השמש זורחת

השמש זורחת הגלים רוקדים העננים זזים והעולם מדהים

ברוכה הבאה!

וואי איזה אתר נפלא! אני יכולה לכתוב מה שבאלי ולשאול שאלות בלי שידעו מי אני ולעשות עוד מלאאא דברים!!!!!
אני מאוהבת ❤❤❤❤❤
עוד אבקר כאן הרבה

זה בסדר שאני מתפרצת ככה לעולם שלכם? אני שמה לב שכולן כאן נשים מעל גיל 20....

ואני בת.... 12....

פשוט כשנכנסתי לכאן בפעם הראשונה לא שמתי לב לזה... וכתבתי... וכתבתי.... ואז הבנתי...
אם אתם רוצות שזה יהיה אתר של נשים בלבד ולא של ילדות תגידו לי! כי אני לא מבינה כ"כ.... פשוט היו לי כמה שאלות וגיליתי את באופן טבעי וראיתי שגם ילדות שאלו כאן אז לא הבנתי מה הגילאים כאן.
מבקשת סליחה אם זה מפריע לכן

אם זה מפריע תגידו את האמת אני לא רוצה להיות בלתי רצויה

לי זה ממש נעים שאת פה.

גם לי

ברוכה הבאה!

מחממות לי את הלב

ברוכה הבאה,שמש.
ץ

ברוכה הבאה מתוקה.

מישהו יודע מה אני צריכה לעשות כדי שהשם שלי לא יודגש בכחול? ממש מחרפן לראות הכל בשחור ורק אחד מודגש בכחול, שהוא במקרה השם שלי... לא יכולה להאשים אחרים...

ככה את מזהה דפים שכתבת בהם לאחרונה

לא חושבת שאפשר להוריד את זה...

אני מוצאת את זה ממש נח

אה לכל אחד מודגש השם שלו?
חשבתי שזה לא מודגש לאף אחד וכולם רואים שרק שלי מודגש..
בכל אופן תודה רבה!!!

אני רוצה לכתוב מה קרה איתי מאז הקורונה ובכלל מי אני ועוד דברים עלי:
קוראים לי השמש זורחת (כאילו שאתם לא יודעים!), אני בת כמעט שתים עשרה וגרה במרכז. בכורה במשפחה בת 7 נפשות. תולעת הספרים והציירת של הכיתה. אין לי ממש עוד משהו כי אני חושבת שאני ילדה די לא רגילה.. ואולי יותר מדי בוגרת? אני קוראת ספרים של מבוגרים, נכנסת לאתרים של מבוגרים (מה אני עושה עכשיו?) ומתענינת בדברים של מ-ב-ו-ג-ר-י-ם.
ואל תנסו להוציא אותי מזה כי אני שקועה בדברים האלו יותר מדי עמוק.

