה מקובל.

אני חושבת שכדאי לפתוח דף בשם הורות יתר?.
גם אני אבל רק אתמול ניסיתי לפתוח דף חדש והכל התבלגן לי אז אני לא מעזה
אשמח להשתתף בכזה דיון ולקבל רעיונות והגיגים של אחרים

[בשמת_א*]

_הייתי נוכחת באיזו מסיבת יומולדת בגינה של מפגש חינוך ביתי.
על השולחן היו עוגות, סביב השולחן היו הילדים, וההורים מאחוריהם.
זה היה ברור שהילדים מקבלים קודם וההורים יקבלו אחר-כך, אחרי שכל הילדים יגמרו לקבל, ורק אם יישאר._
המממ. אני דווקא מסכימה עם המנהג הזה מכמה סיבות:

1. אם מדובר במסיבת יומולדת של ילדים, אז הכיבוד מיועד בראש ובראשונה לילדים. הוא גם מותאם לציפיות שלהם, לרצונות שלהם ולטעמם. מהיכרות אישית עם כל מיני ילדים, לא משנה באיזה חינוך, יותר מהכל הם מצפים לעוגות.

לא בדיוק האוכל הכי בריא, אבל הורים שרוצים לארגן יומולדת עם כיבוד בריא צריכים באמת לעשות שמיניות באוויר בתוך ההקשר החברתי-קולינארי שאנו חיים בו, ואפילו הם לא תמיד מצליחים לארגן שהילדים באמת ירצו לאכול את הכיבוד, או לא יתבאסו...

1. בינינו, רוב ההורים אולי חושקים בעוגה אבל בסתר לבם מקווים שהיא תתחסל לפני שיהיה להם צ'אנס להתמודד עם הבחירה: לאכול או לא לאכול עוגה? חלק מאיתנו מנסים להמנע מגלוטן, אחרים מסוכר, ואחרים נמצאים עדיין בעידן ה"דיאטה" P-:
2. נובע מסעיף מספר 1, שהילדים מצפים בכליון עיניים לעוגה. אפילו הילדים החביבים במפגשי החינוך הביתי לא עומדים רגועים מרחוק כשמחלקים עוגה. ההורים ממש לא רוצים להשתתף ב"התנפלות" הזאת. יותר תרבותי, מנומס ושקט לקבל עוגה אחרי שהקליינטים הלהוטים יותר כבר עסוקים בשללם בצד.
3. שוב, כיוון שמדובר למעשה בחלוקת ממתקים, יש משהו מאוד חסר כבוד בזה שמבוגר יעמיד את עצמו בתור למשהו של ילדים לפני ילדים. זה כאילו מחלקים "הפתעות" בועות סבון, ויתנו קודם למבוגרים. נו באמת. זה פאתטי.

עצם המנהג של חגיגת יום הולדת לילד הוא מנהג חדש ביותר.
מעצם טיבו של המנהג הזה, הילדים במרכזו.
מעצם טיבו, הוא מודרני ורלבנטי רק לתרבות המערבית של העידן המודרני, ובמיוחד מהמאה ה-20 ואילך.

לכן אין טעם להשוות אותו לחגיגות בתרבויות קדומות. זה להשוות מין לשאינו מינו.
יותר רלבנטי להשוות יומולדת לילדים עם חתונה בתרבות שלנו. בחתונה אין שום זכות קדימה לילדים אלא אם כן מייחדים מקום מיוחד לאוכל ילדים מיוחד, ואז הוא מוקצה לילדים בצד. להיפך, בעיקרון יש למבוגרים זכות קדימה שם.
כך ב"תרבויות הקדומות" - המבוגרים במרכז והילדים לוויינים.

עם זאת, גם ה"תרבויות הקדומות" היו מגוונות, והיו כל מיני סידורים. היו כאלה שבהם הגברים קיבלו את המנה קודם, אבל היו תרבויות אחרות עם מנהגים אחרים. זה היה תלוי בהרבה משתנים. למשל, ידועים לנו מנהגים מחברות רבות לגבי מזונות מיוחדים לנשים בשלבים קריטיים של החיים: לפני הנישואין, בהריון, לאחר הלידה ולאורך תקופת ההנקה. הנשים במצב כזה קיבלו קדימות ואף נעשו מאמצים מיוחדים (כמו דיג בעומק הים כדי למצוא את הדגים המיוחדים שחיים שם בשביל המינרל הנדיר שנמצא בהם) להשיג עבורן את המזון המיוחד.

[רוזמרין*]

כל חיי השתנו בגלל או בזכות האפרוחית, ובעצם הכל נהיה סביבה. אני כל היום איתה, זה כבר הורות יתר.
זאת לא הורות יתר. בגיל כזה את צריכה להיות בסביבתה כל הזמן ולדאוג לה כי היא לא יכולה.

הורות יתר, בעיניי, היא מצב שלא תואם את התפתחות הילד (כנ"ל גם הורות בחוסר). כלומר, הורה צריך לשים לב לשינויים שעובר ילדו ולתת לו להתנסות, לטעות, לכאוב, להיות מתוסכל, להיות עצמאי, לקבל החלטות ולשלם את מחירן. הורה חונק לא מאפשר את זה ולא מתייחס לגילו של הילד ולצרכיו. למשל, הורה שתמיד מוכרח להראות לילד מה נכון, איך נכון ולסלול לו את הדרך. הורה שלא נותן לילדיו לחצות את הכביש לבד גם בגיל והתפתחות מתאימים. הורה שלא מאפשר לילד ללכת לטיולי בי"ס, לעשות מדורה עם חברים, לנסוע באוטובוס. הורה שלא מאפשר לילד להלחם על מקומו בחברה, לפתח יכולת חברתית. הורה שרב את הריבים של ילדו. הורה שלא מציב גבולות שיאפשרו חיים טובים גם לו ולשאר הסובבים את ילדו. הורה ששם את ילדו לפניו גם בגיל 10, 18, 30...

אפשר ללמוד לא רק משבטים עלומים אלא גם מבעלי החיים מסביבנו. איך ההורה מסור לגוזל/גור הנולד על חשבונו ואיך הוא מלמד אותו דרכי חיים ומשחרר אותו לדרכו בזמן הנכון.
ילדות יתר היא המצב בו בגיל 30 אתה עדיין מתחשבן עם הוריך וחושב שמגיע לך (כסף, בייביסיטר, הכלה) ולא מבין שזהו, אתה משוחרר לדרכך. מה שקיבלת מהם עד גיל 18, זו הצידה לדרך שהם יכלו לתת לך. מכאן והלאה, אתה הוא שבוחר את הצידה ואת הכלים להמשך.

אם מבינים את מהלכי החיים כבר בתחילת ההורות, לא נופלים לבורות האלה. נעשים קשובים וערניים למצב הילד בכל שלב ושלב ומאפשרים לו מה שצריך. (אני מודה שלי עצמי, בתחילת הדרך, היה קשה לשחרר אבל בעלי עזר לי בכך. אני עזרתי לבעלי לא לשחרר טרם זמן.)

[עירית_לוי]

אני חושבת שהנק' של הבחירה היא מרכזית פה. הייתי מוסיפה את תחושת חוסר האונים מול המציאות,והשאיפה להרגיש בוחרת.(זו אולי הנק' המרכזית ש אחת מדברת עליה).

כן, תחושת חוסר האונים היא אכן חלק בלתי נפרד מעמדת הקורבן. העמדה ההפוכה מעמדת הבוחרת.
אחד הדברים שכדאי לשים לב אליהם כאשר קושרים בין שני הדברים הללו זה שתחושת חוסר האונים היא פועל יוצא של ההתמקמות בעמדת הקורבן. היא תוצר לוואי שלה.

