דחיינות כרונית

חשבתי לכתוב קצת על התכונה המעצבנת הזו, חוסר היכולת שלא לדחות כל דבר עד הרגע האחרי אחרון.
אבל לא עכשיו. אחר כך...

פתחנו מועדון. אני מכירה עוד כמה בעניין. יש לי אפילו חברה טובה שזה סגנון השיחות שלנו בזמן האחרון:
שגית: "נו, הגשת את הדו"ח?"
חברה טובה: "לא"
שגית:"יופי, גם אני לא. מתי את נפגשת עם רואת החשבון שלך?"
חברה טובה: "כשיהיה לה זמן"
ואחרי כמה ימים:
שגית: "תראי, הם דחו את מועד ההגשה מה 30/4 ל 31/5 ואחר כך ל 4/6, יש לנו עוד המוווווון זמן"

בינתיים, היא הגישה שלשום ואני עוד לא התחלתי לכתוב שם משהו...

אני אלופה בזה, אפילו פיתחתי כמה תיאוריות בנושא, שמדברות על זה שהעבודות שלי טובות מכיוון שהן נכתבות בקוצר זמן. כמובן שהתיאוריות האלו לא שוות כלום אבל הן עובדות על המצפון נפלא!

<הולכת למלא את הדו"ח השנתי למס הכנסה. עכשיו!>

וכמה נפלא האתר הזה בתור "משהו לעשות במקום מה שאני צריך לעשות"...

ברור! מה, באמת האמנתם שאני <הולכת למלא את הדו"ח השנתי למס הכנסה. עכשיו!> ???
פתיים.
אני יושבת לי כאן באתר כמובן!

בועז,
אמן.

אז תדעו לכם שיש [po]צ'יק צ'ק[/po] לדחיינים (באנגלית)

אוי. כואב. מאד.

קראתי פעם מאמר של איזה דוקטור על איך להשתמש בדחיינות ככלי למוטיבציה ועשיה. הרעיון הוא כזה:

התחושה הבסיסית של דחיינות גורמת לנו לחוסר חשק לעשות את מה שצריך. היא כלכך חזקה שהיא ממש גורמת לנו להמציא דברים לעשות בנתיים (למשל לסדר את הדיסקים לפי להקות, לפנות מקום בדיסק הקשיח, או לגבור לעבור על כל העיתון של שבת).

הטריק הוא שבהנתן דבר דחוף וחשוב הופכים הדברים הפחות חשובים שדחינו עד כה לקלים מאוד לביצוע, רק כדי להמנע מהדבר החשוב הזה. הדוגמא שהוא נותן היא הכנת רשימת הספרים לקורסים שהוא ילמד שנה הבאה, שממש לא בא לו, והוא דחה עד שמרב לחץ לסיים מאמר הוא "עשה הפסקה" במילוי טופס הזמנת הספרים.
אז השיטה בקצרה היא למצא תמיד דברים יותר דחופים ויותר חשובים, כדי שמה שאתם דוחים כרגע יעשה....

אני אתחיל ליישם את זה בקרוב. מתישהו... (-:

אה, ואני תמיד חשבתי שאני פשוט בן אדם של דד-לין. אוהבת את הקו המת הזה, בלעדיו הייתי היום תפוח אדמה ישן על הספה.
<אני כזו באמת עד שאין ברירה>

מאמירות דילברט:
I love deadlines, especially the swishing sound they make as the go by

שאלה: מה החומר הגמיש ביותר בטבע?

תשובה: הדד-לייניום

מה?
אני לא לבד?
שנים עסקתי במחשבות ובחפירות אל תוך תוכי נבכי עברי הפרטי, הגנטי, הקולקטיבי והלאומי, רק כדי לנסות ולהבין את פשרה של הנטייה האומללה הזו: הדחיינות... (תראו לאן אפשר להגיע כשמתחמקים מדד ליינים...)
בכלל, נדמה לי שכך נולדו הרבה תחומי דעת... איך, אתם חושבים, נוסדה הפילוסופיה?
הצטרפו אלי במיזם החדש (שיוקם עוד מעט, אחר כך) "הפקולטה ללימודי הדחיינות".
ללא חובות הגשה.

>גילה הצליחה לסיים את התואר שאינו נגמר. האם היא מנועה מהשתתפות בדף הזה? )-: <

"איני דוחה ליום מחר
אמר חובק-ידיים
כל מלאכה אשר אפשר
לדחות למחרתיים!"
(עברית וחריזה - חנניה רייכמן)

דחיינות זה לא עצלות.
זה יכול להיות הביטוי לעצלות. אבל זה גם יכול להיות חלק מחיים מעוד פעילים, רק שהכל נעשה בהם ברגע האחרון.
יותר מזה, דחיין מקצועי שרגיל לעבוד רק בלחץ מוצא עצמו די פנוי כהוא מסיים משימה (למרות שיש לו עוד 50) ועלול לאמץ בשמחה עוד תפקיד / מחויבות שיעשה "בזמנו החופשי".

דחיינות יכולה לנבוע ממה שמכונה עצלות.

> גילה לא לגמרי יודעת מהי עצלות <

גילה - נראה לי שאין לך מה לחפש פה. אלא אם כן לקח לך 7 שנים להגיע לתואר הראשון (כמוני)... או 5 שנים לתואר השני...

נו, הגשת את הדו"ח?
> חברה טובה רוצה לדעת (-; <

6 לתואר השני (בלי תזה), עם חתונה, שני ילדים, והריון - לוקח? [-:

> גילה ענתה לשגית, מיד <

יש לי משהו שעובד בשבילי, ושהרבה שנים השתמשתי בו בלי לתת לו שם, עד שעודד למד אותו באוניברסיטה ומאז יש לו שם: קל-חשוב. הרעיון הוא כזה: לגבי כל דבר שצריך/שוקלים לעשות:

מחליטים האם הוא קל או קשה. "קשה" כולל גם את דברים שלוקח הרבה זמן לעשותם, או דברים שדורשים התגברות על מוקש תושיה. בקיצור -- כל מה שהוא לא קל.
בנוסף, מחליטים האם הוא חשוב או לא-חשוב. "חשוב" כולל גם (ובעיקר) דברים שישפרו את היכולות האישיות שלי.

