סיפור לידת הבית החלומית של שלו

[אנונימי]

{אמא של דגיגונת
דף סיפור לידת בית,
דף סיפור לידה,
דף סיפור לידה במים,
דף סיפור אחים בלידה}

[אמא_של_דגיגונת*]

מאיפה להתחיל?
אפשר מהסוף – שלו גל נולד בלידת מים ביתית חלומית מלאת שמחה, צחוק ומוסיקה בחיק המשפחה. לא יכלתי לדמיין לידה כה מושלמת וקבלת פנים כזו טובה ושלווה לעולם.

[אמא_של_דגיגונת*]

ואפשר גם מההתחלה (זהירת, ארוך..) -
את נקודת ההתחלה אשים עוד לפני ההריון. חודש לפני שהריתי את שלו חוויתי הפלה. זה היה בשלב מאד מוקדם של ההריון, שבוע 5, יום לפני ערב פסח. היה חמסין בחוץ והתאמצתי שלא לצורך - התרוצצתי לקנות מתנות, לקחתי את הבכורה, נעמה (בת 4) לבריכה, וכנראה שהתייבשתי. התחלתי להרגיש כאבי גב והתכווצויות ורצתי הביתה לשכב ולנוח. ההתכווצויות עברו ולא היה ברור אם הכל בסדר או שהחלה הפלה. בערב פסח עצמו, כשכל המשפחה שרה ושמחה סביב שולחן הסדר התחלתי לדמם. בלעתי את הכאב והעצב ושמחתי עם כולם, אבל בתוכי הרגשתי עצב עמוק על האובדן. הניגוד הזה, בין שמחה לעצב, עוד יחזור בהמשך הסיפור.

שלא כהרגלי הלכתי לבדיקה אצל רופא כשבועיים אחרי ההפלה. בבדיקת אולטרסאונד הטכנאית ראתה שהכל בסדר וגם ציינה שיש ביצית יפהפה שעומדת לחרוג כל רגע מהשחלה. יש לי תצלום יפה של הביצית הזו, שעוד באותו ערב שלחנו לעברה את מיטב המטען הגנטי של השושלת, מצוידת בברכת תפילה. בלילה שאחרי חלמתי חלום בו אני מחזיקה כוס שקופה של מים, ולפתע אני מבחינה בנקודה אדומה בתוך המים, שמתחלקת לשתי נקודות אדומות, שמממשיכות ומתחלקות... וידעתי שהברכה נקלטה ושאני בהריון.

תקופת ההריון היא תקופה מופלאה בעיני. הגוף נותן לנו הזדמנות מיוחדת להתמודד עם רגשות, פחדים, וארועים לא פתורים מן העבר, ואנחנו יכולים להחליט איך ובאיזו צורה להתמודד איתם, אם בכלל. זה כמו תריסים שהיו זמן רב מוגפים שלאט לאט נפתחים. זו בחירה שלנו אם לעבור בהם או לא. בהריון עם הבכורה עברתי שפע תהליכים רגשיים וכל מיני מעגלים שהיו פתוחים נסגרו, ותהיתי מה יביא איתו ההריון הזה.

[אמא_של_דגיגונת*]

כשהייתי בת ארבע, בדיוק בגיל של הבכורה שלי עכשיו, עברתי חוויה קשה אל מול צוות של רופאים, שנתפסת עבורי עד היום כחוויה קשה של אונס. שכבתי על מיטה ודחפו לי צינורות לאיבר המין, וצעקו עלי לא לזוז, והכאיבו לי מאד. את אמא שלי הרחיקו לחדר נפרד, בו היא יכלה רק להביט עלי מעבר לזכוכית. זה נמשך נצח. צרחתי שיניחו לי ושיתנו לי ללכת אבל הם המשיכו. אמא שלי עמדה ממול חסרת אונים, בעצם עוברת גם היא סוג של אונס בעצמה. החוויה הקשה הזו תמיד היתה ברקע, ומעולם לא התמודדתי איתה באמת. אני חושבת שבגלל שהבכורה שלי עכשיו באותו הגיל, החוויה צפה ועלתה במשך תקופה ארוכה במהלך ההריון. הייתי קמה דומעת כל בוקר עם התמונה הזו של אמא שלי מעבר לחלון ותחושת חוסר אונים משתקת. לא כל כך ידעתי איך להתמודד עם זה והתחילו לעלות לי חששות שהחוויה הזו תהיה מרכזית בלידה.