כלומר - כאשר מתחילים לעשות עבודה על הנושא הזה, זה לא שקודם "מעלימים" את תחושת חוסר האונים ואז פתאום מרגישים עוצמה מול החיים ומצליחים לבחור, אלא להיפך: עושים עבודה פנימית על מנת להחליף מיקום ולהיחלץ מבור הקורבנות - ואז מתחילים לאט לאט להיפרד גם מהתחושה שנלווית לבור הזה - תחושת חוסר האונים. בזכות ההתמקמות בעמדת הבוחר/ת אפשר להתחיל לחוש עוצמה מול מציאות החיים.


נכון.והייתי גם פה מוסיפה ומדייקת-גם של המציאות.

בהחלט.
וזה בעצם די דומה. כלומר, העבודה על זה היא אחת. קבלה של המציאות החיצונית (מציאות החיים או אנשים אחרים) מתאפשרת כאשר יש קבלה של המציאות הפנימית. אנחנו אמורים להתמקד בבריאה הפנימית, בבריאת השינוי הפנימי, והשינוי הזה, בתורו, יברא את השינוי החיצוני.

ככל שאני יותר ויותר אוהבת את עצמי, אוהבת יותר חלקים שמרכיבים את העצמי שלי - כך קל לי יותר לאהוב גם את מה שמחוצה לי.
יותר מזה - בלתי אפשרי ליצור קבלה אמיתית, כנה ומלאה של המציאות החיצונית כאשר יש התנגדות וחוסר קבלה של העצמי. אם אין לי מקום לכל החלקים שמרכיבים אותי, לא יהיה לי מקום לכל החלקים שמרכיבים את המציאות. אם אני רבה עם עצמי, אני אריב עם המציאות. המקור למריבה עם המציאות הוא לא המציאות הלא נוחה או הלא נעימה. זה לא בגללה . המקור הוא מערכת היחסים שלי עם עצמי ומשום כך, בהתאמה, גם עם העולם.

וכמובן שאני מדברת על קבלה של החלקים שלא קל לקבל, לא של החלקים המרשימים והיצוגיים. קבלה של החלקים שנחשבים ללא מקובלים, לבזויים: קבלה של הקטנוניות, של צרות העין, של התוקפנות, של השיפוטיות וכן הלאה. קבלה של כל החלקים שבעצם מרכיבים, נרצה או לא נרצה, את כל בני האדם באשר הם .

עמדה כזו של קבלה עצמית, קבלה פנימית, סוללת את הדרך לקבלה עמוקה יותר של מציאות החיים, וזו, בתורה - מאפשרת את השמחה וההודיה האמיתיים על מה שיש.

עכשיו,
שני הדפוסים - דפוס הקורבנות ודפוס ההלקאה העצמית קשורים זה לזה. כאשר מתחילים לפרום אחד מהם, השני הולך ונפרם בעקבותיו.
מה שקושר בין השניים הוא הנחת היסוד שמישהו חייב להיות אשם. שמישהו או משהו חייב להיות בתפקיד או בעמדה של ה"לא בסדר". אם אני הקורבן אז הוא "לא בסדר" (או המצב "לא בסדר"). אם אני אשמה אז אני "לא בסדר". מישהו במשוואה הזאת כביכול חייב להיות לא בסדר. אם זו לא אני אז זה הוא, ואם זה לא הוא זו אני, וחוזר חלילה.

כאשר תפסיקי לחוש כל כך אשמה, את באופן טבעי גם תפסיקי לחפש אשמים בחוץ. והמעגל האינסופי הזה ייפסק (או בתור התחלה יאט את סיבוביו).

ומה שניתן לעשות זה בעצם גמילה והתנקות ממוטיב האשמה. זה הדבר הראשון שהייתי מכוונת אליו.

כמובן שגם את הנושא של האשמה יש לקבל כחלק מההוויה האנושית. של כ-ו-ל-נ-ו. אפשר לעדן אותה, לרכך אותה, להתנקות ממנה כמעט לגמרי, לשאוף ליצור דפוסים אחרים. אבל נקודת המוצא שלנו צריכה להיות שזוהי ההתנהלות הרגילה של בני האדם. ככה אנחנו מעוצבים. ככה הנפש שלנו מנסה לשרוד ולהימנע מתחושות של כאב וקַטנוּת. את מכירה מישהו שחף מזה לגמרי לגמרי באופן מוחלט ושלם? אני לא.

ורק כאשר אנחנו עומדים במקום הזה שמבין לחלוטין שזה לא לא-בסדר להתנהל מתוך הדפוסים של קורבנות והלקאה עצמית - אפשר לצאת לדרך. אפשר להתחיל להיפרד מהדפוס הזה באופן נכון ופרודוקטיבי.

אז מה זה הדבר הזה שגורם לנו לאחוז כל כך חזק בדפוס הקוֹרבנוּת?
אני מאמינה שמדובר בערך העצמי שלנו שנפגע אי שם במהלך הדרך האישית שכל אחד מאיתנו עבר במהלך חייו. מוטיב האשמה הוא למעשה מנגנון הגנה שמסייע לנו להתרומם מעל תחושת הקַטנוּת הזאת. אני אומרת 'מנגנון הגנה' כדי להדגיש את העובדה שכרגע אין שם בחירה מודעת. זהו מנגנון אוטומטי לגמרי שהנפש שלנו שולפת כדי "להשאיר את הראש מעל למים". כדי לא לחוש את כאב הקַטנוּת הבלתי נסבל הזה. אנחנו נאחזים בכל כוחנו ומאודנו ברעיון ש'הוא' לא בסדר כדי לחוש, ולו לרגע, שלא אנחנו הם אלה שלא-בסדר. כדי לא לחוש שאנחנו קטנים, חסרי ערך ועלובים. אנחנו מנמיכים אחרים כדי לספק לעצמנו את האשליה שאנחנו גבוהים. לא בגלל שאנחנו באמת לא גבוהים, אלא רק כי אנחנו מאמינים שאנחנו לא גבוהים.
יש שם עוד כל מיני עניינים. התמונה טיפה יותר מורכבת, אבל זה באופן ראשוני וכללי.

תיארתי את כל זה כדי בעצם לומר שעל מנת להיגמל מדפוס הקורבנות ומדפוס ההלקאה עצמית (או רגשות האשמה) ומכל תופעות הלוואי שלהם שתיארת פה בהרחבה - נדרש לטפל בערך העצמי. נדרש לבסס ערך עצמי חזק יותר, ועצמאי יותר שנשען על עצמו ולא נזקק לחיזוקים מבחוץ או להשוואות. אנחנו רוצים לדעת בתוך תוכנו את ערכנו מבלי להזדקק לאינדיקציות חיצוניות.
אני קוראת אותך ואני יודעת שערך העצמי שלך הוא לא "בריצפה" , אבל אני גם מרגישה שאת בהחלט יכולה לטפס למדרגה הבאה שלו. חוויית החיים שלך מאותתת לך שהגיע הזמן ושאת בשלה לזה. על זה הייתי שמה כרגע את הפוקוס.

מה את אומרת?

.
ואולי אוסיף עוד נק' אחת שלא הזכרת-והיא הנק' המעשית-אני גם פשוט רוצה להתייעל. יש הרבה עבודת נפש,אבל זה גם פשוט קשה.אובייקטיבית.

נכון, זה באמת קשה. מול סיטואציית חיים כה מורכבת כדאי ואפשר להתייעל ולרכוש הרגלים חדשים, ואני חושבת שהדף הזה (וכמובן שעוד דפים רבים ואחרים כאן) הם מקור תמיכה נפלא להתייעלות הזאת.

