עוברת אורח מהגגת

אנונימי

דף בלוג שתחילתו הועברה לדף התחלת עוברת אורח מהגגת (שם שעכשיו נראה לי קצת עילג, אבל אני לא יודעת לשנות שמות דפים, אז נישאר עם העלגות. גם זה שיעור...)

{כיוון שחיינו מתחלקים לימים שלפני עירית לוי ולימים שמ עירית לוי ואילך, נפתח את הבלוג בדיון שעבר הנה מדף הבית של עירית לוי והתחיל משהו חשוב וגדול:}

מעניין אותי לשאול אותך: כתבת בראש הדף שבתהליך האימון האישי אנחנו מסמנים מטרות, חלומות, ויעדים,
ומה אם הבעיה היא העדר מטרות, חלומות ויעדים?

עירית_לוי

ומה אם הבעיה היא העדר מטרות, חלומות ויעדים?
מטרה זו מילה גדולה.
השאלה החשובה בעיני היא לאו דווקא מה המטרה שלך, אלא מה את רוצה?
מה את רוצה עבור עצמך? עבור החיים שלך?
יכול להיות שהדבר הראשון שאת רוצה הוא ליצור מצב שבו את באה במגע ראשוני עם הרצונות שלך. יודעת מבפנים, בתחושת בטן (ולא מהשכל) מה את רוצה. מה זה הדבר הזה שאת כמהה לו יותר מכל.

אני מאמינה שכל אחד יש תשוקה פנימית כלשהי, כמיהה למשהו, אנרגיית חיים שמצויה בתוכו וששואפת לבוא לידי ביטוי.
לא תמיד יש מספיק פניוּת ושקט בראש כדי לדעת מה זה הדבר הזה.
לפעמים יש בלבול בין מה אני רוצה לבין - מה שמצופה ממני, או מה ימצב אותי "נכון", או מה יתגמל אותי חברתית או רגשית,
ולפעמים אין בכלל לגיטימציה לתת מקום וחשיבות וכבוד ל-מה אני רוצה.

את הדברים שבני האדם רוצים אפשר להגדיר ולמדוד במדדים חיצוניים (ואז קוראים לזה מטרות, חלומות ויעדים), כמו להתחתן, להקים משפחה, לסיים תואר, להקים עסק, להשלים עם אמא וכו' וכו'.
ואפשר גם להגדיר ולמדוד אותם במדדים פנימיים.
המדדים הפנימיים קשורים לתחושה של חופש, לשחרור מדפוסים כובלים למינהם, לחוויה של שמחה, לחוסן פנימי, ליציבות רגשית מול טלטלות החיים.

כשמישהו בא אלי ומבקש ממני לעבוד איתו למשל על יצירת זוגיות,
אני מציעה לו לא להסתפק בלעשות וי על המטרה הזאת שהיא מטרה שעל פני השטח (מבלי להמעיט בערכה כמובן

),
אלא לבדוק ולזהות לאט לאט גם מהי הכמיהה הפנימית. מהי המטרה שקיימת אצלו מתחת לפני השטח, שאם היא תתממש אז סביר להניח שיצירת זוגיות בכלל לא תהיה בעיה ותקרה באופן טבעי והרמוני מבלי שהוא יצטרך להאבק ולהפעיל שרירים.

כי אם למשל הכמיהה העמוקה שלו היא ליצור לעצמו חוויית חיים של "אני ראוי ובעל ערך",
והוא יעבוד רק ברובד העליון של איך אני מוצא בת זוג, אז מאוד יכול להיות שהוא יצא לפגישות, יצליח ליצור טקטיקות מוצלחות ו...יתחתן.
כלומר הוא יכול ליצור לעצמו זוגיות אבל לא להיות בהכרח מאושר.
כי מה אולי מה שיעשה אותו באמת שמח (ואת הזוגיות שלו יותר שמחה) זה אם הוא יתחיל לחיות את החיים מתוך חוויה של ערך עצמי.

מקווה שזה ענה לך.
אם לא, תגידי

.

גם אני מאמינה שכל אחד יש תשוקה פנימית כלשהי, כמיהה למשהו, אנרגיית חיים שמצויה בתוכו וששואפת לבוא לידי ביטוי.
רק שעוד לא מצאתי את שלי, וזה קצת מחרפן אותי. באמת, לא אכפת לי מה זה יהיה, אני לא צריכה שזה יהיה משהו שמתפרנסים ממנו דווקא, רק בא לי להרגיש את ההתלהבות שאני רואה אצל אנשים אחרים, את הנחישות והמסירות שיש להם לרעיון, ליוזמה, לדרך, למטרה, לתחום עניין.

מצטערת על ההשתפכות הזו בדףבית שלך, פשוט קראתי את מה שכתבת והתחשק לי לדפוק את הראש בקיר...

עירית_לוי

רק שעוד לא מצאתי את שלי, וזה קצת מחרפן אותי.
אם תרצי איזו שיחונת אינטרנטית קטנה פה כדי להתקדם עם זה תגידי. בכיף.

(אה, ואין לך מה להצטער. חופשי...

).

מאד רוצה.
(שעות התפתלתי סביב הניסוח, עד שהבנתי שזה מה שאני רוצה לומר)

עירית_לוי

טוב, יש לי תחושה שזה קשור איכשהו לשאלת הלגיטימציה שיש לך כלפי הרצונות שלך.
למידת החופש שלך יש לך לִרצות, ממש להתפרע עם הרצונות שלך.

מה דעתך?
תגידי לי מה עולה לך בתגובה לזה ונראה איך ולאן נקח את זה.

בנוסף,
כדי להציף באיזור הזה כמה דברים וכדי לבדוק אם אנחנו בכיוון,
אני רוצה להציע לך לקחת דף (הוא יהיה לעינייך בלבד. אח"כ את יכולה לגנוז אותו), לרשום בראשו: "אני רוצה",
ולהתחיל להכין רשימה ארוכה ארוכה ארוכה של כל מה שאת רוצה.
הכוונה היא שתכתבי כל רצון או צורך שלך. בכל התחומים וההיבטים של החיים. רצונות וצרכים רגשיים, אינטלקטואליים, גופניים, מיניים, רוחניים, גבוהים, נמוכים. ה-כ-ל.
כל מה שעולה זה טוב. הכל מותר, הכל בסדר, הדף מסוגל להכיל הכל.
זה יכול להיות מאכל כלשהו וזו יכולה להיות חווויה או התנסות.

תבקשי מעצמך לכתוב מ"הבטן", לא מ"השכל", תשתדלי לכתוב בלי מסננות, פשוט תשפכי הכל על הנייר, אל תדסקסי עם עצמך מה אפשרי או מה ריאלי או לא, פשוט תכתבי.
יכול להיות שבהתחלה זה יבוא בטפטופים, את יכולה להניח לדף ולחזור אליו, את יכולה להישאר עם השאלה פתוחה באוויר ואולי תשובות יתחילו לנחות לך במקלחת או תוך כדי נהיגה.
הכוונה היא שתהיי ממוקדת לאיזה זמן בשאלה - מה אני רוצה?

גם אם עולים מעצורים זה בסדר,
כי ברור שישנם כאלה,
וכי הכוונה כאן היא בעיקר לבדוק ממה הם עשויים,
זה לא שהתרגיל יכול כן להצליח או לא להצליח, הוא כולה טריגר למשהו.
(אה! גם אם עולה בך התנגדות חזקה לתרגיל ואת לא מצליחה להכין רשימה, תגידי. כי גם ההתנגדות והדרך שבה היא תעלה זה מידע חשוב שאפשר להתחיל איתו. אוקיי?)

התגובה המיידית שלי היא: מה אני נכנסת לה לדף בית, מה אני מעיקה עליה, אולי להציע לה להעביר את זה לאנשהו, אבל כבר יש לי בלוג אז מה פתאום שאני אפתח עוד דף התבחבשויות בבאופן, לעזאזל זה המקצוע שלה למה היא צריכה לעזור לי ככה בחינם רק כי נכנסתי אליה עם שאלה, לא נעים, לא נעים, לא נעים.

אבל אני אנסה את העניין עם הדף. נראה מה יקרה.

עירית_לוי

[טוב, הערת סוגריים: אני מבינה אותך. מכירה את הרגשה, ובאותה נשימה מיד מיד מיד אומרת לך, שתדעי:

זה לא סופני. אפשר להיגמל מזה, מהתחושות האלה. יש אור בקצה - בדיוק בגלל זה ולשם כך אנחנו מדברות פה.
תרגישי ממש נוח ונעים מרגע זה ואליך עם השיחה הזאת, אוקיי? הרי אני זאת שהצעתי לך אותה אחרי ששאלת את השאלה .
כמו שאת רואה את לא היחידה שאני מדברת איתה בדפי באופן. השיחות האלה, ביחוד כשהן יוצרות שינוי ממשי, הן מה שאני אוהבת לעשות. הן זכות בשבילי. על אמת.
אפשר לקיים אותה איפה שתרצי, כאן, או בדף אחר, או בדף חדש. רק תגידי.
שבת שלום. מחכה לשמוע מה היה במפגש שלך עם הדף וגם אם את מתחברת לנושא הראשון שהעליתי של שאלת הלגיטימיצה לִרצות.]

אז ככה:

כתבתי את הדף. זאת אומרת, כתבתי איזה שלושים ומשהו דברים, ומכולם הדבר שהיה הכי חזק היה "להפסיק לפחד".
חוץ מזה יצא שכתבתי המון דברים פיזיים, כמו לרוץ ולקפוץ ולשחות ולרקוד ולעשות סנובורד ולקפוץ על טרמפולינה ולעשות יוגה.
אגב, לא הקדשתי לזה המון זמן. להמשיך?

מתחברת לגמרי לנושא של חוסר לגיטימציה לרצות.
בכל פעם שאני קוראת סיפור של מישהו אחר אני מתחרפנת מאיך אנשים לא מעזים להיות מי שהם רק בגלל שאיזשהן מוסכמות אוסרות עליהם, אבל כשזה מגיע אלי אני ישר מתקפלת בפני המוסכמות הפנימיות שלי, בלי שהנושא בכלל עולה לדיון, בלי שאני מאפשרת לעצמי לומר שיש כאן משהו שיכול להיות שנוי במחלוקת.

טוב, זהו, אני נכנסת ללופים. כבר הבנתי שזה שאני יודעת לנסח נורא יפה את הבעיות שלי לאו דווקא אומר שאני מתקדמת בדרך לפתור אותן. לפעמים נדמה לי שזה אפילו הפוך.

מותר להתערב?
גם אני קיבלתי שיעורי בית כאלה לפני כמה חודשים. כמוצאת שלל רב התיישבתי לכתוב את כל הגברים שאני רוצה לעשות ויעשו לי טוב, ואחרי כמה זמן גיליתי שרוב הרשימה מלאה סידורים ומטלות של הבית והמשפחה, ושמה שיעשה לי טוב יהיה העובדה שעשיתי עליהן וי.
מצב קשה, לא?

כמוצאת שלל רב התיישבתי לכתוב את כל הגברים שאני רוצה לעשות ויעשו לי טוב
כן, גם אני כתבתי את כל הגברים שאני רוצה לעשות.

<פרויד עשה את היומית שלו>

מזכירה לעצמי את הדף רוצה אבל פוחדת שכתבתי לפני שנתיים ומשהו.

(שם מטעה, כמובן. גם שם המסקנה היתה שאני לא מצליחה לדעת מה אני רוצה.)

פרויד עשה את היומית שלו כשסידר את המקלדת העברית, כנראה.
<קרצייה אמיתית את>

כמוצאת שלל רב התיישבתי לכתוב את כל הגברים שאני רוצה לעשות ויעשו לי טוב
הייתי בטוחה שזה מה שהתכוונת לכתוב, בחיי ובתום לב. ומיד הרגשתי קצת מפגרת כי לא יכולתי לחשוב על המון גברים שהייתי רוצה לעשות.
אלמלא עו"א שהכניסה את פרויד לרשימה (של הגברים שהיא היתה רוצה לעשות, כנראה. יש כאלה שהטעם שלהן קצת... אנכרוניסטי. מה לעשות) לא הייתי שמה לב כלל שיש פה ענייני הקלדה מאכזבים ותו לא.

_{בשבילי להתכתב עם אנד לוסיה על סקס זה כמו שהיה לפני שש שנים לדבר איתה על ילדים. וראו זה פלא: היא התחילה לעשות ילדים ואתן התחלתן להתכתב איתה על סקס}

עוברת, כתבת:
בא לי להרגיש את ההתלהבות שאני רואה אצל אנשים אחרים, את הנחישות והמסירות שיש להם לרעיון, ליוזמה, לדרך, למטרה, לתחום עניין.

וגם:
הדבר שהיה הכי חזק היה "להפסיק לפחד"

לא בטוחה שיש לי משהו מעניין להגיד על זה, רק רציתי לשים את שני המשפטים האלה אחד ליד השני.