את הבכורה ילדתי בלידת בית בלונדון, שם לידות הבית הן ממוסדות. בשעת הלידה התקשרתי למרכז והם שלחו לי מיילדת, מישהי שלא הכרתי לפני כן. זכיתי בלידה טובה ומאד לא התערבותית. מלבד בדיקת פתיחה אחת המיילדת נתנה לי ולבן זוגי עמית את המרחב שלנו והיינו בתוך עולם משל עצמנו. בהריון הנוכחי פתאום הייתי צריכה להתמודד עם מלאכת בחירת המיילדת. מכיון שכבר ילדתי לידה טובה בבית היה לי בטחון שאני יודעת ללדת לבד, מה שבעצם הקשה על הבחירה. כל מיילדת והיתרונות והחסרונות שעולים במפגש איתה, וזה בעצם רק בלבל אותי. בסוף בחרתי במישהי שגרה קרוב והנוכחות שלה היתה נעימה לי. כשסיפרתי לחברות על הבחירה התחלתי לשמוע סביבי סיפורים על מידת ההתערבות הרבה שלה בלידה וזה בדיוק לחץ לי על נקודות רגישות. התכוננתי להעלות את זה במפגש איתה והכנתי יחד עם עמית תוכנית לידה שכל כולה אמר "אל תגעי בי" בניסוחים שונים ומשונים. מיותר לציין שהמפגש איתה היה מזעזע. לא רק שהיא התעקשה שההתערבויות הן הכרחיות (כנראה עבור השקט המקצועי שלה) היא דיברה אלי בפוגענות ואמרה שהיא חושבת שכדאי שאקח מיילדת אחרת. בתחילה מאד נפגעתי ואחרי כן הבנתי שהיא בעצם נותנת לי מתנה. אמנם נותרתי בשבוע 33 ללא מיילדת ועם זכרון ילדות לא פתור, אבל עכשיו הייתי חייבת להתמודד עם השד הזה.

כמה ימים אחרי הפגישה הזו ראיתי בבאופן קישור להרצאה של כריסטיאן נורת'רופ שהוביל אותי לפתוח את ספרה "גופה של אישה תבונתה של אשה". בפרק של הריון ולידה נורת'רופ מספרת שמהנסיון שלה דוקא הנשים ש"יודעות איך ללדת" וש"אף אחד לא יספר להן", שמגיעות ללידה עם תוכנית לידה מפורטת וארוכה, דוקא הנשים האלה עוברות בדיוק את מה שהן מבקשות שלא יעשו להן ויוצאות עם לידה מאד התערבותית. היא מסבירה בספר שנשים כאלה מגיעות כשהשכל בפעולה מירבית וזה בעצם לא מאפשר ללידה להתרחש באופן טבעי. נפל לי אסימון כבד שהפחדים שלי בעצם מזמנים פתח לעצמם לקרות, ושבעצם אני צריכה לשחרר. אם אני מעוניינת בנוכחות מיילדת אני לא יכולה להכתיב לה מה לעשות אלא פשוט לסמוך עליה ועל הידע והנסיון שהיא מביאה איתה. עצמתי את העינים ודמיינתי לעצמי את הלידה שאני רוצה שתהיה לי. בדמיוני ראיתי מיילדת שיילדה נשים רבות, וכל הנשים האלה קשורות אחת לשניה במין שרשרת אנושית אחת. הרגשתי כבוד גדול שכל השרשרת הזו תתארח אצלי בסלון, והרגשתי פתאום רגש חזק של אהבה. ידעתי שאת הרגש הזה אני רוצה בלידה, ולא את הפחד והחרדה. עוד כמה שבועות עברו ואחרי עוד מפגש-שניים עם מיילדות הגעתי אל שרהלה, והרגשתי שהיא הכי מתחברת לי לתמונה הזו שדמיינתי לי בראש.

