מחמאות אלי וממני

[אנונימי]

_{דף קשור חלקית: האם לשבח ילדים}

[אופיר_א*]

מאוד חשוב לי להחמיא ומאוד חשוב לי להיות מוחמא.
לא תמיד קל להחמיא, לא תמיד מוצאים את המילה המתאימה ולפעמים אני מרגיש שאני מתחנף מעבר לרצוי.
באופן כללי, אני יכול להעיד על עצמי שאני יודע להחמיא.
לפעמים חסרה לי המחמאה, הפרגון, הטפיחה על השכם, החיבוק.
אני מדבר על כמה מישורים בחיים. חיי הזוגיות, עבודה, חברים וכו'
אשמח לשמוע תחושות נוספות.

[אמא_בהתחלה*]

גם אני חשה כמוך, מאוד נהנית להחמיא למי שמסביבי וכמובן לקבל מחמאות.

בדיוק סוף השבוע הזה היה סביב הנושא שחסר לי (בזוגיות) יותר מחמאות, פירגון, הערכה, מגע (חיבוק ליטוף)
והתגובה מצד אישי הייתה שאני קצת יותר מידי מפונקת P - : כי (לפי דעתו) הוא נותן אבל זה אף פעם לא מספיק.....

אני בעניין של לאמץ את הגישה: תיתן אהבה (מחמאה/פירגון/ליטוף) ותקבל חזרה אהבה .....ננסה לראות איך זה יעבוד בתחום הזה......

[רוצה_להיות_אני*]

אופיר,

מה הבעיה, תן לעצמך מחמאה. עניי ביתך קודמים @}

טוב, האמת שאני יודעת למה התכוונת.
לקום בבוקר, להתכנון ולהתסכל במראה, הכל נראה בסדר אבל אני צריכה מישהו מבחוץ שיאשר. האישור לא בא אז אני ממש חייבת לשאול "אני נראית בסדר?" (שאלה מכשילה, אגב).
אבל אפשר גם לקום בבוקר, לשטוף פנים ולהסתכל במראה ולהגיד לעצמך:
אני נראה יותר מבסדר!
איזה כריך טעים הכנתי.
היום בעבודה הייתי כל כך מבריק.


למה חשוב לך להחמיא?


<תמיד חסרה לי המילה הטובה>

[אופיר_א*]

הקדמה:
נושא המחמאה קרוב לליבי והחלטתי לבחון אותו לעומק לאחר קריאת מאמרים בנושא.
אני מדבר באופן כללי, אני לא מכוון אל עצמי או לכל אחד אחר. אני מאמין שעל ידי העלאת הנושא בכתב, אוכל להפיק יותר וללמוד יותר. אשמח לשמוע כל תגובה בנושא. מדי פעם אעלה נושא נוסף הקשור לנושא זה. תוכן הדברים שבחרתי לכתוב עליו עוסק על פי רוב, בקשר שבין בני זוג. הדברים המובאים כאן, חלקם ציטוטים וחלקם תובנות שלי.
את הדברים שאביא כאן אני כותב בגוף ראשון כשאני מתייחס בדברים "אליה" אך הדברים מיועדים לשני בני הזוג באותה מידה.
ישנם אנשים שנתינת המחמאה קרובה יותר לליבם ויש כאלה שפחות. אני אשתדל לכוון לכולם. כל אחד יכול לבחון את הדברים במידה שמתאימה לו.
באופן אישי, את הדברים שאני כותב כאן אני מביא בפני זוגתי. אנחנו עוברים על הדברים ונותנים דוגמאות מחיינו. כדי שהדברים המובאים מטה אכן יתממשו, שתפו את בני זוגכם במידע הזה והכי חשוב זה המודעות ושימת הלב לפרטים.
בהצלחה,
אופיר


וכעת אתחיל:
לא פעם אחד מבני הזוג מבחין ששותפו לחיים מחכה למילה טובה, למחמאה, ליחס חמים אך הוא אומר לעצמו, זה לא אני, זה לא יצא אמיתי, אני רוצה לומר משהו אבל לא מוצא את המילים.
בהרבה מקרים בעיות נובעות בין בני זוג עקב אי הענקת רגשות. לעומת זאת, כשמפרגנים אחד לשני, נותנים יחס והערכה, הקשר בין בני הזג מתהדק הרבה יותר.

לעיתים יש צורך עז במחמאה וכאשר המחמאה לא ניתנת, קיים עלבון, הייתי אומר שאף עלבון צורב.
זו הרגשה נהדרת לקבל ולתת מחמאה.

ישנם אנשים שממש קשה להם להחמיא. הם יכולים לעשות הרבה אחד עבור השני אך כשזה מגיע לכדי נתינת מחמאה, נובע קושי רב.
תגובות נפוצות שמתחוללות בקרבנו ולא מאפשרות לנו לשחרר את המחמאה החוצה:
"זה לא אני"
"איני מסוגל לומר את מה שאני חושב עליה"
"אינני מסוגל לשקר לה"
"מדוע שאשבח אותה על דברים שהיא לא ראויה להם?"
"כל מה שבן זוגי עושה – עושה כל בן זוג אחר ואין מגיעה לו מחמאה מיוחדת על כך."

