סיפור לידת הבית של שחר

[אנונימי]

_{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים, דף סיפור אחים בלידה}

[בז_מצוי*]

שחר נולדה בלילה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בלידה אינטנסיבית ומהירה. בבית. ולמרבה הפלא אפילו במים.
כבר יומיים קודם היו צירים חלשים שהופיעו ונפסקו, הם היו כלכך נמוכים שפירשתי אותם כהשתרשות שלה כלפי מטה, ולא קראתי להם צירים (ציפיתי לכאלו שמתחילים בגב ומקיפים את הבטן, כמו שהיו בלידות הקודמות, אבל אנחנו יודעות שכל לידה שונה ...) בדיעבד אני יודעת שההשתרשות כזו הייתה לי גם בשבוע 36, אז גם חשבתי שהיא רק משתרשת, אלה שזה היה בתחילתו של יום עבודה שהיה אמור להיות מאוד קשה ללא רגע של ישיבה, ובאינטואיציה טובה והקשבה לעצמי עצרתי הכל, התיישבתי וקראתי לבנות מהמשרד שיחליפו אותי, נסעתי הביתה לנוח להרים רגליים ואגן ולדבר איתה שעדיין לא הגיע הזמן... וגם עשיתי דיקור...
בערב שוב הרגשתי אותה משתרשת- מין לחץ כלפי מטה, כאילו מתחילה פתיחה בלי הצירים שדוחפים מעל התינוקת. עם כל ציר כזה התחלתי לרקוד ולהתנועע בחוסר שקט בפלג הגוף התחתון. כברהרגשתי שזה ממש קרוב. בן זוגי שאל אם נראה לי שאצליח לישון הלילה. לקראת עשר הלחיצות נחלשו, עישנו איזה קטנה, ואחר כך עשינו סקס, ערב שיגרתי, ב24.00 נכנסתי למיטה, כמה דקות אחר כך זיו התעוררה, חיבקתי אותה ושתינו נרדמנו. ב24.30 התעוררתי מציר שזרק אותי מהמיטה, וכנראה העיר גם אותה כי היד שלי עוד הייתה מתחתיה. אלה היו אותם צירים נמוכים רק בעצמה הרבה יותר חזקה (אם עד אז אלה היו צירים הרמה של1-3 בבת אחת זה נהייה 10)
אחרי דקה עוד ציר.
חיכיתי לציר השלישי תוך שאני נעה בחדר, יותר מקפצת מרגל לרגל ומסובבת את האגן בשמיניות שאינן בשליטתי בכלל. בשלישי, שהגיע אחרי דקה נוספת כבר הערתי את בן זוגי (שילך להרגיע את זיו) עידכנתי אותו והתקשרתי אל שרה לה המיילדת, היא ביקשה שאתקשר כשאני חושבת שהיא צריכה לצאת, אחרי שלושים שניות הגיע הציר הבא וחייגתי אליה שוב, בקושי מצליחה להגיד לה "צאי" . היא הזכירה לי לנשום אבל אני עם כל ציר תיפסתי על הכורסא כשכל ברך שלי על משענת מרגישה איך אני נפתחת עוד ועוד , ממש תיפסתי על הקירות... עם כל הפוגונת נעמדתי וזזתי בחדר, מארגנת את מה שצריך. במקביל בן זוגי ניסה להרדים שוב את זיו, אחרי שבפעם השלישית הוא הרדים אותה והיא התעוררה שוב (ובכל פעם שהיא ישנה קצת הוא מוציא את הבריכה, מחבק אותי ואני נתלת עליו לאיזה ציר אחד, עושה לי קצת מסג' בגב התחתון ושוב רץ אליה,) זרקתי לעברו שיגיד לה שאמא יולדת כי היא מרגישה, הוא אמר לה והיא מיד נרגעה והתבוננה מתוך ידיו על הנעשה.
כשהיא קצת נרגעה והתישבה על הספה הנמוכה ממול בן זוגי התפנה למלא את המים בבריכה, שרה לה הגיעה, (בסביבות אחת ורבע) ומצאה אותי בדיוק בפוזה שהיא מצאה אותי כשהגיעה בלידה של זיו, על הבירכיים עם הידיים על כדור הפיזיו אוחזת בכיסא האוכל (אז גם סיימתי את הלידה באותה תנוחה...) . מיד כשנכנסה הזכירה לי לעשות ש' עם כל נשיפה, מה שעזר לי מאוד למקד את עצמי, להשקיט את הגוף והכאב.
תוך דקות אחדות, כשהיו כ20 ס"מ מים בבריכה היא הזמינה אותי להכנס למים. תוך שהיא תומכת בי נכנסתי למים ומיד היתה הקלה בעצמת הלחץ.
בן זוגי ישב ממול לבריכה על הספה הנמוכה מחבק את זיו, החדר היה חשוך למדי, והוא קם לצלם כמה תמונות לצורך זה הדליק למספר דקות את האור, בינתיים היא התעוררה כבר לגמרי.

