סיפור הלידה של ליזה ליזה

[אנונימי]

^{דף סיפור לידת פג}, ^{דף סיפור לידה קיסרית}

[ליזה_ליזה*]

דף סיפור לידה (נכתב ב- 2/1/2004, שלושה ימים אחרי הלידה):

ילדה קטנה קטנה קטנה קטנה שלי, איך את כזאת קטנה ומסכנה הלב שלי נשבר כשאני מסתכלת עלייך ולא מעזה להחזיק אותך כדי לא להכאיב לך. מייד כשהתעוררתי מהניתוח הרגשתי כאילו נפער לי חור ענק בבטן ולא העזתי להביט כי היה נדמה לי שירו לי בבטן עם תותח. ורק כשאני מחזיקה אותך עליי גוף לגוף עור לעור אני מרגישה שוב שלמה ורגועה והייתי יכולה לשבת ככה כל היום אם הם היו נותנים לי. אבל לא נותנים לי, קטנה שלי, אני עומדת ורואה אותך בוכה באינקובטור וכל הגוף שלי נקרע מבפנים ולא נותנים לי לקחת אותך עליי איפה שאני יודעת שהכי טוב לך בטענה שאת מאבדת חום גוף. ילדה שלי רק כשאת עליי טוב לי ואני מרגישה שהמלחמה הזו עוד תהייה קשה וארוכה, סלחי לי על החולשה שלי, ילדה שלי קטנה, אני מבטיחה להתחזק בשבילך.
קודם הלכתי להציץ עלייך, שוכבת לך ישנה בתוך האינקובטור, והתיישבתי להביט בך, כמה את יפה. שלושה ימים מאז שנולדת ואיבדת מאתיים גרם ממשקלך, ועכשיו את שוקלת קילו שלוש מאות, כל כך רזה שבא לבכות. בכלל לא כמו התינוקות השמנים של הנשים האחרות במחלקה. בפעם הראשונה שראיתי אותך ממש נבהלתי, שכבת בטיפול נמרץ פגים ונראית כמו הדבר הכי מסכן בעולם. לא הרגשתי שום דבר שיכול להתקרב לתיאורים המרגשים של סיפורי הלידה שקראתי באינטרנט - שהינה הילדה שלי שיצאה לי מהגוף ואני אוהבת אותה באהבה שלא ידעתי שיש בעולם וכן הלאה וכן הלאה. הרגשתי רחמים ואכזבה ובעיקר תחושה קשה של כישלון, כאילו שאני אשמה במצבך. רק היום, אחרי שלושה ימים, אני מתחילה לשייך אותך אליי ולהרגיש כלפייך משיכה עזה והמון רוך.
נראה לי שהרבה זמן ייקח לי לעבד את החוויה הקשה הזו שעברה עליי ככה פתאום ובלי הכנה. אין לי כח אפילו להתחיל לשחזר את זה בכתיבה. ואיך בבת אחת גם את באת לתוך החיים שלי ואני חסרת אונים מול הסבל שלך. אני מרגישה שזה סיפור שצריך לספר אותו מההתחלה, כמו שאני הייתי רוצה לקרוא, וכמו שגם את בטח תירצי יום אחד, אבל אולי זה עוד מוקדם מדיי. עוד לא השתחררתי הביתה, עוד לא הוציאו לי את התפרים ואני עדיין מרגישה פחד כשאני נזכרת בניתוח. רק העיניים החומות עם הצללית הסגולה מרחפות מעליי, נעוצות בעיניי, מנחמות אותי. אני לא יודעת איך קוראים לה אפילו, אבל האחות הזו הצילה אותי מלשקוע באימה.