כמוצאת שלל רב התיישבתי לכתוב את כל הגברים שאני רוצה לעשות ויעשו לי טוב
נפלא!

עוברת, אני מאד מזדהה. ואני חושבת שזה נהדר שאת שואלת את השאלות האלה ומעזה להתבונן בהן ובמה שעולה. גם אני מתמודדת עכשיו עם מחסומים אדירים של פחד, ובדיוק מתלבטת בימים אלה אם להתחיל תהליך של אימון כדי להבהיר קצת את הפחדים ולא לתת להם לנהל אותי.

ובתור התחלה - מה דעתך להקדיש זמן למשהו פיסי - אחד מהדברים שהיה לך ברשימה? גם אם זה 10 דקות ביום, גם אם זה לא כל יום?

אז הנה, אני קוראת את התגובות של כולם וזה מה שעולה בי:
למה אצלי לא עלו שום משימות שאני צריכה לעשות עליהן וי? רק על עצמי אני חושבת, שום מחשבות על המשפחה, שום רצונות שקשורים בשיפור חיינו המשותפים. לא בסדר. והרי אני כבר עושה חלק מהדברים הפיזיים שכתבתי - יוגה פעם בשבוע, עד לא מזמן גם רצתי פעמיים בשבוע, אז מה אני רוצה? הרי אני כבר עושה המון דברים שאני רוצה, אז למה אני מתלוננת? אין זאת אלא שאני מפונקת. פויה עלי.

עירית_לוי

אגב, לא הקדשתי לזה המון זמן. להמשיך?
כן.
אבל רק אם זה לא הופך לעול, כלומר לא בכוח.
כן, כי את עשויה להפתיע את עצמך עם רצונות שעכשיו את לא בקשר איתם ושצריכים את המשחק המקדים של הרצונות הברורים והמידיים כדי להעיז ולצאת אל פני השטח (זה דימוי ברוח המקלדת של אנדלוסיה).

מתחברת לגמרי לנושא של חוסר לגיטימציה לרצות.
אז קחי עוד תרגיל.
כל בוקר כשאת קמה (לא קריטי מיד אבל שיהיה לפחות פעם ביום) תשאלי את עצמך -
האם היום אני מוכנה לתת לעצמי לגיטימציה לרִצות דברים עבור עצמי?
כן כן, לא לא. כל תשובה שתעלה היא טובה.
לא בכוח.
את כאן מבקשת מעצמך לאט לאט ובעדינות רשות לרצות.
נוקשת בנימוס בדלת. פותחים - יופי. לא פותחים - לא נורא, את חוזרת מחר שוב.
מנסיוני, זה תרגיל מאוד אפקטיבי.

כן, גם אני כתבתי את כל הגברים שאני רוצה לעשות.
צחוק צחוק, אבל גם לזה התכוונתי ברשימה הזאת. תזכרי שהדף יכול לספוג הכל, ומה שחשוב לנו כאן זה שאת תבואי במגע עם הרצונות הכי עמוקים שלך בלי קשר למה ריאלי ומה נכון לך.
המימוש כרגע הוא בכלל לא רלוונטי, לא זה הדגש בשיחה. כרגע אנחנו רק פותחים את החסימות בצינור, עוד לא הולכים לשום מקום, אוקיי?

למה אצלי לא עלו שום משימות שאני צריכה לעשות עליהן וי? רק על עצמי אני חושבת, שום מחשבות על המשפחה, שום רצונות שקשורים בשיפור חיינו המשותפים.
אני מחדדת, רק דברים שאת רוצה עבור עצמך.
קיבלת עכשיו משימה להיות סופר-אגואיסטית. כמה שיותר כך ייטב. יש לך אישור ממני

. כמה שהרשימה תהיה פחות בסדרית ככה את מתקדמת יותר. אני לא צוחקת.

אין זאת אלא שאני מפונקת. פויה עלי.
והמשימה האחרונה להיום -
תתחילי בבקשה לשים לב איך את מדברת עלייך. בין אם זה בפומבי ובין אם זה אצלך בתוך הראש.
בכל פעם שאת מזהה דיבור לא יפה שלך עלייך את מפסיקה.
מיד.
זה מחליש אותך, זה מעכב אותך. אין לך מושג כמה.
זה מנקה את המצפון שלך לרגע אבל אחרי שניה זה משאיר רק רעל במערכת.

תתחילי בבקשה לשים לב איך את מדברת עלייך. בין אם זה בפומבי ובין אם זה אצלך בתוך הראש
איייי.
עוד קליעה מדוייקת של עירית לוי...
(סבתא שלי כבר אמרה לי לפני שנים לעולם לא להגיד דברים רעים על עצמי. היא טענה, שאנשים תמיד זוכרים מה שאמרו עלייך, אבל לא זוכרים מי אמר P-: ...).

תמשיכו, תמשיכו. עוברת יקרה, זה לא רק בשבילך. איצטדיון שלם (זה מה"ייייש" של ענת גביש) יושב פה ולומד. רק שתדעו.

גם אני ישר חשבתי על כל הדברים הפיזיים, אבל מסתבר שאת כבר עושה חלק אז נשאר לי לומר רק - לרקוד. זה הכי טוב בעולם.
<תמיד מגיעה אחרי שכבר נאמר כל מה שיכול היה להיאמר>

הרושם שלי הוא שהרצונות שלי הולכים ומקבלים צורה של להיות ילדה. להיות חסרת אחריות, מטופלת היטב ולעסוק בכל מיני שעשועים והשתוללויות.

וככל שאני ממשיכה עולים בי פחדים וקשה לי להמשיך.
מה אם אני אטפח את הרצונות האלה עד שלא אוכל יותר לסבול את החיים הנוכחיים שלי?
מה הטעם בלרצות דברים שאי אפשר? איך זה עוזר?
פתאום נדמה לי שעצם העלאת הרצון בדברים אחרים מהווה כפיות טובה כלפי מה שיש, וכח עלום כלשהו יעניש אותי ויקח את מה שיש לי עכשיו רק מפני שלא הערכתי את זה מספיק וביקשתי יותר. כמו אשתו של הדייג בסיפור על דג הזהב.

כמה התנגדות יש בנו לעצמנו.
אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת.
גם עם החוסר ידע הזה של מה אני רוצה לעשות, לאיזה כיוון ללכת. התהליך שאת מנסה לעשות פה ממש עוזר גם לי.
תודה.

אני מאמינה שלעשות מה שאת רוצה, כולל ואולי בעיקר החשקים הפרועים וחסרי האחריות, יכול להביא רק טוב. יש לי חברה שהתחילה מאמבטיות. גילתה שמה שהיא רוצה לעשות עכשיו זה אמבטיות. זאת אומרת, לא צריך להחליט עכשיו להיות מדענית אטום. חוץ מזה אולי שווה לעשות רשימה של כל מה שאת כבר עושה. וחלק מזה לפחות את עושה כי את רוצה.
גם אני מאוד מזדהה עם מה שאת עוברת. מזהה אצלי רצון עז בשינוי שאין לו שום כיוון מוגדר. אבל קופצת על כל הזדמנות לעשות משהו שאני אוהבת כי משם נמשך הטוב.
ולהיות ילדה נשמע לי שינוי מרענן אחרי עשור (אצלי) של אמהות. מוכרחים קצת להשיל חלק מהמשא הזה בשביל להיזכר מחדש מי אנחנו.

עירית_לוי

בשמת,

.
הרושם שלי הוא שהרצונות שלי הולכים ומקבלים צורה של להיות ילדה. להיות חסרת אחריות, מטופלת היטב ולעסוק בכל מיני שעשועים והשתוללויות.
את בטח כתבת את זה מתוך באסה, והתגובה הראשונית שלי כשקראתי היתה - מעולה! היא גדולה! תובנה ענקית!
אם תסתכלי על זה לרגע ללא שיפוט, תוכלי לראות שזה מבורך.
זה שלב בדרך, ושלב חשוב מאין כמותו, אם השאיפה שלך בהמשך היא לבוא במגע עם הרצונות העמוקים שלך.

למה?
כי זה מסמן לך שאחת הכמיהות שלך היא לתת לעצמך בתוך תוכך חופש להיות גם לא-אחראית, חופשייה מעול.
והכמיהה הזאת מסמנת לך (בעיני. תבדקי אם נכון לך) שבכל הרגעים שבהם את אחראית, בוגרת, רצינית, מישהי שאפשר לסמוך עליה - בכל הרגעים האלה אין לך באמת בחירה להיות את הדברים האלה.
כי את מראש, תמיד, חייבת להיות אחראית. אם לא תהיי זה יהיה ממש לא-אחראי, לא-בוגר, לא-מוסרי, לא-בסדר.
כאשר את פועלת מעמדה של אחראית, אבל אין לך חופש להיות לא-אחראית, זו לא באמת בחירה. כי החייבת-להיות בחר במקומך.

אחריות שלא מתוך בחירה היא לא אחריות: היא חובה, היא הכרח, היא עול. היא בית כלא.

בקיצור, מה שנחשף פה זה שיש לך הזדמנות ליצור בתוכך חופש להיות לא אחראית כדי שיהיה לך חופש אמיתי להיות כן אחראית.
חופש להיות לא-בסדר, כדי שיהיה לך חופש אמיתי להיות כן-בסדר (לעומת תחושת הקטנוּת וחוסר האונים שמלוות היום את חוויית הבסדריות).
זה משהו שלא קרה אצלך בעבר (אנא אל תתעכבי על למה ומדוע זה לא קרה) ועכשיו יש לך הזדמנות ליצור אותו.

לכן,
בבקשה אל תשפטי את הצורה שהרצונות שלך מקבלים כרגע.
הם נפלאים, והם מחברים אותך לאט לאט לקול הפנימי האותנטי שלך!

אנא המשיכי עם הרשימה.
נראה שהיא מקדמת אותך.

_וככל שאני ממשיכה עולים בי פחדים וקשה לי להמשיך.
מה אם אני אטפח את הרצונות האלה עד שלא אוכל יותר לסבול את החיים הנוכחיים שלי?
מה הטעם בלרצות דברים שאי אפשר? איך זה עוזר?
פתאום נדמה לי שעצם העלאת הרצון בדברים אחרים מהווה כפיות טובה כלפי מה שיש, וכח עלום כלשהו יעניש אותי ויקח את מה שיש לי עכשיו רק מפני שלא הערכתי את זה מספיק וביקשתי יותר. כמו אשתו של הדייג בסיפור על דג הזהב._
כל מה שעולה בך כרגע הם פחדים, פחדים שאין מנוס מלעבור דרכם כאשר את מפלסת את הדרך פנימה.
התחושה שלי היא שהם פחדים-מעכבים ולא פחדים שבאמת שומרים עלייך או מגנים עלייך כמו שלפעמים פחד בריא עושה.

קחי בחשבון שעוד תפגשי בהם אם זו הדרך שבחרת לעשות.
הם השדים ששומרים על הפתח של המערה. אם את רוצה להיכנס למערה ולמצוא את המטמון שמחכה לך בתוכה את כנראה תצטרכי לפגוש אותם.

כילדה את הצבת אותם בפתח המערה, והם שירתו אותך היטב. מנעו ממך להכנס אליה. הם שמרו עלייך כי אולי זה היה מפחיד מדי לִרצות? אולי בעבר ההשלכות הרגשיות של לִרצות היו קשות מדי עבורך?

כיום, כאשה, את קולטת שהמחיר שאת משלמת על לא-לִרצות הוא מאוד גבוה (התסכול האינסופי, התחושת חוסר התוחלת, הייאוש, הפספסוס, ההחמצה, הערך העצמי הנמוך, ובטח יש עוד).
את מבינה שחברת השמירה שלך גובה תעריפים מוגזמים

.
ובעצם מה שאת עושה כאן בשיחה הזאת זה לחשוף את הדרך לשם, אל עצמך, לחשוף את השדים, לפתח חוסן פנימי להישיר אליהם מבט, ולהמשיך הלאה.

כרגע,
תשאלי את עצמך, בעדינות בבקשה, האם את מסכימה לפגוש את הפחדים האלה?

תשאלי את עצמך, בעדינות בבקשה, האם את מסכימה לפגוש את הפחדים האלה?
אני לא כל כך מבינה את השאלה. מה המשמעות של "לפגוש את הפחדים"?

האם היום אני מוכנה לתת לעצמי לגיטימציה לרִצות דברים עבור עצמי?
גם זה ניסוח שקצת קשה לי להבין אותו (ולכן לא עולה לי תשובה מיידית).

עירית_לוי

אני לא כל כך מבינה את השאלה. מה המשמעות של "לפגוש את הפחדים"?
את אומרת - עולים בי פחדים ומקשים עלי להמשיך.
להסכים לפגוש אותם זה:

להבין שהם חלק מכל החבילה, מהדרך שהתחלת לצעוד בה בימים האחרונים. לדעת שהם עלו, שהם עולים ושהם עוד יעלו. להבין שהם חלק מכל העניין, שזה היה צפוי שיעלו. זה חלק ממטרת התרגיל. יותר מזה - הם אינדיקציה לזה שאת נוגעת בדבר האמיתי. או בפשטות - לדעת ולקחת בחשבון.

