סיפור הלידה של נעה
-
גם_למבי*
- הודעות: 136
- הצטרפות: 20 אוקטובר 2006, 23:50
- דף אישי: הדף האישי של גם_למבי*
סיפור הלידה של נעה
ספור הלידה של נעה
ספור ארוך – לידה קצרה
בשבוע 32 חלמתי חלום. בחלומי אני מגיעה לבה"ח ללידה ומחכה שם. כלום לא קורה למרות שמדי פעם נגשת אלי אחות אבל אני יושבת שם ולא יולדת. לפתע מגיעה חברתי הטובה, הידועה בתפוז כ"עבודה עברית" וכדי לא לעשות לה אאוטינג נקרא לה פה ש', ואמורה ללוות אותי בלידה (היא גם מדריכת הכנה ללידה). היא שואלת אותי מה קורה ואני עונה: "לא יודעת. לא מתקדם". "מה את רוצה?" היא שואלת. "את רק בשבוע "32.
התעוררתי מהחלום וספרתי לעמית. חיפשתי את ש' אבל היא לא הייתה זמינה. למחרת בבוקר התעוררתי וירדתי למטה עם הילדים. באמצע סידורי הבית הרגשתי בריחת שתן. לא, יותר מדי שתן. עליתי בריצה למעלה, הערתי את עמית. "משהו לא בסדר. רד לילדים. אני נכנסת למיטה".
באיזה שהו שלב לא יכולתי להתעלם מירידות המים, לאחר טלפון לרונית קופליס, מיילדת הבית שאמורה ליילד אותי, החלטתי לנסוע לביה"ח. עמית רצה לבוא ואני התעקשתי לנסוע לבד ושהוא יישאר עם הילדים. יום שבת בערב. התקשרתי לש' וכשהיא שמעה שאני יוצאת לבד הכריחה אותי לחכות ובאה לאסוף אותי. כל הדרך ירדו לי מים. כשהגעתי לדלפק הקבלה וחיכיתי עם ש' פתאום נזכרתי בחלום שלי והייתי בהלם. ממש חלום נבואי.בבה"ח האחיות מחברות אותי למוניטור ואני וש' סוף סוף יכולות לדבר ללא הפרעות של ילדים. חבל שאני כל כך דואגת אחרת היה יכול להיות ממש נחמד. לאחר בדיקת הרופאות שלא הצליחו להחליט אם יש ירידת מים או לא, הן מחליטות לאשפז אותי עקב מעוט מי שפיר.
אני מסרבת ומחליטה לנסוע לדר' דוד, הרופא הפרטי שטיפל בי בהריונות הקודמים. ש' המקסימה לוקחת אותי ומחכה איתי ונכנסת איתי ומקווה איתי. הוא מאבחן מיעוט מי שפיר אבל לא היסטרי ותומך בהחלטתי לחזור הביתה ולנוח – שמירת הריון. הוא רושם לי אנטיביוטיקה והפניות לבדיקות שתן. אני חוזרת הבית עצובה, נכנסת למיטה ולא יוצאת שלושה שבועות. גם יום ההולדת עובר עלי ותופס אותי עצובה ומדוכדכת. בשבועות אלו אני נחה, מנסה להירגע, לנשום ולקבל את המצב והאפשרויות העולות ממנו. לא קל אבל אני לומדת להנות מהאפשרות לקרוא במיטה ספרים (אני בולעת אותם בקצב) ולהיות רק אני והעוברית. עמית מפסיק לעבוד ונמצא כל הזמן עם הילדים. מטפל בהם, בי ובבית. הוא אומר שעכשיו שהוא עושה את התפקיד שלי הוא חושב שהחיים שלי קלים מאוד אבל בשמונה בערב הוא נשכב במיטה ולא ניתן להעיר אותו... הבחור נקרע מעייפות. האמת שהוא היה מדהים. גם החברים באים ומביאים אוכל וספרים ועיתונים. אמא שלי באה לעזור עם הילדים.
בבוקר של שבוע 34+6 אני מתעוררת ורבה עם עמית. אני כ"כ רגישה שאני מתחילה לבכות במיטה ועמית קצת נבהל ממני. זו לא התנהגות רגילה שלי. עמית ואני מגיעים להבנה ועמית יוצא עם הילדים לקנות מתנות לבני הדודים לליל הסדר. ברגע שהוא יוצא אני יורדת למטה ומתחילה לסדר את הבית באובססיביות. עוברת על כל הבית והחצר וזאת למרות שבינתיים אני מטפטפת ואני חושבת שאני צריכה לעלות לנוח. שירלי, הכלבה שלי הולכת אחרי ומצפצפת אבל אני לא נרגעת ובסוף הסדר אני מתיישבת ועושה עוגת מצות. בדיעבד, איזו טמבלית אני שלא הבנתי את כל הסימנים המובהקים לכך שאני עומדת ללדת.
רק אז אני עולה חזרה למיטה שם אני נשארת עד הערב. בסביבות תשע, אני מרדימה את הילדים. עומר משעין את הראש עלי ואני שרה לו שיר ערש. לפתע אני מרגישה כאב בבטן וחושבת שהעוברית עשתה תנועה שהכאיבה לי. עוד כאב וטפטוף אני מקימה את עומר ורצה לשירותים. עומר בוכה: "אמא עצור" וכשזה לא עוזר "אמא – רגלי!". עמית ואני צוחקים. עוד כאב ואני מסתכלת על השעון. וואי – הכאב מגיע כל 4 דקות. אני אומרת לעמית שיש לי צירים והוא לא מאמין לי. אני ממש נלחצת.
הילדים ישנים וגם עמית נרדם (אמרתי שהוא קורס בערבים). אני מתקלחת וממשיכה להרגיש. מעירה את עמית ורואה איתו ביחד DVD שקנו לי ליומולדת. לא מצליחה להתרכז ולצחוק. עמית עדין לא חושב שאני רצינית. בסביבות 11 מחליטה להתקשר לרונית והיא אומרת שאני מתחילה לידה ולנסוע לבה"ח כשהצירים יארכו כחמישים שניות. היא גם אומרת שכדאי לי להתקשר לפרופסור דוד. מתקשרת והוא אומר לנסוע מייד לבה"ח. אני מתלבטת ונזכרת שאחותי ספרה לי שהיא חלמה שאני מתה ומחליטה להתייחס לזה כאל אזהרה ולנסוע. מזמינים את ענת, גיסתי המקסימה שתבוא לישון עם הילדים ואני מנשקת אותם לפני שאני יוצאת לדרך ולא מאמינה בכלל שזה קורה. קשה לי להיפרד ואני אומרת לעמית לחכות רגע ורצה לעדכן בפורום שאני נוסעת לבה"ח. ש' שולחת לי מסרונים מרגיעים.
בדרך עמית אומר שאם אלד אז זה בגלל שרבנו בבוקר. אמרתי לו שרבנו בבוקר בגלל שאני יולדת ולא ההיפך. הגענו באחת לפנות בוקר ואני נכנסת לקבלת יולדות בתה"ש. המיילדת מקבלת אותי באדישות ומכניסה אותי למוניטור. הצירים נסבלים ואני מתבדחת עם עמית עד שהוא... נרדם. אני ממשיכה לשבת ומרגישה שהצירים מתארכים ומתחזקים. אני כל הזמן צריכה פיפי ויוצאת לשרותים והמיילדות כועסות עלי שאני לא נותנת מוניטור רציף. אני כבר מאבדת את הסבלנות למוניטור. מיילדת נכנסת ואומרת שיש פעילות רחמית ושיכניסו לי נוזלים על מנת לעצור אותה. יופי אבל אני מרגישה שהצירים רק מתגברים.
לקראת חמש אומרים לי ללכת לבדיקת רופא. אני מחכה המון זמן מחוץ לחדר והצירים מתחילים להיות ממש חזקים. המיילדות לא מתייחסות אלי, בכלל החדר שומם חוץ מכמה זוגות שהנשים שם כבר גונחות ובוכות (כולן תלדנה אחרי). אני כבר מרגישה צורך בצירים להתכופף קדימה ולנענע אגן. מתעלמת מהאנשים האחרים. עמית אומר לי שזהו אני יולדת אבל הוא בעצמו (והוא מודה) לא קולט כמה הצירים שלי כבר רציניים. בכל ציר אני מתכופפת קדימה על הכיסאות בחדר קבלה ואומרת לו לעסות אותי. ישנם צירים שמתחילים ואני יורדת לשש או מתכופפת ועמית לא מגיע בכלל אלא כשאני קוראת לו. אח"כ הוא יסביר שממש לא הבין שזה רציני. אני כבר כואבת וחוששת מהצירים. עדיין אין אלי שום התייחסות ואני מגיעה לדלפק קבלה ונשענת עליו ומעבירה עליו צירים. מרגישה דימום, בודקת בשרותים, מזדרזת לעשות את זה בין צירים כי הצירים תכופים מאוד. יש דימום רב ואני מודיעה למיילדת כשהיא פתאום מופיעה. עכשיו מכניסים אותי לרופאה. היא בודקת אותי וכואב לי נורא אני מחליטה לא לתת יותר לבדוק אותי. היא אומרת לי שאני בלידה – פתיחה של שלוש וללכת לחדר לידה. אני יורדת מהמיטה וחווה ציר נוראי – אני משתרעת לרופאה על שולחן המחשב שלה, נושמת ומנענעת אגן. רואה בציר את עמית שולף מתחתי מבחנות דם של אנשים אחרים וזה קצת מצחיק אותי. אני מבקשת חדר טבעי והרופאה מסרבת בנחרצות. "למה?" "כי המוניטור שלך לא תקין". לי ברור שזה סתם תירוץ. המוניטור שלי הראה פעילות, נכון אבל זה בגלל שאני יולדת...
