פעוט שיונק הרבה

אני סמרטוט. איך זה יכול להיות שהקטנה שלי, שכבר עוד מעט בת שנה ועשרה חודשים, רוצה לינוק כל היום?
כל חצי שעה "אינוקי, אינוקי". ויש גם לילות קשים במיוחד, בהם היא מתעוררת איזה עשר פעמים לינוק. הגב שלי תפוס מכל הלולינות שאני מבצעת כדי להניק אותה בלילה. אני סחוטה משינה לא רצופה. אני מתבאסת מההערות מבעלי ומהורי ומהוריו, שהולכות ונהיות תכופות יותר ויותר. "די כבר עם איוקי קינוקי. תאכלי", "צריך לגמול אותה", ועוד ועוד.
האם יכול להיות שאני טועה במשהו? אני איתה בבית, ישנה איתה , מניקה בתכיפות מטורפת. בתגובה - היא מנקרת אוכל כמו ציפור, תלויה בי מאוד (למשל, אם בעלי או סבא וסבתא שלה יוצאים איתה לגינה, הם זוכים לעיתים קרובות כבר לאחר שעה לבכי "אמא, אינוקי").
נהיה לי קשה. האמת, לא תכננתי להיות מחלבה. וגם ההרדמות בלילה, לוקחות לפעמים יותר משעה של יניקה משני הצדדים, ועד שאני יוצאת מהחדר אני כבר עייפה מכדי לעשות משהו. מורחת איזה שעתיים והולכת לישון.
ולצאת עם בעלי, בערב, לא עשינו זאת מאז שהיא נולדה. כי אחרי שהיא נרדמת היא מתעוררת לאחר שעה, שעתיים, ושוב "אמא, אינוקי".
זהו. שפכתי. מותר לי לקטר, נכון?

בודאי מותר לקטר! מה עוד אפשר לעשות?
מנסיון - זה עובר לבסוף. כשביתי היתה בת שנתיים היא ינקה כמו תינוק בן יומו, וחשבתי שלעולם היא לא תגמל, אבל בהדרגה זה פחת, והיא ינקה עד גיל 4.5, וזה פשוט ירד באופן טבעי. ככל שהיו לה יותר עיניינים אחרים, משחק עם ילדים אחרים, וכו', כך ירדה תדירות והצורך בהנקות. ביתי הקטנה, כיום בת שלוש ורבע עדיין יונקת, ויש ימים שזה ממש נורא, אבל אם מעניין לה, היא יכולה לא לינוק שעות ארוכות. אני בהחלט מרגישה שיפור ניכר, ואני גם אומרת לה שהיא לא יכולה לינוק כל הזמן, ואני עסוקה וכו'. יש שעות שזה מתקבל, ושעות אחרות שהיא מאד עצובה.
המפתח הוא כמובן תמיכת הבעל. כל שאר הסביבה לא חשובה, אבל באמת מאד קשה אם הבעל לוחץ. אצלי למזלי מעולם לא עלה בדעתו של בעלי שעל הילדים להפסיק לינוק. זה נראה לו חלק טבעי לחלוטין מגידול הילדים, וגם ילדי הגדולים לא חושבים שיש עם זה בעיה (בני 17, 15, 19, 9 - זאת ישנקה עד גיל 4.5).
כדאי שתנסי לשבת עם בעלך ולהבין ממנו מה הוא מציע. הרי רק להגיד - מספיק להניק, זה לא מאד עוזר. את יכולה להבטיח לו שזה לא ימשך לנצח, שתינוקות גדלים אם אנחנו רוצים ואם לא. בני וביתי הגדולים לא מרשים לנו אפילו לתת להם נשיקה, וחיבוק גם הוא אסור - "אמא, תעזבי אותי, מספיק".
מצטערת שלא היו לי רעיונות איך להפסיק להניק, אבל אולי יעזור לך לדעת שהיו ויש אחרים במצבך, והזמן עושה את שלו.
דרך אגב - יכול היות שמה שהקל עלי היה שהם הלכו לגן (בית ילדים בקיבוץ) מגיל מוקדם יחסית. זה אמנם היה קשה בהתחלה, אבל בהמשך, זה היה הזמן היחיד שהם יכלו להיות בלעדי, והסתדרו מצוין. עם אבא זה עדיין - אמא, איפה אמאאאאא....
וזה כמובן עזר לי לשמור על השפיות.
תחזיקי מעמד!

ועוד דבר - אני שונאת להרדים תינוקות. עד היום ביתי הקטנה נרדמת בזרועותי, בהנקה, בסלון. כך אני יכולה להיות עם שאר המשפחה, במקום להתנתק באיזה חדר לשעות. כשהיא עייפה - היא נרדמת לבסוף.
יש שיגידו שזה נורא, אבל לי זה מתאים.
אולי גם לך?

היא נצמדת עכשיו יותר מתמיד? אם כן, אולי השתנה אצלכם משהו? (למשל שיניים, או הריון...)
אם לא, אולי היא יונקת סתם משיעמום. את יכולה לנסות לזהות מצבים שהיא יונקת (למשל כשאת מתיישבת) ולדאוג שיהיה לה משהו אחר לעשות באותו זמן, עדיף איתך או אפילו עליך. לדוגמא לקרוא סיפור, או לשחק במשחקי אצבעות.

להגיד לך שאת בחברה טובה?.?.
בדיוק נכנסתי כדי לקרוא על מיקרים דומים!גם אצלנו זה כך. ביתי בת השנה ושבעה חודשים לא יורדת לי מהציצי.אני עובדת בחציו הראשון של היום ולכן תמיד נקרה בי תחושת האשם כי זה בגלל תחושת חוסר אם בשעות הללו. אחרי שהיתה לי תאונה בכביש בגלל עייפות ותשישיות רבה כי גם בלילה זה היה אפילו גרוע יותר, והפכתי לעצבנית כמו חיית טרף,
החלטנו להפסיק את היניקה בלילה. היא יונקת לפני השינה ושוב ב 5 בבוקר. כל שאר הפעמים אבא מציע לה כוס מיים והוא זה שמתעורר אליה.אז עברו 3 לילות לא פשוטים של בכי אך אבא היה שם איתה בהמון אהבה וסבלנות. בכיתי נורא. אך היום היא ישנה משמונה בערב עד חמש רצוף.!! לפעמים קמה פעם אחת למיים.
אבל כמובן שזה העלה את כמות היניקות ביום. ועוד איך! וגם זה כבר עולה לי על העצבים לפעמים כי היא רק ירדה ממני
אחרי יניקה של חצי שעה. אז אני מנסה להגיד לה שכרגע אני עסוקה ותנסה לחכות קצת.
( כי אני בשירותים, כי אני אוכלת, כי אני מנסה להתלבש, כי אני נועלת נעליים...) ובני הגדול יותר מקנא נורא נורא....במיוחד בהנקות.אז זהו...אז מעודד אותי לדעת שזה זמני וזה ישתנה....

אז מעודד אותי לדעת שזה זמני וזה ישתנה....
ובשלב מסויים לא יחזור יותר, עד הילד הבא...

בתנאי שיהיה ילד הבא...

כמובן... אבל בכלל, אל תשכחו שתוך כמה זמן, ואני רואה איך ליבי, בת 10 חודשים מסוגלת לשחק שעה בלי בכלל לראות אותי בסביבה או לחפש אותי, הם פחות ופחות זקוקים לנו, ובגיל 5 אנחנו מתחננים לנשיקה או חיבוק כשהם חוזרים הביתה.
אתן עוד תתגעגעו לזמנים הללו...

צפריר כתב פעם ששיטה טובה נגד "הדבקות" של ילדים היא להפנות אליהם את כל תשומת הלב למשך זמן מה, ואחרי שהם "מתמלאים" בתשומת לב שלנו הם כבר לא מרגישים צורך להדבק אלינו ולנסות למשוך פירורי תשומת-לב.