עכשיו, אם יצא שהדבר הספציפי שאנחנו שוקלים לעשות הוא גם קל וגם חשוב* אז מיד לעשות אותו ללא דיחוי. אחרת אפשר לדחות בלב שקט.

לדוגמא: נניח שאני בדיוק כותב איזשהו מסמך דחוף ב-Word, ואני מגיע לנקודה שאני מבין שאני צריך לעשות קטע מסויים בשלוש עמודות על גבי הדף. עכשיו, אני יודע שיש אפשרות ב-Word לכתוב בעמודות, אבל אני לא יודע איך לעשות את זה, וזה בטח ייקח כמה דקות להסתכל בעזרה ולגלות איך. מצד שני אני יכול להשיג את אותה התוצאה בעזרת טבלה -- אולי קצת פחות בנוחות -- אבל המסמך הרי דחוף... אז מה עושים? ובכן, ללמוד איך להשתמש בעמודות ב-Word זה משהו שיעשיר את היכולות האישיות שלי -- אז זה נכנס לקטגוריה של חשוב. כמו כן, זה כנראה לא ייקח יותר מכמה דקות ללמוד את זה (ומקסימום אם כן אז תמיד אוכל לעצור באמצע ולחזור לשימוש בטבלה), ולכן זה נכנס לקטגוריה של קל. כלומר, זה גם קל וגם חשוב, אז לפי עיקרון קל-חשוב אני מיד ניגש לבצע את זה.

להגיד משפט כזה:
ללמוד איך להשתמש בעמודות ב-Word זה משהו שיעשיר את היכולות האישיות שלי – אז זה נכנס לקטגוריה של חשוב. כמו כן, זה כנראה לא ייקח יותר מכמה דקות ללמוד את זה, ולכן זה נכנס לקטגוריה של קל .... אז לפי עיקרון קל-חשוב אני מיד ניגש לבצע את זה
זה ההפך מדחיינות.

מסקנה: אתה לא דחיין כרוני. גם לא עודד.

> גילה ממשיכה במגמה של שגית, ומכריזה על רועי כעל נטול זכות שימוש בדף <

הבעיה היא מה קורה עם הדברים שהם קשים (לי, אפילו אם לאחרים זה נראה קלי קלות) וחשובים...

להפך, רועי הוא פשוט דחיין מתחיל.
דחיין מתקדם בכלל לא חושב פעמיים שהרי להתעסק עם העמודות זו דרך מצויינת לדחות את כתיבת המסמך (מה גם שהוא רק דחוף_ ועדיין לא _חייב להיות גמור לפני יומיים).
אני הייתי קורא את ה-help בשקיקה, מוסיף icon של עמודות לתבנית ה-normal יוצר מקרו שמסדר בעמודות וזה אם ממש אין לי זמן....

לגבי השיטה שקל-חשוב זה נשמע לי כמו חלק משיטת ניהול הזמן של 4 סוגי המשימות שמלמדים בקורסי ניהול:
חלק את כל המשימות שלך ל-דחוף/לא דחוף ול-חשוב/לא חשוב. עכשיו לכל קומבינציה פעל כך:

חשוב ודחוף - עשה. ככלל צריך למזער את כמות המשימות בקטגוריה הזו.
חשוב ולא דחוף - עשה כשגמרת את 1.
דחוף ולא חשוב - תן למישהו תחתיך לעשות (בבית - תני לבעל (-: ).
לא דחוף ולא חשוב - מחק, על תעשה (נשמע קל? זה החלק הכי קשה!)

הבעיה היא שבחיים ממש קשה ליישם את זה (בחיים שלי לפחות).

וחידה למתקדמים - מה עושה הדחיין המקצועי?
מקטלג את המשימות בשמחה, מגדיר view ב-outllook שיאפשר לו להמשיך לקטלג בקלות בעתיד, מחפש אפליקציה לפאלם פיילוט שמתאימה לזה ואולי אפילו כותב דף באינטרנט שמסביר לאחרים כמה זה טוב (אופס.)
טוב, יש לי לעבור על כמה מסמכים למחר...

מה עם קבוצת תמיכה לבני הזוג של דחיינים כרונים?
ומה הם הסיכויים להדבקות בדחיינות כרונית מבן הזוג??
האם יש פה איזה דחיין שחקר את הגנטיקה של הנושא??

זה דף שמשתייך ל-מדור הומור

שגית, זה לא הומור, זה עצוב מאד...
הגעתי לשלב שאני אפילו דוחה את ההליכה לישון (אז מה אם יש לי רק עוד קצת זמן עד שיעירו אותי?). ראו את השעה. (לפחות אני שואבת תוך כדי, אז יש לי תירוץ...)

אם פי 3 עדיין נורא מוקדם...
אמא גמדים - אני לא יודע אם גנטיקה או חינוך אבל יש קשר משפחתי חזק.

אז זהו, בועז, הבעיה בשיטה דחוף-חשוב שהיא לא ממש נותנת כלי פרקטי למי שהוא דחיין באופיו. אבל קל-חשוב כן -- כי מה שהיא בוחנת זה לא את הדחיפות (שלא משחקת תפקיד אצל דחיינים), אלא את הקושי (שמשחק תפקיד חיוני).