שוב אני נעזבת לנפשי. אף אחד לא בא לקחת אותי ואני ממשיכה להעביר צירים בחדר קבלה. עולה על שורת הכיסאות, נעמדת עליה על שש, פשוט כי כבר הברכיים כל כך כואבות לי מעמידה על שש על הרצפה. במקביל גם תפוס לי שריר בשוק שמכאיב לי נורא. מעבירה את הצירים על הכיסאות. אח"כ אפגוש זוג במחלקה שהיה איתי שם והבעל יגיד לאשתו: "זאת הבחורה שספרתי לך עליה". אין ספק שעשיתי שם הופעה – דוגמנית הבית ללידה פעילה... שאר היולדות לידי ישבו כל הזמן וגנחו ובכו והתחשק לי לתפוס אותן ולהוריד אותן לרצפה לשש בכוח. הרגשתי לבד נורא, שמחתי שאחותי התקשרה לשאול את עמית מה קורה ובקשתי ממנו להתקשר לרונית קופליס שתבוא עכשיו להיות איתי. לא רוצה להיות פה לבד. רונית אומרת שהיא באה.
מכניסים אותי לחדר לידה ואני נכנסת מייד למקלחת. אני מתפשטת, צירים כואבים כל כך שעכשיו קשה לי לשחזר אותם. יורדת לרצפה, על שש, ומשפריצה על עצמי או נותנת לעמית להשפריץ עלי מים חמים. אני שומעת את המיילדות נכנסות כל הזמן ואומרות לעמית שאני צריכה לצאת ולהתחבר למוניטור. אני נכנסת לסטרס. לא יכולה לחשוב על לצאת מהמים כשהזרם החם כל כך מקל על הכאב. במצב הזה רונית מגיעה, כולה אנרגיות טובות ושמחות. "איזה יפה את" ו"איזה יופי את מעבירה" ואני חושבת שהיא משוגעת. מה יופי – אני מתה. גם כל הזמן יש לי בחילה נוראית. רונית אומרת לי שהמים חמים ומנסה להזרים עלי פושרים יותר ואני מתנגדת. אני צריכה מים רותחים וכנראה שרונית צדקה והורדתי את הדופק של העוברית. זוכרת שחשבתי שאני מבזבזת המון מים בשנת בצורת ואני גם זוכרת את הצירים בלידת הבית שלי, כשהאנדורפינים עבדו ואני מבינה שאני לא אצליח להגיע לשם. אפילו שעמית מכבה את האור ורונית כל הזמן מבקשת ממני להיכנס לעצמי, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שתיכף יוציאו אותי מהמקלחת ויחברו אותי למוניטור. אני כל הזמן חושבת ופוחדת ומנסה לצלול פנימה ופשוט לא מצליחה. את הצירים שחוויתי בלידת הבית, כואבים ככל שיהיו חוויתי מתוך שמחה וציפייה והתרגשות. את הצירים האלו בבית החולים אני חווה מתוך פחד וייאוש. ואז אני חושבת לעצמי – בשביל מה? למה אני צריכה לסבול? גם כך לא יתנו לי ללדת כמו שאני רוצה (ברקע המיילדת כועסת על עמית שעדיין לא יצאתי), לעולם לא אצליח ללדת בשקט, "מאונדורפנת" ואני פשוט לא רואה את עצמי עומדת בצירים האלו. "יש לי בחילה נוראית" אני אומרת לרונית ומתחילה להקיא. אני על שש ומקיאה ועמית שוטף ואני עוצמת עיניים וכשגומרת להקיא אני כל כך מיואשת שאני מרימה עיניים לרונית המחייכת ואומרת: "אני רוצה אפידורל". עמית פוקח עיניים של ינשוף. הנה משפט שלא האמין שאומר. בדיעבד, המשפט הזה היה קלאסי למקום ולזמן – בחצי השעה הנוראית הזו במקלחת עברתי מפתיחה של שלוש לשמונה – transition . ובאמת שלב מעבר כמו בספרים – ייאוש ופחד נוראיים. רונית מעיפה מבט לעמית (אני לא ראיתי) של "בסדר בסדר, תן לה לומר מה שהיא רוצה" אבל היא כבר יודעת שאני בסוף. אני ממש לא ידעתי.
המיילדת מגיעה ומכריחה אותי לצאת. אני מגיעה למיטה ומודיעה לה שאין מצב שאני נשכבת. היא מסכימה לנטר אותי על שש על המיטה. "רוצה אפידורל?" "לא" אני עונה ואז היא אומרת שאם ארצה בהמשך אז שאומר עכשיו כי צריך קורם לחבר אותי לנוזלים. "טוב. רוצה". מחברים אותי לנוזלים ובינתיים אני חווה צירים מזעזעים על המיטה בכריעת שש. רונית לצידי, מדהימה, מחבקת, לוחשת לי באוזן ומחזקת אותי בהתעקשויותי מול המיילדת. אני זוכרת את עצמי מתבוננת בציר על שקית הנוזלים ומתייאשת שהם יורדים לאט כל כך. כל אדם שנכנס, וכל הזמן אני שומעת כניסות ויציאות אין לי מושג של מי, אני שואלת "זה המרדים?". הצירים נוראיים ואני עושה "אוהמים" כדי לנסות להעביר אותם ולהישאר שפויה. אני כל כך מאוכזבת מעצמי ורונית כל הזמן אומרת לי להפסיק. אני מרגישה שרונית מנסה לעכב את המיילדת כל הזמן ואח"כ מבינה שהיא לא הייתה צריכה לבדוק אותי כדי להבין כמה אני קרובה ללידה. רונית מקפלת את ראש המיטה למעלה ואני "רוכבת" על החלק העליון. עברו ממש 3 או 4 צירים ואני מרגישה לחץ. אני לא מאמינה שזה מה שאני מרגישה ואני אומרת לרונית. רונית מדברת איתי בלחש "יופי" וממש אנחנו מסתודדות מהמיילדת שלא תדע ותכריח אותי להתהפך על הגב. אני מרגישה לחץ נוראי על החלק התחתון שלי – על כולו – ואפילו מתחילה להרגיש צריבה. אומרת לרונית ואז רונית בשיא התמימות אומרת למיילדת, שמסתובבת לה בחדר ובכלל לא יודעת איפה אני, "אה..נראה לי שהראש מתחיל לצאת". המיילדת נורא נלחצה ואני שומעת אותה אומרת לי: "לא לא רגע, אל תלחצי, אני התחשבתי בך עד עכשיו אז עכשיו את תתחשבי בי ותחכי לי" אני לא זוכרת אם זה הצחיק אותי גם אז אבל אני נזכרת בזה בחיוך. היא גם אומרת לי: "אם היית על הגב התינוקת כבר הייתה יוצאת" ואני מסתכלת על רונית במבט של "איזה בולשיט" ורונית מחזירה לי מבט של "מה לעשות, תתעלמי".
היא בודקת אותי ומאשרת שהראש קרוב. אני ממש מרגישה את הלחץ יורד ויורד ואני נוגעת בעצמי ומרגישה את הראש בתוכי. איזו תחושה מדהימה. אני מרגישה צורך ללחוץ וכשאני לוחצת כואב לי ושורף לי אבל אני כל כך רוצה לגמור עם זה שבלחיצה השלישית או הרביעית אני פשוט מתעלמת מהשרפה והכאב ולוחצת (אני עדיין על שש) ולוחצת ושורף וראש ובאותה נשימה אני ממשיכה ללחוץ ומרגישה שוב לחץ (כנראה הכתפיים) ואת הפלופ הזה כשכולה יוצאת החוצה. אני שומעת את עמית צועק "וואו" ואח"כ הוא יספר שעשיתי את זה כל כך מהר – היא ממש נורתה מתוכי. עברה שעה וחצי מאז בדיקת הרופאה.
מעבירים לי אותה מתחת לרגליים אני מתהפכת, מניחים אותה עלי ורונית לוחשת לי באוזן: "שלא יחתכו את החבל" אני מהר מבקשת מהמיילדת והיא מסכימה. אני מרגישה שרונית עובדת איתי בתיאום והבנה מושלמים, זוכרת את האינטרסים שלי ושומרת עלי. זוהי הרגשה מאוד טובה באווירה הלא ידידותית שבה אני נמצאת. גם עם מיילדת בה"ח יש לי יחסית מזל שכן היא מכבדת בסופו של דבר את הבקשות שלי למרות שהיא מתווכחת איתי.
התינוקת עלי ואני מחבקת אותה ומנשקת אותה, אפילו זוכרת למרוח ורניקס על הלחיים שלי. החוויה היתה עוצמתית ואני חושבת שהיתרון בללדת לפני הזמן הוא שאני אחרי זה וזהו. מתישהו המיילדת ורונית רואות שהצבע של העוברית מכחיל והמיילדת מפנה אותה לתינוקיה, לאחר שעמית חותך את חבל הטבור. עמית יוצא עם התינוקת ואני נשארת עם רונית שעתיים בהן אנחנו מדברות ואני מנסה לעכל מה שעברתי. רונית מלאה תשבחות ומחמאות ואני מרגישה שלא מגיע לי. "די" אני אומרת לה "אני כזו אפסית, כבר בקשתי אפידורל" אבל רונית לא מוכנה לתת לי להתבאס מעצמי ומזכירה לי איך נלחמתי שלושה שבועות לשמור אותה בבטן וסירבתי לאשפוז בבה"ח וסירבתי ליילוד מתוכנן ואיך העברתי את הצירים פה לבד וכמו שאני רציתי. בינתיים עמית מדבר איתי ומספר לי שהתינוקת שלנו מסכנה כי עושים לה בדיקות ואני שומעת אותו מנסה לא לבכות ואני מתחילה לבכות נורא ורונית מחבקת אותי.