מבחינת התגובה שלך אל הפחדים, אז "לפגוש אותם" זה אומר מצד אחד לא לדחוק אותם מהר מהר מתחת לשטיח כאילו הם לא עלו, לבטל אותם כלאחר יד, להדחיק, ומצד שני גם לא להאמין להם, להעצר בגללם, לוותר. זה לא פשוט, האוטומט שלנו מול פחד הוא ללכת לאחד הקצוות: לברוח הכי רחוק (להדחיק) או להתמזג איתו (להאמין). לפגוש זה באמצע. כשאת לא באחד הקצוות את יודעת שאת פוגשת. כדי לא להדחיק או כדי לא להאמין צריך ליצור הסכמה מודעת. לאט ועם הרבה כבוד למה שמתאים לך נכון לאותו רגע.

האם עכשיו זה מספיק בהיר? אם לא, תגידי.

_האם היום אני מוכנה לתת לעצמי לגיטימציה לרִצות דברים עבור עצמי?
גם זה ניסוח שקצת קשה לי להבין אותו (ולכן לא עולה לי תשובה מיידית)._
בגדול המטרה היא לתת לעצמך רשות לִרצות.
אם האוטומט הוא שאין לך רשות לִרצות, אז המטרה של השאלה היא לברר בכל פעם מחדש אם קיימת הסכמה מצידך לתת את הרשות.
הסכמה נכון לאותו רגע. כי זה משהו דינמי שיכול להשתנות. גם אם היום את לא מסכימה, מעצם השאלה אולי מחר תבשיל בך הסכמה במידה מסויימת.
זה כדי לא להכנס בפחדים שלך ראש בראש אלא לנקוש בעדינות על הדלת.

תנסי את המשפט - "האם אני מסכימה לתת לעצמי רשות לִרצות דברים עבור עצמי", או שתנסחי לעצמך משפט שמדבר אלייך יותר שמטרתו לברר אם יש הסכמה.
(וגם כאן אם זה לא מנוסח מספיק בהיר תגידי).

עירית, תודה ענקית לך. אני לומדת המון

עירית_לוי

ללי, בשמחה ובאהבה.

"האם אני מסכימה לתת לעצמי רשות לִרצות דברים עבור עצמי"
אני שואלת, ואין שום תשובה. כאילו עומדת מול דלת סגורה ואי אפשר לדעת אם אין אף אחד בבית או שסתם לא עונים לי. אולי זה שמה שקרה כל הזמן, ורק פרשתי את זה כאילו אני לא מבינה את השאלה, כשבעצם מה שקרה היה "אין תגובה".

פרשתי את זה כאילו אני לא מבינה את השאלה, כשבעצם מה שקרה היה "אין תגובה".
הו הו, תרשי לי להידחף: קורה לי המון. במיוחד כשבא איזה מורה חכם (מורה חכמה, pick your choice) ומציע/ה לי איזה מין "אז תחשבי על כך-וכך ותראי מה עולה בך".
0-:
לא עולה כלום! לא יודעת מה רוצים ממני! אני בואקום! אין שם שום דבר!

אז טוב, כבר עברתי דרך לולאת האש הזאת כמה וכמה פעמים, ויש לי כמה רעיונות.
ה"אין תגובה" והריק מורכב לדעתי משני דברים, תבדקי איך לדייק את זה עבורך:

השכל, השכל ה)&^%$ נכנס לפעולה, במקום הרגש. זה פשוט השביל הלא נכון. אוף השכל הזה, זוז, זוז הצידה! ארצה! לא שאלתי אותך עכשיו! שאלתי את החלק האחר, זה שדרכתָ עליו כל כך הרבה שנים ולא נתת לו להשמיע קול. עכשיו תשתוק ותתן לו לדבר! שתוק, אמרתי! טוב, אני סתם גועלית אליו. בסך הכל הוא שרת אותי טוב, בניתי עליו את כל האישיות שלי, אולי עדיף לדבר אליו בנימוס: שכל יקר, אני מודה לך על שנים רבות ונאמנות של שירות, אתה נפלא ומצויין כמו שאתה, למעשה אתה למעלה ממצויין. אבל במשימה הזאת אתה בעצם מוזמן לנוח. במקרה, זאת משימה לחלק אחר בגוף שלי, אולי אתה יכול לעזור לי למצוא אותו כי הוא קצת הלך לי לאיבוד ואני חוששת שהדרך אליו מכוסה קיסוס עתיק.

התנגדות התנגדות התנגדות. היא מורכבת מפחדים ומקשיים שונים. תגובת ה"אין שם כלום" היא ההתנגדות.

מה שצריך לעשות הוא בניגוד לטבענו.
אין תשובה מיידית שהשכל יכול לספק.
צריך ככה:
שקט
סבלנות (חוזרת שנית: סבלנות. כן כן, באסה, אבל סבלנות)
נכונות להמתין בשקט
לתת לתשובה לעלות
אם פשוט מגלגלים את השאלה על הלשון ונותנים לה מספיק זמן אז החלק שהוא הרבה יותר איטי, לא זריז ומושחז כמו השכל, מקבל את ההזדמנות שלו לעלות מתוך המעמקים ולהביא תשובה אמיתית מבפנים.
אבל הוא עדין. ודורש שקט ותמיכה. הוא לא עולה בלי מספיק סבלנות ותמיכה.

הוא כמו ילד שעושה את הניסיון הראשון שלו במגלשי סקי.
הוא רוצה אותך עומדת מהצד, מתבוננת בו בחיוך של תמיכה ועידוד, ללא ציפיות ועם המון שמחה על עצם המראה המקסים שלו, עומד שם ומוכן לנסות משהו חדש, כמה מתוק הוא, כמה חמוד הפרצוף שלו, איזה תנועות מתוקות הוא עושה! לא איכפת לך בכלל כמה ניסיונות יקח לו, ואם יצליח היום או מחר או רק בעוד שבוע (יש לך אמונה מובנת מאליה ביכולת שלו ללמוד כל מה שהוא רוצה ללמוד, לא עלה על דעתך להטיל בזה ספק). את פשוט מתמוגגת ממנו. והאהבה הזאת, זו התמיכה שהוא זקוק לה, ככה מהצד ובלי התערבות, בשביל לנוע.

נכונות להמתין בשקט
זו כנראה אבן הנגף במקרה שלי. נכונות להמתין עוד איכשהו יש לי, אבל בשקט?!?!

טוב, מדובר כנראה בשאלה ליום רביעי. זה יום היוגה שלי, ובהרפיה של סוף השיעור מצטללת ההכרה שלי, וכל מה שרועש וסבוך הופך פתאום לשקט ובהיר. שאלות קשות אני שומרת ליום רביעי.

זו כנראה אבן הנגף במקרה שלי
לא רק שלך P-:

ווהאו בשמת כמה מדויק.
ותודה עוברת על הדיון שפתחת, אני קוראת בשקט.

קוראת בצמא.
ומהרהרת איך הרבה מהנשים כאן, חכמות, משכילת, עצמאיות ומה לא, נמצאות במצב הזה, שאפילו כדי להבין מה הן רוצות הן צריכות להתאמץ. כאילו זה שריר שלא הפעלנו כבר שמונים שנה, אם לא שמונה-מאות. למה יש לי הרגשה שלגברים זה לא קרה כל כך הרבה.

חכמות, משכילת, עצמאיות ומה לא, נמצאות במצב הזה, שאפילו כדי להבין מה הן רוצות הן צריכות להתאמץ
צצצ אני חושבת אחרת:

מפני שאנחנו כאלה, הגענו עד הלום.

כלומר,
א. הדרך להפוך להיות "חכמה, משכילה ועצמאית" עברה דרך ההסכמה בגיל צעיר מאוד להיות מנותקת מה"רצון האמיתי שלי" והתאמה שנראתה-מושלמת-כמעט, לציפיות מאיתנו.

ב. מפני שאנחנו "חכמה, משכילה ועצמאית", אנחנו הגענו באיזשהו גיל למקום שלא טוב לו יותר להיות מנותק מהרצון האמיתי. יש בנו מודעות, החלק הגידם כואב וצועק, ואנחנו קמות לעשות משהו עם זה במקום למות בשקט עם הלהבה הכבויה שלנו.

למה יש לי הרגשה שלגברים זה לא קרה כל כך הרבה.
גם פה אני חושבת אחרת.
תסתכלי מסביב.
רוב הגברים שלנו (אולי התברכת והגבר שלך לא בקטגוריה הזאת, יש רמזים לזה במה שאת כותבת) מחוברים עוד פחות מאיתנו לרצון האמיתי שלהם.
וזה כולל גברים בחינוך ביתי שהנשים שלהן לא המפרנסות העיקריות (צורת ניסוח עדינה במיוחד). כמה עול מונח על כתפיהם, וכמה חופש יש להם אפילו לפנטז על הרצונות האמיתיים שלהם.
החברה שלנו כותשת את הגברים חזק במיוחד. הם מנותבים בצורה עוד יותר כופה לחיי העבודה שלהם. את הרגשות והרצונות שלהם רומסים עוד יותר לעומק, כי "תהיה גבר" זה קודם כל, תתאים את עצמך לשבלונה צרה במיוחד. מה ש"מותר" לגבר ישראלי...
רבים מהם יגידו תודה כשיגיעו לשלב שבו הם בכלל יבינו שהם לא יודעים מה הם רוצים, ולא מעיזים לרצות את מה שהם רוצים בו (עוד לפני שהם משמיעים לעצמם את הפיפס הראשון בלב, כבר קם עליהם קול שאומר "אבל לא ירשו לך", "אבל לא יתנו לך", "אבל אסור", "אבל אתה לא יכול").
אז רבים מהם מנתבים את זה לבהייה בכדורגל, או שווה ערך.
מחקרים על גברים ולידה מראים, אגב, שהדאגות של הגברים בלידה מתמקדות בעיקר, ולפעמים בלעדית, בתחום הכלכלי: לפתע הם מרגישים את כל עול הפרנסה נוחת עליהם ב"בום". זאת המשמעות של התינוק החדש בשבילם, לעתים קרובות. זה גם אחד הגורמים לתגובה ההזויה, שהם מתחילים מייד לעבוד יותר שעות

.

(אני מברכת יום יום ומודה על כך שמקום העבודה של האיש שלי לא משלם על שעות נוספות P-: ).

Note taken. I stand corrected.
לא לוקחת בחזרה את מה שכתבתי אבל חושבת על זה.

החברה שלנו כותשת את הגברים חזק במיוחד. הם מנותבים בצורה עוד יותר כופה לחיי העבודה שלהם. את הרגשות והרצונות שלהם רומסים עוד יותר לעומק, כי "תהיה גבר" זה קודם כל, תתאים את עצמך לשבלונה צרה במיוחד.
כן.
מרוב שאנחנו מלאות התמודדויות משלנו אנחנו לא תמיד רואות את הכאב שבמצב של הגברים. הרגילים. הנורמטיביים. החמודים.
ממליצה לכולכן על ספר: "אינטיליגנציה אבהית". הכותב (שהוא פסיכולוג) מתאר שם בכנות ובאינטימיות רבה את המציאות של להיות אבא , גבר ובנזוג.

עירית_לוי

מסכימה עם מה שכתבת, בשמת.
זה מדוייק בעיני!
גם ההסכמה, כילדים, להתנתק מהרצון וגם הכמיהה, כבוגרים, לחזור אליו.

עכשיו, כבוגרים, יש לנו הזדמנות לבטל את העיסקאות האשלייתיות שחתמנו עליהן בתור ילדים, עיסקאות בהן ויתרנו על רצון עצמאי תמורת אהבה

.

עוברת,
ספרי מה שלומך ומה והאם השקט של היוגה איפשר.
בכל מקרה, רציתי להגיד לך שתקחי בחשבון שאולי תצטרכי כאן סבלנות ואורך רוח. כלומר לשאול מדי יום שוב ושוב.

מציעה לך לא לחכות עם השאלה רק לרגעים "הנכונים",
פחות לתכנן את זה אלא יותר להשאיר אותה אצלך פתוחה במערכת (לכן הצעתי לשאול כל בוקר),
כי תובנות מגיעות, וסכרים חסומים נפתחים הרבה פעמים דווקא כשלא מתכננים,
תוך כדי נהיגה, או שטיפת כלים, או במקלחת.

תני לשאלה לרחף מעלייך לאיזה זמן, בלי לחץ לקבל תשובה (או תשובה מסויימת). אל תדאגי, היא תגיע.

טוב, מה אני אגיד לכם, זה בא והולך.
לפעמים נדמה לי שאני לא מצליחה להבין את השאלה. את המילים. מה זה אומר בכלל?
לפעמים עולה בי מן תשובה מבודחת: כן, בטח, כל זמן שלא תגזימי. או שאני חושבת "בטח שאת יכולה" ומבינה בתוך תוכי שזה כמו שלפעמים אני מחליטה לזרום על הילדים ולתת להם לעשות מה שהם רוצים..... כל זמן שזה לא משהו שאני לא מרשה.
יותר מזה אין.