>רועי דוחה בשאט נפש את הטענות על היותו דחיין מתחיל. רועי הוא דחיין משוכלל ויעיל.<

מה פתאום, רועי. הקושי הוא פונקציה של החשק לעשות.
בקלי קלות אני יכולה לחבר מכתב למס הכנסה שיחזיר לי כמה מאות שקלים חשובים.
במקום זה אני עורכת את הדף פנג שואי , הרבה פחות קל.
למה?
כי הראשון עושה לי רע והשני נותן הרגשה טובה אפילו לפני ותוך כדי.
למה?
אין לי תשובה.
אני רוחצת את הבית עם הינוקא כבד על הגב.
אבל לא מסוגלת להרים טלפונים שאני רוצה וצריכה.
למה?
אין לי תשובה.

בשמת - בגלל זה הסיווג של קל וקשה הוא אישי. לי גם נורא קשה עם טלפונים, מסיבה ממש לא ברורה, ואני דוחה אותם עד שממש אין ברירה.
>אם פי 3 שמחה שהמציאו את הדואל. בכתב זה הרבה יותר קל. למרות שבפורומים זה הרבה יותר זורם, אז גם דואלים נדחים... ככה זה אצל כרוניים<
וגם
>אם פי 3 מנצלת את ההזדמנות להתנצל על כל עיכובי הטלפונים והדואל<

אה, ואחת השיטות להתגבר על הדחיינות, היא לעשות את המשימה מיד ולא להתחיל עם הדחייה. כי אחרכך הופך למחרכך ובשנה הבאה... לכן כל "סדרי העדיפויות" הם בעייתיים, ולא משנה איך ממיינים אותם.

> כשמשהו ממש ממש דחוף, וגילה לא מסוגלת (טלפונים חשובים, למשל), היא מבקשת מבעלה שיציל. <

את הקושי בעריכת טלפונים אני מסווגת לקטגוריה אחרת - נכות.

אין לי מילים
זה פשוט אתר מושלם!!!

ו מה עם קבוצת תמיכה לבני הזוג של דחיינים כרונים?
רעי פשוט כבר לא יודע מה לעשות איתי. הוא מנסה בדרכים יצירתיות כל פעם מחדש לבקש "מחר, אם יש לך זמן (אני מובטלת ופנויה כמו שלא הייתי מעולם!) אז את יכולה, אם בא לך, אם יש לך כח ואם יש לך חשק להתקשר לחברת חשמל/ביטוח לאומי/ללכת לדואר/לכתוב מכתב למשטרה שיבטלו לי דו"ח ע"ס 1000 ש"ח/לקפוץ לשוק" (

אני מעתיקה את הרשימה המסודרת מן הדף שהכנתי לי אתמול בערב)
בינתים כבר אמצע היום באופן רשמי, ומקסימום אכלתי ארוחת בוקר, יצאתי עם הכלבה שכבר הייתה עם עיניים מתחננות (נו כבר נו כבר, תרימי ת'צמך ותצאי איתי) וגלשתי לי בכיף באתר המושלם על פני הרשת.

מצאתי משהו שאני מנחשת שאף אחד מאיתנו, גם (אולי בעיקר) הדחיינים הקשים, לא דוחה:
סיפוקים
(-:

אבל - זה לא בהכרח נכון.
אני, למשל, מתחילה לאכול מהאוכל הפחות טעים, כדי להשאיר את הטעים לסוף (למשל: אוכלים קרמבו מלמטה).

גילה - ענקית! זה שווה דף משל עצמו.

שליחה על ידי תמר* » 12 יוני 2003, 11:15

גילה- הבעיה מתחילה כשבא מישהו וגונב לך את הסוף (את ההכי טעים ששמרתי לסוף)

וזה קורה מהרגע שהילדים מגיעים לגיל המתאים!

אם פי 3,
מחר-כך? זה לא מונח פרטי של המשפחה שלי?!

בינתיים - אין לי הרבה קונפליקטים כאלה עם הילדים. ומצד שני - אני מתפשרת לפעמים. מה שכן - הרבה פעמים שנאי לא רוצה שיפריעו לי לאכול מההתחלה עד הסוף בקצב שלי, אני מודיעה שאני הולכת להתחבא עם אוכל, ומשאירה אותם לאבא (היו תקופות ארוכות שכל היום נישנשתי, ואכלתי ככה צהריים בשניה שהוא נכנס הביתה).

אמא של יונת -
מחר-כך? זה לא מונח פרטי של המשפחה שלי?!
לא. לא. לא.

אז לא רק לי קשה להרים טלפונים? וואו, באמת חשבתי שאני היחידה. למישהו יש הסבר לעניין?

בכנות? זה משהו דפוק באופי (שלי).

אבל...
נכנסתי לספר שהשלמתי עכשיו ביצוע משימה פשוטה שדחיתי ים זמן, דחיה שעלתה כסף.
גאים בי?

> גילה מסתכנת בעוד נישול <

אמא, מילא "מחר-כך" -- את צריכה לשמוע את השריקה שלהם!

לכולם - הגשתי את הדו"ח השנתי. האמת, כבר בתחילת השבוע אבל בכל זאת חיכיתי למחר-כך...

יונת,
לא הבנתי את עניין השריקה.
>>> כל נושא השריקה עבר ל שריקה משפחתית <<<

אני עשיתי איזה שני טלפונים חשובים היום והייתי נורא גאה בעצמי, ששכחתי מה עוד תכננתי לעשות

כנראה שנוסף לדחיינות כרונית, רבים מאיתנו לוקים גם בסריטת הטלפון. בנערותי טענתי שפעם רבתי עם טלפון - והוא ניצח...

מסתבר שכל הדחיינים הצליחו היום להתגבר ולבצע מטלות חשובות. עוד לא אבדה תקוותנו...

אולי זה היה יום טוב - מצב השמיים או משהו.
לגבי טלפונים - היו לי תקופות ארוכות בהן גרתי בטלפון (עם חברים) - כמו מתבגרת טיפוסית, ולאחרונה - אפילו בשביל שיחות עם חברים טובים קשה לי למצוא כח.

