הפלה ואחרי
-
גל_ים*
- הודעות: 63
- הצטרפות: 27 יוני 2006, 14:13
- דף אישי: הדף האישי של גל_ים*
הפלה ואחרי
שלום,
הרבה זמן אני קוראת מרחוק את דפי האתר והפעם אני רוצה לשתף ולהשתתף. לפני בערך חודשיים עברתי הפלה טיבעית ודפי האתר עזרו לי להפוך לפעילה ,לפחות בהרגשתי בתהליך. אני מתגוררת בצרפת; כבר מעל משנה אנחנו רוצים ילד שני. בתי בקרוב בת ארבע. בהתחלה החלטנו לחכות מאחר וקיבלתי מילגה לעשות סרט ולא רציתי שלידה תתבצע באותו התאריך, אחכ כמובן שתאריך הצילומים נדחה ושוב חיכינו. כאשר ידעתי בוודאות את תארכי הצילומים, החלטנו לצאת לדרך; הסרט צולם בישראל ליד ים המלח הגעתי עם אישי ובתי. שמחתי שבתי שכמעט ולא מדברת עיברית תהייה בגן בישראל ותכיר ותצבור חוויות שקרובות לילדות שלי. החבר שלי כאמור לא דובר עברית. יום לפני שנסענו לצילומים מתל אביב שם התארחנו אצל אחותי, הרגשתי שונה, בדיקת הריון, וכן אני בהריון. מאד שמחתי, והרגשתי ששני דברים שמאד רציתי קורים, לביים את הסרט שלי, ולהיות בהריון. מאחר שנסנו למושב קטן בערבה, ומאחר ואין לי ביטוח רפואי בארץ לא הלכתי לרופא, קבעתי לי תור אצל הרופאה כאשר אחזור. הצילומים היו מאד דורשניים, החום היה רב , 43 מעלות רוב הזמן. עבדנו בסביבות עשר שעות ביום, רוב הימים קמנו בארבע חמש בבוקר. מצאתי לאליה (בתי) אשה נהדרת שטיפלה בה והיתה כמו משפחה בשבילנו. אבל העייפות היתה רבה והתחושה שהכל ביחד קשה. לא היה באפשרותי אפילו לרגע קל לחשוב על מה אני אוכלת, כמה אני שותה, האם אני ישנה מספיק.
מדי פעם הזכרתי לעצמי שאני בהריון.
רזיתי מיום ליום ותחושת עייפות ותיסכול גדלו מיום ליום. לקראת סוף הצילומים כבר לא היה לי שום כוח. במשך יום שלם אמרתי עצור ונשארתי כל היום במיטה, לא יכולתי לזוז, גופי היה כבד לי והמחשבה של לצאת מהמיטה ולראות אנשים, גרתי עם אנשי צוות הצילום, היתה בלתי אפשרית רציתי רק להתכנס בעצמי.
כמה ימים לפני היו לי כתמים חומים בתחתונים, בלילה לפני השינה קראתי באינטרנט וניסתי להתנחם שהכל יכול להיות בסדר. אבל בתוכי שאלתי את עצמי לפעמים בין לבין האם אני עוד בהריון.
יום לפני תאריך סיום הצילומים דיברתי עם דודתי שהיא רופאה ואמרתי לה שיש לי יותר ויותר כתמים חומים היא אמרה לי, אולי מספיק כבר אולי תבואי כבר לתל אביב ואני אסדר לך תור למיון. לא אמרתי דבר לאיש, המשכנו לצלם את מה שהיה חשוב באותו היום וכשאר סיימנו אמרתי לאישי אני נוסעת למיון משהו לא בסדר. במקרה אחד אנשי הצוות נסע לתל אביב, לקחתי את בתי מהמטפלת,נפרדנו בדמעות מכולם ונסענו לתל אביב.
אישי נשאר לצלם דברים אחרונים, הוא היה צלם הסרט דרך אגב.