סבתא שלי, רופאה יקרה שעלתה לארץ לפני כ20 שנים (עם בעלה, ביתה ובנה שהוא אבא שלי). דואגת לשתי המשפחות מאוד. ואולי קצת יותר מדי. מכיתה א׳, כמעט בכל יום, חוץ מימי שלישי וחמישי, היתה סבתא שלי לוקחת אותי מבית הספר. (אני לומדת בעיר אחת, וגרה בעיר אחרת). היא דאגה שלא יהיה פיגוע ברחוב או באוטובוס שבו נסענו חזור אני ואחותי שהצטרפה אלי במשך השנים. לא רק שהיתה מגיעה עד שער בית הספר אלא גם היתה מביאה לנו עוגיות וסוכריות ממש פינוק. כל יום. עד לכיתה ו׳. לא יכלתי לסבול זאת, כל חברותי הטובות מהעיר שבה אני גרה כבר מכיתה ב׳ נסעו לבד ואחת אפילו מכיתה א׳.
את הקורונה הכרתי לראשונה כחודש לפני שהחלה להתפשט בארץ. חברה אחת, הידועה כממציאנית גדולה החלה לדבר על מחלה קשה שמתים ממנה, מחלה כמו מפעם, שנמצאת בסין. ברגע ששמענו איפה נמצאת המחלה צחקנו מעט מהשטות של החברה והלכנו.
שבועלפני פורים
המחנכת שלנו לא הגיעה. חשבנו שהיא חולה ולא ייחסנו לכך חשיבות. גם למחרת היא לא הגיעה. וגם מחרתים. לא הבנו מה קורה. החלטנו שאנחנו מתחילות בחקירה.
לפתע הגיעה ילדה מהכיתה שאמרה שהמורה היתה בחנות תחפושות והיא ב-ב-י-ד-ו-ד. אתם בטח כבר מנחשים מה קרה... המורה הלכה לקנות תחפשות לילדיה ב"פיראט האדום" באור יהודה ונהיתה בבידוד מבעל החנות שהיה מאומת.
אנחנו, ברגע ששמענו זאת התחלנו לבכות. כן, ברצינות. לא ידענו מהו בידוד ומה זה חולה מאומת. דאגנו ממש למורתנו והיינו קשורות אליה מאוד. היא לימדה אותנו שנתיים. המורה הכי נחמדה וטובה בבית הספר.
בשיעור נכנסה אלינו המורה שאחראית על הביטחון בבית הספר ודיברה איתנו הרבה על כך, ולאחר מכן נכנסת גם המנהלת להרגיע אותנו.
הקורונה הפכה אותי מילדה תמימה לחפש ולחקור, אלא שבמהלך החקירות גיליתי גם דברים אחרים.
אולי גם אמשיך לכתוב, אני לא אחת שמתחברת ליומנים, אם אכתוב כאן זה לא יהיה יומן כי אחרים גם יקראו, אבל לא אכתוב דברים אישיים מדי.

השמש זורחת, כל כך נעים לקרוא אותך! איזה כיף שאת כאן. אני שמעתי על הקורונה בערך מתי שכולם שמעו, אני חושבת, אבל איכשהו היתה לי הרגשה לא טובה... גם בגלל בעלי, שיש לו ידע בהמון נושאים, והוא אמר מההתחלה שזה הולך להיות עניין רציני מאוד.

רציתי לכתוב לך, בגלל הדיון ב קורונה מתמודדים, לחקור וללמוד ולבדוק ולקרוא זה תמיד מבורך.
חשיבה ועשייה עצמאית זה מאוד חשוב, וכדאי למצוא את הכיוון שמתאים לך אישית (שיכול גם להשתנות עוד הרבה), גם אם הוא לא הכיוון של רוב האנשים.
אני מקווה שהפלונית מהדף לא מפחידה אותך יותר מדי. אני לא יודעת אם הוא צודקת בדבריה או לא, אבל כן חושבת שלא צריך להיתפס על תיאוריה אחת כאילו אין עוד דבר מלבדה בעולם והיא האמת היחידה.
בעולם יש מיליוני אנשים שונים ומיליוני דעות שונות וכדאי תמיד לקחת נשימה עמוקה ולהסתכל על הכל ברוגע ובפרופורציה.

אה, ואפשר גם להוסיף פה דף מוצנע
מה שאומר שיהיה יותר קשה למצוא אותו בחיפוש בגוגל.
כמובן שזה עדיין אינטרנט וכדאי להיזהר מלספר פרטים על עצמך.

__אם אכתוב כאן זה לא יהיה יומן כי אחרים גם יקראו
זה מה שהופך את הכתיבה כאן לכלכך כיפית

ברוכה הבאה השמש זורחת

כתבתי לך משהו ב{{}}איפה כאן מדברים עם העורכות

אני רק מבקשת שתקראי את זה עם החיוך שזה נכתב בו, ועם המון חמלה והבנה

_כתבתי לך משהו באיפה כאן מדברים עם העורכות
אני רק מבקשת שתקראי את זה עם החיוך שזה נכתב בו, ועם המון חמלה והבנה_
כן, ככה בדיוק קראתי אבל לא עשיתי את זה סתם.
הגעתי אל הדף דרך "דפים באקראי" שכתוב לשנות משהו.
ראיתי שחצי ממה שהאמא כתבה מודגש, חצי מהסיפור הראשון וחשבתי לעצמי שניא לא רצתה שזה יהיה ככה נכנסתי לעריכה וראיתי שהיא הדגישה רק את הכותרת אז לא בדיוק ידעתי איך לשנות ומחקתי את הכותרת רק שאחר כך כתבתי אותה עם ו׳, ממש לא בכוונה.
תביני אותי