תכונות אלא מבטאות חוסר שימת לב לדברים, אינן מבטאות חיפוש אחר האמת אלא מאפיינות את רצונו של אדם להשאיר את נפשו לעצמו ואת חוסר נכונותו להעניק לזולת דבר שאין אישי ממנו – נשמתו.
רק ע"י גילוי יחס חם בין בני הזוג, יקשרו בני הזוג לנשמה אחת.

מדרך הטבע, אדם נהנה להיות בקרב אנשים האוהדים אותו. הוא חש רצון פנימי לנצל הזדמנויות לבקר אותם ולשוחח איתם.
כאשר תהליך זה קורה בין בני זוג, כאשר אדם מרגיש שבן זוגו מעריך אותו, הוא נקשר אליו יותר ויותר וככל שבן הזוג מרבה להחמיא נעשה הקשר עמוק והדוק יותר.

הקשר בין בני זוג מורכב מיסודות רבים. חלקם טכניים והבולט מכולם הוא טיפול בילדים המשותפים, דאגה לפרנסה ועבודות הבית.
הקשר הנוסף הינו קשר ההבנה. אני מתכוון לתמיכה רגשית, הבנה בעת מצוקה ועידוד.
הרצון במחמאה מופיע בהרבה מקומות בחיינו אך במיוחד בקשר בין בני זוג.

המחמאה מועילה גם לנותן המחמאה ולא רק למקבלה כיון שהיא ממקדת את המחמיא לצדדים החיוביים של בן זוגו, ומקבל המחמאה קושר את עצמו למי שמעריך אותו.
נסו לחשוב על עוד מקרים, לא רק בין בני זוג. בעצם בין כל אדם לחברו. בדפים כאן למשל, כשאני כותב, אני זקוק לא מעט למילה טובה וכשהיא מגיעה אני מתמלא בהרגשה נהדרת.
מצד שני, כשאני קורא דברים של כותב אחר, אני משתדל להתייחס לכל מה שנאמר תוך כדי שאני מזכיר את שמו ולא שוכח לפרגן על דברים שמצאו חן בעיני. אני אמיתי בתגובותיי ונהנה מהפרגונים שלי לאחרים.

קחו פן נוסף, למד\של הקשר עם הממונה עליכם בעבודה. אם יש הרגשה טובה ופרגון, הכול נאה ומרגיש הרבה יותר טוב.

תפקיד המחמאה אינו רק על מנת להשרות אוירה טובה בבית, אלא גם לעודד את בן הזוג בתפקודו בבית ובנכונותו להשתנות ולהתאים עצמו לבן זוגו.

קחו למשל, עידוד שאנו נותנים לילדינו. כשהם מתחילים לזחול, אנו מתפעלים ומעודדים. כשילדינו עומד אנחנו מתלהבים ומעודדים וכן הלאה.
אין שום סיבה שעידוד דומה לא יינתן לבן הזוג על כל פעולה הראויה למחמאה.כשם שהעידוד עוזר לילד, כך הוא יעזור למבוגר להתמודד עם קשיים קטנים וגדולים.
נסו להיזכר במילות שבח שקיבלתם מאנשים מהעבר כמו מורים, מנהלים וכולי ובעקבות הערות אלו, הלך והתגבר ביטחוננו האישי.

השבח קשור בצורך העמוק שלנו בכבוד. תכונה שקשה מאוד להתעלם ממנה.
הגאווה עלולה להיות הרסנית.
מילות העידוד נועדו להקל עלינו.
בן זוג שרגיל להחמיא לבת זוגו, גורם לה להרגיש באופן תת מודע ששווה להשקיע עבור בן זוגה.

לפעמים אנחנו רוצים שבני זוגנו יחשבו כמונו ושלא נצטרך להתווכח על כל דבר פעוט.
על ידי הענקת הערכה אחד לשני, נוכל לגלות שינויים בהתנהגותו של בן הזוג.

לפעמים ישנם דברים שהייתי רוצה לשנות בבת זוגי. כתוצאה מכך אני מוצא עצמי מעיר הערות ואז יוצא שקשה לי להחמיא, במיוחד ברגעם אלה. יש תמיד תקווה ורצון שבן הזוג ישתנה אך כאשר נותנים בקורת כזו הסיכוי קלוש שנוא אכן ישתנה. וכך זה חוזר על עצמו שוב ושוב.
הדבר הנכון שיש לעשות הינו לתת שבחים על הדברים על הדברים החיוביים שבן הזוג עושה.
כתוצאה מכך, מקבל המחמאה נעשה פתוח יותר לקבל הכוונה של המחמיא והסיכוי לשנותו יגדל באופן משמעותי.

המשך יבוא,
אופיר א

[מתהווה*]

לדעתי,
יש כאן נסיון לחפור ולמצוא מתחת לאדמה את הסיבות לאי מחמאה. דבר שהוא מחדל, חוסר מעשה. מושקעות בו הרבה פחות אנרגיות ומחשבה מקדימה מכפי שאתה חושב, לדעתי (ובמקרים שלא, הבעיה היא לא חוסר המחמאה עצמה).