עוד תמונה שהיתה לי בראש זה לידה בחיק המשפחה. בתחילת ההריון דוקא חשבתי שאין מקום לנוכחות של הבכורה, ושזה רק יעצור אותי בלידה. כבר קבעתי עם אמא שלי שהיא תבוא לקחת אותה כשהלידה תתחיל, אבל כשהתייעצתי עם מיילדות (הרי יצא לי להפגש עם כמה וכמה מיילדות...) כולן אמרו שעדיף שהילד ישאר בבית מאשר שיוציאו אותו באמצע הלילה מהמיטה. התחלתי להכין את הבכורה ללידה, ראינו סרטים, דמיינו תרחישים, עשינו ביחד קולות של שאגות (המלצה מעולה של אחת המיילדות – להסביר שאמא שואגת כמו אריה חזק) ונכנסנו ביחד לבריכה. הכנתי גם את אמא שלי שיש מצב שנעמה תבחר להשאר ללידה ושזה אומר שגם היא תשאר. בתחילה היא הביעה חששות, ואחר כך אמרה שהיא תסתדר בכל מצב. נעמה הודיעה מראש שהיא תתעורר רק אחרי שהתינוקי יצא ובכך גם הבהירה שהיא לא מעוניינת להיות נוכחת. כמה שבועות לפני הלידה עלה לי רעיון שבמקרה והבכורה תתעורר במהלך הלידה, שהיא ואמא שלי יכינו ביחד עוגה, עוגת יומולדת לתינוקי. נעמה, הבכורה, התלהבה מאד מהרעיון, והכנו ביחד עוגה מתוך מחשבה שישאר להן להכין רק את הציפוי והקישוטים. העוגה חיכתה משבוע 38 במקרר, וכולנו המתנו יחד איתה.

[אמא_של_דגיגונת*]

חודש תשיעי הוא חודש מאתגר. בלידה הקודמת הספקתי רק לטעום ממנו מכיוון שאת הבכורה ילדתי בסוף שבוע 38. התכוננתי שוב ללידה לפני המועד, אבל השבועות חלפו ולא היה שום סימן שמשהו עומד לקרות בקרוב. כנראה ששידרתי לסביבה בכזה בטחון שאני הולכת ללדת לפני המועד שהתחלתי לשמוע את משפטי ה"נו, עוד לא ילדת?" עוד לפני שבכלל הגיע התאריך. הישראליות החמימה הזו היתה לי טובה עד גבול מסוים, וכשעברתי את התאריך הרגשתי ממש רצון להמנע מפגישה עם אנשים. התחלתי להרגיש את מלוא כובד ההריון רק בשבועות האחרונים של החודש התשיעי. כובד פיזי ממש לא הרגשתי, אבל כל מיני חרדות ופחדים החלו לזקוף ראש, הפסקתי לשמור על התזונה, שתיתי קפה ואכלתי שוקולד. ברקסטונים חביבים באו לבקר אותי כל ערב ונתנו לי תחושה מתעתעת שהנה זה מתחיל לקרות, עד ששתיתי קצת יין וחזרתי לישון. התחלתי להרגיש את התחושה הזו של "אני אף פעם לא אלד".

ביום שני, 40+4 להריון, אמא שלי באה לעזור בבית ולהיות עם הבכורה. בערך בסביבות חמש בערב קיבלנו את הידיעה שדוד של אמא שלי נפטר. עוד כששמעתי שהוא נכנס לאשפוז בבית חולים במצב קשה כמה שבועות לפני כן, אמרתי לאמא שלי שזה לא נדיר שלידה ומוות מגיעים ביחד, ושאולי זה יקרה יחדיו. אז כששמעתי על פטירתו ידעתי שה"שער נפתח" ושהתור שלי קרוב. בהמשך אותו הערב יצאתי לסיבוב הליכה ודיברתי עם חברה בטלפון. היא עצמה ילדה לפני מספר שבועות בלידת בית ורציתי לשמוע את סיפור הלידה. אצלה התחילו צירים באחת בלילה בשבוע 40+5. כנראה שלקחתי את הסיפור שלה ברצינות כי כמה שעות אחר כך, בדיוק באחת בלילה, התחילו לי צירים. תזמון הצירים הראה שהם מגיעים כל 4-5 דקות, ושתיית כמה לגימות יין הראו שהפעם זה על אמת.

