התמודדות עם קבוצת ילדים

כבר הרבה זמן שאני רוצה להתייעץ עם בעלי ובעלות הנסיון בחינוך הביתי, אבל מוצאת את עצמי חוששת מלפתוח דף חדש. חיפשתי דפים מתאימים לשלב בהם את השאלות שלי ולא ממש מצאתי דף שיתאים בדיוק - אם כי מצאתי הרבה מאוד עזרה בדפים הקיימים. כך שמבחינתי אחרי שיסתיים הדיון כאן (אם בכלל יתפתח) אפשר יהיה להעביר את תוכן הדף הזה למקום אחר או למחוק.

זהו מבחינתי דף שהוא גם דף תמיכה כי אני מרגישה שזה הדבר העיקרי שאני צריכה כרגע. אבל לא רק תמיכה שבאה מאמפתיה אלא תמיכה שבאה מנסיון ומידע ומחוכמת החיים שאספתן. עד כאן ההקדמה.

כמה נתוני רקע: נעמה בת 4 ורבע ונמצאת בבית איתי או עם אבא שלה (אני עובדת במשמרות והוא עובד הרבה מהבית). לפעמים יש בייביסיטר לשעה שעתיים כששנינו עובדים או סבתא שעוזרת לכמה שעות. נעמה בשמחה הולכת להיות עם בייביסיטר או לסבתות (ואפילו לישון אצלן בשמחה). כפעם בשבוע היא מצטרפת לילדה בת 3 ורבע ולמטפלת שלה לכמה שעות ומאז תחילת השנה מבקרת פעם בשבוע בצהרון ביישוב למשך שעתיים כל פעם. מדובר בקבוצה של 7-8 ילדים בגילאים 3-6. רובם בגיל שלה ממש.
יש לה חברה אחת מאוד טובה שהיא גם בחינוך הביתי והן מבלות המון ביחד - לפעמים ימים שלמים, לרוב אצלנו בבית (נעמה מעדיפה אצלנו וברוב המקרים ממש מסרבת ללכת לחברה - אומרת שלא נעים לה שם). יש עוד 2-3 חברות פחות קרובות שעימן נפגשת בתדירות של פעם בשבוע - שבועיים, לרוב מחוץ לבית או אצלנו.

היא הולכת לחוג תנועה פעם בשבוע עם חבורת בנים מתוקים ועם חברתה. כשהיא בחוג אני מחכה בחוץ (או האבא של החברה ואני בכלל בבית).

שאר הזמן מוקדש לפעילויות חופשיות בבית - ציור, משחק, נקיון, סידור, סידורים שלנו, טיולים ביישוב או מחוצה לו, גן משחקים, וכו'.

זוהי המסגרת הכללית של הפעילות שלה וכעת אני הולכת לצהרון לקחת אותה אז המשך יבוא..

אז מה העניין? יש כמה דברים. נעמה ילדה מקסימה, בדברים מסויימים בוגרת ביותר, בדברים אחרים פחות. הקושי שלה מצוי כמעט אך ורק בצהרון - באותן שעתיים בשבוע שם. היא לא אוהבת ללכת לשם אבל לפעמים אין ברירה מבחינת זה שצריך מישהו שישמור עליה ולא מוצאים מישהו אחר. היא מגיעה לשם ובוכה מכל דבר קטן - כי ילדה לא הגיבה לבקשה שלה, כי ילד אחד מפחיד אותה, כי יש תור לערסל בחדר פעילות וכו'. הבכי שלה הוא ממש היסטרי ולא אופייני - בכי רגשי כזה, כך שברור לי שסיבת הבכי היא אחרת - לחץ שהיא נמצאת בו או פחדים אחרים.

חלק מהזמן ממש טוב לה שם - היא אמרה היום למשל שהיה לה כיף (למרות שבכתה מספר פעמים).

אני מנסה לחשוב מה יהיה הכי טוב עבורה? לא לשלוח אותה לשם יותר? כן להמשיך לשלוח ובאותה תדירות? לשלוח יותר?
אני יודעת שיש שם שברים שקשה לה להתמודד עימם. אני חושבת שחשוב שתלמד להתמודד. אני לא יודעת אם זה הזמן המתאים מבחינתה או המקום המתאים. מעניין לציין שבמקומות אחרים הרבה יותר קל לה. היום למשל אחרי הצהרון המשכנו כמה אמהות וילדים לגן המשחקים והתפתח שם משחק מקסים בין ארבעתם - עם אותם ילדים שבצהרון היא כל כך חוששת מהם. נכון שהייתי נוכחת בגן המשחקים, אבל אני לא בטוחה שזו הסיבה לשינוי...

עולים בי המון חששות - אתן בטח מכירות חלק מהם... אני חוששת שהיא תהיה בודדה, שלא תדע להסתדר בחברה, שיתייגו אותה בתור בכיינית (כבר התחילו...), שתישאר קרחת מכל הכיוונים בסופו של דבר.. ומצד שני אני חוששת לשלוח אותה למסגרת. גם כי אני נגד באופן כללי, רוצה להמשיך עם חינוך ביתי כמה שיותר, וגם כי אני חושבת שהיא יכולה בעיקר להפסיד מזה, מהרבה בחינות ולא רק מן ההיבט החברתי.

אני לא יודעת מה טוב בשבילה. אני יודעת שיש ילדים במסגרת (רובם האמת...) שיש להם בעיות מכל מיני סוגים. לחלקם בעיות חברתיות. חלקם "פתרו" את הבעיות החברתיות ע"י כך שהפכו לבריונים או קהים או נמנעים. אני יודעת שמסגרת אינה פתרון קסם.