המיילדת נכנסת, מתקרבת אלי ולוחצת לי על הבטן. היא כל כך מכאיבה לי שאני קופצת ותופסת לה את היד ולא נותנת לה לגעת בי. היא כועסת עלי ואומרת לי לתת לה לבדוק אותי. אני מסרבת. היא אומרת שהיא רוצה לתת לי פיטוצין בגלל שאני ויב"קית. אני אומרת לה שאין סיכוי. אני רוצה להבהיר שבמהלך השיחה אני מאוד מנומסת אבל אסרטיבית ברמות שמעולם לא הייתי. אני אומרת לה שאני מתנצלת שאני לא משתפת איתה פעולה ושאני מבינה אותה אבל אני לא מוכנה. היא אומרת אז שהיא חייבת לבדוק אותי ידנית שוב ואני מנסה לתת לה אבל ברגע שהיא מכאיבה אני שוב תופסת לה את היד ואומרת לה: "תשתמעי, אני ממש לא מתכוונת אבל אני מרגישה שאם את נוגעת בי שוב אני, באופן ממש לא רצוני, בועטת לך בפרצוף ". אני בשוק מעצמי שאני אומרת את זה ורונית מחייכת. המיילדת אומרת לי שיש לי קרישי דם ושצריך להוציא ושאני מסכנת את עצמי ואני מרגישה בשפת הגוף של רונית שהיא ממש לא מסכימה. כשהמיילדת יוצאת (חשבתי שהיא הולכת להתלונן עלי), רונית נוגעת בי בעדינות ואומרת לי שהרחם שלי במקום ושטוב עשיתי שסירבתי לבדיקה הזו. אני ממש לא הרגשתי שפעלתי מתוך איזו עוצמה אישית אלא פשוט כאב לי מאוד ולא הסכמתי שיכאב לי יותר.
המיילדת חוזרת ואומרת שהיא רוצה לבדוק אותי כי כנראה נקרעתי. היא אפילו מודה שזה בגלל שלא הספיקה לתמוך בפרינאום מפני שהפתעתי אותה. היא רואה שאכן יש קרעים קטנים ויוצאת לקרוא לתפירה. רונית מסתכלת אחריה ואומרת שלא חייבים לתפור אותי. מגיע הרופא ואני מבקשת ממנו להיות כנה איתי ולומר לי אם באמת צריכים לתפור בידיעה שאני לא מתכננת להצטלם לפלייבוי. הוא מקסים ומסכים ואומר שאכן קרעים קטנים ושכן הוא רוצה לתפור מחשש שהקרעים עלולים להתאחות בצורה לא סימטרית וזה יפריע לי בעתיד בקיום יחסי המין. שוב אני ממהרת לברוח מנגיעות ואומרת "אז לא צריך, לא אכפת לי ". הוא צוחק ואומר שיהיה לי אכפת אח"כ ואני נשבעת לו שלא אקיים יותר יחסי מין לעולם (כן, אני זוכרת שגם נשבעתי בפעם הקודמת). אני מסכימה אחרי שרונית נותנת לי מבט של "כדאי " ואז רונית מלווה אתי למחלקה, שוכבת על אלונקה ומרגישה דבילית לחלוטין כשאני מוסעת כך כמו איזו פצועה אנושה. איזה הבדל מלידת הבית. בכלל כל מה שיכולתי לחשוב היה איך נשים מוכנות בכלל ללדת בבה"ח. הרי התנאים כל כך לרעתינו. הרגשתי שממש לא נתנו לי סיכוי ללדת כמו שצריך. הכאב היה הרבה יותר אכזרי וכל התחושה הייתה של הרבה פחות בטחון ושלווה.בא לי להתחנן לכל הנשים שאני מכירה – תלדנה בבית. ההבדל הוא כל כך משמעותי.
תמה ונשלמה הלידה, שנשכחה מהר מאוד במהלך השבוע שאחריה. בהריון הבנתי שהשיעור שלי הפעם הוא בלזרום ולנשום. כמו כל השיעורים האמיתיים, זה היה שיעור קשה – שמירת ההריון, ויתור על לידת החלומות ובעיקר התמודדות עם תינוקת מאושפזת. על מנת לזרום, צריך להרפות. אבל השיעור רק התחיל.
פוסט פארטום ופוסט טראומה
רונית לוותה אותי למחלקה, לבקשתי מייד לקחה אותי לדלת התינוקיה ונפרדה ממני בחיבוקים ונשיקות. הייתי נסערת ורציתי כבר לראות את הקטנה. עמית יצא לקחת אותי לתינוקת וכשראיתי אותה הרגשתי שאני עומדת להתעלף. שכבה בתא זכוכית, דלי שקוף על הראש שלה (לחמצן), מחוברת לאלקטרודות, זונדה מהפה לקיבה ועירוי לווריד. חשבתי שאני עומדת למות וכל מה שרציתי זה להוציא לה את הזונדה מהפה.היא אושפזה ביחידת המעבר בין התינוקיה לפגייה. היא נולדה מוקדם אבל שקלה בלידה 2.575 ולכן לא אושפזה בפגייה, למזלנו. התיישבתי על כסא לידה (התעלמתי מכאבי התפרים) ודחפתי ידיים לחורים היעודיים כדי שתרגיש שאני איתה. עמית היה לחוץ כי הבין שאני לא מתכוונת לישון אלא לשהות איתה כל הזמן והתחנן שאבטיח שאנוח. הבטחתי והוא הלך לילידם שלנו שמחכים בבית, ואני נשארתי שם בלי לקיים. נשארתי שם עד שהגיע הבוקר ועמית הגיע. בלילה הזה נגעתי בה ושרתי לה ונורא נורא התגעגעתי לילדים שלי שמחכים לי בבית. כשעמית הגיע הוא החליף אותי ואני הלכתי לישון. בגלל הסטרס לא הצלחתי לישון הרבה ולאחר זמן מה הצטרפתי. עמית עזב שוב לילדים ואני נשארתי עם נעה, זה שמה.
מתישהו החליטו שאפשר להוציא אותה מהחמצן ואמרו לי שאם תחזיק כך מעמד ינתקו אותה מהזונדה ומהנוזלים ואוכל להניק אותה. חיכיתי לרגע הזה שאוכל להחזיק ולהניק. כשהוא הגיע נעה הייתה חלשה מדי לינוק ואני סחטתי טיפות כולסטרום ידנית וטפטפתי לה לפה. לאחר יממה כזו, בה אני ישבת איתה ומטפטפת לה, הרגשתי שהיא פתאום נתנה קפיצה. היא התחילה לינוק. הצוות הרפואי השתכנע שאפשר לנתק אותה מהנוזלים ואני הייתי מאושרת. העירוי גרם לה לזיהום והיו צריכים לתת לה אנטיביוטיקה אבל יום לאחר מכן הזיהום חלף והורידו לה גם את התחבושת. כל הזמן הזה אני יושבת בתינוקיה, למעט מקלחות והחלפות של עמית ומדי פעם אני רצה לחדר לישון לחצי שעה. רצו לשחרר אותי ביום שישי והתחננתי להישאר בבית החולים. הסכימו בגלל ליל הסדר שאשאר עד ראשון. מצחיק שבלידה של גל התחננתי שישחררו אותנו ופה התחננתי שישאירו אותי.
כשכבר נעה נשמה וינקהוהייתה לי איזושהי הקלה, הרופאים אבחנו צהבת והכניסו אותה לתא פוטו כזה, עירומה, עם כיסוי עיניים, כשעליה מנורת UV ומנורת חימום. היה לי קשה כל כך לראות אותה כך ושוב לא יכולתי להחזיק אותה על הידיים (עד אז ומהשחרור מהחמצן ישבתי והחזקתי אותה). הצלחתי לשכנע את האחיות לתת לי להניק ולהחזיק מתחת למנורות ה – UV והחימום. כך נעה נשארה עלי במקום לשכב במיטהמצבי הנפשי היה רע מאוד. הרגשתי שאני על סף התמוטטות עצבים. העייפות, הסטרס, הגעגעועים לילדים והלבד הזה שבו הייתי. עמית ואני התפצלנו – אני דואגת לנועה והוא – לילדים. המשפחה כולה התגייסה לעזור ובילתה עם הילדים והשקיעה בהם מאוד – גם אמא שלי וגם הצד של עמית כך שעמית יכול היה לבוא להחליף אותי לכשעתיים ביום. אך כשהוא בא מיהרתי לנוח ולא יכולתי לדבר ולפרוק.
