סיפור הויבק של כנען

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לנלק}

[נעה*]

אני כותבת את הסיפור הזה כדי לתת תקווה לנשים חסרות אמונה כמוני. לפני כמעט שש שנים ילדתי את נעמי בניתוח קיסרי. ההתאוששות מהניתוח לא היתה קשה כל כך, ולא שחשבתי על עוד ילד אז, אבל הנטייה שלי היתה בהחלט לכיוון ניתוח מוזמן. מה ששינה את דעתי, או לפחות סדק אותה, היה סיפור הלידה השנייה של יונת שרון שבן זוגי, ניר, מצא באחד הלילות הארוכים מול המחשב.

את הלידה הראשונה אני זוכרת במעורפל. הגעתי ללידה חסרת מודעות לגמרי. לבית החולים הגעתי אחרי כמה שעות של צירים, שכבר היו די כואבים וסדירים. בבדיקה התברר שהפתיחה היא רק סנטימטר וחצי. רצו לשחרר אותי, אבל אם אני זוכרת נכון, רופא היה צריך לאשר זאת, ולא היה שום רופא בנמצא. בבוקר, אחרי כמה שעות של כאבים קשים בלי שום התקדמות, נתנו לי פטידין, והצלחתי לישון כמה שעות. וכך החל לו מפל ההתערבויות. כשהתעוררתי והכאבים חזרו הוחלט על זירוז, והצירים הפכו לציר אחד ארוך וכואב. אחרי ששוב לא היתה התקדמות כבר לא יכולתי לסבול את הכאב, וקיבלתי אפידורל. לקח עוד כמה שעות טובות עד שהיתה פתיחה מלאה, אבל אז הראש לא ירד, ומכיוון שהיתה הערכת משקל גדולה (ומופרכת לגמרי), והתחילו האטות בדופק הוחלט על ניתוח קיסרי. לאחר כ-24 שעות מתחילת הצירים נולדה נעמי בניתוח קיסרי. הראו לי אותה לכמה שניות, ואפילו התירו לי את הידיים שאוכל לחבק אתה. ילדתי בתשע בערב, רק למחרת בשש בבוקר ראיתי אותה שוב.

לאט-לאט גם הכרתי את באופן ואפילו חשבתי ללדת בבית, אבל העניינים התגלגלו קצת אחרת. יותר מארבע שנים אחר כך נכנסתי שוב להריון, ובשבוע 16, בסקירה המוקדמת, שאליה לקחנו גם את נעמי כדי שתראה את אחיה הקטן, גילו שאין דופק לעובר ועברתי גרידה. בעקבות ההפלה עשיתי בדיקות והתברר שיש לי בעיה של קרישיות יתר (תרומבופיליה) ובהריון הבא אצטרך להזריק לעצמי מדללי דם כל יום.

חודשיים וחצי אחרי ההפלה כבר הייתי שוב בהריון, וחוץ מעניין הזריקות המעיק הכול הלך בסדר. על ללדת בבית כבר ויתרתי, ממילא שום מיילדת לא תיקח גם לנל"ק וגם בעיית קרישיות, אבל קיוויתי לפחות ללידה וגינלית, אם לא טבעית. באופן מוזר, דווקא התנאים הבעייתיים שיחקו לטובת לידה טבעית. אפידורל יכולתי לקחת רק אם עברו 24 שעות מהזריקה האחרונה, מה שנראה לי די אפשרי בהתחשב בזה שהלידה הקודמת ארכה משהו כזה. זירוז לא יכולתי לקבל בגלל הקיסרי. בשבוע 33 התחלתי לברר על המרכז ללידה טבעית בלניאדו. המקום נראה לי מאוד, אלא שאני לא התאמתי להם. אחת המיילדות שם המליצה לי לבוא וללדת בחדרי הלידה הרגילים שלהם כי הנהלים שלהם לנשים אחרי קיסרי גמישים יותר. הם מאפשרים תנועתיות חופשית, למשל. ואכן, בשלב זה חשבתי שלשם אסע ללדת. בערך שבוע אחר כך התחילו לי עליות בלחץ הדם, אמנם רק לגבהים גבוליים ורק לפעמים, אבל התחלתי מעקב ביחידה להריון בסיכון באסף הרופא. הכול הלך בסדר, אם כי כל פעם התגלתה עוד איזו בעיה קטנה, וכל המצב בהחלט ייאש אותי לפעמים. הרופאים נתנו לי להבין שלא כדאי למשוך את ההריון הזה יותר מדי. ככל שהריונות כאלה נמשכים יותר הם נוטים להסתבך יותר. אם לא הייתי אחרי קיסרי כנראה היו מציעים לי זירוז בשבוע 39. במצבי חיכו עד 40 או 41, תלוי ברופא.