לאחר שבוע המורה שלנו יצאה מהבידוד (היא גילתה שהיא צריכה להיות בבידוד אחרי שבוע) והגיעה לבית הספר בדיוק ביום שבו כולם מתחפשים.
יצאנו לחופשת פורים. יום או יומיים אחרי (אני כבר לא זוכרת), הודיעו שלא חוזרים ללימודים. אני מאוד שמחתי. קצת חופש בלי שביקשנו - מה יש?
כמובן שלא חשבתי לרגע שאלו יהיו חודשיים משעממים וחסרי משמעות. מתי התחלתי להשתעמם? כבר ביום הראשון של ה"חופש".
במשך כל הסגר לא יאצנו מהבית. רק אבא שלי הלך לסופר פעם בשבוע. חודשיים לא יצאתי מהבית. חודשייםץ בשבילי זה היה פשוט וברור - בסגר לא יוצאים. אבל מסתבר שלא רוב האנשים חשבו ככה. ההורים שלי היו מאוד קפדנים ביחס להנחייות הקורונה, וגם עכשיו.
בסגר לא למדנו כלום. פשוט כלום. הייתי יושבת ימים שלמים מול המחשב ומשתעממת. לא הרגשתי שאני עושה משהו שאחרים לא עושים. הייתי בטוחה שכולם בדיוק כמוני ואין לי מה להצטער. אחר כך, כשחזרתי לבית הספר (וגם זה, לא כשכולם חזרו אלא שבוע אחרי, כשההורים כבר לא סבלו אותנו) הבנתי שכולם יצאו רוב הבנות הספיקו להיות בבידוד והגינות היו מלאות (את הפרט הזה אני רואה גם עכשיו. מול הבית שלנו גינה עם הרבה מתקנים ומסתובבים שם הרבה מאוד אנשים ,לא יודעת אפילו לאמוד.
בלי מסכות, בלי מרחק, חברים מתחבקים, 5 ילדים מ5 משפחות שונות מחזיקים אחד בשני במגלשה כשההורים רואים ואפילו מציעים גם לבניהם האחרים... זוועה. אין שום משמעת בארץ.). באחת השבתות האחרונות של הסגר הראשון לא יכלנו עוד. נחנקנו. כמה זמן אפשר בלי לנשום אוויר, להסתכל על השמיים? אני אימי ואחותי יצאנו למשטח דשא גדול שהיה במרחק 30 מטר מהבית בערך.. וגם זה, מסכות הדוקות על האף (אפילו לאחותי בת השש), כפפות על הידיים, אלכוג׳ל בתיק, ונזהרים מאוד מאוד לא לראות אנשים (אם נראה אנשים הם ידביקו אותנו!). אני רק ירגיע שהיום אנחנו הרבה פחות שומרים: מסכה עד האף, ממש לא הדוקה, כמעט כל יום הולכים לגינה (כמובן לא לגדולה ההיא עם האנשים אלא לאחת צדדית ומעט יותר מרוחקת),לא שמים כפפות אף פעם, ואלכוג׳ל כשחוזרים הביתה.
נחזור למשטח הדשא.
הגענו לדשא, אני ואחותי משחקות קצת בכדור ופתאום אני רואה אידה מהבנין הסמוך עם פלאפון. פלאפון פשוט. כנראה דמיינתי אותה אומרת משטרה... אמרתי את זה לאימי ואחותי וברחנו בבהלה... בבקשה אל תצחקו אבל הפחד שלי מהקורונה וממשטרה שתבוא היה מאוד גדול. מאוד. אם היום אני יודעת טיפה מה זה קורונה, אז לא ידעתי כלום.

