להפוך ענבים ליין

…ואז, אחרי שעה של דיון על כעס ועל ערכים וצדק חברתי (או שלא) וחוק וסדר ומה שביניהם -
שאלנו את גרניום ״מה אתך?״
והיא התקפלה לתוך עצמה, היכתה במצחה ואמרה ״אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה לעשות״.

כשאת יושבת עם מישהי שבאמת, אבל באמת נמצאת על סף התאבדות, והאופציות שלא באות בחשבון כבר מוצו ונוסחו ושוננו יומם ולילה, גם את לא ממהרת לדעת.

אז ישבנו אתה, כל אחד ואחת לא-יודעת בדרכה שלה.

המוזר הוא שאני דווקא ידעתי.
זה פשוט בא, מבפנים. כשהיא אמרה "אני לא יודעת מה לעשות", משהו בי, מאוד חזק ובטוח, אמר "אני כן יודעת".
"מה לכל הרוחות את יודעת?" שאלתי את עצמי.
"אני פשוט יודעת. לכי אליה כבר".
אז קמתי.
והלכתי.
מקצה החדר ועד קצהו (אפשר לחשוב כמה גדל הוא היה)
ונדחקתי בין הכורסה שלה לספה שליד
ושאלתי: אפשר להחזיק לך יד?
מסתבר שאפשר.
אז החזקנו ידיים.
וכשהיא התחילה שוב להכות על המצח, ליטפתי אותו בעדינות, ואמרתי לה: את יודעת כמה את יפה? כאן. רק כאן. וציירתי עיגול עם האצבע, בין השיער לגבות.
היא לא ידעה, כמובן (אילו ידעה, לא היתה כל כך אובדנית. דאאא). אבל אולי יום אחד היא תדע.

אחרי כמה זמן גם אורן הצטרפה. וישבה לידה מהצד השני. מחבקת. לא לדעת זה טוב. כי מי באמת יידע את התשובה?

"אני רעה. אני כל כך רעה" גרניום אמרה.
"אם את רעה אז אני הרבה, הרבה יותר גרוע. אני מרשעת", אמרה סירה קוצנית שישבה בצד ליד החלון. ולה היו הוכחות, אוהו כמה הוכחות היו לה. מפה עד הודעה חדשה.
גם אני רציתי פיסת טריטוריה.
"אני רעה כבר ארבעים שנה. יש לי פור של עשר שנים עליך" אמרתי.
גרניום נתנה לי נגחה מהצד. "היי! לא ידעתי שאנחנו עושות פה תחרות!"
צחקנו. יותר מפעם אחת.

בסוף הפגישה עוד רצינו להמשיך. בוגונוויליה הציעה ללכת לאכול. גרניום הציעה את המסעדה הטורקית במורד הרחוב. יש שם תפוחי אדמה, היא אמרה לי, יוצאים מן הכלל. עם צ'ילי ולימון. אבל לא חריפים.

הלכנו
וישבנו
והזמנו
וחלקנו
וזללנו
והעברנו צלחות מיד ליד
וליקקתי את תפוחי האדמה החמצמצים-מתוקים כאילו אין מחר, ופיצחתי את הקראנצ' בשיניים, ובסוף ניגבתי את הצלחת עם פיתה,
ודיברנו על אוכל ותכניות בישול ומתי מוסיפים מלח (תורה בפני עצמה), ומה קורה כשמאבדים מחט תפירה על הרצפה, וצדק חברתי (או שלא), ויצירות אמנות ותערוכות ופעילויות, והנושא הנצחי האינסופי ההוא (שממש לא בא לי להזכיר כי אני בגמילה), ושיטות מחקר, וכמעט צללנו בתוך דיון אינסופי על אתיקה מחקרית כשהטלפון צלצל והייתי צריכה ללכת.

באתי לגרניום לחיבוק אחרון.
"תקשיבי", אמרתי את מה שלא תכננתי לומר, "אם, אבל רק אם תתאבדי השבוע, אז זאת היתה מסיבת הפרידה הכי יפה בעולם".
היא חייכה וחיבקה בחזרה.
"ואם זה יקרה" אמרתי לה, "אני אבוא לפה, לזכור אותך, כל שנה".
ואלה היו מילות הקוד למסר שלא יכול היה להיאמר: "אני אתגעגע, ואת חשובה".

גם בעולם מלא כאב ותיעוב, יש צלחת עם תפוחי אדמה.

איזה יופי.

_חבק אותי עוד ואהוב אותי עוד
ותן לי הרבה כח
כי עלי עוד לבנות ועלי עוד לברוא
ואני רק רוצה לברוח._

_אנחנו נולדנו לחיות ולמות
לבנות ולברוא עולם
להפוך ענבים ליין
ונשיקות לבני אדם_

(יורם טהרלב, מתי כספי וחווה אלברשטיין)

פעם היה לי בלוג. בערך. קראו לו "אני ואתה נשנה את העולם".
בא העולם ושינה אותי. והוציא לי את כל החשק לשנות.

לא, לא כל העולם. חלילה.
רק מדור תופסי התחת, מחלקת הגאווה והדעה הקדומה (זה נשמע טוב מדי. תחליפי שם) אוקיי, מחלקת ההיבריס ועוורון הצבעים והצורות, גאוני הדור בעיני עצמם, פורעי-חוק-בחסות-החוק. הוציאו לי את כל המיץ מהענביות.

צלעתי משם, צימוקית ומצ'וקמקת, תוהה איך להחזיר את הלחלוחית לבשר.

דרך אחת היא לרדת למחתרת.
אז עכשיו אנחנו נפגשים/נפגשות פעם בשבוע, במקום שכל מהותו אלטרנטיבה, בחדר עם כסאות יד שניה ושלישית (כל אחד לוקט במקום אחר), וספלי תה במגוון צורות, ושוקולד שעדיף לי לא לאכול אבל איך אפשר שלא, הוא הובא באהבה, ומדסקסים חלופות.

חלופה להתאבדות וחלופה לטיפול. חלופה לקפיטליזם וחלופה לזלזול. אלטרנטיבה לשיטות תיוג ומיון, ריכולים על אקטיביזם ויום עיון.

דרך נוספת היא לכתוב עוד בלוג.

_אנחנו נולדנו לחיות ולמות
לבנות ולברוא עולם..._
https://www.youtube.com/watch?v=FsM19FXcH0E
זה לא השיר הכי עליז בעולם.
אבל יש בו משהו אמיתי.

כך או אחרת, זו המטרה: לחיות ולמות, לבנות עולם, וכשהלבנים נופלות לך מהידיים והחרוסת הופכת לטיט ומים - לעטוף ברחמים. כי זה מה שיש לנו. אותנו. עוטפות ברחמים, את הזולת ואת עצמנו.

כן יהי רצון.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רק אשב פה
בלי תפוחי אדמה
אפילו בלי צלחת
ואומר לך תודה

גם אני פה

הרגת אותי עם החרוסת שהופכת לטיט. גוש דמעות בגרון, עם טעם לוואי של תירוש.

חלופה להתאבדות
אפשר לקבל את פרוטוקול הדסקוס?
@}

מקסים

מקשיבה.
ץ.

_חלופה להתאבדות
אפשר לקבל את פרוטוקול הדסקוס?_
מרימה לי להנחתה?

מה את רוצה לדעת?
פרוטוקול אין. אבל תני לי לחשוב איך עונים על זה.

הנה תשובה אחת אפשרית:
אלטרנטיבות להתאבדות: אסטרטגיות להישאר בחיים

צלעתי משם, צימוקית ומצ'וקמקת, תוהה איך להחזיר את הלחלוחית לבשר.
דרל נוספת היא לשנות כיוון.
להתחיל, למשל, עבודה חדשה.
אז התחלתי,
והפסקתי כעבור שבוע, כי מה לעשות, הגוף דורש את שלו, והייתי צריכה ללכת להתאשפז.
יצאתי, נחתי, נחתי עוד, ועוד קצת, הרמתי טלפון לבוסית ואמרנו: יאללה, חוזרים לעבוד.
אז אתמול, בין השאר, ישבתי על 315 אימייילים שהצטברו לי מאז ההתחלה

גמרתי את היום עם קצת יותר ממאה.

כאילו... סבבה, אבל להחזיר את הלחלוחית, את החדווה, זה לא.
עדיין לא.
לאט, סבלנות. גם זה יגיע.