מעבר לכל אלו, הרגשתי גם לחץ מהמשפחה שרוצים לבוא לבקר ולראות. ליחידת המעבר לא יכולים להיכנס מבקרים וכל עוד נעה לא יכולה לצאת גם אני לא רציתי לצאת. בטח לא לביקורים. גם לא התחשק לי לראות אף אחד, הייתי מאוד מדוכאת ולחוצה. כשדברתי עם עמית הייתי בוכה לו שאני רוצה שישחררו אותנו הביתה. עמית ניסה לעודד ולהרגיע, כשגם לו לא קל. המשפחה וחלק מהחברים ציפו שאתנהג כמו כל יולדת שמקבלת אורחים. אני ממש לא יכולתי לחגוג ולקבל אורחים כשהתינוקת שלי נדקרת כל 3 שעות ומחוברת למיליון דברים. הדבר הכי חשוב היה לשמור עליה ולהיות איתה. לתת לה הרגשה שאמא שלה לידה כל הזמן. החזקתי אותה, נגעתי בה, דברתי איתה ושרתי לה את כל השירים שהייתי שרה לילדים בבית והיא הייתה שומעת מהבטן. באמת נעה הייתה רגועה למרות כל מה שעברה. האחיות היו צוחקות עלי שהיא התינוקת היחידה בתינוקיה שלא בוכה והייתי אומרת להן שזה בגלל שהיא עם אמא שלה. והן הסכימו איתי. דודים שלי הגיעו לבקר ללא הודעה מראש. יצאתי החוצה רק לומר להם שאני לא יכולה להיות איתם. גיסי תפס אותי בדרך למקלחת והתחיל לספר לי בדיחה. אני לא הקשבתי בכלל כי חשבתי איך אני אמורה בכלל לצחוק עכשיו. כשלא הגבתי הוא שאל: "מה, את לא במצב לבדיחות?" וכשעניתי נחנקתי מבכי. אמא שלי הגיעה וראתה אותי לכמה דקות כשרצתי לקנות לי חטיפים שיחזיקו אותי בלילה. היא שאלה: "למה את נראית ככה?" איך לענות על זה? הרגשתי שאני נתפסת כחריגה, ממלאת את תדמית הקיצונית שיש לי, אבל ההרגשה שלי הייתה ועדיין שאני היא הנורמלית ושכולם פשוט משוגעים שהם מצפים ממני למשהו אחר. זהו. אמרתי את זה עם כל השיפוטיות בעולם. רוב החברים שלי הבינו ברגע שסמסתי שאני לא במצב לשיחות / ביקורים ונתנו לי את הספייס שהייתי כל כך צריכה. מי שהיו מדהימות היו ש' והילה (hilla kr מבאופן) שהיו מגיעות לחדר שלי ומשאירות לי דברים (אני לא הייתי שם). כך מצאתי סושי מהילה, אחרי שבמשך ההריון קיטרתי שאני מתגעגעת, סירים וקופסאות עם אוכל משרית, ומשאבת הנקה וכל דבר שעלה ועיתונים וכל דבר שעלה להן בראש שאני אולי אצטרך. הן רגשו אותי מאוד. כמעט כל פעם שחזרתי להתקלח בחדר חיכתה לי תזכורת שחושבים עלי.פעם אחת התקשרתי ובכיתי לש' ופעם אחת התקשרתי ובכיתי לטובה, חברתי הטובה. סימסתי להילה שקשה לי נורא והשתדלתי לעדכן את אחותי הדואגת בין הנקות בשעות הקטנות של הבוקר. היא הייתה מעודכנת יותר מעמית. דווקא מהצוות הרפואי הרגשתי תמיכה והערכה. הרגשתי שהם מבינים שההתנהלות שלי היא לטובת התינוקת. שמה שנעה צריכה זה להרגיש את אמא שלה – קודם כל – כדי להתחזק. האחיות היו פרו הנקה ופרו מגע עם האמהות. שמעתי אותן מנסות לשכנע אמהות להניק ולהחזיק ולהעלות טמפ' גוף של התינוקות ע"י חיבוק – לא ע"י שמיכות ומנורות חימום. הן נתנו לי מרחב ואפשרות לתת לנעה התחלה יותר טובה.
לא יכולתי לדבר בנייד מהתינוקיה אז סימסתי לכולם שאני לא יכולה להחזיר טלפונים. זה היה עוד מטען שהייתי צריכה להתמודד איתו. היה לי קשה לשים את זה בצד. בכלל קשה לי לתאר את מצבי הנפשי. כשכבר עמית החליף אותי והלכתי לנוח, (לאחר ששחררו אותי הזמנו חדר במלונית) הייתי נרדמת רק לאחר רבע שעה שבה הייתי צריכה להרגיע את עצמי ואת הבאזז שהיה לי בראש.
למלונית הגיעו עמית והילדים וכך בערבים עמית היה מחליף אותי ונותן לי הזדמנות לבלות עם הילדים, לתת גם להם קצת ממני ולהרדים אותם. עומר שימש כמשאבת הנקה. עזר לי לזרז את תהליך יציאת החלב בשביל נעה. כבר אח שעוזר. היה לי נורא קשה כל פעם להיפרד מהם והייתי בוכה כל הדרך לתינוקיה. בעיקר לראות את עומר בוכה שאני אשאר איתו.
לאחר מספר ימים נעה כבר יצאה מהכל – מהצהבת, היא ינקה ורק חיכינו שהיא תעלה במשקל. הרופאים הודיעו ל י שאין סיכוי לשחרור לפני 36 שבועות מלאים אבל 3 ימים לפני כבר התחלתי לנג'ס לרופא המקסים – דר' אלעד. כל פעם שראה אותי הוא כבר התכונן. הוא ראה אותי כל הזמן בתינוקיה ובאחת הפעמים שחזרתי בוכייה מהילדים הוא תפס אותי וחיבק אותי וניסה להרגיע אותי. 3 ימים לפני כשהוא ראה אותי הוא חייך ואמר: "טוב טוב נשחרר אותך לפני הזמן". הוא אמר שישחררו אותי יום לפני והתרגשתי ושמחתי. גם האחיות שכבר הכירו אותי והכרתי אותן לאחר כל המשמרות ביחד שמחו (להפטר ממני?). האחיות היו מדהימות. עובדות מאוד קשה, לא נחות לרגע במשמרת והפתיעו אותי לטובה. ניסו לעודד הנקה ככל שיכלו, לעודד מגע בין התינוקות והאמהות ואם לא הצליחו זה בגלל חוסר נכונות מצד האמהות. באיזה שהוא שלב האחיות סמכו עלי לגמרי. אני חיתלתי וטפלתי ושקלתי ועשיתי הכל למעט לקיחת דמים. אפילו את הדו"חות אני מילאתי. פעם אחת האחיות כבר לא יכלה לסבול את ה"משמרות כפולות" שאני עושה והלכה איתי עד לחדר לוודא שאני הולכת לישון. כשחזרתי אחרי 40 דקות היא התייאשה ממני. אני חושבת שישנתי סה"כ 5 שעות בכל השבוע הזה ולא הרגשתי את העייפות כי עבדתי על אדרנלין כל הזמן. הבנתי שאני עייפה כשניסיתי לחשב בראש ולא הצלחתי לעשות חישוב של כמה זה עשרה אחוזים מ – 2.575
זהו – עוד כמה לילות וימים בתינוקיה כשנועה עלי ואני סופרת את השעות, נעה יונקת ומתחילה לעלות במשקל. לפני כל שקילה הייתי במתח וביניקות הייתי מעסה ואפילו שאבתי במשאבה בפעם הראשונה בחיים. הייתי מאכילה אותה בין הנקות, ממש מאביסה אותה, דבר שמעולם לא עשיתי עם הקודמים. אף פעם לא הכרחתי או הצעתי לאכול כשלא רעבים אבל פה הייתי לחוצה להוכיח שהיא עולה ושהיא בסדר. בבוקר האחרון נפרדתי באהבה מהאחיות והרופאים שהקלו עלי מאוד את השבוע הזה.
חום אימים בחוץ אבל לא אכפת לי. עכשיו הכל בסדר – אנחנו חוזרות הביתה.
(עדיין לא נגמר)
למי תודה
ברור שלא יכולתי לעבור את זה בלי עמית. ברגעים הקשים אני מרגישה שאנחנו צוות אמיתי ושאפשר להישען עליו ולסמוך עליו. חצי שני מושלם!
גם בן זוג מושלם וגם מיילדת (או דולה למעשה) מושלמת. איזה חכמה הייתי שהזמנתי את רונית ללוות אותי. היא שינתה את חווית הלידה ושמרה עלי ועזרה ותמכה והייתה מדהימה בנוכחות שלה. מדהימה!
ש' והילה. אין לי מילים ובאמת לא ציפיתי לכל העזרה והתמיכה והאהבה. לא נרגעת מהן. במשך השבוע הן גם לקחו את הילדים שלי אליהן לבילויים וגם בכך עזרו המון.
אחותי, למבי הדאגנית וכל החברים שלי שהיו רק בשביל להקשיב וידעו לא להעיק. במיוחד לרוני שהתנדבה ושמרה על עומר בשמירת ההריון והציעה עזרה כל הזמן ולליאורה, חברה ויועצת הנקה, שהייתה אחראית על חישובי משקל , ייעוץ והדרכה..
המשפחות שעזרו והשקיעו בילדים שעברו חופשת פסח ממש לא קלה.
צוות האחיות בתינוקיה ודר' אלעד. מקסימים, עובדים קשה ונותנים את הנשמה.
לבנות הפורום שתמיד אני מודעת לכך שאתן עוקבות ומחכות לעדכונים ומחזיקות לי אצבעות.
והכי הכי – לנעה הקטנה – שמיהרה לצאת אלינו, מסיבות שידועות רק לה. אבל היא בחרה אותנו ועל זאת לעולם לא אפסיק להודות לה ולמי שאחראי פה על כל הבלאגן.
ספור ארוך – לידה קצרה
בשבוע 32 חלמתי חלום. בחלומי אני מגיעה לבה"ח ללידה ומחכה שם. כלום לא קורה למרות שמדי פעם נגשת אלי אחות אבל אני יושבת שם ולא יולדת. לפתע מגיעה חברתי הטובה, הידועה בתפוז כ"עבודה עברית" וכדי לא לעשות לה אאוטינג נקרא לה פה ש', ואמורה ללוות אותי בלידה (היא גם מדריכת הכנה ללידה). היא שואלת אותי מה קורה ואני עונה: "לא יודעת. לא מתקדם". "מה את רוצה?" היא שואלת. "את רק בשבוע "32.
התעוררתי מהחלום וספרתי לעמית. חיפשתי את ש' אבל היא לא הייתה זמינה. למחרת בבוקר התעוררתי וירדתי למטה עם הילדים. באמצע סידורי הבית הרגשתי בריחת שתן. לא, יותר מדי שתן. עליתי בריצה למעלה, הערתי את עמית. "משהו לא בסדר. רד לילדים. אני נכנסת למיטה".
באיזה שהו שלב לא יכולתי להתעלם מירידות המים, לאחר טלפון לרונית קופליס, מיילדת הבית שאמורה ליילד אותי, החלטתי לנסוע לביה"ח. עמית רצה לבוא ואני התעקשתי לנסוע לבד ושהוא יישאר עם הילדים. יום שבת בערב. התקשרתי לש' וכשהיא שמעה שאני יוצאת לבד הכריחה אותי לחכות ובאה לאסוף אותי. כל הדרך ירדו לי מים. כשהגעתי לדלפק הקבלה וחיכיתי עם ש' פתאום נזכרתי בחלום שלי והייתי בהלם. ממש חלום נבואי.בבה"ח האחיות מחברות אותי למוניטור ואני וש' סוף סוף יכולות לדבר ללא הפרעות של ילדים. חבל שאני כל כך דואגת אחרת היה יכול להיות ממש נחמד. לאחר בדיקת הרופאות שלא הצליחו להחליט אם יש ירידת מים או לא, הן מחליטות לאשפז אותי עקב מעוט מי שפיר.