וואו את לא רק בוגרת, את מאוד מאוד חכמה.
אני המומה שאני קוראת נערה בת 12
והזוית ראיה שלך את הדברים, באמת נותנת הצצה לכל התקופה הזו בצורה אחרת.
הדאגות לגבי הקורונה ברורות אצל כולם , מבוגרים וצעירים, בטח אצל נערה.
הרבה אנשים מודאגים מהקורונה ולא פחות מזה מהמשטרה. מצד שני אני מבינה שהכל שאנחנו יותר בתוך המצב אז יותר נרגעים. פשוט כי אין ברירה.

באסה שלא למדתם כלום בסגר.
לא שאני חסידה גדולה של לימודים, אבל לימודים מסיחים את הדעת, וגם אם הם מעניינים אז בכלל.

אמרת שאת מציירת... מה את אוהבת לצייר?

בלבוסטה
כשכתבתי שאני הציירת של הכיתה לא התכוונתי שאני משתווה לאחד הציירים הגדולים במדינה, אני מציירת הכי יפה מבין הכיתה, זה לפחות מה שאומרים לי ואני רואה.
אני אוהבת לצייר אנשים, נוף, את העולם. בעיקר נוף. אין לי צבעים מיוחדים ולכן הרמה פחותה יותר מאם היו לי, מצד שני דווקא בציור אני פחות משקיעה, יותר משקיעה בלימודים, בכתיבה... דווקא אנשים אני מציירת פחות יפה. לא למדתי לצייר בשום מקום ואני מצטערת על כך...
נ. ב. סליחה אם אני כותבת בלשון יותר מדי סיפרותית (רק עכשיו שמתי לב לזה, בעיקר בחלק הראשון שכתבתי). אני רגילה לקרוא הרבה ספרים וזה מגיע מכאן...

את ממש חמודה ומתוקה
אני לגמרי מבינה את השינוי שעשית, ומושה לך על הסדר שעשית עם ההדגשות
למקרה שלא ידעת:
כדי להדגיש משהו צריך לשים שתי כוכביות מכל צד של המילה, במקום כוכבית אחת.
ואותו הדבר עם ציטוטים - משפטים שנכתבים בין שני קווים תחתיים כאלה _ היום צריך להוסיף להם שניים מכל צד, כדי שהציטוט יהיה פעיל...פעם היה מספיק אחד, ואז לפני שנתיים התחרבש משהו במערכת וההדגשות והציטוטים התחרבשו לגמרי

_ואפשר גם להוסיף פה דף מוצנע
מה שאומר שיהיה יותר קשה למצוא אותו בחיפוש בגוגל.
כמובן שזה עדיין אינטרנט וכדאי להיזהר מלספר פרטים על עצמך._
ראיתי את התגובה מזמן אבל רק עכשיו עלה לי לראש...
האמת שהורדתי כמה פרטים אבל נראלי שזה לא מספיק...
איך אני הופכת את הדף לדף מוצנע?

ברגע שהמילים נכתבו עם קו תחתי ביניהן וההודעה נשלחה הדף הופך למותני. כלומר- זה כבר בוצע.

אההה
תודה רבה יולי!

אז חזרנו לבית הספר (שבוע אחרי שהתחילו הלימודים, כבר אמרתי).
היינו כמובן בלי קפסולות (הטעות הנוראה של הסגר הראשון. שחזרו ללימודים כולם ביחד בלי הגבלות), ובגלל שהיינו כבר בכיתה ה׳, נדרשנו להיות עם מסכות בזמן השיעור והיה מותר להוריד כל כמה דקות כדי "לנשום". שבוע עבר בבית הספר. הכל כרגיל. כמעט לא מבחינים אם אנחנו נמצאים בזמן שיש מגפה בעולם. אף אחד לא מקפיד על כלום בכיתה, למרות שההנהלה דיברה על כך כמה פעמים.
עברו שבועיים. שלוש. מספרי הנדבקים עולים, וכך גם מספרי המתים.
ההורים שלי מחליטים להחזיר אותנו הביתה מסיבות שונות:

הסבתא הדאגנית לוחצת.
אבא שלי בסיכון.
למה להסתכן סתם? המורות ישלחו את החומר.