הרבה יותר אנרגיות מושקעות מצד מי שיושב פסיבי ומחכה למחמאות שירוו את נפשו, מצב רוחו ושלומו הכללי.
לאדם הזה יש הרבה מה לשפר בעצמו (ולא ללא-מחמיא), לאדם שחי כמו עלה נידף ברוח ומצב רוחו נתון לרחמי הסביבה שלו. יחמיאו - ירגיש מצוין, לא יחמיאו - יעלב, יסתובב בהרגשת עליבות ושלל טכניקות שצריך לעמוד על טיבן (סחטנות רגשית?).
אתה (לא אתה) הוא האחראי למורל של עצמך. למה שתפקיד דבר כה חשוב בידי אחרים?

בן זוג או אדם קרוב שלא מחמיא זה שיעור שכדאי למצות ממנו את המירב, לא פרויקט שצריך להתחיל בו. עצם הטענה שיש טכניקות לשנות את הטעון שינוי בבן הזוג בעייתית מאוד בעיני, שכן היא נותנת תוקף למחשבה שתפקידי לשנות ולשפצר את בן זוגי.

ברגע שנתחיל לשנות את עצמנו (אפשרי, אם כי יותר קשה) ממילא או שבן הזוג ישתנה בהתאם (בהתאם לו, לא בהתאם לי) או שפשוט נגלה שמה שהפריע לנו פעם, לא מפריע לנו היום.

[מתהווה*]

עוד משהו.

מאוד חשוב לי להחמיא...לא תמיד קל להחמיא, לא תמיד מוצאים את המילה המתאימה ולפעמים אני מרגיש שאני מתחנף מעבר לרצוי.
זה דבר שמרגישים בו.

הענקת מחמאות בעקר כדי לקבל כמה חזרה, זה גם סוג של מניפולציה.
אם אתה (לא אתה) רוצה לתת מחמאה, תן אותה ללא תנאי. זה יכול מאוד להעיק ולהוציא את החשק להחמיא.

וואו בדיוק נזכרתי באיזה עצב זה נגע; מישהי קרובה אלי (פיזית, לא נפשית...) ממש קיצונית בענין.
נותנת מתנות רק כדי לשמוע תודה, נותנת מחמאות רק כדי לשמוע "גם את" וכשהיא לא מחמיאה היא ממש מסחטת מחמאות מהלכת.
החולצה יפה? מתאים לכובע/נעליים/סיכה? יש ל'דודה' שלך טעם, הא? (שיחה שיכולה להמשך 5 דקות ארוכות)
עשיתי טוב שפעלתי כך, נכון?
את בטח שמחה שאני כ"כ מתאמצת בשבילך
איזו 'דודה' יש לך, לא לכולן יש 'דודה' כמוני

[אופיר_א*]

מתהווה, תודה רבה על התגובה.
אני באופן אישי לא בנוי בצורה שהגדרת. אני לא נשען עד כדי כך על מחמאות. אני יכול להעיד שזה מוסיף לי המון. בחיינו ולאו דקוא בין בני זוג, בעבודה ובכלל אנו שוכחים לגמרי מנתינת מחמאה. כך לדוגמא את הדפים האלה. לפעמים אני כותב דברים שלחלק מהאנשים זה לא נשמע. אותם אנשים מטיחים בקורת ולפעמים שוכחים שיש בנאדם דם בצד השני של המחשב. אני יכול להעיד על עצמי שאני זן נדיר. אני אכן לא גבר רגיל. אני מאמין בביקורת בונה במקום ביקורת הורסת. אני מתכוון להקדיש לכך פרק שלם, לעניין הביקורת.
הדוגמא שהזכרת מזכירה לי מישהי מאוד קרובה. מזל שבת זוגי לא נוהגת ככה. יהיה קשה מאוד לנסות כל הזמן להשביע את רצונה.

חשבתי על דרך שבה אוכל להרים את יחסיי עם זוגתי. יש לנו חיים טובים ואני לא חושב שצריך לחכות לבעיות אלא לנסות להעשיר את חיינו.
ואני רוצה לספר לך שמאז הנושא התקרב לליבי, נעשה רק יותר טוב ביננו, יש יותר מודעות לדברים שקודם הסתתרו מתחת לאדמה, יש יותר שיתוף ופחות אגירה בפנים. כשאוגרים פנימה, הסכנה שיום אחד הכל יתפרץ החוצה ובד"כ זה לא יוצא טוב.

[אנונימי]

אופיר,
נושא המחמאות, לדעתי, שנוי במחלוקת.

מצד אחד, ברור שכיף לקבל מדי פעם מילה טובה ומחמאה. מאידך, זה עוד סוג של שיפוטיות.
דבר שלפעמים יכול לשרת אותי לטובה, ולפעמים מסב הרבה נזק, יוצר תחושה של התנשאות, של מישהו שמעביר עלי ביקורת בעצם, אפילו אם הא טובה.

בדומה לדברי מתהווה,
אני מוצאת שכשאני בשלווה פנימית ובבטחון עצמי, אני לא צריכה בכלל מחמאות.
יתרה מזאת, כמישהו מרגיש כלפי רגשות חיוביים, רצון לפרגן, להיות שם איתי בתמיכה, בחיבוק, בחיים האמיתיים, לא הוירטואליים - אני מרגישה את זה גם אם הוא לא יחמיא ויביע זאת במילים ישירות ומדוייקות, אלא מעצם התנהגותו.

זה היה באופן אישי.