גילה - אני לא נוטה להאשים את השמיים בדברים שאני עושה או לא עושה...

ואני הלכתי לכתוב את המכתב למס הכנסה.
תיקנתי סוף סוף במשרד הפנים (באיחור של 9 חודשים...) את תעודת הלידה של הינוקא והזמנתי לו דרכון.
הסתפרתי, הלכתי לרופא שיניים (נדחה רק שנתיים

), סידרתי את הניירות, עשיתי רשימת דברים לעשות, הוצאתי כסף מהכספומט ושילמתי את אגרות הרכב לטסט
בישלתי מרק עוף (נדחה רק כמה שבועות)

ולדעתי - הדף הזה הוא הגורם.

אני לא יכולה להסביר את זה, אבל ברגע שמדברים על הבעיה, וברגע שיש תמיכה לבעיה פה בין החבר'ה, איכשהו היא נעלמת!
למשל, מאז שכתבתי שאני צועקת על בתי - פתאום הפסקתי לצעוק עליה.
כנראה שאלה תופעות שכשעושים להן "בו!!!!!" הן בורחות D-:

בקיצור, תמשיכו לדבר, ואני עוד אצליח להחזיר טלפונים.
דיאנה, זו בעיה להרבה.
אצלי: אין לי כוח עכשיו גם בגלל ששני הילדים משתגעים מזה ומתחילים לעשות דברים איומים. הינוקא נושך אותי, או בכוונה עושה עלי פיפי, או משתולל וכמעט עף ממני, או מתחיל לבכות אם הוא עד כה זחל לו בנחת ושיחק בצעצועים, הילדה מתחילה לגרום נזקים לבית או לדרוך על אחיה וכן הלאה.
אני עייפה. קשה לי לחפש את הטלפון. קשה לי לדבר .
זה מה שטוב פה: אני כותבת ושותקת . הידיים מדברות.
אחותי לא מטלפנת כי יש לה פחד שיענה מישהו זר בצד השני.
תמיד אני צלצלתי בשבילה. עכשיו אני ובעלה. ומעניין שבעבודה אין לה שום בעיה, זה רק בדברים אישיים.

_אני עייפה. קשה לי לחפש את הטלפון. קשה לי לדבר .
זה מה שטוב פה: אני כותבת ושותקת . הידיים מדברות._

זה! זה! זה!

למשל - אם אני זוכרת את המספר בע"פ, הרבה הרבה יותר קל לי להתקשר. לאחי אני מתקשרת רק לפלאפון, כי אני לא זוכרת את המספר שלו בבית. לאחרונה הצליח לי עם המספר בעבודה P-:

למשל - אני קמה בבוקר, צריכה ליישר את השרירים, לא מסוגלת ללכת, לדבר, לשטוף פנים. אז לפני שקמים הילדים - בד"כ יש לי חצי שעה של הלם-מול-המחשב (הכסא הכי נוח בבית! תפור בול על הגב שלי), עם כוס תה ומשהו שבעלי דואג להם, ואני משתחזרת לאט לאט.

יש לי משהו שלמדתי מ-ישע סיון שמתאים לדף הזה: שיטת F&F. הרעיון הוא כזה: נניח שיש סדרה של דברים שצריך לעשות (לדוגמא, רשימה של דברים שעולה בדיון, או סתם מכתבים שצריך לטפל בהם), אז לוקחים לטיפול רק את אלה שהעולם יתמוטט אם לא נטפל בהם, ואת כל השאר מתייקים יפה בתיק ושמים עליו מדבקה "F&F", שזה ראשי תיבות של File & Forget. ככה גם מרגישים טוב עם עצמנו על זה שטיפלנו בדברים טיפול ראשוני (הרי תייקנו אותם), וגם אין את המועקה הזו שצריך להמשיך לטפל בהם (זה החלק של ה-Forget). למי שהמועקה בכל זאת לא עוברת, תמיד יכול לומר לעצמו שאם יש משהו באמת קריטי אז הוא יזכור אותו, ולכן לא צריך להרגיש רע לשכוח את השאר...

רועי שרון, אולי זה בגלל שאתה בן.
אצל כל הבנות שאני מכירה, המועקה לא עוברת, ואילו היינו יכולות לבחור מה לעשות - אז זה אומר שאנחנו במצב הנפשי שמאפשר לנו ממילא לעשות את מה שצריך בזמן, וזהו...
ואולי זה לא קשור למין (בנים/בנות), סתם מקרי.

ואני כבר רואה את עצמי שמה את הכלבה (שצריך להאכיל), השולחן (שצריך לנקות), האבטיח (שצריך לזרוק את קליפותיו לפח מחזור) בתיק כזה ענק ושמה מדבקה ענקית: F&F
ענק!

כן, זו באמת הבעיה: דברים ששוכחים אותם יותר מדי זמן מתחילים להבאיש... (ואני לא מתכוונת רק לאבטיחים). זו הרי בדיוק בעיית הדחיינות: אנחנו יותר מדי משתמשים בתיק הזה.

למי שמתאים לו פרחי באך, אז אני משתמשת עכשיו בתמצית שנקראת Hornbeam והיא בול מתאימה לבעיה הזו.
וזה מדהים איך דברים בכלל לא מגיעים לרשימת המטלות כי הם מבוצעים מיד כשהם מופיעים.

שליחה על ידי neon* » 14 יוני 2003, 20:35

שלמי תודה לדף מופלא זה (כמו גם לשאר האתר)! סוף סוף סיימתי את כתיבת קורות החיים שלי (לא משתוקקת לחפש עבודה ומכאן הדחיה...) @}

רועי
ניסיתי את שיטת F&F אבל דחיתי את תיוק הדברים שרציתי לדחות. עכשיו לא רק שיש לי יסורי מצפון על זה שדחיתי את הדברים הרגילים, יש לי גם יסורי מצפון שדחיתי את תיוק אותם דברים.