אבל - ההתייעלות הזאת חייבת את הגיבוי של העבודה הפנימית.
לצד רעיונות מעשיים וטיפים להתייעלות אין מנוס בעיני מאותה עבודה פנימית של קבלה עצמית והערכה עצמית שתיארתי. הטיפים הכי נפלאים בעולם לא יחזיקו עבורך לאורך זמן אם את לא תעשי שלום אמיתי וכנה עם מי שאת היא, ואם תמשיכי להתווכח עם מבנה האישיות שלך ועם הנטיות הטבעיות שלך.

לעומת זאת - אני מאמינה שככל שתפסיקי להתנגד לדרכי ההתנהלות הטבעיות שלך ותחיי בשלום עם מי שאת - מידת הקושי שאת חווה תלך ותקטן. וככל שמידת הקושי תקטן כך יהיה לך קל יותר להפנות משאבים פנימיים לרכוש את כל אותם הרגלים חדשים ולהתייעל. ביד רכה ולא ביד קשה. מתוך קבלה אמיתית ועמוקה של מה שיש ולא מתוך שאיפה למושלמות.

[רסיסים_של_אור*]

_אבל - ההתייעלות הזאת חייבת את הגיבוי של העבודה הפנימית.
לצד רעיונות מעשיים וטיפים להתייעלות אין מנוס בעיני מאותה עבודה פנימית של קבלה עצמית והערכה עצמית שתיארתי. הטיפים הכי נפלאים בעולם לא יחזיקו עבורך לאורך זמן אם את לא תעשי שלום אמיתי וכנה עם מי שאת היא, ואם תמשיכי להתווכח עם מבנה האישיות שלך ועם הנטיות הטבעיות שלך.

לעומת זאת - אני מאמינה שככל שתפסיקי להתנגד לדרכי ההתנהלות הטבעיות שלך ותחיי בשלום עם מי שאת - מידת הקושי שאת חווה תלך ותקטן. וככל שמידת הקושי תקטן כך יהיה לך קל יותר להפנות משאבים פנימיים לרכוש את כל אותם הרגלים חדשים ולהתייעל. ביד רכה ולא ביד קשה. מתוך קבלה אמיתית ועמוקה של מה שיש ולא מתוך שאיפה למושלמות._

איזה מילים מרגשות ומדוייקות (כמו גם כל שאר מה שכתבת !!) אני יכולה להעיד מנסיוני שכל פעם שאני מנסה להכנס בעצמי בכח זה לא מקדם שום דבר וכשאני נזכרת לאהוב ולקבל את עצמי השינויים באים בקלות יחסית !! (מזכיר לי עבודה עם אורנה שפרון שעשיתי שהסבירה לי שכשאני עסוקה בלהרגיש לא בסדר זה לא ממש משפר את התפקוד שלי...)

[עירית_לוי]

[טלי_ופיצקה*]

לפני שאני נכנסת לתשובה של עירית,רציתי,לפני שאסחף ואשכח,לענות לאמא שלא רצתה להיות אמא- (אגב,איזה ניק עצוב... )
את שואלת-
מתי אני אמורה להתחיל בכלל למצוא את הבלנס. ?
קודם כל,אין ספק שתינוק קטן זקוק לך.באופן טוטאלי.וזה קשה,וזה מוחלט כל כך,השינוי הזה.וככה זה.זה חלק מהדרך.את צריכה להכנס כל כולך למנהרה האפלה והמפחידה הזו,אבל את תצאי מהצד השני. את תצאי משם אמא . יישות חדשה שלא הכרת,שתשרת אותך -על כל מנגנוניה-במשימת גידול הילדים שלך,עד שייגדלו...(אני מאוד ממליצה לקרוא את "המוח הנשי". היא מסבירה את זה מאוד יפה.)
מתי זה מתחיל להשתנות?
לדעתי,בדיוק כמו שרוזמרין כתבה,ואני רוצה לחדד ולהוסיף,זה אמור לקרות,כשהילד מסמן לך שזה קורה.
זה מתחיל עם היכולת התנועתית.ברגע שהתינוק יודע לזחול,ומסוגל להתרחק ממך-משם,צריך להתחיל לחפש את הקו הדק הזה.
מתישהו,היא תנסה להתרחק ממך.ושם-את תצתרכי לא לרדוף אחריה.
מתישהו,היא תרצה לנסות להתלבש לבד.ואת תצתרכי לא לנסות להלביש אותה...
או לחתוך לבד,או לסחוב,או כל דבר אחר שהיא תנסה לעשות כדי להשיג את העצמאות שלה,ושם-
נכנסת "הורות יתר".
ילד שלא נותנים לו את זה,ורודפים אחריו,בד"כ,נסוג,ואז מתחיל ה:"תלבישי לי. תביאי לי. את.את.את!"
וזה לא פשוט.זה נסיון גדול. הרבה פעמים,בבוקר,כשחייבים לצאת,אין לך את הזמן לתת לה 20 דק' ללבוש לבד חולצה.(והיא יכולה לעבוד על זה 20 דק'!)ואז אני מלבישה אותה.ואז היא באמת דורשת אח"כ-את!
וזה מן ריקוד כזה,של לחבוק-להדוף.(להדוף לא במובן שלילי,אלא כמו שדוחפים מאחורה ילד שמנסה ללמוד לנסוע לבד על אופניים...)

טוב,רוזמרין באמת כתבה את זה יפה-
הורה שתמיד מוכרח להראות לילד מה נכון, איך נכון ולסלול לו את הדרך.
אז לא אוסיף עוד בינתיים...

[טלי_ופיצקה*]

עירית,וואו.
דייקת מאוד.
קודם כל,אני מודה לך.על הזמן,תשומת הלב,ועל המילים היפות.
את צודקת,ואני מעתיקה לי את 3 משפטי המפתח,שהם התמצית מבחינתי:

ככה הנפש שלנו מנסה לשרוד ולהימנע מתחושות של כאב וקַטנוּת.

לבסס ערך עצמי חזק יותר, ועצמאי יותר שנשען על עצמו ולא נזקק לחיזוקים מבחוץ או להשוואות. אנחנו רוצים לדעת בתוך תוכנו את ערכנו מבלי להזדקק לאינדיקציות חיצוניות.

הטיפים הכי נפלאים בעולם לא יחזיקו עבורך לאורך זמן אם את לא תעשי שלום אמיתי וכנה עם מי שאת היא, ואם תמשיכי להתווכח עם מבנה האישיות שלך ועם הנטיות הטבעיות שלך.


ועכשיו להתייחסות:

1- להימנע מתחושות של כאב וקַטנוּת. -זה כל כך עמוק מה שאת אומרת.כששאלת-
את מכירה מישהו שחף מזה לגמרי לגמרי באופן מוחלט ושלם?
חשבתי:כן! צדיקים.
כשהייתי בגיל נעורים,שנאתי את המושג "תשובה" "לעשות תשובה"...חודש אלול,חודש התשובה,היה עושה לי בחילה.(מי שלמדה במוסדות חינוך דתיים מבינה למה...)כל האסוציאציה של אשמה-אשמה-אשמה. כאילו כל המרבה באשמה,הרי זה משובח.
אבל זה כל כך לא כך.
בבגרותי,כשגיליתי מחדש את היהדות,הבנתי שאין לזה קשר לאשמה.
תשובה אמיתית זה בדיוק זה-
תחושות של כאב וקַטנוּת.
כאב - על שהתרחקת ממושא אהבתך.
קטנות - מעצם היותך.
ואני חושבת,שצדיקים אמיתיים,מסוגלים להתקרב לבורא בצורא מוחלטת כל כך,כי הם לא נמנעים מהתחושות האלו.
להיפך.
הם מומחים בהם.הם הגיעו למדרגות גבוהות ומשוכללות בתחושות האלו.
כי הרי כאב וקטנות-
הם תמצית קיומינו על פני האדמה.
לא?
והם לא רעים.להפך.
הם פותחים פתח לקבל מחילה,וסיוע מלמעלה.
ובדיוק הבוקר,אחרי שקמתי מדוכאת נורא,פתחתי ספר שנקרא "תקנת השבים"(סימן ו',ר' צדוק הכהן מלובלין) וקראתי:
"וזהו שורש ישראל שהם עניים ודלים שאין להם כלום....
...שנאמר-"דלותי ולי יהושיע"-דמפני כן,ולי יהושיע, מפני שאני דלה ועניה..."