לא באופן אישי, יש ספר מענין מאד שעוסק בנושא ביקורת בונה וביקורת הורסת.
לא זוכרת כרגע את שמו, אבל יכולה להגיד לך שאחרי עיון בספר, השתכנעתי לגמרי שברוב המקרים, מתן משוב חיובי ו/או שלילי, מסבה יותר נזק מאשר תועלת. בקשר חברי, או הורים - ילדים. לא בקשר מקצועי. האמת, אולי גם שם בעצם...
בעיקר עם ילדים, כי הם עדין מתעצבים; אצלנו, זה אחרת כנראה, כי הצורך לרצות כבר קיים ומושרש עמוק בתוכנו. אנחנו עלולים להרגיש לא קיימים אם אין מישהו חיצוני שיאשר את קיומנו על ידי מתן תגובה חיובית או שלילית.
אצל ילד צעיר ורך, אני מעדיפה לאפשר לו לעשות דברים שגורמים לו לסיפוק, וכמה שפחות לעודד אותו לעשות דברים שגורמים לי לסיפוק, בדיוק כדי להימנע מעיצובו לכדי איש שמרגיש שהוא קיים רק כמישהו אחר משקף לו את קיומו, ובפרט עוד יותר, להימנע מלעצבו כאדם שמחפש לרצות את האחרים.

בחיים הוירטואליים - המצב שונה מאד.
אני מתכוונת למצב בו מישהו כותב לי הודעה מאשימה, מתקיף אותי, "נכנס" בי אישית, מציע למחוק לי דף שפתחתי וכו'.
וזה דבר שלצערי, קורה פה באתר בתדירות גבוהה.
מתוך מה שראיתי במצבים כאלה, מספיק שמישהו אחד כותב משהו כזה, לעומת עשרה שלא שותפים לאותה דעה, ואפילו אם חלקם יכתבו זאת בצורה מפורשת - תחושת העלבון והפגיעה הרבה יותר משמעותית מכל תמיכה או חוסר שיתוף פעולה בפועל עם הגורם העיון, של כל השאר.
לפעמים, כל התמיכה שתבוא מהאחרים, לא תצליח להשכיח את הפגיעה מהאחד שפגע..
לפעמים כן, ועל עצמך אתה מעיד שאתה זן נדיר שמתאושש תוך חצי שעה מהודעות כאלה; ובכל זאת, הן בעייתיות מאד עבור אנשים רבים.

זה על קצה המזלג כמובן.

< הספר באנגלית. אם מענין מישהו, יכולה לברר מה שמו >

[אופיר_א*]

קראתי כמה מאמרים, איני יכול להבוי את כולם בפניכם ובעצם העלאת המאמרים בפרקים יוצרת איזו בעייה כי פה למשל אתם מדברים על נושא הביקורת עוד לפני שבכלל הספקתי להעלות אותו. יש קשר ישיר בין מחמאה לביקורת ויש צורך רב להבחין בין בקורת ובקורת בונה. מכיוון שאנחנו לא מדברים אוןן ליין ולא יכולים להגיז זה על דברים של אחר, אני מסיק שזו לא הדרך לדון בנושא על ידי העתקת קטעים רלוונטיים ממאמר או ספר.
אני כן מאמין שאפשר להביא רשמים מספר או מאמר ולהעלות אותם כאן.
לפיכך אני לא מתכוון להמשיך במה שהתכוונתי, (שום דבר לא אישי חו"ח).
הספר שקראתי בו נקרא "הבית היהודי", לא רציתי לספר על השם מראש כדי לא להרתיע אך אני ממליץ לכל אחד לעיין בספר ולקחת את הדברים שמתאימים לו.

אולי גם אי אפשר להעלות כאן דיון שכזה משום שמערכת בין בני זוג שונה מזוג אחד לשני. מה שאני רוצה לתת ולקבל שונה מיחסים אצל אחרים.

[מיץ_פטל*]

אנו מראות אחד של השני. כשאדם נותן מחמאה לאחר הוא בד"כ שם לב למשהו שקיים בו בעצמו או שהיה רוצה שיהיה בו.
(וגם הפוך - ביקורת ).

מתן הערכה חיובית למישהו , שאומרת אני שם לב אליך כרגע , מאפשרת תחושה של קרבה .
קרבה היא צורך בסיסי שלנו.והמקום שבו אנו נהנהים ממחמאות הנתנות לנו הוא טבעי ובונה.
כשאנו מחמאים למישהו אנו גם מחאים לעצמנו. אנו מרחיבים את לבנו, אנו מאירים גם את במקום הזה בתוכנו.

כשהצורך במחמאות הופך לכפייתי, חשוב לעצור ולבדוק. זה הופך לדפוס כרוני. על מה זה מתיישב? על איזה צורך זה בא לענות? כי יש שם בור שאין סיכוי למלא אותו.