כמובן שאני לא הייתי מרוצה מההחלטה ובכיתי כמה פעמים. ראיתי שהבכי לא עוזר והפסקתי להיות "תינוקת"...
הייתי בקשר עם חברה מאוד טובה ומידי פעם עם עוד 3 אחרות. הזמן חלף עבר.
__יום חמישי בצהרים
מתקשרת אלי חברה:" מה נשמע?" "בסדר מה איתך?" " הכל טוב. את מגיעה?" "לאן?" "ל ט י ו ל".
נבהלתי. התחלתי לשאול מלא שאלות. לאן מתי איפה כמה מי מה...
שכחתי לספר שבערך שבועיים לפני שהקורונה החלה להתפשט בארץ היה אמור להיות לנו טיול שנתי. כיתה ה׳ זה לא צחוק, לא לונה פרק. הרגשנו ממש בוגרות והיינו בהתרגשות ובכוננות. באה הקורונה וניפצה הכל.
הייתי ממש לחוצה ודאוגה. ומה אם ההורים לא יסכימו? אבל טיול שנתי זה לא יום רגיל של לימודים...
הלכתי לאבא שלי והתחלתי במסע שיכנועים. להפתעתי, לא נדרשו ממני הרבה מאמצים.
אבי אמר שמכיוון שהטיול הוא במקומות פתוחים, ובאוטובוס אנו יושבות אחת בשתי מושבים - הוא מסכים!
הרגשתי הקלה עצומה ואצתי רצתי לספר לכולן - שאני מגיעה!
__יום ראשון 8:35 בבוקר
יושבות במושבים המרופדים באוטובוס ושרות. אני מוציאה מסטיק מהחבילה ש"הברחתי". הנהג לא מרשה להכניס לאוטובוס חטיפים וממתקים אז אני לקחתי חבילת מסטיק והכנסתי לתוך התיק הקטן של המצלמה שאני נושאת על הכתף...
משחקות, שוב שרות, המדריך שואל כמה חידות ואנחנו מתחילות להשתעמם..
המדריך: מגיעים עוד רבע שעה.
כעבור רבע שעה. "מתי מגיעים?" "עוד 10 דקות"... אתם יודעים איך זה הולך..
הגענו. שמחות וצוהלות יורדות מהאוטובוס. ילדה אחת נפלה ויורד לה דם, לה נאבד התיק אבל למי אכפת? סוך סוף הגענו!
ומה אני עושה?
פעולה ראשונה: נעמדת ראשונה מאחורי המדריך. פעולה שניה: מתחילה.....
לצלם. 10 תמונות לכל כיוון. העץ הזה מהמם ואיזה פח אשפה מלוכלך! נצלם להראות איזה פחים יפים יש אצלנו...
אל המדריךמצטרפת מדריכה מוסמכת של האתר ומתחילה עם ההסברים המשעממים: העץ הזה נדיר מאוד ונמצא רק בחלק הדרומי של היבשת המזרחית השניה... בקיצור, שיעמום על.
בא נעבור כבר את היער המסורבל הזה ונלך למקום הכיפי. שלו כולן מצפות.
מגיעות (היינו אמורות להיות ב4 מקומות ובגלל הנגיף היינו רק ב2 איזה באסה!). היי, הנה פרות! והנה נהר! (מתלהבות כאילו בחיים לא ראינו בעלי חיים ומים...) ואני כמובן מתחילה לצלם(אני ממש לא המשוגעת היחידה). פלאש. פלאש. פלאש.
עייפות וסחוטות חוזרות את הדרך לאוטובוס. אני נופלת. דומעת מעט.
לא נורא. רק טיפה דם. בדרך חזור באוטובוס מסכמות חוויות וממציאות שיר:
איך היה? היה כיף, כיף מאוד, מצויין, דובדבן, שחור לבן.....
לטיול יצאנו, מצלמות לקחנו, צילמנו כל דבר שנראה מהעבר...
המשך יבוא....