ויש שם מאמר ארוך ומעלף על זה,אבל לא אלאה אתכן...

ובכל מקרה-אלו מילים גבוהות,והבנה עמוקה,אבל מילים-מילים-מילים...
רוצה להוריד את זה ללב!
לשחרר את האשמה.לא לטייח את הכאב והקטנות. לקבל אותם.ומשם-לצפות לישועה.

2- לבסס ערך עצמי חזק יותר, ועצמאי יותר שנשען על עצמו ולא נזקק לחיזוקים מבחוץ או להשוואות. אנחנו רוצים לדעת בתוך תוכנו את ערכנו מבלי להזדקק לאינדיקציות חיצוניות.
נכון מאוד.זו נק' רגישה אצלי,וגם אצל בן-זוגי.
שנינו לא ממש טובים בזה...
הייתי מאוד שמחה "לעלות שלב" כמו שאת אומרת.

3- הטיפים הכי נפלאים בעולם לא יחזיקו עבורך לאורך זמן אם את לא תעשי שלום אמיתי וכנה עם מי שאת היא, ואם תמשיכי להתווכח עם מבנה האישיות שלך ועם הנטיות הטבעיות שלך.
גם זה,נכון ומדוייק כל כך.
מה שהכי תפס אותי בכל מה ש אחת כתבה,זה:"יו,איך היא מכירה את עצמה כל כך טוב?"
קינאתי ביכולת לזהות את הנטיות שלך,את הכוחות שלך,ןלדייק לפי זה.
יש לי בהחלט נטיה להפריז,לא לשים לב מתי אני רעבה,מתי התעייפתי,מתי מספיק. לא לזהות מה יפיל אותי,מה נכון לי...
ואני מחזיקה מעצמי בנאדם מאוד מודע...ובכל זאת...
באמת יש בי משהו כזה-שלא מספיק מכיר את הכוחות\נטיות\כשרונות\חולשות\העדפות מספיק.
וכמו שאת אומרת-אני באמת רבה הרבה עם הנטיות שלי.מנסה להיות כל מני דברים.לא יודעת מספיק מה נכון לי,מה לא...

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

לענות לאמא שלא רצתה להיות אמא?- (אגב,איזה ניק עצוב... )
כנראה זה נשמע ככה, אבל זה בא דווקא ממקום של אמת, קבלה ואפילו גאווה. תסתכלו סביבנו, כמה נשים כן רוצות להכנס להריון ולא מצליחות. אני, לעומת זאת שמרתי על עצמי (לא מספיק (-: ), גופי לא נראה מהפוריים ביותר (רזה ביותר), גיל לא צעיר, ולמרות כל זאת האפרוחית בחרה לבוא לעולם דרכי (אני לא דתיה, אבל מאמינה שיש דברים מעבר).
שאלתי לא באה מרצון לחופש, או התבאסות מהשינוי. היא באה מתוך רצון לעשות כמה שפחות טעויות.

היא הגיע לשלב של זחילה, בדיוק השלב שהבנתי שאני כן צריכה לשחרר אותה קצת, ואני מרגישה שאולי אני לא עושה את זה מספיק. הרבה מפחד - היא מכניסה כל דבר לפה, הבית שלי לא הכי בטוח לילדים (בן זוג מאוד לחוץ לא ממש עוזר לי להתגבר על פחדיי). ב"עקרוןהרצף" היא כותבת על הבור שהילדים משחקים ליד - אין סיכוי שהייתי עומדת בזה. הבנתי את הרעיון, זה מסתדר מבחינת ההיגיון, ובכל זאת אני לא מרגישה שאני מצליחה ליישם אתת זה.
פה אני מחפשת את הבלאנס. האם לתת לה להכניס כל דבר לפה??? מה כןן מה לא?? ואיך אני עושה את זה בלי להיות מעליה כל הזמן???

[עירית_לוי]

_כאב - על שהתרחקת ממושא אהבתך.
קטנות - מעצם היותך.
ואני חושבת,שצדיקים אמיתיים,מסוגלים להתקרב לבורא בצורא מוחלטת כל כך,כי הם לא נמנעים מהתחושות האלו.
להיפך.
הם מומחים בהם.הם הגיעו למדרגות גבוהות ומשוכללות בתחושות האלו.
כי הרי כאב וקטנות-
הם תמצית קיומינו על פני האדמה.
לא?
והם לא רעים.להפך.
הם פותחים פתח לקבל מחילה,וסיוע מלמעלה._

נכון, את מדברת פה על ענווה, על חוויה של קַטנוּת מול הבריאה, ועל הכרה במגבלות של הרובד הארצי שלנו. זו אכן נקודה מאוד חשובה כי היא מאפשרת להיעזר, להיתמך ולהיפתח לרבדים נוספים מלבד הרובד הארצי הנראה לעין ומלבד הרובד הרציונלי. ואולי עוד יותר חשוב מזה – היא מאפשרת להתחבר לחוויה של היותנו חלק מהבריאה. לחוויה של מלוא עוצמתנו האמיתית. כך בכל אופן אני תופסת את זה.

נקודה נוספת חשובה שאת מזכירה היא ההכרה בזה שהחיים כאן על פני האדמה כוללים בתוכם כאב.
אני מאמינה שעל מנת לחיות את החיים האלה בעוצמה - עם היכולת והמיומנות להשתחרר ממשקעים וממטענים שצברנו עד לרגע הנוכחי, ועם היכולת להפסיק לצבור משקעים כתוצאה מהתנסויות החיים העכשוויות - אין מנוס מלהסכים לפגוש את הכאב. לפגוש אותו מתוך עוצמה ובחירה ולא מתוך קורבנות. לפגוש אותו מתוך הידיעה שעצם המפגש עימו הוא מזכך ומרפא ומנקה אותנו ממנו. מתוך הידיעה שעצם ההסכמה היא זו שמחזקת אותנו ובונה את אותו חוסן פנימי שכולנו כמהים לו.
בהמשך ארחיב על דרך אפשרית לעבוד באופן מודע עם הכאב ולעשות זאת.

אבל לפני כן אני רוצה לחדד כאן נקודה אחת. חשוב מאוד להבחין בעיני בין תחושת הקַטנוּת מול הבריאה שאת דיברת עליה - לבין תחושה של אפסות וחוסר ערך. חשוב מאוד לא להתבלבל בין שתיהן כי זה יכול להטעות .

תחושת הקַטנוּת הזו (של אפסות וחוסר ערך) איננה אמיתית. כלומר, לא זו המהות האמיתית שלנו שעימה אנחנו צריכים להשלים. כמובן שכדאי לקבל את החוויה הזאת כנקודת מוצא נוכחית (בדיוק כפי שכדאי לקבל כל נקודת מוצא על מנת להצליח לנוע ממנה הלאה) - אבל זו בהחלט תחושה וחוויה קיומית שכדאי ושאפשר לשחרר ולשנות.