[אנונימי]

משהו שקשור ולא קשור:

דודה אמריקאית מצחיקה, סרקסטית, אותנטית, כנה וסופר-מקסימה שמצאתי פעם, לימדה אותי משהו שימושי:
אם היא רואה תינוק חדש שאך נולד, היא לא תשקר ותגיד את הדברים שנהוג לומר - יוו, איזה תינוק מקסים, חמוד וכל אלה.
היא תגיד: איזה תינוק!!! עם טון מתפעל שכזה. ככה היא נמנעת מלשקר

כמובן שכשנולדו ילדי, הקשבתי ביתר זהירות למה היא אומרת עליהם

[אופיר_א*]

כל אחד צריך להסתכל סביב ולשאול את עצמו אם הוא זקוק לומר משהו למישהו והאם הוא מוצא את המילים. אותו דבר בלקבל.
אם אין את הצורך הזה או הוא לא מרגיש שזה קרוב אליו, לא חייב להתייחס לדברים.
אני טיפוס שאוהב להחשף לדברים ורעיונות חדשים.
לדעת לפרגן למשהו זה דבר נפלא. לא לכל אחד זה ברור. אני מאמין שלנשים קל יותר מלגברים וגברים שזה יותר קשה להם גם לא ירצו לדבר על זה.
חוץ מזה, מעבר למה שאתם יודעים, יש ערך מוסף. למשל עם זוגתי הכינה אוכל טעים, מעבר לזה שאומר לה שזה טעים, אני בטוח שהיא תשמח אם אתעניין איך היא הכינה את זה ומתיי. קחו למשל את אמא שלי. היא אוהבת מאוד לדבר על הדברים שהיא עושה. אם רק אשתדל לומר לה כל פעם כשהיא מכינה את כל מה שהזכרתי לעיל, היא תשמח מאוד.
בזמן האחרון, בכל שיחה אני אומר לאמא שלי שאני אוהב אותה. שמתי לב שזה עושה לה טוב. בהתחלה עשיתי את זה מאולץ ועם הזמן זה בא לי באופן טבעי. כשאני אומר מאולץ, הכוונה היא לא שאני לא אוהב אותה אלא שזה לא ברור מאליו שכל פעם כשאתה מדבר עם אמא שלך שתאמר לה שאתה אוהב אותה.

זוהי סוג של מחמאה שאני מדבר עליה. אל תסתכלו רק על מחמאות כמו, את נראית טוב היום, (גם מחמאה זו חשובה) או יש לך ריח נעים. למשל לומר לפני הילדים, "כמה אמא חרוצה" או למשל, "ראיתם כמה הבית נקי? כל הכבוד לאמא". המחמאות יכולות להיות ישירות או עקיפות.

נסו לחשוב על הדברים שאתם לא חושבים עליהם בד"כ. לא על הדברים הרגילים.
ספרו לי אם הצלחתם להגיע לסוג של מחמאה שלא חשבתם עליה עד היום.

[אופיר_א*]

כשנותנים לך מחמאה, חשוב להודות על המחמאה. הרבה אנשים לא שמים לב לזה.

[יונת_שרון*]

ליאת, בטח התכוונת לספר Punished by Rewards. מומלץ לשוטט באתר של המחבר: http://www.alfiekohn.org/articles.htm

[אופיר_א*]

אני עדיין לא רוצה לפרסם את שם הספר. מה שכן, אוסיף גרשיים כשאצטט ממנו.
אני מקווה שאמצא את הזמן להוסיף ממנו.
תודה על הלינק.

[אנונימי]

יונת,
כן, תודה

אופיר,
איזה שם של ספר אתה לא רוצה לפרסם?

[אופיר_א*]

הספר שממנו אני שואב את הרעיונות שעליהם דברתי.
בימים האחרונים אני עסוק מאוד ולא יצא לי להרחיב בדף הזה.
אני מבטיח שבהמשך אספר לכם את שם הספר.
האם זה לא משהו שנהוג כאו? אנא אימרי לי אם זה מפריע שאני מצטט מספר מבלי לומר את שמו.

[אנונימי]

יונת ורועי הם המומחים לענייני ציטוטים.
יש את ענין זכויות היוצרים שצריך לשים אליו לב.
אני אשמח אם יצא לך לעיין בספר: Punished By Rewards (תודה ליונת שהזכירה לי את שמו) ולהביע את דעתך לאחר מכן.

[יונת_שרון*]

לגבי ציטוטים: זכויות יוצרים

[אופיר_א*]

אני לא מצוטט, אני מביא רעיונות.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אולי אפשר לשנות את שם הדף למשהו קצר ואינפורמטיבי יותר?
לקבל ולתת מחמאות

[לב_אדום*]

אופיר,
אני אמביוולנטית בקשר לנושא המחמאות.

בקשר לדברים שכתבת בתחילת הדף (ההדגשות הן שלי):
_תפקיד המחמאה אינו רק על מנת להשרות אוירה טובה בבית, אלא גם לעודד את בן הזוג בתפקודו בבית ובנכונותו להשתנות ולהתאים עצמו לבן זוגו. [...]
לפעמים אנחנו רוצים שבני זוגנו יחשבו כמונו ושלא נצטרך להתווכח על כל דבר פעוט. [...]
על ידי הענקת הערכה אחד לשני, נוכל לגלות שינויים בהתנהגותו של בן הזוג. [...]
הדבר הנכון שיש לעשות הינו לתת שבחים על הדברים החיוביים שבן הזוג עושה.
כתוצאה מכך, מקבל המחמאה נעשה פתוח יותר לקבל הכוונה של המחמיא והסיכוי לשנותו יגדל באופן משמעותי._

יש כאן הדגשה של נושא הרצון לשנות את בן הזוג, והכְוונה למתן מחמאות כדרך לגרום לכך.

באופן כללי, זה נכון, שכאשר בן זוג אחד מפרגן ומחמיא מהלב ומביע הערכה, אז בן הזוג השני יילך לקראתו וגם הוא ישתנה בדברים מסוימים.