אבל בדרך הביתה משיעור היוגה היתה לי חוויה מעניינת. הרגשתי שלא בא לי לחזור הביתה, וניסיתי לחשוב לאן הייתי רוצה להגיע במקום. לקח לי קצת זמן, בהתחלה לא יכולתי לחשוב על כלום, ואז עלתה בי תמונה של בית שיש בו מסיבה. בית חמים ומזמין, שיש בו אוכל ושתיה ואנשים שמבלים טוב, ואני נכנסת ויושבת לי בפינה, ויש לי זמן להחליט אם אני רוצה סתם לשבת ולהסתכל, או להצטרף למסיבה, או ללכת לחדר אחר, או כל מה שבא לי. כי האנשים מבלים נהדר, ולא משנה להם מה אני אעשה, והסביבה נעימה ומזמינה, כך שכל מה שאני אחליט לעשות יהיה גם בסדר וגם נעים.
לשם רציתי לחזור.
ואז ניסיתי לעשות כל מיני תרגילים מחשבתיים של איך לקרב את הסצנה הביתית האמיתית שלי לתמונה הזאת, אבל זה נראה לי פחות חשוב. העובדה שהצלחתי להעלות את התמונה הזאת היתה בשבילי העיקר. לא יודעת למה, ככה הרגשתי.

ועוד מחשבה שהיתה לי ביוגה, שקשורה קצת לדברים שעלו לי ברשימה:
אני רוצה להגיע למצב שבו החיים שלי יהיו יותר הרפתקניים, אבל לא בקטע אקסטרימי, אלא מבחינת הגישה שלי. אני רוצה לצאת לעולם כל יום, ולחוות כל מפגש עם מישהו, כל רעיון שאני שומעת עליו, כהזדמנות להרפתקה. אני מכירה את התיאור הזה מאנשים שהיו בטיול אחרי צבא (אני לא הייתי), של "קמנו בבוקר והלכנו לאכול ארוחת בוקר, ואז היה שם מישהו שאמר שהוא נוסע ל-X בעוד שעתיים, אז נסענו אתו, ואז נשארנו שם שבוע והיכרנו שני בחורים ונסענו אתם ל-Y וכו' וכו". ככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו, לא מבחינת הפעולה אלא מבחינת ההרגשה. והיום זה רחוק מאד מההרגשה שלי. מאד מאד. אני חושבת שאם זו היתה ההרגשה שלי, לא הייתי צריכה להתעסק בשאלות של "מה אני רוצה לעשות בחיים", כי החיים כבר היו קורים לי בפול ווליום.

אוקיי, עכשיו מה?

טוב, אני לא עירית אז אין לי מי יודע משהו חכם לומר כאן. אבל בתור אחת שהיתה פעם חיית מסיבות והרפתקאות... זה כאילו את כמהה לחיי הרווקות הצעירים האלה, שבהם באמת מתחילים יום ולא יודעים איפה הוא ייגמר. זה כל כך הפוך מהחיים שלנו עכשיו, מהשגרה הכל כך ידועה וקבועה

. אני אפילו לא מרשה לעצמי להתגעגע לזה.
(אנדלוסיה אחרי עוד יום של קקי נוזלי על הרצפה, המחצלת, הבגדים שלי, הבגדים שלה והיא עצמה)

אבל אני אף פעם לא חייתי חיים כאלה, ולא כי לא התאפשר לי או משהו. לכן אני לא כמהה לחיים כאלה או אחרים, אלא לגישה אחרת לחיים. איזה חיים יהיו לי אחרי שתשתנה הגישה, זה עוד אי אפשר לדעת.

עירית_לוי

טוב, מה אני אגיד לכם, זה בא והולך.
זה נהדר!
מהתיאור שלך זה ממש מרגיש כאילו הסכר אוטוטו נפרץ

תתמידי, תתמידי, תתמידי.

ואז ניסיתי לעשות כל מיני תרגילים מחשבתיים של איך לקרב את הסצנה הביתית האמיתית שלי לתמונה הזאת, אבל זה נראה לי פחות חשוב. העובדה שהצלחתי להעלות את התמונה הזאת היתה בשבילי העיקר. לא יודעת למה, ככה הרגשתי.
גם זה נהדר.
לא סתם התרגילים המחשבתיים נראו לך פחות חשובים, כי זה כבר ניסיון של השכל, הרציונל, "להנדס" משהו במציאות אחרי שהרגשת ש"עלית" על משהו.
מה שיותר חשוב, כמו שאת אומרת, זו החוויה הרגשית!

אני רוצה להגיע למצב שבו החיים שלי יהיו יותר הרפתקניים, אבל לא בקטע אקסטרימי, אלא מבחינת הגישה שלי. אני רוצה לצאת לעולם כל יום, ולחוות כל מפגש עם מישהו, כל רעיון שאני שומעת עליו, כהזדמנות להרפתקה. אני מכירה את התיאור הזה מאנשים שהיו בטיול אחרי צבא (אני לא הייתי), של "קמנו בבוקר והלכנו לאכול ארוחת בוקר, ואז היה שם מישהו שאמר שהוא נוסע ל-X בעוד שעתיים, אז נסענו אתו, ואז נשארנו שם שבוע והיכרנו שני בחורים ונסענו אתם ל-Y וכו' וכו". ככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו, לא מבחינת הפעולה אלא מבחינת ההרגשה. והיום זה רחוק מאד מההרגשה שלי. מאד מאד. אני חושבת שאם זו היתה ההרגשה שלי, לא הייתי צריכה להתעסק בשאלות של "מה אני רוצה לעשות בחיים", כי החיים כבר היו קורים לי בפול ווליום.
את מדברת על לחוות את החיים באופן יותר טוטאלי ועמוק. להתמסר להם. להרגיש שאת חיה.
עם פחות זהירות, עם פחות מעצורים.
בקיצור, לחיות מבלי לפחד לחיות.
מבלי לפחד ממה שהחיים מזמנים לך, מההתנסויות, בעיקר הרגשיות, שהם טומנים בחובם.

ככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו, לא מבחינת הפעולה אלא מבחינת ההרגשה.
שימי לב שמה שאת בעצם אומרת כאן זה שיכול להיות שלא בהכרח צריך שיתרחש שינוי חיצוני בחיים שלך,
אלא אולי רק שינוי פנימי, ברמת החוויה הפנימית,
כדי שאת תהיי יותר מאושרת ויותר מסופקת!

אוקיי, עכשיו מה?
תשמעי, את ללא ספק בדרך הנכונה כדי להתקרב אל עצמך.
את יכולה לראות את זה?

מהצד זה מאוד ניכר:
את מתחילה ליצור בתוכך סקיצה ראשונית למי את רוצה להיות ואיך את רוצה לחוות את החיים.
תמשיכי עם הדף של "מה אני רוצה",
תמשיכי עם השאלה "האם אני מסכימה לתת לעצמי רשות לרצות?"

בנוסף,
אני חושבת שאת יכולה להתקדם צעד אחד קדימה בנושא הפחדים, אם את מסכימה כמובן.
להתחיל לברר באופן יותר ספציפי מה מפחיד. למה. כמה.

כי במקביל ליצירת הסקיצה של מה את רוצה בחיים,
כדאי לברר מה צריך למוסס בדרך, כדי שמה שאת רוצה יתממש ביתר קלות.

הנה שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך:

(חשוב לעשות את הבירור הזה כמה שיותר איטואיטיבי וכמה שפחות רציונלי, עד כמה שניתן.
כך את נותנת לעצמך סיכוי טוב יותר לגעת במקור של הדברים).

אם אני ארצה עבור עצמי אז...?
אם אני אהיה אגואיסטית אז....?
אם אני אהיה לא-בסדר אז...?
אם אני אהיה חסרת אחריות אז...?
אם אני אהיה הרפתקנית אז...?
אם אני אתמסר לחיים אז...?

גם אלה הן שאלות שכדאי לחזור אליהן כמה פעמים, ולהשאיר אותן פתוחות ומרחפות מעלייך לאיזה זמן.
תזכרי שאת לא אמורה "לעשות איתן עבודה". אלה הן שאלות שעושות עבודה בתוכך (בעצמן

), עבודה שהיא בעיקר רגשית וכאמור, לא רציונלית.
את אמורה רק לשאול. זה לא עניין של להבין, זה עניין של עדינות וסבלנות ואורך רוח.

.

(חוצמזה, תגידו לי מזל טוב

אני בת 39 היום...)

~אני שותקת רק כי אני מחכה לרגע שאני אוכל לדחוף איזה "אני!! אני גם!! גם אני רוצה לשוחח ולרצות ולפרק ולמוסס ותרגילים ועשייה רגשית משמעותית!!" אגואיסטי...
בינתיים אמשיך לעקוב מן הצד ירוקה מקנאה.
תודה.~

חוצמזה, תגידו לי מזל טוב happy אני בת 39 היום...
יפה לך.
את נשמעת בת מאתיים בחוכמה, ובטח לא נראית דקה יותר משלושים

מזל טוב

הסתכלתי על עצמי לרגע מהצד, והתחלתי לצחוק.
לא יאומן איך שהות ממושכת בבאופן משפיעה על חייך, עד שלא נותרת פינה נקיה מהשפעה.
כך אני נעה בין הכנת יוגורט תות על בסיס קשיו בבלנדר, לבין רבע שעה של תיוק (מבחינתי פליי ליידי היא גם מהאתר הזה!), הפסקת הנקה ותהיות מתי אצליח לעשות גמילת לילה, ואז קצת מחשבות באדיבות שיעורי הבית של עירית.... מעניין איך חיים אנשים שלא נכנסו בחיים לבאופן - מה הם עושים? על מה הם חושבים? אלו סוגיות טורדות את שלוותם ואת מי הם שואלים כשיש להם בעיה?

רוצה להוסיף היבט נוסף לסוגיית הרצון, יותר מהכיוון של "רוצה לעשות".
המכשלה הכי גדולה שלי לגבי הרצון לעשות היא שכל עשיה מלווה אצלי במתח - שיצא בסדר, שייגמר בזמן, שלא ילכלך, לא לטעות, לא להתבלבל וכו' וכו'. בגלל זה עשיה מעייפת אותי, ולפעמים אני מעדיפה לוותר עליה מראש ולא להיכנס לסרטים האלה.
כדי להצליח להגיע למצב שבו החיים שלי יהיו יותר הרפתקניים אני חייבת למוסס גם את זה. אני רוצה להנות ממה שאני עושה בלי לפחד מטעויות, בלי לחץ להצליח, בלי לנסות להתאים את עצמי לאיזשהו מודל של עשיה נכונה. לפעמים אני מצליחה לעשות את זה לרגע או שניים, ואז הכל חוזר.

עירית_לוי

ניצן, תודה רבה

.
כמו שאת מתארת לעצמך בריל-לייף אני קצת יותר ממוצעת. בנאדם, את יודעת...
חוץ מזה, למה את עוצרת את עצמך? תצטרפי אם בא לך. איפה שמתאים לך, ולעוברת.

עוברת,

בלי לפחד מטעויות
הוספת היבט חשוב.
מציעה להוסיף לרשימת השאלות האחרונה גם את -

אם אני אטעה/"אפשל" אז...?

מעניין איך חיים אנשים שלא נכנסו בחיים לבאופן -- מה הם עושים? על מה הם חושבים?
מזכירה לי סיפור שסיפרה לי פעם מכרה, שבעבודה שלה יושבות שתי מזכירות שכל היום מדברות על בישולים וניקיונות. ויום אחד האחת אומרת, מה אשכנזייה עושה כשהיא באה הביתה? קוראה ספר, הולכת לתיאטרון. נו בטח, ראית פעם את הארונות שלה?

ניסיתי קצת לחשוב על הבירור הזה של "אם אני אהיה אגואיסטית אז...", ונתקעתי.
אני חייבת מילת הזהרה: אני ביום לא כל כך טוב, אז אולי יצאו ממני דברים קצת קיצוניים ומוגזמים. דברים שמחר או מחרתיים אני אסתכל עליהם ויהיה לי קצת לא נעים שכתבתי. אז... לא יודעת. אולי מה שאני כותבת עכשיו זו האמת הכי עמוקה ואולי זו סתם היסטריה. לא יודעת איך אפשר לדעת.
בקיצור, ניסיתי לחשוב על דוגמאות קונקרטיות לאגואיסטיות, כדי שיהיה לי מושג על מה אני מדברת. נגיד - בעלי עוד כל היום מחוץ לבית, מפרנס את כולנו, ואני אצפה ממנו גם לטפל בבית ובילדים כי לי אין כח.
ולא יכולתי לחשוב על זה. אשכרה הרגשתי שאני נמחקת מעצם המחשבה, שזכות הקיום נשללת ממני מיידית.
ואז חשבתי שגם ככה אני אגואיסטית, גם ככה החיים שלי טובים ואין לי מה להתלונן, ושאר מחשבות "לא מגיע לי" כאלה.
אני כועסת על אנשים שחושבים שמגיע להם. זה נראה לי עזות מצח.
אני גם מקנאת בהם קצת, אבל אני לא יכולה לומר שאני רוצה להיות כמוהם, כי כמו שאמרתי, זה כרוך בהשמדתי העצמית.
אז כל זה בצד של להיות לא בסדר ואגואיסטית.
אפילו לחושב על זה מלחיץ אותי בטירוף.

