מנכ''ל בן ארבע

[עוף_החול*]

נבו הוא ילד מקסים ומיוחד.
אבל..... הוא בן 4.
וזה קשה גם לו וגם לנו.
הוא מנסה לשלוט בכל. באנשים, במציאות, בזמן, ובכל מה שתעלו על דעתכם.
זה גורם כמובן לויכוחים אינסופיים כי הרבה פעמים הוא מנסה להכריח אותנו לעשות מה שהוא רוצה ולא מה שמתאים לנו. והוא מצידו מתוסכל רוב הזמן כי המציאות אינה הולמת את ראיית העולם שלו.
זה בלתי אפשרי (וגם לא נכון לדעתי) להענות לכל דרישותיו. אבל כואב לי הלב לראות אותו בצערו.
בנוסף לכל אלו אנו שוקלים להחליף את שמו לאדיפוס. הילד מאוהב לחלוטין. הוא מחזר, ומרחיק מחזרים אחרים (אביו ואחיו) וממש משתלט על חיי ועל גופי.
אני משתדלת לא לתת לו תחושה של דחיה אבל הוא דורש בעלות אבסולטית עלי ואת זה אי אפשר לתת לו והוא מתקשה להתמודד עם האכזבה.

מה עושים?
איך אני עוזרת לו להוריד קצת מתח. להרפות קצת, מבלי לשבור את ליבו.

[יהודית_שפמן*]

"וממש משתלט על חיי ועל גופי"
אף אחד לא יכול להשתלט עלי אם אני לא נותנת את ההסכמה.

[ענת_שן_לוי*]

_נבו הוא ילד מקסים ומיוחד.
אבל..... הוא בן 4.
וזה קשה גם לו וגם לנו.
הוא מנסה לשלוט בכל. באנשים, במציאות, בזמן, ובכל מה שתעלו על דעתכם_

בקי, אולי ינחם אותך לדעת שזה נשמע לי הסיפור שלנו? (למעט עניין האדיפוס).
אני מנסה לענות לך ולעצמי, יותר קל לי לענות לך )-:
כש"כבוד לרצונותיו של הילד" עומד בניגוד לחיים נורמאליים, התחושה שלי שהבעיה מתחילה בחוסר כבוד של ההורים לרצונות של עצמם. בטח קראתי את צפריר אומר את זה באיזה מקום.
כאילו הילד מלמד אותי אסרטיביות. הוא דורש שאהיה מדויקת ונחושה עם עצמי. כשאני מצליחה עם עצמי, אני מצליחה גם איתו. זה לא קורה המון. )-:

[עוברת_אורח*]

מצטערת, השם אדיפוס כבר תפוס ע"י הבכור שלי, ואחיו הצעיר ראשון ברשימת ההמתנה לכשיתפנה (בעצם "אם יתפנה" יותר מתאים כאן. "לכשיתפנה" זה wishful thinking שלי).
לעומת זאת, הבכור שלי פינה לפני יומיים בערך את כסא המנכ"ל, וכנראה נבו התמנה להחליף אותו. זה קשה, אני יודעת, אבל הקדנציה תחומה בזמן.
אגב, נראה לי מאד הגיוני לא להיענות לכל דרישותיו ולהשתתף בצערו (באמת, לא בציניות) על העניין.

[יונת_שרון*]

יש לי חדש שילדים מנסים לשלוט באחרים כשהם מרגישים חוסר שליטה במשהו בחייהם שלהם, כמו אח חדש או מעבר דירה או כל דבר אחר שמשפיע עליהם מאוד והם לא יכולים להשפיע עליו בחזרה.

[עוף_החול*]

יונת אני מסכימה איתך על התיאוריה הזו לגבי ילדים מבוגרים ולגבי אנשים בוגרים. אני לא בטוחה שזה נכון לגבי ילדים בני 4. לדעתי הוא עכשיו בשלב "ניסוי כלים".

ניסיתי לחשוב ולבדוק את הרעיון אצלנו אבל כרגע אנחנו חיים במצב של ודאות. אין שינויים. לא בהווה ולא בעתיד הקרוב. כך שקשה לי לקשר את ההתנהגות למצב של חוסר ביטחון.
אולי זו שנת הלימודים שמסתיימת? יום הולדתו שמתקרב?