אבל !!! וזה אבל חשוב מאוד, כאשר המחמאה ניתנת מתוך מגמה להשפיע על בן הזוג כדי שישתנה - לדעתי זה מסוכן מאוד. זה לא מתוך כוונה אמיתית. זה מניפולטיבי. בן הזוג עשוי להרגיש את המניפולציה שבזה, וזה יעורר בו התנגדות. וגם אם לא ירגיש את המניפולציה, זה 'טריק מלוכלך' לדעתי.

אם מישהו מחליט להתחיל להחמיא, זה צריך להיות מתוך רצון שלו לשפר את מערכת היחסים, ולהגביר את היכולת של עצמו לראות את הטוב בבן זוגו, ורצון ליצירת גשר בין הלבבות. אבל לא לעשות זאת מתוך אינטרס שהשני ישתנה כפי רצוני.
(כן, כמובן שהוא עשוי להשתנות אם אני אשתנה, אבל לא בגלל שניסיתי לשנות אותו בדרכים ישירות או עקיפות).

אני גם לא אוהבת את זה שהורים אומרים: 'איזה יופי דני עזר לאמא לערוך את השולחן. כל הכבוד דני. איזה ילד טוב דני'. מתוך מגמה שזה ישפיע עליו תמיד לעזור.

זה עשוי להיות מאוד מזיק.
דני, שכמובן רוצה אהבה והערכה מהוריו, עשוי למצוא עצמו עוזר לאמו רק כיוון שמצפים זאת ממנו, וכיוון שכולם אמרו שהוא 'ילד טוב' והוא כבר לא יכול לבגוד בתדמית הזו. הוא נהיה מחויב אליה. כבול אליה.
ואז דני לפעמים יכול למצוא את עצמו כל חייו מְרַצה אחרים, כי 'דני ילד טוב. איזה לב טוב יש לדני. כמה שדני עוזר לנו...' וכו'.
לפעמים להיכנס להגדרה של 'הילד הטוב' זה לא פחות מזיק מלהיכנס להגדרה של 'הילד הרע'.

ואפילו אם אין הגדרה ברורה וקבועה, עדיין השבח הרבה פעמים מעורר בילד או במבוגר חשש, שמא מעכשיו רף הציפיות נהיה גבוה יותר, ואולי הוא לא יצליח לעמוד בציפיות האלה בהמשך.

אני יכולה להעיד על עצמי באופן אישי, שכמה שאני אוהבת מחמאות, והרבה פעמים מאוד מייחלת אליהן, ברגע שהן מגיעות אני מרגישה שהן כמו ריחיים על צווארי. פתאום זה מחייב.
פתאום אני מרגישה מחוייבת להיות נחמדה למי שנתן לי ת'מחמאה. פתאום אני מרגישה מחוייבת להוכיח שזה אכן נכון מה שאמרו עליי. פתאום אני חוששת להיות אני - שמא אקלקל את הרושם הטוב.
וגם, שזה גורם לי פחות לסמוך על עצמי, ויותר לסמוך על המחמאות מבחוץ. ואז, אם אחרי שטף של מחמאות פתאום לא קיבלתי מחמאה, מיד משהו התערער בתוכי. והרי לא ייתכן שאבנה את בטחוני העצמי על מחמאות.

אז באמת יש לי אמביוולנטיות,
כי היו פעמים שהרגשתי שמחמאות שקיבלתי מאוד חיזקו אותי, ועזרו לי למצוא כוח בתוכי.
אך לעומת זאת פעמים אחרות הרגשתי שזה רק מפריע לי, כפי שכתבתי.
ואני באמת לא בטוחה אם לא רב הנזק על התועלת.

עכשיו, לדעתי, ונדמה לי שהזכירו זאת למעלה, יש הבדל בין יחס לילדים מתחילת עיצובם ליחס למבוגרים.
כי מבוגרים רבים כבר ספגו כ"כ הרבה ביקורת שלילית בילדותם ובמהלך חייהם, שהם ממש ממש זקוקים לשבח ולמחמאות כדי לשקם את בטחונם העצמי. אז אולי בשביל מבוגרים זה כן חשוב. כדאי לבחון את זה.
אבל ילדים, אם הם גדלו ישר לתוך משפחה אוהבת ומכבדת, אז הם יצטרכו את זה פחות.
אם פשוט ההורה ישדר להם שהוא סומך עליהם, הם יקבלו את השדר.
הם לא יצטרכו את ה-'איזה יופי ! כל הכבוד ! מה, עשית את זה בעצמך?! וואו, איזה ילד גדול ! מחר נספר לסבתא שדני קשר שרוכים לבד...' וכו' וכו'. כל האמירות האלה הן לגמרי מיותרות כאשר הבסיס הוא מוצק.
האישור לפעמים יכול להינתן במנוד ראש, בחיוך. לא חייבים לעשות מכל דבר הו-הא.
דווקא כשילד גדל באווירה כזאת, שמרגיש רצוי ומוערך ושסומכים עליו בלי יותר מדי מילים, אז בטחונו העצמי יהיה חזק יותר. הוא לא יזדקק למחמאות.