ביום שלישי, השלושים בדצמבר 2003, שבוע 31 בדיוק, אחרי שלושה שבועות בשכיבה מוחלטת במחלקה להריון בסיכון גבוה ועשרה ימים אחרי ירידת המים, לקחו אותי לבדיקה שיגרתית באולטראסאונד, לבדוק כמות מי שפיר. אלכס הסיע אותי בכסא גלגלים ומצב הרוח של שנינו היה מרומם. אלוהים, עברו שלושה ימים ונדמה לי שזה היה כל כך מזמן. ד"ר ב' ביצע את הבדיקה באותו מכשיר חדש ומשוכלל שבו הוא חיפש סימנים ל - CMV שלושה שבועות קודם לכן. הכל תקין בבדיקה עד שמגיעים לצוואר הרחם, שם רואים בבירור את התופעה שנקראת צניחת חבל הטבור - חבל הטבור יצא מהרחם ועבר את הראש, ויש סכנה שהוא יימעך ואספקת הדם והחמצן שלך תיפסק. אין ברירה - ניתוח חירום. עוד ד"ר ב' מחייך בעונג ומדפיס תמונות (ממש עשיתי לו את היום), אחות היסטרית מתחילה להכין אותי לניתוח - מחברים לי עירוי ליד, פותחים לי את הרגליים ומחדירים קטטר, מחליפים לי בגדים ומעבירים אותי לאלונקה, הכל בלחץ ובצורה מגושמת. אני מבקשת שאלכס ייכנס איתי לניתוח וד"ר ב' לא מסכים, בינתיים האחות מושכת לי בקטטר ואני בוכה וצועקת, אז היא אומרת לי - "תחשבי קצת על העובר שלך" ובא לי לבעוט בה.
גמרו לסדר אותי ומתחילים להריץ אותי עם המיטה במסדרונות, אני מחזיקה לאלכס את היד בכל הכח ובוכה. באיזשהו שלב עוצרים ופוגשים את המרדים, ששואל אותי איזו הרדמה אני רוצה - אפידורלית או כללית. באותו זמן שוב מעבירים אותי מיטה ומגלים שהקטטר מטפטף את השתן שלי מסביב, ואני רואה גם כתם דם על הסדין ושואלת - "למה אני מדממת? למה אני מדממת?" המרדים רואה את מצבי ונוטה להרדמה כללית, אני מאשרת ורק רוצה שירדים אותי כבר לפני שאני אתעלף מפחד. הוא מחתים אותי על טופס הסכמה שאני בקושי רואה ובקושי מצליחה לחתום מרוב שאני רועדת מפחד ומקור.
מכניסים אותי לחדר גדול ומואר, מלא מכשירים ומלא אנשים ומתחילים להתעסק איתי מכל הכיוונים. כל הגוף שלי רועד בעווית והשיניים שלי נוקשות. משום מה נדמה לי שהם שוכחים להרדים אותי והולכים לחתוך אותי בלי הרדמה ואני מבקשת - "תרדימו אותי, תרדימו אותי". האחות עם האיפור הסגול בעיניים (שאר הפנים שלה מכוסות במסכת מנתחים) מסבירה לי שרק רוחצים אותי ומגלחים לי את הבטן ומכינים הכל לקראת הניתוח. אני מסתכלת לה בעיניים כאילו שהחיים שלי תלויים בזה ומרגישה איך הגוף שלי מופקע ממני ועובר לידיים זרות ואדישות.
אחר כך אני מתעוררת בהתאוששות, הגוף כולו כואב לי כאילו פירקו אותו לחתיכות והרכיבו מחדש, אני לא יכולה לזוז ובהתחלה נדמה לי שאני עוד באמצע הניתוח. הבטן שלי מרגישה כמו חור ענק. אני מתחננת למים אבל מסבירים לי שאסור לי לשתות למשך שמונה שעות, ורק מרטיבים לי מעט את השפתיים. אני מקבלת זריקה נגד כאבים. אלכס מגיע ומספר שהוא ראה אותך ואת בסדר, שוקלת קילו וחצי ונושמת לבד. גם ההורים שלי בחוץ וגם הם ראו אותך.