אני רוצה לשאול כמה שאלות על חלק הגוף היותר פנימי ותחתון של הבנות.
איפה כדאי שאשאל אותן? פה, או שאפתח דף חדש או שבכלל אכתוב אותן בדף שכבר קיים ואם כן אז איזה דף מתאים?

את יכולה לשאול פה ואפשר יהיה להמליץ לך לאיזה דף להעביר.

הבנתי שאת אוהבת לצייר ויש לך כישרון, זה עניין אותי לכן שאלתי.

זה לא אומר שאת חייבת "להיות אחד מהציירים הגדולים במדינה", זה נשמע לי כיף לצייר ולהתבטא ככה.
בגילך גם ציירתי, המחברות, בכל מיני, כיף שהזכרת לי.

נשמע שהיה לכן טיול מהנה ושמחתי שאישרו לך לצאת.

אוקי...
אז כמה שאלות קטנות:

ראיתי באחד הדפים (לא זוכרת איזה וממש אין כוח לבדוק) שפלונית בערך בגילי שאלה כמה שאלות על האזור ואיננה נתנה הסבר מקיף על כל מה שיש. עניין אותי וגם ניסיתי לשים מראה לא בדיוק הלך אז פשוט התקופפתי עם הראש. ראיתי את השפתיים החיצוניות אבל הפנימיות.. לא ראיתי אותן (אולי בגלל שיש לי משקפיים מידה 2 וכשמתקופפים הם נופלות?). אפשר הסבר מקיף במיוחד על זה?
הדגדגן זה מה שרואים אם מנסים "להפריד" את השפתיים החיצוניות?
איננה כתבה שבין הדגדגן לשפתיים החיצוניות יש חור קטן. איפה בינהם? בחלק שקרוב אלי או ביותר עמוק או מה?
אני מידה 12 (נראלי) בתחתונים ויש לי עדין את התחתונים הצבעוניים האלה... כל יום בערב (אני מיתקלחת בערב) אני מורידה אותם ות-מ-י-ד יש הפרשות.זה כמעט שנה ככה אם אני לא טועה. לפעמים יש ממש הרבה ואז בכביסה זה לא יורד (אפילו בכביסה ידנית). זה בסדר שאני לובשת את זה שוב?
כשהתעניינתי פעם בנושא ראיתי משהו שמומלץ תחתוני 100% כותנה. זה למי שכבר התחיל לה המחזור?

מחכה כבר לקבל מחזור!!!!!
נ.ב. עכשיו כשאני חושבת על זה באמת היה כדאי שאעביר את זה לדף שאיננה כתבה בו הסבר... פשוט היו לי שאלות גם לא על זה...

אני אתייחס לפי הנקודות שלך:

לא ראית אותן כי אולי במבנה הגוף הפרטי שלך, הן קצת יותר "סגורות" או "קטנות" או כל מילה אחרת שמתאימה לך באופן ספציפי, זה בסדר גמור, מבטיחה לך

כשתגדלי, והגוף שלך תשתנה לגוף של אישה, את תוכלי לזהות בצורה יותר ברורה, מבטיחה גם את זה @}

הדגדגן זה מין.."כפתור" עליון כזה שממנו יוצאות השפתיים הפנימיות, והשפתיים החיצוניות "חובקות" אותו

החור הקטן זה החור של הפיפי...בפעם הבאה שתהיי במקלחת ותעשי שם פיפי - תסתכלי על "מאיפה יוצא הפיפי" - זה בדיוק החור הפצפון, לא רואות אותו סתם ככה, הוא ממש קטן

גם לילדות הקטנות שלי יש הפרשות בתחתונים..זה טבעי מאוד.

בכל מקרה, תחתונים, כדאי ורצוי להחליף כל יום (אני והבנות שלי לא לובשות תחתונים בכלל, וכן דואגות להחליף מכנסיים כל יום), כדי למנוע התפתחות של פטריות

זה מומלץ בעיקר כי תחתונים מלייקרה לא מאפשרים לזיעה ולנוזלים אחרים להתאדות, ובכך יוצרים מקום לח ורטוב שמהווה מצע טוב לגידול פטריות

אני באופן כללי, כמו שאמרתי, לא לובשת תחתונים בדיוק מהסיבה הזאת
הפעם היחידה בחודש שתראי ואתי עם תחתונים, זה כשאני מדממת, לובשת תחתוני ווסת

תודה ענקית איננה!!!