מה לעשות עם מבוגרים כמונו שלא גודלו כך, ומרגישים צמא גדול למחמאות?
איני יודעת.
אני הרבה פעמים נותנת מחמאות. כי אני פשוט אוהבת להגיד דברים טובים. אבל משתדלת להיות מודעת אם אני נותנת אותן כדי להשיג משהו או פשוט כי בא לי מהלב להגיד משהו טוב. החלטתי שזה אפילו נכון להשתדל לא לתת אותן כדי לחזק ביטחון עצמי של אדם אחר - זה לא מרגיש לי נכון. רק כאשר המחמאה פשוט רוצה לקפוץ לי מהלשון - אז אני אומרת. כשזה פשוט נשפך ממני באופן טבעי.
ובקשר לעצמי - אני לפעמים נורא מקווה לשמוע מחמאה, אך כפי שאמרתי לא תמיד זה מיטיב אתי. ולפעמים בא לי להגיד לאנשים 'תעשו לי טובה, אל תתנו לי מחמאות'. (הבעיה זה שלו חייתי בסביבה מקבלת באופן טבעי זה היה יותר קל. אך כשהרבה פעמים יש ביקורת מהסביבה, אני מרגישה זקוקה למחמאות כדי לאזן. ואולי לא?)

ודבר אחרון:
_קחו למשל, עידוד שאנו נותנים לילדינו. כשהם מתחילים לזחול, אנו מתפעלים ומעודדים. כשילדינו עומד אנחנו מתלהבים ומעודדים וכן הלאה.
אין שום סיבה שעידוד דומה לא יינתן לבן הזוג על כל פעולה הראויה למחמאה.כשם שהעידוד עוזר לילד, כך הוא יעזור למבוגר להתמודד עם קשיים קטנים וגדולים._

אופיר, אתה בטוח שילדים לא היו זוחלים יפה באותה מידה או הולכים יפה באותה המידה לו לא עודדנו אותם לכך?
הרי זה טבעי להם.
וכך טבעי להם גם הרבה דברים אחרים, כמו אהבה, חמלה, נדיבות, רצון להיות חלק מהחברה, רצון לשתף פעולה (כפי שמופיע ב"עקרון הרצף").
לא בטוח שהם צריכים מחמאות לשם כך.
ואם כן, אז במידה. יותר חשוב השדר שמעבירים להם ביומיום.
מה שכן יחזק אותם זה נוכחות הורית מוצקה, שנותנת להם להרגיש רצויים ואהובים, ושסומכים עליהם.

[לב_אדום*]

דף מאוד חשוב ומאיר עיניים בנושא: האם לשבח ילדים. (כמובן שאפשר ללמוד ממנו גם על עצמנו ולא רק על ילדים).

[לב_אדום*]

עכשיו קראתי שוב את מה שכתבתי. נראה לי שמשתמע מזה כאילו אני סותרת את רוב מה שאמרת.

אך אני כן מסכימה אתך שחשוב להביע כלפי בן הזוג הערכה, והרבה.
חשוב שבן הזוג ירגיש מוערך. לאו דווקא כדי שישתנה כפי רצוני, אבל קודם כל כדי שירגיש טוב וכדי שהקשר יהיה טוב.
ומי שלא רגיל להביע הערכה, אני באמת מסכימה שכדאי שהוא יתחיל ללמוד.

אבל איך מאזנים את זה עם מה שאמרתי למעלה?
איני יודעת. צריך לבחון את הדברים ולמצוא את האיזון העדין.

[אופיר_א*]

לקבל ולתת מחמאות?
אני מזדהה יותר בלדבר בגוף ראשון.

[אופיר_א*]

_בדומה לדברי מתהווה,
אני מוצאת שכשאני בשלווה פנימית ובבטחון עצמי, אני לא צריכה בכלל מחמאות._
קראתי שוב את כל הדף. עם יד על הלב, אני כן מחכה לפידבק, למילה טובה אן כל סוג של מחמאה. עדיין לא החלטתי אם זה יתרון או חיסרון. לדברי מתהווה אני אמור לעבוד על עצמי בקטע הזה. במערכת הזוגיות שלי יש גם את הפן של זוגתי. יש חלקים בדמותה שאני אכן מנסה לשפצר. אני לא חושב שזה דבר רע. גם אחרי עשר שנות הכירות ייתכן שהיא עדיין לא יודעת את כל מה שאני מרגיש. אני לא רוצה לחשוב שהחיים שלי עם זוגתי הם תוצאה של הרגל. התשובה "היבשה" של אדם מדוע אתה נשוי הינה, יש לנו ילדים משותפים, בית משותף, התרגלנו ועוד פרטים יבשים. לכך מתלווה עוד המון פרטים "רטובים".
הרעיון שלי בלשפצר את בת זוגי היא לנסות להביא אליה את מי שאני. לומר לה את מה שאני מרגיש. נכון לעכשיו, זה אני, אני לא רואה כרגע איך אני משתנה. אני גם לא בטוח שהשיטה הטובה היא לא לחכות למחמאות. אני כן מסכים שאין להישען על מחמאות. אין לבטל זאת אך חייבים למצוא את האיזון.