דבר קטן שהתרפק לי על הלב: שרשור עם הכותרת "חתול משרדי".
מסתבר שבזמן שלא הייתי, נכנס חתול קטן לבקר.
מסכן ופצוע, רגל שבורה.
קמו הנשים ועשו מעשה, עמלו וזחלו והתחננו עד שהצליחו להכניס אותו לסל (או משהו דומה, לא זוכרת פרטים) ולקחו אותו לווטרינר.
הווטרינר דרש מחיר שערורייתי.
התנפלו על הטלפון, חיפשו חיפשו, ובסוף מצאו מרפאה ווטרינרית שתטפל בו בחינם.
ואז איימלו לכולן, לעדכן.
סוף דבר: נמצא לו בית חם אצל מישהי מהצוות.
איזה יופי @}

אני רוצה בעצם לקבל את השלב הקודם: איך משכנעים לפנות לחלופות
אחשוב על זה.
בינתיים, פשוט תקשיבי. עם שלוש אזניים ובלי פה.
את מוזמנת לספר לי מה התגלה.

להקשיב - כלומר, להקשיב לזולתך.
זה ה-א'ב' הקריטי של "מה לעשות" כשמישהו מתחיל לדבר על התאבדות.

איך משכנעים לפנות לחלופות
האמת, המשפט הזה עשה לי קצת צמרמורת.

פעם, כשהתנדבתי ביחידת אשפוז פסיכיאטרית, בא אלי העו"ס וביקש את עזרתי לשכנע את צמרת ללכת לדיור מוגן "נווה צפרירים".
הצוות ידע שאני טובה עם אנשים, אבל בעניינים מערכתיים הייתי קצת קלולס. אז שאלתי את העו"ס מה הענין.
הוא אמר שצמרת גרה עם הוריה המון שנים, ואז הם מתו בדרך כל בשר והיא נכנסה לדיכאון עמוק, הפסיקה לאכול והתחילה לשתות. קאי משמע לן - היא לא יכולה לחיות עצמאית, ונווה צפרירים הוא הדיון המוגן הכי טוב בעיר, באמת, לא תמצאי טוב ממנו, הצוות אחלה, יש תכנית טובה, זה המקום הכי טוב בשבילה. אבל היא לא רוצה ללכת. היא רוצה לגור עצמאית.
כל העסק נשמע לי מוזר. יש לי כל מיני כישורים וכשרונות, אבל "לשכנע" מישהו לעשות מה שהוא לא רוצה, פשוט לא נמצא אצלי ברזומה. מצד שני, לא היה לי מושג מה כן לעשות. אז התחמקתי ולא עשיתי כלום.

בסוף הם הצליחו "לשכנע אותה" ללכת (אני יכולה לתאר לי מה היה הסבטקסט: את הולכת לנווה צפרירים או שנוציא לך צו אשפוז), ותוך שבועיים היא חזרה אלינו עם החרדה הכי מזעזעת בעולם, רועדת ומשקשקת ולא זזה מהמיטה, וכשהתאוששה קצת שכנעו אותה ללכת לשם שוב, ושוב חזרה אחרי כמה שבועות, ואז כבר היה ברור שאין מצב שהיא תחזור לשם, ואף אחד לא היה מסוגל להסביר בדיוק למה, רק שנווה צפרירים אמרו שזה לא יילך.

אבל אז כבר היה בצוות איש אחד שמבין בבני אדם. באו אליו, הוא אמר "תשאירו את זה לי" והלך לפטפט עם צמרת עם חתיכת דף נייר ביד.

תוך שעה וקצת הוא חזר אלי: "מה הם מדברים, האשה הזאת צריכה לגור עצמאית. היא אדם שאוהב פרטיות, אוהבת סדר וניקיון, יודעת לתחזק בית, יש לה רקע בעיצוב פנים ושיפוצים, והיא הכתיבה לי את המתכון האהוב עליה, מהראש, עוף ברוטב, עם כמה מרכיבים שאפילו אני לא הכרתי. נווה צפרירים, עם התחזוקה המוסדית והארוחות המוכנות, היה המקום הכי לא מתאים בשבילה! מה שצמרת צריכה זה תמיכה רגשית, מישהו אכפתי שישים עליה עין וישים לב אם היא מתחילה להידרדר"
"אז תשחררו אותה?"
"אני עוד לא מספיק בטוח בשביל ללכת נגד דעת הקהל. אני הולך לדבר עם אחותה".
הרים הטלפון, דיבר עם אחותה, שתי האחיות דיברו ביחד ומצאו פתרון (לשכור לה דירה קטנה שני בניינים מהבית של אחותה), ותוך יומיים היא התעופפה מהאשפוז על מנת שלא לחזור.

אז זה מה שיצא מ"לשכנע" אנשים לעשות את מה שאת חושבת שהם צריכים לעשות. שני אשפוזים מיותרים בתכלית, עם בונוס: טיפול בהלם חשמלי

כמה דברים שאנשים עם אובדנות ארוכת-טווח אומרים:
א. תתחילו להקשיב לנו, למען השם
ב. לא תמיד תוכלו לעזור, ולא תמיד אנחנו רוצים שתנסו (כשאנחנו יודעים שאי אפשר לשפר את המצב בשעתיים וחצי). אנחנו כן רוצים שתשבו אתנו, תבינו אותנו, תהיו עדים למה שיש לנו לספר
ג. הרבה מהתגובות לאבדנות (כולל תגובות מקצועיות) נובעות מהחרדה שלכם כלפינו, ולא משקפות את מה שאנחנו באמת צריכים
ד. אם אנחנו במצוקה וב"סיכון גבוה" אבל לא רוצים שתקראו לאמבולנס - אל תקראו לאמבולנס. בייחוד בייחוד אם אי פעם היינו מאושפזים. אשפוז פסיכיאטרי יכול להזיק הרבה יותר מאשר להועיל. ויש לא מעט אנשים שהתאבדו כתוצאה מהאשפוזים.
ה. אבל יש לנו אבחנה של "מחלת נפש"? אז יש. אנחנו עדיין יודעים, בבסיס, מה טוב לנו. גם כשאנחנו שומעים קולות.

(אבל את מכירה מישהו אובדני שאמר לך בכלל משהו אחר? אז תאמיני לו ביחס לעצמו. ואם פעם תפגשי את גרניום, תאמיני לה גם. ביחס לעצמה. היא בפירוש אמרה: אל תקראו לאמבולנס. אל תקראו. אל תקראו. לא כי בדיוק אז היא רצתה להתאבד בלי שיפריעו. נהפוכו: היא רוצה לאבד את הסבל, ולא רוצה להוסיף פגיעה על פגיעה)

פתחת את הדף ממש ממש בזמן.
תודה.

אני שמחה

אנשים עם אובדנות ארוכת-טווח
אני, שייכת לקצרים.
כל פעם שיש איזה משבר רציני בעבודה - טראח, אני שם.
יום, יומיים, שבוע, שבועיים, בסוף אני יוצאת מזה.
זה לא פיקניק.
אבל - זה עובר, ואני יודעת שזה עובר, הנה, בדיוק לפני חודשיים זה עבר, ועכשיו יש לי עוד שנתיים וחצי, סטטיסטית, עד הפרץ הבא
אז עם שפריצים כאלה, טרם הספיקותי לעצב משנה סדורה עם מלמלה ופאייטים, איך הייתי רוצה שאנשים אחרים יתנהגו כלפי.
חוץ מזה:
תתחילו להקשיב לנו, למען השם
א ו נ י ב ר ס ל י

אבל מה באמת רציתי לכתוב?
אה, כן.
<תמחקי עכשיו ותתחילי מהתחלה>
<מה פתאום? תשלחי כפוסט, ואז תתחילי מהתחלה. תני לאנשים משהו קטן כזה, קראנצ'י, ללעוס בין מנה למנה><המצב>. לא יכולה כבר. בא לי למות"
יודעת מה? אמרתי לה, אני חוזרת לבלוג.
ולמה?
כי זה מה ששובר אותנו, אוניברסלית: ניתוק, ניכור, אלימות, אכזריות, שנאה, פחד, בדידות, ייאוש.
וזה מה שמדביק אותנו מחדש:
אהבה
חיבור
שיתוף
אהדה
ביחד
מגע
הקשבה
שיתוף פעולה.

למען הפרוטוקול, ייאמר שאני יושבת הרחק מקו האש. לפחות לשנה-שנתיים הקרובות.
לפני שבוע הרמתי טלפון לאמא, כסוסת רגשות אשם מהזן הפולני. נו, אתן יודעות, כל המצב, פלוס דלקת פרקים כרונית וכאבי ראש מזעזעים בשבוע האחרון (כי היא כבר לא בדיוק צעירה), ואם כבר מדברים, אז בדיוק כשעזבתי הכל התחיל להחמיר. את יודעת מה את "צריכה" לעשות.