עכשיו לחלק השני - זה של "אם אני אהיה הרפתקנית/אתמסר לחיים אז..."
פה פשוט באה לי עייפות גדולה.
גם המחשבה על חוסר אחריות גורמת לי עייפות - אם אני אהיה חסרת אחריות אז יקרו כל מיני דברים שאני אצטרך לתקן ולסדר אחר כך, ואין לי כח לזה.
נגיד שאני אצא לטיול באופן ספונטני, בלי לקחת אוכל (שילוב של הרפתקנות וחוסר אחריות).
אחר כך אני אהיה רעבה ועצבנית, ולא אהנה בכלל, וכל הזמן אהיה טרודה באיך להשיג אוכל, ובסוף אוכל משהו מגעיל כי זה כל מה שיהיה והכל יהיה חרא.
אז מראש אין לי כח לכל העניין. עדיף להישאר בבטוח ובמוכר.

וזה מתקשר ל"אם אני אטעה/אפשל". אם אני אהיה הרפתקנית או חסרת אחריות, נפתח פה פתח לטעות. זה כאילו שהדרך היחידה שלי להימנע מטעויות היא לעבוד בדיוק לפי הספר, לשמור עין אחת על השעון ולא לתת לשום דבר להסיח את דעתי. ברגע שאני מתחילה כאן עם הרפתקאות וחוסר אחריות, הסכר נפרץ ואין שום דבר שישמור אותי מלהיסחף לכאוס מוחלט, שבו אני לא אמצא את ידי ואת רגלי.
איך אני אדע מה לעשות? איך אני אסתדר?
וגם זה, איכשהו, שוב מתקשר אצלי לעייפות. אין לי כח להתמודד עם תוצאות הטעות שלי, עם לנקות אחרי הפשלה של עצמי.

אפשר בכלל להבין את מה שאני כותבת? יש בזה קוהרנטיות? כי לעצמי אני נשמעת לגמרי מבולבלת ומטורללת. בא לי למחוק הכל ולהכחיש בתוקף.

עירית_לוי

אפשר בכלל להבין את מה שאני כותבת? יש בזה קוהרנטיות? כי לעצמי אני נשמעת לגמרי מבולבלת ומטורללת. בא לי למחוק הכל ולהכחיש בתוקף.
כן כן כן, ואל תמחקי

אני אנסה לתאר לך קצת מה קורה כדי ליצור עבורך בהירות,
כדי שתדעי שאת לא מטורללת, אלא אמיצה.

את עוברת בדיוק איפה שאת אמורה לעבור. קורה לך בדיוק מה שצריך לקרות לך.

העייפות משחקת כאן תפקיד של שומרת ראש רגשית.
היא גוררת אותך הכי רחוק שהיא יכולה מזירת האירוע שהכנסת את עצמך אליו בעקבות התרגיל.
את נוגעת בפחדים שלך, והיא שומרת עלייך וצועקת לך "שלא תעזי להיכנס לאיזור המסוכן הזה!"

השכל לוקח אותך ל"אירוע", מכניס אותך לתרחיש מסויים שאת מנסה לדמיין - והרגש בתגובה מנסה להרחיק אותך ממנו. את הופכת לעייפה, למבולבלת. זו הגנה.
השכל לוקח אותך למקום אחד והרגש מנסה להוציא אותך משם כמה שיותר מהר.
הם ממש נאבקים אחד בשני.

האישיות שלך, הקליפה החיצונית שלך, נאבקת כרגע בחורמה על חייה.
כי עצם העובדה שאת בחרת להיכנס לכזה תהליך - מאיים על חייה.
מי זו האישיות הזאת? זה כל מערך ההרגלים שלך, ההגנות שלך, התפיסות, האמונות, הדרך שבה את רגילה להתנהל, לתפקד, להופיע בעולם.
כל זה יקרוס ויצטרך לעבור שינוי מהותי אם את נניח תתחילי לרצות עבור עצמך, להעיז לחשוב קודם כל על עצמך.
וזה מפחיד את האישיות שלך בטירוף. אפשר להבין אותה.

המהות הפנימית שלך מפלסת את דרכה החוצה, וכדי שהיא תצליח לצאת לאור היא צריכה למוסס את האישיות.
זה מאבק לחיים ומוות. ממש.

זה לא יהיה בהכרח קל.
קחי בחשבון שיש סיכוי שהרבה רגשות לא נעימים יעלו, פחדים, בלבול, ההרגשה שאת מבולבלת ומטורללת.
כל זה הוא חלק מהעניין, את יכולה לראות את זה עכשיו כך?

מה שכן, בגלל שאת שולטת על כפתורי ההפעלה של התהליך הזה (למשל, את בוחרת מתי לשאול את עצמך את השאלות האלה) את תוכלי לווסת את העוצמה ואת הקצב.
היי קשובה לעצמך. כל עוד את יכולה להכיל את זה תמשיכי. כשזה יותר מדי - תאטי.

דבר נוסף -
מה שחשוב בתרגיל הזה זו עצם ההתנסות.
השהות שלך לכמה רגעים בתוך החוויה היא זו שחשובה.
עצם זה שאת נכנסת לאירועים האלה, חווה אותם לכמה שניות, ומאפשרת לפחדים להופיע.

ההתנסות עצמה פועלת עלייך את פעולתה,
את לא צריכה לעשות שום דבר אחרת ממה שאת כבר עושה,
פשוט תהיי שם.
המחשבות, התחושות והרגשות שאת פוגשת כרגע הם נכונים לרגע זה והם דינאמיים. מחר תחשבי ותרגישי קצת אחרת, ומחרתיים עוד קצת אחרת.

לכן - פשוט תמשיכי לשאול,
ותמשיכי לפגוש את כל מה שהשאלות מפגישות אותך איתו.
בקצב שלך.

_חוצמזה, תגידו לי מזל טוב happy אני בת 39 היום...
יפה לך.
את נשמעת בת מאתיים בחוכמה, ובטח לא נראית דקה יותר משלושים_
אכן, לא נראית דקה יותר משלושים. אבל מותר להגיד את זה? זה דבר כל כך טוב שזו מחמאה בחברה שלנו? (-;

(לא יכולה בלי להכניס שאלות כאלה, מה? P-: )

המכשלה הכי גדולה שלי לגבי הרצון לעשות היא שכל עשיה מלווה אצלי במתח - שיצא בסדר, שייגמר בזמן, שלא ילכלך, לא לטעות, לא להתבלבל וכו' וכו'. בגלל זה עשיה מעייפת אותי, ולפעמים אני מעדיפה לוותר עליה מראש ולא להיכנס לסרטים האלה.
אחותי!

(עוד אחת עייפה, מ-א-ו-ד).

המסע שלך מרתק. אני חושבת שכל קוראת פה שואלת את עצמה את השאלות שלך, על עצמה, במקביל אלייך.

המסע שלך מרתק ומרגש מאוד.

לדרך

מה שהכי מעצבן הוא, שכשאני כבר מנסה לעשות משהו בלי אובססיות על שיצא בסדר, שייגמר בזמן, שלא ילכלך, לא לטעות, לא להתבלבל באים אנשים (בלי כוונה רעה, באמת, רק כדי לעזור) ומתחילים לומר לי: את בטוחה שחשבת על הכל? קחי בחשבון שגם כך וכך. ומה עם זה וזה?
ואז אני חוטפת עליהם את החלסטרה, רוצה לוותר על הכל, נלחצת, כועסת, צועקת, מתבלבלת לגמרי.
העולם מלא באנשים אחראיים, ואני מניחה שזה בסדר גמור, רק שההשפעה שלהם עלי היא איומה. אני מרגישה חסרת אחריות ולא בסדר, ולחילופין מתמלאת עליהם זעם צדקני על כמה שהם כבדים ולא זורמים.

אי אפשר להיכנס לבועה ולעבור תהליך, צריך לחיות תוך כדי. רק שלפעמים באים החיים ולא נותנים לך להתעסק בתהליך שלך. מעצבן.

נשמתי עמוק, חזרתי לתהליך.
חשבתי שאם אני אהיה כל הדברים האלה (אגואיסטית, לא בסדר, הרפקתנית) אני אהיה לגמרי לבד, בודדה. ואז חשבתי שלעזאזל, גם ככה אני מרגישה בודדה, לפחות אני לא אהיה בנוסף גם אשמה וכועסת ולחוצה. לפחות אני אדע שכל קשר שאני יוצרת בדמותי החדשה הוא נטול ציפיות ותנאים, הוא עם מישהי שמותר לה להיות אגואיסטית ולא בסדר והרפתקנית.
ואז אמרתי לעצמי שאכן כן, אני רוצה להשתנות. אני רוצה להיות אחרת ממה שהייתי כל החיים שלי. אני מרשה לעצמי להיפרד מהאישיות שלי ולראות מה יבוא במקומה.

יפה, נכון? הייתי מרוצה לעצמי, רק שכל אלה סתם מילים שאני אומרת מהשכל. איך מכניסים אותן פנימה? איך מסבירים לילדה שבפנים שנגמרה המלחמה, אפשר לצאת מהמחבוא ולחיות חיים חופשיים תחת שמיים כחולים וגבוהים בלי לפחד?
אולי למצוא מנטרה שחוזרים עליה. זו מין מדיטציה והיא אחת הפטנטים שעובדים. ?

עירית_לוי

רק שכל אלה סתם מילים שאני אומרת מהשכל. איך מכניסים אותן פנימה?
הן מחלחלות מהשכל להוויה, כבר, בעודנו מדברות, בלי שאת שמה לב.
וימשיכו לחלחל בלילה כשתישני, ומחר עוד קצת, ומחרתיים.
תמשיכי את העבודה עם השאלות.
זה קורה.

אולי למצוא מנטרה שחוזרים עליה. זו מין מדיטציה והיא אחת הפטנטים שעובדים. ?
אם את מרגישה שמנטרה או עבודה עם משפט חוזר כאן תהיה לך טובה ולא תקבֵּע או לחילופין תעצבן אותך - תמציאי אחת כזאת.
גם אם לא - כמו שכתבתי, את "בתנור", מבשילה ומתבשלת

.
כאמור - פשוט תמשיכי לעשות את מה שאת כבר עושה.
את עושה את זה נפלא!

_העולם מלא באנשים אחראיים, ואני מניחה שזה בסדר גמור, רק שההשפעה שלהם עלי היא איומה. אני מרגישה חסרת אחריות ולא בסדר, ולחילופין מתמלאת עליהם זעם צדקני על כמה שהם כבדים ולא זורמים.
אי אפשר להיכנס לבועה ולעבור תהליך, צריך לחיות תוך כדי. רק שלפעמים באים החיים ולא נותנים לך להתעסק בתהליך שלך. מעצבן._
לא יודעת אם כתבת בצחוק או לא (זרקי איזה אייקון או שניים עד שאני אכיר את האינטונציות שלך

),
למקרה שזה היה לא-בצחוק:
בתוך בועות תהליכים לא מתרחשים, הם מתים.
התהליך שלך קורה לך מעצם המפגש עם ה"אחראים-המעצבנים". בלעדיהם לא היית פוגשת אותך, לפחות לא בכזה ווליום.
אם את רוצה להיכנס לשביל הזה ולהרחיב בו תגידי.

כיוון שנסיבות חיי הנוכחיות צפויות לזמן לי התעסקות רבה עם אחריות ועם מעצבנים, אשמח להרחיב בשביל.

בינתיים, בלב, מתנדנדת בין אמונה בשינוי לבין סקפטיות איומה. אולי אני רק דופקת פה פוזה של שינוי, שכל מטרתה להסתיר את זה שאני רק נשארת אותו דבר?
אבל אני לא נשארת אותו דבר. אני לא מי שהייתי פעם, כך שיש בסיס לתקווה שאני גם לא מי שאהיה בעתיד.

בינתיים, בלב, מתנדנדת בין אמונה בשינוי לבין סקפטיות איומה. אולי אני רק דופקת פה פוזה של שינוי, שכל מטרתה להסתיר את זה שאני רק נשארת אותו דבר?

כמה מוכר. בהסתכלות לאחור אני יודעת להגיד, שהרבה פעמים דווקא בחלק הכי משמעותי של התהליך אני לפעמים מתמלאת בתחושה שאולי לא קורה כאן כלום. עוד אחת מההגנות שהמערכת שלנו מפעילה כתגובה לשינויים...