שרהלה ואמא שלי הגיעו בסביבות 3 לפנות בוקר, ומצאו אותי ואת עמית בסלון, אני עם צירים תכופים מאד (לא מדדתי אבל זה הרגיש כמו כל דקה-שתיים) ועמית מנסה למלא את הבריכה. בכל ציר עמית בא לתמוך בי בגב ואני עושה נענועי אגן ונשיפות. נענועי האגן היו לי טובים והרגשתי שהצירים ממש מכריחים אותי לנוע. כמו בתרגולי הטאי צי העברתי משקל מרגל לרגל ועשיתי צורות של שמונה עם האגן. בטאי צי עובדים על הובלת הכח מהאגן מטה, אל האדמה, וכאן ממש הרגשתי שאני מעבירה את הכאב מטה אל הרצפה. בסביבות ארבע נעמה, הבכורה, התעוררה והגיעה בבכי אל הסלון. מהרגע הזה חששתי. בלי לחשוב יותר מדי החזרתי אותה לחדר וניסיתי להרדים אותה. זה בטח היה מחזה הזוי – אני מנסה להניק תוך כדי צירים ועמית יושב מאחורי לתמוך בי בגב. לקח לי שני צירים לקלוט שזה לא עובד ואמרתי לבכורה שאנחנו בלידה ושהיא יכולה לבחור בין לחזור לישון, לראות סרטים בחדר או להכין עוגת יומולדת עם סבתא. נעמה זינקה מהמיטה ואמרה "אני רוצה להכין עוגה עם סבתא" ורצה למטבח. תחושת הקלה גדולה לי ולכולם, אפשר גם להפסיק ללחוש.

חזרנו להעביר צירים בסלון וברקע נעמה וסבתא צוחקות, ממציאות חרוזים ומספרות בדיחות. בהפסקה בין הצירים אני שומעת אותן ומתחילה להתפוצץ מצחוק, שרהלה ועמית רואים אותי צוחקת וצוחקים גם הם. את זה לא יכלתי לדמיין, כזה צחוק ואווירת שמחה בלידה. בנתיים אמא שלי גם מתחזקת את סירי המים החמים שעל הכיריים והבריכה כבר די מלאה. אני מתלבטת אם להכנס ושרהלה אומרת שזה הזמן. היא כמובן צדקה והמים נעימים לי מאד. במים אני כבר פחות יכולה לעשות סיבובי אגן, ואני עוברת לפאולה - כיווצי שפתיים ועיניים, תנועות עם הידיים והאצבעות וסיבובי ראש. שרהלה גם מנחה אותי להוציא "ששש" במקום להוציא קולות והעצה הזו טובה לי מאד וחוסכת לי כוחות. במהלך ההריון תרגלתי הוצאת "ששש" עם שפה עליונה מופשלת, מה שעזר לי עם רגישות שהחלה ליד הטבור וחסך לי היווצרותו של בקע טבורי. אני ישר מתחברת לתרגיל שליווה אותי בהריון וזה מרגיע אותי כמו איזו אמירת מנטרה. הצירים החלו להיות מאד כואבים ובכל ציר עמית מניח עלי ידיים מאחור ושרהלה נותנת לי יד מקדימה. זה נראה לי שלב ארוך מאד ואני כבר מחכה ללחיצות שמבוששות לבוא. אני מתחילה להתעייף ולחשוש שאולי אני לא מצליחה להגיע לפתיחה מלאה או שהתינוקי תקוע. בהריון לא השתמשתי בשמן שקדים ולא באפי-נו כי אני מאמינה שזה איזור שנועד להמתח מעצמו, אך החששות גרמו לי לבקש משרהלה לשמן אותי כשהתינוקי יתחיל לצאת. עצם זה שהסכמתי מראה עד כמה הרגשתי בנינוחות עם הסיטואציה ועם המלווים. כל כך פחדתי מהתערבות, ולא דמיינתי שבסוף אבקש אותה מרצוני.