זה נכון גם לאנשים גדולים, לא?

לא כדאי להתעלם מדעתו של אבא בנושא הגמילה. ישלו מילה ראויה ומכובדת כמו של אמא בנושא גידול ילדיו.. ואולי יש נזק בהתעלמות מדעתו. בכל אופן, בגיל שנה ו-10 אולי יש מקום לשרטט גבולות נניח, של הנקה, לשעות קבועות ביממה, ולמספר פעמים קבוע ביממה, למעט מקרים מיוחדים. ככה גם לאמא העייפה יהיה קצת יותר כח, בלי למנוע את המשך ההנקה. זה גיל די מבוגר, יחסית למקובל בארצנו המקרטעת.. ויש מקום לחשוב גם על הצרכים הפרטיים של אמא.

שליחה על ידי טלי* » 13 מרץ 2004, 11:03

יש דפוסים שונים גם בין ילדים. חברתי ילדה את בנה השני שאינו "מתמזמז" עם השד וזו עבורו הזנה בלבד, לעומת בנה הראשון שהיה נשאר שעות.......
עם זאת בגל שנה ו10 כבר ניצן להציב גבולות אם את מעוניינת.

שלום לכולם!

אני אמא למאיה בת שנה וחצי - מאיה יונקת עדיין החל משעות אחה"צ במשך כל הלילה - די רצוף - ישנה איתי במיטה ובבוקר - נמאס לי !! לפעמים אני מרגישה כבר לא נעים עם העניין ועם הדרישות שלה שוקלת להפסיק להניק - הייתי מבקשת לקבל מכם תגובות וכן דרך נוחה להפסקת היניקה או להשמת גבולות ברורים בנושא. תודה .

כהתחלה, אולי תנסי לברר עם עצמך אילו הנקות מפריעות לך ביותר, תנסי להוריד אותן ותמשיכי משם? למשל, אם ההנקה של אחה"צ מציקה, אולי אפשר ללכת לגינה ולהציע בילויים אחרים שיסיחו את הדעת מההנקה? הרבה אימהות מוצאות שברגע שהן שהן מורידות את "הנקות המטרד" הרבה יותר קל להן להמשיך עם אלה שנשארו.

נטע (בת 10 ח') לא מסוגלת להיות לידי בלי לינוק.

אם אני לא בסביבה אז אין בעיה. היא תשחק, היא תאכל (ה-מון. כרגיל), אם היא תהיה עייפה היא תקבל בקבוק שאוב ותרדם (או שתרדם במנשא).
היא יכולה בלעדי.
אבל כשהיא רואה אותי - היא ישר מנסה להרים לי את החולצה, ולא מוכנה לקבל סירוב.
לפעמים היא משחקת לידי אבל מהר מאוד היא על הידיים שלי ומיד על הציצי.

אני לא חושבת שזה רעב כי אם מציעים לה מזון מוצק היא דוחה אותו.
זה לא חסך באמא כי היא איתי כל היום, מקבלת ידיים תמיד כשמבקשת (או גב, אם הידיים עסוקות) וישנה (היטב ורצוף) צמוד אלי.

בסביבה של אנשים נוספים או כשיש הרבה גירויים חדשים מסביב - התדירות יורדת.
יוצא שהציצים שלי הם צוות הווי ובידור...

הפטמות עצבניות ולי קשה עם זה שאני צריכה בנאדם שיבוא ויסיח את דעתה כדי שאוכל לעשות דברים.
יש רעיונות? (המצב כזה כבר כמה שבועות).

עוד משהו.

גם אם אני מציפה אותה ונותנת לה יותר ממה שהיא מבקשת - זה לא עוזר.
והיא לא סתם יונקת - היא מנשנשת. היא עושה ממני פיסטוקים.
שלוק, הפסקה, שלוק, הפסקה...
ולפעמים היא שוכחת לשחרר את הפטמה כשהיא פונה לכיוון אחר.
חוצמזה בזמן ההנקה היא עושה אקרובטיקה. אני חוטפת בעיטות בכל הגוף וזוכה למתיחות בפטמה.
כואב לי.

אני מאוד אוהבת להניק אותה
רק רוצה להימנע מהקטעים של הסבל.

עוגיה, בדיוק נכנסתי לכתוב ואני רואה שאנחנו באותה סירה.
אני מזדהה איתך כל כך!
לגבי התכיפות וגם לגבי האקרובטיקה!
הקטנה בת שנה וחודש, יונקת כל הזמן!
מסתדרת מצוין בלעדי, אבל כשאני בסביבה, אז רק ציצי.
תוך חודש- חודשיים אני אתחיל לעבוד והיא תשאר עם אבא שלה.
אני מפחדת שזה יגרום לה להרגיש שעזבתי אותה והיא תדבק אלי עוד יותר.
אני מאוד אוהבת להניק אותה ויחד עם זאת אני מרגישה שהיא גדלה מאוד מאז היתה תינוקת קטנטנה ותלויה בי באופן מלא. עכשיו היא הרבה יותר עצמאית ואני גם רוצה את העצמאות שלי בחזרה, לפחות באופן חלקי. אני רוצה לעבוד, אני רוצה לצאת מהבית, אני רוצה לבנות את עצמי מקצועית. אבל אני גם לא רוצה לפגוע בה. מה עושים?
האם הצורך הזה בציצי הוא פיזיולוגי? פסיכולוגי? האם אפשר להחליף את הציצי במשהו אחר? האם אבא שלה יוכל לספק את הצורך הזה?

עוגיה ופיצה, אני כל כך מזדהה. כמו שעוגיה כתבה, זה אפילו לא מוצץ זה פיצוחים. מברברת עם על העולם ועל כל העולם תוך כדי יניקה. הולכת וחוזרת כעבור כמה דקות להמשיך וכל פעם זה מלווה בבכי מתלונן.
עם זאת, חשוב לי להדגיש ש:
א) ניתן לפעמים להסיח את דעתה במשחק אחר. לפעמים היא גם יכולה לסחוב כרית (זה סימן הזיהוי ל"ציצי עכשיו!") גדולה לה וכבדה לה במאמצים קשים עד אליי ואז לראות איזה משהו אחר שמעניין אותה, לעבור לאותו עניין ולנטוש את הכרית על הרצפה כמו כלום. לפעמים.
ב) כשאני לא איתה היא מסתדרת מצוין בלי מוצציצי של אמא ולא מבקשת לינוק מאף אחד אחר. ציצי יש רק אחד! (שניים, ליתר דיוק).

הי מקווה שהדף הזה מתאים כי לא מצאתי דיון אחר בנושא.

אני מחפשת רעיונות איך לקצר את משך ההנקות.
הכוונה למציצה של שעות בעיקר בלילה ובמנוחת צהריים.

היונקת בת שנה וחמש יונקת כרצונה.
משך היום יחסית מעט - יכולה להסתדר גם כל היום בלעדי
בלילה בערך כל שעתיים שלוש אני שמחה להניק צד אחד וצד שני
הקושי זה שאחכ היא יכולה למצוץ עוד כמעט שעה ואני לא מצליחה לישון בזמן הנקה
לפעמים אני מבקשת שתלך לישון כי אני גם רוצה לישון והיא מוכנה ולפעמים היא ממש מתעקשת להמשיך לינוק.

אני חושבת שזה קשור לרעב היא מוכנה לפעמים לוותר בשביל טיול אבל אז מתעוררת אחרי מעט זמן
היא מוכנה לאכול אבל לא מצאתי מה כדאי לתת לה בלב יחסית שלם.
היא מסרבת לתמ"ל וגם דייסה עם חלב אורז / שקדים לא הולך.
מסכימה לדברים מתוקים ולא בריאים (מעדן, גלידה...)