היום אלכס סיפר לי שמייד כשנכנסתי לניתוח הוא התקשר להורים שלי שיבואו כי הוא לא יכל להיות לבד, ואיך שאבא שלי הגיע הוא שם עליו ראש והתחיל לבכות. ליבי נכמר כשאני מנסה לדמיין את הסצינה הזו, האבא הגדול והחזק שלך נשבר ובוכה מפחד ודאגה.
אחר כך העבירו אותי למחלקת יולדות, וכל שעתיים בערך באו שתי אחיות למדוד לי חום ולחץ דם ולבדוק את כמות השתן בקטטר. אני ביקשתי מהן בכל פעם מים ומשכך כאבים ולראות את התינוקת שלי. הן אמרו - "בבוקר, בבוקר". אבל הלילה הזה פשוט לא נגמר. כל הגוף כאב לי והייתי צמאה כמו שלא הייתי בחיים וידעתי שיש לי תינוקת אבל לא ראיתי אותה.
בסוף הבוקר הגיע. בחמש וחצי כבר לא יכולתי יותר והתקשרתי לאלכס שיבוא. ביקשתי מהאחיות לקום וללכת לתינוקת. אחרי שהן החליטו שכמות השתן בקטטר מספיקה, הן הוציאו אותו (אלוהים, זה כואב) וגם את העירוי, נתנו לי אופטלגין ומים לשתות, והקימו אותי למקלחת. לא יכולתי לזוז. חשבתי שאם אני קמה נשארות חתיכות ממני במיטה. התחלתי לבכות - "אני לא יכולה", והאחות אמרה - "תחליטי עכשיו, את רוצה ללכת לתינוקת שלך או לא". אני לא יודעת מאיפה גייסתי את הכוחות לקום ולהגיע למקלחת, אבל נדמה לי שזו הייתה המשימה הכי קשה שהייתי צריכה לבצע עד אז בחיים שלי. תוך כדי המקלחת אלכס הגיע והביא לי כסא גלגלים כדי לקחת אותי לפגייה.
הסתכלתי עלייך ולא האמנתי. כאילו שלקחו אותך מאיפשהו לגמרי באקראי ואמרו לי - "הנה, זו הבת שלך". בקושי העזתי לגעת בך. העיניים שלך היו מכוסות בגלל הפוטותרפיה (טיפול באור בגלל הצהבת) והיית כל כך קטנה ורזה. הרגשתי מרומה ואבודה ומדוכאת. לא היה לי כח לכלום.
מחר יוציאו לי את התפרים (שהם בעצם סיכות מתכת) וישחררו אותי הביתה, אחרי כמעט חודש בבית החולים. את תישארי פה עוד חמישה שבועות לפחות. אני אלבש בגדים אמיתיים, אוכל אוכל אמיתי, אפגוש את החתולים שלי ובלילה אשן במיטה עם אלכס ויהיה לי נעים. ובכל זאת זה יהיה קשה יותר מלהיות פה כי זה יהיה כמו להשאיר איבר מהגוף שלי בבית החולים וללכת הביתה. כי כואב הלב להשאיר אותך בידיים זרות.
אני לא תמיד מסכימה עם השיטות של בית החולים ועם הגישה הכללית של טיפול בפגים, ובבית הייתי עושה החלטות אחרות לגמרי. פה אין לי שליטה על הטיפול בך ולעיתים אפילו מתייחסים אליי כאל מיטרד. אני מרגישה שאני יודעת מה טוב בשבילך פשוט ככה, כי אני מרגישה את זה, אבל למרות שאני אמא שלך אין לי פה מילה. הלוואי והיה אחרת אבל ככה זה. אני אתרגל גם לזה ואנסה לפצות אותך כשתבואי איתי הביתה בסופו של דבר. בינתיים אני שואבת לך חלב כל שלוש שעות, ובאה להחזיק אותך על הגוף שלי כשמאפשרים לי. אחרי שאני אשתחרר אבוא בשעות קבועות ולאט לאט נלמד להכיר אחת את השנייה. ככה זה.