_רוצה להוריד את זה ללב!
לשחרר את האשמה.לא לטייח את הכאב והקטנות. לקבל אותם.ומשם-לצפות לישועה._

מעולה. הנחישות הזו שלך היא צידה חשובה למסע מסוג כזה.
אז קדימה:
כאמור, על מנת להיגמל מנטייה להאשים (את עצמנו ואת האחרים. זה הרי היינו הך), כדאי לעבוד על ביסוס הערך העצמי.
ככל שאנו מעריכים יותר את עצמנו אנו פחות נוטים להאשים את עצמנו, ואנו נדרשים פחות ל"קביים" של הקטנת והאשמת האחרים על מנת לחוש בעלי ערך.

שני אלה - הקטנת עצמנו והקטנת האחרים - הם מנגנוני הגנה וחשוב מאוד להתייחס אליהם כאל כאלה ולא כאל פגם באישיות. חשוב מאוד-מאוד שאת תתייחסי אל עצמך בתהליך הזה לא כאל מישהי בעלת פגם או קלקול אלא כאל מישהי עם משקע ישן שיש לשחרר.

זוהי התייחסות מעצימה ומכבדת שלך כלפי עצמך - שעושה שני דברים:

1. היא זו שמאפשרת את השינוי. זלזול שלך בעצמך או בדפוסים שלך לא מאפשר את השינוי ומקבע את המצב.
2. היא מתחילה לטפטף לתוך המערכת שלך לאט לאט את ההכרה בערך שלך. היא עוזרת לך לבסס בתוכך, בעומק, את ההבנה שאת נפלאה ונהדתר בדיוק כפי שאת. שאין בך שום פגם.

לכן, אם לא ברור לך עד הסוף מדוע וכיצד הם משמשים אותך כמנגנוני הגנה, ואם את עדיין במידה מסויימת מתייחסת אליהם ואלייך בנוקשות ושיפוטיות במקום בחמלה – יהיה חשוב להתעכב על הנקודה הזו. תבדקי איך את מול זה (כלומר, כמה חמלה והבנה יש בך כלפי הדפוסים שלך), ואם את מגלה שדרושה לך הרחבה והעמקה, אמרי לי ונרחיב.

ואז, מנקודת מוצא רכה וחומלת כזו אפשר לצאת לדרך.
אני מציעה לעבוד על זה משני כיוונים במקביל: מבפנים ומבחוץ. לחזק את הערך העצמי מבפנים ולהיגמל מהתלות של הערך העצמי בעולם החיצון. זו הדרך הכי יעילה בעיני. שתי התנועות המקבילות הללו של פנים וחוץ תומכות ומפרות זו את זו.

העבודה על הפּנים כוללת את מה שאת קראת לו אי-טיוח הכאב: כלומר - הסכמה לפגוש את כאב הערך הנמוך על מנת לעבור דרכו ולהתנקות ממנו.
המפגש עם הכאב יהיה ממקום של אי-הזדהות, של עוצמה, ולא של קורבנות. המטרה שם תהיה לא לגרום לך לסבל אלא לאפשר לך להתנקות ולהתחזק. והמפגש הזה גם יהיה ממקום שמרגיש מספיק חזק ושיודע שאת יכולה להכיל את המפגש הזה מבלי להתפרק.

כשלב מקדים לזה כדאי לזהות ולהכיר לעומק את כל המנגנונים האוטומטיים שלך שמסייעים לך להימנע מהמפגש עם הכאב. וזו למעשה תהיה גם תחילתה של הגמילה מהתלות ב-בחוץ. ככל שתכירי יותר ויותר טוב את נתיבי הבריחה שלך מהחוויה המכאיבה, ותכירי בהם כנתיבי בריחה, כך בהמשך יהיה לך יותר קל להישאר ולא לברוח. השלב המקדים הזה בונה את התשתית למפגש עם הכאב.

למעשה, אני מציעה לך להתבונן על עצמך במשך כמה ימים ולבדוק כיצד נראים ה"פלסטרים" שלך ששומרים עליך שלא תחושי חסרת ערך (אפשר גם לקרוא להם "משככי כאבים ). זה יכול להיות הקטנה והאשמה של אחרים (בפניהם, בפני גורם שלישי, או רק בתוכך), זה יכול להיות דברים שאת מספרת לעצמך על עצמך כדי להזכיר לך למה את "שווה". ה"פלסטרים" יכולים להיות מעשים, אמירות או מחשבות, מול עצמך או מול העולם.

את יכולה לערוך רשימה של ה"פלסטרים" שזיהית, ואת יכולה גם סתם להתבונן מבלי לרשום. בהתחלה את תזהי אותם לאחר מעשה, ובהמשך גם בזמן אמת. מה שחשוב כאן זה לזהות אותם בזמן אמת כ"פלסטרים" אבל מבלי לשפוט אותם או אותך ביחס לשימוש בהם. אי-השיפוטיות היא נקודה חשובה, בטח כבר הבנת מדוע. יש סיכוי שבהתחלה כן יעלה שיפוט. גם אותו את רק מזהה ולא שופטת את עצמך על עצם השיפוט. תזכרי: זה מנגנון אוטומטי, זה לא מכוונה רעה וזה לא מוריד מערכך.

תבדקי אם את מתחברת לדברים הללו. מה שלא מדוייק לך – נדייק, ומה שלא בהיר עד הסוף – נבהיר.

[טלי_ופיצקה*]

עירית יקרה!
שוב,לא יכולה להמנע מלהודות לך.זה פלא בעיני,היכולת והמוכנות להקדיש בצורה רצינית כל כך,זמן,קשב,רגש-למישהו שאת לא מכירה בכלל,ולא רק לאחד...תודה.
אמרת:
זלזול שלך בעצמך או בדפוסים שלך לא מאפשר את השינוי ומקבע את המצב.

ואם את עדיין במידה מסויימת מתייחסת אליהם ואלייך בנוקשות ושיפוטיות במקום בחמלה.

כמה חמלה והבנה יש בך כלפי הדפוסים שלך.

אוווץ'...יש.הרבה שיפוטיות,וכעס-עליהם.על הדפוסים.נטיה לחפור ולהאיר בפנס על כל חולשה שמוצאת.
ה"מודעות" הזו שציינתי,מכוונת על זה בעיקר.אני בלשית חובבת של דפוסים שליליים....וכועסת על עצמי. וגם מזלזלת.לא באופן נוראי,אבל בהחלט לא הייתי קוראת לזה חמלה.,או כבוד.או הבנה.
אז בהחלט יש מה לעבוד שם.

ככל שתכירי יותר ויותר טוב את נתיבי הבריחה שלך מהחוויה המכאיבה, ותכירי בהם כנתיבי בריחה, כך בהמשך יהיה לך יותר קל להישאר ולא לברוח.
אני רוצה שתדייקי לי יותר-את מדברת על הכאב המסויים-של תחושת חוסר הערך?
כי את מדברת פה על שרשרת של תחושות: קודם יש את תחושת חוסר הערך,ואז מגיע כאב כתגובה על התחושה הזו,ואז נסיון לכסות\לשכך את הכאב-הבנתי נכון?
ואת הציעה להתבונן על נסיון הטיוח.השאלה היא,האם אזהה שזו הסיטואציה?האם אזהה שיש כאן בור שכתוב על השלט שלפניו:"זהירות!תחושת חוסר ערך!"ואז אדליק את פנסי ההתבוננות,ואראה מה אני עושה\חושבת כדי לברוח משם?כי נראה לי שהבעיה היא לא לזהות על מה הפלסטר מכסה...לא לזהות שיש כאן פלסטר בכלל...
כי הדוג' שנתת-האשמה,והקטנה של אחרים-אני לא מזדהה איתה כל כך,וגם לא עם נסיון להזכיר לעצמי "מה אני שווה..."אז אני שואלת את עצמי-מה הסגנון שלי?...איך נראים המנגנונים שלי? אני חושבת שאולי אני כל כך בורחת מזה,שאני בכלל לא שמה לב שהתחושות האלו עולות בכלל.לא רואה את הפצע,ולא רואה את הפלסטרים. אז על מה להתחיל להתבונן?...