הגור - שנה ו-10, ניזון בעיקר מציצי, ו"טעימות" פה ושם (של מוצרי חלב, פירות, קורנפלקס מלא, פירות, ביצים, תירס, גמבה ומלפפונים - אלו הדברים העיקריים שהוא מסכים להכניס פירורים מהם אל פיו...),
אני מרגישה די שלמה עם המצב, פרט למדי פעם כשיש "ימי דבק" ואני אומרת נואש.
אני כמעט ולא מציעה אף פעם ציצי מיוזמתי, ומנסה להציע מים כמעט בכל הזדמנות- הצעה שלרוב נדחית על ידו.
עולות בי לא פעם חששות (בעיקר מלחץ סביבתי) בעניין האוכל, אך אני לא מוצאת רצון או כח לשנות פה משהו (למרות שכן מנסה להציע מאכלים ותבשילים אחרים אך נדחית באופן סדרתי כמעט - וכך גם אנשים אחרים שמנסים להציע לו).
פיתחתי גישה של "ההנקה תתמעט/תיפסק בזמן המתאים מעצמה", אך כבר מס' חודשים אני מקווה שהנה מחר הוא יתחיל לאכול קצת יותר (והנה הוא כבר כמעט בן שנתיים...).
ישנם ימים שאני לא נמצאת עד אחה"צ ועדיין הוא לא מסכים לאכול הרבה, ואת ה"מזון" הוא משלים כשאני איתו (בהנקה כמובן).
ברוך השם הילד בריא וגדול, אך בימים האחרונים אני מרגישה כאילו החלב שלי הולך ופוחת (היתכן?) תחושה שהשד מרוקן עוד לפני שהוא מתחיל לינוק, זה יוצר תחושה לא נעימה בהנקה, ומגביר את הביקוש והתדירות מצידו של הגור - מה שגורם לעיתים לתחושת כאב ממש... ובמקום שיתחיל לאכול קצת יותר אוכל, הוא רוצה לינוק יותר!
הדבר העיקרי ש"מדאיג" אותי הוא פחות העובדה שיש לי פעוט שיונק הרבה , אלא שיש לי פעוט שכמעט ולא אוכל מזון מוצק ...
למישהו רעיון להצעות שאולי יוכלו לעזור לשנות פה משהו? ולא בצורה של לחץ?
אני ממש גרועה בלהציב גבולות....

צפונית יקרה,
בני הבכור סירב עד אחרי גיל שנתיים וחודשיים ממש לאכול.
היום הוא בן 4.5 ואוכל מעט מאוד דברים.
אוהב בעיקר מוצרי חיטה.
אני מוסיפה לו אצה כחולה ירוקה בהרבה מהדברים שהוא כן אוכל.
המון זמן זה העסיק אותי מאוד והייתי ממש מוטרדת מזה.
לאחרונה החלטתי שהלחץ שלי מזה בטוח משפיע עליו,
ובטוח השפעה שלילית.
אז עשיתי עבודה אינטנסיבית של שחרור,
ואני סומכת עליו ואומרת לו שאני סומכת עליו.

מבקשת עצה:
בן השנתיים חובב הנקה. בבית אני נותנת לו בלי חשבון. יש מצבים שלא נוח לי ואני מסרבת, אבל אין זמנים קבועים להנקה. רוב הפעמים שהוא מבקש - הוא מקבל. כשהוא לא מקבל זה בגלל אילוץ של אותו הרגע. טוב לי עם זה בדיוק ככה.
כשמתארחים אני לא מעוניינת להניק אותו מול המארחים. מבקשת לא להיכנס לדיון על זה כרגע. מבחינתי זה סגור. לא מניקה מול מי שאינו משפחה קרובה-קרובה (אבא שלו ואחיו).
אז האפשרויות הן: לעבור לחדר אחר או לסרב. סירוב כרגיל מוביל לוויכוח, תחנונים וכו'. זה גם לא דבר שאני מרגישה איתו בנוח מול המארחים. אז הרבה פעמים אני נענית ואנחנו עוברים לחדר אחר, אבל לא תמיד מתחשק לי.
אני חושבת שאפשר היה לנטרל את הוויכוח לו היו כללים ברורים וקבועים. אם הייתי אומרת לו שמחוץ לבית לא יונקים - הוא היה משלים עם זה תוך כמה זמן. אבל אני לא יכולה להגיד דבר כזה, כי לפעמים אנחנו מחוץ לבית אפילו שלושה ימים רצוף (זה עומד להיות המצב בפסח). לא ייתכן שכזה פרק זמן ארוך לא אאפשר לו, ואני לא רוצה לקבוע כלל ואח"כ לחרוג ממנו. זה מבלבל.
אפשרות אחרת היא להגיד לו שבשעות היום לא יונקים אלא רק בהשכבה. אם הוא יהיה רגיל לזה איזה תקופה מהבית - כל הסיפור של גמילת היום והקשיים הנלווים לה יתרחשו באינטימיות הביתית שלנו - אז כשנגיע להתארח זה פשוט לא יעלה. אבל אני לא רוצה לעשטות מהלך כזה, כי בבית מעולה לנו עם ההנקה ביום, ואירוח הוא רק פעם ב- . לא הייתי רוצה להפוך בשבילו סדרי עולם.
אז זה נראה לי מצב תקוע, שאין ברירה אלא להמשיך לפי מה שנהגנו עד כה. אם אני כן רוצה להניק בבית בלי כללים, ואצל אחרים רוצה להניק פחות ולא לעיניהם - אין ברירה אלא לסרב כשזה לא מתאים לי, ולהתמודד עם אי הנעימות שבחוסר הרצון שלו לקבל סירוב שרירותי. אני מבינה אותו שהוא לא מקבל את זה ומבקש שוב ושוב - הרי אין מבחינתו שום כלל ברור ועקבי, והוא יודע שבחלק מהפעמים הוא ביקש וקיבל ובחלק מהפעמים לא - אז ההיגיון אומר פשוט להמשיך ולנסות, נכון?
אז לי זה נראה ללא מוצא, אבל מי יודע, אולי למישהי פה תהיה הברקה שתפקח את עיני (-:

כשמתארחים אני לא מעוניינת להניק אותו מול המארחים. מבקשת לא להיכנס לדיון על זה כרגע.
למה את מתנצלת? כל כך מובן. אני מניקה ברציפות כבר 4.5 שנים שתי תינוקות שהפכו לשתי ילדות ומעטות הפעמים שהנקתי בפרהסיה. היותי מיניקה לגמרי לא אומר שהציצי שלי הוא נחלת הכלל. מגיל שנה וחצי בערך, אם היינו עם עוד אנשים, הייתי אומרת בעדינות באוזן שאני לא רוצה להניק מול אנשים אחרים כי אני מתביישת ושהציצי פרטי ואני לא רוצה שיראו אותו וכו. הן פשוט הבינו את זה. בטח היה צריך להגיד את זה שוב ושוב לזמן מה אבל זה התקבל לחלוטין. כלל עקבי ופשוט למדי: לא מניקים אם יש עוד אנשים בסביבה.

לא הברקה, אבל מאוד מה שהיה אצלנו-
לכל כלל יש יוצא מן הכלל. לא יונקים מחוץ לבית היה הכלל הראשון שנכנס. אבל אם היינו מחוץ לבית יום שלם, היא קבלה לינוק באיזה שהוא זמן שזה כן היה לי נוח. אם אתם לא נוסעים פעם בשבוע לשלושה ימים, אז זה יכול לעבוד. זה לא שבר את שאר הכלל.
בהצלחה!

תודה רבה לשתיכן!