[יונת_שרון*]

בקי, כתבת קודם: אני משתדלת לא לתת לו תחושה של דחיה אבל הוא דורש בעלות אבסולטית עלי ואת זה אי אפשר לתת לו והוא מתקשה להתמודד עם האכזבה.
אני לא יודעת למה כל כך חשובה לו עכשיו "הבעלות" עליך, אבל לפי מה שכתבת זה משהו שבו אין לו שליטה ("את זה אי אפשר לתת לו") וכך יכול להיות שהוא מחפש שליטה בתחומים אחרים. לחילופין, יכול להיות שאותו חשש שגורם לו לנסות להשתלט עליך גורם לו גם לנסות להשתלט על שאר הדברים בחייכם.

[הד_בר_ניסן*]

אולי זה הזמן לתת לו אחריות מעל לראש.
שיהיה עסוק באחריות אמיתית?
הדבר היחיד שעולה לי לראש זה חיה. יש לכם כלב, חתול, דגים?
נניח במינימום - אקווריום למנכֶ"ל (כ דגושה). נשמע לי משימה למנכלים בני ארבע.

[מייק_בר_רב_אשי*]

אני מכיר מנכ"ל בן שנה וחצי (כן, בינתיים הוא כמעט בן שנתיים, ועדיין מנכ"ל).
זה היה מרגיז נורא אלמלא היה כל כך מצחיק ברצינותו.
אבל במשך הזמן למד לספוג ולהפנים אכזבות: מְמַנְכֵּל עד שנתקל בהתנגדות עקשת, ואז נסוג ומחפש מעקף. זאת כמובן בתנאי שהאכזבות הן לא יותר מעשירית מההצלחות.

[אמא_של_יונת*]

מייק, אבל הוא מנכ"ל נבון: אינו גוזר גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה...

[מייק_בר_רב_אשי*]

כן, אמנם אסרטיבי ותקיף, אך גם מתחשב בנתיניו, רב-חסד-ורחמים.

[ענת_שן_לוי*]

בקי, האם את מוצאת את עצמך אומרת לו:
למה אני צריכה להגיד לך כל דבר חמש (או שמונה) פעמים?
משום מה אני מניחה שכן, ואם את לא, אז לאמהות האחרות שכן:

חדר להכרתי שברוב המקרים שהילד שלי רוצה משהו ונתקל בסרוב, הוא חוזר על בקשתו שוב ושוב, עד שבמקרים רבים אני מתייאשת ועושה מה שהוא מבקש.

אז ניסיתי להפוך את זה. כשאני מבקשת ממנו משהו והוא לא מתייחס, או מסרב - אני חוזרת על הבקשה שוב ושוב. ברוב המכריע של הנסיונות שערכתי, בפעם השישית עד השמינית הוא נענה. (לפעמים בתוספת עוד כמה הסברים בדרך)

הרציונל שמאחורי התובנה:
ילדים הם קצת כמו בטריפ. הם "ניגנבים" על דברים. הם מרוכזים כל כולם בענין שבו הם עוסקים.

הקריאה הראשונה, רק מגרדת את תשומת ליבם. (אז הם קודם כל מתנגדים)
הקריאה השניה מעידה שיש איזה רעש שמפריע להם להתמקד בענינים שלהם. (אז הם קודם כל מתנגדים)
הקריאה השלישית כבר מבהירה שהתייחסותם נדרשת, אבל הם עוד בקונפליקט. (אז הם קודם כל מתנגדים)
בקריאה הרביעית הם כבר מגיבים, אבל בגלל הקונפליקט הם קודם כל מתנגדים.
בקריאה החמישית הם מבינים שהם באמת צריכים לשקול משהו לעומקו. (אז הם קודם כל מתנגדים)
בקריאה השישית הם יכולים להתחיל להגיב בצורה מחוברת לסיטואציה שחדרה לעולמם וגזלה מהם את עיסוקם הקודם.
בקריאות השביעית והשמינית יש כבר אפשרות ממשית לקבל מהם שיתוף פעולה.

הדבר הוא טכני לחלוטין. אין שום סיבה לכעוס או לצעוק. פשוט יש לחזור על הבקשה שמונה פעמים, אפשר בצורה מכנית לחלוטין, ולא להתייחס בכלל להתנגדות הקודמית (מילים שילדים ממציאים) או לחוסר התגובה הראשוני.