"אוי, רוחמה", היא אומרת לי כשעולה על הקו, בלי שלום ומה נשמע, "אני כל כך שמחה שאת לא פה!! זה ממש קרן אור, לדעת שאת רחוקה"
האם-האמא של האמהות, משפדת את מהות האמהות הפולניה ושמה אותה על האש כמו מרשמלו. תימס האשמה.
אז אני כאן. והיא שם. וים של אהבה חוצץ בינינו, מנוקד בסלעי הגרניט והאימה.
היא מחזיקה אותי ואני מחזיקה אותה.

אז היום באתי למפגש המתאבדים-בפוטנציה, וישבנו, קצת יותר מדוכדכים מהרגיל. מנסים למפות הבנה ביחד. מנסות לחבר מילים לרגשות.

אבל גרניום, חמודה שכמותה, חלקה אתנו שיר.
"שירת המוות", היא מסבירה לנו, "היא דרך מטאפורית לתאר אובדנות ולעבוד אתה. לתת מרחב התבטאות שיותר גדול מהקונבנציות הרגילות, מרחב לבטא את מגוון הרגשות". והניחה בינינו שיר המתאר את שירת המוות שלה, מי היא, מה היא עושה, מה היא אומרת לה.
שירה יפהפיה היא כתבה. עשתה לי צמרמורת.
"גם לי!" אמרה רקפת. "ממש הרגשתי את העור סומר לי על העורף. את נפלאה!"
גרניום הסירה את הכרית מהפנים (שהחזיקה כדי להסתיר את עצמה בזמן שבוגונוויליה הקריאה את השיר. לא יותר מדי חשיפה בבת אחת) - וחייכה.

"אבל, אני רוצה להבין" אמר בסוף כרוב ניצנים "למה הם מתכוונים כשהם אומרים מהפכה? איך מהפכה כזאת אמורה להיראות?"

הוא התכוון, כמובן, למהפך המיוחל בשדה הרקוב ומלא התולעים הנקרא, משום מה, "תחום בריאות הנפש" והמלא, מסיבה עלומה זו או אחרת, ביותר שקרים ועיוותי מציאות ממה שהבת שלי מצליחה לייצר כשהיא לא רוצה לשטוף כלים.
מהפכה, כדי שיצורים אנושיים כמונו יוכלו לקבל עזרה שמרגישה כמו עזרה. לא לנסות, להיכוות, לצרוח בכאב, לשמוע את "אבל זה רק לטובתך!" ולברוח החוצה עם פצע חדש.

"השמעת על פסטיבל הפרעה לכל דורש ? אמרתי.
הוא לא שמע.
נו, איך אפשר לעמוד מנגד? תיכף ידעתי שזה המקום לחבר נפש אחת לרעותיה, סיפרתי לו על ההתארגנות (חבורה של א.נשים שנשבר להם מהפרשנות הפסיכיאטרית למצוקה האנושית ומציעים חלופות שהן יותר הגיוניות, יותר מכבדות, לרוב יותר זולות <יותר זול מאשפוז, זה בטוח>, פחות פוגעניות והרבה הרבה יותר מבוססות-ראיות) והשמעתי לו את אחד הקטעים מהפסטיבל האחרון שהצליח למצוא את דרכו ליוטיוב בלי סיסמה, ושהפיל אותי על הרצפה. שיר המבוסס על שורת המחץ של ד"ר ג'ון ריד, המסבירה בתמציתיות מה בעצם כל העניין עם התופעה הקרויה "מחלת נפש", ומאיפה, בבסיס, היא באה:
Bad things happen and they fuck you up

כרובי צפה, הנהן וצחק.

~אותו שיר, עם כתוביות (באנגלית, אבל לי, תנ"כית שורשית עם המבטא הישארלי הכי מזעזע בעולם, עדיין יותר קל לקרוא מלשמוע):
https://www.youtube.com/watch?v=tivQVyO0Ql0~

(אבל מה זה אוהבת את הקליפ הראשון, עם האנשים. איזה חומד של בני אדם. את חלקם צפיתי בפסטיבל)

טוב שחזרת.

שמעתי עם בתי בת השלוש את ריטה (בשבילה היא אמא של משי)
ילדה: למה היא עוטפת אותו ברחמים?
אני: אולי כי כואב לו והוא צריך חיבוק
י: מה זה רחמים?
א: כשכואב למישהו ומרגישים את הלב כואב איתו
י: אבל למה בחוץ בוער?

פתאום כל השירים בעולם הם על המצב.

פתאום כל השירים בעולם הם על המצב.
מהנהנת בהסכמה

האם את מכירה את מש"ה? אם כן, מה את אומרת עליהם?
כנ"ל בנוגע לטיפולי DBT ו-EMDR.

יום שישי
יוצאת משעה של טיפול באמנות.
כבר כמה פגישות שאנחנו עובדות על קולאז'.
היום רק אני עבדתי, ראנה ישבה בצד ושרבטה להנאתה.
זה התחיל כשהיא אמרה לי "רוצה לעבוד באמצעות צילום?"
בטח רציתי. מה.
טוב, אז תצלמי דברים, ככה ביומיום, דברים שקופצים לך לעין, תאספי 20-25 תמונות לפחות, ותשלחי לי. אני אדפיס אותן.
צילמתי. שלחתי. היא הדפיסה, רבנאן, כל תמונה על עמוד שלם A4 (נייר רגיל, לא נייר צילום), והביאה את כל החבילה.
ואז מיינו, לפי נושאים שעלו מתוך התמונות, וקיבצנו אותן ביחד, ורשמנו משמעויות והרחבות, ואז התחלתי לעבוד ממש.

היום רציתי להכניס לקולאז' את כסא המטבח שלי. כסא עץ יפה. על רקע של פיסות דשא וצמחיה שאדביק מאחוריו ומכל צדדיו. אבל התמונה, ריבונו של עולם, היתה גדולה מדי. A4 כבר אמרנו?
"היית צריכה להדפיס אותן קטן יותר. שתי תמונות בדף" סיננתי בנימוס.
"למה? טוב שהן גדולות".
לא נתווכח.
ואז, מצאתי את עצמי גוזרת לתוך הכסא, ככה, בלי רחמים, ומוצאת דרך לחבר את הפיסות באופן שמקטין את הפרופורציות. המושב נחתך לשניים והפיסות חוברו הדוק יותר, הקצוות קרובים יותר זה לזה, והמשענת קוצצה והונמכה, והרגליים נחתכו והושמו בצד, קודם נעשה את השאר ואז נראה איך לחבר אותן בחזרה. הכל כדי שהכסא ייכנס לתמונה, אבל לא ישתלט עליה. כסא שמייצג עשייה ועבודה - ובית. בסיס שאפשר לעבוד מתוכו.

זה היה עוצמתי. החיתוך חסר הרחמים, ההקטנה, ההתאמה לפרופורציות שרציתי, דבר שחשבתי לבלתי אפשרי פתאום קם ונהיה ולבש צורה. אפשר. אפשר לחתוך דברים ולהתאים אותך למידותייך. אפשר לעצב מחדש בהתאם לצרכים. אפשר ואפשר ואפשר ואפשר.
זה היה מבריא, מרפא.

יצאתי החוצה. יום גדול, שמיים פתוחים. עצים. שכונה שקטה יחסית. נכנסתי לאוטו ונסעתי לבית קפה. ארוחת צהריים על המרפסת בחוץ.
נשמתי נשימה עמוקה.
@}

מי צריך פסיכולוגים כשאפשר לעשות טיפול באמנות. באמת, לא מבינה כמה זמן לקח לי להגיע לשם.
לשבת. לא זה מול זה אלא זו לצד זו.
לדבר, כן, אבל גם לעבוד.
לתת לנייר לשאת את המשקל והצער והאימה. והתקווה. לא לנסות לדחוס הכל במילים.
ולנוח. טיפול במילים זו עבודה קשה, ואין מספיק גוף באמצע. אבל כשאת יושבת ומציירת, יושבת ומדברת - יש מרחב. אפשר לא לדבר, רק לצייר, ולדבר אחר כך. אפשר לזגזג.
ואחר כך - לראות מה יצא. את היופי שבצער. את הכוח שבאימה. ושוב ושוב ושוב: את האש, הלבה, שכבת הבסיס - ואת הפרח הצומח מעליה.
ואת יוצאת משם עם משהו. לא רק מילים. משהו שאפשר להתנחם בו. משהו שאפשר להחזיק ביד. משהו עם צבע. משהו עם צורה. משהו שאומר לך: "את רואה? את רואה??? אמרתי לך! ככה אני מרגישה".

רק על פרחים לצייר ידעתי. פרחים ואש. אש ופרחים. שוב, ושוב, ושוב.