אפשר להגדיר חלק משולחן העבודה בתור מצפון.
לחלק הזה מעבירים את כל מה שדוחים - כדי שירבוץ על המצפון.

טוב, אז עוד משהו אישי:
כשהכרתי את בנזוגי היה על שולחן הכתיבה שלו תיק עם כתובת גדולה "נדחה", ומתחת, באותיות קטנות יותר: "ובינתיים שיעמוד מול העיניים ויעיק על המצפון. אולי זה יעזור".

ועוד שתי ציטטות מתוך מכתב שקיבלנו מבננו:
"...רשימת הסידורים שחיכתה לסיום הבחינות נראתה ארוכה ומאיימת. אך לא עגונה ישראל, ולאט-לאט התחלתי לחסל את הרשימה. פחות על ידי עשיית הסידורים ויותר בדרך הבדוקה של שכנוע עצמי שלא היה צורך לעשות את אותם סידורים מלכתחילה...
...את הסמינריון, כמובן, טרם התחלתי לכתוב, וכנראה שאתחיל מחר. כבר חודש אני מתחיל מחר, ולכן יש לי נסיון רב בלהתחיל מחר, ומכאן שאני יכול לומר בבטחון מלא: אתחיל מחר. לכל היותר מחרתיים, או בשבוע הבא. אם לא יהיה חם מדי."
זו לא הדחיינות האולטימטיבית?

מקסים ! אם זה היה מנוסחקצת פחות טוב אפשר היה לחשב שאני כתבתי את זה ...

מצוין!

שליחה על ידי מייק* » 15 יוני 2003, 08:20

כולם,
בשבילי מהוה האתר הזה ("באופן") סיבה נהדרת לדחיינות. או שמא זו לא סיבה אלא תרוץ? או שזו לא הסיבה אלא התוצאה? ואיך זה אצלכם?

חשבתי שאני אלופה בדחיינות כרונית... מה אני לא היחידה????
לפעמים אני אפילו דוחה את כתיבתי באתר......" אז פעם הבאה כשאכנס....." למשל כנכנסתי וקראתי את מה שנאמר פה ...

אני כל הזמן דוחה....הכל.....אלא שיש ימים שאני ב רמת דחיינות + עייפות 10 וזה יכול לנוע ברמות שונות עד רמת דחיינות 1. שבה אני אולי הכי אקפטיבית לטעמי אך עדיין נחשבת לדחיינית עבור שאר הסובבים......
אז....
אפילו עכשיו אני דוחה את המשך כתיבתי .. כי עייפתי...מאוד....................

אני כמו מייק.
אני נכנסת ל מה חדש במקום לעשות את כל הדברים שצריך. ואחר כך: לא הספקתי (בטח שלא, הרי בילית את כל הדקות הפנויות היקרות מפז באתר!)
אבל הודות לדף הזה טיפלתי היום בעוד כמה דברים שנדחו (הזמנתי טיפול וטסט לאוטו, סידרתי בעיית מנוי, הלכתי לרופא עם הילדים, צלצלתי ליאנה וקבעתי לגבי חולצות הנקה, ועוד כמה "סוף סוף" כאלה).
תמשיכו!
בסוף אגמל מהדחיינות!

צלצלתי ליאנה וקבעתי לגבי חולצות הנקה
זה גם ברשימה שלי. אולי תטפלי בנושא עבור שתינו? (-;

חברים, תודה על דף שכמו נכתב במיוחד עבורי...
יש לי כרגע ברשימת המטלות לפחות חמישה ענינים דחופים עד מאוד שדי ברור שאפגע אם לא אטפל בהם. מיד.
תחת זאת אני מסדרת כל מיני מגזינים, מכינה עוד כוס קפה, מנכשת עשבים בחצר...
יש למישו עוד טיפים להזדרזות?? כאלה שבאמת עובדים??

לשיטת ה-F&F יש גירסה למתקדמים:
"אם תתרגל רק לכבות שרפות, תוכל לנח עד שלא תריח עשן".

סיגלתי שתי התנהגויות חדשות שעוזרות לי להתחיל להשתפר:

תחקיר יומי - הכי הכי עזר לי זה לסגור לי שעה בסוף כל יום שבה אני מתחקר את היום שהיה ומתכנן את זה שיהיה (אצלי 11-12 בלילה). זה נשמע נורא טכני אבל אם אתה שואל את עצמך בכנות כל יום "למה לא עשיתי את מה שתכננתי" אתה מגלה שפע של תובנות חדשות. במקרה שלי: שלוקח לי יותר זמן לעבור על הדוא"ל ממה שחשבתי. שאסור לי להתקרב לאינטרנט לפני שהקצתי לזה לפחות שעה. שאני לא מקפיד לצאת מפגישות בזמן שתיכננתי. שבמשימות חשובות יותר טוב לי כמה חלונות של שעה מחלון של 4, אין חיה כזו פגישה של שעה (תמיד שעה וחצי) וכד'.... הסוד הוא בלהקפיד לשאול את עצמך בכל פעם "אבל למה אני עושה את זה?" ולא להכנע לפתרון של "מחר אני אשתדל יותר".

תכנון שבועי: המשימות הגדולות והחשובות תמיד נדחות לי בגלל השוטף. יש עקרון של Big rocks first שאומר לסגור להן מקום בתחילת השבוע ביומן במקום לדחות ל"כשיהיה לי רגע שקט".

לשימושכם, מתישהו (-:

גם פה FlyLady יכולה לעזור, לא?

מדהים כמה שהאתר הזה נוגע בכל ה"עניינים" שלי בהבנה גדולה.

בדיוק אני צריכה דף כזה.

שמתי אותו ב-favorites ואחזור לקרוא אותו בגדול ביתר תשומי.