מה אני צריכה כעת? חיזוקים בדרכי, עוד נקודות מבט, עזרה במיקוד הבעיה, עידודים, סיפורים מאצלכן... כל מה שיכול לעזור לי לראות עוד צדדים לתמונה.
אני אגב מרגישה שלא ממש הצלחתי להעביר את הבעיה ואולי שאלות מצדכן יעזרו לי למקד.

עושה רושם שכרגע המשפחתון לא מתאים לה. יש לכם אפשרות למצוא סידור אחר לתקופה הקרובה?

כן. בכל מקרה יש חופש גדול בקרוב. ההתלבטות שלי יותר בקשר לשנה הבאה..

יכול להיות שרועש לה מדי בצהרון?
לא נשמע שיש לה בעיה חברתית של התמודדות עם קבוצה. נשמע כאילו התנאים המסוימים שם "באים לה לא טוב".
(ואיזה מזל יש לה שההורים שלה בוחנים את המצב ומנסים למצוא את הטוב ביותר עבורה!)

_לא נשמע שיש לה בעיה חברתית של התמודדות עם קבוצה. נשמע כאילו התנאים המסוימים שם "באים לה לא טוב".
(ואיזה מזל יש לה שההורים שלה בוחנים את המצב ומנסים למצוא את הטוב ביותר עבורה!)_
מצטרפת לעוגיה בשתי הקביעות האלו.

אולי תוכלי לארגן עם עוד 3-4 משפחות צהרון ליום-יומיים בשבוע? זה בטוח יעלה פחות מצהרון של גן, וכך תוכלי לדאוג לתנאים נעימים עבור ביתך.

ותובנה אישית בנוגע לתיוג כ"בכיינית":
הבן שלי עוד צעיר לקשרים חברתיים (7 חודשים), אבל כבר תוייג ע"י כל מיני פולנים מהמשפחה כבכיין.
הוא באמת בוכה הרבה כשהוא פוגש אותם, אבל זה בגלל שזה יוצא בסיטואציות המוניות (שהוא שונא), או שהם מנסים להכריח אותו לאהוב צביטות בלחיים ומשחקים צבעוניים לבד על השטיח.
בשלב כלשהו הבנתי שזה מאוד מחליש ומערער אותי להקשיב להם אומרים שהוא בכיין ומפונק, יחד עם לעמוד על כך שאני מאמינה בשהות צמודה להורים וכו'.
בחרתי להתרחק מהם, כדי להצליח לשמוע יותר טוב את הקולות שלי.
ממליצה גם לך.
נשמע שאת במקום של ספקות ותהיות (שזה דבר חשוב, לדעתי). נראה לי שזה שלב להקיף את עצמך בקולות שתומכים בדרך הכללית שלך, ויכולים להכיל את הקושי שלך ושל ביתך, ולא בכאלו שמנסים "להחזיר אתכן למוטב".

עושה רושם שכרגע המשפחתון לא מתאים לה. יש לכם אפשרות למצוא סידור אחר לתקופה הקרובה?

ומסכימה גם עם עולם חדש מופלא. להתרחק מכאלה שמתייגים. אחר כך היא תחזור גדולה יותר.

אני חושבת שחשוב שתלמד להתמודד
אני לא יודעת איך להגיב על זה בזהירות ובעדינות, אבל אנסה: האמירה הזאת מאוד בעייתית בעיני. אני לא מאמינה ב"חשוב שתלמד להתמודד". לצערי, המשמעות של האמירה הזאת בחברה שלנו כרגע היא:

רע לילד
המצב לא מתאים לו, לבשלות שלו, לצרכים שלו, לגיל שלו
להורים/למבוגרים אחרים יש ציפיות שמתנגשות עם התגובה ועם הצרכים של הילד
תוצאה: מנסים לבטל או להתנגד לצרכים של הילד, במקום פשוט לקבל אותם.

ברגע שמופיעה האמירה הזאת, יש בה ביטול של צרכי הילדה. ואני בטוחה שזה לא מה שאת מאמינה בו. לכן אני מציעה, לבטל את הציפיות ולא את הילדה...

תודה רבה על כל התגובות שלכן - זה מעורר בתוכי מחשבות וישנה תחושה שבהירות לגבי הנושא קרובה יותר.
יש לי הרגשה שהרבה מן הדברים שמטרידים אותי כרגע (כמו שחברה טובה אמרה לי היום - שאני רואה אותם בזכוכית מגדלת) ייעלמו באופן טבעי עם ההתפתחות שלה.
בשמת - אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת ומבחינתי אין צורך להגיב בזהירות או בעדינות... ההתלבטות שלי היא - האם באמת המצב לא מתאים לה? לבשלות שלה, לצרכים שלה? מהם הצרכים שלה באמת באמת?
אני לא חושבת שהילדות זו טירונות לקראת החיים ואני חושבת שרצוי להגיע להתמודדות עם קשיים, שהיא חלק בלתי נפרד מן החיים בעולם שלנו, כאשר יש מוכנות ובשלות וחוסן פנימי יציב. אלו שיקולים שמנחים אותי וחלק מן הסיבות שהיא לא במסגרת של גן עד היום.
אבל התמודדות כלשהי תמיד תהיה, לא? השאלה איך מבחינים בין התמודדות בריאה ובין התמודדות שאינה בזמנה.