במשך ההריון, למרות רצוני ללדת בלידה וגינלית, לא עשיתי הרבה כדי לקדם אותו. קראתי קצת, אבל לא ממש התעמקתי. חוץ מפאולה, שתרגלתי בגלל בריחת שתן, לא תרגלתי שום דבר. שתיתי תה פטל וסרפד, אבל לא בהתמדה. ובאופן כללי אפשר לומר שדי ברחתי מהנושא, וגם ניר. מתוך הרגשת חובה ארזתי את התיק בתחילת שבוע 39, וגם לא במלואו (בזמן הצירים השלמתי את האריזה...). שבוע לפני תאריך הלידה, יום שישי, עשיתי אמבטיה אחר הצהריים, והתחלתי להרגיש צירים. הם נמשכו גם כשיצאתי ואחר כך עוד כמה שעות. יותר חזקים ממה שהיו עד עכשיו ויותר מתמידים, אבל בכל זאת לא הפריעו לישון. התעוררתי כבר בלי צירים.

ארבעה ימים אחר כך, יום שלישי בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי. שוב צירים. זכור לי שגם בזמן השינה היו לי צירים, אבל לא חזקים דיים להעיר אותי. הצירים היו קצת יותר חזקים הפעם, וחשדתי שזה זה. ניר, שישֵן ביום וער בלילה, היה ער, ומיד שלחתי אותו לישון. אם אלו צירים אמיתיים יש לנו עוד המון שעות, חשבתי, וכדאי שילך לאגור כוחות. הצירים באו בערך כל חמש דקות, והלכו והתחזקו, עד שהיו די כואבים. קיבלתי אותם בהליכה, וגם ביניהם הלכתי. אחרי שעה וחצי הם נעשו תכופים יותר, כל דקה וחצי וכל ציר נמשך בין 20 ל-30 שניות. הם גם כאבו נורא. החלטתי להעיר את ניר. הוא לקח את הזמן, התקלח (עניין לא קצר אצלו) וצחצח שיניים. בסוף כבר צרחתי עליו שיזדרז. כששאלתי אותו לאן ניסע הוא לא יכול היה להחליט. החלטתי לאסף הרופא. את הזריקה האחרונה לקחתי בשבע בבוקר אתמול. עוד שעתיים אוכל לקבל אפידורל, חשבתי. סוף-סוף ניר לקח את נעמי להוריו, שגרים לידנו, וחזר. סיים סופית את אריזת התיק וירדנו.

באוטו החלטתי לנסוע בעמידת שש במושב האחורי. איך שנכנסתי הרגשתי לחץ אדיר ושיוצא לי קקי. כך אני לא נוסעת לבית חולים, החלטתי (החלטה טיפשית ביותר, יש לציין), ועלינו שוב. בשירותים כשהורדתי את המכנסיים ניר הריח ריח של זרע, והבנו שגם המים ירדו לי. הצירים השתנו. נעשו פחות כואבים דווקא, והיתה אפילו תנוחה שהיה לי נוח לקבל אותם: נשענתי עם שתי הידיים על צידי האמבטיה. בקושי רב ובין ציר לציר ניר הלביש אותי ושוב ירדנו. הפעם נעמדתי חצי על המושב האחורי וחצי על הרצפה. לזכות ניר ייאמר שהוא עשה את הדרך מגבעתיים לאסף הרופא בעשר דקות. כבר הרגשתי כל מיני דברים שידעתי שהם קשורים לצירי הלחץ, שכאילו אני צריכה לעשות קקי ושרף לי, אבל בכל זאת סירבתי להבין זאת או אולי פחדתי לצפות ולהתאכזב. בראש שלי וגם של ניר היתה הלידה הראשונה, וגם אם הפתיחה היא של יותר מסנטימטר וחצי, היינו משוכנעים שלפנינו עוד שעות רבות. רק אחרי הלידה הבנתי שזאת בעצם הלידה הראשונה שלי, וכל התחושות היו חדשות לי, ולכן למרות כל הסימנים ממש לא הבנתי שאני בשלב כל כך מתקדם. מהחניה למחלקה עצרתי וכרעתי כל פעם לציר, וניר כורע אתי ותומך בי. ידעתי איפה מחלקת יולדות, זה בדיוק מול המחלקה להריון בסיכון... אלא שבאותו לילה דווקא החליטו להעביר את הכניסה שלה לאגף השני של הבניין. איזה ייאוש! כמעט התחלתי לבכות. היינו צריכים לרדת במעלית, לחצות את כל הלובי של הבניין ולעלות שוב במעלית, והכול תוך כדי צירים תכופים. בלובי ממש הרגשתי את הראש של התינוק נמוך מאוד ואמרתי לניר: אני מרגישה את הראש שלו. והוא אמר: נראה לי שהולכת להיות לידה רגילה הפעם.

