הי ילדונת בואי לכאן

בלוג, על החיים שלי, ההתמודדות עם תפקיד של מלצרית מתחילה-אמא לאמי-פוסט דיכאונית-אופטימית-פוסט-צמחונית-קרניבורית מתחילה-מכורה לסוכר ולשוקולד-פוסט בתולה, ועוד הרבה הרבה הרבה.
התמודדות עם גיל הפוסט-טיפשעשרה, עם הבגרות האחרונה, ההכנות לצבא, הכמיהה לחיים באופן, ולחיים בכלל, על העייפות, המחשבות, ההרהורים, הפרפרים והשירים.
ברוכים הבאים, אשמח לראות אתכם.

שלום (-:.

שלום

איזה מצחיק שכבר יש לי תגובה.
חשבתי שיסלקו אותי מכאן מיד.

אבל אתמול, לפני שנרדמתי עם הבגדים,
כ״כ הייתי רוצה לכתוב. ולא לעצמי (לא מצליחה לכתוב רק לעצמי, כבר שנתיים).
רוצה כל כך, צריכה כל כך,
שיהיה לי מקום קטן בעולם. משלי. לתקוע בו דגל קטן. נחלתי הקטנה, הפרטית.
שיהיה לי המקום להיות בו אני, על כל המשתמע מכך. פשוט אני. בלי קשר לאנשים אחרים. ולאיך שהם תופסים אותי. פשוט - לנשום ולנוח.

שלום גם ממני

ברוכה הבאה..

כתבתי קטע יפה והוא נמחק. הייתי קצת משותקת מההלם. לא קרה לי הרבה זמן.
לפחות כתבתי

תודה לכל היקרות כאן.

יש משהו שכל כך משתק אותי בלהיות מול כולם. להיות חשופה, פעורה, שיראו אותי, שיחשבו. כל המחשבות המרעילות האלה.
אבל הרבה פחות מבעבר, כן, זה ברור.
צריכה להתחיל לכתוב, רוצה להתחיל לכתוב. רוצה לאהוב, להיות נאהבת. אבל באמת, באהבה לא מגבילה, אלא חופשית. רוצה להרגיש, לרגש. רוצה לטייל רוצה לפרוח, ולצמוח. לא רוצה עבודה לא רוצה צבא. רוצה חופש. חיים. אהבה תקווה.
רוצה שהחיים שלי יתחילו כבר, רוצה לקרוע את העולם. את מסך האדישות הזה. רוצה לפרוח ולעקור את כל השורדים השליליים שנזרעו בתוכי. ומחוצה לי. אבל עכשיו יש עוד 12 שאלות באזרחות ו12- כוח, ונבחן בגרות אחד בעוד יומיים. רוצה לעבור, לקבל בגרות. להיות בוגרת.

אני מצטערת שאולי לא אכתוב כאן שוב דבר נאור או מעניין או מקדם. אבל כבר הבנתי שזה המקום היחיד שאני באמת כותבת בו. וכמו שאמרה ההומיאופטית שלי, אני צריך. לכתוב כדי שהכאב יעזוב. רוצה לכתוב כי לכתוב זה לנשום. רוצה להרגיש

שמש.

מתחילה לדייק. מתחילה לגרד את הכאב את פני הכאב, את המסיכה, המסך שעוטף את הכאב. הכל בתוכי ושום דבר לא יוצא החוצה
(נו, סרטנית או לא?)
איטית כמו צבה. כמו צבא
וביתי על גבי. ותמיד אתי.
רוצה רק חיבוק אחד. ודי. (או אלף)

העניין הוא. שיודעת שאם יצא ממני הכל לא אעמוד בזה. לא תעמדו בזה. לא יעמדו בזה כולם.

ואיך אתחיל כשמפחדת איך שזה ייגמר?

העניין הוא. שיודעת שאם יצא ממני הכל לא אעמוד בזה. לא תעמדו בזה. לא יעמדו בזה כולם.
זה רק נדמה לך, זה לא באמת... המסך סופג הכל, ומי שקשה לו פשוט לא יקרא

ואיך אתחיל כשמפחדת איך שזה ייגמר?
מה יכול להיות? תתחילי עם הפחד, לפעמים אין ברירה אלא לקחת אוויר ולקפוץ למים הקרים...