[מיכל_שץ*]

אין לי מילים.
סיפור הלידה שלי כ"כ דומה, ומעולם לא כתבתי אותו. תודה שכתבת בשבילי! אולי עכשיו גם לי יהיה האומץ

[אמא_נוגי*]

ליזה.
קראתי את הסיפור שלך והתמלאתי דמעות. אין לי מה לומר פרט לכך שתהיי חזקה, תחזיקי מעמד ותחזרו שתיכן הביתה בקרוב!!!
ולקטנטונת: תחזיקי מעמד ותגדלי!!!

[ליזה_ליזה*]

עידכון: תודה לך אמא נוגי, אבל הסיפור נכתב לפני כמעט חמישה חודשים. השתחררנו מהפגייה אחרי שישה שבועות במשקל 2.5 קילו. אנחנו בבית כבר שלושה וחצי חודשים, והכל בסדר. הילדה שוקלת כבר 5.5 קילו, מחייכת וצוחקת ואפילו מתהפכת. אנחנו בהנקה מלאה, במיטה משפחתית, שמחים וטובי לב!

[אמא_נוגי*]

איזה כיף לשמוע סיפור עם הפי אנד...

[טובי_י*]

וואו, כמו שאמא נוגי אמרה, כיף לשמוע שבסוף כל הסבל והכאב יש סוף טוב, הרבה מזל טוב:-)

[לוטם_מרווני*]

ליזה ליזה ! קראתי בנשימה עצורה- את החוויה הקשה שעברת. כמה טוב שאת כבר 5 חד' אחרי, ובבית.
אני מחכה להמשך- איך לאט לאט הכרת אותה, האם נתנו לך לשים אותה עלייך, איך היה להביא אותה הביתה?

[ליזה_ליזה*]

תודה על התגובות! יש המשך, כי כתבתי "יומן פגייה" במשך ששת השבועות של האישפוז, אבל הוא כמובן אישי ומוצפן אצלי במגירה.
לשאלותייך ענבל - ההיכרות איתה היתה איטית מאוד, כי נתנו לי להחזיק אותה ב"קנגורו" (ערומה מתחת לחולצה שלי) רק שעה ביום בערך, והתחלתי לנסות להניק אותה כבר מהשבוע השני אך ללא הצלחה. האחיות כל הזמן נדחפו וייעצו ("יש לך פיטמות שטוחות", "יותר בכח", "אל תתרגשי שהיא בוכה", "למה את לא מניקה אותה?!", ועוד הערות בסגנון) מה שמאוד הקשה עליי. כל יום הוציאו לה דם וזה היה נורא קשה לי (הייתי בוכה ביחד איתה), וכל הזמן ניסו לגרש אותי מהחדר בזמן הבדיקות.
לאט לאט למדתי להכיר את הצוות והכללים ונהייתי יותר אסרטיבית וחזקה (לקח לי בערך שבועיים להתאושש מהניתוח). להביא אותה הביתה היה עוד שוק, כי בעלי לא לקח חופש והייתי ממש לבד. לקח לי שבועות להצליח להניק אותה ולעבור להנקה מלאה, והרבה כאב לב. את רוב ההיכרות עשינו בבית.
לזכות הפגייה ייאמר שהם נורא משתדלים לשתף את ההורים, למשל - הייתי עושה לה כל יום אמבטיה, מלבישה, מחליפה לה את החיתולים ומאכילה אותה מבקבוק. הם לימדו אותי לשאוב והשתמשו רק בחלב שלי מההתחלה ובכלל מאוד עודדו הנקה. לפני השחרור גם קיבלנו הדרכה מרופאת ילדים, מאחות וממרפאה בעיסוק (בשום אופן לא לישון איתה, כי זה סכנת נפשות, להיזהר מיועצות הנקה קיצוניות, וכן הלאה...).
בבית לקח לי זמן גם להשתחרר ממה שלימדו אותי שם, ולהסתגל לחיים נורמליים. זה פצע פתוח שעוד קשה לי לבחוש בו, ואני עדיין זוכרת את הפגייה בתור טראומה נורא קשה, לי וגם לה. מה גם שתכננתי ללדת בבית והפחד הכי גדול שלי מבית החולים היה שייקחו לי את הילדה - אפילו לרגע. עכשיו אני לא מסוגלת להיפרד ממנה לשנייה, ואף אחד לא יכול להכריח אותי!