לפני דלת הכניסה כרעתי לעוד ציר. מיד התקבצו סביבי כמה מיילדות והובא כיסא גלגלים. שכנעו אותי לקום ולשבת בו, אבל רק כשנגמר הציר יכולתי לעשות זאת. את ניר שלחו להביא מדבקות, עניין ביורוקרטי שמוכר לנו היטב מבית החולים הזה, ואני נשארתי עם צי המיילדות. בדרך (הקצרה מאוד) לחדר הלידה עוד הספקתי למלמל משהו על תרומבופיליה וזריקות, ובחדר תקף אותי עוד ציר. נשארתי לעמוד, וכולן סביבי כל הזמן משדלות אותי לעלות למיטה (איך בדיוק?), וכמובן לא לפני שאוריד את הגופייה ואלבש חלוק בית חולים, כי זה מה שחשוב עכשיו. סוף-סוף נגמר הציר, ואני נשכבת במיטה. מורידים לי את המכנסיים, הכול מלא דם! בשלב הזה או אולי לפני כן, לא זוכרת, הצטרף גם רופא לכל הפמליה. למזלי רופא נחמד שאני מכירה מהמעקב. מנסים למצוא דופק, אבל הוא נמוך מדי וחושבים שזה אולי שלי. ממשיכים לנסות... בינתיים בודקים פתיחה, אבל מה זה? הראש מציץ. תלחצי, אומרת לי מישהי, חותכים חתך קטן (אל דאגה, היו גם קרעים רבים אחרים), אני לוחצת, ויש תינוק בחוץ. אני המומה! ברגע זה נכנס ניר עם המדבקות, ורואה תינוק (בודק טוב שנכנס לחדר הנכון), שלוש שעות אחרי שהתחילו הצירים, ועשר דקות אחרי שהגענו לבית החולים.

[ניצן_אמ*]

איזה סיפור... כולי דמעות!
שמחה בשבילכם.
המון מזל טוב לכולכם!

(וכנען שם מקסים @})

[אורי_ה*]

אני צוחקת ובוכה חליפות. מרגש ומופלא.
מזל טוב, אמא. מזל טוב, כנען. מזל טוב אבא והמדבקות..

[טליה_אלמתן*]

איזה יופי! את אישה מדהימה!
(וכנען שם מקסים )

[תזמורת_הים*]

אמרתי לניר: אני מרגישה את הראש שלו. והוא אמר: נראה לי שהולכת להיות לידה רגילה הפעם.
לניר תמיד היתה תפיסה מהירה

וזה כמובן דף סיפור לידה (ועוד איזה סיפור לידה!)

<הדודה הגאה>

[תבשיל_קדרה*]

לניר תמיד היתה תפיסה מהירה

[ניר_סופר*]

סיפור לידה מרגש, ממש כאילו הייתי שם! אני גם נאלץ להסכים את טליה אלמתן, את אישה מדהימה וכנען שם מקסים!

<אוהב >

[רורי_ב*]

אני צוחקת ובוכה חליפות. מרגש ומופלא.
@} @} @}

[ורד_לב*]

איזה סיפור!
מזל טוב

[נועה_בר*]

_מרגש ומופלא.
מזל טוב, אמא. מזל טוב, כנען. מזל טוב אבא_
@}@}@}

[הצלחה_מסחררת*]

כל הכבוד לנעה, האמיצה בנשים. ככה להאמין לגוף, להקשיב ללב, להדחיק את כל הרופאים הגברים שיודעים הכל יותר טוב, ואיתם גם את כל היועצים-חברות-חכמולוגים-ושאר נודניקים. איזו מלכה! נו, ולא פלא שנולד נסיך.

[מנג_בין*]

@} מזל טוב!

שואלת אחותי הסובלת מתסמנות apla - איזה רופא עקב אחרי נושא הקרישיות במהלך ההריון?
תודה.

[א_ל_א_ן*]

מזל טוב.
סיפור מדהים.
מזכיר לי את שלי. בלידת הבת השניה, שיצאה תוך 10 דקות מהרגע שהגענו לבית חולים.
מזלי, שכשביקרתי בבית חולים, 4 שעות קודם, בגלל צירים, שלחו אותי הביתה, ואמרו שאם לא אלד עד, שבוע מאותו יום, שאבוא, אמרתי- אני יולדת היום והלכתי הביתה...
מזל טוב לך.
גם אני חשבתי על השם כנען לבן הקטן. בסוף הוחלט שם אחר.

[נעה*]

דף סיפור לנלק
דף סיפור לידה בבית חולים
<מתייגת את עצמי>

[ורדי_תיק*]

איזה כיף שתייגת. ככה יצא לי לקרא. תודה.

[רחלי*]

סיפור מדהים ומקסים זה מה שאני מאחלת לעצמי. אני אחרי ניתוח קיסרי מנעתי שנה ונכנסתי להריון מידי פעם יש לי כאבים ולחץ בחתך ואני מפחדת מאוד שהגוף לא יעמוד בצירים ובלידה.....