ככל שאני מצליחה לחוש כרגע, התחושה שלי היא שהסיטואציה הזו היא עבורה התמודדות שאינה בזמנה, למרות הבגרות שלה בסיטואציות אחרות. יום האתמול המחיש לי את זה כשהייתי איתה קצת יותר בצהרון ויכולתי לראות את ההתנהלות שלה שם שכל כך שונה מן ההתנהלות שלה עם ילדים בדרך כלל. זה גדול עליה, זה יותר מדי בשבילה. ואני לא יודעת מה בדיוק יותר מדי בשבילה שם - הרעש? הילדים הספציפיים הללו? הגננת שלא ממש נותנת הרגשה בטוחה? האוירה שיש בגן כתוצאה מכל מה שקרה שם במשך היום? לא יודעת. משהו שם זה יותר מדי בשבילה. כשהיא לא שם היא לגמרי מלאת נכונות להתמודד עם הסיטואציה אבל כשהיא שם - היא לא.
אתמול היא אמרה לי בדרך לצהרון, על אחד הילדים שממנו היא חוששת במיוחד - "אולי פעם אני אגלה שהוא כל כך נחמד שאפילו נתחתן...". אבל כשהיא רואה אותו - עיניה מתמלאות בדמעות.

נראה לי שלא נלך לשם יותר בשבועיים שנותרו עד החופש, אלא אם כן היא תרצה (מה שקשה לי להאמין שיקרה). ובשנה הבאה נחליט איך ממשיכים. בשנה הבאה גם צפוי להתווסף תינוק למשפחה שבטח ישנה את האיזונים בכל מיני כיוונים...

ועדיין הדיון מבחינתי פתוח - לעוד נקודות מבט, לעוד תובנות ולעוד חיזוקים. אבהיר זאת יותר - אני צריכה חיזוקים לכך שטוב לה להיות בבית. שאני לא גורמת לה לנזק בזה שאני מונעת ממנה את ההתמודדות הזאת. חמתי אמרה לי כששמעה שקשה לה בצהרון שהפתרון לדעתה הוא לשלוח אותה כל יום לגן עד ארבע... ולצערי הרבה מן האנשים שאני מכירה מחזיקים בדעה הזאת. טוב, כל אחד רשאי לחשוב מה שהוא רוצה. אבל אתן יודעות איך זה -
כשבוחרים בחירות יוצאות דופן, אז הנטייה היא להאשים את הבחירה יוצאת הדופן בכל דבר שאינו מושלם. וכאמא הנטיה היא לבדוק את עצמי כל הזמן, לבדוק את המצב - מה נכון ומה מתאים עכשיו, האם אני בוחרת נכון עבורה?

חמותי אמרה לי כששמעה שקשה לה בצהרון שהפתרון לדעתה הוא לשלוח אותה כל יום לגן עד ארבע.
כבר אמרנו להתרחק להתרחק להתרחק מאנשים כאלה כרגע? )-:
נגיד, הילדה סובלת ממים שמשפריצים לה לעיניים. אז היא רוצה שתשפריצי לה כל יום שמונה שעות? בתקווה שאם יתעללו בה מספיק אז היא תתרגל?

נו, את הרי מסתובבת באתר הזה.
את יודעת שהם לא "מתרגלים".
הם פשוט מכבים. מדכאים. חותכים.
זה מה שאת רוצה?
אני יודעת שלי עשו את זה. לא רוצה את זה בשביל הילדים שלי. לקח לי 40 שנה להחזיר לעצמי חלקים שנחתכו, שדוכאו באכזריות, שנרמסו עד דק.

לא ידעתי בכלל מי אני.
כואב לי הלב על כל ילד שעכשיו הוא ילד ועושים לו את זה.
די עם שלטון הטרור. הגיע הזמן להפסיק לתת לו אחיזה בחיים שלנו. לסלק אותם עם הדיעות שלהם שגידלו אותנו. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו אחרת.

שאני לא גורמת לה לנזק בזה שאני מונעת ממנה את ההתמודדות הזאת
הפוך.
את לא "מונעת ממנה התמודדות". את חוסכת לה התעללות.
רואה את ההבדל?
אותה הבריכה שהפחידה את הבת שלי כשהיתה קטנטנה, היום היא עומדת בה והמים מגיעים לה עד המותניים. אין מצב שהיא תפחד להיכנס לשם.

שליחה על ידי ממ* » 18 יוני 2011, 17:46

כל מילה של בשמת

אנונימי

בהיר זאת יותר - אני צריכה חיזוקים לכך שטוב לה להיות בבית. שאני לא גורמת לה לנזק בזה שאני מונעת ממנה את ההתמודדות הזאת
הבן שלי היה בדיוק כזה. הוא לא הלך לצהרון אבל היה לו קשה מאד בקבוצות. עד כדי דמעות, גם כשהייתי נוכחת. אפילו לחוג הוא לא רצה ללכת.
וזה עבר. מה עשינו? מפגשים קבועים עם ילדים קבועים אבל באחד על אחד או מקסימום שני ילדים.
במפגשים אני תיווכתי המון מצד אחד ממש עזרתי לו במה להגיד ואיך וכדומה ומצד שני מצאתי כל הזמן מתי להרחק ולתת לו להתמודד לבד.
המטרה מהתחלה הייתה כמובן שאהיה כמה שיותר ברקע. עשיתי את זה מאד בהדרגה.
היום בדרך כלל אין לו בעיה בקבוצות. לוקח לו זמן להפשיר ואני נותנת לו להיות צמוד אלי כמה שהוא רוצה אבל הוא משתחרר לבד ומוצא את מקומו בתוך הקבוצה לבד.
והשנה גם פעם ראשונה הוא הולך לחוג בלעדי ודי מהר שיחרר אותי והודיע לי ש"את כבר לא חייבת להישאר בחוץ כשאני בתוך החוג".