הטיול נגמר.
למחרת אני שוב חוזרת "ללמוד" מהבית.
החופש הגדול מגיע, עובר בעצלתיים והשנה החדשה בפתח.
בלי שמץ התרגשות או שמחה מגיעה ליום הראשון בלימודים בבית הספר.
תחושה של עוד יום חסר טעם וחיות בשגרת הקורונה.
יוצאת מהאוטו, ומסתכלת על השער הגדול בתחושות מעורבות.
כמה זמן לא הייתי כאן, אבל כלום לא השתנה. התגעגתי, זו האמת אבל חסרה השמחה, האושר והתמידות של שנת 2019, תחילת 2020...
עולה במדרגות וחושבת, חושבת.
רואה כמה בנות מהכיתה וכבר מתחילה תחרות, מי תופסת כיסא בשורה הראשונה.
תופסת מקום בטור האמצעי, בשורה הראשונה. בנות כבר מתכננות ותופסות מקומות לחברותיהן. רק אני, יושבת. חושבת.
ילדה מגיעה, תהילה. מודיעה הודעה ששמעה מהמורה.
"בכל שולחן יושבת רק בת אחת"
כל מי שישבה ליד ילדה אחרת, בזריזות קמה ממקומה ותופסת שולחן אחר.
המורה מגיעה, מציגה את עצמה. דווקא חמודה, רק חבל שבקורונה.
כמעט בכל דבר מבאס הקורונה אשמה. השיעור הראשונה היה, ריענון כללים.
נו, עושים את זה כל שנה:אסור לקשקש על ציוד, צריך להקשיב לצוות....
לא, לא.... ריענון כללים של ה... קורונה.
בכל מקום היא מופיעה. היום הראשון עובר. השבוע הראשון, השני.
ואנחנו כבר מתחילות להתרגל, אין שמירת הנחייות, אין מסכות מהודקות.
ואז, החדשות מתחילות להשמיע דברים. כולם מתחילים לגזגז עניינים.
נערכים לסגר נוסף. גרוע אף הוא. אך אין ברירה....
השבוע האחרון בבית הספר, השבוע האחרון שבו אראה את חברותי. פיזית.
במשך כל השבוע הכיתה שלנו לומדת בבית הספר עד השעה 1 (למעט יום שישי), וביום חמישי לומדות מרחוק (אנחנו ועוד 2 כיתות, לא כל בית הספר)
היום האחרון שאראה את חברותי, כך קבעו, היה יום חמישי.
חשבתי לעצמי שטוב לפחות אראה אותן בזום, לפחות לראות. בסגר הראשון עשינו כמה שיחות ועידה אך אפילו זה לא הלך, אז אםילו לא דיברנו על זום...
מגיעות לבית הספר ביום רביעי. חושבות הפעם האחרונה שנראה את כולן פיזית. אך הסתבר שלא. לא רק פיזית.
באופן מפתיע, היינו בהלם גמור, הודיעו לנו שהיום האחרון יהיה רביעי. בלי הכנה מוקדמת. פשוט כך, הודיעו. לא ידענו לנצל את היום כראוי. חוזרות ודנות איזה אבל נעשה לנו.

היי
מלא זמן לא הייתי כאן (במחשבה שניה זה רק ארבע ימים..)
הפלאפון נשבר....
ביום שישי ניסיתי להתחבר ממחשב אצל משפחה אחרת, כתבתי "באופן טבעי" בגוגל ומשום מה זה לא הראה לי אפשרות להכנס לכאן! רק סרטים או תמונות אבל לא את באופן הזה
יש לכם מושג למה??
ועכשיו חזרתי אחרי שהפלאפון תוקן והצלחתי להכנס בלי בעיה. מהפלאפון.