סיפור לידה שלישי

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

טו באדר התשס"ז שושן פורים

קמה בבוקר, מרגישה פעילות עדינה באזור הבטן התחתונה.
נזכרת שבערב הקודם, אחרי פורים שמח, הרגשתי את תחילת הפעילות הזו.
זה תחילת שבוע 38 להיריון.
משתפת את האיששלי בתחושותיי.
ככל שעובר הבוקר הפעילות הזו ממשיכה וגוברת. לאט-לאט.
האיש-אבא לוקח את שני הילדים הגדולים (4.1 ו- 2.7) והמקסימים לירושלים, שם פורים בעיצומו.
נשארת לבד בבית עם צירים קלילים, כמעט נעימים.
מתחילה לסדר בית: יש תמיד הרבה עבודה אחרי פורים, מסדרת חדרים, מחזירה כל דבר למקום, מטפלת בכביסות שהצטברו.
כל הזמן בקשב לפנים הבטן שלי. כל פעם שמגיע ציר, עוצרת, נושמת, לא בורחת מהציר.
בינתיים אין כאב, אז זה לא קשה. אבל מנסה "לעזור" לציר. משדרת לעובר - "אם אתה רוצה לצאת, השער פתוח, אני פה מצפה לך"
עם תזוזת השמש בשמים בעיצומו של צהרים הצירים מתחזקים קצת. כמעט נהנית מהכאב. רחוק מלהיות בלתי נסבל. מרגישה שיש בי מקום לעוד.
מדברת בטלפון עם חברהבעלת ניסיון שסיכמתי איתה שתתלווה אלי ללידה. מספרת לה על הצירים. היא מציעה לי להמשיך, לחכות ולראות אך נראהלה שזה עוד רחוק (הצירים לא קבועים ממש). אבל קצת אחרי היא מתקשרת ואני אומרת לה שברור לי שזה היום.
בינתיים מדברת עם האיש והילדים, הוא שכח לגמרי שסיפרתי לו בבוקר על הצירים. מופתע שאני אומרת לו שכנראה היום, שיתכונן... תגובתו: מה?!, אוי לא...
אחר הצהרים הצירים מתגברים, אני מתחילה לכרוע בכל פעם שמרגישה התחלה של ציר. כורעת ונושמת, שקטה ושמחה. סקרנית ובוטחת. תוך כדי עדיין, תולה כביסות ומורידה, מקפלת ומסדרת בארונות. בד בבד מסדרת תיק לנסיעה לבית חולים... לא רוצה בבית. רוצה אך חוששת, לא מספיק מאמינה בעצמי, בה'. וגם שמחה על הנסיעה הזו, על פסק הזמן מהבית הילדים והבעל.
מדברת עם אחותי שהסכימה להסיע לבי"ח (לחברתי אין רכב). מתכננות לדבר בהמשך. יש לה עבודה עד 19:00, לאחר מכן היא תתקשר.
הצירים מתחזקים ונהיים תכופים.
מתחילה להתפלל. מהסידור. מהלב. בשמחה, מדליקה נרות לכבוד הצדיק. מבקשת לידה קלה ותינוק בריא ושמח.
כל הזמן שותה חליטה, וטיפות ללידה קלה (לא זוכרת איזה ומה רק זוכרת שקיבלתי מהחברה ומהאחות דברים שהתחלתי להשתמש בהם.
ב18:00 מתקשרת החברה, ואני אומרת לה שהצירים חזקים שאני עובדת (תוך כדי השיחה יש איזה ציר או שניים).
היא אומרת שהיא תתארגן ותגיע אלי.
מחכה לה כבר.
ב19:00 מתקשרת אחותי.
אני אומרת לה שבקרוב בטח ארצה לנסוע.
היא אומרת שהיא תתארגן ותגיע.
19:30 אחותי מגיעה. הצירים חזקים. היא מנסה לתמוך. אני עוד לא רוצה לצאת.
מגיעה החברה. כולה אור.
כשבא הציר היא תומכת בי מאחור. הקלה אדירה. המגע שלה מרפא.