מאד מאד מרגש אותי לקרוא את מה שקורה לך, תודה שאת משתפת

תודה שאת משתפת
מזדהה מאוד: מתנדנדת בין אמונה בשינוי לבין סקפטיות איומה
וגם לעיתים מבינה בדיעבד ש דווקא בחלק הכי משמעותי של התהליך אני לפעמים מתמלאת בתחושה שאולי לא קורה כאן כלום_

עלתה בי תמונה של בית שיש בו מסיבה. בית חמים ומזמין, שיש בו אוכל ושתיה ואנשים שמבלים טוב, ואני נכנסת ויושבת לי בפינה, ויש לי זמן להחליט אם אני רוצה סתם לשבת ולהסתכל, או להצטרף למסיבה, או ללכת לחדר אחר, או כל מה שבא לי. כי האנשים מבלים נהדר, ולא משנה להם מה אני אעשה, והסביבה נעימה ומזמינה, כך שכל מה שאני אחליט לעשות יהיה גם בסדר וגם נעים.
מעניין שהתיאור דומה מאד להרגשה שעולה אצלי כשאני קוראת בדף הזה.
@} לכולכן.

וזה הוביל אותי למחשבה שאולי עצם העובדה שסוף סוף איפשרת לעצמך את השיחה הזו כאן,
עם כל הסיכון והפגיעוּת מצד אחד והנגיעה האמיתית בחיים מצד שני,
אולי זו כבר עדות ליכולת המתחדשת להיות בקשר עם הרצונות העמוקים שלך ולתת להם מקום?

עירית_לוי

_בינתיים, בלב, מתנדנדת בין אמונה בשינוי לבין סקפטיות איומה. אולי אני רק דופקת פה פוזה של שינוי, שכל מטרתה להסתיר את זה שאני רק נשארת אותו דבר?
אבל אני לא נשארת אותו דבר. אני לא מי שהייתי פעם, כך שיש בסיס לתקווה שאני גם לא מי שאהיה בעתיד._
כן, מכירה.
אני מסכימה עם אמא ללי שכתבה: עוד אחת מההגנות שהמערכת שלנו מפעילה כתגובה לשינויים...

אני חושבת שרובנו מיטלטלים בין שני פחדים, בין הפחד שהשינוי לא יקרה לבין הפחד שהוא כן יקרה:

אחד - כאמור, פחד שהשינוי לא באמת יקרה ונתאכזב.
זה הקול ששומר עלייך ואומר לך "אל תשלי את עצמך מאמי, שלא תתאכזבי אחר כך. אנשים לא באמת ממש משתנים. את מכירה מישהו שהאופי שלו ממש השתנה?? כן, קצת משתפרים פה ושם עם השנים אבל לא יותר מזה. אז אל תתחילי לצפות לי פה..."

ושתיים - הפחד שהשינוי כן יקרה.
להסכים להשתנות זה להסכים למות במובן מסויים. משהו באישיות הישנה חייב למות. ועם כל הסבל שהיא גורמת לך, ההזדהות שלך איתה היא גדולה.
ואז יש את הקול ששומר עלייך ואומר לך: "השתגעת???? אל תהרגי אותי! אל תהרגי אותי! בבקשה אל תהרגי אותי. חוץ ממני אין לך כלום. את לא יודעת איך להתנהל בעולם בלעדי, מי את בלעדי? מי את אם אני אינני??".

וזה מאוד מאוד מפחיד.
מי אני אם אני כבר לא עוברת אורח? מי אני אם אני כבר לא "מקסימה", "סופר-בסדר", "אחראית", "מוותרת"... (ותוסיפי זה את התיאור של איך שאת רגילה להתייחס לעצמך ואת איך שהעולם רגיל לראות אותך. את עטיפת הזהות איתה הסתובבת עד היום בעולם)?
זה מפחיד.

אולי אני רק דופקת פה פוזה של שינוי, שכל מטרתה להסתיר את זה שאני רק נשארת אותו דבר?
ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת,
אני יכולה לומר שזו שאלה טובה וחשובה.
אבל - מותר לשאול אותה רק אם היא נשאלת בענייניות ובאהבה וללא ביקורתיות עצמית

, אחרת היא לא יעילה באמת.
כי לפעמים האישיות המתוחכמת שלנו באמת עושה קולות של שינוי רק כדי שנעזוב אותה בשקט.

ולכן, כרגע מה שאת יכולה לשאול את עצמך זה -

מה יותר מפחיד אותי? כן להשתנות או לא להשתנות?
האם אני מסכימה להמשיך את חיי כפי שחייתי אותם עד היום?
האם אני מסכימה לוותר על הדרכים המוכרות? על ההרגלים? על מי שאני ואיך שאני רגילה להיות?

זו דרך להפוך את השאלה החשובה שלך לשאלה פרוקודטיבית.

אבל אני לא נשארת אותו דבר. אני לא מי שהייתי פעם, כך שיש בסיס לתקווה שאני גם לא מי שאהיה בעתיד.
ללא ספק.
הנשמה שלך מפלסת את דרכה החוצה מבעד לקליפות האישיות. יש לה דחף התפתחותי שלא נותן לך מנוח.
היא עושה לך הרבה רעשי רקע, כבר הרבה זמן. היא נחושה.
את משתנה.
סבלנות.

כיוון שנסיבות חיי הנוכחיות צפויות לזמן לי התעסקות רבה עם אחריות ועם מעצבנים, אשמח להרחיב בשביל.
אנשים אחראים, אנשים סופר-בסדר, מעצבנים אותך כל כך כי הם מהווים עבורך תזכורת חיה לכך שלך אין חופש להיות לא-אחראית ולא-בסדר.
תזכורת לעובדה שמבחינתך את חייבת להיות אחראית:
זה סבל נוראי בשבילך גם להיות כן-בסדר וזה גם סבל נוראי בשבילך להיות לא-בסדר.
סבל משני הצדדים זה מילכוד.

למה?
כי מצד אחד, כאשר את כן-בסדר, רוב הזמן זה קורה לא-כי את בוחרת את זה. זה לא מרצון חופשי, וזה מציף בך חוויה של כלא, ושל מחנק ושל רמיסה של כל הרצונות העמוקים ואותנטיים שלך.
מצד שני כאשר את לא-בסדר, גם אז את מפסיקה לנשום, כי זה כל כך כל כך מסוכן. מסוכן רגשית.
דד אנד.

וכשמופיע מישהו אחראי,
ואולי אפילו אחראי ממש מעצבן שבחר להיות כזה, שיש לו חופש גם "לזרוק" כשלא בא לו - זה יכול ממש מלכאיב.
זו תזכורת לחופש שלך אין.
זה מה שמעצבן -

העדר החופש בתוכך,

לא ההתנהגות של האחרים בחוץ.*

תרגול פרקטי של זה יכול להיות להבחין את זה בזמן אמת.
למשל, "X מטריף אותי עכשיו כי ההתנהגות שלו מזכירה לי שלי אין חופש להיות לא-בסדר. מקור הסבל הוא פנימי, אצלי, לא חיצוני, זה לא באמת בגלל X".
(עכשיו, חשוב מאוד שתהיה כאן לקיחת אחריות ולא לקיחת אשמה. במנגינה של המשפט שתגידי לעצמך. זה חשוב מאוד מאוד, אז תשימי לב לזה ותדייקי כשמתפספס).

כך, בשלב הראשון את למעשה מעבירה את הפוקוס מהחוץ - פנימה.
כשהפוקוס יהיה אצלך, על אמת, גם כשהאוטומט מופעל ואת מתעצבנת, תהיה לך היכולת לעשות את השינוי. כשהפוקוס שלך הוא בחוץ את לא יכולה להשפיע על הפנים.

מה את אומרת?
נגיש? יישים? מדבר אלייך?

מה יותר מפחיד אותי? כן להשתנות או לא להשתנות?
התושבה המיידית היא שיותר מפחיד אותי להשתנות, מפני ששינויים מעצם היותם מפחידים אותי.
יש לי שתי דרכים לעשות שינוי בחיים:
א. גישת "על החיים ועל המוות", שבה מתים מפחד אבל קופצים למים ומקווים לטוב (ככה למשל בגיל שלושים הלכתי עם השיער השטני והארוך שלי למספרה ויצאתי עם שיער קצוץ בצבע פלטינה).
ב. גישת "לא שמתי לב שזה קורה", שבה אני לא מגלה לעצמי שדברים משתנים, עד שפתאום אני מסתכלת אחורה ורואה כמה התרחקתי מאיפה שהייתי.
נראה לי שבמקרה הזה ננקוט בגישה השניה, שאכן מחייבת הרבה סבלנות ואמונה.

ובמקביל אני כבר מנחשת את מה שתאמרי לי - תמשיכי לשאול את עצמך, כי מה שאת עונה היום זה לא בהכרח מה שתעני מחר.

לגבי ההתעסקות עם האנשים האחראיים, אני עוד צריכה לראות איך זה עובד. אדווח ברגע שיהיה מה.

ולכל המגיבות הנפלאות - מחמם את הלב לדעת שיש מי שקורא, ועוד מזדהה ומצטרף למסע.
מאחלת לכולנו הצלחה, ושולחת לכולן

הלכתי עם השיער השטני והארוך שלי למספרה

מאחלת לכולנו הצלחה, ושולחת לכולן
אוקיי... מי השתלט לך על המחשב??

בחיוך.

עירית_לוי

ובמקביל אני כבר מנחשת את מה שתאמרי לי - תמשיכי לשאול את עצמך, כי מה שאת עונה היום זה לא בהכרח מה שתעני מחר.

אכן.

זה בסדר ששינויים מפחידים אותך.
הפחדים שומרים עלייך.
הם ימשיכו לשמור עליך כל עוד תיזדקקי לשמירה הזאת.
כל עוד הם פה זה כי את צריכה אותם, ולכן טוב שהם פה.
כאשר יגיע הרגע בו תיזדקקי להם פחות - הם יתחילו לדלל משמרות.

המוטו של הערב הזה הוא: טוב שיש לך הקלטה של בשמת בראש, חבל שאת לא מקשיבה.

שמעו סיפור:

כמו שסיפרתי כאן, בכל יום רביעי אני הולכת לשיעור יוגה. השיעור מתחיל בשמונה, מה שאומר שלא חשוב כמה אני אתקתק עניינים לפני שאני הולכת, חלק ניכר מסידורי הערב של הילדים יהיו באחריות אבא שלהם.
היום אני חוזרת מהשיער בערך ברבע לעשר, ומבחוץ אני רואה שהבית חשוך לגמרי. מעולה, אני אומרת לעצמי, כולם הלכו לישון ולי יש עכשיו זמן פנוי להכין לי משהו לאכול ולראות את הפרק החדש של "האוס". המחשבה הזו נקטעת ברגע שאני פותחת את הדלת, כי מסתבר שאבא ושלושת הילדים בסלון רואים סרט, ושהתינוק קלט אותי איך שנכנסתי ועכשיו הוא זוחל אחרי לשירותים בבכי מר. אני עושה פיפי לצלילי הבכי, ועולה אתו למעלה להניק אותו. הלך החלום המתוק על ארוחת ערב ו"האוס".

וכך אני יושבת שם, מניקה ורעבה, שומעת אותם רואים את הסרט ובראש הולך לי המונולוג הבא: "רבע לעשר והוא יושב אתם ורואה סרט. מתי הוא חושב להגיד להם ללכת לישון? ובואו נתערב שהוא לא דאג שהם יסדרו ילקוטים למחר ולא בדק שהכינו שיעורים. למה הכל חייב ליפול עלי? למה אני לא יכולה לצאת לערב אחד בשבוע ולדעת שמישהו מטפל בילדים שלי כמו שצריך? למה אני חייבת להיות המבוגר האחראי כאן ומה עם ארוחת הערב שלי?"

ואז, ברור וצלול, עולה בראשי קולה של בשמת (קול וירטואלי, אני לא זוכרת איך נשמע הקול האמיתי שלה) ואומר:
"מה את רוצה? הלכת ליוגה והשארת אותו עם הילדים, והם נהנו ביחד. אז הם לא סידרו ילקוטים ולא הכינו שיעורים, אבל כולם עושים חיים ועובר עליהם ערב מצוין. למה לא תשתקי ותתני להם להנות מזה שהלכת ליוגה? אם היית במקומו היית נהנית מזה שמישהו היה מעביר לעייך ביקורת כזו והופך אותך בשניה לעפר ואפר כהורה?"

אנ ייודעת מתי בשמת צודקת, ועכשיו היא צודקת, ואני נשבעת לעצמי לסתום את הפה. אבל כשאני רעבה אני לא טובה בדברים כאלה, ולכן כשהתינוק מפסיק לינוק אני מנסה בכח להרדים אותו, מתרגזת על הווליום החזק של הסרט שמפריע לי להרדים אותו, יורדת אתו למטה ושואלת בדרך אגב אם הילדים סידרו ילקוטים, הסרט מופסק לטובת סידור ילקוט, אחר כך הם רוצים להמשיך את הסרט למרות שעשר, אני קולטת שהקטן חיפף בסידור הילקוט ובעצם גםלא עשה שיעורים, צועקת עליו, מפה לשם צועקת קצת על הגדול, ומחרבת לכולם את הערב הנעים. בסוף כולם הולכים לישון בבכי, אבא מבואס, ואני לגמרי

על איך שלא הצלחתי לשתוק.

