לפני שזה התחיל, חיפשתי אהבה.
לפי המלצה של איזה וידאו מפוקפק ביוטוב עשיתי רשימה של תכונות שחשובות לי אצל גבר.
זה הלך ככה:
אינטלגנציה יוצאת דופן, חוש הומור, כריזמטיות, חדות וחשיבה מחוץ לקופסא.
כעבור זמן מאוד קצר הוא הופיע! עם כל אותן התכונות!!
" אמא, תכירי זה X ( שם בדוי
והוא טייס.כן. כן. טייס.
כאילו, הוא טייס קרב במילואים אבל בעיקרון הוא טייס אל על."
המחשבה הזאת העלתה בי חיוך.
הוא היה יותר ממה שביקשתי. הרגשתי שזכיתי בלוטו. הייתי מהופנטת.
הוא כל כך מיוחד.
עכשיו ברור למה תמיד הרגשתי את עצמי מיוחדת!
הוא החתיכת פאזל.
הגאולה שלי.
מאוהבת! מאוהבת! מאוהבת!
זה התחיל מושלם ואז... גיליתי מה זה הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
למען הסר ספק: לא, נרקיסיסט הוא לא בן אדם שמאוהב בעצמו קשות.
נרקיסיסט הוא אחד שמאוהב בדמות המדומיינת שהוא צייר לעצמו בראש ולאותה הדמות המדומיינת הוא קורא "אני".
בין תכונותיו הבולטות: אינטלגנציה יוצאת דופן, כריזמטיות, חדות וחשיבה מחוץ לקופסא.
בנוסף לאלו הוא גם מבורך בתכונות כמו: מניפולטיביות, חוסר אמפטיה, אטימות רגשית לקיומו של האחר, צורך עז בשליטה ואלימות ברמות מגוונות.
לקח לי כמה חודשים עד שהבנתי במי התאהבתי.
ידעתי שגברים בעלי אטימות רגשית הם פטרן חוזר בחיים שלי.
אבל X ?X היה רמה אחרת בסקאלה.
אישיות נרקיסיסטית נפרסת על סקאלה רחבה כשבאחת הקצוות שלה עומד פסיכופט.
פסיכופט שמודע לתכונותיו הנרקסיסטיות ומשתמש בהם כדי לפזר רוע בעולם. מה שגורם לו לתחושת סיפוק והנאה.
לרוב, הם נראים כאנשים בעלי ביטחון עצמי אבל זה שקר אחד גדול.
עמוק בפנים הם אומללים מאוד ויעשו המון כדי לזכות בהערצה מצד הסביבה.
הרי רק בהישתקפותה רואים את עצם.
נרקסיזם מתפתח בילדות כמנגנון הגנה לסביבה לקוייה, בה אהבה ואמפטיה הם מצרכים נדירים.
ילד שגדל בסביבה כזאת לומד לוותר על עצמו ולהיתכסות במסכות.
כן. זה מאוד טראגי.
יש לי תיאוריה כזאת, שאומרת שבריאות הנפש קשורה באופן ישיר לכמות הנרקיסיזם שקיימת באדם וגם לכמות הנרקיסיזם שהוא נחשף עליה במהלך החיים.
תחשבו על זה, עם נתבונן על סביבתו של חולה, בין אם הוא פסיכופט או בין אם הוא סכיזופרן, סביר להניח שנמצא שם דמויות מפוקפקות (כמו הורה מאוד שתלטן למשל).
לעומת זאת, בן אדם שגדל בסביבה אוהבת ואמפטית ספק יחלה בנפשו במהלך חייו.
לפני שתגידו: " אבל מחלת נפש זה עניין תורשתי" אני מציעה שתבדקו את זה שוב.
אני בדקתי והופתעתי לגלות שהעניין הזה לא מבוסס על הוכחות מדעיות. זו היא רק תיאוריה.
כמו התיאוריה שמחלות נפש הן תוצאה של חוסר איזון כימי במוח.
לא באמת אפשר למדוד את הרכבו הכימי של המוח האנושי. עוד לא היה אחד שעשה את זה.
בכל מקרה, הייתי מבולבלת ומאוד עצובה. בשבילו ובשבילי.
הרגשתי את הקרקע רועדת מתחת לרגליי.
ואז, בפעם הראשונה בחיי, פניתי לפסיכולוג.
אחרי הפגישה הראשונה, בדרכי הביתה, שקעתי במחשבות.
אני, בדומה לנרקסיסט שלי, לא מאוזנת עם הסביבה.
חוסר איזון הזה הוא למעשה הקרקע המשותפת שלנו, הרחבת ריקודים.
חוסר איזון הזה גורם לי לסבל ולייסורים.
בשונה ממני, אנשים בריאים ומאוזנים הם אלו שיודעים לשים גבולות בריאים.
בשונה ממני, הם תופסים מרחק מאנשים הלא נכונים.
עכשיו ברור לי למה גברים מהסוג הזה הם פטרן בחיי.
אבל איך לעזאזל הגעתי למצב הזה של חוסר איזון?
ובכן, ממש קל להטיל אחריות על חינוך ו/או טראומות ילדות למינהן.
אבל זה לא בדיוק מקדם אותי לשום מקום.
היום, כאישיות בוגרת, אני זאת שלא לוקחת אחריות ומציבה את הגבולות הבריאים שלי כשצריך.
ועדיין, למרות שהם לא מוצבים כלפי חוץ, בפנים, אני מרגישה היטב כשחוצים אותם.
מרגישה ולא אומרת דבר. מתעלמת מעצמי. מוותרת על עצמי.
זה מתבטא לא רק במערכות יחסים רומנטיות. גם בדינמיקה המשפחתית. גם בעבודה. בהכל.
אה- הא!
כעבור שבוע הגעתי לפגישה מתרגשת מאוד מכל אותן התובנות.
לא זוכרת בדיוק מה הפסיכולוג אמר לי אבל זה נשמע בערך ככה:
" התובנות האלו- זה כמו לראות פתאום המון אור.
תני לעצמך זמן להיתבשל איתן. זה תהליך."
ואז שאל:
"את חושבת שאת עדיין צריכה פסיכולוג בתקופה הזאת?"
"לא"
- "גם אני חושב שלא. תני לעצמך זמן."
איזו תגלית מטורפת.
יש עוד דברים שאני לא יודעת על עצמי?
מי אני?
ככה זה התחיל.
משתמשת