בקיצור בעיני התרופה היא ללכת איתה כמה שאפשר בתוך האילוצים. אם אפשר למצוא פיתרון אחר סבבה ואם לא אולי לבדוק איתה מה יקל עליה את השהות בצהרון.
ולתת לזה זמן...
וכן זה מעולה שהיא בבית היא במקום שבו היא מרגישה הכי בטוחה ומוגנת וכשיהיה לה נכון היא תיקח איתה את כל מה שקיבלה בבית ותצא החוצה מצויידת כראוי.

היא מגיעה לשם ובוכה מכל דבר קטן - כי ילדה לא הגיבה לבקשה שלה, כי ילד אחד מפחיד אותה, כי יש תור לערסל בחדר פעילות וכו'. הבכי שלה הוא ממש היסטרי ולא אופייני - בכי רגשי כזה, כך שברור לי שסיבת הבכי היא אחרת - לחץ שהיא נמצאת בו או פחדים אחרים.
אני מבינה אותך, בשבילנו זה כאב לב. זה החשש הגדול שלי מבחינת הגן (שלי תלך לראשונה לגן בגיל שנתיים ותשעה חודשים).
התחושה שלי היא שהסיטואציה הזו היא עבורה התמודדות שאינה בזמנה
אני לא חושבת שזו התמודדות שאינה בזמנה. זו התמודדות של ילד שאינו רגיל לתנאים כאלה. שאינו יודע להתנהג בסיטואציה חברתית מורכבת שלא תמיד כולה לטובתו. האם אתם מתכוונים לשלוח אותה לגן חובה ובהמשך לבית הספר? אם כן, ההתמודדות הזאת חיונית לה עם כל הכאב. הבעיה בחינוך ביתי (שאני דרך אגב מאוד בעדו עם אמביוולנטיות מסוימת) שהוא יוצר לילד בועה שאינה העולם החברתי "האמיתי" אותו חווים ילדים ההולכים לבית הספר ולגן. אם היא תלך לבית ספר אז ההתמודדות הזאת חשובה.
אני חושבת שבית ספר זו רעה חולה (לא מבחינת לימודים אלא מבחינת האלימות ובעצם גם מבחינת גזילת הסקרנות) ואני יכולה ללמד אותה יותר טוב בבית. אבל, אני עובדת ואני לא יכולה לספק לה חברה משמעותית אז היא כנראה תלך לבית ספר שנבחר בקפידה בבוא היום.
מבחינת הצהרון, אולי הצהרון לא מתאים? האם האימהות "מחומצנות"? האם ההורים מגיעים עם סיגריות בפה? או בקיצור, אם ההורים הם מעדות הערסים אז ברור שלא נעים לה בחברת ילדיהם.
אלה השני שקלים שלי.

הבעיה בחינוך ביתי (שאני דרך אגב מאוד בעדו עם אמביוולנטיות מסוימת) שהוא יוצר לילד בועה שאינה העולם החברתי "האמיתי" אותו חווים ילדים ההולכים לבית הספר ולגן. אם היא תלך לבית ספר אז ההתמודדות הזאת חשובה.
נהפוך הוא.
המסגרות יוצרות לילדים בועה שאינה החיים האמיתיים. החיים האמיתיים לא מתנהלים כמו בבית הספר!
ברוב המקרים הילדים צריכים שנים כדי להשתחרר מההתניות של המשמעת בבית הספר ולהבין שבעצם הם אנשים חופשיים.

דנה ה
אני חושבת שאת יכולה להרגיש, בבטן, אם ההתמודדות הזו גדולה עליה ולא מתאימה לה עכשיו או לא (וממה שאני קוראת פה, באופן שטחי כמובן, נשמע שאת מרגישה שזה גדול עליה עכשיו).
אני חושבת שאם נגרמת לילד מצוקה מתמשכת או קשה מדי - אפשר בהחלט להפסיק ולא חייבים להתמיד רק לשם ההתמודדות.
אני לא רואה הרבה טעם לחזור על דברי הטעם של קודמותיי, רק לספר שכשאצל בתי מתעורר קושי אני מאוד מנסה לא לדחוף לכיוון ההתמודדות בכוח.
מה שכן, לפעמים אני מרגישה שיש תנאים טובים להתנסות במשהו שהיא מפחדת ממנו ושההתמודדות הזו תחזק אותה אם אני אתעקש עליה - ואז אני מתעקשת.
אבל זה עניין של חוש. אני משתדלת להרגיש מה המקומות שבהם נדרש עידוד או אפילו דחיפה עדינה, ומה המקומות שבהם כדאי לאפשר לה כרגע לנוח מההתמודדות ולחכות שהיא תבשיל.
וכמעט תמיד מדובר בתנאים הרבה יותר טובים ממסגרת - למשל להיות בסיטואציה שהיא חוששת ממנה, אבל עם סבתא שהיא מאוד קשורה אליה.
אם נשמע לך שהיא מוצפת וסובלת ולא מפיקה מזה כמעט כל רווח... זה עניין אחר

אין לי הרבה מה להוסיף מלבד לחזק את מה שכבר כתבו לך - בשמת, דייקת כרגיל

וגם השאר... החיים הם לא בועה. הם העולם האמיתי. אשרי נעמה שיש לה הורים שרואים מה טוב לה ומה לא, ולא מפחדים לשנות כשצריך. 4 ורבע זה ממש ממש קטנטונת... בעיניי קטנה מידי לקבוצה גדולה של ילדים בלי שיש הורה מתווך לילדים האלה. אפשר למצוא בייביסיטר לשעתיים פעם בשבוע האלה, במקום לשלוח לצהרון. וההתמודדות עם קבוצה - היא תגיע, בזמנה