[בז_מצוי*]

זיו שכבר היתה ערנית לגמרי קמה לראות מה קורה נעמדה מאחורי- בדיוק הייתה הפוגה קטנה בין הצירים ואני נשענתי אחורה לנוח, היא נעמדה מאחורי ליטפה אותי בעדינות וגם אמרה משהו על זה שהתינוקת יוצאת לי מהבטן.
בצירים הבאים שרה לה אמרה לי לשים את היד, להרגיש את הראש, קצת התפלאת- מה, כבר? הורדתי יד למטה והכנסתי אצבע פנימה- הראש עוד סנטימטר או שנים בפנים, פלומתי משהו. הצירים מתחו אותי מאוד. בעזרת הש' המתארכת פלג הגוף העליון נשאר יחסית רגוע ורוב הזמן הצלחתי לא לדחוף. כשכן דחפתי שרה לה הפנתה את תשומת ליבי לכך, והפסקתי (זו הגדולה של מיילדת טובה, שיודעת להגיד במילה אחת את הדבר הנכון ברגע הנכון). למרות כל הש' והשאיפות לשאנטי וללידה רגועה (...ממש רגועה...מנטאלית הייתי אמנם רגועה אבל בגוף,
לא רגועה ולא נעלים) באחד הצירים היותר קשים, אולי כשיצא הראש, נפלט לי "אוי וי" פולני- שאומר שלא משנה כמה אני אדחיק ואתכחש למוצאי, ברגע האמת הגנים יוצאים החוצה...
ואז הרגשתי את חצי הראש בחוץ ונחתי מחכה לציר הבא, ממששת את הראש השעיר במים ופתאום מצאתי קצה של אוזן קטנטנה...
בציר הבא היא החליקה החוצה ואני תפסתי אותה (אולי גם שרלה שמה יד, לא שמתי לב) , היא עזרה לי להתישב אחורה כשהקטנה עלי.

[בז_מצוי*]