רוצה רק חיבוק אחד. ודי. (או אלף)
הנה

הצהוב פה למעלה אומר: כאשר הטיפה מגיעה אל הים, איננה אובדת שם..
תהיי טיפה, זה בסדר. אנחנו דומים ושונים בהרבה מובנים ומי שלא יעמוד בזה, ישב או ...ילך. פשוט תהיי את

תודה לכן.

מנסה להיות אני. מי אני? מה אני רוצה?

מנסה לכתוב. לעצמי, על דף. לא יוצא

למשהי יש טיפ איך לכתוב ככה שיצא מתוכי משהו? ולא אתקע מול הדף?

אפשר לתרגל כתיבה אסוציאטיבית. אחת ההמלצות היא לכתוב על הבוקר כשמתעוררים, תוך לקיחת זמן נתון, נגיד 15 דקות. מנסים להעלות על הנייר כל מה שעולה על הדעת. מה שקורה זה שקודם עולים כל הדברים הטכניים, שטותיים, לא חשובים ולאט לאט זה מגיע לעומק ומתחילים לצוף דברים. אבל זה משהו שצריך לנסות לאורך איזו תקופה, לא חד פעמי..

הי ילדונת, גם אני הגעתי לכאן

שולחת לך חיבוק ראשון מאלף

תודה רבה לאיילת ולתמר

תודה שפתחת לי דף בית!
החיים לא צפויים בכלל. היום פטרו אותי, ואני מאושרת! אחר כך הלכתי לספריה ודברתי עם הספרנית האהובה עלי.
היא אמרה לי שאני לחוצה ותמיד יודעת מה צריך או לא צריך להיות בחיים שלי (אני הייתי קוראת לזה - 'רוצה שהכל יהיה בשליטה', אבל אני מניחה שגם לחוצה זה בסדר..)

ביחד הבנו שבעצם המון מתלאות שעברתי הן בגלל שרציתי להיות כמו - 'כמו הפסיכולוגית שלי' (רציתי להיות פסיכולוגית), 'כמו המורה שלי' (רציתי להיות מורה כשאגדל), 'כמו המלצר הנחמד שראיתי בגיל חמש' (רציתי להיות מלצרית, מה שלא הביא לי אלא צער ותסכול בעבודה הזאת), 'כמו הדמות בספר שהיתה ג'ינג'ית וקראו לה תמי' (רציתי להיות ג'ינג'ית ושיקראו לי תמי. מכתה ג', וכל חיי).

בעצם היא אמרה לי, 'תהיי את'. לא אף אחד אחר. והיא כל כך צודקת, וזה כל כך מעניין
הבעיה היא שאני לא באמת יכולה לראות את עצמי בעצמי, אלא דרך אנשים אחרים, שישקפו אותי (מזל מאזניים, אופק סרטן).

הסיבה לאושרי, היא, שהעבודה שלי די מיצתה את עצמה ומתחשק לי משהו חדש. חדש, ומלא חיים!
החלום שלי היה לגור בהרדוף שלושה חודשים לפני הגיוס שלי, לעבוד ולחיות שם.
אולי שלושת החודשים הפכו לשלושה שבועות? בכל אופן, היא אמרה לי, "תסעי להרדוף, תרדי לאילת

.. ותחשבי"
אם לא היו מפטרים אותי (קיצוצים P:), לעולם לא הייתי מגשימה את החלום הזה. ועכשיו יש לי את הכוח להגשים את זה.

למשהי יש הצעה איך זה יכול להתממש ברמה הפרקטית? שאגור עכשיו שלושה שבועות איפשהו ואעבוד בתמורה למגוריי?
איפשהו בטבע, בצפון או באילת (עיר אהבתי)/מדבר, נגב.

בדיוק האזנו לנלי פרידמן, האסטרולוגית המהוללת שלנו (3>) , והיא דיברה על טרנספורמציה, ועל פלוטו, ועל האומץ לתת לעצמך הישן למות ולעצמך החדש להיוולד. ה' עוזר לי, ואני יודעת, שהאומץ כאן. עוד טיפ-טיפה, ואפתח את הדלת. צעד ועוד אחד קטן, ואעלה על דרך חדשה (בעצם אני עליה כבר, והלב פועם..)
(כשהתכוננתי לבגרות שלי היא דברה על סטורן וכוחו להמשיך קדימה למרות כל המכשולים. לחיי ההתאמה!)
עכשיו איזה שכן שלי עם הילדים עבר בחוץ ושר להם, "Tomorrow tomorrow, I love you tomorrow".