אני מסרבת ומחליטה לנסוע לדר' דוד, הרופא הפרטי שטיפל בי בהריונות הקודמים. ש' המקסימה לוקחת אותי ומחכה איתי ונכנסת איתי ומקווה איתי. הוא מאבחן מיעוט מי שפיר אבל לא היסטרי ותומך בהחלטתי לחזור הביתה ולנוח – שמירת הריון. הוא רושם לי אנטיביוטיקה והפניות לבדיקות שתן. אני חוזרת הבית עצובה, נכנסת למיטה ולא יוצאת שלושה שבועות. גם יום ההולדת עובר עלי ותופס אותי עצובה ומדוכדכת. בשבועות אלו אני נחה, מנסה להירגע, לנשום ולקבל את המצב והאפשרויות העולות ממנו. לא קל אבל אני לומדת להנות מהאפשרות לקרוא במיטה ספרים (אני בולעת אותם בקצב) ולהיות רק אני והעוברית. עמית מפסיק לעבוד ונמצא כל הזמן עם הילדים. מטפל בהם, בי ובבית. הוא אומר שעכשיו שהוא עושה את התפקיד שלי הוא חושב שהחיים שלי קלים מאוד אבל בשמונה בערב הוא נשכב במיטה ולא ניתן להעיר אותו... הבחור נקרע מעייפות. האמת שהוא היה מדהים. גם החברים באים ומביאים אוכל וספרים ועיתונים. אמא שלי באה לעזור עם הילדים.
בבוקר של שבוע 34+6 אני מתעוררת ורבה עם עמית. אני כ"כ רגישה שאני מתחילה לבכות במיטה ועמית קצת נבהל ממני. זו לא התנהגות רגילה שלי. עמית ואני מגיעים להבנה ועמית יוצא עם הילדים לקנות מתנות לבני הדודים לליל הסדר. ברגע שהוא יוצא אני יורדת למטה ומתחילה לסדר את הבית באובססיביות. עוברת על כל הבית והחצר וזאת למרות שבינתיים אני מטפטפת ואני חושבת שאני צריכה לעלות לנוח. שירלי, הכלבה שלי הולכת אחרי ומצפצפת אבל אני לא נרגעת ובסוף הסדר אני מתיישבת ועושה עוגת מצות. בדיעבד, איזו טמבלית אני שלא הבנתי את כל הסימנים המובהקים לכך שאני עומדת ללדת.
רק אז אני עולה חזרה למיטה שם אני נשארת עד הערב. בסביבות תשע, אני מרדימה את הילדים. עומר משעין את הראש עלי ואני שרה לו שיר ערש. לפתע אני מרגישה כאב בבטן וחושבת שהעוברית עשתה תנועה שהכאיבה לי. עוד כאב וטפטוף אני מקימה את עומר ורצה לשירותים. עומר בוכה: "אמא עצור" וכשזה לא עוזר "אמא – רגלי!". עמית ואני צוחקים. עוד כאב ואני מסתכלת על השעון. וואי – הכאב מגיע כל 4 דקות. אני אומרת לעמית שיש לי צירים והוא לא מאמין לי. אני ממש נלחצת.
הילדים ישנים וגם עמית נרדם (אמרתי שהוא קורס בערבים). אני מתקלחת וממשיכה להרגיש. מעירה את עמית ורואה איתו ביחד DVD שקנו לי ליומולדת. לא מצליחה להתרכז ולצחוק. עמית עדין לא חושב שאני רצינית. בסביבות 11 מחליטה להתקשר לרונית והיא אומרת שאני מתחילה לידה ולנסוע לבה"ח כשהצירים יארכו כחמישים שניות. היא גם אומרת שכדאי לי להתקשר לפרופסור דוד. מתקשרת והוא אומר לנסוע מייד לבה"ח. אני מתלבטת ונזכרת שאחותי ספרה לי שהיא חלמה שאני מתה ומחליטה להתייחס לזה כאל אזהרה ולנסוע. מזמינים את ענת, גיסתי המקסימה שתבוא לישון עם הילדים ואני מנשקת אותם לפני שאני יוצאת לדרך ולא מאמינה בכלל שזה קורה. קשה לי להיפרד ואני אומרת לעמית לחכות רגע ורצה לעדכן בפורום שאני נוסעת לבה"ח. ש' שולחת לי מסרונים מרגיעים.
בדרך עמית אומר שאם אלד אז זה בגלל שרבנו בבוקר. אמרתי לו שרבנו בבוקר בגלל שאני יולדת ולא ההיפך. הגענו באחת לפנות בוקר ואני נכנסת לקבלת יולדות בתה"ש. המיילדת מקבלת אותי באדישות ומכניסה אותי למוניטור. הצירים נסבלים ואני מתבדחת עם עמית עד שהוא... נרדם. אני ממשיכה לשבת ומרגישה שהצירים מתארכים ומתחזקים. אני כל הזמן צריכה פיפי ויוצאת לשרותים והמיילדות כועסות עלי שאני לא נותנת מוניטור רציף. אני כבר מאבדת את הסבלנות למוניטור. מיילדת נכנסת ואומרת שיש פעילות רחמית ושיכניסו לי נוזלים על מנת לעצור אותה. יופי אבל אני מרגישה שהצירים רק מתגברים.
לקראת חמש אומרים לי ללכת לבדיקת רופא. אני מחכה המון זמן מחוץ לחדר והצירים מתחילים להיות ממש חזקים. המיילדות לא מתייחסות אלי, בכלל החדר שומם חוץ מכמה זוגות שהנשים שם כבר גונחות ובוכות (כולן תלדנה אחרי). אני כבר מרגישה צורך בצירים להתכופף קדימה ולנענע אגן. מתעלמת מהאנשים האחרים. עמית אומר לי שזהו אני יולדת אבל הוא בעצמו (והוא מודה) לא קולט כמה הצירים שלי כבר רציניים. בכל ציר אני מתכופפת קדימה על הכיסאות בחדר קבלה ואומרת לו לעסות אותי. ישנם צירים שמתחילים ואני יורדת לשש או מתכופפת ועמית לא מגיע בכלל אלא כשאני קוראת לו. אח"כ הוא יסביר שממש לא הבין שזה רציני. אני כבר כואבת וחוששת מהצירים. עדיין אין אלי שום התייחסות ואני מגיעה לדלפק קבלה ונשענת עליו ומעבירה עליו צירים. מרגישה דימום, בודקת בשרותים, מזדרזת לעשות את זה בין צירים כי הצירים תכופים מאוד. יש דימום רב ואני מודיעה למיילדת כשהיא פתאום מופיעה. עכשיו מכניסים אותי לרופאה. היא בודקת אותי וכואב לי נורא אני מחליטה לא לתת יותר לבדוק אותי. היא אומרת לי שאני בלידה – פתיחה של שלוש וללכת לחדר לידה. אני יורדת מהמיטה וחווה ציר נוראי – אני משתרעת לרופאה על שולחן המחשב שלה, נושמת ומנענעת אגן. רואה בציר את עמית שולף מתחתי מבחנות דם של אנשים אחרים וזה קצת מצחיק אותי. אני מבקשת חדר טבעי והרופאה מסרבת בנחרצות. "למה?" "כי המוניטור שלך לא תקין". לי ברור שזה סתם תירוץ. המוניטור שלי הראה פעילות, נכון אבל זה בגלל שאני יולדת...
שוב אני נעזבת לנפשי. אף אחד לא בא לקחת אותי ואני ממשיכה להעביר צירים בחדר קבלה. עולה על שורת הכיסאות, נעמדת עליה על שש, פשוט כי כבר הברכיים כל כך כואבות לי מעמידה על שש על הרצפה. במקביל גם תפוס לי שריר בשוק שמכאיב לי נורא. מעבירה את הצירים על הכיסאות. אח"כ אפגוש זוג במחלקה שהיה איתי שם והבעל יגיד לאשתו: "זאת הבחורה שספרתי לך עליה". אין ספק שעשיתי שם הופעה – דוגמנית הבית ללידה פעילה... שאר היולדות לידי ישבו כל הזמן וגנחו ובכו והתחשק לי לתפוס אותן ולהוריד אותן לרצפה לשש בכוח. הרגשתי לבד נורא, שמחתי שאחותי התקשרה לשאול את עמית מה קורה ובקשתי ממנו להתקשר לרונית קופליס שתבוא עכשיו להיות איתי. לא רוצה להיות פה לבד. רונית אומרת שהיא באה.