שוב חוזר קולה של בשמת ואומר: "את כל זה אמרתי לך לא כדי שתדפקי את הראש בקיר, אלא שתחשבי איך את עושה יותר טוב בפעם הבאה".

בפעם הבאה אני אכנס הביתה, אניק את התינוק, אחזיר אותו לסרט ואלך להכין לי ארוחת ערב בלי להעיר שום דבר לאף אחד. אם יהיה לי אחר כך מצברוח טוב, אני אסדר לילדים את הילקוטים. אם לא, מקסימום הם ילכו עם ילקוטים לא מסודרים וילמדו שכדאי לסדר. ולאבא של הילדים אני אגיד: איזה יופי לראות את כולכם נהנים ככה!

ה ס ו ף

_כל עוד הם פה זה כי את צריכה אותם, ולכן טוב שהם פה.
כאשר יגיע הרגע בו תיזדקקי להם פחות - הם יתחילו לדלל משמרות._
תודה על התזכורת הזו

עוברת -

גדול

אחלה שאת שומעת את הקול שלי.
בשמת האמיתית היתה חושבת יותר את המחשבות שלך, יקירתי (-:

רבע לעשר והוא יושב אתם ורואה סרט

למה הכל חייב ליפול עלי? למה אני לא יכולה לצאת לערב אחד בשבוע ולדעת שמישהו מטפל בילדים שלי כמו שצריך? למה אני חייבת להיות המבוגר האחראי כאן ומה עם ארוחת הערב שלי?"
כאלה מין P-:

ואגב "אחראים מעצבנים"?
אצלי, בכל פעם שאחד מהזן הזה מתערב עם ה
את בטוחה שחשבת על הכל? קחי בחשבון שגם כך וכך. ומה עם זה וזה?

אז תמיד, אבל תמיד, אני כבר הקדמתי אותם.
תמיד הם מתפרצים לדלת פתוחה. כבר חשבתי על הכל. כן. ב-רור! כאילו דא! מה, אתם לא מכירים אותי?
אותי זה מעצבן כי זה כאילו מטיל ספק בחשיבה שלי. ביכולת השיקול שלי. ביכולת התיכנון שלי. ביכולת לחשוב על כל התסריטים ולהתכונן.
ואני הרי ספצית בזה!
פי אלף יותר מהם!
אז מה בדיוק מנסים להגיד לי פה עם ההתערבות הכאילו מכוונות טובות הזאת? שלא סומכים עלי? שלא סומכים שבאמת בדקתי וחשבתי ולקחתי בחשבון את הכל הכל הכל?

אז אני מרגישה שמה שמעצבן אותי הוא לא מה שעירית כתבה.
אבל אם אני חושבת על זה, אז לפחות אחד מהאנשים האלה שעושים את זה בחיים שלי (אני בעצם מצליחה לחשוב רק על האחד הזה כרגע), המממ, למה הוא/היא ממשיכים לעשות את זה אף על פי שזה מיותר וגם מרגיז אותי?
(למה הממממ? כי התשובות מפתיעות אותי. כי פתאום אני רואה את זה מזוית אחרת):
כי האדם הזה בעצמו בחרדה קיומית קיצונית "האם חשבתי על הכל? אולי שכחתי משהו? מה יהיה?" הוא בסך הכל מבטא בקול רם את הפחדים והחרדות הענקיים שלו מכל מקרה של חוסר תיכנון, כישלון, טעות, השד יודע מה. זה לא קשור אלי. בכלל לא רואים אותי.
טוב גם זה מעצבן אותי. שלא רואים אותי.
אבל באמת, זו תגובה פאבלובית שלא קשורה אלי.
היא מלמדת בעיקר על החרדות של אותו אדם, ועל הדמיון בינינו.

אז למה אני מתעצבנת?
כי זה נוגע בחרדות הזהות שיש לי?
או כי זה גורם לי הרגשה כאילו לא מעריכים אותי, מזלזלים בי ובשיקול דעתי, לא סומכים על היכולות שלי?
או שניהם?
או שזו גם אני שלא מעריכה אותי, ולא סומכת על היכולות שלי? אולי זו הנקודה הרגישה שמסתתרת מאחורי כל החרדות. זו החרדה: שיש משהו שבאמת לא חשבתי עליו! שלמרות כל החשיבה שהשקעתי וכל המאמץ לסגור את כל הפינות ולהכין מראש את כל התסריטים, בכל זאת משהו בלתי צפוי יתפלק לי וזה יפיל אותי!

ממש רוצה לסגור את החלון אבל בכל זאת, שולחת.

נו, מסתבר שלא משנה מי אתה, בכל מקרה "האחראים" מצליחים לעצבן אותך (בואו נקח את זה לתשומת לבנו בפעם הבא שמתחשק לנו לומר למישהו משפט מסוג ה"אתה בטוח שחשבת על הכל?"...)
כי אני לגמרי הפוכה ממך, בשמת. אני בנאדם שבאופי הבסיסי שלו לא רוצה בכלל לסגור את כל הפינות, לא מנסה לקבל החלטות על סמך מקסימום מידע, וטוב לו בפטאליזם שלו. אלא מה? לבחורה חכמה כמותי זה נחשב איזה חסרון מביש, שצריך כל הזמן להסתיר אותו ולחפות עליו. אני אמורה לקבל החלטות מושכלות ולהיות מסוגלת לנמק אותן לעומק, כל דבר אחר ייחשב כחוסר אחריות ודפקטיביות לשמה, ולכן כל התערבות של "אחראי" מתקבלת אצלי כהאשמה שאני צריכה להתמודד אתה.
עכשיו אני יכולה לעשות שני דברים:

להצדיק רציונלית את תפיסת העולם הבסיסית שלי, וככה לתרץ את חוסר האחריות שלי (שזה מה שאני עושה היום, כשאני לא מתחרפנת מעצבנות).
להפנים ולקבל באמת שמותר לי להיות כזאת, אני בסדר בדיוק כמו שאני, אני לא צריכה להצדיק כלום, ובאמת תודה רבה על תשומת הלב והאכפתיות, אבל אין צורך.

יום אחד אני אצליח לעבור מ-1. ל-2. השאלה היא רק כמה היום הזה רחוק מכאן ואם הוא יגיע בגלגול הזה....

טוב גם זה מעצבן אותי. שלא רואים אותי.
אה, דה סטורי אוף מיי לייף....

אני אמורה לקבל החלטות מושכלות ולהיות מסוגלת לנמק אותן לעומק
המממ. לדעת מי?
כלומר, מה רע בלקבל החלטות רגשיות ולנמק אותן ב"כי ככה אני רוצה!" או "כי זאת הקארמה שלי" (לא כל כך יודעת לנסח הסברים מהסוג האחרון, אז סליחה מראש)?

תמי ממחשב אחר:
אוי כמה מוכר ערב היוגה שתיארת, עם היושבת מניקה ורעבה, מעבירה מונולוגים פנימיים מרגיזים ומחריבה את השמחה... אבל הרשי לי לתקן את הקול הפנימי של בשמת, טוב?
אחרי ההתבאסות שלך: למה הכל חייב ליפול עלי? למה אני לא יכולה לצאת לערב אחד בשבוע ולדעת שמישהו מטפל בילדים שלי כמו שצריך? למה אני חייבת להיות המבוגר האחראי כאן ומה עם ארוחת הערב שלי?"
הקול הצלול והבהיר של בשמת צריך להגיד לך ללכת לאכול. ישר. לא לחשוב כמה נהדר זוגך שהצליח לארגן ערב נעים לכולם. לא לחשוב על התיקים (נורא או לא נורא שטרם סודרו). אלא בעיקר להקשיב לרעב שלך (רוצה ארוחת ערב עכשיו!), להניק ולהגיד: בעוד שניה אני מוסרת את הקטן המתוק הזה לאביו היקר, ניגשת מיד למטבח ומתיישבת לאכול. אחר-כך נחשוב על הכל, נטפל בכל השאר. נדמה לי שהדחייה הזו של מילוי הצורך שלך - והיא מוכרת לי היטב - בה טמונה הבעיה.

אה, תודה לתמי שהזכירה לי מה אומר הקול הבהיר והצלול:

א. כאשר אנחנו (כן, האנחנו הזה שישבה יותר מאלף ערבים "מיניקה ורעבה") נוחתות למצב הזה, אנחנו צריכות למצוא את הדרך לגייס תיכף ומייד את בן הזוג להביא לנו משהו לאכול ולשתות בעוד אנו מיניקות.

כי אם אנחנו מוצאות את עצמנו נשואות לזן המיוחד הזה של גברים, שלא מעלה בדעתו שחזרת עייפה ורעבה, ושלא קולט שבעוד הוא יושב לו ורואה סרט ולא דואג לשום דבר "מעשי" - את נפלת לבור של קורבנות, אז זו המשימה שלנו להעביר לו את מצבנו באופן שיגרום לו לרצות לתפקד ולא לנטוש אותך למר גורלך (ע"ע "להפוך אותו לאביר על הסוס הלבן").
כן כן, יש (יש!!!!!) גברים out there, שממש מודעים לעובדה שחזרת עכשיו עייפה ורעבה, וחושבים עלייך שוכבת שם ומיניקה במצב S-:
יש! בחיי! ראיתי במו עיני! את חייבת להאמין לי!
אבל אני מודה שהם מיעוט מבוטל ביותר באוכלוסייה. מספרם אולי אפילו פחות ממספר הילדים בחינוך ביתי.
אז שאר הגברים פשוט לא מעלים בדעתם.

"למה הוא אף פעם לא חושב על XYZ?"
כי הוא לא מעלה בדעתו.
דעתו שונה מדעתך.
הוא חייזר מן המאדים.
יש לקבל עובדה זו בהשלמה ובאהבה, ויפה שעה אחת קודם (או לחילופין להתחתן עם אשה, אני ממש מרגישה שזה היה מקל על החיים, הבעסה שאני הטרו).

ב. אותו כנ"ל, עלינו למצוא את הדרך לגייס את בן הזוג (מרגע זה והלאה, בלי הטפות על מעשיו עד לאותו רגע) לבצע את הדברים הבאים: 1. לדאוג למשימות המעשיות עם הילדים, 2. לדאוג שהילדים יילכו לישון, 3. לדאוג לאוכל בשבילך או לחילופין להבהיר שפקודת המבצע היא לקחת פיקוד על הקטן היונק ברגע שמתאפשר לך להשתחרר, כדי שתוכלי להכין לעצמך אוכל.

הדרך שפועלת בשבילי היא:
א. להשאיר דף כתוב מראש, ועליו כתוב מה כל אחד מהילדים צריך לעשות (אצלנו בחינוך הביתי זה יכול להיות: לנגן, להכין את התיק לקונסרבטוריון, לסדר את החדר עד ארוחת הערב, לאכול ארוחת ערב בשבע, להיות במיטה עד תשע). הדף כתוב מסודר, עם שורות ממוספרות, מונח במקום מרכזי ומראים אותו לכולם לפני שיוצאים.

ב. להפקיד על הדף את אחד הילדים P-: ולעשות תיאום ציפיות עוד מראש (יעני, להקריא את הסעיפים הרלבנטיים לילדים ולוודא שכולם הובנו גם בעל פה).

זה מפחית את כמות הסיבות להתחרפן בבואי הביתה, ואת מידתן P-:

גם אני חושבת קודם כל על הרעב. בכלל, הבעיה הכי קשה עם יוגה בשמונה בערב זה שכל ההרפיה אני רק חושבת על אוכל... אז רציתי להציע (ובחיי שאני לא מעתיקה

) שעוד לפני שאת הולכת תגידי לאישך היקר, תעשה טובה, תארגן לי בינתיים איזה משהו לאכול, כי כשאני חוזרת אני גוועת. לשבת ולהיניק ברעב זה מתכון בדוק לרחמים עצמיים ואסון.
וכן, אני מזדהה כמובן, עם היכולת לתקתק ולזכור מיליון עניינים ועם המרמור על זה שהם סתם יושבים ורואים סרט, ועם חוסר היכולת לסתום את הפה וכל מה שתיארת רק שלא מעצבן אותי אם שואלים אותי; להפך (אבל אני שופטת את עצמי טיפה פחות בחומרה ממך; יש לי קצת פחות דרישות מעצמי, ובהתאם לכך הישגיי בחיים...). אולי כי אני משוכנעת בכוונותיו הטובות של השואל.

אני אשחק אותה מפותחת לרגע ואגיד מה אני קוראת בדברים שלכם.