לכן מעתה:
אל תאמרו לילד בכעס ועלבון: " למה אני צריכה להגיד לך כל דבר שמונה פעמים?!"
אלא לעצמכן בשקט ובשלווה: "כדאי לי לפעמים להגיד לו כל דבר שמונה פעמים כדי שאוכל לחדור לעולמו, לתפקד כאמא, ולגרום לו להבין מה חשוב לי".

כשהם מבקשים כל דבר שמונה פעמים זה בדיוק מאותה סיבה - ה"היגנבות": הם מאד ממוקדים ברצונות שלהם, ולא יתנו לאיזה "לא" רפה להרפות את ידיהם. אולם כאשר התגובה ההורית היא עקבית ומתמשכת, היא משתווה בעוצמתה - אם כי לא
באיכותה )-: - לדחף הפנימי שלהם, מאזנת ומממקדת.
יתכן שכל זה רלוונטי רק לי ולילד שלי, בהקשרים המסוימים שלנו, - אבל אני חשה שיש פה גם איזו אמת אבסלוטית.

[עוף_החול*]

עיצה מצויינת. ככה אני עושה וזה אכן עובד.
יש לי גם טכניקה נוספת:
אני יוצרת קשר עין.
אני ניגשת לגמד ומחזיקה בידי את פניו לרגע עד שנוצר קשר עין תוך כדי קריאה בשמו.
מרגע שנוצר קשר עין אני עוזבת את פניו כי תשומת ליבו כבר נתונה לי. ההתנהגות הזו בדרך כלל עוזרת לקבל את שיתוף הפעולה שלו. היא גם מאד נעימה כי יש בה קירבה פיסית ומגע עדין.

[בועז_חן*]

ילדים הם קצת כמו בטריפ. הם "ניגנבים" על דברים. הם מרוכזים כל כולם בענין שבו הם עוסקים
אנחנו הדפוקים שלא מצליחים להתרכז בדבר אחד אלא חייבים לשחק טטריס תוך כדי השיחה בטלפון שהתחלנו כשלקחנו את הקפה לשתות עם העיתון...
או כדברי מורה ליוגה, ההכרה אצל אדם מערבי מקבילה למצב ההכרה של קוף שיכור שנפל למדורה (או משהו דומה).

[תבשיל_קדרה*]

ענת, אני חושבת הפוך.
אם לא נגיד כל דבר 7000 פעם, אלא נחכה בסבלנות, הדברים יחדרו להכרתם בקצב המתאים לעיסוק הנוכחי שלהם, ובסוף יגיעו.
כבונוס (אני משערת), גם הם לא יגידו כל דבר כ"כ הרבה פעמים.
ראי גם - כמה פעמים אמרתי לך.

(כן כן, אני אומרת כל דבר 8 פעמים, אבל חושבת שעדיף לו לא הייתי)
קראתי שוב לעומק את התיאור שלך של החדירה להכרה של הילד, וזה נראה לי מעט דורסני.
(כאמור - אני עושה את זה, זה לא שאני רק מאשימה אותך בדורסנות, אני מאשימה גם את עצמי).

[ענת_שן_לוי*]

בבקשה תקראי שוב את מה שכתבתי. מדובר על טכניקה לניטרול הכעס שלי, כדי לשפר את התקשורת. ולא על שיטה ל"השתלטות" על הילד.
כשאני כועסת אז גם - הילד סופג, וגם - אני פועלת מתוך מצב חולשה, והורה במצב חולשה ותסכול אינו תורם דבר טוב לילד.
תאמיני לי, סבלנות מפה ועד להודעה חדשה. לעולם הסבלנות אינה מספיקה, להיפך, מרעיבו שבע - משביעו רעב, במקרה שלנו לפחות.

מה שאני עושה זו הכוונה ותקשורת תוך התבוננות וחיפוש.
ורגשות האשם, לדעתי, רק מחמירים את המצב ולא משפרים אותו.

[מאמאמא*]

יש לי חדש שילדים מנסים לשלוט באחרים כשהם מרגישים חוסר שליטה במשהו בחייהם שלהם, כמו אח חדש או מעבר דירה או כל דבר אחר שמשפיע עליהם מאוד והם לא יכולים להשפיע עליו בחזרה.

אתם חושבים שזה יכול לקרות גם בהריון (ז"א מראש?) שהם ירגישו את חוסר השליטה שעומד להגיע וינהגו בהתאם ?