מכניסים אותי לחדר לידה ואני נכנסת מייד למקלחת. אני מתפשטת, צירים כואבים כל כך שעכשיו קשה לי לשחזר אותם. יורדת לרצפה, על שש, ומשפריצה על עצמי או נותנת לעמית להשפריץ עלי מים חמים. אני שומעת את המיילדות נכנסות כל הזמן ואומרות לעמית שאני צריכה לצאת ולהתחבר למוניטור. אני נכנסת לסטרס. לא יכולה לחשוב על לצאת מהמים כשהזרם החם כל כך מקל על הכאב. במצב הזה רונית מגיעה, כולה אנרגיות טובות ושמחות. "איזה יפה את" ו"איזה יופי את מעבירה" ואני חושבת שהיא משוגעת. מה יופי – אני מתה. גם כל הזמן יש לי בחילה נוראית. רונית אומרת לי שהמים חמים ומנסה להזרים עלי פושרים יותר ואני מתנגדת. אני צריכה מים רותחים וכנראה שרונית צדקה והורדתי את הדופק של העוברית. זוכרת שחשבתי שאני מבזבזת המון מים בשנת בצורת ואני גם זוכרת את הצירים בלידת הבית שלי, כשהאנדורפינים עבדו ואני מבינה שאני לא אצליח להגיע לשם. אפילו שעמית מכבה את האור ורונית כל הזמן מבקשת ממני להיכנס לעצמי, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שתיכף יוציאו אותי מהמקלחת ויחברו אותי למוניטור. אני כל הזמן חושבת ופוחדת ומנסה לצלול פנימה ופשוט לא מצליחה. את הצירים שחוויתי בלידת הבית, כואבים ככל שיהיו חוויתי מתוך שמחה וציפייה והתרגשות. את הצירים האלו בבית החולים אני חווה מתוך פחד וייאוש. ואז אני חושבת לעצמי – בשביל מה? למה אני צריכה לסבול? גם כך לא יתנו לי ללדת כמו שאני רוצה (ברקע המיילדת כועסת על עמית שעדיין לא יצאתי), לעולם לא אצליח ללדת בשקט, "מאונדורפנת" ואני פשוט לא רואה את עצמי עומדת בצירים האלו. "יש לי בחילה נוראית" אני אומרת לרונית ומתחילה להקיא. אני על שש ומקיאה ועמית שוטף ואני עוצמת עיניים וכשגומרת להקיא אני כל כך מיואשת שאני מרימה עיניים לרונית המחייכת ואומרת: "אני רוצה אפידורל". עמית פוקח עיניים של ינשוף. הנה משפט שלא האמין שאומר. בדיעבד, המשפט הזה היה קלאסי למקום ולזמן – בחצי השעה הנוראית הזו במקלחת עברתי מפתיחה של שלוש לשמונה – transition . ובאמת שלב מעבר כמו בספרים – ייאוש ופחד נוראיים. רונית מעיפה מבט לעמית (אני לא ראיתי) של "בסדר בסדר, תן לה לומר מה שהיא רוצה" אבל היא כבר יודעת שאני בסוף. אני ממש לא ידעתי.
המיילדת מגיעה ומכריחה אותי לצאת. אני מגיעה למיטה ומודיעה לה שאין מצב שאני נשכבת. היא מסכימה לנטר אותי על שש על המיטה. "רוצה אפידורל?" "לא" אני עונה ואז היא אומרת שאם ארצה בהמשך אז שאומר עכשיו כי צריך קורם לחבר אותי לנוזלים. "טוב. רוצה". מחברים אותי לנוזלים ובינתיים אני חווה צירים מזעזעים על המיטה בכריעת שש. רונית לצידי, מדהימה, מחבקת, לוחשת לי באוזן ומחזקת אותי בהתעקשויותי מול המיילדת. אני זוכרת את עצמי מתבוננת בציר על שקית הנוזלים ומתייאשת שהם יורדים לאט כל כך. כל אדם שנכנס, וכל הזמן אני שומעת כניסות ויציאות אין לי מושג של מי, אני שואלת "זה המרדים?". הצירים נוראיים ואני עושה "אוהמים" כדי לנסות להעביר אותם ולהישאר שפויה. אני כל כך מאוכזבת מעצמי ורונית כל הזמן אומרת לי להפסיק. אני מרגישה שרונית מנסה לעכב את המיילדת כל הזמן ואח"כ מבינה שהיא לא הייתה צריכה לבדוק אותי כדי להבין כמה אני קרובה ללידה. רונית מקפלת את ראש המיטה למעלה ואני "רוכבת" על החלק העליון. עברו ממש 3 או 4 צירים ואני מרגישה לחץ. אני לא מאמינה שזה מה שאני מרגישה ואני אומרת לרונית. רונית מדברת איתי בלחש "יופי" וממש אנחנו מסתודדות מהמיילדת שלא תדע ותכריח אותי להתהפך על הגב. אני מרגישה לחץ נוראי על החלק התחתון שלי – על כולו – ואפילו מתחילה להרגיש צריבה. אומרת לרונית ואז רונית בשיא התמימות אומרת למיילדת, שמסתובבת לה בחדר ובכלל לא יודעת איפה אני, "אה..נראה לי שהראש מתחיל לצאת". המיילדת נורא נלחצה ואני שומעת אותה אומרת לי: "לא לא רגע, אל תלחצי, אני התחשבתי בך עד עכשיו אז עכשיו את תתחשבי בי ותחכי לי" אני לא זוכרת אם זה הצחיק אותי גם אז אבל אני נזכרת בזה בחיוך. היא גם אומרת לי: "אם היית על הגב התינוקת כבר הייתה יוצאת" ואני מסתכלת על רונית במבט של "איזה בולשיט" ורונית מחזירה לי מבט של "מה לעשות, תתעלמי".
היא בודקת אותי ומאשרת שהראש קרוב. אני ממש מרגישה את הלחץ יורד ויורד ואני נוגעת בעצמי ומרגישה את הראש בתוכי. איזו תחושה מדהימה. אני מרגישה צורך ללחוץ וכשאני לוחצת כואב לי ושורף לי אבל אני כל כך רוצה לגמור עם זה שבלחיצה השלישית או הרביעית אני פשוט מתעלמת מהשרפה והכאב ולוחצת (אני עדיין על שש) ולוחצת ושורף וראש ובאותה נשימה אני ממשיכה ללחוץ ומרגישה שוב לחץ (כנראה הכתפיים) ואת הפלופ הזה כשכולה יוצאת החוצה. אני שומעת את עמית צועק "וואו" ואח"כ הוא יספר שעשיתי את זה כל כך מהר – היא ממש נורתה מתוכי. עברה שעה וחצי מאז בדיקת הרופאה.
מעבירים לי אותה מתחת לרגליים אני מתהפכת, מניחים אותה עלי ורונית לוחשת לי באוזן: "שלא יחתכו את החבל" אני מהר מבקשת מהמיילדת והיא מסכימה. אני מרגישה שרונית עובדת איתי בתיאום והבנה מושלמים, זוכרת את האינטרסים שלי ושומרת עלי. זוהי הרגשה מאוד טובה באווירה הלא ידידותית שבה אני נמצאת. גם עם מיילדת בה"ח יש לי יחסית מזל שכן היא מכבדת בסופו של דבר את הבקשות שלי למרות שהיא מתווכחת איתי.
התינוקת עלי ואני מחבקת אותה ומנשקת אותה, אפילו זוכרת למרוח ורניקס על הלחיים שלי. החוויה היתה עוצמתית ואני חושבת שהיתרון בללדת לפני הזמן הוא שאני אחרי זה וזהו. מתישהו המיילדת ורונית רואות שהצבע של העוברית מכחיל והמיילדת מפנה אותה לתינוקיה, לאחר שעמית חותך את חבל הטבור. עמית יוצא עם התינוקת ואני נשארת עם רונית שעתיים בהן אנחנו מדברות ואני מנסה לעכל מה שעברתי. רונית מלאה תשבחות ומחמאות ואני מרגישה שלא מגיע לי. "די" אני אומרת לה "אני כזו אפסית, כבר בקשתי אפידורל" אבל רונית לא מוכנה לתת לי להתבאס מעצמי ומזכירה לי איך נלחמתי שלושה שבועות לשמור אותה בבטן וסירבתי לאשפוז בבה"ח וסירבתי ליילוד מתוכנן ואיך העברתי את הצירים פה לבד וכמו שאני רציתי. בינתיים עמית מדבר איתי ומספר לי שהתינוקת שלנו מסכנה כי עושים לה בדיקות ואני שומעת אותו מנסה לא לבכות ואני מתחילה לבכות נורא ורונית מחבקת אותי.
המיילדת נכנסת, מתקרבת אלי ולוחצת לי על הבטן. היא כל כך מכאיבה לי שאני קופצת ותופסת לה את היד ולא נותנת לה לגעת בי. היא כועסת עלי ואומרת לי לתת לה לבדוק אותי. אני מסרבת. היא אומרת שהיא רוצה לתת לי פיטוצין בגלל שאני ויב"קית. אני אומרת לה שאין סיכוי. אני רוצה להבהיר שבמהלך השיחה אני מאוד מנומסת אבל אסרטיבית ברמות שמעולם לא הייתי. אני אומרת לה שאני מתנצלת שאני לא משתפת איתה פעולה ושאני מבינה אותה אבל אני לא מוכנה. היא אומרת אז שהיא חייבת לבדוק אותי ידנית שוב ואני מנסה לתת לה אבל ברגע שהיא מכאיבה אני שוב תופסת לה את היד ואומרת לה: "תשתמעי, אני ממש לא מתכוונת אבל אני מרגישה שאם את נוגעת בי שוב אני, באופן ממש לא רצוני, בועטת לך בפרצוף ". אני בשוק מעצמי שאני אומרת את זה ורונית מחייכת. המיילדת אומרת לי שיש לי קרישי דם ושצריך להוציא ושאני מסכנת את עצמי ואני מרגישה בשפת הגוף של רונית שהיא ממש לא מסכימה. כשהמיילדת יוצאת (חשבתי שהיא הולכת להתלונן עלי), רונית נוגעת בי בעדינות ואומרת לי שהרחם שלי במקום ושטוב עשיתי שסירבתי לבדיקה הזו. אני ממש לא הרגשתי שפעלתי מתוך איזו עוצמה אישית אלא פשוט כאב לי מאוד ולא הסכמתי שיכאב לי יותר.