וכאן, לעומת זאת, אני אחזור , פשוט מפני שאין שום דד-ליין ואפאחד לא יגיד לי נונונו אם לא (מתכון מעולה ללא לדחות דברים).

אוהבת אותכם.

שיטת 4D לטיפול בדואל

את השיטה הזו מלמדים בקורסים לניהול זמן.
עובדת לא רע - כאשר מקפידים עליה חזק מאד.

עוברים על הדואל, ולכל פריט מקצים 2 דקות:

למחוק - אם אפשר למחוק אותו (Delete)
לבצע מה שצריך - אם זה לוקח עד שתי דקות (Do)
להעביר את המשימה למישהו אחר - אם זה אפשרי (בעיקר באירגונים הירארכיים) (Delegate)
אם אי אפשר להשתמש בשלוש השיטות שנפטרות ממנו תוך שתי דקות - אז לקבוע זמן בלוח הזמנים, עם הקצאה נכונה של זמן (שתי דקות עד שקובעים את הזמן). גם לזה יש איזהשו D, אבל אני לא זוכר אותו.

שיטת הבפר

לקוחה מניהול פרוייקטים לפי תורת האילוצים (TOC):
באמצע היום ובסופו קובעים זמן (אצלי זה חצי שעה ליום מתוכנן היטב) שבו סופגים איחורים ממשימות אחרות.
זה אפשרי רק אם היום תוכנן היטב.
הבפר בולע גם ארועים בלתי מתוכננים (עד גודל מסויים) וגם משימות שנמשכו זמן רב מדי והתעכבויות.

עוד דבר שעוזר לי, כמו לבועז, זה לתכנן את היום.
אני לא בטוח מה הסיבה שזה עוזר, אבל אני חושב שזה בגלל שתכנון יום מונע אחר כך התלבטוית "טוב, מה בא לי לעשות עכשיו" - יש רשימה, ועובדים בערך לפיה.

ואת התכנון, שכחתי לציין, אני עושה ב- outlook (ואפשר כמובן בכל תוכנה מקבילה).

אני חושב שה-D הרביעי הוא Define.

הנושא של התכנון והתחקור, חוץ מהתועלת הישירה שלו, מפריד בין הזמן "מחוץ" למירוץ והזמן "בתוך" המירוץ. הקושי האמיתי בניהול הזמן לדעתי הוא לא בהחלטה בחשיבות של שתי פעילויות מקבילות (נגיד פרויקט א' לעומת פרויקט ב') אלא דוקא בין פעילויות בתחומים שונים ובאופקי זמן שונים: לימוד משהו חדש מול עבודה על מה שיש, טיפול בחשוב מול טיפול בדחוף וכד'. כשעושים את התכנון במרחק זה קל יותר, ואז במשך היום לא צריך לחשוב אלא רק לבצע.

לגבי בפרים אני ממליץ להשאיר יותר. דרך נוכה היא להשאיר רווחים בין פעילויות ולא להצמיד. זה לא רק לאיחורים אלא גם לבלת"מים, החזרת טלפונים וכד'. זה גם עושה פחות הרגשה של לרדוף אחרי השעון ברצף ויותר "צלילה" לפעילות מתוכננת ואז יציאה לקחת אויר בזמן חופשי.

ואגב דוא"ל - מצאתי שטוב לקבוע זמן בסוף יום העבודה לכך. ככה אתה עובר את היום בלי לגעת במטרד הזה ובסוף היום לא נמרח עם זה יותר מדי כי הבית מחכה...

ומה עם קצת פחות-רגשי-אשמה??
מעניין, התחלתי להבין שיש פה בעיה, אצלי, כמה ימים לפני שגיליתי את הדף הנפלא הזה.
השיטה שאני עובדת איתה עכשיו היא-
ק פ ר א - "קצת-פחות-רגשי-אשמה".
ובודקת אם זה עוזר.
נראה לי מיותר גם לדחות ו גם לסבול!! לא?

וכשאני מרפה לגמרי, באה עשיה. צריך סבלנות, כי היא יכולה לבוא אחרי מלא זמן, ואנו אנשים של שליטה- "מתי היא תבוא.. נו כבר.. ואם היא לא תבוא..."
אבל אמרתי הרפיה ! להרפות.. ואז זה קורה.
או שביום שבכלל לא חשבתי על פרט דחיינות שיושב עלי כבר כמה זמן,
פתאום הוא בא וזה נעשה בכזאת חדווה, שלא האמנתי.

קצת מפניני פליי ליידי בנושא:

היא אומרת שאנחנו דוחים דברים בגלל פרפקציוניזם. אנחנו רוצים לעשות את המשימה טוב,הכי טוב, וזה לוקח המון זמן, אז אולי פעם אחרת...

דחיינות גורמת לנו לרגשות אשמה ולחוסר הערכה עצמית.

היא מציעה להתרגל לעשות דברים בצורה לא מושלמת. לקחת 15 דקות ולבצע, ומה שהספקנו הספקנו, ומה שלא, לא.

הנסיון האישי שלי עם השיטה הזו, הוא שברגע שוויתרתי על הצורך בשלמות התוצאה, אני מרוייחה פעמיים: גם אני עושה את מה שאני צריכה עכשיו, ולא בעוד חודשים, וגם, ברוב המקרים, זה יוצא קרוב מאד ל"שלמות" הבלתי מושגת. הרבה פעמים, זה לוקח פחות מ 15 דקות.

You can do everything for 15 minutes - גם דברים שנואים / מפחידים / מייאשים. פשוט לעשות.
לעשות עכשיו! ברוב המקרים, זה לוקח פחות זמן מאשר אח"כ. (לדוגמה, לנגב רצפה מלאה במיץ...)
יום רביעי הוא Anti Procrastination Day, היינו, "יום אנטי דחיינות כרונית" שבו בוחרים משימה אחת שדחינו עד מוות כבר,ועושים אותה.