הייתי באותו המקום בדיוק, יכולה לומר לך שבגיל שלוש וחצי הרגשתי שעבור ילדתי ההתמודדות מיותרת ובגיל ארבע, היה נראה לי שההתמודדות "שווה" את המאמץ, בכל מקרה אני חושבת שהדרגתיות מאד מאד עוזרת ואולי דווקא יותר קשה לה כי זה רק פעם בשבוע. אני מסכימה שיש הבדל אם לטווח רחוק את רוצה שתשאר בבית ואז אולי באמת כדאי לחפש פתרון אחר או שאת מתכננת נניח שתלך לכיתה א' ואז כן קל יותר להשתלב קודם גם חברתית. לא הייתי מסתכלת על זה כטירונות אלא משהו שבגיל גן אפשר לעשות בתנאים הרבה יותר נוחים (כשאת מלווה אותה עד שתרגיש בטוחה).

אתן כותבות דברים כאלו חכמים ומועילים - אמנם חלק מהם מנוגדים אלו לאלו, מה שמותיר, כמובן, את ההחלטה בידי לבסוף. ההחלטה בסופו של דבר מתרחשת ע"פ תחושה, שנבנית בעקבות כל המחשבות והנימוקים וכו'.
אני לא יודעת מה נכון באופן אבסולוטי - מן הסתם אין דבר כזה בכלל. כרגע החלטתי לוותר על הצהרון ובספטמבר להחליט אם להמשיך או לא. זה עוד כמעט 3 חודשים וזה הרבה זמן בגיל הזה. אז גם אוכל לראות את הרכב הילדים (שאגב, הוריהם אינם מחומצנים ומעשנים... - הצחקת אותי ההולכת באתרים עם המשפט הזה) ואת הגננות. כל שנה זה קצת משתנה.

אני לא יודעת אם נשלח אותה לגן חובה בעוד שנה או לכתה א' בעוד שנתיים - עד כה התנהלנו משנה לשנה ובכל שנה החלטנו לגבי השנה הבאה. אני חושבת שמסגרת של גן ומסגרת של בית ספר הן מסגרות שונות לחלוטין. גם יכולת ההתמודדות שלה בגיל 6 וחצי תהיה שונה מיכולת ההתמודדות שלה היום. הכל ישתנה ולכן אני לא חושבת יותר מדי על העתיד.

במהלך הקיץ אני מתכננת לארגן כמה שיותר מפגשים - גם מפגשי אחד על אחד (סוף סוף הילדים האחרים לא יהיו בגן) וגם מפגשים לכולם - ארוחות משותפות, קבלות שבת או טיולים. נאמר בתדירות של אחת לשבוע. בד"כ במפגשים הללו היא מסתדרת טוב ואין את הפחדים שקיימים בצהרון.

אגב, במהלך כל התהליך הזה נזכרתי קצת בעצמי ובחששות (שלא לומר: חרדות) שהיו לי כשהייתי קטנה. דברים שלא יכולתי להסביר לעצמי או שכן יכולתי אבל לא העזתי להסביר להוריי - שפחדתי להיכנס למים העמוקים בים כשיצאו לשנרקל בסיני (הייתי בת 5) ופחדתי שהם יצאו בלעדיי כי פחדתי שיטבעו. או פחד משרפות בטיולים בגלל שפעם נקלענו לשריפה מפחידה בנחל עמוד, או פחד ממקומות סגורים כמו מערות.
בסופו של דבר כל הפחדים הללו עברו, אבל חלק מהם נשארו שנים אחדות. למשל, במשך כמה שנים הייתי יוצאת לטיולים עם הצופים או חוגי סיור ונשארת במחנה מרוב פחד וחרדה. לפעמים הורי באו לקחת אותי מהמחנה הביתה. אל אחרי 3 שנים כאלו הכל עבר - וזה מתאים למה שנכתב כאן לגבי זה שיש בשלות שמגיעה בזמן מסוים. בדוגמא הזו זה לא עזר לי שניסיתי להתמודד ויצאתי כל פעם לעוד טיול ועוד טיול. החרדות רק התעצמו. מתישהו הן פשוט עברו ואני לא יודעת למה.

לגבי הצהרון אני חושבת שניסינו מספיק. לפחות לשנה זו. אפילו אני קצת עצובה שלא הפסקנו קודם לכן. אבל רגשי אשמה הם לא מקום טוב ללכת אליו...

המסגרות יוצרות לילדים בועה שאינה החיים האמיתיים. החיים האמיתיים לא מתנהלים כמו בבית הספר!
דניאלה, גוריינת

דנה

איזה כיף לנעמה הורים כאלה.

וכל מילה של רוני ובשמת.

דניאלה, גוריינת
לכבוד הוא לי

רציתי קצת לעדכן..

אז באמת אמרנו יפה שלום לצהרון, מרחוק. אמרתי לנעמה שהיא לא חייבת ללכת לשם השנה והיא אמרה שהיא באמת לא רוצה (עד כאן אין הפתעות..).
מאז היו מספר מפגשים עם קבוצת ילדים שהיו נפלאים - פעמיים שיחקה בשלישיה וברביעיה בהרמוניה - היו בעיות כל מיני אך הן פתרו אותן בעצמן ולא נזקקו להתערבות של מבוגרים. זה היה כל כך יפה בעיניי איך יש ילדה אחת שיש לה נטיה להיעלב וילדה אחרת שיודעת ליישר את ההדורים, וילדה אחת שאוהבת להנהיג ואחת שאוהבת להיות מונהגת (לפחות באותו יום זה היה כך), והדברים פשוט הסתדרו.