זה מזכיר לי,ששמתי לב השבוע שיש לי מנגנון בריחה רציני מאוד בנושא של ניהול זמן. מה שאני עושה עם הבקרים שלי-שזה לכאורה הזמן שלי להיות "יעילה"...(למרות שאני עם תינוקת בבית...-הנה,מצאתי את מי אני מאשימה... ) סביב העניין הזה,יש לי עניין רציני.נראה לי שהערך העצמי של כרוך הרבה ב-מה אני עושה . אני מרגישה מאוד חזק שאני נמלטת שם מלהרגיש משהו,אבל אני לא יודעת מה...(אני מעבירה את הבוקר הרבה פעמים במאבק פנימי מתיש,שבסופו אני תמיד תשושה,וכועסת על עצמי... )
זה נראה לך אותו דבר?
זה שייך?

[סגו_לה*]

טלינקה,רוצה להאיר עוד נקודה.
חלק מהשיפוטיות (גם שלי,מזדהה מאוד למרות תהליך שאני כבר בתוכו)
הוא מהמקום שמודד הערכה עצמית ביחס ישיר לכמות של עשייה
את לא יותר טובה אם הספקת יותר ואת לא שווה פחות עם עבר בוקר שלם בו היית בפשטות עם הקטנה,קוראת,חולמת או גולשת באופן טבעי
ברגע שתשחררי את המשוואה הזאת העשייה לא תהייה תלויה בכלום,שהיא תקרה היא תהיה נקיה מציוני שבח או הלקאה שלא תעמוד במדדים שאנחנו בעצמינו המצאנו
זה סולם דפוק,לא אמיתי שרק מביא תסכול ותחושת החמצה,אז וואלה,אולי לוותר עליו...?.

[אחת*]

סגולה אני לא ממש מסכימה איתך.

את מדברת על הלהיות לעומת הלעשות ובעניין הזה יש מין האמת שאיזון עוש הטוב לנשמה. לא צריך להתנהל כמו נמלות פעלתניות ומאידך להתנהל כמו בודהיסט כל היום מתרכז בהוויה שלו גם לא עושה טוב לנשמה ולחיים.

זה לא קשור לשווה או לא. יש מטלות שצריכות להעושת ואי קיומן ראשית - לא מעלים אותן, ושנית מייצר תסכול הגיוני. שלא צריך להסביר אותו או להקל עליו.

כשיש פער בין מה שאנחנו צריכים לעשות -בדגש על צריכים כי החיים מזמנים הרבה צרכים - בין היכולת שלנו להתגייס לשם כך.
אז אפשר להנמיך ציפיות ולנקות פחות ולחיות עם זה טוב (כמוני),
ואפשר לקחת עזרה בתשלום,
ואפשר לעבוד על עצמך כך שתהיה לך מספיק חיוניות לעשות מה שצריך - כול פלייליידי וכו'
ולעבוד על להפעיל אחרים, לשחרר - ילדים בן זוג, מי שלא יהיה,
ואפשר לקחת כדורים, כי הרבה אי עשייה נובעת מדכאון או הפרעת קשב
ואפשר לנסות לחיות בשלום עם זה שהרבה ממשימות התחזוקה של החיים אפרוריות וסיזיפיות וזה בסדר שתמיד "יש עוד"
ואפשר לרכוש מכשירי עזר

מהמ שהבנתי מטלי ופיצקה - זה לא המצב הקיצוני של האישה שעובדת 12 שעות ביממה ולא נחה לרגע ואחכ מתוסכלת כי הסדינים לא מגוהצים, ואנחנו פה להזכיר לה שמותר.
זה המצב הרגיל שתופס את רובנו המכריע, ובו לא רק בבית, גם בלימודים, בעבודה, בחיים - יש איכסה שצריך לעשות וכן צריך להתמודד עם מצד אחד לעשות ולעשות היטב ומצד שני - להקל כי לא תמיד כל העשייה הזו הכרחית.

מה שלא נעשה - בסופו של דבר ישנם חיים ועל מנת לחיות ואולי להתקדם ולהתפתח יש מטלות שצריך לעשות גם אם לא בא לנו. ותמיד יהיו כאלה. ויהיו הרבה.
אז את הפער הזה שבין רשימת מה לעשות לבין ההתחרבשות אני מכירה וזה פער מתסכל.

יש אנשים שיכולים למשוך אי עשייה ברמת דחיינות כרונית שפוגעת בהם קשות כלכלית, נפשית והדבר שמדרבן אותם אלו בדיוק המשפטים האלה, שחשוב להירגע ולהנות ולהיות. הכל חשוב. זה בדיוק העניין. ויש רגעים שיותר נכון יהיה להציע עזרה פרקטית ולא לנסות למסמס את התסכול, כי תסכול מצביע על צורך למצוא פיתרון, לטפל, להתיר אותו, ואם הוא מתגבר ומכלה ומתיש אז בכלל.

[עירית_לוי]

טלי, בשמחה רבה.

.
_אוווץ'...יש.הרבה שיפוטיות,וכעס-עליהם.על הדפוסים.נטיה לחפור ולהאיר בפנס על כל חולשה שמוצאת.
ה"מודעות" הזו שציינתי,מכוונת על זה בעיקר.אני בלשית חובבת של דפוסים שליליים....וכועסת על עצמי. וגם מזלזלת.לא באופן נוראי,אבל בהחלט לא הייתי קוראת לזה חמלה.,או כבוד.או הבנה.
אז בהחלט יש מה לעבוד שם._

כן, זה מרגיש כמו משהו שאת נשאבת אליו והוא חזק ממך.
זה הרגל שמאוד כדאי להשתחרר ממנו. כבר כתבתי מדוע, אבל חשוב לי להתעכב על זה ולהדגיש את זה שוב - כדאי לשחרר אותו קודם כל משום שהוא מקבע אותך במַקום מול השינויים הפנימיים שאת רוצה ליצור. את לא יכולה לזוז סנטימטר קדימה עם התייחסות עצמית כזאת. ושנית, כי זה מחליש אותך מאוד. זה כמו לטפטף לעצמך רעל באופן קבוע. כל פעם טיפונת. זה לא הורג אבל לאורך זמן זה מכַלה את המערכת. במקרה הזה זה מכַלה את הערך העצמי. את לא מגיעה למקום אליו את רוצה להגיע אלא לכיוון ההפוך.

גם אם זה הרגל שמרגיש לך "חזק ממך" אפשר בהחלט לשחרר אותו. בואי נתחיל מלבדוק מהו המנגנון שמניע את ההרגל הזה:

בואי נניח שלמשך יום שלם אחד על מוותרת על ה"זכות" לזלזל ולכעוס עלייך ועל הדפוסים שלך. לחלוטין. (את לא אמורה באמת לעשות את זה אלא רק לדמיין שאת עושה את זה). נסי לדמיין אותך בתוך החוויה הזאת ותבדקי אילו רגשות עולים בך שם? אילו תחושות פיזיות עולות בך? אל תחשבי על זה יותר מדי, אל תנסי לנתח מה קורה לך שם. פשוט "שימי" את עצמך שם ותבדקי מה עולה בך באופן ראשוני ומיידי.
.