[הלומדת*]

טוב, בבלוג שלך עוד הצלחתי לעצור את הדמעות, אבל עכשיו זה כבר היה בכי של ממש. עצוב לי שככה זה היה, אבל אני כל כך שמחה שעכשיו טוב.

[ב_דרך*]

קראתי. נעצבתי. התרגשתי. שיהיו רק ימים טובים.

[אמא_אינקובטור*]

טוב, הניק שלי כבר אומר הכל...
שמחה שהפגיה מאחוריכן. שמחה שבסך הכל יצאתן בשלום. (אזהרה: אני שייכת למחתרת המיינסטרים, ולידת בית היא לא כוס התה שלי, אבל עדיין קיימות אלטרנטיבות שפויות חוץ מקיסרי חירום). התקופה שבבית היא תקופת החלמה לשתיכן, בעצם לשלושתכם. הפצעים מגלידים, נשארות צלקות אבל רק מי שמאוד קרוב רואה.

שתי הבנות שלי במצטבר שקלו 1.590 גרם, מרשים לכל הדעות. הייתי אמא של אינקובטור פעמיים, כל פעם כחודשיים וחצי. חויה כל כך דומה וכל כך שונה בכל פעם. הילדות בכל מקרה יצאו שונות לחלוטין.
אני הרגשתי הרבה מאוד זמן כמו איזו מנודה כשקראתי את כל סיפורי הלידה המעצימים והרגשתי שמדברים על איזה מאורע שקורה באיזו פלנטה אחרת.
לא ילדת ב"ליס", נכון? כי הצוות שם גילה רגישות מרשימה ואת ניסיונות ההנקה עשיתי בחדרוני השאיבה בפגיה, מאחורי וילון, רק אני והפיצית ושתי כריות. כל הכבוד על ההנקה המלאה!

אותי שיגע שלא התייחסו אליהן כבני אדם. יש להן שם, קיבינימט. שם יפה מאוד, שנתנו לה באהבה ומתוך מחשבה והתלבטויות רבות. השם היה כתוב על האינקובטור, היינו שם לא מעט זמן, ועדיין קראו להן בשם המשפחה. גם השם שלי היה כתוב על הפתק הורוד, לא ציפיתי ואכן אף פעם לא זכיתי שיקראו בשמי הפרטי, בעצם זכיתי - לאחת הרופאות ולשתי אחיות קראו כך.

שיגעו אותי עוד הרבה דברים אחרים, עם הבכורה שנולדה לפני שלוש שנים ומשהו היה קל יותר לקבל זכאות למשכנתה מאשר להוציא אותה לקנגורו. אבל זה הסיפור שלך, ואני רק מצטערת שזה קורה עוד ועוד, זה לא הוגן, לכולן צריכים להיות תינוקות שמנמנים דשנים ויונקים, לאף תינוק התמונה הראשונה באלבום לא צריכה להיות עם עירוי וזונדה וטובוס.