לפלונית האחרונה,
מצטרפת ל אום אל קיצקיצ ול אמל ית
גם אני מניקה הרבה ומעט מול אנשים.
אבל אני לא מסכימה ש: רק כללים קבועים ונוקשים מונעים ויכוחים.
בהנקה כמו בהנקה זה פשוט צוהר שנפתח לנו כדי שנוכל לבחור לראות (וגם ללמוד מ, ולשנות) דברים על עצמנו ועל הילדים ועל המארג שביננו.
כתבת ש:
סירוב כרגיל מוביל לוויכוח, תחנונים וכו'.
זה לא מחויב המציאות.
כדאי לא להגיע למצב בו אנו 'מפחדים' מהתנהלות מול ילדינו. כל פעם שאני רק מרגישה כך אני עוצרת ובודקת כי משהו 'לא עובד טוב' ונכון עבורי.
אני מאמינה שאם מדברים בכבוד ובכנות הילדים קולטים.
ובעצם הייתי צריכה קודם לומר: אם מתייחסים לדברי הילדים בכבוד ושומעים את האמת שבהם - הילדים 'מתרגלים' בהנאה ובהוקרה לתקשורת אמינה.
ולכן כשאת מסבירה שאת לא מניקה מול אחרים - הילד יכול להיות מסוגל להבין ולקבל (כן, גם את צרכייך בגיל 2...)
יכול להיות שיש שם צרכים אחרים מתחת לרצון הברור בהנקה - שהוא סיגל לעצמו לבקש הנקה כדי למלא אותם? (כמובן שמדברת מנהמת ליבי - של אם לבן שנתיים וקצת)
יכול להיות שהוויכוחים כתגובה לסירוב הם איזשהו מאפיין נוכח חוץ מההנקות - אם כך כדאי לטפל ולהתפנות לענין הזה
ולהגיד תודה להנקה שהעלתה וחשפה ואווררה...
תכתבי להמשיך ולעדכן, בבקשה

תודה, לילך.
בגדול אני אוהבת מאוד את הגישה שלך. דברים דומים לזה קראתי בעבר ומאוד התחברתי (להגיד תודה להנקה שהעלתה וחשפה ואווררה).
במקרה שלי אני חושבת שההתארחות היא-היא הבעיה.
אני אפילו לא יכולה בדיוק להגיד לך אם בבית סירוב כן גורר ויכוח או לא ואם ההתמודדות שלי שונה. אני לא יודעת. בבית זה פשוט לא עניין. אנחנו נינוחים.
אבל חגים וכאלה, כשמתארחים אצל המשפוחה... את יודעת, משפחה זה תיק די כבד.
יש מכלול גדול של רגשות, שלא תביני לא נכון. יש השמחה הפשוטה של הילדים לפגוש סופסוף את סבא וסבתא, ויש הרבה געגועים מכל הצדדים (גם מהצד שלי) ויש כיף של יציאה מהשגרה, ויש גם - אמממ - מטענים. חיכוכים. רגשות נחיתות. סלט... יש גם איזה מתח סביב עניין ההנקה למרחקים ארוכים, ויש גם הצד של הפעוט. בחור רגיש למדי. קולט תדרים דקים, ומגיב למתחים בהיצמדות. חזק חזק בהיצמדות.
אז... זהו. נוצר קונפליקט. בשבילו יש קצת מתח באוויר שגורם לו לרצות לינוק יותר (או שאולי זה לא יותר ובבית אני פשוט לא מודעת למתי הוא כן יונק ומתי לא?) - ובשבילי זו סיטואציה מאוד לא נוחה להניק בה.

תודה!
אז ההנקה חשפה את העומס של ההתארחות והמשפחתיות והמתחים (אצל כ-ו-ל-נ-ו!)
ועכשיו צריך רק לראות מה מתאים לך לעשות עם זה.
אני מאמינה שכמו שכתבת - ההצמדות וההנקות מבטאות צורך אמיתי של קטנך. ויש גם את הצרכים האמיתיים שלך ושל המארחים ושל, ושל ושל

עכשיו כשרואים ברור ונושמים אחר-כך -
אולי יש לך תחושה יותר ברורה מה נכון עבורכם?

קראתי שוב את מה שכתבת למעלה-
ואולי יש דרך אחרת לענות על הצרכים שלו שלא בהנקה? או לפחות חלק מהזמן?
ולדבר איתו לפני? על זה בדיוק? אני מאד מאמינהבלדבר איתם. גלויות וישירות (בקצרה מאד) אבל בשיא הכנות והעומק

אני מאמינה שכמו שכתבת - ההצמדות וההנקות מבטאות צורך אמיתי של קטנך
אני לא לגמרי בטוחה במה שכתבתי. יכול להיות שהוא לא נצמד ורק אני חווה את זה ככה כי פתאום אני נהיית מודעת לכל הנקה ובבית אני לא.

ולדבר איתו לפני? על זה בדיוק? אני מאד מאמינהבלדבר איתם. גלויות וישירות (בקצרה מאד) אבל בשיא הכנות והעומק
אני אודה לך מאוד אם תרחיבי, ובעיקר אם תמקדי לאיזה סוג דיבור את מתכוונת. כשאני חושבת על דיבור עם תינוק בן חודש אני חושבת על אותה צורה שהייתי מדברת עם מבוגר. ממש להסביר את עצמי מההתחלה ועד הסוף במילים שלי, כמו שהייתי מסבירה לך. כן, זה דבר שיצא לי לעשות מדי פעם. לעומת זאת כשאני חושבת על דיבור עם ילד בן שלוש אני מנסה להתאים לרמת התקשורת הכללית שלי אתו, לפשט הסברים, לתת דוגמאות פשוטות, לקצר כמובן... כלומר שיחה עם ציפיות ראליות שהוא גם ישתתף בה ויבין אותה גם ברובד המודע של החשיבה. לעומת זאת בן שנתיים - לא מתחבר לי לא מכאן ולא מכאן. כבר יש תצקשורת הרי, והרמה שלה ראשונית מאוד. אז לדבר במילים שהן מעבר לרמת התקשורת הזאת (כמו שהייתי עושה עם תינוק) נשמע לי מאולץ וחסר טעם, ואילו להתאים את עצמי לרמת השיחה הרגילה אתו לא מאפשר לי להעביר מסרים מופשטים כאלה. עדיין לא. ענייני חשיפה, פרטיות, מתחים - אלו לא מושגים שקיימים עדיין בשפה שלו.

מבינה אותך לגמרי לגמרי.
כשמדברים בהתחלה זה נשמע מאולץ ולא מדויק. ככל שממשיכים - זה משתפר...

קשה לי לתת דוגמאות בלי להכיר אותך ואותו ושזה יצא איכשהו מתאים
העקרון הוא לדבר :

ברגע נכון (שקט, רגוע, אוהב, ללא לחץ זמן
כשממש בא לך להגיד לו משהו
קצר קצר (2-3 משפטים קצרים
ובכנות - אפילו ההתכוונות שלך לזה יכולה להוציא ממך דברים שלא ידעת להגדיר במילים

? משהו כמו:
"אתה יודע שאנחנו נוסעים לסבא-סבתא לחג, ונהיה שם כמה ימים?
כשאני חושבת על זה אני קצת דואגת שלא יהיה לי נוח להניק אותך הרבה פעמים ליד כולם.
אתה יודע שאני אוהבת להניק אותך בפרטיות (הוא מכיר את המילה? אצלנו היא חזקה בהקשר של שירותים...) רק אני ואתה
--שקט, הפוגה, הקשבה, מרחב--

מה אתה אומר?

זה מספיק.
כמה פעמים. מתי שמתאים לך. כמה פעמים ביום עד הנסיעה. כל פעם קצת אחרת. לך זה ייצא אחרת. ההקשבה שלו תהיה אחרת. ואולי גם יצופו אצלך דברים ואני ממש מאמינה שגם אצלו יישתנו דברים.

ואולי גם לדבר עם המשפחה מסביב שבעניין?

"אתם יודעים שאני ממש שמחה לבוא אבל מרגישה מתח סביב ההנקה. אני חוששת שהוא יבקש הרבה ולכם אולי זה לא נוח...
מה אתם אומרים?"

עוזר?

חיבוק וחג שמח!

תודה מעומק הלב לילך.
אנסה את זה!