צירי הלחץ הגיעו ואחרי לחיצות ספורות הראש בחוץ, ולי שורף שורף, נושמת נשימות מהירות וממתינה נצח עד לציר הבא, והנה הוא בחוץ. תינוקי גדול, 4.05 קילו וזוג לחיים שמנמנות, יצא עם יד לצד ראשו והותיר את אמא ללא אף קרע למרות הנתונים המרשימים. נולד לו בשלווה ביום שלישי פעמיים כי טוב, לפנות בוקר, ב-5:49, בדיוק עם הזריחה וציוצי ציפורים ראשונות. שלו גל נולד בלידת מים ביתית חלומית מלאת שמחה, צחוק ומוסיקה בחיק המשפחה. לא יכלתי לדמיין לידה כה מושלמת וקבלת פנים כזו טובה ושלווה לעולם.

[אמא_של_דגיגונת*]

נעמה וסבתא מצטרפות בשירת "היום יום הולדת", עם עוגת יומולדת מפוארת בצורת רכבת, מקושטת בסוכריות צבעוניות, בננות, תותים ונטיפי אהבה והתרגשות. נעמה משמיעה שיר שהיא בחרה לשים לתינוקי כשהוא יוצא, שיר מתוך הסדרה "קרוסלה", בביצוע חוה אלברשטין וצוות קרוסלה:

כּוֹכָב נוֹפֵל
מילים: לאה נאור
לחן: קובי אשרת
מבצעים : חוה אלברשטיין וצוות קרוסלה

בְּעֶרֶב שֶׁכָּזֶה, בְּעֵרֶך כְּמוֹ עַכְשָו
כְּדַאי לְהִסְתַּכֵּל אוּלַי יִפּוֹל כּוֹכָב
כִּי אִם פִּתְאֹם יִפּוֹל כּוֹכָב קָטָן, בּוֹעֵר,
תַּחְשׁוֹב עַל מִשְׁאָלָה וּתְבַקֵּש מַהֵר.
...
http://www.naorlea.co.il/page.asp?id=3

המשכנו ככה לשמוע את הדיסק של קרוסלה והייתי עם שלו עוד כשעה במים כשכל המשפחה מסביבנו. פשוט חלום.
שרהלה ואמא שלי עזבו יחד בתשע בבוקר, ואמא שלי המשיכה ישירות מהלידה ללוויה של דוד שלה. שוב שמחה ועצב התערבבו להם יחדיו.
במשך ההריון ליווה אותי שיר של שלמה גרוניך שהוציא ממני כל פעם דמעות והיה "השיר של ההריון" עבורי. איכשהו ידעתי מראש שלידה ומוות אחוזים זה בזה וזה ריגש אותי מאד, ועכשיו עוד יותר:

"פתח לי שער", אתה אומר,
ונושא עיניים למרומים.

רגליך על הקרקע
וראשך שט בעננים.

את חיי אבלה בשמיים
כך אמרה הציפור,
ועל הארץ אדע את מותי.

האדמה תפתח לי כשער,
הוסיפה הציפור,
ואחריה רק נעילה.

רגעי הקסם של הלידה עוד ממשיכים וכולנו עדיין ב'היי' גדול. החיבוקים שאנחנו מקבלים מהחברים מסביב, האוכל החם והמזין שמגיע והעזרה עם נעמה מחממים לנו את הלב. לא חווינו את החיבוק העוטף הזה כשילדנו בניכר, ועכשיו זה בא לנו מאד במקום ונותן לנו תחושה של בית וקהילה.

תודה ענקית לאמא שלי, האמא הכי ג'דה בעולם, שאני תמיד יכולה לסמוך עליה.
תודה לשרהלה, שהיתה גדולה מהחיים, ותמכה בי ונתנה לי תחושה טובה ובטחון בעצמי.
לעמית האחד והיחיד שתמיד יודע להיות שם בשבילי, בלי מילים.
לנעמונת על הצחוק ושמחת החיים, והבגרות המדהימה שאת מגלה תמיד.
לכל החברות והחברים שתמכו ותומכים כל כך ומפנקים אותנו אחרי הלידה.