גם בעבודה המצב דומה. היה לי בוס ש"מעך" אותי שוב ושוב. יכול להיות שאני רגיש, אני באמת כזה אך אני מאמחן שאפשר גם אחרת. עם הבוס החדש, (בוסית), אני מביא את עצמי, למשל באחד הפעמים אמרתי שאני מבסוט ממנה, שאני מרגיש שהיא דואגת לי, (באיזה מקרה שהיא נתנה לי גב). אני לא רוצה שזה ייראה כחנופה אך כאן אני משדר לה מי אני ועד כה אני מקבל את הטון שלו אני זקוק. אני לא מדבר על לטיפות, אני לא בוחן אותה על כל צעד שהיא עושה.

דרך אגב, כתבתי שאיני רוצה לספר את שם הספר אך לאחר הקריאה המחודשת גיליתי שכן סיפרתי:
הספר שקראתי בו נקרא "הבית היהודי", לא רציתי לספר על השם מראש כדי לא להרתיע אך אני ממליץ לכל אחד לעיין בספר ולקחת את הדברים שמתאימים לו.

לב אדום, לרגע קל הצלחת לבלבל אותי ואני שמח שגם את קוראת שוב את עצמך. גם אני עושה זאת וזה נותן לי אפשרות לבחון שוב את הדברים.
לגבי האם לתת פידבקים לילדים, נתתי את הדוגמא של ילד שמתחיל לזחול ככי להמחיש מהו פידבק. כבובן שהילד ילמד לזחול וללכת גם בלי הפידבק אך ישנם אנשים שלא יודעיפ פידבק מהו והדוגמא הזו היתה בשבילם.

כל ילד שמגיע לגיל בוגר, נעצר לרגע אחד או יותר ושואל את עצמו שאלות על מיהו ואיך הוא הגיע עד הלום.
לכל אחד מאיתנו יש את הראייה איך טוב יותר לחנך את ילדינו. האפ לתת להם פידבק זה רע או טוב יכול כל הורה להחליט עבור הילד שלו.
כנראה שרק אחרי שנים ארוכות נדע לדעת אם צדקנו.

אני לוקח כמודל משפחה שאני מכיר כבר שנים ארוכות. תמיד הם החמיאו אחד לשני. כמתבונן מהצד, לפעמים זה היה לי נראה שלפעמים זה מאולץ ואם אני הייתי מנסה לומר את זה זה לא היה יוצא טוב אבל תמיד שהם אמרו את זה זה נשמע טוב.
צריך לדעת לומר פידבק, צריך למצוא את הזמן הנכון ואת הבעת הפנים. הילדים במשפחה הזו גדלו לאנשים בוגרים שכיף להיות במחיצתם. די לקבל מהם חיוך ואתה מרגיש איך הפירגון שלהם מגיע אליך. תמיד מתעניינים לדעת מה קורה.

מהי האמת הנכונה?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_לקבל ולתת מחמאות??
אני מזדהה יותר בלדבר בגוף ראשון._

אולי לשנות ל מחמאות אלי וממני .

[אנטוניה_והלביבה*]

מסכיהמ עם לב אדום שיש מחמאות שהן עול. ועם מי שאמרה שמחמאות משקפות את מה שחשוב בעיני הדובר; למשל חמותי מחמיאה לי שוב ושוב על "כמה שרזיתי יפה"- דבר שאירע בלי שארצה או אתכוון לכך. בדרך שבה אמרה את זה יכולתי להרגיש שלא רק שרצוי ונהדר בעיניה שרזיתי- אלא יש ציפייה, שמעכשו אעמוד ב"סטנדרט הגבוה יותר" (בעיניה) שהגעתי אליו. זה מדאיג אותי, לא לגבי עצמי אלא לגבי ביתי הקטנה.

ואשר לביתי- מאד קשה לי לא לתת לה מחמאות, אני מוצאת את עצמי כל הזמן אומרת לה כמה היא אהובה, נהדרת חזקה יפה מקסימה חכמה ואמיצה. אומרת איזה כיף לי שהיא "עוזרת" לי , וכו'. אני תוהה אם זה לא יהיה כעול על צווארה שלה בעתיד, אולי אני גורמת לכך שהיא תזדקק למחמאות רצופות כאלה כל חייה? מצד שני, אולי זה דווקא מחזק אותה?

[מיכלונת_פה*]

אולי אני גורמת לכך שהיא תזדקק למחמאות רצופות כאלה כל חייה? מצד שני, אולי זה דווקא מחזק אותה?

לי כמעט אף פעם לא נתנו מחמאות וכיום אני עובדת מול המקום הזה בתוכי שכל הזמן מחפש מחמאות/פידבקים.אישור. מנסה לתת לעצמי ולהפסיק לצפות מהסביבה אבל זה בהחלט שם.... בקיצור, לא נראה לי שעודף מחמאות יגרום ל"התמכרות".

כן יכול להיות מצב שבו כשיש יותר מדי מחמאות והן לא בפרופורציה עם המציאות אז הילד ירגיש חוסר ביטחון כי הוא קולט את הפער הזה, אבל לא נראה לי שאצלך זה המקרה...

ובעצם, את יכולה להתבונן - האם הבת שלך נראית מלאת ביטחון וחזקה? (בת כמה היא בכלל...?) איך היא מגיבה למחמאות (האם נראה שזה מכווץ אותה והיא הודפת אותן או להיפך?)

מתחושת בטן של מה שכתבת, נראה לי שהבת שלך זכתה באמא מצויינת וסביבה תומכת לגדול בה ושאין לך מה לדאוג