לפני כמה ימים צתפסתי שיחה עם מישהי בעבודה.
יצא שדיברנו על אובדנות.
היא אמרה לי: אני נחרדת לדמיין את עצמי בלוויה של אהוב לבי שנפל בקרב מול הדיכאון והאובדנות._
בצדק. זה באמת מחריד

אבל,
רציתי לשאול אותה,
איך יהיה להשתתף בהלווייה של מישהו שסוף סוף מצא מנוחה אחרי שנים רבות של ניסיונות?
מישהו שהמוות שלו איננו "נפילה בקרב" אלא השלמה עם הבלתי נמנע, הפסקת הסבל, ויצירת סוף שעם כל הכאב והתסכול - הוא היה הבחירה הפחות גרועה בין האפשרויות?

חלילה שאני אעודד התאבדויות. וחלילה שארמוז שמבחינתי, עדיף שמישהי תמות כבר. ממש לא. זה - חטא. ובכלל, אנחנו מדברים פה על אנשים שאני אוהבת @}@}@}
אבל כשאת מסתובבת עם אובדניים-לטווח-ארוך, את מתחילה להכיר בעובדה שיש אנשים שבוחרים למות כי כל אופציה אחרת היא בלתי נסבלת או לא קיימת.

כן, היתה עשויה להיות אופציה שהיתה מאפשרת להם לא רק להישאר בחיים אלא גם לבחור להישאר בחיים (איזה הבדל!), וזה מפוצץ לדעת שהאופציה הזאת לא היתה נגישה. ככה איבדתי שני חברים. בגלל אופציות שהיו יכולות להיות קיימות - אבל לא היו. או שלא היו בזמן הנכון, או בטווח מגע.

אבל להסתכל על התאבדות כעל איזשהו כישלון או תבוסה אולטימטיבית של האדם - אני לא מסכימה.
לא יכולה להרגיש ככה.

כן אפשר להסתכל על המון התאבדויות כעל כישלון חברתי. נגיד, החייל שהצית את עצמו על מדרגות משרד הביטחון. ברור לחלוטין מי נכשל פה, וזה לא היה החייל עצמו.
או דרור, שבגיל 17 זרקה את עצמה מהגג של בית חולים פסיכיאטרי. אני לא יודעת כלום בוודאות, אבל אני יודעת כמה פעמים היא דיברה אתי על פנטזיות של אונס והשפלה. ואני, ילדה, לא ידעתי לקרוא את המפה. אז מישהו שם בבית החולים באמת הסתכל על זה ברצינות? באמת באמת? מישהו חשב איך לבנות את האשפוז והטיפול כך שלא יחולל אצלה טראומה (נוספת) מאותו סוג? סטטיסטית, רוב הסיכויים שלא.

אם התאבדות היא כישלון אולטימטיבי, אז הסכנה היא שנתחיל, מרוב רצון למנוע כישלון, לשלוף אמצעים והתערבויות כנגד האקט עצמו, ולא כנגד הגורמים לו. זה מה שרוב התכניות למניעת התאבדות עושות. ואני - נגד.
ולמה?
כי אולי הן טובות לאובדני משבר. אנשים כמוני, שבדרך כלל בסדר, באמת בסדר, אבל נופלים לתהום כשמשהו קורה. בשבילם, בשבילנו, המניעה הטכנית אולי יכולה לעבוד טוב. כי הם במשבר שיושב על בסיס אופטימי, ואם יישארו בחיים עוד כמה שבועות, ואם בשבועות האלה יתייחסו אליהם יפה (ויש לי חשש עמום שלאובדני משבר מתייחסים הרבה יותר יפה מאשר אל המתמידים), יש סיכוי טוב שייצאו ממנו.
אבל מה עם אנשים שחיים עם אובדנות שנה, שנתיים, עשר שנים? ארבעה עשורים?
האם להם זה יועיל, שמישהו יחביא להם את כל הסכינים וייתן להם "תכנית תמיכה אינטנסיבית של ששה שבועות" כמו שמוצע במש"ה?

אני לא רוצה לחרוץ דין מראש שכל התאבדות היא רעה, כישלון, או מפלה בקרב.
עידוד התאבדות - זה גרוע ואסור ולא בא בחשבון.
אבל השלמה עם כך שאובדנות קיימת, והתאבדות היא תמיד אופציה, גם אם אופציה גרועה שמביאה לגל נוסף וענק של כאב, וההבנה שלפעמים, בגלל שכבות על גבי שכבות של אימפוטנציה חברתית ופשעים אינדיווידואליים (או להיפך), לא היתה לבנאדם אופציה טובה יותר, ואפחד לא היה יכול לתקן לו את העולם בששה שבועות - ההשלמה הזאת היא, בעיני, הכרחית ליצירת שיח בוגר על התאבדות.

צריך לשבת עם התופעה הזאת, העובדה הזאת, ולדעת שהיא קיימת. תמיד היתה ותמיד תהיה.
ואז, מתוך הידיעה הזאת וההשלמה הזאת - לפעול.

טיפולי DBT
דיון ליום אחר

אני אוהבת אותך 3>

הלב שלי מתפתל מכאב.
ממש.

אין לי הרבה מה להציע,
אני רק יכולה לשלוח חיבוק ענק
ואם תרצי אחד בעולם האמתי
תצייצי
ואנסה למצוא את הדרך

רק על עצמי לספר ידעתי: טופלתי תקופה ב EMDR
הרעיון של זה נשמע הגיוני
החוזה של הטיפול עצמו היתה לי קצת מוזרה
אני זוכרת שהרגשתי קצת יותר טוב, אבל לא משהו מדיד

_כן, היתה עשויה להיות אופציה שהיתה מאפשרת להם לא רק להישאר בחיים אלא גם לבחור להישאר בחיים (איזה הבדל!)
בבקשה הרחיבי על כך._

מצאתי באינטרנט את רותם פאר
https://rotem-peer.co.il/
היא כתבה ספר, "בית משוגעים". איך אני רוצה לקרוא אותו. כמעט קניתי.
אבל כרגע, גמילה כבר אמרנו? קצת מפחדת להתעמת עם זה.

מה שאהבתי בגישה שלה זה עבודה דרך פרויקט אמנותי, שמאפשר הבעה והצגה של סיפור החיים שלך.
מכמה סיבות, אני מאמינה בזה.

_כן, היתה עשויה להיות אופציה שהיתה מאפשרת להם לא רק להישאר בחיים אלא גם לבחור להישאר בחיים (איזה הבדל!)
בבקשה הרחיבי על כך._

אין לי הרבה מה לומר... רק שיש גישות ששומרות אותך בחיים ומתמקדות על הצד הטכני הזה (להחביא סכינים, להסיח את הדעת, להחזיק רשימה של אנשים שיכולים לעזור, להכיר את הטריגרים שלך), אבל בלי ממש להבין את הסיבה לאובדנות ומה צריך להשתנות ויכול להשתנות ברמת הסיבות והמוטיבציה.
חברה של חברה שלי ניסחה את זה יפה פעם: מה את באמת רוצה? האם את באמת באמת רוצה למות? או שאת רוצה לגמור סבל מסוג מסוים? ומה הסבל הזה?
במקרה שלה, התשובה היתה "אני רוצה שאדם X ייצא מחיי".
היא לא באמת באמת רצתה למות. היא רק לא היתה מסוגלת לסבול לחיות עם אדם X במשוואה.
אז ברגע שהתשובה היתה ידועה, היה אפשר לתכנן את השלב הבא, שאמנם לא היה פשוט בכלל, אבל עם גיוס חברים ותהליכים ומאמץ - אדם X יצא מחייה.

יש מישהי שנורא אהבתי להקשיב לה, קרולין משהו. איפה זה היה...
אה, הנה:
קרולין ספרינג https://www.carolynspring.com/start-here/

מעבר לכל דבר אחר, רק לשמוע את קול שלה מרגיע אותי

אבל היא גם נשמעת תותחית רצינית מבחינת ידע. ויש בה הומור עדין, אוהב.
הכרתי אותה דרך הפודקסט הראשון שלה שהיה על התאבדות: https://www.carolynspring.com/podcast/suicide/

המשפט שהכי אהבתי שם היה משהו בסגנון "כשאנחנו מיואשים ואובדניים, נקרא לזה רמה של מינוס 10, באים אנשי המקצוע ומנסים לעשות כל מיני דברים כדי שלאט לאט, בהרבה עבודה, עם קצת מזל, נגיע אולי לרמת סבל 0. עם פחות או בלי סימפטומים.
אבל אני לא רוצה להיות על אפס! אני רוצה להיות על פלוס 10!
אני לא רוצה רק להפחית סימפטומים, אני רוצה ליהנות מהחיים!"
חותמת על כל מילה.