אני אוהבת מאד מאד את המחר ומה שהוא מביא איתו! כי המחר כבר כאן.

ומברכת על המקום הזה, הבית הווירטואלי הזה, ועליכן. תודה לכן

נסי את נאות סמדר, אפשר להגיע לשם כדי לעבוד ולהתנדב (יצא לי להתנגב ותיקנתי, אבל להתנגב <מלשון נגב> גם עובד (-: ) גם לכמה שבועות...

את יכולה לבדוק עם חוות פרמקלצ'ר בכל מיני מקומות בארץ, בנהלל אני יודעת שבאים לשם אורחים מזדמנים לתקופות
צריך להתקשר ולשאול ואם אין להם מקום לשאול אותם אם יש להם רעיון איפה עוד אפשר (אני פשוט לא מכירה עוד אבל יודעת שיש)
תנסי גם לכתוב בפייסבוק של ארגון הפרמקלצ'ר הישראלי
http://www.facebook.com/Israel.Permaculture אולי הם יוכלו להפנות אותך.
מזכיר לי נשכחות לקרוא אותך, קצת מתגעגעת לזמנים שבהם הייתי צעירה והכל היה עוד לפניי..
תוהה, האם הייתי חוזרת על הבחירות שלי? אולי הייתי מדייקת יותר, בטוח הייתי שמחה לפגוש את עולם הפרמקלצ'ר קודם..
שיהיה לך כל טוב!

יש חוות פרמקלצ'ר באניעם (רמת הגולן), אם זה מעניין אותך תנסי בפייסבוק - סופי פינשטיין

תודה רבה לכולכן.

הייתי שבועיים בחוות פרמקלצ'ר. חוויתי, צמחתי, התפתחתי, מצאתי את הקול האמתי שלי. גדלתי

תודה שאפשרתן לי מקום, ואת הצמיחה הזאת

זה יכול להיות דף למחיקה אם תרצו.

ת ו ד ה .

מה? לאן את בורחת? תישארי

הי לכולן.
אז הנה אני, בדיוק(!) שנה אחרי!
איזה מגניב שהמרגיעון הוא ׳מותר לכעוס׳.
דווקא רציתי לדבר על הכעס. ועל הנוכחות (האדירה) שלו בחיי בזמן האחרון.
ועל כל הרגשות המשתנים כה תכוף אצלי.
ואני בת 19, תבינו. כבר סיימתי את גיל ההתבגרות ה״רשמי״. (כן כן, לפי המחקרים החדשים הוא עד גיל 29, למי יש זמן לזה?)

קצת עדכונים - אני כבר לא בצבא. העיפו אותי משם על פרופיל רפואי, עובדת כרגע ומתכוננת להיות סטודנטית בפתוחה ביולי.

שלשום הפסקתי לקחת תרופה פסיכיאטרית ממשפחת האנטי-פסיכוטיים.
ערפל כבד התפוגג מעל לחזי, ראשי, רגשותיי.
עד עכשיו, חצי שנה שבה נטלתי את הכדור, האמוציות הטבעיות שלי (שפעם היו משתוללות), כבו.
לא הייתי מסוגלת לבכות, או להרגיש.
והנה, אתמול בכיתי. והרגשתי נורא רע, נפשית. כאילו כל הדכאון מהתיכון לא באמת נעלם, אלא רק כוסה בעננת התרופה.
לא הייתי מסוגלת לכתוב, ליצור, וכו׳.

היום, בעיקר אחרי שיעור פילאטיס נהדר ואחרי עבודה אינטנסיבית, אני מרגישה טוב.

אבל עדיין, הרגשות שלי משתנים בתדירות גבוהה מאד.

ואני, בתור מי שכונתה ׳ילדת קריסטל׳ (לא יודעת אם זה הגיוני מבחינה כרונולוגית),
וקראה את האמרים על ילדים כאלה, מעט מודאגת, כי כתוב שם שאם הם לוקחים תרופות הם מתרחקים מהאני האמתי ומהקריסטליות שלהם.

מה גם שהנפש שלי, שהייתה כל כך צבעונית ויפה, נמחקה, עקב השימוש בתרופה.