[עמית_גל*]

ותודה לדנה (עכשיו כבר אמא של שני דגיגונים), האישה הכי מדהימה שיש, האמא המופלאה, והאדם שמראה לי יום יום שעוצמה ורגישות הולכים ביחד, יד ביד

[אמא_ללי*]

דנה אהובה, כמה מרגש ומפעים לקרוא את הסיפור שלכם.
מחכה כבר לפגוש בקרוב את שלו ואת נעמונת המקסימה שעכשיו היא אחות גדולה....
הרבה חיבוקים לכולכם

[עולם_חדש_מופלא*]

איזה סיפור מרגש! מזל טוב

[עדי_ל*]

תודה ששיתפת בסיפור הלידה המרגש והמקסים.
מזל טוב, המשיכו לשמוח , לצחוק ולאהוב.

[נטע_ש*]

דמעות... איזה יופי
מזל טוב

[קרו_נה*]

ממש ריגשת אותי עם הסיפור שלך....
מדהימה
שיהיה שפע של שמחה צחוק ומוסיקה
מזל טוב

[אורלי_נ*]

אני בוכה, לקרוא את הסיפור זה, ועוד שבוע וחצי אחרי לידה... גמרת אותי
שתהיו בריאים, וביתכם וחייכם ימלאו אור שלווה אהבה וצחוק
מזל טוב

[אמא_של_דגיגונת*]

תודה על התגובות @}
רק בקריאה נוספת אני מבינה שלא מצאתי את הזמן להתאבל בכל זה. מחכה לנחות מה"היי" ולעבד את מה שקרה.
אני יודעת שהיה לו חשוב "למות בכבוד", מה שלצערי לא קרה בסוף עם כל התערבויות בית החולים. מקווה שהלידה הביתית והשלווה מהווה איזה שהוא תיקון לחוויה הפחות נעימה שלו.

[גילית_ט*]

סיפור מקסים ממש מעורר דמעות, איזה יופי, מחכה לראות את כולכם

[פלוני_אלמונית*]

דנה, כל כך הרבה חוויות מרגשות, אני מתרגשת לקרוא. היכולת שלך לשתף ולתת מילים לדברים, בשילוב עם הפתיחות, נוגעים בנקודות עמוקות אצלי. החכמה שלך מעוררת השראה ואהבה.
כל כך נפלא שישבת לכתוב "על חם"
המשך אנרגיות של שמחה ואהבה
ובינתיים קבלו חיבוקים ונשיקות ממרחק

[דפנה_שטרן*]

זאת אני. משום מה הופעתי כפלונית אלמונית

[קרן_שמש_מאוחרת*]

המון המון מזל טוב. איזה סיפור לידה! ואיזו משפחה! מעורר השראה.. נשמע שגדלת להיות ג'דה לא קטנה בעצמך עוד יותר סקרנית עכשיו לפגוש את הגירסה הבוגרת. מברוכ וכל הכבוד. באמת באמת מרשימה הדרך שלך. @}

[אמא_של_דגיגונת*]

תודה דפנה וקרן שמש המילים שלכן מרגשות אותי מאד...

[ולריה_י*]

וואו איזה מרגש, איזה כיף לך ולשלו! גם לבן שלי קוראים שלו, וזה הצליח, הוא שלו-שלו, שלוה פנימית כזאת יש לו...
הרבה בריאות ואושר!

[ההולכת_בדרכים*]

מרגשת מההתחלה ועד הסוף, מהביצית והתפילה ועד הזריחה והעוגה, מהסיפור של הילדה ועד התובנות של האישה...
פשוט סיפור קסום ומעורר השראה @}
מזל טוב!!!

[אינדי_אנית*]

אני לא מכירה אותך אבל ריגשת אותי ממש.... איזה סיפור מדהים!
המון המון מזל טוב@}