היתה סיטואציה נוספת שבה נעמה היתה עם 5 ילדות - אחת גדולה ממנה בשנה, אחת בגילה ועוד 3 קטנות בשנה, והיא הנהיגה אותן למשחק נהדר של מסעדה וחנות וכו'. היה זורם לגמרי ולא נרשמו תקריות בכי וכו'.
הסיטואציות הללו חיזקו בי את ההרגשה שהבעיה היא באמת לא התמודדות עם קבוצה.

ומשהו אחר קשור ולא קשור...
היום נעמה אמרה לי שהיא רוצה ללכת לישון כמו ילדה גדולה (לא יודעת מאיפה היא שאבה את הרפרנס הזה). היא הסבירה לי איך זה הולך - "אני אשכב במיטה, את תקראי לי סיפור, ואחר כך תגידי לילה טוב, ואני נסה להירדם. ואם אני לא אצליח אז אני אקרא לך, ואז תשכבי לידי ואחרי כמה דקות אני אנסה שוב להרדם לבד, טוב?".
וכך בדיוק היה. ואכן היא נרדמה לבדה בניסיון השני.
ואז נזכרתי במה שבשמת כתבה לגבי לעשות דברים כשיש בשלות - אנו מעולם לא אמרנו לה שכך רצוי ללכת לישון - אולי היא התרשמה מזה שלפני שבועיים חברה גדולה בת 13 ישנה אצלנו כמה ימים וכך היא הלכה לישון - ואני מנסה לדמיין איך יכולנו לנסות לכפות עליה או ללחוץ עליה ללכת כבר לישון כך, ואיך זה היה נתקל בהתנגדות מצידה ומן הסתם גם נכשל.
אם הייתי חושבת על זה, הייתי מניחה ששינוי כזה לעולם לא יבוא ממנה אלא אנחנו נצטרך לדחוף לכיוון הזה, אבל הנה - זה בא ממנה לגמרי, וכנראה בזמן שטוב לה. וגם אם מחר היא לא תרצה ללכת לישון "כמו ילדה גדולה", זה בכלל לא משנה. (כשסיפרתי לאבא של נעמה על התפתחות הזו הוא אמר - " אבל אני אוהב להרדים אותה. עכשיו אני אצטרך מסיבת היפרדות...".

אני מרגישה שאני צריכה פשוט לסמוך על החיים. על המהלך הטבעי שלהם, על הדחף שיש לילדים לגדול, להתפתח, להתגבר, ועל ההבשלה שמתרחשת בהם, בקצב שלה, בדברים שונים, בתהליכים עדינים וסמויים מן העין, עד שפתאום זה צץ מעל פני השטח ומפתיע אותנו.

אני מרגישה שהמון לחץ ירד מאיתנו בעקבות ההחלטה לא ללכת לצהרון, וזה קצת מצחיק - אלו היו בסך הכל שעתיים בשבוע. כמה שיעורים יש לחיים עבורינו אם רק נרצה...

נראה לי שהיא ממש מכינה את עצמה לשינוי המשפחתי... איזה יופי שזה בא לה לבד. באמת צריך לזכור לסמוך על החיים

תענוג לקרוא אותך גם לא רק על לידות... (אם כי הזנחת אותנו. העם מתלונן).

תודה

גם אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת...

ומצטערת על ההזנחה... זה עניין מורכב מבחינתי כרגע ועוד לא מצאתי את המיקום המדויק שנכון לי לכתוב ממנו. מרגישה שיש יותר צורך בשמירה על פרטיות הנשים והתינוקות. או אולי זה משהו אחר - לא יודעת עדיין.

אני מרגישה שאני צריכה פשוט לסמוך על החיים. על המהלך הטבעי שלהם, על הדחף שיש לילדים לגדול, להתפתח, להתגבר, ועל ההבשלה שמתרחשת בהם, בקצב שלה, בדברים שונים, בתהליכים עדינים וסמויים מן העין, עד שפתאום זה צץ מעל פני השטח ומפתיע אותנו.

אמן אמן!
קראתי את כל מה שנכתב כאן (טוב נו תראו את השעה..כולם ישנים חחח)
נראה שעברת תהליך,של השלמה של קבלה, קיבלת ביטחון בהרגשות שלך, בתחושות בטן.
איזה כייף!

תודה שפתחת את העמוד הזה,כאילו שמעת את הבקשה שלי

הבן שלי בן שנתיים ועוד אחד עומד להגיע ממש בקרוב.
אנחנו חיים במקום שקשה לאנשים "לאכול" אותי, פחות מתריד אותי היום מה אחרים חושבים, זה כבר מתחיל להצחיק אותי אפילו.
הענין אצלי הוא שבן הזוג שלי כן מודאג מאחרים, מהשכונה, ממה שהמשפחה שלו חושבת.. וזה מאוד מאוד (מאוד) קשה לי.

אני מאוד שלמה עם ההחלטה להיות עם הבן בבית, יש מפגשים ויש את כל "ההתמודדויות" (מסכימה עם מישהי למעלה שהסבירה מה לא נכון בהגדרה פשוט אין לי אחרת

ויהיו שינויים כל החיים- אבל מבחינתי אלו החיים-שינויים.

אם למישהי/מישהו יש הצעה איך להרגיע את אהובי, אשמח לשמוע..