דברים דומים לזה קראתי בעבר ומאוד התחברתי
רק עכשיו תפסתי שאותו הפוסט שקראתי בעבר היה שלך!
אז מנצלת את ההזדמנות להודות לך מאוד על הדברים המאירים, ולספר לך שהעברתי קישור אליו לכל מיני אנשים, מעל כל מיני במות (-:

תודה!

שלום לכולכן.
הקטנטנה שלי בת שנה.
אף פעם לא הייתה אכלנית, החודש האחרון גם זה פחת, אפשר לומר ש"ארוחה" שנחשבת אצלה גדולה תהיה אם היא אכלה 5 ספגטים. (5 יחידות...) או 3/4 מהלבן של הביצה הקשה.
בכל מקרה, היא כבר נהגה לינוק כל 4 שעות, ועכשיו מאז שהפחיתה את המזון שהיא אוכלת, היא מבקשת כל שעתיים ולפעמים כל שעה.
זה קשה, והיא גם קמה 3 פעמים בלילה, אחרי שכבר ירדנו לפעם אחת.
שאלתי היא האם יש דרך לעודד אותה לאכול יותר, האם כדאי לרווח לה את ההנקוץ בתקווה שזה יעודד אותה לאכול?
כל רעיון או מחשבה יתקבל בברכה.
תודה רבה וכל טוב.

האם כדאי לרווח לה את ההנקוץ בתקווה שזה יעודד אותה לאכול?
אצלנו זה עבד.
התחלתי בעדינות - הקפדתי על זמני ארוחות קבועים פחות או יותר [כולל ארוחות ביניים] ועל לפחות חצי שעה בין ארוחה להנקה הקרובה אליה.
אח"כ התחלתי להוריד הנקות - התחלתי מהנקת הרדמה [כי היא זו שהכי הטריפה אותי]. אח"כ גמילת לילה. ואח"כ לאט לאט הנקות ביום עד גמילה מוחלטת.
כל התהליך לקח כמה חודשים.

אין שום מחקר שמוכיח קשר בין הנקה לאכילת מוצקים
וגם לא קשר הפוך כמו הגדלת מוצקים בהפחתת הנקה
אז לדעתי את צריכה לשמוח שהיא יונקת כי כך את יכולה להיות משוכנעת שהיא מקבלת את כל מה שדרוש לגופה.
לגבי הכמויות שהיא אוכלת הגישה הרווחת היום בתזונת ילדים היא שההורים קובעים מה ומתי והילדים קובעים כמה ,
ואם היא מחליטה לאכול מעט כנראה שהיא יודעת שזה מה שדרוש לה ,אני הייתי מנסה לשחרר אתזה .
וכן יש קטעים שהנקה היא קשה ומעיקה ואז שווה לבדוק איפה היא לא נכונה לאם ולנסות לסדר זאת .

מנטרה היקרה,
תציצי לה לתוך הפה- בזמן שהיא צוחקת- בטח היא במתקפת שיניים. אולי בגלל זה היא נוטה למה שטוב לה- חלב אמא. חלב מנטרה ולא חלב מטרנה
חוץ מזה הכל מתחיל באמא- אימהות מניקות, אינן חשות את מצוקת הרעב של ילדיהם, בגלל שתמיד אפשר לשים על הציצי והכל כאן בשליפה מהירה.
תכיני כמה דברים זמינים, ותציעי לה- בטיול למשל, (קלח תירס, ענבים חתוכים, אבטיח) או בבית כשאת חושבת שהיא רעבה...
לא בוער עם האוכל- עדיף שהיא תתחיל בעוד חודשיים אפילו, ושזה יבוא מרצונה...
ובינתיים- תהני מכל רגע...

חלב מנטרה ולא חלב מטרנה
ראיתי רק עכשיו, התפוצצתי מצחוק.

תודה על תשובותיכן, חלפו להם 3 חודשים, ביתי בת השנה וארבע, ויונקת המון. כל שעה-שעתיים ובבקרים גם כל חצי שעה. (רק הלילות שקטים, הנקה יחידה בחמש בבוקר ואחריה עוד שעת שינה מבורכת)
אני מבחינתי רוצה להמשיך להניק גם בחודשים בקרובים, אבל זה קשה במינון כזה.
הייתי מאד רוצה לרדת לארבע הנקות ביום לעת עתה, נגיש כשקמים מהשינה בבוקר, בצהריים, לפני השינה בערב ועוד אחת שהיא אוהבת בחמש בבוקר. אבל הלו"ז הזה ממש רחוק ממני.
ניסיתי להגביל אותה להנקה כל 4 שעות ובין לבין לאכול אוכל רגיל, אבל היא הייתה מתבכיינת מאד ונעלבת (מובן...), והכי מבאס, במקום לבוא ולבקש ציצי בשמחה, כמו תמיד, היא הייתה מגיעה ישר בהתבכיינות כי קשה לה להבין את הרציונל מתי "מותר ומתי אסור".
הסברתי לה שהיא תקבל עוד מעט, אבל זה לא ממש גיל שמבינים בזמנים...
אני בעד לתת לה מה שהיא רוצה, אבל אני מרגישה שזה קצת מתיש אותי ולא הייתי רוצה שההנקה תהפוך לעול עבורי, שתינו עדיין כל כך נהנות מזה ולא רואות את הסוף...
אשמח מאד לרעיונות כיצד לרווח את ההנקות.
תודה רבה לכן וסתיו צונן לכולן.
מנטרה.

לחדד טיפה את הבעיה,
מכיוון שהיא יונקת במרווחים קטנים, היא יונקת כל פעם קצת ואז היא אף פעם לא רעבה לאוכל אמיתי וכן לא יונקת "ארוחה טובה", רק כשהיא קמה משינה...
שוב תודה,
מנטרה

כשליח זה התחיל להציק כמו שאת מתארת הגבלתי הנקות.
קודם כל התחלנו בלהקפיד על ארוחות ובלי ציצי חצי שעה לפני וחצי שעה אחרי - זה תרם מאד לאכילה יותר טובה.
ובהנקות עצמן הגבלתי גם. לימדתי אותה שאני סופרת עד 5 ואז מפסיקים. אם ביקשה ספרנו גם בצד שני וזהו.
כשלא הפריע לי לא ספרתי אבל כשזה הציק ספרתי.
ואז התחלתי להוריד הנקות בכלל - ראשונה ירדה הנקת הרדמה - כי זו הייתה ההנקה שהכי הכי הפריעה לי וגם רציתי להפסיק את ההרגל של הירדמות עם ציצי.
ואחר כך לאט לאט הורדתי עוד ועוד כי ממש הספיק לי כבר עד שנגמלה לגמרי ונשארה רק עם מוצקים.

אצלנו תחילת התהליך היתה בגיל שנה וחצי כשהכלל הראשון שהכנסנו לחיינו הוא "ציצי רק בבית", מעט אחר כך "ציצי לא בחברה", אחרי חודשיים שלושה כאלו-
עברנו ל4 הנקות ביום- ציצי בבוקר, לפני שנת הצהריים, אחרי השינה ולפני שנת הלילה(אהה, גם בלילה לפי דרישה)
אחרי בערך 4 חודשים כאלו- גמילת לילה. מעט אחר כך הורדתי את הנקת הצהריים ואחר הצהריים. בימים אלו הקטנה בת שנתיים ושלושה חודשים ויונקת בבוקר ובערב, כמעט ללא מאבקים ביתר הזמן. אני מאפשרת לה בשמחה-"לראות אותו" "לעשות לו שין שן" "להתפנק עם הציצי במיטה" ואני חושבת שזה מאוד עזר לה.