_אני רוצה שתדייקי לי יותר-את מדברת על הכאב המסויים-של תחושת חוסר הערך?
כי את מדברת פה על שרשרת של תחושות: קודם יש את תחושת חוסר הערך,ואז מגיע כאב כתגובה על התחושה הזו,ואז נסיון לכסות\לשכך את הכאב-הבנתי נכון?_

כן, כאב ספציפי של ערך נמוך. זוהי לא סתם תפיסה עצמית, או אמונה ביחס לעצמך, או מחשבה - זו תפיסה שכרוך בה כאב. כאב שהוא גם רגשי, וגם פיזי. הרישום של הכאב יושב גם ברובד בפיזי וגם ברגשי. כאשר מסכימים לפגוש את הכאב (על מנת לרפא אותו) ופוגשים אותו באופן ישיר ובלתי אמצעי, הרבה פעמים ניתן ממש לחוש אותו ברמה הגופנית. להסכים לפגוש את הכאב, פירושו להרגיש אותו גם רגשית וגם פיזית. הסכמה ברובד הפיזי יכולה להיות למשל נשימה והתרחבות במקום התגובה האינסטינקטיבית של התכווצות והתקשחות.

לגבי שרשרת התגובות - אני מאמינה שקודם מופיע הכאב הפיזי (כמובן שלא תמיד אנו ערים לו), ואחר כך מופיעות יחדיו החוויה הרגשית והמחשבה. לפני שנים, כשניסיתי את זה על עצמי בפעם הראשונה והסכמתי לפגוש כאב מסויים, זה היה כאב ה"לא אהובה" - כתוצאה מהתרגול היו סיטואציות שבהן, באופן מובהק, קודם כל הרגשתי כאב מפלח את בית החזה שלי ורק כמה עשיריות שנייה אחרי זה הבנתי שבעצם מה שיש פה זה שאני חושבת/מבינה/מפרשת (בטעות או לא בטעות) שאני לא אהובה פה בסיטואציה.

מבחינת ההימנעות והפלסטר - הוא יכול לבוא כאמצעי מניעה כדי מראש לוודא שלא נחוש כאב, או כמשכך כאבים אחרי שכבר נזרקנו אל תוך הכאב. הוא יכול לבוא גם לפני וגם אחרי.
למשל, על מנת לא לחוות כאב של ערך עצמי נמוך את יכולה באופן מתמשך להביט על הסובבים אותך כעל אשמים ולא בסדר ולהיות קורבן שלהם: כדרך חיים, כאמצעי מניעה. או מצד שני את יכולה למשל להגיע למסיבה, לפגוש הרבה אנשים, בתגובה למפגש "להיזרק" לחוויה של "אני פחות שווה, אני חסרת ערך" - ואז כדי לשכך את הכאב הזה את יכולה למצוא את עצמך מבלה את כל הערב בהעברת ביקורת על כל אחד מהנוכחים (בינך לבינך או באוזני מישהו אחר).

האם זה ענה לך על השאלה?
.

_ואת מציעה להתבונן על נסיון הטיוח.השאלה היא,האם אזהה שזו הסיטואציה?האם אזהה שיש כאן בור שכתוב על השלט שלפניו:"זהירות!תחושת חוסר ערך!"ואז אדליק את פנסי ההתבוננות,ואראה מה אני עושה\חושבת כדי לברוח משם?כי נראה לי שהבעיה היא לא לזהות על מה הפלסטר מכסה...אלא לזהות שיש כאן פלסטר בכלל...
כי הדוג' שנתת-האשמה,והקטנה של אחרים-אני לא מזדהה איתה כל כך,וגם לא עם נסיון להזכיר לעצמי "מה אני שווה..."אז אני שואלת את עצמי-מה הסגנון שלי?...איך נראים המנגנונים שלי? אני חושבת שאולי אני כל כך בורחת מזה,שאני בכלל לא שמה לב שהתחושות האלו עולות בכלל.לא רואה את הפצע,ולא רואה את הפלסטרים. אז על מה להתחיל להתבונן?..._

אם כך, בשלב הראשון אני מציעה להתבונן על עצמך ולנסות לזהות מה מניע אותך לפעולה. מדוע עשיתי עכשיו כך וכך? מה היתה הסיבה העמוקה או האמיתית לפעולה/למחשבה הזאת?
להתחיל להכיר את עולם הסיבות שקיים ברקע. אני חושבת שזה ייתן לך גישה ראשונית טובה להכרת המנגנונים שלך.
מה דעתך?
.

_אני מרגישה מאוד חזק שאני נמלטת שם מלהרגיש משהו,אבל אני לא יודעת מה...(אני מעבירה את הבוקר הרבה פעמים במאבק פנימי מתיש,שבסופו אני תמיד תשושה,וכועסת על עצמי... )
זה נראה לך אותו דבר?
זה שייך?_

כן, זה שייך.
כאשר את לא "עושה" - כתוצאה מזה את נזרקת לחוויה של ערך עצמי נמוך. עולות שם פרשנויות שלך לגבי עצמך שגורמות לך להיזרק לשם. למשל - "בגלל שאני לא עושה למרות שהבטחתי לעצמי - אני לא שווה/אני לא מספיק טובה/אני דפוקה/חלשת אופי".
ואז, כדי להימלט מהכאב הזה את מלקה את עצמך וכועסת על עצמך. אני חושבת שההלקאה מספקת לך אשליה של "אני בכל זאת טובה ובסדר, כי הנה, אני מלקה את עצמי, אני מענישה את עצמי, אני יודעת שאני לא בסדר. אם הענשתי את עצמי כך אז בטח בפעם הבאה אני כבר אשתנה ואהיה בסדר". משהו בסגנון הזה.

שימי לב שההתנגדות לעצמך וההלקאה העצמית זוללות הרבה מהמשאבים הנפשיים והפיזיים שלך. לא סתם את מסיימת בוקר כזה כשאת תשושה לגמרי. זה ממחיש לך מאוד את הנקודה איתה פתחתי של חוסר היעילות הגדול שבגינוי ובאי הקבלה של הדפוסים והנטיות הטבעיות.

זו בריחה מחוויה של כאב שיש לה מחיר גדול. הכוונה בתהליך הזה היא שאת תגלי, ההדרגה, שאת יותר ויותר מסכימה לפגוש את הכאב באופן ישיר ופחות ופחות מוכנה לשלם את המחירים של ההימנעות מהמפגש.

[טלי_ופיצקה*]

בואי נניח שלמשך יום שלם אחד על מוותרת על ה"זכות" לזלזל ולכעוס עלייך ועל הדפוסים שלך. לחלוטין.
נסי לדמיין אותך בתוך החוויה הזאת ותבדקי אילו רגשות עולים בך שם? אילו תחושות פיזיות עולות בך? אל תחשבי על זה יותר מדי, אל תנסי לנתח מה קורה לך שם. פשוט "שימי" את עצמך שם ותבדקי מה עולה בך באופן ראשוני ומיידי.

התפיסות,הקשיות הולכת.ילדה קטנה,רפיוה,רופסת,עצלנית,וזקוקה לעזרה,ושמחה.רגועה.מסכנה.אוזלת יד.

אני חושבת שההלקאה מספקת לך אשליה של "אני בכל זאת טובה ובסדר, כי הנה, אני מלקה את עצמי, אני מענישה את עצמי, אני יודעת שאני לא בסדר. אם הענשתי את עצמי כך אז בטח בפעם הבאה אני כבר אשתנה ואהיה בסדר".
זה מאוד מדוייק.
מה אהיה בלי זה?
בלי האמונה של-הנה,אני כועסת על עצמי,משמע אשתנה בקרוב?אם אכעס מספיק חזק,מחר,אהיה אחרת?
מה,פשוט אניח לזה?לפגמים שלי?
אז מה יוביל אותי לשינוי?...