הגעתי למיון הרופא הראה לי שיש דופק אבל אמר שהעובר קטן בשבועיים, ידעתי שלא טעיתי בתאריך הביוץ ושמשהו לא בסדר. זה היה יום שישי תאריך הטיסה שלי היה ליום שלישי. ואז הוא אמר שלא בא בחשבון שאני אטוס כי ההפלה יכולה לקרות במטוס ומי יודע איך היא תקרה ואני יכולה לאבד את ההכרה וכיוצא בזה.
כמובן שאני רק התחלתי להבין מה קורה. וחשבתי שאישי לא ראה את היצור הקטן שהיה בתוכי וליבו פעם אפילו שהיה קטן מידי כדי לשרוד.
המחשבה שאישי ובתי יחזרו הביתה ואני אחכה פה להפלה היתה קשה מדי. התחלתי לקרוא רבות על הפלה מנסה להבין מה מצפה לי . את בתי ילדתי בניתוח קיסרי בדחיפות אחרי פתיחה מלאה מאחר שהיא היתה במצוקה,דופק נמוך מאד. לא רציתי בית חולים. ביום ראשון שלחתי את בתי ואביה לים. נשארתי בבית והתכוננתי. אמרתי לרחמי שאני סומכת עלי, שהוא יודע מה לעשות, לעובר דיברתי הרבה מה שלא עשיתי במשך החודש. אמרתי שאני אוהבת ומשחררת, ושמאד הייתי רוצה שהוא יפגוש את אחותו אבל שאם הוא צריך להמשיך את דרכו אז כך צריך להיות. היה לי לחץ חזק בגוף והכאבים התחילו להיות יותר ויותר חזקים. הם חזרו מהים. בתי ש"לא ידעה" שאני בהריון לא אמרתי לה באה מפעם לפעם לשאול אם הכל בסדר. כאשר יש לה מכה או פצע אנחנו נוהגות להגיד שהפצע או הכאב עד מעט יעוף. בשלב מסוים היא ניגשה ולחשה לי באוזן, עוד מעט הוא ייצא ולא יכאב לך יותר.
לא שאלתי אותה דבר אבל אמרתי לעצמי שהיא יודעת מה שהיא אומרת היא נתנה לי הקטנה שעוד לא בת ארבע הרבה ביטחון. בערב חברה אמרה לי לגשת למיון וסירבתי האמת שלא הרגשתי שום צורך לראות רופא. באמצע הלילה התעוררתי בפתאומיות מכאב והתיישבתי על המיטה כאשר הפנתי את מבטי ראיתי את אישי יושב גם הוא. הוא התעורר מכאביי בטן חזקים, כיווצים. שניננו רצנו בתורות לשירותים, הוא חטף קילקול קיבה. עד שעות הבוקר הקטנות סבלנו כל אחד ממכאוביו. אני ליטפתי את בטני קצת בכיתי ולא הפסקתי לדבר אל גופי אל עוברי. בסוף לקחתי משכך כאבים ומיד נרדמתי. התעוררתי בבוקר כמו אחרי סערה, רצתי לשירותים וזהו ניגמר. אספתי הסתכלתי ושמתי בשקית. היתי מאד רגועה, שליווה הרגשה טובה מילאה אותי. אחהצ עשיתי אלטראסאונד, הרחם היה נקי הכל היה נראה טוב. למחרת עלינו על המטוס וחזרנו הביתה.