כל שלב בתהליך לווה בהכנה מראש בהתאם לגיל- כלומר בגיל שנה וחצי אמרתי לה"לאמא לא נעים להניק מחוץ לבית. תנקי כשנגיע הביתה" והמון הסחות דעת ,
חברים, פארק ומצב רוח טוב

.
לפני גמילת הלילה כבר נתתי התראה מראש- הלילה את תנקי, וגם מחר ואחר כך הציצי ילךלישון ויישן כל הלילה.
זה לא קל, להתחיל להגביל אבל לגמרי שווה את זה. עם הילדה המאוד דעתנית ועקשנית שלי זו פשוט עוד חזית התמודדות ככל החזיתות.
מה שמאוד חשוב, בעיניי הוא להגיע להבשלה אמיתית ורק אז להתחיל. אני הייתי צריכה בשביל זה להגיע ממש לתחתית חבית הייאוש ורק משם הצלחתי
להתחיל להגביל

בהצלחה!

תודה רבה על תשובותיכן, זה מאוד עוזר.
לי קשה עם זה שעקב גילה הצעיר (1.4) אני מרגישה שזה רק מבלבל אותה, שהיא לא מבינה שעון- מתי כן ומתי לא...
אני לא רוצה לבלבל אותה או שהיא תחשוב שאני "עושה לה דווקא". אולי עוד חודש-חודשיים היא תבין יותר, ככל שהשפה שלה תשתפר.
מה דעתכן, מנוסות יקרות?

שעון היא בהחלט לא מבינה והוא לגמרי לא רלונטי עבורה. אני לא מכירה את היונקת המסויימת שלך, יש ילדים שהשרירותיות הזו של כרגע מתאים לי ועכשיו לא
מתאימה להם יופי. עם הקטנה שלי זה פשוט יצר מאבק תמידי ולכן אני העדפתי לאמץ כללי אצבע מאוד ברורים-
"ציצי רק בבית" "ציצי לא בחברה" ובשלבים יותר מאוחרים כללים של ממש שקשורים לשעון, או יותר נכון, להתנהלות ביום- מה שהרבה יותר קל לתפוס מאשר
"עוד לא מתוקה, עברו רק שעתיים מההנקה האחרונה"-משפט פשוט חסר פשר לפעוט. כלומר, אחרי שהיא הבינה את העקרון הבסיסי, שההנקה מוגבלת
ומנוהלת על ידי אמא, אז אפשר היה להוסיף עוד מגבלות שאולי נראות סתומות יותר כמו-"יונקים רק לפני ואחרי השינה".

אין ספק שעוד חודש- חודשיים היא תבין יותר. השאלה היא אך ורק איך את תעמדי בפרק הזמן הזה.
זה בסדר גמור להגיד אני אעמוד בו בגבורה, ובאותה המידה בסדר גמור להגיד שאין סיכוי.
השאלה היא איך את מרגישה וכמובן שאת היחידה שיכולה לענות עליה. כאמור, אני התחלתי את התהליך רק כשהגעתי לתחתית, זה ממש לא חייב להיות כך.
ואני חייבת לציין שהבשלת השפה תתרום ללא ספק להבנתה את הסיטואציה, אבל שעם ילדה מאוד-מאוד ורבלית ודעתנית זה ממש לא קל.
השפה בהחלט עוזרת להבנה אבל גם מהווה ארסנל נהדר ושופע אם יש לך ילדה מהסוג שיוצא לקרב...

בקיצור- תחשבי טוב מה את רוצה, עם מה תרגישי נוח, מה יקל עלייך תגיעי להבשלה אמיתית וצאי לדרך. כשמגיעים עם החלטה מאוד ברורה
הרבה הרבה יותר קל לכולם. בעיניי אין בהנקה לא שעון ולא לוח שנה. זה שהיא הגיעה לגיל כזה וכזה לא אומר כלום. השאלה היא מה קורה בדיאדה המסויימת שלכן ומה ההרגשה לך בסיפור הזה- וכל תשובה שהיא לגיטמית ונכונה.

קיצר-עשי חושבין.

תודה רבה אמא של נוקי.
אני טרם הגעתי לתחתית, כמו שאת מתארת. רוב הזמן אני בסדר עם זה, אבל פה ושם יש ימים שזה קצת מעיק...
אני חוששת שזה יוצר לה הרגלי אכילה לא נכונים- שכל היום אוכלים (או במקרה זה יונקים) ואין "ארוחות מסודרות", ואני גם חוששת שזה יפגע בהקשבה שלה למנגנוני רעב ושובע, אלו תחושות שהיא לא מכירה... וכפי שציינתי, הייתי שמחה שהיא תאכל גם אוכל אמיתי.
תודה רבה,
מנטרה.

דווקא לגבי מנגנון רעב ושובע הוכח שיניקה על פי דרישה יוצרת מצב מאוזן יותר לאורך זמן אצל היונק
למעשה אחוז השמנתץ היתר באוכלוסיה יורד ככל שהאוכלוסיה מורכבת מיונקים לאורך זמן
כלומר פחות אצל אלה שינקו שלוש שנים מול אלה שינקו שנה

נראה לי שלא יצאתי ברורה אבל בקיצור מבחינת תזונה ככל שתינק יותר כך הסיכוי להשמנת יתר קטן
אני לא הייתי נכנסת למאבקי כוח אלא יותר להסחת דעת וגם לנסות לברר מה הצורך האם הצורך הוא בקירבה אפשר להתחבק אם הצורך הוא בנוזלים אפשר לשתות מים
וכו אני חושבת שהדף הזה לא מתאים לדיון הזה וצריך למצוא דף על גמילה ולהעביר אותו לשם

תודה לך אילה,
אכן הסחות דעת עובדות לכמה דקות, וכן אם היא עסוקה היא בדר"כ לא מבקשת.
כשהיא מבקשת יותר מדי אני מציעה לה אוכל\מים\חיבוק... (אם כי היא מקבלת בשפע מכל אלה...)
לגבי דף אחר, דווקא חשבתי שזה בדיוק זה, פעוט שיונק הרבה... ומכיוון שגמילה היא בדיוק מה שאני מקווה להמנע ממנו לפחות עד גיל שנתיים, אני לא בטוחה שזה יתאים שם, אבל תודה רבה לך.
בנתיים לאחר כל העצות המועילות אני חושבת שאני אחכה קצת עם ההגבלות עד שהיא תהיה יותר מילולית. אני גם פתאום חושבת שהתופעה החלה בתקופה של גמילת הלילה, (יונקת רק ב-5 בבוקר, הורדתי 2 הנקות לילה מוקדמות יותר...) אז אני צריכה לעשות חושבים בעניין...
לא פשוט, אה??
כל טוב.

אצלי ריווחים עבדו מצויין דווקא, גם ינקה פחות והתחילה לאכול כמויות יותר משמעותיות וגם גדלה.
אבל החוכמה היא לעשות את זה נכון, וזה לא פשוט. כשהיא כהייתה כבר משש רעבה היא רצתה רק לינוק. לכן הייתי צריכה בהתחלה להציע לה דברים מזינים ואהובים עליה כשהיא מתחילה להיות רעבה (למשל, כשעברו שעתיים מהארוחה המשמעותית האחרונה או קצת אחרי קימה משינה). לאט לאט היא התחילה לאכול יותר וכשינקה - ינקה כמות יפה ולא רק כמה שלוקים כל חצי שעה. היו ימים שהייתי מפספסת את המומנטום הנכון ואז שוב נכנסנו לשרשרת יניקות קצרות וסירוב למזון אבל לאט לאט ייסדנו שיגרה נוחה ואולי בריאה יותר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אחרי לילה ובוקר עייפים מהנקה בלתי פוסקת אני שואלת
הקטן, כבר די גדול מבחינתי (מתקרב לשנתיים), ובכל זאת הוא יונק מאוד באינטנסיביות שלי די מפריעה.
בדרך כלל אחרי גיל שנה אני די נהנית מהנקה לא אינטנסיבית שעדיין שומרת על החיבור בינינו.
אצלו זה שונה, הוא יונק ביום ובליל ולפנות בוקר הוא יכול לבוא גם 4-6 פעמים לינוק, וגם ההנקה די ארוכה מבחינת ההרגשה.
ניסינו להפסיק הנקת לילה אבל כל פעם חזרנו לזה איכשהו, נראה לי כי אני מושפעת מעיקרון הרצף והרגשתי לא נעים למנוע ממנו.
אני רוצה להמשיך להניק, אבל בלי לילה וגם בבוקר להניק פעם פעמיים עד שאני קמה ולא עשרים פעם.
אני יודעת שכולם פה מניקות עד שהפעוט מגיע לגיל עשרים (-: במסירות נפש וללא הפוגה , אבל אנא התייחסו בכל זאת לשאלתי.