וכמובן, משפט המפתח שלה "החלמה היא הנקמה הטובה ביותר"

(בהקשר של ילדה ניצולת התעללות, זה הגיוני)
לא בהכרח מסכימה עם הניואנס, אני יש לי נקמות יותר משוכללות להתפלש בהן <צונזר, מסווג>

אבל בגדול, היא צודקת.

מישהו חירפש לי את הבלוג ומחק איזה ארבעה עמודים

החזרתי.
אבל מעכשיו, אני פוקחת עין.
יש דין ויש דיין.

אילה

מלבד להגיד שאני שומעת, קוראת, ופה - אין לי מה להגיד

תודה על השיח הכלכך חשוב הזה

איננה

_האם את מכירה את מש"ה? אם כן, מה את אומרת עליהם?
כנ"ל בנוגע לטיפולי DBT._

לא ניסיתי, לא יודעת

בעצם, EMDR כן ניסיתי פעם, באוטובוס הביתה, כשנכנסתי לחרדה מאיזה משהו טיפשי. התחלתי ליישם את הטכניקה של תנועות עיניים, הוספתי לזה תנועות לשון מצד לצד, שהיה די מצחיק, והרגשתי איך זה שובר את מעגל החרדה ושם אותי, באותו רגע, על מסלול אחר.
אבל לא המשכתי עם זה אחר כך. לא אהבתי את זה מספיק בשביל להמשיך.

ממה שהבנתי על DBT, הטענה המרכזית של אלה שהיו שם וסבלו מזה היא שזה לא (מספיק) מיודע-טראומה.
בוגונוויליה, שעשתה את הקורס המלא, אומרת שאפילו פעם אחת לא שאלו אותה שם "אבל מה קרה לך?". כלומר שזה מחזק את התמה הכללית של "את היא הבעיה" ולא נוגע בשורש הבעיה. שמבחינתה זה לגמרי

היא גם רשפה על אחת האסטרטגיות שנלמדו שם, שזכתה לראשי התיבות PLEASE MASTER: "זה נראה לכם מסר נאות בשביל נשים ששרדו התעללות בילדות??"
האמת? אני לא רוצה להיכנס לזה.
בכלל, טיפולים, אני לא שם.
יש מועיל, אין מועיל, שכל אחת תמצא מה חשוב לה ומה מועיל לה, מה דוחה אותה ומה מדבר אליה.

אני התבייתתי על עבודה דרך אמנות

חופש

לאט
לאט
לאט
אני נכנעת
לרחם שלי, שאיננה כבר
לשרירים שסביבה, שנחתכו באריכות
לחלל הבטן שצריך להתייצב
ולכל הגוף, שצריך להתאושש בדרכים שאינני מבינה עד הסוף.

שלושת-ארבעת השבועות הראשונים עברו עלי בקצב החלמה מרשים. כל יום הביא אתו שיפור יחסית ליום שלפניו.
ואז... משהו הואט, מאוד, והתיישבתי על פלאטו.
באותו זמן, בערך, ניסיתי לחזור לעבוד.
זה לא הלך.
כלומר, זה כן הלך.
אבל לאט ומעט.
אני שמחה ומצטערת.

שמחה - כי זה באמת עשה לי טוב, לעשות את הסוויץ', להתמקד במשהו חדש וטרי ורענן, לשם שינוי, בעתיד הנגיש ולא בעבר.
אבל,
לא יודעת...
התאמצתי קצת יותר מדי.
ונהיו לי כמה שבועות מייסרים של מאמץ, כאב בצלקת, עצירה, ניסיון להבין, קביעת כללים חדשים, מיטיבים, מנוחה, קימה, עשייה מחדש, קצת יותר מדי, ושוב האטה.
גז, ברקס, גז, ברקס, והתחושה הגוברת שאני לא יודעת מה ואיך לעשות עם עצמי. והפחד שבא יחד אתה.

ביום שלישי שעבר נכנעתי. עברתי כריתת רחם שאגתי לתוך עצמי, וניסיתי לא להתמוטט מהידיעה. מה שלא הורג - מחשל.
כאב, מאוד, אבל לא הרג.
כן, עברתי כריתת רחם, ועכשיו אני יכולה לחיות עם זה. חודשיים החלמה, אולי יותר, ולא רגע אחד פחות.

בשבוע הבא אני עובדת מהבית. רק חצי יום. זה הכל.
כל השאר - מנוחה.

ח ו פ ש @}

חופש
חפשי לי
חפשי, ליבתי,
חפשי את נפשי
דנדוני ליבך
דמדומי נשמתך
לטפי, יפתי
פעימות כף רגלך
בדמייך חיי
בדממה אחייך.

עוטפת, נעים לי לקרוא את הקול שלך. אבטיפוס של קול "באופני" מהימים הטובים.

אני יכולה להשתפך הרבה על מה שקורה לאנשים יקרים לי סביב אובדנות, ובעיקר על מה ש{{}}אני חשה, חושבת, מתלבטת וכו'. אני טובה בלהתמקד בעצמי, בלרחם על עצמי ושאר ירקות. אבל בעצם זה הדף שלך, ואני לא רוצה להסיט אותך יותר מדיי מהמסלול. את מספרת יפה ונוגע ואת מלמדת הרבה.

רפואה שלמה לך וכל הכבוד שאת מזהה מה את צריכה ולא מתעלמת מזה.

בעיקר על מה שאני חשה, חושבת, מתלבטת וכו'. אני טובה בלהתמקד בעצמי
מתחבר לי למחשבה שישבה עלי בימים האחרונים:
שאלת אותי על מש"ה, ואני כמעט פצחתי בנאום מפורט על היוזמות האלה שתמיד מתחילות עם קרוב-של שאיבד את יקירו, מתפתחות עם "ייעוץ מדעי" מאנשי המקצוע, ובעל הדבר נשאר המקבל הדומם, לא נשאל, לא מביע דעה, והרחק מצומת קבלת ההחלטות.
אז: במקום לקבע (שוב!) את התמה של "עלינו - בלעדינו", למה שלא תזמיני את האנשים האלה לכאן? נשב, נקשיב, נדבר ביחד.

_רק על עצמי לספר ידעתי: טופלתי תקופה ב EMDR
הרעיון של זה נשמע הגיוני
החוזה של הטיפול עצמו היתה לי קצת מוזרה
אני זוכרת שהרגשתי קצת יותר טוב, אבל לא משהו מדיד_
תודה לך, אילה. @}

בעצם, EMDR כן ניסיתי פעם, באוטובוס הביתה, כשנכנסתי לחרדה מאיזה משהו טיפשי. התחלתי ליישם את הטכניקה של תנועות עיניים, הוספתי לזה תנועות לשון מצד לצד, שהיה די מצחיק, והרגשתי איך זה שובר את מעגל החרדה ושם אותי, באותו רגע, על מסלול אחר.
מעודד לדעת שזאת טכניקה שאפשר ליישם לבד ושיכולה להיות לה השפעה מיידית.

ווא, איזה מפגש קבוצתי היה לנו. פול אנרגיה, אני עדיין רוטטת.
רקפת, שבדרך כלל היא אשה ממש עדינה ורכה ושקטה ומה שאת רוצה, יצאה בנאום חוצב להבות על תופעות הלוואי ותופעות הגמילה של תרופות נגד דיכאון.
רבע שעה, בקושי לקחה אוויר באמצע.
ובסוף היא גמרה, נשמה, נרגעה, ואמרה: סליחה. לא ידעתי אם לדבר. חששתי שזה יהיה יותר מדי לאנשים פה.

"לא!!!" צווחנו פה אחד. "מעולה שדיברת!"
כל כך חשוב להציף את הדברים האלה.
וכל כך קשה, לפעמים, לשמוע אותם מ"גורמים טיפוליים".

אשתף כרגע בדבר אחד:
א. האם את לוקחת נוגדי דיכאון?
ב. האם, כשהתחלת לקחת את התרופה, היית בת 25 או פחות?
אם ענית "כן" על שאלה א', ועוד יותר מזה אם ענית "כן" על א'+ב', אז צריך לבדוק ברצינות אם האובדנות שאת מרגישה היא (חלקית או בעיקרה) תופעת לוואי של התרופות.
כי אכן, אחת מתופעות הלוואי הידועות של "נוגדי דיכאון" היא התנהגות אובדנית. בייחוד (אבל לא רק) אצל אנשים צעירים.
(אבסורד. עם תופעת לוואי כזאת אני בכלל לא הייתי מוציאה אותן לשוק)
(ואחת מתופעות הלוואי הנפוצות של ביקור אצל פסיכיאטר היא לא לקבל צ'אנס להסכמה מודעת.