{*גל ים):
זהו עכשיו אני אחרי. והרצון לילד חזק מאד. אני עומדת לקבל את המחזור השני מאז ההפלה. היה לי עצוב ביומיים האחרונים, ואני שואלת את עצמי איך להמשיך ולבטוח בגופי ולא להכנס לחרדות , איך להאמין שאני אוכל להרות שוב, אני בת 38 מתקרבת ל 39 ויודעת שזה אפשרי אבל הייתי רוצה למצוא שלווה בזמן בו אני מייחלת להריון ולא להתעצב ולהתאכזב ולהיות לגמרי כפייתית כל פעם לפני מחזור. הייתי רוצה להגיע למקום פשוט ורגוע ומלא שימחה וציפיה חיובית. אשמח לשמוע אם יש עצות
הרבה זמן אני קוראת מרחוק את דפי האתר והפעם אני רוצה לשתף ולהשתתף. לפני בערך חודשיים עברתי הפלה טיבעית ודפי האתר עזרו לי להפוך לפעילה ,לפחות בהרגשתי בתהליך. אני מתגוררת בצרפת; כבר מעל משנה אנחנו רוצים ילד שני. בתי בקרוב בת ארבע. בהתחלה החלטנו לחכות מאחר וקיבלתי מילגה לעשות סרט ולא רציתי שלידה תתבצע באותו התאריך, אחכ כמובן שתאריך הצילומים נדחה ושוב חיכינו. כאשר ידעתי בוודאות את תארכי הצילומים, החלטנו לצאת לדרך; הסרט צולם בישראל ליד ים המלח הגעתי עם אישי ובתי. שמחתי שבתי שכמעט ולא מדברת עיברית תהייה בגן בישראל ותכיר ותצבור חוויות שקרובות לילדות שלי. החבר שלי כאמור לא דובר עברית. יום לפני שנסענו לצילומים מתל אביב שם התארחנו אצל אחותי, הרגשתי שונה, בדיקת הריון, וכן אני בהריון. מאד שמחתי, והרגשתי ששני דברים שמאד רציתי קורים, לביים את הסרט שלי, ולהיות בהריון. מאחר שנסנו למושב קטן בערבה, ומאחר ואין לי ביטוח רפואי בארץ לא הלכתי לרופא, קבעתי לי תור אצל הרופאה כאשר אחזור. הצילומים היו מאד דורשניים, החום היה רב , 43 מעלות רוב הזמן. עבדנו בסביבות עשר שעות ביום, רוב הימים קמנו בארבע חמש בבוקר. מצאתי לאליה (בתי) אשה נהדרת שטיפלה בה והיתה כמו משפחה בשבילנו. אבל העייפות היתה רבה והתחושה שהכל ביחד קשה. לא היה באפשרותי אפילו לרגע קל לחשוב על מה אני אוכלת, כמה אני שותה, האם אני ישנה מספיק.
מדי פעם הזכרתי לעצמי שאני בהריון.
רזיתי מיום ליום ותחושת עייפות ותיסכול גדלו מיום ליום. לקראת סוף הצילומים כבר לא היה לי שום כוח. במשך יום שלם אמרתי עצור ונשארתי כל היום במיטה, לא יכולתי לזוז, גופי היה כבד לי והמחשבה של לצאת מהמיטה ולראות אנשים, גרתי עם אנשי צוות הצילום, היתה בלתי אפשרית רציתי רק להתכנס בעצמי.
כמה ימים לפני היו לי כתמים חומים בתחתונים, בלילה לפני השינה קראתי באינטרנט וניסתי להתנחם שהכל יכול להיות בסדר. אבל בתוכי שאלתי את עצמי לפעמים בין לבין האם אני עוד בהריון.
יום לפני תאריך סיום הצילומים דיברתי עם דודתי שהיא רופאה ואמרתי לה שיש לי יותר ויותר כתמים חומים היא אמרה לי, אולי מספיק כבר אולי תבואי כבר לתל אביב ואני אסדר לך תור למיון. לא אמרתי דבר לאיש, המשכנו לצלם את מה שהיה חשוב באותו היום וכשאר סיימנו אמרתי לאישי אני נוסעת למיון משהו לא בסדר. במקרה אחד אנשי הצוות נסע לתל אביב, לקחתי את בתי מהמטפלת,נפרדנו בדמעות מכולם ונסענו לתל אביב.
אישי נשאר לצלם דברים אחרונים, הוא היה צלם הסרט דרך אגב.
הגעתי למיון הרופא הראה לי שיש דופק אבל אמר שהעובר קטן בשבועיים, ידעתי שלא טעיתי בתאריך הביוץ ושמשהו לא בסדר. זה היה יום שישי תאריך הטיסה שלי היה ליום שלישי. ואז הוא אמר שלא בא בחשבון שאני אטוס כי ההפלה יכולה לקרות במטוס ומי יודע איך היא תקרה ואני יכולה לאבד את ההכרה וכיוצא בזה.