אני כל הזמן מדגישה את הדברים הטובים שיוצאים מההחלטה הזאת, אך לפעמים כשהאנרגיה קצת ירודה, הוא פתאום נתקף חרדה שאנחנו לא בסדר..
כבר אמרתי שזה נוראה קשה?

אני מרגישה שעברתי שלב אחד - כשאני כבר לא מתיחסת לרצונות (מי שואל אותם) של הסביבה..
אבל יש לי עוד שלב לעבור- כן חשוב לי מה אהובי חושב וכן חשוב לי שיהיה איתי באותה סירה בנוגע לילדים..
help

אם למישהי/מישהו יש הצעה איך להרגיע את אהובי, אשמח לשמוע..
תתחילי לדבר אתו על תרבויות.
ואני לא מתכוונת להיגדים נוסח "היקואנה עושים כך" ו"בסין עושים אחרת".
אני מתכוונת למשהו חתרני יותר

, משהו שיעזור לו להסתכל לא על תרבויות אחרות מבחוץ (זה לא ישנה הרבה, לטווח הקצר) אלא על התרבות שלו עצמו, מבחוץ.

למה אני מתכוונת? נגיד, היתה לי היום שיחה עם איזה אמא, על גידול ילדים, נורמות וכל מה שביניהן, בין ישראל לאוסטרליה, וכמה שאלה שני עולמות שונים, מבחינות מסוימות.
שפה להישאר בבית עם הילדים זה שיא הנורמליות (אם כי יותר ויותר אמהות חוזרות לעבודה יותר ויותר מוקדם), ובישראל המעון הוא מוסד מקודש.
באיזה שהוא שלב היא אמרה "אבל זה לא שהילדים יוצאים פחות טוב. תקחי לדוגמה את הילדי הפורמולה. זה לא שהם יוצאים לא בסדר כי הם אכלו פורמולה ולא ינקו, את יכולה המון ילדים כאלה מסביבך והם נראים בסדר גמור"
כמובן שאני עפתי מזה לתקרה, ואמרתי לה משהו כזה:

אם כולם סביבך הם "כאלה" (לא ינקו, הלכו לגן מגיל אפס או מה-שלא-יהיה), אז את מתייחסת להם כאל נורמליים, את בטוחה שהם נורמליים וזאת תהיה הנורמה שלך.
יותר מזה, אם לתמונה כזאת את רגילה, ואז תלכי לאיזה מקום אחר, ותגלי שכל הילדים שם יונקים - הם ייראו לך לא נורמליים! ילדים בני חמש עוד יונקים לפעמים! הם לא בסדר! משהו אתם לא בסדר!!

והמכשלה הגדולה היא, שבאמת יש שונות גדולה מאוד בין ילדים. גם בין, למשל רמת הבריאות שלהם (והקשר שלה להנקה) וגם מבחינת עמידות חברתית... הרי תמיד תוכלי לפגוש את הילד שינק וינק והיה חולני טיכו, ולעומתו את זה שגדל על חלב פרה עם סוכר ו"נראה בסדר גמור". נו, שוין...............

עוד אפשר לדבר על הדברים הסמויים מן העין. מה זה "בסדר"? האם אנחנו יכולים לראות את כל המחירים שהילד הזה משלם? מתי? באיזה גיל? למה נשווה את זה?

המציאות היא, שאם שמונים אחוז מהאנשים סביבך עושים משהו מסוים, אז בהתחלה את חווה את זה כ"בסדר", אחר כך כ"נורמלי", אחר כך כ"הכרחי" ובסוף אולי אפילו כ"מקודש".
וזה, אך ורק בגלל ש"כולם" סביבך עושים ככה. לא בגלל שום ראיה יותר מוצקה.
וכל הצלקות שנרכשות בדרך, אם נרכשות, גם הן פתאום נהיות "נורמליות".
(ואחר כך מתבקשות, ואז בכרחיות, ואולי אפילו מקודשות)

נכון, קשה מאוד לצאת מהתרבות שלך כשאת פיזית שם.... גם דיבורים מהיום עד מחרתיים על "באוסטרליה / בקנדה ילדים נשארים בבית עם ההורים כנורמה, והולכים לגן 5-15 שעות בשבוע רק החל מגיל שלוש" - זה לא נתפס.... לא תמיד.
אז אולי למצוא איזו נקודה אחרת, איזה נושא אחר, שבו הוא עבר תהליך של לחשוב ש-XXXXXX, ואז מתישהו לצאת לפרספקטיבה אחרת, ולגלות אמיתות אחרות ואפילו הפוכות. איך זה הרגיש? מה אפשר לו את השינוי הזה?

בתור התחלה, אפשר להתחיל כל משפט במילים "בתרבות שלנו". "במאה ה-20". זה קצת מכניס דברים לפרופורציה. מזכיר לנו שזו "אמת" נורא נורא מקומית... שדברים לא היו ככה לפני חמישים שנה, לא יהיו ככה עוד מאה שנה, ולחלוטין הם לא ככה במרקח חמש-מאות או חמשת אלפים קילומטר מכם.

יצא לי קצת מבולבל...