[ליזה_ליזה*]

אמא אינקובטור, נעים לשמוע שאני לא לבד (למרות שכמובן שאני לא נהנית מזה שגם אחרים סובלים...). ילדתי בכרמל ואת נסיונות ההנקה עשיתי ליד האינקובטור, כי הילדה היתה כל הזמן מחוברת למוניטור (ארבעה חוטים ממקומות שונים בגוף + זונדה, עם טווח תזוזה של סנטימטרים ספורים כמובן, ושתי שמיכות שלא תאבד חום גוף, באמצע החדר מאחורי פרגוד נייד. לא תענוג). גם לי וגם לבתי קראו רק בשם המשפחה. סך הכל הרופאים היו ממש נחמדים וסבלניים, ענו לכל השאלות והרגיעו, וגם רוב האחיות. אבל מספיק שהיו כמה אחיות בודדות לא נחמדות (ברררר....), בשביל שכאב לי הלב וייסר אותי המצפון להשאיר איתן את הילדה.
כמה לילות לא הצלחתי להרדם מרוב בכי... מדמיינת את הילדה שלי בוכה ובמקום להרים אותה על הידיים, דוחפים לה מוצץ לפה, או סתם מתעלמים... בא לי לבכות רק מלהיזכר בזה. אני עדיין חולמת על הפגייה מדי פעם.

[יולי_פעלולי*]

סוף סוף קראתי את הסיפור שלך.. מצמרר, כמה כואב וכמה טוב שזה רחוק יותר ממך מיום ליום.
הזכרת לי הרבה דברים שמזמן שכחתי, כמו: קטטר (בררררר..S-:) והשעות שצריך להשאר איתו (אני ספרתי דקות עד שהוציאו לי אותו, קור בחדר ניתוח, המקלחת הראשונה שלא ברור איך הגעתי אליה (נדמה לי שהעברתי רגלים לא כדיי ללכת אלא כדי לא לפעול!), ושלא נדבר על הגילוח (אני חושבת שכל האזור למטה כאב לי הרבה אחר-כך רק בגלל הגילוח שנעשה לידי אחות קצבית). עשית לי הרבה חשק להזכר ולכתוב ואני עוד אעשה זאת מתישהו!

[שרון_של_בן*]

היי ליזה ליזה! מאוד מאוד כאב לי לקרוא על חוויית הלידה הכואבת שלך, ומאוד שימח אותי לגלות שהדברים השתפרו מאז עבורכן.
מאחלת לך שלעולם לא תיתקלי שוב, לא בפגייה ולא בסגל רפואי אנטיפטי כל כך, ושיהיה לכן באמת רק אושר.

[ליזה_ליזה*]

תודה!

[פיץ*]

אני יודעת שזה לא קשור לכלום עכשיו, שסיוט בית החולים רחוק ממך, שהילדה המדהימה שלך כבר לועסת הרים שלמים וממיסה לבבות בחיוכים כובשים. ואם לכתוב לך כאן זה תזכורת גרועה עבורך של כל החוויה הזאת שכבר מאחורייך אז אני מתנצלת מראש לא זאת הכוונה. עכשיו חמש לפנות בוקר ואני לא מצליחה להרדם כי ישנתי כל היום. ניגשתי לאינטנט ועשיתי חיפוש בבאופן לשם שלך (כלומר לליזה), קראתי את הסיפור שוב וכמובן שאני יושבת כאן ובוכה ובוכה, אני כל כך אוהבת אותך וכל כך מצטערת שהיה לך קשה ושלא הייתי שם בשבילך למרות נוכחותי הפיזית בסביבה, אני מצטערת על חוסר היכולת שלי להתמודד עם הקושי של אותה התקופה. הלב שלי כואב. אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך המון. אני מקוה שיש דרך לגשר על הפער הזה שנוצר בינינו עם הזמן, אני מתרפקת על זכרונות משותפים מבית ההורים. נראה לי שכל מה שאני רוצה להגיד זה שאני אוהבת אימים ומתגעגעת אימים (ולכן מצאתי את עצמי מחפשת אותך באינטרנט). אחותי, יקירתי, מקסימה שלי, חיבוק ענק לך ולאושר הקטן שלך (בוחום בוחום). אתם משפחה קטנה ומקסימה. אני אוהבת אתכם.

[ליזה_ליזה*]