)
(מידע אמין על תופעות לוואי ותופעות גמילה? סטטיסטית, פחחחחח)
(פרקטיקה מבוססת-ראיות? מה זה?

)

Notwithstanding grumbling, she coped with it alright...
She showered in her mouldy pain and washed in darkness's light
She limped across the narrow path towards the tray of cake
She snapped at them and him and her and found insults to bake

Until one day, without delay, she flew away and went astray
And no one could or dared to ask, to criticize her blunt misplay
Now she's at home, her keep and fort, and out of harm or pesters' way
And - who would know? - it might be right
Retain this shelter, night and day

(בהשראת הסבתא של חברה טובה)

שבוע אחד.
קבוצה אחת.
ניסיון התאבדות אחד.
ופרק אחד על טקסים וריטואלים.
איכשהו, אני חייבת לחבר את כל המרכיבים האלה לעוגה אחת.
אולי היא לא תתפח בכלל.
אבל למען השם, למה לא לנסות?

היא כתבה, על פתק, בדם ליבה: "מניעת התאבדות היא רצח".
זר לא יבין

ידעתי שיש תרופות, שבתקופת ההסתגלות אליהן יש חשש לעלייה בדחפים האובדניים. ממה שאת יודעת שההשפעה מתמשכת לאורך כל תקופת הנטילה?!

ממה שאת יודעת שההשפעה מתמשכת לאורך כל תקופת הנטילה?!
הרושם שלי הוא שזה יכול להשפיע גם לטווח הארוך. או להגביר אובדנות קיימת.
https://www.drugwatch.com/ssri/suicide/

משהו שחשוב לי להגיד:
אני לא קו תמיכה לקרוביו וידידיו של הכובען המטורף.

כאילו, אני יכולה להציף נושאים בוערים (תסמונת גמילה מתרופות כבר אמרנו?) ולתת לינקים.
ואני יכולה לשתף בסיפורים עלי ועל הקרובות אלי, כל עוד אני שומרת את זהותן באפלה ("קחו את הסיפורים, תשאירו את השמות" זה עיקרון מנחה בקבוצה שלנו).
אבל אני ממש לא רוצה או יכולה לייעץ לצד שלישי.

לא נוח לי לדבר על מתמודדים/שורדים/משוגעים/פגועי נפש (מונחים לבחירה) מאחורי גבם. אני רוצה לשבת ולדבר אתנו. אנחנו. ביחד.

אני משוגעת.
(זו הגדרה פוליטית-חברתית. לא קלינית)
ואני, עם מניין חברותי המשוגעות, מודיעה בזאת שנמאס לנו לשבת ביציע המשוגעים ולזרוק עגביות (טריות!) על הנואם הרקוב בתקווה שמישהו ישים לב.
אנחנו רוצות להיות בקדמת הבמה. ועל הדרך גם לקחת את התסריט והבימוי.

ואין לי כוח למשחק הנדוש של "אנחנו נדבר עליכם ולא אתכם, מקסימום אנשי המקצוע ידברו עם המשפחות, או המשפחות ידברו עם אנשי המקצוע, כי אנחנו יודעים מה טוב, ואתם תבלעו כל צפרדע טיפולית וקטגוריה אבחונית שיתחשק לנו לדרדר לכיוונכם".
תודה, לא.
או המשחק העוד יותר רקוב של שכירת והעסקת "מתמודדים" בתוך המערכת, כביכול כדי לרומם את קולם ושיעזרו לשפר את שירותי בריאות הנפש, ובתכלס כדי לתת להם תעסוקה חסרת תוחלת, לקבור אותם בהררי מטלות וניירת, ושיפסיקו להרעיש שם עם הביקורת האמיתית. כי את הביקורת האמיתית לא נעים לשמוע.
הייתי שם. וראיתי איך המערכת לוקחת כשרונות אמיתיים ומנסה להפוך אותם לפלקטים. וראיתי איך היא הורגת אנשים, פעם ראשונה דרך טיפול פסיכיאטרי ופעם שניה דרך העסקה כ"תומכת שווים" במוסדות פסיכיאטריים שיכולים לשבור לך את הנשמה דרך תלוש המשכורת ובלי שום צו אשפוז.
עוד חודש-חודשיים והם היו שוברים אותי.
בנס יצאתי משם "רק" בלי רחם. ועם שלפוחית משהקת.

אז פלוני אלמונית, את/ה כנראה מצטרף למשחק הזה בבלי דעת, בתום לב, בפעם הראשונה, מתוך צורך אישי ואמיתי לגמרי. @}
אבל בשבילי, זו כבר הפעם ה-16,000 יותר מדי

והאישי הוא פוליטי.

קצת פוליטיקה:

עמותת אנוש - הוקמה על ידי משפחות-של.
ארגון מש"ה - הוקם על ידי קרוב-של.
עמותת עוצמה - הוקמה על ידי משפחות.

הכנס שמש"ה ארגנו לפני שנתיים:
https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4226
כל כולו אנשי מקצוע, מכף רגל ועד ראש.

בכנס שנערך השנה הם כבר עשו טובה והביאו את רותם פאר שתדבר במשך עשרים דקות רצוף על "הייתי שם". כולי נרגשת.

באמת?? 20 דקות של מישהי שיודעת מה זה אבדנות מבפנים החוצה, וכל השאר - יום שלם - זה דיבורים מקצועיים על "האנשים האובדניים" ו"איך לעזור להם"?

שני כנסים, 12 שעות סך הכל, ומתוכן 20 דקות - שני אחוז! - מפי הסוס.
יודעת מה, נעשה להם טובה ונוריד שעתיים לארוחות צהריים. עשר שעות סך הכל. 20 דקות מפי הסוס. כמה זה? שלושה אחוזים. כל השאר - מפי דוקטורים ופרופסורים והקרובת-משפחה-של, וקצין משטרה ביחידה למשא ומתן, ועוד כהנה וכהנה בעלי עניין שיודעים יותר טוב מאתנו מה טוב לנו ומה לא טוב לנו.
קלאסה גישת "עלינו - בלעדינו".

לא קונה. לא תומכת, לא מרימה, לא אתרום להם בראש השנה. מבחינתי - לא מגיע להם.
די כבר, אנשים. יש פה מאסה של בני אדם שיודעים מה זה לחיות עם אבדנות - מה כואב כל כך לשאול אותם מה יועיל? לתת להם לפתח תכנית יעילה? עזבו תכנית, חשיבה יעילה!
(בשביל זה הבאתי את קרולין ספרינג).
אז כן, הם יכולים לעזור לאנשים. בייחוד אם הם מצליחים למשוך אליהם את המתנדבים מהאיכות הטובה, שיודעים מהקישקעס בלי לטרוח להסביר, ויוכלו להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון.
אבל הם גם יכולים גם להזיק. ואין ערובה שלא יזיקו. כי כל האוריינטציה שלהם מאפסת את מי שקולם צריך להישמע קודם כל וראשית לכל.

הלאה.
כתבה על סרבני טיפול פסיכיאטרי
אלף שבע מאות וחמישים מילה, ואף לא אחת מפי סרבנצ'יק שיסביר לאומה מה הוא מרגיש ומה הבעיה.
כי אנשים עם "בעיות נפשיות" לא יכולים לדבר ולהסביר את עצמם, כמובן. אז למה שנשאל.

בגלל מנוע החיפוש, עליתי בדרך גם על זה:
המקום: אתר מקצועי של שירותי בריה"ן מקצועיים. כולם אנשי מקצוע מוסמכים.
המאמר: טיפולים לסרבני טיפול פרמקולוגי.
הנה שתי השורות הראשונות:
מתמודדים רבים מסרבים לקחת טיפול תרופתי. לפעמים זה המידע המטעה באינטרנט, לעיתים זו הסטיגמה ולעיתים זו ההפרעה שמכתיבה את ההתנהגות.
וואללה?
אז עכשיו אנחנו יודעים מה הבעיה: "סטיגמה" (אהובת לבם של כל קובעי המדיניות הרוצים לעשות לעצמם חיים קלים), וכמובן ההפרעה עצמה (על הלופ הלוגי הזה, בפעם אחרת), ובעיקר בעיקר, תפסנו את הפושעת, כל הרוחמות והעוטפות חסרות המשמעת, שמפיצות שמועות זדון מוטעות על תרופות.