המיילדת חוזרת ואומרת שהיא רוצה לבדוק אותי כי כנראה נקרעתי. היא אפילו מודה שזה בגלל שלא הספיקה לתמוך בפרינאום מפני שהפתעתי אותה. היא רואה שאכן יש קרעים קטנים ויוצאת לקרוא לתפירה. רונית מסתכלת אחריה ואומרת שלא חייבים לתפור אותי. מגיע הרופא ואני מבקשת ממנו להיות כנה איתי ולומר לי אם באמת צריכים לתפור בידיעה שאני לא מתכננת להצטלם לפלייבוי. הוא מקסים ומסכים ואומר שאכן קרעים קטנים ושכן הוא רוצה לתפור מחשש שהקרעים עלולים להתאחות בצורה לא סימטרית וזה יפריע לי בעתיד בקיום יחסי המין. שוב אני ממהרת לברוח מנגיעות ואומרת "אז לא צריך, לא אכפת לי ". הוא צוחק ואומר שיהיה לי אכפת אח"כ ואני נשבעת לו שלא אקיים יותר יחסי מין לעולם (כן, אני זוכרת שגם נשבעתי בפעם הקודמת). אני מסכימה אחרי שרונית נותנת לי מבט של "כדאי " ואז רונית מלווה אתי למחלקה, שוכבת על אלונקה ומרגישה דבילית לחלוטין כשאני מוסעת כך כמו איזו פצועה אנושה. איזה הבדל מלידת הבית. בכלל כל מה שיכולתי לחשוב היה איך נשים מוכנות בכלל ללדת בבה"ח. הרי התנאים כל כך לרעתינו. הרגשתי שממש לא נתנו לי סיכוי ללדת כמו שצריך. הכאב היה הרבה יותר אכזרי וכל התחושה הייתה של הרבה פחות בטחון ושלווה.בא לי להתחנן לכל הנשים שאני מכירה – תלדנה בבית. ההבדל הוא כל כך משמעותי.
תמה ונשלמה הלידה, שנשכחה מהר מאוד במהלך השבוע שאחריה. בהריון הבנתי שהשיעור שלי הפעם הוא בלזרום ולנשום. כמו כל השיעורים האמיתיים, זה היה שיעור קשה – שמירת ההריון, ויתור על לידת החלומות ובעיקר התמודדות עם תינוקת מאושפזת. על מנת לזרום, צריך להרפות. אבל השיעור רק התחיל.
פוסט פארטום ופוסט טראומה
רונית לוותה אותי למחלקה, לבקשתי מייד לקחה אותי לדלת התינוקיה ונפרדה ממני בחיבוקים ונשיקות. הייתי נסערת ורציתי כבר לראות את הקטנה. עמית יצא לקחת אותי לתינוקת וכשראיתי אותה הרגשתי שאני עומדת להתעלף. שכבה בתא זכוכית, דלי שקוף על הראש שלה (לחמצן), מחוברת לאלקטרודות, זונדה מהפה לקיבה ועירוי לווריד. חשבתי שאני עומדת למות וכל מה שרציתי זה להוציא לה את הזונדה מהפה.היא אושפזה ביחידת המעבר בין התינוקיה לפגייה. היא נולדה מוקדם אבל שקלה בלידה 2.575 ולכן לא אושפזה בפגייה, למזלנו. התיישבתי על כסא לידה (התעלמתי מכאבי התפרים) ודחפתי ידיים לחורים היעודיים כדי שתרגיש שאני איתה. עמית היה לחוץ כי הבין שאני לא מתכוונת לישון אלא לשהות איתה כל הזמן והתחנן שאבטיח שאנוח. הבטחתי והוא הלך לילידם שלנו שמחכים בבית, ואני נשארתי שם בלי לקיים. נשארתי שם עד שהגיע הבוקר ועמית הגיע. בלילה הזה נגעתי בה ושרתי לה ונורא נורא התגעגעתי לילדים שלי שמחכים לי בבית. כשעמית הגיע הוא החליף אותי ואני הלכתי לישון. בגלל הסטרס לא הצלחתי לישון הרבה ולאחר זמן מה הצטרפתי. עמית עזב שוב לילדים ואני נשארתי עם נעה, זה שמה.
מתישהו החליטו שאפשר להוציא אותה מהחמצן ואמרו לי שאם תחזיק כך מעמד ינתקו אותה מהזונדה ומהנוזלים ואוכל להניק אותה. חיכיתי לרגע הזה שאוכל להחזיק ולהניק. כשהוא הגיע נעה הייתה חלשה מדי לינוק ואני סחטתי טיפות כולסטרום ידנית וטפטפתי לה לפה. לאחר יממה כזו, בה אני ישבת איתה ומטפטפת לה, הרגשתי שהיא פתאום נתנה קפיצה. היא התחילה לינוק. הצוות הרפואי השתכנע שאפשר לנתק אותה מהנוזלים ואני הייתי מאושרת. העירוי גרם לה לזיהום והיו צריכים לתת לה אנטיביוטיקה אבל יום לאחר מכן הזיהום חלף והורידו לה גם את התחבושת. כל הזמן הזה אני יושבת בתינוקיה, למעט מקלחות והחלפות של עמית ומדי פעם אני רצה לחדר לישון לחצי שעה. רצו לשחרר אותי ביום שישי והתחננתי להישאר בבית החולים. הסכימו בגלל ליל הסדר שאשאר עד ראשון. מצחיק שבלידה של גל התחננתי שישחררו אותנו ופה התחננתי שישאירו אותי.
כשכבר נעה נשמה וינקהוהייתה לי איזושהי הקלה, הרופאים אבחנו צהבת והכניסו אותה לתא פוטו כזה, עירומה, עם כיסוי עיניים, כשעליה מנורת UV ומנורת חימום. היה לי קשה כל כך לראות אותה כך ושוב לא יכולתי להחזיק אותה על הידיים (עד אז ומהשחרור מהחמצן ישבתי והחזקתי אותה). הצלחתי לשכנע את האחיות לתת לי להניק ולהחזיק מתחת למנורות ה – UV והחימום. כך נעה נשארה עלי במקום לשכב במיטהמצבי הנפשי היה רע מאוד. הרגשתי שאני על סף התמוטטות עצבים. העייפות, הסטרס, הגעגעועים לילדים והלבד הזה שבו הייתי. עמית ואני התפצלנו – אני דואגת לנועה והוא – לילדים. המשפחה כולה התגייסה לעזור ובילתה עם הילדים והשקיעה בהם מאוד – גם אמא שלי וגם הצד של עמית כך שעמית יכול היה לבוא להחליף אותי לכשעתיים ביום. אך כשהוא בא מיהרתי לנוח ולא יכולתי לדבר ולפרוק.
מעבר לכל אלו, הרגשתי גם לחץ מהמשפחה שרוצים לבוא לבקר ולראות. ליחידת המעבר לא יכולים להיכנס מבקרים וכל עוד נעה לא יכולה לצאת גם אני לא רציתי לצאת. בטח לא לביקורים. גם לא התחשק לי לראות אף אחד, הייתי מאוד מדוכאת ולחוצה. כשדברתי עם עמית הייתי בוכה לו שאני רוצה שישחררו אותנו הביתה. עמית ניסה לעודד ולהרגיע, כשגם לו לא קל. המשפחה וחלק מהחברים ציפו שאתנהג כמו כל יולדת שמקבלת אורחים. אני ממש לא יכולתי לחגוג ולקבל אורחים כשהתינוקת שלי נדקרת כל 3 שעות ומחוברת למיליון דברים. הדבר הכי חשוב היה לשמור עליה ולהיות איתה. לתת לה הרגשה שאמא שלה לידה כל הזמן. החזקתי אותה, נגעתי בה, דברתי איתה ושרתי לה את כל השירים שהייתי שרה לילדים בבית והיא הייתה שומעת מהבטן. באמת נעה הייתה רגועה למרות כל מה שעברה. האחיות היו צוחקות עלי שהיא התינוקת היחידה בתינוקיה שלא בוכה והייתי אומרת להן שזה בגלל שהיא עם אמא שלה. והן הסכימו איתי. דודים שלי הגיעו לבקר ללא הודעה מראש. יצאתי החוצה רק לומר להם שאני לא יכולה להיות איתם. גיסי תפס אותי בדרך למקלחת והתחיל לספר לי בדיחה. אני לא הקשבתי בכלל כי חשבתי איך אני אמורה בכלל לצחוק עכשיו. כשלא הגבתי הוא שאל: "מה, את לא במצב לבדיחות?" וכשעניתי נחנקתי מבכי. אמא שלי הגיעה וראתה אותי לכמה דקות כשרצתי לקנות לי חטיפים שיחזיקו אותי בלילה. היא שאלה: "למה את נראית ככה?" איך לענות על זה? הרגשתי שאני נתפסת כחריגה, ממלאת את תדמית הקיצונית שיש לי, אבל ההרגשה שלי הייתה ועדיין שאני היא הנורמלית ושכולם פשוט משוגעים שהם מצפים ממני למשהו אחר. זהו. אמרתי את זה עם כל השיפוטיות בעולם. רוב החברים שלי הבינו ברגע שסמסתי שאני לא במצב לשיחות / ביקורים ונתנו לי את הספייס שהייתי כל כך צריכה. מי שהיו מדהימות היו ש' והילה (hilla kr מבאופן) שהיו מגיעות לחדר שלי ומשאירות לי דברים (אני לא הייתי שם). כך מצאתי סושי מהילה, אחרי שבמשך ההריון קיטרתי שאני מתגעגעת, סירים וקופסאות עם אוכל משרית, ומשאבת הנקה וכל דבר שעלה ועיתונים וכל דבר שעלה להן בראש שאני אולי אצטרך. הן רגשו אותי מאוד. כמעט כל פעם שחזרתי להתקלח בחדר חיכתה לי תזכורת שחושבים עלי.פעם אחת התקשרתי ובכיתי לש' ופעם אחת התקשרתי ובכיתי לטובה, חברתי הטובה. סימסתי להילה שקשה לי נורא והשתדלתי לעדכן את אחותי הדואגת בין הנקות בשעות הקטנות של הבוקר. היא הייתה מעודכנת יותר מעמית. דווקא מהצוות הרפואי הרגשתי תמיכה והערכה. הרגשתי שהם מבינים שההתנהלות שלי היא לטובת התינוקת. שמה שנעה צריכה זה להרגיש את אמא שלה – קודם כל – כדי להתחזק. האחיות היו פרו הנקה ופרו מגע עם האמהות. שמעתי אותן מנסות לשכנע אמהות להניק ולהחזיק ולהעלות טמפ' גוף של התינוקות ע"י חיבוק – לא ע"י שמיכות ומנורות חימום. הן נתנו לי מרחב ואפשרות לתת לנעה התחלה יותר טובה.