בשעה 1:50 היא נולדה ואני תפסתי אותה במים והעלתי למעלה.
ישבתי במים עם הגוזלית עלי, זיוי מעבר לכתפי, בן זוגי גם ליד. חבל הטבור היה קצר כך שלא יכולתי יותר מדי להרימה, היא הייתה שקטה, נשמה אבל לא מספיק טוב לפי שרה לה, ששיפשפה לה קצת את הגב, היא גם היתה קצת חיורת. לא נלחצתי, ידעתי שתיהיה בסדר, הייתי מאושרת. אחרי מספר דקות זה הסתדר.
הנקתי אותה. בהתחלה היה להקצת קשה לתפוס ואכלה לא בהתלהבות.
ציר נוסף אחרי עשר דקות אולי יותר, והשיליה יצאה (אז שרה לה אמרה שאני יכולה ללחוץ...) כשזו צפה לה לידנו בסיר נירוסטה יכולתי קצת לשחק עם הקטנה במים.
אחר כך שרה לה העבירה את הקטנה אל בן זוגי ואת השיליה לידו ועזרה לי לצאת מהמים ולעבור לספה הנמוכה (מיטה זוגית שהוסבה לספה)
, כשישבתי בנוח בן זוגי החזיר לי את הקטנה שחזרה לינוק (בקצת יותר מרץ...) הוא וזיוי לידי ו...גם הסיר עם השיליה. עוד ישבנו ודיברנו קצת תוך ששרה לה ממלאת טפסים.
חבל הטבור כבר הפסיק לפעום.
בן זוגי רוקן את הבריכה, וחזר אלינו.
שרה לה חיטאה את החוט עבור חבל הטבור בסיר על האש ואחר כך באה לקשור ולחתוך. בן זוגי לא רצה לעשות את זה בעצמו.
ההתכווצויות של הרחם, תוך כדי הנקה, היו חזקות מאוד והכאב הקרין לי לאורך כל רגל שמאל ובעיקר לשריר של הירך. לעומת הכאב הלא כל כך נורא והמבורך של הלידה, זה היה פשוט סיוט. שרה לה עיסתה לי את המקום וזה בהחלט הקל קצת אבל המשיך להקרין גם לגב התחתון.
ב5.30 אחרי שסיימה לינוק, שרה לה נפרדה מאתנו ואנחנו, הבנות, (כמו שזיו ציינה) נשארנו לישון על הספה, שחר בצד אחד שלי וזיוי בשני. בן זוגי חזר למיטה הגדולהב6:30 נורי (5.5) , שבלילה ישן כל כך חזק ששום דבר לא מעיר אותו, התעורר וכשגילה שאנחנו לא במיטה, בא לחפש אותנו והבין מה קרה, הוא העיר קודם את זיו שמיד התעוררה מלאת אנדרנלין. כשפקחתי עיניים הם היו חבוקים לידי מצחקקים...
"מזל טוב אמא" הוא אומר לי..."זו בת?" הוא שואל לודא.

---

עוד בלילה בן זוגי שלח מיסרונים להורינו, שהם לא ממש שמו לב אליהם, בשלב מסויים התקשרנו להורי שיבואו להגיד מזל טוב ויקחו את הילדים לאכול ארוחת בוקר, אחר כך הם רצו ללכת לגן ולספר לח'ברה...
אחרי שהלכו מהבית חזרתי לישון. בן זוגי הלך לעשות כל מיני סידורים- קניות, כביסה...בצהרים הוא חזר לנסות להשלים קצת שינה עד ארבע שאוספים את הילדים מהגנים.
זיו היתה בהיי כל היום הזה ואי אפשר היה לראות עליה שלא ישנה רוב הלילה, בערב הורי הציעו שהיא תבוא לישון אצלם והיא הסכימה ברצון- הקטינטין שלנו גדלה ובגרה מאוד בלילה הזה, עכשיו יש לנו את קטינטין הגדולה- זיו (2 וחצי), וקטינטין הקטנה.
יום למחרת כבר חזרו לי קצת הכוחות והייתי מוצפת אושר, בכלל אופוריה בכל הבית.
במהלך ההריון לא הצלחנו לחשוב על שמות ועזבנו את זה, אמרנו שכשתצא היא כבר תגיד לנו. נורי היה שותף לחשיבה הזו כל הזמן, ואפילו הביא כמה רעיונות לא רעים בכלל.
אבעה ימים אחר כך הסכמנו על השם- שחר.

[בז_מצוי*]

בלידה שחר שקלה 3,420 ק"ג . יצאה עם כפות רגלים גדולות ואצבעות ידים ורגליים ארוכות ורזות פלומת ראש שחורה. שלושה ימים אחר כך היא שקלה כבר 3,500 ואצבעותיה התמלאו.

[יעלי_לה]

מקסים! מזל טוב!

[בהירות*]

תודה על ההשראה!!
המון ברכות
בריאות ושמחה
מאחלת לי גם ,בקרוב .
הרבה אהבה

[טדליק_נהנאנע*]

וואו, מזל טוב, איזה יופי!
מעורר השראה.

[רחל_ברמן*]

מזל טוב!


הולכת לתייג

[מי_מה*]

איזה יופי של סיפור לידה. כל הכבוד לכן (וגם לבחורים שעזרו כל אחד בדרכו) @}
(מבטיחה אחד אמיתי בימים הקרובים)