למה לא. תעשו לי את היום.
מה אמרו לשושנה כשהתחילה לקחת? "את עשויה לעלות קצת במשקל".
לא עברו כמה חודשים, ופתאום היא מוצאת עליה חמישים קילו ספייר.
לא חמישה. חמישים קילו.
שושנה הכפולה.

הייתכן שאנשים לא ירצו לקחת תרופות פסיכיאטריות כי:
א. היעילות הממוצעת מגרדת את אפקט הפלסבו מלמעלה. או קצת יותר. או קצת פחות. אז יהיו את כמה ברי המזל, ואת אלה שנו, באמת אולי קצת עזר, ואת אלה שלא ירגישו שום שיפור.
ב. לפעמים, מה שהחוקרים מגדירים "יעילות", נקרא אצל המטופלים "אפקט הזומבי". כי אם את מפוצצת בחומרים מטשטשים, אז באמת את הקולות תשמעי פחות. ותגיבי להם פחות. אבל גם לכל דבר אחר תגיבי פחות, ובקושי תצליחי לזוז מהמיטה.
ג. תופעות לוואי שחבל על הזמן.
ד. ולקינוח: תופעות גמילה.

לא, מה פתאום, זה לא תופעת לוואי ולא יעילות נמוכה, הכל בגלל מידע שגוי באינטרנט.

זאת הפוליטיקה של בריאות הנפש
מערכת של השתקה והאשמת הקרבן.

תודה על הדף הזה.
בזכותו אני בודקת איפה אני פטרונית ביחסים שלי עם העולם.

דף מומלץ

ואו,
תודה!!
וגם, מתכוונת להזמין לפה זולת אחת משלי, שיקרה לי במיוחד.
ץ.

לא יודעת אם זה ידבר אלייך, אבל מהחוויה שלי, דיכאון ואובדנות קשורים לעניין רוחני ולא רק פיזי\נפשי. בגלל זה טיפולים פסיכולוגיים ותרופות לא ממש עוזרים. יש איזשהו פער בין הנשמה לגוף ולנפש, לנשמה קשה מאד לרדת לממד הזה שהוא כל-כך שונה מממד הנשמה והיא כל הזמן מתגעגעת הביתה. להיות פה זה סבל לעומת שם.
בהסתכלות שלי הנשמה בחרה להתגלם בגוף, יש לה שיעור ללמוד פה, אבל היא לא יכולה לדעת איך זה ירגיש עד שהיא חווה את זה, והפער הוא עצום.
יש גם ניתוק בין הנפש לנשמה ולאהבה שהיא מעניקה. כשיש חיבור לנשמה, קיימת תחושת אור, שמחת חיים, השגחה עליונה, תכלית והסתכלות גבוהה על הדברים.
הרבה פעמים גם יש טראומות שסוחבים מגלגולים קודמים או מהדנ"א המשפחתי והם גורמים לדיכאון שנדמה "בלי סיבה".
אני ממליצה על טיפול אנרגטי עם מטפל\ת שגם יודע\ת להחזיק מרחב טיפולי מקצועי.
אם זה מעניין אותך, יכולה להמליץ על מטפלת אבל היא נמצאת כרגע בחו"ל.
גם מדיסינה כמו קמבו יכולה לעזור מאד.

לא יודעת אם זה ידבר אלייך, אבל מהחוויה שלי, דיכאון ואובדנות קשורים לעניין רוחני ולא רק פיזי\נפשי.
אכן, זה לא מדבר אלי, אבל אולי ידבר לאחרות פה @}
מעניין שאת קישרת בין אובדנות לדיכאון.
וזה כל כך לא הסיפור שלי...
אחר כך אולי אכתוב על זה עוד.

צפרדעית, וואו.
את לא יודעת בכמה שמחה הצפת את ליבי.

מתמודדים רבים מסרבים לקחת טיפול תרופתי. לפעמים זה המידע המטעה באינטרנט, לעיתים זו הסטיגמה ולעיתים זו ההפרעה שמכתיבה את ההתנהגות.
המשפט הזה, מהמאמר על "סרבני טיפול", עדיין גומר אותי.
כי מה בעצם הוא אומר?
א. לאנשי המקצוע מותר לשקר*
ב. אם המטופל מנסה להגיד את האמת - סיכוי טוב שיאשימו אותו בשקר**

התעלמות מכוונת מתופעות הלוואי והיעילות הנמוכה של תרופות, כמוה כשקר

**או ב"סמפטומים", שכביכול מעקרים ממנו את היכולת לדעת מה טוב לו.

וגם זו הפוליטיקה של "בריאות הנפש".

אני משוגעת.
אני טועמת את המילים, והן מדשנות לי את הנפש.

יש אנשים שלא מתלהבים. ניצן, למשל, אמר לי פעם: האם זה מה שאת רוצה, לראות את עצמך, את כל כולך, בראייה הצרה של זוית אחת של ההוויה שלך, זוית אחת מיני רבות?
אבל ניצן רחוק, נסע לחו"ל, ואני מאוד קרובה אצל עצמי.

וכן, לחלוטין, בזהות - אני משוגעת.
לא רק. אבל הרבה.
כי אני יודעת מה זה לחיות במרחב המשוגע.
גם אם לא אחזור לשם בחוסר השליטה שחוויתי פעם, אני יודעת מה זה (גרסה אחת מיני רבות) כשהמציאות מתחילה להתפרק לך מול העיניים, והאדמה נופלת לך מתחת לרגליים, ואין, אין במה להיאחז.
ובמרחב המשוגע - אני מבינה, ובעיקר מובנת. יותר מאשר במרחבים אחרים.

כשהצטרפתי לקבוצת הדיון הקודמת שלי, ועכשיו שוב לקבוצה הזאת, הרגשתי לא נוח, כאילו אני מזייפת, לא מספיק משוגעת בסטנדרטים שלהם.
עד שיום אחד, בסופו של דיון לוהט על מה שצריך ואפשר ורוצים לעשות, אמר תום (שהצטרף לשם בפעם הראשונה): "אוח, איזה כיף להיות במחיצת משוגעים אחרים שמבינים עניין".

כיוון שאני, באותו דיון, פתחתי את הפה הגדול שלי בלי חשבון והתחרעתי חופשי על המיקרופון, וכיוון שתום עצמו אחז בכל ה"הוכחות" האפשריות לשגעון אליבא ד"הנורמליים", השתמע שהוא רואה אותי כמשוגעת לכל דבר ועניין.

האמת, ההבנה חילחלה עוד קודם.
כשהרצנו דיון מבוסס על הפודקאסט של קרולין ספרינג, ופרק מתוך הספר "לדבר על התאבדות", ואני סופסוף הרגשתי בבית.
שיש לי עם מי לדבר ואיפה לנחות, ברמה אחרת מאשר במקומות "נורמליים".
ושיש לנו זהות במטרות.
קרולין, עם ה"אני לא רוצה להגיע לאפס! אני רוצה להגיע לפלוס עשר!"
הוציאה לי את המילים מהפה.

ועכשיו, בקבוצה: כיף גדול. כל שבוע אני מחכה לעוד.

מחכה לעוד

בקיצור
לא הצלחתי להניח פה לב
אני קוראת אותך ללא נשימה
את נוגעת

תודה

אז מה היה לנו השבוע בקבוצה:
דיון כבד, אבל ממש. כל לבנה - חצי טונה.
אני בעיקר ישבתי והקשבתי.
אבל אז
מישהי דיברה על בושה ואשמה.
ואני מצאתי את עצמי אומרת איך האשמה רודפת אותי, ואיך אפילו במכונית בדרך לכאן הם התנפלו עלי, הרעים, ודנו אותי לכף חובה, שוב, כמו בכל מיליונתאלפים הפעמים שהם רדפו אותי: אין הנחות, אין הבנה. אין מחילה. אין כלום. את אשמה, וזהו זה.
ופתאום, באמת בלי תכנון, אני אומרת:
הם רוצים לחתוך לי את היד :,(

כי ככה זה, את מבינה? אני אף פעם לא חתכתי את עצמי. לא בבשר. אבל כל פעם, כל פעם שהייתי "לא בסדר" (ע"פ הסטנדרטים שלהם, כמובן), טראח: תמונה בראש, הבזק, של לחתוך לי את היד. או לכרות אותה. באמצע האמה.
שוב
ושוב
ושוב
לאורך השנים.
ומי בכלל שם לב לזה? לא אני.
אני התעלמתי, בכחשתי, טיטאתי,
עד שכבר לא יכולתי להתעלם.
בסוף הודיתי בעובדה: אני חותכת בראש.
אבל רק השבוע משהו קפץ בי ואמר: לא, זו לא את. זה הם. זו לא את. זו לא את.
"הם רוצים לחתוך לי את היד".
וגרניום, שישבה לידי, עדיין בכאבים מהניסיון האחרון, שלחה את היד שלה ותפסה את שלי, חזק, בדיוק על המקום שהם רצו לחתוך.
בלי מילים. אבל היד שלה דיברה אלי, אל היד שלי, הכי חזק שרק אפשר:
"אני לא אתן להם. בשום אופן לא אתן להם. לא יקום ולא יהיה", היא אמרה. כל כך בוטחת ונחושה.
שמתי את ידי השניה על שלה.
וככה החזקנו אחת את השניה.