א) ממליצה לך לקרוא את הפוסט הזה - עליי הוא השפיע רבות.
ב) כדאי להעביר את השאלה לדף פעוט שיונק הרבה (שם אפילו תגלי שאת לא היחידה שהעזה להעלות שאלת כפירה כזאת (-;{{}})

חחחחח בדיוק דיברתי עם חברה על העניין ועצתה הייתה להגדיל את כמות הקלוריות שהיונקת האובססיבית שלי מקבלת במהלך היום כדי שתינק פחות בלילה אני אדווח כאן אם זה עבד

א) ממליצה לך לקרוא את הפוסט הזה - עליי הוא השפיע רבות.
אחלה מאמר
תודה

ללו תודה
לפוסט לא הצלחתי להיכנס אבל הדף היה ממש מעניין (עוד לא קראתי את כולו - כרגיל, נדיר שאני מצליחה באתר הזה לעבור על עמוד שלם)

למה לא הצלחת? רימון?
הייתי מעתיקה אותו לפה, אבל אני לא יודעת אם זה חוקי.
בכל מקרה מבקשת את רשותך להעביר את כל הדיון הזה לדף ההוא.

בשמחה (הייתי עושה זאת בעצמי לו ידעתי איך)
וכן, הבעיה זה רימון, אבל אני יכולה לרדת לרמת הגנה נמוכה יותר

אז כדאי (-:

ישבתי עכשיו להניק בלית ברירה, אז אני כבר כותבת מה שמשגע אותי
הקטן בן שנתיים ורבע, אני יודעת שכאן מקובל להניק עד דלא ידע אבל אני מיציתי
הבעיה היא שלא רק שאני לא מצליחה לגמול אותו אני אפילו לא מצליחה להוריד את מינון ההנקה או לפחות לדחות אותה כרצוני
עכשיו הוא חזר מגן השעשועים והחליט שהוא רוצה לינוק
ניסיתי הכל : הצעתי מים, מיץ, ביסקויט, מקלחת, כלום הוא רוצה לינוק וזהו, לא מעניין אותו כלום
אמרתי שבסדר אבל עוד מעט, כשפיוס תעזוב את המחשב (אני אוהבת להניק על המחשב בעיקר), הוא המשיך לצרוח ולהשתולל ואז עזב אותי והלך לפיוס לצרוח עליה שתעזור כבר את המחשב, בלית ברירה אמרתי לה שתקום ותמשיך אחר כך והתיישבתי לי על המחשב.
אפילו לדחות את ההנקה בחצי שעה לא הצלחתי וזו לא הנקת ערב או בוקר, צהריים עכשיו
ועוד חודשיים אני צריכה לטוס לכמה ימים (רעיון טיפשי כשלעצמו אבל זה כבר סיפור אחר), כלומר חייבת לגמול אותו קודם, אבל אני לא מסוגלת, הוא ממש השתולל עכשיו כשניסיתי למנוע הנקה או אפילו לדחות. זה היה נראה ממש חשוב לו. אולי אני מושפעת מהאתר אבל פתאום נראה לי לא הגיוני למנוע ממנו צורך חיוני וההנקה נראית כל-כך חשובה עבורו.
אני לא יודעת מה לעשות
קראתי כאן עיצות וגם כתבו לי בעבר, כרגע אני בעיקר מבולבלת ורציתי לשפוך
עם מבשר הגמילה הייתה כל-כך קלה עד שגמלתי אותו כבר בגיל שנה וחצי, הוא לא כזה התעניין בהנקה ובוקר אחד פשוט שכח לבוא, על הנקה לאורך כל היום בכלל לא היה מה לדבר.
כבר קיוויתי שעם בנים זה פשוט הולך יותר בקלות (-: , כי גם עם הבנות היה לא קל אבל עם אחישלום זה הולך להיות הכי קשה כנראה.

תגידי, יכול להיות שרק בגלל הנסיעה הזו בעוד חודשיים, את לא מצליחה להנות מההנקה עכשיו ? אני מכירה את זה על עצמי, שכשאני למשל לחוצה בגלל משהו מסויים שיקרה בעתיד אני מתבלבלת כבר בהווה...
בכל מקרה, נשמע לי שכדאי שתניחי למחשבות על הנסיעה, בכלל לא נראה לי שאת צריכה לגמול אותו לפני להיפך, אולי הנסיעה תגרור אצלו גמילה ואולי לא. כמה שיותר להשאיר את זה רק מה שזה בלי כל הרעשים מסביב, מבינה ???

לא חושבת שזה קשור לנסיעה, כבר המון זמן אני מפנטזת על הפסקת הנקה
למה ? כי היא מאוד אינטנסיבית, מאוד כובלת, מאוד לוקחת ממני את עצמי
ואני כן בשלב שמבחינתי אפשר לחזור לחיים רגילים
הנה הבוקר קמתי מאוד מאוחר כי כל הבוקר הוא רצה לינוק, בא והלך כי אני לא הסכמתי מעבר לפעם הראשונה (שבאמת הייתה קצרה מדי וזו כנראה הייתה הבעיה), עד שהסכמתי בתשע וחצי ואז הוא ינק היטב ובאמת הלך אבל אני כבר נרדמתי מותשת עד אחת עשרה
כך נדפק לו כל הבוקר וזה די מבאס אותי לקום בשעות כאלה
יש לי פחות שליטה על עצמי ועל הזמן שלי כשאני מניקה, אז מעל גיל שנתיים מבחינתי אפשר לוותר
מצד שני, נראה שהוא זקוק לזה ובסך הכל אלה די מותרות ולא פיקוח נפש מבחינתי (הזמן לעצמי), כלומר אני יכולה להמשיך להניק, זה לא נורא, אמנם לא כיף גדול ודי כובל, אבל אפשרי. אולי אני צריכה להתחשב יותר בו, לא יודעת.
בכל מקרה אהיה חייבת להפסיק להניק בקרוב, או לוותר על הנסיעה, נראה לי שאפסיק למרות שגם הנסיעה הזו נראית לי די טפשית.

שליחה על ידי ללו* » 22 מרץ 2012, 12:22

סליחה שלא מגיבה על הכל. רק למשפט הזה -
בכל מקרה אהיה חייבת להפסיק להניק בקרוב, או לוותר על הנסיעה
למה את רואה את זה ככה? למה לא לנסוע ומה שיהיה יהיה (או לחזור להניק אח"כ או לא)?
אם מהסיבה ההלכתית כי הוא כבר מעל גיל שנתיים ואסור לחזור להניק אותו אחרי הפסקה, נראה לי שיש פתח מילוט - אפשר להשאיר לו שאוב ואז זה לא נקרא שהוא הפסיק, ועדיין כל האפשרויות יישארו פתוחות כשתחזרי.

אבל היא תצטרך לשאוב ולזרוק בזמן שתהיה בנסיעה, לפחות מדי פעם... כמובן, זה אפשרי, אבל צריך לרצות בזה.