_אז תמיד, אבל תמיד, אני כבר הקדמתי אותם.
תמיד הם מתפרצים לדלת פתוחה. כבר חשבתי על הכל. כן. ב-רור! כאילו דא! מה, אתם לא מכירים אותי?_
מכירים או לא מכירים, זה בכלל לא משנה. מספיק בנאדם אחד שיעיר לך וזה מערער לגמרי את הידיעה שלך על עובדת היותך אחראית, מתוקתקת וחושבת על הכלהכלהכל! את נכנסת למוד "הוכחה עצמית" ואפילו אינדיגנציה (לכו למילון, עמוות)
מה זה משנה מה "הם" חושבים או אומרים? יותר משנה שזה כל כך לא יושב טוב אצלנו בפנים, שאנחנו מזדעקות (אצלך מזה, אצלי מאחר, מה זה חשוב ממה..

)

עוברת, אני חושבת ככה - נניח שהאיש נוסע לנסיעת עסקים. את מחליטה שערב אחד את ב מנוחת אחריות על אמת. אז לא יכינו שיעורים יום אחד (אני יכולה להעיד שאפשר לקבל פרס רקטור באוניברסיטה אחרי 12 שנים של אי הכנת שיעורים אז לילה אחד, נו.) ואת מכיעה לעשר בערב עם ילדים שבעים, נינוחים, בית שקט וכולם מבסוטים מול הסרט לבד לגמרי ובלי האיש. זה ראוי לצל"ש, זה.

נדמה לי שהדחייה הזו של מילוי הצורך שלך - והיא מוכרת לי היטב - בה טמונה הבעיה.
לגמרי.
ואם נלך לזן ואמנות החינוך הביתי רק לרגע, אז שימי לב שאת לא מלמדת אותם להיות אחראים. את מלמדת אותם לדחות צרכים גופניים, להשתולל מזעם כשדברים לא פיקס (זה במקום להגיד "אנאליות"

) ולמעשה לוקחת מהם את האפשרות לקחת אחריות על עצמם.

<עכשיו צריך לכתוב שאני לא מושלמת בשביל כל הנשמות הטובות. אבל זה כל כך מגוחך להאמין שמישהו אחר הוא מושלם ועוד לכעוס עליו בגלל זה, שאני אשאיר את זה ככה.

>

לכו למילון, עמוות

<מתמקדת בעיקר>

עירית_לוי

נדמה לי שהדחייה הזו של מילוי הצורך שלך - והיא מוכרת לי היטב - בה טמונה הבעיה.
גם אני מסכימה עם תמי.

תראי!

זה בדיוק מה שאת עובדת עליו עכשיו - לשם את מכוונת את עצמך:

זה החופש לחשוב קודם על עצמך, על הצרכים והרצונות שלך עצמך, החופש להיחשב (בעיקר בעינייך) "אגואיסטית",
החופש לדרוש מאחרים, להפריע לאחרים, "לקלקל" להם, לעמוד על שלך, פשוט כי לך זה חשוב. כי את רוצה, כי את צריכה, כי ככה נראה לך שנכון.

כאשר החופש הזה קיים את חופשייה לבחור אם לעמוד על הרצונות שלך או לוותר,
יש לך חופש תנועה רגשי בין שתי האופציות:
גם אין לך בעיה מצד אחד להגיד להם בלי כעס ורגשות אשמה, למשל: "ואוו, מאוחר! כולם למיטות, אני עולה להניק, אתה יכול קודם-לפני-הכל להביא לי בבקשה סנדוויץ למיטה?, אני חייבת לאכול",
וגם אין לך בעיה מצד שני לוותר (על ההתארגנות שלהם למשל, לא על האוכל שלך), "לשתוק ולתת להם ליהנות" כמו שקראת לזה, מבלי להרגיש קורבן ומבלי להרגיש שצרכייך ורצונותייך נרמסים ומושתקים.

לשם את הולכת.

כל עוד אין לך חופש להיחשב אגואיסטית מתחיל קונפליקט פנימי כמו זה, ולאחריו קונפליקט חיצוני במציאות.

לכן, אין לך מה לדפוק את הראש בקיר על זה שהיתה לך הקלטה בראש ולא הקשבת לה

.
לא יכולת להקשיב לה,
משום שבמקרים כאלה משמעת של המחשבה לא מספיקה.
האוטומטים הרגשיים בדרך כלל חזקים מהידע שאגרנו ומההחלטות הרציונליות שהחלטנו ברגעים "שפויים".

בפעם הבאה אני אכנס הביתה, אניק את התינוק, אחזיר אותו לסרט ואלך להכין לי ארוחת ערב בלי להעיר שום דבר לאף אחד. אם יהיה לי אחר כך מצברוח טוב, אני אסדר לילדים את הילקוטים. אם לא, מקסימום הם ילכו עם ילקוטים לא מסודרים וילמדו שכדאי לסדר. ולאבא של הילדים אני אגיד: איזה יופי לראות את כולכם נהנים ככה!
וברוח כל מה שנכתב -
אפשר לומר שזה לא מה שאת באמת רוצה בפעם הבאה (אפשר?

),
כי זה יהיה להשתיק את הצרכים ואת הרצונות שלך.

אנחנו לא יודעים איפה תהיי במסע שלך כשתתרחש הפעם הבאה.
מה שכן, עד שהיא תגיע את יכולה להעמיק ולחזק את הקשר שלך עם הצרכים והרצונות שלך,
עוד טיפה ועוד טיפה,
כדי שתהיי איתם במגע קרוב יותר בזמן אמת,
וכדי שתהיה לך לגיטימציה להיענות להם, או חופש לוותר עליהם נקודתית מבחירה.

עד שהיא תגיע את יכולה לברר עם עצמך עוד קצת מה את צריכה כדי להסכים להיחשב אגואיסטית.
מה מפחיד בזה?
אם אני אהיה אגואיסטית אז....?

הסתכלתי על כל התגובות שלכן ולא הבנתי כלום.
לא קראתם מה שכתבתי? אני הלכתי ליוגה, הוא נשאר עם הילדים. נראה לכן שאני יכולה גם לבקש ממנו להכין לי משהו לאכול?!?!?!?!?
עד כאן בתכניתנו "אם הייתי אגואיסטית אז..."

<בסדר, תסקלו אותי, אני מאד לא מפותחת>
<מסע של אלף מילין וכו'>

נראה לכן שאני יכולה גם לבקש ממנו להכין לי משהו לאכול?!?!?!?!?
את עם התינוק, לא?
(לא יודעת בני כמה האחרים, אולי גם הם היו אצלו כל הזמן על הידיים, מה אני יודעת).

נראה לכן שאני יכולה גם לבקש ממנו להכין לי משהו לאכול?!?!?!?!?
כן. פשוט כך. באמת, עוברת, זה פשוט. ואין לזה שום קשר לאגואיזם. יש לזה קשר להרגלים, זה כן. ואת יודעת מה, יש לי הרגשה שהוא אפילו ישמח. כי כמה את כבר נותנת לו לדאוג לך? (אבל זה אומר לא להתלונן על מה ואיך שהוא מכין, וגם להגיד לו מה את רוצה לאכול ולא לצפות שהוא יידע בעצמו)
ואפרופו מה שניצן אמרה, ש{{}}את לא מלמדת אותם להיות אחראים, הרי אם את תמיד תדאגי להזכיר להם לסדר ילקוטים, למה שהם לא יישבו ויראו סרט בלי לחשוב על זה? לפי איזה חשבון עמום בראש שלי הגדול שלך כבר צריך להיות ממש מספיק גדול בשביל זה, ואולי אפילו "המרכזי" כמו שאת קוראת לו. כלומר, לאגואיזם פה יש תוצר לוואי חינוכי ראשון במעלה.

וגם אני תהיתי קודם אם מישהו השתלט לך על המחשב. אבל חזרת לעצמך. @}

וגם אני תהיתי קודם אם מישהו השתלט לך על המחשב.
אבל זה כל היופי. שגם חלקים לא מוכרים מתחילים לקבל ביטוי ולהציץ החוצה. בעיני זה מאד מאד מרגש (בלי טיפת ציניות), ויש לי ממש תחושה שקורות בך תזוזות עמוקות מלקרוא אותך בימים האחרונים. (סליחה על הניסוחים העקומים, אני אחרי כמה ימים קשים).
חזקי ואמצי

הרי אם את תמיד תדאגי להזכיר להם לסדר ילקוטים, למה שהם לא יישבו ויראו סרט בלי לחשוב על זה? לפי איזה חשבון עמום בראש שלי הגדול שלך כבר צריך להיות ממש מספיק גדול בשביל זה, ואולי אפילו "המרכזי" כמו שאת קוראת לו. כלומר, לאגואיזם פה יש תוצר לוואי חינוכי ראשון במעלה.
נכנסת לשניה רק לומר שאני לא מסכימה עם הגישה הזו. כלומר, אולי יש ילדים שהיא מתאימה להם, אבל לא לבנים שלי, לא כרגע. לתפיסתי, אי אפשר לחנך אנשים לזכור לסדר את הילקוט; או שהם זוכרים את זה או שלא. שלי לא זוכרים, אחד מרחף מפני שהוא טיפוס מרחף, השני לא מרחף אבל הוא רק בן שש וחצי ומאד מרוכז בעניינים הרי גורל כמו באקוגן ולהשתלט על אמנות הקריאה.
אפשר להזכיר להם את זה המון פעמים ולקוות שעם הזמן הם יזכרו לבד, שזה יהפוך להיות מן שיגרה אוטומטית, אבל לא יותר מזה. אני מכירה את הגישה של "ללמוד מהתוצאות הטבעיות של מעשיך", ובתחילת דרכי ההורית גם הסכמתי אתה, אבל כיום אני חושבת שיש בה משהו קר שלא רואה באמת את הילד הספציפי. לפחות בכל מה שנוגע לבכור שלי כבר ראיתי שהוא לא לומד כלום מהתוצאות של מעשיו, רק מתאמלל מהן.
וממילא לא תמיד אני אהיה שם להזכיר, ממילא יהיו מספיק מקרים ללמוד מהם גם בלי שאני אעשה את זה בכוונה. יתרה מזו, אם כבר בכוונתי להעביר מסר חינוכי כלשהו (כולל לעצמי...), הרי שהוא "לא נורא גם אם לא סידרת את הילקוט". המטרה היא למנוע ככל האפשר היווצרות דור נוסף שחרד מהאפשרות להיות לא בסדר.

ובאשר לעצתה של בשמת להשאיר דף כתוב מראש, ועליו כתוב מה כל אחד מהילדים צריך לעשות (אצלנו בחינוך הביתי זה יכול להיות: לנגן, להכין את התיק לקונסרבטוריון, לסדר את החדר עד ארוחת הערב, לאכול ארוחת ערב בשבע, להיות במיטה עד תשע). הדף כתוב מסודר, עם שורות ממוספרות, מונח במקום מרכזי ומראים אותו לכולם לפני שיוצאים.
נו מה, אחיות אנחנו או לא? דף כזה הודפס זה מכבר ונתלה בחדרו של הבכור כדי לעזור לו להתמודד עם שגרת הערב שלו בלי עצבים. עכשיו רק צריך להזכיר לו כל ערב להסתכל על הדף, ולהזכיר לו את זה שוב בין סעיף לסעיף....

על אגואיזם נדבר בהזדמנות אחרת. אבל כדי שלא תהיו במתח, אציין כבר עכשיו: עדיין אסור.

טוב טוב, בואי תגרשי אותי מהבלוג שלך, רק שטויות אני כותבת כאן. אני לא בעד להעניש, רק בעד אותו "להרפות" שדובר עליו למעלה. מדי פעם ישכחו, מדי פעם יוזכרו, וככה לאט-לאט יזכרו.
(אגואיזם אסור, בסדר. מה עם להתחיל להרים את הראש מתחתית שרשרת המזון? קראי לזה בשם אחר.)

אני מכירה את הגישה של "ללמוד מהתוצאות הטבעיות של מעשיך"
הרחקת לכת. לא מדובר על עזיבה מוחלטת. זו סתם הזנחה ולא הורות מי יודע מה מתפקדת. מדובר רק על לעבור ממוד של לקיחת אחריות מלאה למוד תמיכה/ייעוץ/חבר טלפוני/אמא-סבבה-ותעזור-לך-בכל-מה-שאתה-צריך-ממי, זכרת את הילקוט?

המטרה היא למנוע ככל האפשר היווצרות דור נוסף שחרד מהאפשרות להיות לא בסדר.
זה יכול לקרות רק אם "להיות לא בסדר" זה משהו שמתאפשר שהוא יקרה, ואם הוא קורה... נו, אז לא קורה שום דבר נורא. ואם קורה דבר נורא, אז לפחות יש למי לחזור הביתה שיאהב אותנו לא משנה מה.

על אגואיזם נדבר בהזדמנות אחרת. אבל כדי שלא תהיו במתח, אציין כבר עכשיו: עדיין אסור.

אה, נו, אז תגידו ככה. יצא שאנחנו בעצם מסכימות.