יש לי "מגירת בלגן" כזו, של דברים שצריך לטפל בהם, והיא רובצת עלי כמו הר. מידי פעם אני מצליחה לרוקן אותה קצת... אבל היא תמיד מתמלאת מחדש.
>רחלי התגברה אתמול על שתי משימות דחויות, והרגישה טוב עם עצמה!<

בועז,

לגבי בפרים אני ממליץ להשאיר יותר. דרך נוחה היא להשאיר רווחים בין פעילויות ולא להצמיד.

מאד לא מומלץ. בפרים כאלה נאכלים אחרי כל פעולה. אם לקראת הסוף צריך את כל הגודל המשותף של הבפרים - אין מאיפה לקחת.
בתכנון פרוייקטים לפי שיטת השרשרת הקריטית אוספים את כל הבפרים לסוף השרשר (או המקטע המזין של פעולות לא קריטיות). העקרון - בפרים לא מפזרים - בפרים אוספים.

ואגב דוא"ל - מצאתי שטוב לקבוע זמן בסוף יום העבודה לכך

במקום שאני למדתי את זה, מקובל לקבוע שני זמנים ביום.
פעם אחת ביום - אם אתה יכול - אשריך.
בכל אופן, לא לקפוץ בכל פעם לדואל. זה כולל לכבות את הצליל המודיע על קבלת דואל.

רחלי,

יש לי "מגירת בלגן" כזו, של דברים שצריך לטפל בהם, והיא רובצת עלי כמו הר.

אצלי המגירה הזו מתקרבת להיות חדר...
אבל בעזרת השיטה שציינה יערת דבש, להימנע מרגשי אשמה, אני מניח לבלגן לחיות את חייו, וחי את חיי. אחרי הכל, הוא דייר ותיק מאד בדירה שלי, ואין טעם לנסות לסלק אותו.

יום רביעי הוא Anti Procrastination Day, היינו, "יום אנטי דחיינות כרונית" שבו בוחרים משימה אחת שדחינו עד מוות כבר,ועושים אותה.

גם זה סוג של בפר. אני חושב.

שיטת השרשרת הקריטית מתאימה לארגון בו אין אמון ביחידות העבודה הקטנות ולכן לא נותנים להן את המרווחים אלא מנהלים אותם באופן ריכוזי. כבר היום יש הרבה טענות נגד שימוש בשיטה הזו בארגונים הדינמיים והאקטיביים שחיים בסביבה העסקית. ראיתי מאמר על זה באחד מהגליונות האחרונים של מגזין סטאטוס. לא נראה לי נכון להשתמש בא לניהול הזמן האישי.

ובכל מקרה, אפשר ללעשות גם את זה וגם את זה.

ה-D הרביעי יכול להיות גם Deadline.

בועז,
אני אשמח אם תפנה אותי למאמר על שיטת השרשרת הקריטית.
זה הפוך לגמרי מכל מה שאני יודע עליה, ואני קצת מבין בזה.
גם הטיעון על אמון הוא הפוך מהפרקטיקה של שרשרת קריטית - בלי אמון השיטה חייבת להיכשל, ורוב העומס ביישום השיטה מיועד ליצירת יחסי אמון, ומעין חוזה פסיכולוגי חדש בין דרגי הניהול השונים ולעובדים.

לגבי ניהול זמן אישי - כיוון שמדובר במשאב אחד אין ליישם את השרשרת הקריטית, אך אפשר להשתמש בהגיון המוביל לשיטה: באי-וודאות של זמן מטפלים בעזרת בפר, ובפרים מצרפים, כי אחרת הם נאכלים.

סיכום מידע כמותי חזק מאד על התוצאות של שיטת השרשרת הקריטית (וכלים נוספים של תורת האילוצים) אפשר למצוא בספר "לי זה עולה יותר" של פרופ' יורם עדן ופרופ' בועז רונן, עמוד 93: התועלת הכלכלית מיישום ניהול לפי אילוצים - תוצאות מדווחות.

האם יש לך נתונים אחרים?

אפשר לפרוק קצת את תיסכולי בזרועותיכם הדוחות??
התכונה הזאת באמת מתסכלת.
מאז שהבנתי, לאחרונה, שיש תכונה כזאת, אני מבינה גם כמה היא מקושרת עם עצלות, חוסר אחריות ובמקרים הקיצוניים פשוט עם חרה של אישיות.
דיברתי עם חברה בסאונד של זקוקה לתמיכה,
אמרתי שאני מבינה סופסוף שזה לא עצלות ושהסביבה לא מספיק מבינה,
אז בהבנה גדולה היא אמרה לי שזו תכונה מתכונות passive aggressive,
הו, תודה, לא היית צריכה!
ככה שאיך שלא מסתכלים על זה, זו חרה של תכונה,
אבל כמו כל באג ברור שיש דרך אחרת.
אני זוכרת את עצמי בגיל 7 יושבת ב-6:30 להשלים שעורי בית, היה מן טכס כזה בבית של ימים שאני קמה מוקדם,
כאילו, אפשר לפטור את זה באמירת "עצלנית" ,"חסרת אחריות" (או אחרי הורדת שליש- פסיבית אגרסיבית) ואפשר להבין, אני קודם כל, שיש כאן עניין .
את האנחה שיצאה מפי עכשיו אין באפשרותי לשחזר ואפילו אין לה אייקון, אבל היא באה במקום כל המילים שאין בידי כרגע כדי להשלים את הרעיון.
תודה.