אם מהסיבה ההלכתית כי הוא כבר מעל גיל שנתיים ואסור לחזור להניק אותו אחרי הפסקה, נראה לי שיש פתח מילוט - אפשר להשאיר לו שאוב ואז זה לא נקרא שהוא הפסיק, ועדיין כל האפשרויות יישארו פתוחות כשתחזרי.
האמת, לא שמעתי על כך מעולם, מעניין.
בכל אופן אין לי עניין להמשיך להניק, בטח אם הוא נגמל כשאינני כאן, לחזור להניק כדי לשבור אחר כך תראש איך להפסיק (-:

חוזרת שוב לעניין (אחרי שסירבתי להניק היום והוא צרח ועמדתי בזה ועכשיו הוא שכנע אותי שוב להניק אותו, אז אנחנו כאן על המחשב)
מה עדיף לדעתכן מניסיון
להפסיק הנקה או פשוט לנסוע והוא כבר יגמל לבד
נראה לי הגיוני לתת לו להפרד ממני בשלבים, ברגע שמפסיקים הנקה יש פחות חיבור והפעוט מעדיף את אביו או ששנינו משמעותיים באותה מידה, תמיד הפסקתי הנקה כשגיליתי שאני בהיריון וכשנסעתי ללדת לא הרגשתי נורא עם העניין, חשבתי על כך לאחרונה שמן הסתם זה בגלל שהיה קודם ניתוק של מס' חודשים.
מצד שני קשה לי מאוד לגמול אותו, הוא ממש כועס כשאני לא מניקה, לא זוכרת את זה אף פעם ברמות כאלה (או שפשוט הייתי פחות רגישה)
הציעו כאן שפשוט אסע וזהו, לי זה נשמע קצת אכזרי להיעלם לו כך לשישה ימים כשאנחנו כל-כך קשורים ומחוברים, אני נוסעת לפעמים ליום שלם אבל אף פעם לא עזבתי אותו לשישה ימים. מצד שני זה יחסוך לי את הסיוט של הגמילה, שלמרות רצוני לגמול אותו מזמן, בלי קשר לנסיעה אני פשוט לא מצליחה.

אין לי פיתרונות/הצעות. לדעתי הוא לא יגמול את עצמו תוך 6 ימיים שהוא בלעדיך...יותר סביר שיחכה וינסה להשלים זמן אימא/ציצי כשתחזירי.

בני בן 2.8 וגם אני לא מצליחה לנהל את הזמן הנקה...היום הוא לא רצה להיפרד ממני אז ינק וינק וביקש קצת לינוק במשך יותר משעה...אני מנסה להבין על מה זה יושב אצלי...
למה אני רצה ולען...

התחלנו גמילה בשבת, החזקנו מעמד יומיים בהם הוא ביקש המון לינוק ואני הנקתי אותי רק בבוקר ובערב
היום עלה לו החום ואני שבתי להניק אותו כבראשונה

גם בלי קשר לנסיעה המתוכננת לי לעוד כחודשיים, מזמן רציתי כבר לגמול, אין לי סבלנות להנקות הבלתי נגמרות האלה, רוצה את הגוף שלי לעצמי.
מצד שני, אני רואה כמה שזה חשוב לו
אני תוהה אולי כן לעשות מאמץ ולהמשיך
אבל עד מתי ?
האם באישהו שלב זה נרגע מעצמו ? באיזה גיל זה קורה?

אני מתלבטת גם לגבי הנסיעה שלי, אולי לוותר ?
בסך הכל מדובר בעוד שורה לקורות חיים ואולי לקידום הקריירה
כל הסביבה שלי תומכת נלהבות בכך שאסע : שכנות, חברות, הורים, אחים, גיסים, ובעלי היקר כמובן שממש נלהב מהרעיון (וואלה, קשה לי לחשוב על עוד נושא שכל האנשים שקשורים אליי מסכימים עליו (-: )
אני מודה שכרגע הכיוון שלי הוא כן לנסוע
ולא נראה לי שאשנה את דעתי בעניין
אבל הייתי רוצה לשמוע גם קולות אחרים, ואותם נראה לי שאוכל למצוא כאן
כדי שאוכל לראות את העניין מנקודת מבט יותר כוללת

אני קוראת אותך וחושבת על הדברים שאת כותבת לא מעט בראשי...

גם אני כרגע בהנקה (של תאומים) מעבר לגילאים שאי פעם הנקתי, כי לרוב, כמו שתארת אצלך, ההנקות גלשו לתוך הריון נוסף ואז הפסקתי את ההנקה יותר בקלות אחרי שלושת חודשי ההריון הראשונים. וכרגע, עם התאומים, מרגיש לי כאילו נפתח לי פתח והזדמנות להתפתח עוד קצת בכל התחום הזה של ההנקה, הסבלנות, לגלות איך זה להניק פעוט שאפשר לדבר איתו ובהדרגה להכניס קצת יותר את הקול שלי וה"גבולות" שלי למול הרצון שלו לינוק. אין לי תשובות, יכולה רק לשתף אותך בדרך שאני עוברת עם זה ויש בה המון תנודות. כשהם חולים וחוזרים לינוק כאילו רק נולדו , ולפני שאני מזהה שזו מחלה (יותר נכון כשכל כולי מתנגד למחשבה שהנה מתחיל לו עוד גל של מחלות..) עולים בתוכי הרבה קולות שאני מגדירה כ"לוחמניים" שקוטלים אותי על זה שהם עדיין יונקים ושעוד לא גמלתי מהלילה וכו' וכו'. אחרי שגל המחלות עובר, והם חוזרים לשגרת יניקה יותר סבירה ונעימה לשני הצדדים, אני מגלה שאני לא באמת רוצה להפסיק ונזכרת שאני מנסה ללומד את השפה החדשה "האנטי-לוחמנית" גם דרך החוויה הזו של ההנקה שלהם. מבינה ?

לגלות איך זה להניק פעוט שאפשר לדבר איתו ובהדרגה להכניס קצת יותר את הקול שלי וה"גבולות" שלי למול הרצון שלו לינוק.

הבעיה היא שאני לא מצליחה בכלל לשים לו גבולות בהנקה מתוך תקשורת איתו.

אני התחלתי לספור איתם עד עשר, לקח כמהפעמים והם הפנימו את העניין, עדיין, לפעמים כשאני מציעה שנינק עד לספירה של עשר הם מוחים (עם פטמה בפה כמובן) ואז אני מבינה שכרגע זה לא מתאים. זה ממש לפתח שיח של הקשבה ודיבור , מין ריקוד עדין כזה שיש בו הרבה הדרגה ועדינות כלפיהם וכלפי.
עוד דבר שנראה לי כדאי זה לבדוק טוב טוב שאת מציגה את הגבולות האישיים שלך ולא מאמצת לתוכך הגדרות של מישהו אחר. לי למשל, לא נכון להתחייב רק על הנקת בוקר או רק על שלוש הנקות ביום וכו'. וגם, יש ימים שנח לי ככה ויש ימים שאחרת, אני מעדיפה להשאיר לי את הגמישות ולכן הגבולות שלי הם משהו שמתעצב ומשתנה בהתאם לנסיבות, חשוב לי לא לחשק את עצמי בהתחייבות לגבולות שהגדרתי בעבר אם הם כבר לא רלבנטיים כרגע.

אני הייתי ב-ד-י-ו-ק באותו מצב. כשהבת שלי הייתה בת שנתיים היא ינקה כ-ל הזמן, רצתה רק אותי, לא ישנה ברצף, לקח לה שעות להרדם עם ציצי, לא אכלה ובתמורה על המאמצים שלי, כמעט כל מי שהיה בסביבתי רמז שצריך להפסיק כבר. בשלב מסוים ראיתי שאני נהית חסרת סבלנות וסמרטוטית כל כך והרגשתי שההנקה לא טובה גם לה. וגמלתי אותה מינקת לילה למרות שנורא פחדתי מזה. אחרי שבועיים קשים היא הפסיקה לבקש, נרדמה ב15 דקות (עלי) וישנה 12-13 שעות רצוף. זה היה שיפור אדיר בחיים של שתינו. כל חודש הורדתי עוד הנקה (את של הבוקר, לא מחוץ לבית וכו). היום היא בת שנתיים וחצי ויונקת פעם ביום. מאוד נהנתי להניק בהתחלה אבל כשזה הפך לבלתי נסבל הורדתי וזה היה צעד נכון ובריא לשתינו.