אני חושבת שאפשר לקחת את הבקרים,ואת ההתנהלות שלי בתוכם כנקודת מוצא להתבוננות.הרגשות שם עזים,אני יכולה לראות את הדפוס-את ההתחמקות,את האשמה,את הכעס,את הזלזול...
אוי....<אנחה יהודית עמוקה>.

ואני מזדהה גם עם מה שאחת אומרת-הבעיה היא באמת דחיינות.וכל מה שהיא אומרת-על העבודות הסזיפיות שצריך לעשות,והמטלות...שבגלל ההתמרחות נדחות,ונדחות,ומעיקות...
ואין ספק שזו בעיה.ואין ספק שכדאי לפתור אותה.
השאלה היא איך.ומאיזה מקום.ועד כמה הפתרון יהיה בר קיימא.
כי הנה-אני יודעת שיש דחיינות.אני מתוסכלת ממנה.אני רוצה להשתנות.והמטלות שאני דוחה הן מטלות שקשורות לדברים שאני בחרתי בהן-שקשורות לעסק,שאני אוהבת(אך לא מטפחת מספיק...)ולעוד דברים שאני רוצה בהם.
ובכל זאת,זה לא קורה.
למה אני מוצאת את עצמי מתחמקת מהן,במקום להסתער עליהן?
יש משהו פנימי,שלא נותן לי להסתער עליהן בחדוות עשיה.
יש משהו שגורם לי להמרח על הדברים הפחות חשובים.לברוח.
ומאידך-גם בימים שאני "נמרחת",ו"מרפה"-נותנת לעצמי לעשות דברים שאני "נהנת מהם" במקום את הדברים ה"חשובים",אני לא נהנת-כי אני עסוקה בהלקאה עצמית על הבזבוז זהן,כך שלעולם אני לא יוצאת מורווחת...אני תמיד מפסידה בהתנהלות הזאת...
אז שניכם צודקות-סגו לה,ואחת-
כדאי לוותר על ההלקאה המייסרת הזו,והמיותרת,
וכדאי גם להתרפא מההתמרחות.
ואני מקווה שעירית תאיר לי את השביל,שישחרר אותי משניהם גם יחד...

[עירית_לוי]

התפיסות,הקשיות הולכת.ילדה קטנה,רפויה,רופסת,עצלנית,וזקוקה לעזרה,ושמחה.רגועה.מסכנה.אוזלת יד.

מה שאת מתארת כאן בגדול זו חוויה של חולשה. ואני יכולה לשער שהחוויה הזאת של רפיסות וחולשה מפחידה אותך מאוד.
את מעדיפה להימנע ממנה, ואת מעדיפה ליצור לעצמך חוויה של אני "מוחזקת" ואני בשליטה באמצעות נוקשות וההלקאה העצמית.

מה שאני רוצה להציע לך לשקול (שוב ) זה שאולי זו אשליה. כלומר, החוויה שאת מספקת לעצמך באמצעות ההלקאה העצמית - החוויה של החוסן - היא לא חוויה של חוסן פנימי ואמיתי. זהו תחליף חיצוני וחיוור לדבר האמיתי. לאהבה ולהערכה העצמית שאת באמת רוצה לחוש בתוכך. אשליה נוספת היא האשליה שאם תכעסי על עצמך מספיק חזק מחר כבר תהיי דגם משופר של עצמך. זו אשליה שנראית ומרגישה מאוד אמיתית, אבל זו חד משמעית אשליה.

האמת היא, כמו שכבר אמרנו, שככל שתגבירי את ההלקאה העצמית - כך גם תעצימי את הנטייה למה שאת קראת "התמרחות" ודחיינות.

עכשיו, את כל זה את יכולה להבין "בראש". את יכולה לשכנע קצת את הרובד הרציונלי שלך שזו אשליה, שזה לא יעיל, שזה רק מזיק ומחליש. את יכולה, אבל זה לא יספיק.
את מי שבעיקר צריך לשכנע כאן להרפות מההלקאה העצמית זה את הרובד הרגשי. הוא זה שמחזיק מעליו את כל ה"בניין" המפואר הזה. כאשר נתחיל לרכך ולמוסס אותו - הבניין עצמו, הדפוס עצמו יתחיל לקרוס.

מה שזה אומר זה שהמערך הרגשי שלך צריך "להשתכנע" ולהסכים לפגוש שני פחדים: הפחד לחוות את עצמך כחלשה, נרפית ורופסת, והפחד לחוות את עצמך כלא מספיק טובה.
ולא לפגוש אותם סתם אלא לפגוש אותם על מנת לשחרר את התפיסות הללו מתוכך. על מנת להפסיק להאמין ולחוות את עצמך ככזאת. כמו שכבר אמרנו - לפגוש על מנת להתנקות.

אני רוצה להציע לך תרגיל קטן שיתחיל לרכך את העניינים, וגם להציף בהדרגה אל פני השטח את מה שמבקש להשתחרר, כדי שתוכלי לעבוד איתו.

מה שאני מציעה זה לפתוח כל בוקר עם השאלה הבאה:
"האם אני מסכימה להיות היום רכה ונחמדה אל עצמי? האם אני מסכימה לדבר אל עצמי היום רק במילים יפות ומעצימות?"

שימי לב שההנחיה כאן היא לא בהכרח להיות רכה אל עצמך כל היום (הרי לא ניתן למוסס דפוס של שנים ברגע) אלא רק לשאול האם את מסכימה.
את לא מנסה לשנות את עצמך בכוח. מותר לך לענות "לא" אם זו התשובה שמגיעה. אל תנסי לכוון לתשובה מסויימת, אלא רק לאפשר לתשובה שבאמת מבקשת לעלות - לעלות.
מה שחשוב כאן זה לא התשובה אלא עצם המפגש שלך עם השאלה, עצם המפגש של האנרגיה שלך עם האנרגיה של השאלה.

(קחי בחשבון שעצם התרגיל עשוי להציף כל מיני רגשות, ביניהם פחדים. אל תיבהלי מהם. זו לא רגרסיה. זה חלק מהעניין. כאמור - הצפה לצורך שחרור).

האם זה מתאים לך?

[סגו_לה*]

אחת,לא הסברתי את עצמי טוב,
אני לא אומרת לא לעשות כלום.
אני אומרת שלא מידת העשייה היא המידה בה אני נמדדת.
כלומר,אנחנו בונים סולמות,מודדים את עצמינו על פיהם ומלקים את עצמינו שאנחנו לא עומדים במדדים האלו,
ואז,כשבאים לעשות משהו,ישר ניצב הסולם-אני מספיק? אני כבר? אני עוד לא...?
וזה מביא לתחושת תסכול,חולשה וההפיך מעשייה.
אף אחד לא נמדד לפי העשייה ברוכה ככל שתהיה.
הנשמה אינה נמדדת,היא גדולה.

שמבינים את זה,יכולים לפעול בלי התניה,רק כי הנשמה מביעה את עצמה בצורה מלאה.
ואם לא עשינו יום אחד,נו שויין....אז יהיה יום אחר לפעול (או שלא)

וזה לא אומר שאני לא אקל על עצמי ואלמד דרכים משמחות לעשיה טובה.

[טלי_ופיצקה*]

זה נשמע פשוט...
או כמו שהסבתות אומרות:"ננסה,מה יש להפסיד?"