תודה תמרוש

זה יוצא מבולבל לפעמים, גם אני ככה, אולי בגלל זה הצלחתי להבין

מרגישה כמוך לגבי נושא ה"נורמאליות" דאם יט! לאן האינטואיציה נעלמה לה?
אישית התחלתי עם חינוך בייתי ממקום מאוד אינטאיטיבי, לא ידעתי שיש בארץ בכלל "אפשרות" כזאת, איזה כייף היה לגלות את כל האנשים שחושבים כמוני,
או בערך

אני מודה שאני משתדלת מאוד לא להשתייך לאיזו שהיא קבוצה, אלה להמשיך את החיים בכמה שיותר רב גוניות חברתית, בשבילי וגם בשביל בניי..
בכלל זה מזכיר לי, איך שבבית הספר היו את כל הקבוצות האלה שמעולם לא מצאתי יחוד מסויים שמתאים לי באחת הקבוצות.
לא שהייתי אאוטסיידרית, היו לי את החברים הקרובים אבל אחד מכל קבוצה..

אני מרגישה שכל עוד אין "בעיה" עם הבן,אז הכל בסדר, ומספיק שמישהו יעלה על איזו שטות, אצטרך שוב לקחת המון האוויר ולהתחיל להסביר שוב מחדש למה הכל בסדר, וכל ילד בכל מקום בכל קבוצה וזמן בחיים מתמודד עם שינויים ועם חברה,אם יהיה בחינוך בייתי ואם לא..
והאמת היא שאין לי כח להתחיל להסביר (אוווף)

אשמח לעוד רעיונות איך לקחת את זה בקלות, התחלתי לחקור את הנושא של למידה בכלל, בלי קשר לבית או לא,(אני מדריכה גם ילדים בכל מיני גילאים כך שזה עוזר ומענין אותי בכל מקרה) אפילו התחלתי לכתוב משהו שאולי פשוט אעלה אותו לכאן..
זה לא גמור אבל מתחילים ממשהו ..

מה שרציתי להגיד בעצם בפסקה מעל- חשבתי להכין איזה דף מסכם כזה לאנשים (שחשוב לי מהם ) שרוצים להבין למה מעדיפה חינוף בייתי על חינוך בבית ספר או גן רגילים של ימינו (מי יודע אולי זה ישתנה)

רוצה לעדכן קצת עך ההתפתחויות מאז שנה שעברה.
כזכור היה לנעמה בתי קושי בצהרון ולבסוף בחרתי להפסיק את ההשתתפות שלה בו.

השנה אני בחופשת לידה ובבית כל הזמן. לפני חודש נעמה שואלת אותי - "מתי כבר אני הולכת לצהרון?".
באדישות רבה השבתי לה: "את רוצה ללכת לצהרון?", והיא ענתה שברור שכן..
היא הכירה גננת חדשה, נפרדה בקלות, מבקשת ללכת יותר פעמים בשבוע (לבסוף התפשרנו על פעמים), לא בוכה, משחקת עם הילד שבשנה שעברה פחדה ממנו... ברור שהיא הגיעה לנקודה בה היא בשלה לעניין הזה ורוצה בו - וברגע שיש בשלות אז אין או כמעט אין קשיים.

אז מה הבעיה עכשיו? אני מפחדת שימצא חן בעיניה יותר מדי ושהיא תרצה ללכת לגן בשנה הבאה..

אז מה הבעיה עכשיו? אני מפחדת שימצא חן בעיניה יותר מדי ושהיא תרצה ללכת לגן בשנה הבאה..
טוב, לכן נכנס השיקול האם את רואה את נעמה לא הולכת לגן בשנה הבאה... והאם את בכלל חושבת על חינוך ביתי (עכשיו, ובכלל, אצלך בבית)

ממה שאת מספרת על נעמה, נראה לי שאפשר בהחלט לסמוך עליה שתגיד לך אם לא טוב לה. אז למה לא לתת לה להיות המקום שטוב לה בו?

אה, וכמובן: זה גן. בלי בחינות או משהו כזה. ואני מניחה שיהיו שם כל מני "חוגים" (ריתמיקה וכו') ובימי שישי תהיה קבלת שבת ואולי גם יומולדת לאחד הילדים - אז אם לנעמה טוב במקום כזה, נראה לי הרבה פחות מזיק מאשר בית ספר עם מבחנים ועמידה במטלות.

אני לא יודזעת אם אני רואה אותה בגן בשנה הבאה או לא.. עד כה החלטנו כל שנה לגבי הבאה ובינתיים היא בבית. עקרונית אני חושבת שהייתי רוצה להמשיך בחינוך ביתי אבל מי יודע?

לגבי לסמוך עליה שתדע מה טוב או לא ושתגיד לי... מממ. יש הרבה דברים שאינם טובים לה אבל מושכים אותה והיא אוהבת אותם כמו ממתקים, תוכניות טלויזיה, ילדה מסוימת... ובגן - יש המון דברים שאני חושבת שהיא לא תדע לזהות שמזיקים לה (למשל - יצירתיות חופשית בתור דוגמא).
בנוסף - היא ילדה שכמעט אינה משתפת בכלום. ממש כמעט כלום.

אני לא בטוחה שהבנתי מה הדבר השני שהתכוונת אליו.. תוכלי להסביר בבקשה?

בנוסף - היא ילדה שכמעט אינה משתפת בכלום. ממש כמעט כלום.
זה לא הרושם שאני קיבלתי....

תוכלי להסביר בבקשה?
ההתנגדות שלי לביה"ס זה שזה מקום עם עמידה בלוחות זמנים ועומס והרבה תחרות.
עד כמה שידוע לי , בגנים "טובים" זה לא קיים, וגן הוא מעין מקום מפגש לילדים נטול הורים. אז עם כל הבעייתיות שלשלוח ילדה קטנה להיות עם בני גילה בלי אבאמא, זה עדיין פחות נורא מבי"ס.

נהנתי לקרוא את הדף הזה בשבת בבוקר...