לא יכולתי לדבר בנייד מהתינוקיה אז סימסתי לכולם שאני לא יכולה להחזיר טלפונים. זה היה עוד מטען שהייתי צריכה להתמודד איתו. היה לי קשה לשים את זה בצד. בכלל קשה לי לתאר את מצבי הנפשי. כשכבר עמית החליף אותי והלכתי לנוח, (לאחר ששחררו אותי הזמנו חדר במלונית) הייתי נרדמת רק לאחר רבע שעה שבה הייתי צריכה להרגיע את עצמי ואת הבאזז שהיה לי בראש.
למלונית הגיעו עמית והילדים וכך בערבים עמית היה מחליף אותי ונותן לי הזדמנות לבלות עם הילדים, לתת גם להם קצת ממני ולהרדים אותם. עומר שימש כמשאבת הנקה. עזר לי לזרז את תהליך יציאת החלב בשביל נעה. כבר אח שעוזר. היה לי נורא קשה כל פעם להיפרד מהם והייתי בוכה כל הדרך לתינוקיה. בעיקר לראות את עומר בוכה שאני אשאר איתו.
לאחר מספר ימים נעה כבר יצאה מהכל – מהצהבת, היא ינקה ורק חיכינו שהיא תעלה במשקל. הרופאים הודיעו ל י שאין סיכוי לשחרור לפני 36 שבועות מלאים אבל 3 ימים לפני כבר התחלתי לנג'ס לרופא המקסים – דר' אלעד. כל פעם שראה אותי הוא כבר התכונן. הוא ראה אותי כל הזמן בתינוקיה ובאחת הפעמים שחזרתי בוכייה מהילדים הוא תפס אותי וחיבק אותי וניסה להרגיע אותי. 3 ימים לפני כשהוא ראה אותי הוא חייך ואמר: "טוב טוב נשחרר אותך לפני הזמן". הוא אמר שישחררו אותי יום לפני והתרגשתי ושמחתי. גם האחיות שכבר הכירו אותי והכרתי אותן לאחר כל המשמרות ביחד שמחו (להפטר ממני?). האחיות היו מדהימות. עובדות מאוד קשה, לא נחות לרגע במשמרת והפתיעו אותי לטובה. ניסו לעודד הנקה ככל שיכלו, לעודד מגע בין התינוקות והאמהות ואם לא הצליחו זה בגלל חוסר נכונות מצד האמהות. באיזה שהוא שלב האחיות סמכו עלי לגמרי. אני חיתלתי וטפלתי ושקלתי ועשיתי הכל למעט לקיחת דמים. אפילו את הדו"חות אני מילאתי. פעם אחת האחיות כבר לא יכלה לסבול את ה"משמרות כפולות" שאני עושה והלכה איתי עד לחדר לוודא שאני הולכת לישון. כשחזרתי אחרי 40 דקות היא התייאשה ממני. אני חושבת שישנתי סה"כ 5 שעות בכל השבוע הזה ולא הרגשתי את העייפות כי עבדתי על אדרנלין כל הזמן. הבנתי שאני עייפה כשניסיתי לחשב בראש ולא הצלחתי לעשות חישוב של כמה זה עשרה אחוזים מ – 2.575
זהו – עוד כמה לילות וימים בתינוקיה כשנועה עלי ואני סופרת את השעות, נעה יונקת ומתחילה לעלות במשקל. לפני כל שקילה הייתי במתח וביניקות הייתי מעסה ואפילו שאבתי במשאבה בפעם הראשונה בחיים. הייתי מאכילה אותה בין הנקות, ממש מאביסה אותה, דבר שמעולם לא עשיתי עם הקודמים. אף פעם לא הכרחתי או הצעתי לאכול כשלא רעבים אבל פה הייתי לחוצה להוכיח שהיא עולה ושהיא בסדר. בבוקר האחרון נפרדתי באהבה מהאחיות והרופאים שהקלו עלי מאוד את השבוע הזה.
חום אימים בחוץ אבל לא אכפת לי. עכשיו הכל בסדר – אנחנו חוזרות הביתה.
(עדיין לא נגמר)
למי תודה
ברור שלא יכולתי לעבור את זה בלי עמית. ברגעים הקשים אני מרגישה שאנחנו צוות אמיתי ושאפשר להישען עליו ולסמוך עליו. חצי שני מושלם!
גם בן זוג מושלם וגם מיילדת (או דולה למעשה) מושלמת. איזה חכמה הייתי שהזמנתי את רונית ללוות אותי. היא שינתה את חווית הלידה ושמרה עלי ועזרה ותמכה והייתה מדהימה בנוכחות שלה. מדהימה!
ש' והילה. אין לי מילים ובאמת לא ציפיתי לכל העזרה והתמיכה והאהבה. לא נרגעת מהן. במשך השבוע הן גם לקחו את הילדים שלי אליהן לבילויים וגם בכך עזרו המון.
אחותי, למבי הדאגנית וכל החברים שלי שהיו רק בשביל להקשיב וידעו לא להעיק. במיוחד לרוני שהתנדבה ושמרה על עומר בשמירת ההריון והציעה עזרה כל הזמן ולליאורה, חברה ויועצת הנקה, שהייתה אחראית על חישובי משקל , ייעוץ והדרכה..
המשפחות שעזרו והשקיעו בילדים שעברו חופשת פסח ממש לא קלה.
צוות האחיות בתינוקיה ודר' אלעד. מקסימים, עובדים קשה ונותנים את הנשמה.
לבנות הפורום שתמיד אני מודעת לכך שאתן עוקבות ומחכות לעדכונים ומחזיקות לי אצבעות.
והכי הכי – לנעה הקטנה – שמיהרה לצאת אלינו, מסיבות שידועות רק לה. אבל היא בחרה אותנו ועל זאת לעולם לא אפסיק להודות לה ולמי שאחראי פה על כל הבלאגן.
-
משפחת_אושר*
- הודעות: 532
- הצטרפות: 15 אוגוסט 2007, 14:44
- דף אישי: הדף האישי של משפחת_אושר*
סיפור הלידה של נעה
ואוו איזה סיפור. קראתי בנשימה אחת.
איזו גיבורה שאת! נדהמתי שקראתי שרונית אמרה לך "איזה יפה את"
כי זה בדיוק מה שדמיינתי, בלי להכיר אותך.
המון מזל טוב והתאוששות קלה ומהירה. נשמע שבורכת במשפחה וחברים מדהימים.
איזו גיבורה שאת! נדהמתי שקראתי שרונית אמרה לך "איזה יפה את"
כי זה בדיוק מה שדמיינתי, בלי להכיר אותך.
המון מזל טוב והתאוששות קלה ומהירה. נשמע שבורכת במשפחה וחברים מדהימים.
-
לוטם_מרווני*
- הודעות: 3987
- הצטרפות: 27 דצמבר 2003, 21:55
- דף אישי: הדף האישי של לוטם_מרווני*
סיפור הלידה של נעה
סיפור מרגש עד דמעות!
איזו אמא חזקה, איזו יולדת חזקה, נעוצמה שבה ילדת כמו שרצית למרות בית החולים שסביבך- ראויה להוקרה.
מזל טוב להולדת נעה, לשחרור מבית החולים ולהתחלה של חיים חדשים בבית@}
איזו אמא חזקה, איזו יולדת חזקה, נעוצמה שבה ילדת כמו שרצית למרות בית החולים שסביבך- ראויה להוקרה.
מזל טוב להולדת נעה, לשחרור מבית החולים ולהתחלה של חיים חדשים בבית@}
-
יו_יו_בקנדה*
- הודעות: 242
- הצטרפות: 11 ספטמבר 2005, 08:12
- דף אישי: הדף האישי של יו_יו_בקנדה*
סיפור הלידה של נעה
קראתי ובכיתי.... (טוב אני במחזור..)
את אמיצה חזקה ואמיתית.
שולחת לך שפע של ברכות.
את אמיצה חזקה ואמיתית.
שולחת לך שפע של ברכות.
-
אום_אל_קיצקיצ*
- הודעות: 1231
- הצטרפות: 21 ינואר 2007, 22:53
- דף אישי: הדף האישי של אום_אל_קיצקיצ*
סיפור הלידה של נעה
מה שהן אמרו. גיבורה אמיתית. מזל טוב!
-
טאו_להורות*
- הודעות: 360
- הצטרפות: 02 מרץ 2008, 09:21
- דף אישי: הדף האישי של טאו_להורות*
סיפור הלידה של נעה
תודה !לימדת אותי המון
את אישה ענקית ואמא נהדרת
מזל טוב
להולדת נועה
ובהצלחה עם החזרה הבייתה
-
את אישה ענקית ואמא נהדרת
מזל טוב
להולדת נועה
ובהצלחה עם החזרה הבייתה
-
-
גם_למבי*
- הודעות: 136
- הצטרפות: 20 אוקטובר 2006, 23:50
- דף אישי: הדף האישי של גם_למבי*
סיפור הלידה של נעה
איזה כייף לקרוא!!! תודה לכולכן על המחמאות והאיחולים!!!
אני מקבלת הרבה תגובות שאני חזקה וגיבורה וכמו שכתבתי, וזו האמת, פעלתי רק מתוך סטרס ובהלה. לא הרגשתי עוצמה למעט כששכנעתי את הצוות הרפואי לתת לי להחזיק את נעה.
אני מקבלת הרבה תגובות שאני חזקה וגיבורה וכמו שכתבתי, וזו האמת, פעלתי רק מתוך סטרס ובהלה. לא הרגשתי עוצמה למעט כששכנעתי את הצוות הרפואי לתת לי להחזיק את נעה.
סיפור הלידה של נעה
ואוו!! ממש עוצר נשימה ומעורר הערכה רבה. הרבה ברכות ואיחולים לחיים שלווים וטובים.
משתמשת