כמובן שאני רק התחלתי להבין מה קורה. וחשבתי שאישי לא ראה את היצור הקטן שהיה בתוכי וליבו פעם אפילו שהיה קטן מידי כדי לשרוד.
המחשבה שאישי ובתי יחזרו הביתה ואני אחכה פה להפלה היתה קשה מדי. התחלתי לקרוא רבות על הפלה מנסה להבין מה מצפה לי . את בתי ילדתי בניתוח קיסרי בדחיפות אחרי פתיחה מלאה מאחר שהיא היתה במצוקה,דופק נמוך מאד. לא רציתי בית חולים. ביום ראשון שלחתי את בתי ואביה לים. נשארתי בבית והתכוננתי. אמרתי לרחמי שאני סומכת עלי, שהוא יודע מה לעשות, לעובר דיברתי הרבה מה שלא עשיתי במשך החודש. אמרתי שאני אוהבת ומשחררת, ושמאד הייתי רוצה שהוא יפגוש את אחותו אבל שאם הוא צריך להמשיך את דרכו אז כך צריך להיות. היה לי לחץ חזק בגוף והכאבים התחילו להיות יותר ויותר חזקים. הם חזרו מהים. בתי ש"לא ידעה" שאני בהריון לא אמרתי לה באה מפעם לפעם לשאול אם הכל בסדר. כאשר יש לה מכה או פצע אנחנו נוהגות להגיד שהפצע או הכאב עד מעט יעוף. בשלב מסוים היא ניגשה ולחשה לי באוזן, עוד מעט הוא ייצא ולא יכאב לך יותר.
לא שאלתי אותה דבר אבל אמרתי לעצמי שהיא יודעת מה שהיא אומרת היא נתנה לי הקטנה שעוד לא בת ארבע הרבה ביטחון. בערב חברה אמרה לי לגשת למיון וסירבתי האמת שלא הרגשתי שום צורך לראות רופא. באמצע הלילה התעוררתי בפתאומיות מכאב והתיישבתי על המיטה כאשר הפנתי את מבטי ראיתי את אישי יושב גם הוא. הוא התעורר מכאביי בטן חזקים, כיווצים. שניננו רצנו בתורות לשירותים, הוא חטף קילקול קיבה. עד שעות הבוקר הקטנות סבלנו כל אחד ממכאוביו. אני ליטפתי את בטני קצת בכיתי ולא הפסקתי לדבר אל גופי אל עוברי. בסוף לקחתי משכך כאבים ומיד נרדמתי. התעוררתי בבוקר כמו אחרי סערה, רצתי לשירותים וזהו ניגמר. אספתי הסתכלתי ושמתי בשקית. היתי מאד רגועה, שליווה הרגשה טובה מילאה אותי. אחהצ עשיתי אלטראסאונד, הרחם היה נקי הכל היה נראה טוב. למחרת עלינו על המטוס וחזרנו הביתה.
{*גל ים):
זהו עכשיו אני אחרי. והרצון לילד חזק מאד. אני עומדת לקבל את המחזור השני מאז ההפלה. היה לי עצוב ביומיים האחרונים, ואני שואלת את עצמי איך להמשיך ולבטוח בגופי ולא להכנס לחרדות , איך להאמין שאני אוכל להרות שוב, אני בת 38 מתקרבת ל 39 ויודעת שזה אפשרי אבל הייתי רוצה למצוא שלווה בזמן בו אני מייחלת להריון ולא להתעצב ולהתאכזב ולהיות לגמרי כפייתית כל פעם לפני מחזור. הייתי רוצה להגיע למקום פשוט ורגוע ומלא שימחה וציפיה חיובית. אשמח לשמוע אם יש עצות
-
אוד_ליה*
- הודעות: 930
- הצטרפות: 01 ספטמבר 2007, 19:58
- דף אישי: הדף האישי של אוד_ליה*