ואז הסתובבתי אליה: את רואה? את רואה???? על זה אני מדברת!
איך את יכולה להיות רעה, אם אפילו עכשיו, בשיא המצוקה שלך, את שומעת אותי, רואה אותי, ומחזיקה לי את היד?
איך????
אין מצב שאת רעה!
זה בדיוק מה שניסיתי להגיד לך אז, כשאמרת את זה בפעם הראשונה!
לזה התכוונתי!

והיא צחקה וכיסתה את הפנים במבוכה (תפסו אותה טובה על חם) , ואז חזרה ואחזה לי את היד.

ואחר כך
בלילה
כשהלכתי לישון
וניסיתי למצוא עוגן
פתאום
הם באו:
כל חברי הקבוצה
והיו אתי
והלכנו לישון יחד, באולם עם מיטות, כמו בית יתומים אחד גדול
אבל טוב
עוטף
ואוהבת.

ומאז,
הרעים לא מעיזים להתקרב.
הם מפחדים מגרניום
הם נרתעים מהקבוצה.
הם, סוף כל סוף, במיעוט.

זו לא את. זה הם
וזה מה שדיברנו על התאבדות:
האם התאבדות היא סוג של רצח?
רצח איטי, מתמשך, בידי אנשים אחרים, בידי נסיבות, עד שהאדם עצמו נכנע ואומר: אני לא יכול יותר?
("מילים הורגות", כבר אמרנו?)
יש.

בוגונוויליה שאלה: אם התאבדות היא התנקשות בחייכם, אז מי המתנקש?
היו כמה.
ומישהי גנחה: שירותי בריאות הנפש.
כל פעם, כל פעם הם מתייחסים אלי כאילו לא מגיע לי לחיות.
כל פעם הם מתייחסים אלי כאילו אני לא ראויה לחיות
כל פעם הם מתייחסים אלי כאל פושעת.
ואם לא אלי, אז לזאת במיטה ממול.
וכל פעם הם גורמים לי להרגיש עוד יותר גרוע ממקודם.

החזקתי לה את היד

מתישהו, גם הם יהיו במיעוט.

חיבוק.
מחכה לעוד.
>ץ. שולחת יד מרחוק<

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שבוע טוב ובשורות טובות!

עוד שבוע יא מנאייק ואני גומרת את הקורס כתיבה יוצרת.
כמה שעורי בית נתנה לנו זאתי, לא השאירה מקום לבלוג!

800 מילה, אלף מילה, כל שבוע. והרבה חומרי קריאה, כמובן. כי אם לא תקרא, איך תכתוב?

שבוע שעבר דילגתי על ש"ב, כל מה שהספקתי היה להחליט על נושא ולשרטט בראש את המתווה הכללי, אבל לא היה לי איפה להשחיל אפילו חצי שעת כתיבה. אז היום שלחתי לה קומבינה, שילוב של המטלה של השבוע ושל שבוע שעבר: 800 מילה על "זמן בחיי שבו נשברו הכללים" - כתוב רובו ככולו כדיאלוג.
אינשאללה, יעבור.

האמת, דיאלוגים זה כיף

איזה עוד בשורות טובות?

אתמול התפרעתי קשות. פשוט שכחתי את עצמי. מרוב השתדלות לנוח הרבה, להיות זהירה, נסעתי באוטו לעבודה כדי לא להתאמץ, ומרוב נהיגות וישיבות ובלי לזוז הגעתי לרמת חוסר מנוחה כזאת, שבסוף היום הלכתי לחדר שקט ובלי לחשוב ירדתי לתשע שכיבות סמיכה.
על הרצפה.

אוי אוי אוי, מה שהצלקת עשתה לי אחר כך! איך צרחה, איך ייללה, הייתי בטוחה שכבר פתחתי תפר או קרעתי שריר.
טילפנתי מהר למוקד האחיות.
שאלה אותי מיליון ואחת שאלות, ובסוף אמרה: "תשמעי, נראה לי שפשוט קפצת קצת מעל הפופיק. אחרי ניתוח בטן את אמורה להעלות נשיאות משקל בהדרגה, לא לקפוץ בבת אחת מחמישה קילו לחמישים וחמישה".
ורק אז הבנתי מה עשיתי. שכיבות סמיכה נחשבות נשיאת משקל של כמעט כל הגוף

איי איי איי...

אממה,
לקחתי אקמול (מדהים איך כל פעם מחדש אני צריכה מישהו שיגיד לי, לא יצווה, לא יצעק, לא ילחץ, פשוט יגיד לי לקחת אקמול. אם זה לא כאבי ראש של טרום ווסת - ועכשיו זה כבר אף פעם לא יהיה - אני פשוט לא חושבת על האופציה)
הקיצר, לקחתי אקמול, שמתי קרחום, נכנסתי למיטה, ותוך רבע שעה הפסיק לכאוב.
(כל עוד לא ניסיתי לקום)
והבוקר - א-מחייע, אולי נשארה קצת רגישות בצד שמאל, אבל ממש בקטנה.
הגוף התאושש.

לא צריכה יום מחלה. מרגישה טוב. יותר טוב מקודם. יש לי הוכחה שדברים משתפרים: אפילו אם פישלתי ושכחתי את עצמי והתאמצתי יותר מדי, הגוף מתאושש. יחסית מהר. אחרי שבועות של איטיות וחולשה, אני בדרך למעלה. סוף סוף

3>
ץ

שליחה על ידי למ* » 29 נובמבר 2023, 13:27

וואו את מדהימה. והכתיבה שלך...
תודה על פתיחת הדלת.

חנוכה שמח!
@}@}@}

חנוכה שמח!

מסתבר שאין אימוג'י של נר, אז שלושה נרות מתאימים לערב הזה...

ואצלנו, בגולה הלא כל כך דווייה, כולם מתחילים עם סחרחרת חג מולד.
אנחנו, כמובן, עם דעה משלנו. הדחויים, הניצולים, המהגרים ושאר ירקות, לא אוהבים את עונת החגים. אז ב-25 נעשה יום כיף, אלטרנטיבה לכריסמס. הכי מקאברי שבא לנו, בלי צנזורה, ובלי שום קישוט באדום או ירוק

רק הרעיון הוציא לי את דיכאון החגים מהמערכת. דצמבר הקודם, וגם זה שלפניו, היה זוועה. הייתי הכי לא-שייכת שאפשר, כולם סביבי נעלמו למשפחות ולחופשים במקומות שעבורי היו פנטזיה, ואני… ישבתי בבית וליקקתי את הפצעים.

לא השנה

השנה אנחנו ביחד.
אז ברור שתיכף התנדבתי לוועדת הארגון.
ובינתיים, התנדבתי להכין סלט, לעשות קניות ביום-יומיים שלפני, לנדב צבעי גואש, לאסוף אריזות קרטון בשביל פינת היצירה (מצבות, כמובן. כל מי שרוצה תיצור את המצבה של עצמה, ואז נסדר אותן מסביב לעץ במקום מתנות

) ולשנורר צידנית גדולה מחברה. ועוד היד נטויה.

״את יודעת״, אמרה לי בוגונוויליה, “זו הפעם הראשונה מזה שנים שאני לא מצפה לכריסמס בחלחלה אלא בשמחה״.

https://www.madinamerica.com/2023/12/st ... perts-say/

איך עושים פה חיבוב לכל הרוחות???
ץ

ככה?

הלינק שלמעלה, אני חייבת לכתוב עליו משהו.
אבל לא בטלפון… כשאגיע למחשב. ואזכור לכתוב.

עדכוני בטן:
הצלקת מחלימה
השרירים חלשים
והגב מתקער ואוטוטו נתפס
והיד (זו של העכבר) שוב כואבת.
פיזיותראפיה לא בדיוק מתאימה.
צריכה לחזור לרופא האליל הציפורי שלי, העתיק בן השבעים-וכמה (מה אעשה כשהוא יפרוש, תגידו לי?), שיודע להזיז אותי במיקרונים.
המיקרונים הם אלה שעושים את ההבדל

———-
כן, צהובון שלי. כולנו זקוקים לחסד.
מה עוד חדש?