היא מאד רוצה שאולי הלידה תתפתח כאן בבית. לא אומרת כלום, אבל מנסה להרגיע את הרצון לנסוע. מנווטת אותי שלא לברוח מהציר, לא לנשום אותו החוצה, להישאר איתו, לקדם אותו בברכה.
לבסוף אני בוחרתלצאת לאוטו (בעידודה של אחותי)
הצירים חזקים אני נתמכת בחברה.
באוטו היא יושבת איתי מאחור ומנסה לתמוך גם שם.
צפוף לי ומאד לא נוח. מרגישה בורחת מהציר. שונאת את התנודות והקפיצות. חוששת ללדת ברכב.
הנסיעה לא ממש מהירה. יש קצת לחץ באויר, אחותי שאינה נהגת שודים, נוסעת הכי מהר שיכולה. עוקפת מימין, מפעילה אורות גבוהים.
אני שוקלת אם כדאי לעצור בצד הכביש וללדת. החברה בודקת אם אפשר להרגיש ראש. ממשיכים לדהור.
מגיעים להדסה עין כרם, החברה צועקת לביטחון בשער: יולדת באוטו תנו לעבור, השער נפתח ואנחנו נכנסים.
מגיעים לכניסה של הבנין, אני יורדת מהאוטו יחד עם החברה, מקווה שלא לכלכתי את הריפוד.אחותי ממשיכה לחפש חניה. מישהו רץ לכיוון שלנו שואלים אם צריך אלונקה.
אני לא עוצרת, ממשיכה לבנין. מכירה את הדרך- גם שני הראשונים נולדו כאן.
לפני המעלית, כורעת לעוד ציר, מחוץ למעלית עוד אחד.
החברה נכנסת למחלקת חדרי לידה לפני וצועקת: יש לי (!) יולדת, הראש כבר בחוץ.
מכוונים אותנו בבהילות לחדר הכי קרוב - חדר התאוששות.
נכנסת לחדר, מיילדת עבת בשר עם שיער בהיר מאחת מדינות חבר העמים (כך נדמה לי) רואה אותי כורעת ליד המיטה.
החברה מנסה לתמוך. המיילדת צועקת: מה זה? מה את עושה שם על הרצפה?
החברה: מה הבעיה, היא יולדת בכריעה.
המיילדת: לא! אני לא מוכנה בכריעה, לא על הרצפה, אני לא מוכנה לכזאת לידה.
אני ביבבה: ל-מ-ה?
פתאום (בסיעתא דישמיא!) היא צריכה ללכת, אני כבר ויתרתי ועולה על המיטה, בשכנוע העדין של המיילדת ההודית שהגיעה להחליף(ידעו את מי לשלוח לי משמים), היא מבטיחה לתת לי לכרוע גם על המיטה, כך נוח יותר גם לה. מעלה את גב המיטה.
פתאום הפוגה בין צירים, כאילו קצת נסגרתי.
המיילדת אומרת, טוב, אם כך אז ננסה לחבר למוניטור.
לפני שמספיקה לחבר, עוד ציר. חזק.
אני שואלת: אני יכולה ללחוץ? (משום מה תמיד מפחדת ללחוץ טרם הזמן)
המיילדת: כן!
לחיצה. עוד אחת. כאב חד. הראש יוצא.
כל הנוזלים. עוד לחיצה. התינוק מגיע.
החברה אומרת: זה בן.
אני חושבת: תודה ה'. אז עוד בן.
אחותי נכנסת לחדר בדיוק כשמניחים עלי את הרך הנולד.
אני נותנת לו לינוק.
החברה מגישה לי סידור פתוח ב"נשמת כל חי"
אני קוראת בשקט מרוגש.
כולי הודיה.
לידה שהסתיימה. חיים שמתחילים.
הודו לה' כי טוב.

כולי צמרמורות ודמעות!
איזה יופי! איזו קדושה!

<אמא נחה בהתעלות רוחנית....>

איזה יופי של סיפור..

מאחלת רק טוב לכל המשפחה...

סיפור מקסים! (הלוואי עלי...)
הרבה ברכות לבריאות, שמחה ונחת!

איזה יופי! איזו קדושה!

אין מילים. רק דמעות של התרגשות...

וואוו, מדהים.
תודה ששיתפת,
גידול קל ונעים.

באופן טבעי

באופן טבעי