מישהו יודע איך לטפל בדכאון בדרכים טבעיות? בכעס? בשינויי מצב רוח?

אשמח להארות, הערות וסתם ירקות.

אם משהי קראה את כל זה, צל״ש, באמת.

דף בלוג.

מאוד מעניין לקרוא אותך
מעניין אותי אישית כי לא גדולה ממך בהרבה (אבל קרובה ל"סף העליון" של גיל ההתבגרות-29) ועכשיו חושבת האם להתחיל לקחת תרופות אנטי דיכאוניות
אני מנסה פרחי באך, שינוי תזונה וגם שינוי בחיים- קצת מדיטציות וכאלה. אבל לא יודעת אם זה מספיק חזק להוציא מהתבנית הדיכאונית,
זה מן דרך חשיבה אצלי.
אני סטודנטית גם אז אין לי כסף לטיפולים ארוכים.
אשמח להמשיך לקרוא אותך ולצשמוע מה ניסית ו/או עבד בשבילך

דף בלוג.

דף בלוג

צוויל

הדרי, אני מאד ממליצה לך על הספר ׳לאכול, להתפלל, לאהוב׳. הכותבת שם הייתה בדכאון ובערך באמצע הספר היא מתארת את הדרכים הטבעיות שהיא ניסתה כדי לצאת ממנו (ספורט - מאד חשוב, פגישות עם חברים, פסיכולוגית - וכו׳).
ממליצה גם לגגל ׳טיפול אלטרנטיבי בדכאון׳, יש שם עצות טובות (שמן פשתן למשל).
אני מכירה הרבה אנשים שפויים בהחלט שמתמודדים לבד עם הדכאון שלהם - אם צעירה אחת, למשל, שהולכת לים כשהיא בסערת רגשות. התנדבות עוזרת. גם עבודה. לימודים, במקרה שלך (אגב, מה את לומדת? אני מכוונת לספרות).
אני מאד מאמינה בהומיאופתיה, ובטיפול פסיכולוגי. בכתיבה. זה מוציא את הכאב החוצה, כדברי ההומיאופטית שלי.
מאד לא מאמינה בתרופות, אבל כן לקחת, רק כמוצא אחרון, אם כל השאר לא עובד.
אני מקווה שתרמתי לך משהו חדש.
המון בהצלחה, ותודה שקראת.

צוויל, תודה.

מעניין לקרוא. אני גם בת 19, חיילת. ולדעתי, הדרך היחידה ששווה לדעתי להתמודד מול דברים כאלו היא בעבודה עצמית.

ולמיטב ידיעתי את באופן, את אמורה לכתוב דף בלוג כדי שהדף יתוייג כבלוג

הדברים הכי טובים היום -

התעוררתי בשש
הרבה אנרגיה
הספק גדול בעבודה
שיעור זומבה נפלא
גלידה ופסיפלורה
הייתי בספריה
התחלתי לסרוג צעיף חדש
קניתי לה פרחים

אישה במסע - איפה לכתוב שזה דף בלוג?

כבר לא צריך

ברגע שרשמתי בדף את המילים דף בלוג תייגתי אותו כדף בלוג. אם תלחצי על הקישור דף בלוג תגיעי לרשימה של דפי הבלוגים בבאופן, והדף הזה נמצא שם - הרגע בדקתי.

תודה רבה

סבתא שלי נפטרה. אני לא יודעת מה לחשוב בכלל. כל כך מוזר. חשבתי שהיא הולכת לקראת שיפור. ככה פתאום. בן אדם שהלך, דיבר איתי, צייר, בישל, ניגן... ופתאום ככה.
אני צריכה לנסוע לירושלים עכשיו (איפה שהיא גרה). עם כל היחסים הטעונים שהיו בינינו, בעיקר עם הבן שלה (אבא שלי) - לא יכולתי להפסיק לבכות.
מוזר לי, לא מסתדר כאילו. לא מעכלת.
לא יודעת מה לחשוב.

זהו. אני כבר בת 20. אחראית, בוגרת. עם שמחה חדשה וטיפה בינה. הרבה שטויות. הרבה שוקולד (אוי.). הרבה ילדים (יש). הרבה כיף. תודה לאל

הגריין: 'ההגיון תוחם אזור ללא תחום; הדמיון הוא הנדרש לקפיצת הדרך.'

באופן טבעי

באופן טבעי