יערת דבש,
כשאני מרגיש כמוך, אני עושה אחת משתים:
או שאני זורק את עצמי על המיטה
או שאני מפרק את המשימה הבאה שצריך לעשות למשימות קטנות יותר:

לנקות את הבית? אין בעיה. בוא נתחיל מהשרותים, ואחר כך נראה.
לסדר את השולחן? מה שתגיד. כרגע חמישה ניירות (זה לא מורגש על השולחן שלי), ואחר כך - אלוהים גדול (גדול ושמן).
לעשות שיעורי בית? טוב, בוא נראה מה זה כולל. אולי דבר ראשון נפתח את השעור האחרון ונקרא על מה הוא מדבר. השאר כבר יזרום, או שלא.
להתקשר לכל החברים שאני מזמן צריך להתקשר אליהם? נתחיל באחד. איפה הטלפון?

עודד, אתה מכיר את פליי ליידי?
נשמע דומה.

בלי או עם קשר לעפָה, תודה על הדברים היפים.

אתם יודעים? נראה לי בעצם שאין בעולמנו הקלוקל אנשים בלי הדחיינות, וגם כאלה שלא נראה עליהם, יכול להיות שמרגישים כאלה.
יש משהו בדרישות החיים שלנו, בתרבות שלנו, איזשהו לחץ לשלמות, ואיזו ציפיה לעשות המון דברים שלא קשורים אחד לשני, ( למשל , עבודה וגידול ילדים..)
זה חוסר הרצף, בביטוי מסוים שלו.
זו התחרותיות והאינדיבידואליזם שנהוגים בתרבות שלנו.
תמיד יש משהו לעשות, ואם לא לעשות אז לתכנן,
אנחנו מאד חיים "בראש" , במחשבה על החיים ופחות "בהם", בשליטה.

אולי גם זה קשור לתרבות הצריכה.
הרצון והיכולת לצבור המון דברים שבהיבט החומרי- לא תמיד אנחנו יכולים לממן, ואז אנחנו פורסים את זה למלא תשלומים שיוצרים עוד מחסור ומעגלי קסמים כאלה של אין ויש,
ובהיבט הלא חומרי- לצבור עוד ועוד עיסוקים, מחוייבויות, תיכנונים, ו"לשלם" אותם גם בתשלומים בלתי נגמרים שיוצרים עוד מחסור בזמן ובמאגרי-נפש לעשייתם.

ווֹאו.
פלטתי את זה.

יש משהו בדרישות החיים שלנו, בתרבות שלנו, איזשהו לחץ לשלמות
זה בדיוק בדיוק מה שפליי לידי אומרת:
שהסיבה לדחיינות היא הפרפקציוניזם שלנו - והחינוך הקלוקל: "אם את לא יכולה לעשות את זה כמו שצריך - אז אל תעשי בכלל!", "מה, זה מה שעשית?!", "זה מה שאת יכולה?" וכן הלאה.
ההרגל שהוטבע בנו לפחות ב-12 שנות בית ספר, שלכל דבר שאנחנו עושים יש שיפוט ויש ציון, עד כדי כך שאנחנו מפחדים לעשות כל דבר שמא ניכשל בו.
הפחדים שמתחברים לדברים שאנחנו דוחים, התחושות הרעות שמתעוררות בנו ושבגללן אנחנו לא נוגעים בזה.
התחושה הלא מבוססת ש"זה ייקח המון זמן ואין לי זמן/כוח נפשי להקדיש לזה עכשיו" כשבמציאות - כך מוכיחה לנו פליי ליידי - זה בדרך כלל לא לוקח יותר מרבע שעה, ואחת הסיסמאות שלה היא "אני יכול/ה לעשות כל דבר ברבע שעה!" באנגלית כמובן חמש עשרה דקות.
זה מה שנקרא "שיטת חמש עשרה הדקות"

ואני מוכרחה להגיד, שככל שאני חוזרת יותר לאישיות המקורית שלי ("נולדה מסודרת" לפי פליילידי) בעזרת הגברת ושיטתה - כך מפלס הדחיינות שלי יורד!

עוד דבר:
חלק מהדברים הם ערימות שמחכות לזה ש"יום אחד אני אעשה עם זה א-ב-ג".
הגברת הזבובית אומרת: הרי את יודעת שאף פעם לא תעשי עם זה כלום! אילו היית אוהבת את זה ואילו זה היה מעלה חיוך על שפתייך היית עושה את זה כבר מזמן!
את בבקשה להעיף את הפרוייקטים האלה מהבית עם כל הבלגן שהם יוצרים ועם כל רגשות האשמה שהם גוררים בעקבותיהם!

ואז קורה נס, לא נס חנוכה אבל נס:
ככל שמפנים מהבית יותר "פילים לבנים" ששוכבים שם ותופסים מקום, כך קל לנו יותר על הלב, רגשות האשמה פוחתים, ופחות קשה לטפל בדברים ש באמת צריך לעשות ודחינו מרוב פרפקציוניזם ופחדים.

לי יש חדוות עשייה שקשורה לכל דבר שאני עושה , כולל מטלות של ניקיון וסדר .
אולי בגלל שאף פעם לא זכור לי שלחצו עלי , ההורים שלי השאירו את האחריות אצלי .
החדר שלי בילדות היה נראה כמו ערמה של פריטים , עד שבתחילת גיל ההתבגרות הפכתי אותו למקום מסודר , בהתחלה עד כדי שהיה אסור להזיז לי שום דבר , אחר כך זה התאזן .

אני חושבת שאחד הדברים המתלווים לדחיינות כרונית היא הבקורת הקשה ביותר שאני מפעילה על עצמי. אז אני החלטתי לעשות חינוך ביתי לעצמי. הווה אומר אני זורמת עם מה שבא לי לעשות ומה שלא עשיתי לא נורא , יש גם מחר. ואולי מחר זו לא מילת גנאי. ובאמת אפשר לעשות את זה מחר. ובטח אנו לא אנשים כל כך גרועים רק בגלל שאנו דוחים למחר או למחרתיים. מתי שהוא הדברים נעשים, אז מה זה חשוב מתי.....